שלא יהיה כאן נוח מדי

עבר די הרבה זמן מאז שהזכרתי כאן את איאן מקינטוש, אבל דברים שהוא כתב אתמול נראים לי ראויים לציטוט, ולהרהור. מקינטוש כותב שבזמן האחרון הוא איננו מרבה לקרוא בלוגים חינוכיים כמו שעשה בעבר. הוא מסביר את השינוי בהרגליו בכך שהוא איננו מוצא שהבלוגים האלה עוסקים בשאלות החשובות באמת:
One of the reasons I read so many fewer educational blogs now than I did, say, two years ago is not because I'm less interested in learning and formal, schools-based education, but because so many educators' blogs are overwhelmingly samey. The reason: they're concentrating on tools of social media: "Transformative tools", "new tools", "21st century tools"…. They then let me know how these tools are the solution to a problem that has only been waiting for this tool to show up and solve.
עיקר המאמרון של מקינטוש עוסק בתנאים הדרושים לפיתוח רעיונות מקוריים. לדעתו רעיונות יעילים צריכים לצמוח מזיהוי הצרכים של אנשים מפני שאם הצרכים ברורים אפשר להגדיר אילו כלים יכולים לשרת אותם. בעיניו יותר מדי אנשי חינוך שדוגלים בתקשוב מתמקדים בכלים עצמם, ולא בתהליכי הלמידה שכלים אמורים לאפשר. אני מסכים איתו, אם כי הטענה הזאת נראית לי כבר די נדושה. נדמה לי שרוב הבלוגרים החינוכיים שעוסקים בתקשוב אינם רואים בכלי Web 2.0 פתרונות לבעיות שחיכו לכלים חדשים על מנת לזכות בטיפול הראוי.

אבל מה שמשך אותי במאמרון של מקינטוש לא היתה הטענה שלו בנוגע לכלים ולדרכי למידה, אלא דווקא השימוש במילה קטנה אחת – samey. מקינטוש מסביר שהיום הוא ממעט לקרוא בלוגים חינוכיים מפני שאין בהם הרבה גיוון – כל הכותבים מסכימים אלה עם אלה. בצורה דומה מאד ג'ורג' סימנס נוגע בבעיה הזאת כאשר הוא טוען שרשתות המורכבות מאנשים בעלי דעות דומות חונקות חידושים:

We are inclined to surround ourselves or engage in conversations with people who share our views and beliefs. Our desire for community of peers is somewhat self-defeating in relation to the impact of densely connected networks.
סימנס דווקא משוכנע שרשתות יכולות לדרבן את הלמידה של חבריהן. אבל הרשת בהיותה רשת איננה מבטיחה למידה. סימנס מנסה לזהות את המאפיינים שמעודדים את הלמידה במקום לדכא אותה, ועבורו המאפיין המכריע הוא השונות או הגיוון. רשת שבכל צמתיה נמצאים אנשים שיש ביניהם הסכמה מהווה אולי בית חם, אבל החום הזה, נוח ככל שיהיה, נוטה גם להרדים. מפני שמקינטוש חושש להרדם הוא חש את הצורך לקלוט מידע ודעות ממקורות מחוץ לסביבה הטבעית, והחמה, שלו, והוא קורא פחות את הדברים שמקורם באותו חוג של דעות.

לפני מספר שנים התגבשותה של קבוצה של בלוגרים חינוכיים בעלי גישה ייחודית לתקשוב פעלה כמנוף לפיתוח תפיסה תקשובית/חינוכית מקורית. אבל עם השנים, קיימת סכנה שהשפה המשותפת שמתגבשת בין בעלי התפיסה הזאת תהפוך למילות קוד שמציבות גבולות ואפילו מחסומים בין השייכים לקבוצה לבין אלה שאינם שייכים. וכאשר זה קורה, היתרון של הרשת הופכת לחסרון. במקום שהרשת תזין את חבריה ברעיונות חדשים קיימת סכנה שהיא תחסום את הרעיונות האלה.

אין כאן שום דבר חדש. כבר עם תחילת ה-WWW הוגים שונים התריעו שבאותה מידה שהרשת יכולה לפתוח לחדש ולשונה היא גם יכולה לתחום אותנו בתוך גבולות מצומצמים של הסכמה. דווקא מה שמעניין כאן הוא שבלוגרים חינוכיים שעד לפני זמן קצר לכאורה ראו רק את הפן הפותח של הרשת מתחילים להכיר בעובדה שיכולה להיות לה גם פן סוגר.

פעם שלישית ו(אולי) אחרונה על ספרי לימוד

ההתייחסות לספרי לימוד דיגיטאליים בניו יורק טיימס ובמקורות אחרים בשבועות האחרונים נבעה בעיקר משתי סיבות – התפתחויות בתחום מכשירים לקריאת ספרים דיגיטאליים דוגמת ה-Kindle שזוכה לשיווק מאד אגרסיבי, והמיתון הכלכלי שמחריף את הצורך באלטרנטיבה לספרי הלימוד המודפסים היקרים. כבר שנים רבות אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב מנסים לקדם את הנושא של אימוץ מאסיבי של מקורות דיגיטאליים בבתי הספר, אבל עד עכשיו זה היה עם הצלחה חלקית בלבד. והנה, פתאום התנאים מבשילים וכולם מדברים על זה.

ומעניין שתוך כל ההתעסקות הזאת בדיגיטאליזציה של חומרי הלימוד, כמעט לא שומעים את הקריאה שלא לפני הרבה זמן היה בין משפטי המפתח של כמה מחסידי ה-Web 2.0 בחינוך – שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם.

נדמה לי שהבעיה המרכזית עם הרעיון הזה פשוטה מאד – הוא נשמע הרבה יותר טוב בתיאוריה מאשר במציאות. אבל אצל כמה ממבשרי המהפכה הדיגיטאלית בחינוך הוא נשמע כל כך טוב שהם השתכנעו מההגזמות של עצמם, והכריזו לא רק שעידן ספרי הלימוד המודפסים הסתיים אלא שהתקשוב משנה את הכל והודות להכנסת כלי Web 2.0 לתוך החינוך הלומד נעשה גם למלמד.

