אפילו מחקרים אומרים את זה

דוח חדש של משרד החינוך האמריקאי מסכם ניתוח מטה (meta analysis) של מחקרים שבדקו למידה מקוונת (Evaluation of Evidence-Based Practices in Online Learning: A Meta-Analysis and Review of Online Learning Studies). אינני איש מחקר, ואני מודה שהקריאה בדוח (מעבר לסיכום והצגת המסקנות) לא היתה קלה. במידה מסויימת אפשר לומר שהיא היתה אפילו מייגעת. אבל יש, כמובן, ערך רב בסקירות מהסוג הזה.

יש יתרונות, וגם חסרונות, לניתוח מטה. מצד אחד, בדיקה של קשת רחבה של מחקרים יוצרת תמונת מצב מקיפה – המסקנות של ניתוח כזה עשויות להיות די מהימנות. מצד שני, ניתוח ברמת המטה מתבסס על מחקרים רבים, ונוצר מצב שבו השוני בין המחקרים, ומה שהם בדקו, נעשה גדול מדי על מנת לאפשר הכללות. כל המחקרים שנסקרו בדוח עסקו ב-"למידה מקוונת", אבל תחת הכותרת הזאת אפשר למצוא לא רק קורסים שהתנהלו בצורה מקוונת באופן מלא, אלא גם קורסים פנים אל פנים שאליהם התווסף מרכיב זה או אחר שאפשר לכנות אותו מקוון (קבוצות דיון, למשל), ובין שני אלה קורסים עם דרגות שונות של מקוונות. עורכי הדוח איתרו מעל 1,100 תקצירים על מחקרים שבדקו למידה מקוונת (שוב, לפי הגדרה רחבה מאד), אבל מתוכם הם מצאו רק 176 שמדדו הישגים (outcomes) של הלומדים באופן אובייקטיבי שנמצאו מתאימים להכלל במאגר שעליו מתבסס הדוח. ומתוך אלה:

99 had at least one contrast between an included online or blended learning condition and face-to-face (offline) instruction that potentially could be used in the quantitative meta-analysis.
ובכל זאת, אחרי כל הצמצום הזה, ההבדלים בין המחקרים ומה שכל אחד מהם בדק עדיין היו די משמעותיים. חלק גדול מהדוח מוקדש להסברים מתודולוגיים שמבקשים להסביר למה בכל זאת בעיני מחברי הדוח המסקנות תקפות.

ובאמת, מה לגבי המסקנות?

The meta-analysis found that, on average, students in online learning conditions performed better than those receiving face-to-face instruction.
כל מי שמשוכנע שיש ערך בלמידה מקוונת יכול לקחת רגע לצהול, או לפחות להשמיע אנחת רווחה. אבל רק לרגע. הרי בהמשך אותה פיסקה (עמ' ix) אנחנו קוראים:
The difference between student outcomes for online and face-to-face classes—measured as the difference between treatment and control means, divided by the pooled standard deviation—was larger in those studies contrasting conditions that blended elements of online and face-to-face instruction with conditions taught entirely face-to-face. Analysts noted that these blended conditions often included additional learning time and instructional elements not received by students in control conditions. This finding suggests that the positive effects associated with blended learning should not be attributed to the media, per se.
במילים אחרות, ההישגים שנמצאו בדוגמאות ללמידה משולבת פנים אל פנים ומקוונות היו גדולים יותר מאשר אלה שנמצאו בדוגמאות ללמידה פנים אל פנים, אבל גם בדוגמאות של למידה מקוונת "טהורה". זאת ועוד: יתכן שהיתרונות של הלמידה המקוונת אינם נובעים מהשימוש בתקשוב, אלא מכך שבקורסים ששילבו מרכיבים של למידה מקוונת נוצר מצב שבו הלומדים הקדישו יותר זמן ללימודיהם.