אפילו אם הטענה הזאת נותנת שם רע לקונסטרוקטיביזם, חייבים להודות ששורשיו נמצאים בחיבור בין תפיסות חינוכיות הבנייתיות לבין כלים תקשוביים שמסירים את המחיצות בין צרכנים ויוצרים. גם אני חושב שיש משהו קוסם ברעיון. אפשר אפילו להגיד שהוא די מתבקש. בעיני רבים מאיתנו תפיסות הבנייתיות היו זקוקות לכלי Web 2.0 על מנת להוכיח שהן ישימות. ואם אנחנו באמת לומדים תוך כדי עשייה, והכלים שבידינו מאפשרים לתלמיד להפיק מידע, אז למה שלא יכתוב את הספרים של עצמו?

ויקיפדיה, כמובן, הצביעה על הכיוון, ואם זה הצליח בתרבות הרחבה, אז למה לא בבתי הספר? ובאמת, לרעיון שתלמידים יכתבו ערכים לוויקיפדיה יש ערך חינוכי רב. אבל כדי שתלמידים יוכלו לעשות זאת עליהם ללמוד הרבה – על הנושאים שעליהם הם מבקשים (או מתבקשים) לכתוב, על איך מציגים עובדות מול דעות, על כיצד מכינים טקסט שאיננו רק שכתוב של טקסט קיים במילים דלות יותר, על כיצד מתמודדים עם טקסט ציבורי שאחרים יכולים לערוך ולבקר, על כיצד באמת תורמים משהו ייחודי ו/או מקורי למאגר ידע קיים, ועוד הרבה. אבל כל אלה אינם נלמדים על ידי זריקת התלמידים לתוך ים המידע ללא ליווי או תיווך ובמקום זה רק עם הכרזות ריקות נוסח "התלמידים יכתבו …".

וכאשר מנמיכים את הציפיות, כאשר שומרים על החזון אבל נותנים לו ביטוי צנוע יותר, יכול להיות שהדבר באמת אפשרי. לפני בערך חודשיים קליי בורל יזם פרויקט חדש שמנצל כלי Web 2.0 בשירות אימות של ספרי לימוד (בעיקר בהיסטוריה). במאמרון Teaching Against the Textbook בורל מסביר שהוא מבקש ליצור ויקי לא כדי שבהמשך הוא יהפוך לספר לימוד חדש, אלא כדי להוות מרחב בו תלמידים יוכלו להעלות ראיות סותרות למה שמופיע בספרי הלימוד שבשימוש הכיתות שלהם. הוא מבקש לגייס את התלמידים לקרוא את ספרי הלימוד שלהם בעין ביקורתית, ולקבץ, באמצעות הוויקי, את הביקורות האלה לתוך מסמך ציבורי שילווה את ספרי הלימוד הקיימים:

In our classrooms, we assign student teams to tackle each section of the textbook by identifying any perceived biases, coverage emphases and de-emphases, omissions, errors of fact, and so forth, in that section, and publish their findings on that textbook's page on the wiki.
פרויקט כזה נראה לי מאד כדאי, וחשוב להוסיף שמדובר במשהו שיכול להצמיח לפרויקט רחב היקף, אבל תחילתו מאד צנועה, ולכן הוא בהחלט נראה ישים.

בורל מונה חמש סיבות שבגללן פרויקט מהסוג הזה רצוי. בין הסיבות – הוא מעודד את התלמידים ללמוד מה שנמצא בתוך הספרים שלהם כי רק כך הם יוכלו לזהות מה איננו בהם; הוא מפתח קריאה ביקורתית מפני שעבור כל "עובדה" שהם קוראים התלמידים צריכים לשאול "האמנם?"; ולא פחות חשוב, הוויקי שייבנה יהפוך למקור רב ערך שישמש כיתות אחרות שמשתמשים באותם הספרים.

מעניין לציין שרק הנקודה האחרונה הזאת נוגעת ישירות בטכנולוגיה או בכלי Web 2.0. כל יתר הסיבות נובעות מהתפיסה החינוכית. אינני בטוח, אבל נדמה לי שבורל יודע שלא צפוייה מהפכה חינוכית בעתיד הנראה לעין. הוא מבין שספרי הלימוד, מודפסים או דיגיטאליים, לא ייעלמו בקרוב. כמו-כן, הוא מבין שעד שתלמידים יהיו מסוגלים לכתוב את ספרי הלימוד הם צרכים לרכוש כישורים רבים שעדיין חסרים להם. ועד אז, אם הם יוכלו לחדד את כישורי הלמידה והכתיבה שלהם תוך כדי הכנת מאגר שיהיה שימושי לא רק לעצמם אלא לתלמידים נוספים, מדובר בצעד חיובי מאד.

נו, לא מספיק כבר עם ספרי הלימוד?

גם ג'ודי בראק (ואני בטוח שגם עוד בלוגרים לא מעטים) הגיבה לכתבה בניו יורק טיימס שעליה כתבתי אתמול. לדעת בראק, ספרי לימוד דיגיטאליים מצמצמים את שפע המידע שהרשת יכולה להציע לתלמידים. אני מניח שבראק מעדיפה ספרי לימוד דיגיטאליים על גבי מודפסים, אבל בעיניה כל ספר, אם מודפס או אם דיגיטאלי, מגביל את הגישה לעושר האדיר של מידע שנמצא ברשת, מעבר לספר:
The school/publisher mindset is to serve up subjects in little boxes: standards, textbook chapters, curricula, etc. So, the challenge for the usual edu suspects has been to keep the stuff students use in those boxes while somehow making the tools youngsters use to access them digital.
הניסוח של בראק רומז על כך שהיא חושדת שהמו"לים ומערכות החינוך קושרים קשר על מנת למנוע מתלמידים להגיע למידע שנמצא מעבר לספרים. גם אם הספר הוא דיגיטאלי, הוא עדיין מגביל.

צר לי לאכזב את בראק, אבל האמת היא שפשוט אין שום אפשרות אחרת. כל צעד שהוא פחות מהסרת כל המחיצות והצהרה כללית של "זיל גמור" בהכרח מגביל את התלמיד. לפני בערך שנה וחצי ציטטתי כאן מהמבוא ל-"מחברת הזהב" של דוריס לסינג בו היא כותבת שכל מערכת חינוכית, בהיותה נציגה של תרבות כלשהי, מכוונת ומגבילה. בעיני לסינג זה איננו דבר חיובי, אבל הוא בלתי-נמנע. להבדיל מלסינג, נדמה לי שבראק, המצויידת במנה גדושה של אמונה עיוורת ברשת, חושבת שמערכת חינוכית שמתבססת על השימוש ברשת יכולה להיות נקייה מדעות קדומות.

בראק טוענת שרשתות הן המקום הטבעי של מקורות מידע, ולכן הגיוני שלמידה טובה תתרחש האינטרנט. כאשר לוכדים רק חלק מרשת ואורזים אותו בקופסות – בספר לימוד, בשיעור, בתכנית לימודים – הוא מצטמק, ומאבד מערכו. אני מניח שיש מידה של אמת בטענה הזאת, אבל אין זה אומר שקיימת דרך אחרת לגשת אל מקור מידע. גם כאשר ניגשים אליו ברשת עצמה, אי אפשר לראות את התמונה המלאה – אם יש בכלל דבר כזה. בראק מסבירה שמה שמאפיין מקורות מידע שנמצאים ברשת הוא ההקשר:

Online networks of ideas are like critical thinking: they are in context and connect to related ideas.
שוב, עם כל הרצון שלי להסכים, יש כאן אידיאליזציה של הלמידה באמצעות האינטרנט שפשוט איננה קיימת במציאות. הגישה הקונסטרוקטיביסטית גורסת שהלומד מבנה את התובנות של עצמו תוך כדי התמודדות עם העולם סביבו. אבל הגישה הזאת גם מבינה את הצורך בסוגים שונים של תיווך שמסייעים ללמידה. סוג חשוב של תיווך הוא ההדרגתיות – הגשת מידע לתלמיד בהתאם ליכולותיו ולידיעותיו הקודמות. כאשר בראק מסיר את התיווך הזה בשם הגישה החופשית למקורות מידע היא איננה בהכרח מסייעת ללמידה.

וכזכור, לא ברור שהרשת הבלתי-מוגבלת שמהווה מקור מידע לתלמידים שעליה בראק כותבת בכלל אפשרית. בראק מביאה שלוש דוגמאות של אתרים – רשתות שלדעתה ממחישות את העושר שמחכה למי שפוגש מקורות בסביבתם הטבעית. לפי הבדיקה שלי, כולן סובלות מבעיות של הקשר לקוי – לא בגלל פגמים באתרים עצמם, אלא מפני שהם אינם יכולים להקיף את כל היבטי הנושא שהם מבקשים להציג. אתר אחד – Astronomy Picture of the Day – מכיל קישורים רבים לחומר העשרה על הצילום שכל יום מתחלף בו. אבל אף על פי שהקישורים מובילים להעשרה, כמעט אין קישורים להסברים בסיסיים על היקום או על גרמי השמיים, מידע שבלעדיו תלמיד יתקשה להבין על מה הוא מסתכל. התלמיד שצולל לתוך הצילומים הנהדרים באתר הזה עשוי לצאת נפעם, אבל לא מושכל.

מדובר בבעיה מבנית, ולא בליקוי בעיצוב של אתר זה או אחר. אתר שירשת של סנונית, למשל, הוא אתר נהדר (ואחד האתרים החינוכיים הוותיקים בעברית). האתר מגיש לגולש שירים של משוררים ישראליים מהדור הנוכחי, ושל מספר משוררים ותיקים יותר כמו נתן יונתן ונתן זך. אפשר ללמוד הרבה על המשוררים שבאתר, אבל אפילו מי שיעמיק באתר לא ילמד על ביאליק, או על הקשר של המשוררים המוצגים באתר לשירתו של ביאליק. אין זה בגלל פגם של האתר – הוא פשוט לא מתיימר להקיף את מלוא השירה העברית, אלא לטפל בשירה חדשה בלבד. על מנת להבין את הקשר של המשוררים האלה לדור שקדם להם תלמיד זקוק לתיווך של מורה שיוכל להשלים את ההקשר ההיסטורי. בראק, השבויה בקסמי הרשת, מניחה שההקשר גלוי ומובן לכל, ולכן אתרים "מלמדים" טוב יותר מספרים. אין לי אהבה מיוחדת לספרי לימוד (נדמה לי שציינתי זאת כבר מספר פעמים) אבל יש לי הרבה יותר הערכה כלפי מורים וכותבי ספרי לימוד שמעיזים להתמודד עם הבעיה של הקשר ושל העדר האפשרות להמנע מסובייקטיביות, מאשר כלפי אלה שסבורים שהאינטרנט מהווה סביבה לימודית שאיננה זקוקה לתיווך, ושחושבים שהגישה החופשית אליו תוביל בהכרח ללמידה.

האם ספר הלימוד הדיגיטאלי ישנה את הלמידה?

גם בקיץ, ספרי לימוד דיגיטאליים ממשיכים להעסיק את העיתונות. כתבה בניו יורק טיימס השבוע סוקרת מספר יוזמות דיגיטאליות שעתידות להפוך את ספר הלימוד המודפס לאנכרוניזם:
Textbooks have not gone the way of the scroll yet, but many educators say that it will not be long before they are replaced by digital versions — or supplanted altogether by lessons assembled from the wealth of free courseware, educational games, videos and projects on the Web.
אין הרבה חדש כאן. טענות דומות נשמעות כבר שנים. בנוסף, כתבות מהסוג הזה מתקשות לטפל בנושא אחד – במקרה הזה ספרי לימוד – וגולשות לסקירות כלליות על השימוש באינטרנט ובמקורות דיגיטאליים בחינוך. אין, כמובן, שום פסול בזה, אבל התוצאה היא בליל לא ממוקד, כאילו שעורך מדור החינוך בעיתון ביקש אלף מילים, והכתב פתח בנושא ספרי הלימוד אבל גילה שיש צורך לגעת במספר נושאים משיקים כדי להביא את הכתבה לאורך המבוקש. בנוסף, מהכתבה אפשר להתרשם שהנושא המרכזי הוא המצב הכלכלי והצורך לחסוך, ולא מה על תלמידי בתי הספר ללמוד, וכיצד.

אבל אם כל אלה חוברים יחדיו ליצור כתבה סתמית של הקיץ, יש בה בכל זאת כמה נקודות שבולטות במיוחד במה שאפשר אולי לכנות יומרנות ריקה מתוכן. הכתבה, למשל, מצטטת את ד"ר שריל אבשיר, המפקחת על טכנולוגיות חינוכיות במחוז אחד במדינת לואיסיאנה. לפי אבשיר:

Kids are wired differently these days…. They’re digitally nimble. They multitask, transpose and extrapolate. And they think of knowledge as infinite.

They don’t engage with textbooks that are finite, linear and rote…. Teachers need digital resources to find those documents, those blogs, those wikis that get them beyond the plain vanilla curriculum in the textbooks.