ויתכן שהיתרון לטובת למידה מקוונת נובע מסיבות רבות אחרות. התרשמתי במיוחד משתי סיבות שעליהן מצביעים מחברי הדוח – מרכיב של רפלקציה שבא לביטוי בלמידה מקוונת, ומרכיב של הניהול העצמי של הלומד. בדוח אנחנו קוראים (עמ' xvi):

Studies indicate that manipulations that trigger learner activity or learner reflection and self-monitoring of understanding are effective when students pursue online learning as individuals.
כמו-כן, בגוף הדוח עצמו (עמ' 45) המחברים כותבים:
Overall, the available research evidence suggests that promoting self-reflection, self-regulation and self-monitoring leads to more positive online learning outcomes. Features such as prompts for reflection, self-explanation and self-monitoring strategies have shown promise for improving online learning outcomes.
התייחסות דומה אפשר למצוא לגבי המרכיב של ניהול עצמי (עמ' 4):
In active learning, the technology allows students to control digital artifacts to explore information or address problems. In interactive learning, technology mediates human interaction either synchronously or asynchronously; learning emerges through interactions with other students and the technology.
מחברי הדוח מזכירים שבעבר מחקרים דומים לא הראו הבדלים משמעותיים בין למידה מרחוק (לא רק מקוונת) לבין למידה פנים אל פנים (no significant differences). לעומת זאת, תוצאות הניתוח שלהם מראות עדיפות קלה לטובת הלמידה המקוונת. עבורם התוצאות האלו חשובות היות ויש להם אינטרס כלכלי – עליהם להמליץ לממשל לגבי הכדאיות של השקעה בלמידה מקוונת, או בלמידה משולבת.

אישית, התרשמתי במיוחד ממשפט אחד שמתייחס למקבץ של מחקרים שנכללו בניתוח (עמ' 38):

As a group, these three studies suggest that the relative efficacy of blended and purely online learning approaches depends on the instructional elements of the two conditions.
אם אני מפרש את המשפט הזה נכון, מה שהמחברים מוסרים לנו הוא שהטכנולוגיה פחות חשובה מאשר הגישה החינוכית. משום מה, אפילו כאדם שדוגל בהטמעת התקשוב בחינוך, הקביעה הזאת איננה מפתיעה אותי.

לדבר עם עצמנו?

בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.

לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה – בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.

נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך. לדברי אוטכט המושב עסק ב:

where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.

התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:

Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.

עדיין מוקדם לעזוב את הבלוג

ג'יי קרוס מהרהר אם אולי, לאור מספר כלים חדשים שעומדים לרשותנו היום, הבלוג מפסיק להיות כלי יעיל. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב שייכים לתחום של lifestreaming – כלים שמאגדים כלל ההתבטאויות של אדם ברשת ומציג אותן באופן זורם. הוא מסביר שבאמצעות הכלים החדשים ניתן לרכז את ההתבטאויות שונות על גבי פלטפורמות שונות. בנוסף לאיגוד ההתבטאויות, קרוס מסביר שבדרך הזאת המדיונים המשותפים שמתרחשים ברשת נעשים לפעילים וערים יותר. הכלים האלה, לפי קרוס, מבשרים על שינוי משמעותי במרחב האינטרנטי:
Blogs are author-centric in a world that’s increasingly about relationships. Blogs are slanted toward me, me, me, me, me; the net is inexorably moving to us, us, us, us, us. Dialog trumps monolog.
כותרת המאמרון של קרוס הוא Streams, not blogs?. סימן שאלה בכותרת איננה שם במקרה. הוא מסביר שהוא עדיין מתלבט – האם לזנוח את הבלוגים שלו לטובת הכלים שמאפשרים lifestreaming או לא.

אלן לוין מגיב למאמרון של קרוס, והוא איננו מתלהב מהכיוון החדש שעליו קרוס כותב. הוא משוכנע שיש עדיין רלוונטיות רבה לבלוג:

The blog space is the one I truly own, and as much as I agree there is a shift to a more of an “us” space, you cannot have worthwhile “us” with people who have a strong individuality.

The demise of blogging in the long form, the reflection, the working out of ideas like working dough, is a loss.

כצפוי, אני מזדהה עם לוין. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב מעניינים אותי מאד. נדמה לי שנגלה שיש בהם כדאיות רבה – גם במרחב החברתי, וגם במרחב החינוכי. (ה-Wave העתידי של גוגל מאד קוסם לי, אבל נדמה לי שעוד רחוק היום שבו שנוכל לבחון אותו בפועל). אבל קרוס טועה כאשר הוא מעמיד את ה-"אנחנו, אנחנו, אנחנו" כאילו שהוא מנוגד ל-"אני, אני, אני". לדעתי, השניים אינם סותרים, אלא משלימים, זה את זה. כפי שלוין כותב, אין "אנחנו" איכותי בלי שהוא יהיה מורכב מ-"אני"-ים חזקים. המרחב האישי של הבלוג איננו מנוגד למרחב הציבורי, ובוודאי איננו מנותק ממנו, אלא מהווה תנאי הכרחי למרחב ציבורי תוסס.