קשה לדעת היכן להתחיל לנתח את המשפטים המעטים האלה. מעטים מאד היום מעיזים לחזור על טענתו של מארק פרנסקי שמוחותיהם של בני הנוער שנולדים לתוך הדיגיטאליות פועלים אחרת מאשר מוחותיהם של הוריהם. אפשר אולי לסלוח את הקריצה לילידים דיגיטאליים בכך שאותה מפקחת אולי איננה מודעת לכך שמדובר במושג שכבר מיושן. אבל כיצד נסביר שכותבים שבני הנוער של היום "think of knowledge as infinite"? קשה להתווכח עם טענה כזאת מהסיבה הפשוטה שמעבר לכך שהיא מצלצלת כאמירה יפה ומשכנעת, היא בעצם לא אומרת שום דבר. היא בוודאי חסרת משמעות מעשית. היא איננה מסבירה למה בני נוער אינם יוצרים קשר עם ספרי לימוד מודפסים, אך כן יהיו מוכנים, או מסוגלים, להתחבר לספרי לימוד דיגיטאליים. ועם כל הרצון שלי שמורים יגישו לתלמידיהם מקורות מתוך בלוגים וויקיים, ההתייחסות של אבשיר למקורות האלה טיפה מוזרה. הרי בדרך כלל הבלוג והוויקי משמשים ככלים שמאפשרים לתלמידים ליצור מקורות ו/או התייחסויות משלהם לחומר הנלמד. והנה, המפקחת מעמידה את הכלים האלה כמקורות שמהם מורים יוכלו לדלות מידע שיעשיר את מה שמופיע בספרי לימוד. זה דבר ראוי, אבל משום מה אני חושש שלא בדיוק לזה התכוונה המפקחת.

בעצם, בראייה רחבה יותר, נדמה לי שהביקורת שלי כלפי הפנייה לבלוגים ולוויקיים איננה מוצדקת. הרי מדובר בהרחבה של מושג ספר הלימוד. באמירת אותה מפקחת אפשר למצוא פתיחות למקורות שלא זכו לסינון או לאישור של המערכת לפני שהם מגיעים לתלמידים. ממה שמשתמע בכתבה, רוב המפעלים לפיתוח ספרי לימוד דיגיטאליים מתייחסים רק לצורת ההגשה, ולא לשינוי של תפיסה. לפי הגישה הזאת הדיגיטאליות אמורה להצעיד את ספר הלימוד לתוך עידן האינטרנט מבלי לחולל שינוי חינוכי. היא תוזיל את ספרי הלימוד, אבל הספרים האלה עדיין יכתיבו מה התלמידים צריכים ללמוד. תלמידי בתי הספר יקבלו ספרים במעטפת עדכנית, עם דרכי הוראה מוכרות היטב.

לאור זה מעניין לציין שהכתבה בטיימס מסתיימת בתיאור של כמה מתהליכי הלמידה באחד מבתי הספר שהולכים לקראת ספרי לימוד דיגיטאליים:

In an Empire High School history class on elections, for example, students created their own political parties, campaign Web sites and videos.
במילים אחרות, מעבר להסתמכות על ספרי הלימוד, בית הספר הזה מוצא דרכים, לאו דווקא דיגיטאליות, כדי להעשיר את הלמידה, ולהפוך את התלמידים לשותפים פעילים בלמידה של עצמם. גם כאשר כל ספרי הלימוד יהיו דיגיטאליים, וסביר להניח שהיום הזה לא רחוק מדי בעתיד, האתגר האמיתי יהיה כיצד להוציא את הלמידה מהספרים, ולהפוך אותה לחלק מחייהם של התלמידים.

מלמדים סקרנות?

אחת מתכניות הטלוויזיה האהובות ביותר על הבן האמצעי שלי (כמעט בן 16) היא Mythbusters. ואם אני נמצא בסביבה כאשר הוא צופה בתכנית אני תמיד שמח להצטרף אליו – גם אם יש לי דברים דחופים יותר לעשות. מידי תכנית המנחים ועוזריהם בוחנים אגדה אורבאנית על מנת לאמת או להפריך אותה. בעזרת מעבדה מצויידת להפליא, הם עורכים ניסויים מורכבים שמשולבים בהם מנות גדולות של מדע ושל הומור. וכל זה על מנת לחתור לאמת בנוגע לאגדות שהם בודקים. היום, ב-Tech & Learning דין שרסקי כותב על התכנית ומציין שמדובר בתכנית נהדרת.

שרסקי מצטט מהבלוג של גרדנר קמפבל שמדווח על הרצאה של מרקו טורס בכנס שנערך בחודש יוני (איזו שרשרת נהדרת של "בשם אומרו"!). המאמרון של קמפבל אמנם מכיל דיווח על ההרצאה של טורס, אבל אולי יותר מאשר שהוא מהווה דיווח, הוא פשוט מכיל רצף של מחשבות שעולות אצל קמפבל בעקבות ההרצאה. כך יוצא שאינני יודע אם מה ששרסקי מצטט הוא ציטוט מטורס דרך קמפבל, או הרהוריו של קמפבל בעקבות טורס. אבל למען האמת, אין זה משנה. בנוגע ל-Mythbusters, קמפבל כותב:

Don't watch guys teach you. Watch guys learn. They don't know the answer. We're in the journey together.
שרסקי מתחבר להערה הזאת. מה שמלהיבה אותו בתכנית היא ההזדמנות שהיא מקנה לצופים לראות כיצד המנחים חושבים, כיצד הם בונים את הניסויים שהם עורכים, כיצד הם לומדים:
Sure they often blow stuff up and pursue the ridiculous but beyond any of that the hook for me is they are truly curious, interested learners who document every step and give you the inside look.
אין זה מפתיע אותי שה-Mythbusters מצליחים לעניין את בני הרבה יותר מאשר שיעורי המדע בהם הוא נוכח. פרקי התכנית קופצים מנושא לנושא, ובוודאי אינם יכולים להוות תכנית לימודים מסודרת למדעים לחטיבת הביניים או לעליונה. אבל אין הם צריכים לעשות זאת. אפשר ללמוד מהם המון גם בצורתם הנוכחית. למען האמת, אני קצת מופתע שאתר ה-Mythbusters, שנמצאים בו קטעים מהתכנית ועוד הרבה, איננו מכיל הצעות לשימוש בפרקים השונים בשיעורי מדע. חלק אחד מהאתר אמנם מוקדש ל-Science Behind the Myths (החלק הזה מתבסס על חומרים שנמצאים באתר המצויין How Stuff Works) אבל אין בו מדריך למורה או משהו דומה. אבל אפילו אם הייתי רוצה למצוא הזדמנויות רבות יותר לשלב את התכנית בשיעורי מדע, נדמה לי שהערך האמיתי של התכנית נמצא פחות בהסברים לתופעות, במדע עצמו, ויותר בתהליך שהיא ממחישה. כאשר אנחנו צופים בתכנית אנחנו רואים אנשים סקרנים שמבקשים לדעת אם משהו באמת מתרחש כפי שטוענים. אנחנו מלווים את המנחים במסע הלימוד שלהם, ולומדים לשאול שאלות, וללמוד, כמוהם. מדובר באחד השיעורים החשובים שאפשר ללמוד, ואפשר ללמוד אותו גם בחופשת הקיץ.

רחוק מלהיות משועבד

כל מי שהמקלדת נמצאת תחת ידיו במשך שעות ארוכות של היום קובע לעצמו כללי שימוש, גבולות למידה שבה הוא יושב מול הצג. אבל הוא גם מודע היטב לעובדה שהוא כמעט תמיד מפר את הכללים האלה ועובר את הגבולות שהציב. אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת של השתעבדות. ואם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הקיץ מהווה עבורנו הזדמנות להשתחרר טיפה מעול המקלדת ולפנות למספר עיסוקים אחרים. אך לפעמים אנחנו מגלים שלמרות הרצון לעזוב את המחשב ולמצוא זמן למשהו אחר, קשה לנו לעשות זאת. וכאשר זה קורה אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים אם אולי באמת עברנו את הגבול מבלי להיות מודעים לכך. בקיץ אנחנו בוחנים אם אנחנו עדיין שולטים בתקשוב, או אם אולי התקשוב השתלט עלינו. כך יצא שכאשר לפני שבוע קראתי מאמרון של ויל ריצ'רדסון בו הוא בוחן את עצמו ושואל אם הוא משועבד לטכנולוגיה … היה לי ברור שהקיץ הגיע.

ריצ'רדסון מדווח שתוך כדי פעילות משפחתית במשחק נוסח חפש את המטמון בעזרת GPS, עובר אורח שצפה בו צעק לו שעליו להשליך את הסלולארי שלו לפח פן הוא ישתלט על חייו ויהרוס אותו. ריצ'רדסון הופתע – הרי עבורו הטכנולוגיה היא מרכיב מובן מאליו של חייו. הוא לא הרגיש את עצמו משועבד לטכנולוגיה, אלא מנצל אותה לצורך פעילות משפחתית מהנה. ובכל זאת, ריצ'רדסון מהרהר:

Am I a slave to all of this? And if so, is that necessarily a bad thing? This all on the heels of spending a week with bandwidth … that maybe reached half a bar on my Verizon stick when the wind was blowing in the right direction and I held my computer at exactly 32 degrees. … I think I Tweeted like three times, maybe, and even those were wistful dispatches from nature that felt almost strange in the making. … I tried to answer a few e-mails, but I think I just managed to make people angry. And I did get to scan the front page of the New York Times site after the 30-minute or so download most mornings. But that was about it.
הזדהיתי עם הרהורים האלה – במיוחד מפני שבמשך ארבעה ימים מלאים בסוף החודש הקודם לא נגעתי בכלל במחשב. חששתי שאולי בשמך הימים האלה הידיים שלי ירעדו ויחפשו מקלדת מדומה, אבל האמת היא שבכלל לא הרגשתי שחסר לי משהו. אין זה אומר שלא שמחתי לחזור לשגרה של תקשורת זמינה – תקשורת, אגב, שסייעה לי רבות ללמוד על דברים שראיתי בזמן שהייתי מנותק. קל לי מאד להזדהות עם המסקנה של ריצ'רדסון:
So, yeah, in many ways, I’m a slave to all of this. And I’m ok with that. I like being reminded how good it is to get away from the network from time to time; the world doesn’t end when the connection runs out. (Gasp!) But the connection is just a part of me now that at times may lead to distraction and a sense of overwhelmedness but on balance, adds a richness to my life that that angsty guy doesn’t get and probably never will.
אינני חש צורך להתנצל על הניתוק, וגם לא על החזרה האינטנסיבית לשימוש בתקשורת. מדובר במשהו שמהווה מרכיב חיובי וחיוני בחיי.

אבל בימינו, ניתוק של אפילו ארבעה ימים ממקורות מידע דינאמיים מאד גובה מחיר – החזרה לשגרה איננה פשוטה; לא קל לבדוק את המקורות הרבים שהצטברו בזמן שנעדרתי, ועוד יותר קשה להחליט על מה אפשר לוותר. ויש אולי משהו עוד יותר בעייתי – כאשר יוצאים מההרגל של כתיבה קבועה, קשה לפתח את ההרגל הזה שוב. הרי בשלב מסויים מבינים שהכתיבה גוזלת זמן ומאמץ, ושאפשר להסתדר בלעדיה. יש ספרים לקרוא, מוסיקה לשמוע, אפילו טלוויזיה לראות. מי צריך את כל הכתיבה הזאת?

וכאשר השאלה הזאת עלתה אצלי נזכרתי במאמר של סטיבן דאונס משנת 2006 – Things You Really Need to Know. במאמר הזה דאונס מציין שאת הדברים החשובים באמת לא לומדים בבית הספר, והוא מביא רשימה של דברים שבעיניו אדם כן צריך ללמוד. כמה מאלה עוסקים בדרכי למידה ובחשיבה ביקורתית, אבל דאונס גם מתייחס לדרך שבה רצוי שאדם יחיה את חייו. הנקודה האחרונה שלו, למשל, היא: "כיצד לחיות חיים של משמעות". בין היתר הוא כותב:

… what you are doing right now is the thing that you most want to do. Now you may be thinking, "No way! I'd rather be on Malibu Beach!" But if you really wanted to be on Malibu Beach, you'd be there. The reason you are not is because you have chosen other priorities in your life – to your family, to your job, to your country.

…

… this understanding is very liberating. Think about it, as a reader – what it means is that what I most wanted to do with my time right now is to write this article so that you – yes, you – would read it. And even more amazingly, I know, as a writer, that the thing you most want to do right now, even more than you want to be in Malibu, is to read my words. It makes me want to write something meaningful – and it gives me a way to put meaning into my life.