מגיב נוסף מדגיש שכלי ה-lifestreaming מסירים את המסנן מהמחשבה של הכותב כך שקוראיו נחשפים לכל רעיון שקופץ לו לראש. לעומת זאת, באמצעות הבלוג הכותב (כמובן, במקרה הטוב) מעבד את המחשבה עד שהוא חש שהיא בשלה לפרסום. לעומת הנייר הבלוג הוא ללא ספק אמצעי מהיר וקל לפרסום, אבל הוא איננו "זרם התודעה". בבלוג מופיעים הרהורים מזוככים, ודווקא בגלל זה אנחנו מרגישים שיש בו ערך.

קרוס עצמו, בתגובה לתגובות, מציין ששמה שהוא כתב היה בגדר הרהור, ושהוא לא החליט אם הוא יזנח את הבלוגים שלו לטובת ה-lifestreaming. נדמה לי שהתגובות למאמרון שלו די שכנעו אותו שחבל יהיה לעשות זאת.

בשבח הטקסט

אני אוהב גראפיקה. צילומים טובים מושכים את העין שלי ומעוררים אצלי את המחשבה. סרט וידיאו מוצלח יכול, לעתים קרובות, ללמד אותי הרבה. אבל כפי שאני מניח שכל מי שקורא את הבלוג הזה שם לב, בראש ובראשונה אני נמשך לטקסט. בעידן שבו סוגי מדיה רבים עומדים לרשותנו, וקל כל כך להשתמש בהם, אני מודע לכך שיש משהו קצת מוזר במשיכה שלי לטקסט. לפעמים אני חש צורך להסביר את ההתעקשות שלי להשתמש בו, כמעט באופן בלעדי. למזלי טים בריי שותף למשיכה הזאת, והוא יודע להסביר את עצמו היטב (במילים, כמובן).

בריי מנהל את מחלקת טכנולוגיות הווב ב-Sun Microsystems, והוא כותב בלוג אישי שנוגע במגוון רחב מאד של נושאים. השבוע הוא מתאר בלוג אחד שהוא קורא. הוא מתאר את הטור שבצד ימין של הבלוג – טור גדוש בצלמיות, בצילומים של קוראים שעוקבים אחרי בעל הבלוג, במפה, ועוד. עבור כל אלה הוא מכריז:

Just distractions; none of it remotely as interesting as what he’s got to say in the main stream of text.
הקביעה הזאת מביאה את בריי להכללה: למילים ערך רב יותר מאשר לתמונות, וטקסט בעל ערך רב יותר מאשר אודיו או וידיאו. בריי כותב שבעצם, מפני שפעולה נובעת מהבנה, והבנה נובעת מהסבר, והסבר זקוק למילים, זה צריך להיות מובן מאליו. הוא מוסיף:
For things that matter, written words are unambiguously better than speech. To start with, anything that matters isn’t just written, it’s usually rewritten repeatedly (and more important, condensed). Plus, it has hyperlinks. Plus, it’s smaller and cheaper to ship around. Plus, it’s searchable. Plus, it works on more devices. (I acknowledge that only the first of these is fundamental; but that alone would be enough).
לכל אלה אפשר להוסיף (כפי שעושים לפחות שני קוראים שמגיבים למאמרון של בריי) שטקסט מאפשר לקורא לקבוע את קצב הקריאה שלו, דבר שאיננו מתאפשר עם אודיו ועם ווידיאו.

אינני שולל את השימוש באמצעים גראפיים כדי לספר, להסביר, להמחיש, ועוד. למען האמת, לא פעם אני מקנא באנשים שיודעים לנצל אמצעיים גראפיים כדי לעשות את הדברים האלה. יש חוקרים שטוענים שהכתב והדפוס אינם אלא סטייה מהחזותיות שהיא בבסיס התרבות האנושית, ושהאינטרנט מחזיר אותנו לחזותיות הזאת. יתכן שהם צודקים. אבל מבחינתי, טענה מילולית כתובה משכנעת נמצאת בבסיס החשיבה, והיכולת של האינטרנט להעביר מילים כתובות לאחרים היא ייעודו המרכזי.