מה אוכל להגיד – אני בר מזל! לא רק שאינני משועבד לטכנולוגיה, אני באמת רוצה לכתוב על הנושאים האלה שמעסיקים אותי, ותוך כדי העיסוק הזה אולי אפילו אצליח להשפיע על החינוך.

רשתיות יש … אבל היכן החינוך?

לפעמים אני נתקל במאמרון שגורם לי לגרד בראש ולשאול את עצמי "מה קורה כאן?". ועלי להודות שלפעמים אני שמח שזה קורה לי, אפילו אם הסיבה לכך לא כל כך מוצדקת. מידי יום רשימת המאמרונים שעליהם אני רוצה לכתוב הולכת וגדלה. כמעט כל מאמרון ברשימה ראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה (אם יש בכלל העמקה במסגרת של בלוג). אבל עכשיו קיץ, וצריכים טיפה של חופשה, ואפילו קצת קלילות, ואילו המאמרונים ברשימה שלי מבקשים ניתוח רציני. ולכן, אף על פי שנושאים כבדי משקל הראויים להתייחסות רצינית מחכים לכמה דברי חוכמה-למחצה משלי, הפעם בחרתי לכתוב על מה שבעיני אי אפשר לכנות אחרת מאשר קוריוז.

ג'ודי בראק כותבת, שוב ושוב, על כיצד הרשת משנה את החינוך. היא מביאה דוגמאות של מקורות מידע איכותיים ברשת שבאמצעותם מורים ותלמידים יכולים להעשיר את תהליך הלמידה. היא משוכנעת שהנגישות של המקורות האלה תחולל שינוי במערכות חינוך. ציינתי בעבר שאני מזדהה עם החזון הזה של בראק, ודווקא בגלל זה אני מתייחס למאמרונים שלה בספקנות מרובה. אני מתרשם שבראק חושבת שדי בגישה חופשית לאוצרות המידע שברשת כדי להפוך כל תלמיד לצמא-דעת שגומע את המקורות שנמצאים במרחק של קליק אחד או שניים. אני חושש שההתלהבות של בראק יוצרת הגזמה נוראית, הגזמה שלא פעם גובלת בגיחוך, ואני ממשיך לקרוא אותה כמין אזהרה לעצמי לא ליפול לאותה מלכודת של פשטנות.

במאמרון מלפני שבוע בראק מתייחסת לפן טיפה אחר של הרשת. היא כותבת על כיצד הרשת יכולה לסייע בהערכה. היא מסבירה שכלי ההערכה המסורתיים העריכו את התלמיד ביחס לעמיתיו לכיתה. לעומת זאת, בעזרת הרשת התלמיד נמצא במרחב הערכתי חדש, וטוב יותר: עכשיו הוא יכול להתחרות, ולהימדד, מול תלמידים אחרים בכל מקום בעולם. היא כותבת:

The future online system will let a student anywhere take a test for Algebra 1, for example, and be scored against everyone else — in the world! — who takes it. The setting where this will happen is the emerging global network of learning individuals who are interlinked as individual nodes.
כדי לחזק את הטענה הזאת היא מביאה קטע מכתבה באתר WebWire שמדווחת על טכנולוגיות חדשות שמאפשרות לתלמידים ולסטודנטים להבחן דרך האינטרנט. היא מצטטת בחיוב את דבריו של מפתח מערכת מקוונת של מבחנים:
We have improved the system by adding live certified proctors, real time audio/video using TokBox, technical assistance, practice exams, identity authentication, and the ability to assist exam-takers by remotely controlling their computers during an exam.
הדברים האלה, וההתלהבות של בראק כלפיהם, מעוררים מספר תהיות. השיטות המתוארת בכתבה של WebWire מהוות, אולי, תשתית חזקה למבחנים אחידים כלל עולמיים, אבל גם בלי הטכנולוגיות החודרניות האלו מערכים של מבחנים עולמיים כבר קיימים. האם "שיטה מקוונת עתידית" באמת נחוצה? והשאלה הזאת, כמובן, משנית לשאלה משמעותית הרבה יותר – האם מערך עולמי באמת רצוי? האם האפשרות למדוד את הישגיו של תלמיד נגד כל תלמיד אחר (בעולם, לא פחות!) תסייע לאותו תלמיד ללמוד, להרחיב את ידיעותיו, להשתמש בעושר האדיר של מקורות ברשת שבראק עצמה מהללת פעם אחר פעם?

כאשר בראק מתארת את מערך ההערכה העולמי היא משתמשת במינוח הרשתי הכל כך אהוב עליה – התלמידים הם "צמתים אינדיבידואליים" אבל הם בכל זאת "מקושרים" זה לזה. אבל מינוח שיונק מרשתיות איננה יכולה לכסות על הריקנות החינוכית שבתשתית התפיסה שהיא מאמצת. לצערי, ההתלהבות של בראק מהרשתיות מעוורת אותה לעובדה שבעצם החינוך הולך לאיבוד כאן לחלוטין.

דווקא בגלל הלוח?

מספר פעמים בעבר הזדמן לי להתייחס לבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו זילנדית שמצליחה לראות את החינוך, ואת התקשוב החינוכי, מזוויות ייחודיות ובלתי-צפויות. בחודשים האחרונים היא פרסמה מאמרונים יחסית מעטים, ואני מוצא שיותר מחצי שנה עבר מאז שהבאתי כאן דברים שהיא כתבה. אבל אתמול, בדרכה המיוחדת, היא פרסמה מאמרון שמיד עם קריאתו ידעתי שארצה לכתוב עליו.

במאמרון החדש Artichoke מדווחת שאף על פי שהיא ספקנית כלפי ספרים שמבטיחים מתכונים להצלחה חינוכית היא רחשה את ספרו החדש של סיריל טיילור, יועץ בריטי בכיר לענייני חינוך – A School for Every Child – How to improve our schools. היא כותבת שהפרק הראשון שאליו היא פנתה היה:

How information communication technology (ICT) can be used to improve learning
היא מסבירה שהיא עשתה זאת לא רק מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותה, אלא גם מפני שהיא ניחשה שהוא יאפשר לה להכיר את הגישה של טיילור לשינוי חינוכי.

מתוך הפרק הזה (בערך שני שלישים של הפרק היחסית קצר הזה נמצא ברשת דרך חיפוש הספרים של גוגל, החל מעמ' 78) היא מצטטת את דברי השבח של טיילור ללוחות לבנים אינטראקטיביים. טיילור מציין שהלוחות האלה יכולים לסייע רבות להעלאת סטנדרטים. מתוך אותו פרק:

Does your school have an interactive whiteboard in every classroom? This is a revolutionary teacher’s tool which has made obsolete the old school blackboard with chalk, as well as slide projectors. Whiteboards can have a dramatic effect in raising standards. Not only can they show film clips and slides, and enable the teacher to write electronically instead of using chalk, they are also interactive with pupils being able to access them through their laptops.
Artichoke מדגישה שהיא קטנת אמונה בנוגע ללוחות הלבנים האלה, אבל בכל זאת היא המשיכה לקרוא. בהמשך הפרק טיילור ממחיש את הכדאיות של הלוחות באמצעות דוגמה של שינוי בהוראת המתמטיקה שהתרחש בכיתה אחת בבית ספר בו הוא ביקר.

אבל בנקודה הזאת הדברים נעשים מעניינים במיוחד. בכיתה שטיילור מביא כדוגמה הוכנסו לוחות לבנים אינטראקטיביים, ואכן התרחש בה שינוי. אבל מתוך התיאור של אותה כיתה שבה ציוני המתמטיקה של התלמידים השתפרו אנחנו מגלים שבנוסף ללוחות נערכו שינויים רבים נוספים – חלל הכיתה שונה לחלוטין – קירות פורקו כדי להפוך שלוש כיתות לאחת, עם 90 תלמידים, מורה מצטיין (במשכורת גבוהה) הובא ללמד את הכיתה, והמורה הזה גם זכה לשלושה עוזרים. בנוסף, כל תלמיד קיבל מחשב נייד. Artichoke מהרהרת שמוזר שעם כל כך הרבה שינויים, טיילור מצביע דווקא על הלוח הלבן האינטראקטיבי בתור מה שחולל את השינוי. בעקבות זה היא כותבת:

For example what if instead of asking “Does your school have an interactive whiteboard in every classroom?" And following this question with the claim “Whiteboards can have a dramatic effect in raising standards”

He had asked “Does your school have class sizes of ninety students?" And followed this question with the claim “Raising class sizes to ninety students can have a dramatic effect in raising standards”

ובהמשך היא מוסיפה עוד שמונה שאלות באותו נוסח הנובעות מהמאפיינים של הכיתה שטיילור הביא כדוגמה – כל שאלה מתמקדת במאפיין אחר שהיה יכול, אולי, לחולל את השינוי. אבל משום מה, טיילור לא שאל את השאלות האחרות האלו, אלא שאלה בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי, ומהשאלה הזאת הוא מסיק את המסקנה שדווקא הלוח הוא זה שהשפיע על הישגי התלמידים. Artichoke שואלה:
Why did Cyril Taylor prefer to interpret any changes in student learning outcome at Kemnal Technology College as being causally related to the presence of two (or was it three) interactive whiteboards when so many other factors are in play? Why did he privilege the IWB in all of this?
ונדמה לי שהמסקנה שהיא מסיקה מכל זה חשובה ומשמעותית הרבה יותר מאשר האיכויות, האמיתיות או המדומות, של הלוח האינטראקטיבי:
What happens to our common sense thinking when we get too close to “simmering electrical” technologies?
ובדיוק בגלל שאלות כאלה אני אוהב לקרוא את הבלוג שלה.

הכיוון ברור

אסתי דורון כותבת שאחרי שלוש שנים של ניסוי של מחשב נייד לכל תלמיד:
חלק מהורי התלמידים העולים לכתה ה' מתנגדים נחרצות לשימוש במחשב הנייד
לצערה, לא רק הורים מתנגדים. יש גם מורים הסבורים שהניידים:
גוזלים זמן יקר משיטת ההוראה המסורתית והמורים מוטרדים מאד מכך שהם אינם מספיקים את החומר
ההתנגדות הזאת מעציבה את אסתי. היא משוכנעת שהניסוי בניידים מוצלח, ושצריכים להמשיך, ואף להרחיב, אותו. לדעתה, אם יופסק הניסוי בית הספר יפסיק להיות רלוונטי להווי של התלמידים של היום.

אני מסכים עם אסתי, ומקווה שימצאו את הדרך להמשיך בניסוי. עם זאת, לא תמיד דגלתי בעמדה הזאת. לפני בערך חמש שנים יזמים פרטיים הציעו למערכת החינוך להפעיל פרויקט של נייד לכל תלמיד ואז, בדומה למספר הורים שעליהם אסתי כותבת, חשבתי שעדיף להשקיע בדיסק-און-קי לכל תלמיד ובמחשבים נייחים בכיתות (וגם בחומרי למידה דיגיטאליים איכותיים). בין היתר הרגשתי שהמניע של אותם יזמים לא היה הרצון להשביח על הלמידה, אלא לפאר את שמותיהם ולזכות בהערכה ציבורית. לא הייתי משוכנע שהיה צורך במחשב לכל תלמיד.

ואם כך, מותר לשאול מה השתנה מאז שגורם לי לחשוב אחרת היום, ולתמוך בפרויקטים של 1:1? נדמה לי שהתשובה די פשוטה. מחשבים ניידים הם עדיין יקרים, אבל מחירם יורד כמעט מידי יום. היום ההתייחסות למחשב כמותרות איננה מוצדקת. מדובר בפריט יום-יומי שהפך ממש לצורך. הגיע הזמן שבחינוך נבין שהמשמעות של PC היא באמת "מחשב אישי", ושתלמיד זקוק לציוד אישי כדי ללמוד בצורה יעילה. איננו מחלקים עפרונות לתלמידים בתחילתו של השיעור ואוספים אותם חזרה בסיומו. תלמיד מגיע לשיעור עם כלי הכתיבה של עצמו, ומורים מכינים את השיעורים שלהם מתוך ההנחה שהתלמיד יודע להשתמש בעפרון ובמחק שלו – שהוא יודע כיצד לרשום משהו שהוא שומע, או לתת ביטוי למחשבות שצצות לו בראש. כמו-כן, אנחנו מצפים שהוא מסוגל להשתמש במרקר לא רק לשרבט על הדף, אלא כדי להדגיש קטעים משמעותיים בדפים שהוא קורא.

כאשר לתלמיד יש מחשב אישי הוא יכול לסגל לעצמו הרגלי שימוש שמתאימים לסגנון הלמידה הייחודי שלו. התייחסות מרתקת לסגנון האישי הזה מצאתי במאמרון של לאה אהרונוביץ מאתמול. לאה מצטטת קטע נפלא מתוך הספר "מים שאין להם סוף" מאת מיכאל שיינפלד. שיינפלד בונה משחק מילים של האמרה התלמודית (בבא מציעא פרק ג', דף לח עמוד א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". בשינוי קל שיינפלד כותב "רוצה אדם בקו שלו יותר מתשעה קווים של חברו" ובוחן את כלי הכתיבה השונים שבשימוש של תלמידי ישיבה – כל כלי ושימוש אחר, ביטוי אחר. כך גם לגבי המחשב שאיננו כלי כתיבה (תמלילן) בלבד, ואפילו לא קלמר גדוש בכלי כתיבה שונים, אלא אוצר של יישומים שאפשר וצריך להכיר.

וכמובן שהיום, כאשר יותר ויותר חומרי למידה נעשים דיגיטאליים, התלמיד זקוק לכלים שמאפשרים התמודדות לימודית יעילה ומוצלחת בסביבה הדיגיטאלית הזאת. הספרים הדיגיטאליים של כותר, למשל, אפילו אם לטעמי הם עדיין בשלבים ראשוניים של פיתוח, מחייבים גישה חופשית למחשב. אין הגיון ששלושה תלמידים יישבו מול צג מחשב כדי לקרוא פרק בספר דיגיטאלי. אישית, אני נוטה לחשוב שהכלי שיימצא בידיו של כל תלמיד לא יהיה מחשב נייד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אלא פיתוח של ה-Netbook שהיום נעשה די נפוץ. אבל קיימות אפשרויות אחרות – אולי טלפונים סלולאריים ישתכללו לרמה שבה הם יתאימו לשלל צורכי הלמידה הבית ספרית. לפני כשבועיים התבשרנו שקבוצת פעילים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הציעה לנשיא אובמה להקצות סכום ענק לחלוקת קורא הספרים Kindle לכל תלמיד. ל-Kindle יכולות רבות, אך גם מגבלות. אישית, אני מעדיף שכל תלמיד יקבל מכשיר שאיננו מגביל את הקריאה לפורמט מסחרי, וכמובן שיאפשר גם הפקת תוצרים ולא קריאה בלבד. האפשרויות רבות, ועוד היד נטוייה, אבל נדמה לי שמה שברור הוא שלא רחוק היום שבו לכל תלמיד יהיה כלי דיגיטאלי אישי רב עוצמה. הניסוי שבו אסתי מדריכה הוא חוד חנית במגמה החיובית, וההכרחית, הזאת, ואני מקווה שההורים והמורים ישכילו להבין זאת.

הפעם, המחשב לא כל כך אשם

מדור קבוע של האתר של ה-Chronicle of Higher Education עוסק בטכנולוגיות מידע בהשכלה הגבוהה. לפעמים הכתבות במדור מקבלות בברכה טכנולוגיות חדשות, ומדווחות על דרכים חיוביות שבהן הטכנולוגיות משפיעות על הלמידה. אבל נדמה לי שברוב הגדול של המקרים עורכי המדור מעדיפים להצביע על פגמים שנגרמים על ידי הטכנולוגיה כמו מקרים שבהן השימוש בניידים בשעת השיעור פוגע בלמידה, או כאשר שליחת מסרונים מפריעה לריכוז של סטודנטים אחרים. הפעם, קשה לא להתרשם שהכותרת של כתבה חדשה במדור ממש צוהלת:
הכתבה מדווחת על דיקן סטודנטים באוניברסיטה בטקסס שמציב אתגר מול אנשי הסגל – "ללמד בעירום", זאת אומרת, ללמד בלי להשתמש בטכנולוגיה. לפי הכתבה:
More than anything else, Mr. Bowen wants to discourage professors from using PowerPoint, because they often lean on the slide-display program as a crutch rather than using it as a creative tool. Class time should be reserved for discussion, he contends, especially now that students can download lectures online and find libraries of information on the Web. When students reflect on their college years later in life, they're going to remember challenging debates and talks with their professors. Lively interactions are what teaching is all about, he says, but those give-and-takes are discouraged by preset collections of slides.
הכתבה גם מביאה נתונים מסקר שנערך אצל סטודנטים באנגליה. מתברר שבעיני הסטודנטים הרצאות מלוות מצגות הן די משעממות, ואילו סמינריונים, ודיונים בקבוצות – ללא מחשבים כמובן, מעניינים אותם הרבה יותר.

אבל אין שום דבר מפתיע בגילוי הזה. מבחינת הפעילות של הסטודנט, צפייה במצגת בשעת שיעור איננה שונה מהאזנה להרצאה. בשני המקרים הסטודנט פסיבי. וחשוב גם לזכור שהרוב הגדול של המרצים מעולם לא למדו כיצד להפוך מצגת למשהו אפילו טיפה יותר מעניין מאשר רצף של משפטים על המסך. אותו דיקן סטודנטים בטקסס לא מוציא את השעמום מהכיתה מפני שהוא מגרש את המחשבים. הוא מצליח להפחית את השעמום מפני שהוא מראה למרצים שאם הם מציבים מול אותם סטודנטים בעיות שדורשות חשיבה ודיון, זה מעורר את ההתעניינות שלהם. אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.

והראייה לכך היא העובדה שאותו דיקן סטודנטים דווקא דוגל בשימוש בטכנולוגיה. הוא דואג לכך שכל המרצים באוניברסיטה שלו יקבלו מחשבים ניידים, וגם הדרכה בהכנת סרטי וידיאו ו-podcasts. הוא מעודד את המרצים להכין הרצאות באודיו ובוידיאו, והסטודנטים מאזינים או צופים באלה בזמנם ה-"חופשי" לפני השיעור. כך ניתן לנצל את שעת השיעור לדיונים ולהתמודדות עם השאלות שעולות מתוך ההרצאות המוקלטות. בעצם, המחשב לא יצא מהכיתה, אלא הכיתה יצאה מאולם ההרצאות. סביבת הלמידה התרחבה, גם במימד הפיסי, וגם במימד הזמן. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעתיק לתוך הבית של הסטודנט את מה שבעבר התרחש בתוך אולם ההרצאות, היא גם מאפשרת לאולם ההרצאות לקבל ייעוד אחר. המחשב אולי יצא מהכיתה, אבל במקרה שמתואר בכתבה של ה-Chronicle, הוא בהחלט לא יצא מהלמידה.