אפילו הכלי הנפלא ביותר …

כתבה קצרה באתר החדשות של פרויקט One Laptop Per Child מדווחת על בעיה רצינית בהטמעת הפרויקט באתיופיה. מתברר (אם "מתברר" היא אכן המילה הנכונה כאן) שאין התאמה בין השימוש במחשב ה-OLPC בידי התלמידים שמקבלים אותו לבין שיטות ההוראה הנהוגות בבתי הספר במדינה. הכתבה מביאה דיווח של דייוויד הולו (Hollow), נציג של גוף שעוסק בתפוצה של טכנולוגיות מידע בעולם מטעם האו"ם. הולו עקב אחר השימוש במחשב ה-OLPC באתיופיה, וגילה שהמחשב איננו מוצא חן בעיני מורים רבים והם אפילו אוסרים על השימוש בו בכיתות. בנוסף, הורים רבים חשים שהעיסוק במחשב בבית בא על חשבון זמן שהיה צריך להיות מוקדש ללימודים רגילים.

לפי הכתבה, בשיעורים בבתי הספר של אתיופיה המורה נמצא במרכז. תפקידו של התלמיד הוא לשנן את מה שהמורה אומר, לרשום את דבריו במחברת, וללמוד בעל פה. בסביבה לימודית כזאת, אין זה מפתיע שהמורים וההורים אינם רואים בעין יפה שימוש במחשב שמזמין את התלמיד לחקור בעצמו, להתנסות, לבדוק את היכולות של הכלי. לפי הכתבה:

Yet XO laptops were added (to) this rigid system without extensive teacher training or tight integration into the national curriculum. So as the students progressed past the teachers in computing acumen, the teachers quickly felt threatened by this technology, and unable to control it, felt undermined by it, especially in the classroom.
במילים אחרות, יכול להיות שהמחשב עושה דברים נפלאים, אבל הדברים האלה אינם בהכרח מה שמערכת החינוך באתיופיה רוצה שיקרה בבית הספר. לפי הכתבה התלמידים באמת מצליחים להשתמש במחשב כפי שמתכנניו קיוו, אבל אין זה אומר שאפשר לכנות את השימוש הזה "מוצלח":
From a Constructionist perspective, the laptops are a great success – children are self-directing their learning around the teachers. Yet from the teachers' and parents' perspective, that's play, not studying.
סכומי עתק הושקעו בפרויקט ה-OLPC – גם בפיתוח, וגם בהפצה. אני בטוח שכוונות מובילי התכנית היו טובות וחיוביות. אבל אותם מובילים כנראה חשבו שמספיק להציג מחשב נפלא וזול למערכות החינוך במדינות מתפתחות כדי שאלו יאמצו אותו בחום. וכנראה שזה לא קורה. הכתבה מצטטת את מיגל ברכנר, מרכז פרויקט ה-OLPC באורוגוואי, שקובע כלל פשוט מאד:
… if you don't include the teachers, the project will fail.
מעציב ללמוד שזה לא קרה באתיופיה, אם כי מפתיע לקרוא שכלל שהיה צריך להיות מובן מאליו איכשהו נשמט מהתודעה של מובילי פרויקט ה-OLPC. באתיופיה אי-ציות לכלל הזה כנראה עולה לפרויקט ביוקר. אפשר אולי להכליל את הכלל עוד יותר ולקבוע שכדי להצליח הפרויקט צריך להתאים לתנאים התרבותיים של הסביבה. כלל כזה בוודאי נכון בכל מקום, כולל בבתי הספר בישראל.

גלגלי הצלה (היסטוריים) לטביעה בים המידע

כמו רבים אחרים, אני מברך על החשיפה למידע שהאינטרנט מקנה לנו, וכמובן שבאותו הזמן אני מודע מאד שהחשיפה הזאת איננה רק ברכה. אני אמנם אוהב לשחות בים המידע, אבל אני יודע שאני נמצא בסכנה מתמדת של טביעה בו. רבים כתבו על הבעיה הזאת, בדרך כלל כחלק מהתרעה על הרדידות התרבותית שאורבת לנו מחשיפה גדולה מדי לאינטרנט. במאמר מלפני שנה שזכה לפופולאריות רבה ניקולאס קאר שאל, למשל, אם אולי גוגל הופך אותנו לטיפשים. (כן, הזכרתי את קאר מספר פעמים כאן.) קאר כתב על המשיכה הגדולה שהוא חש כלפי האינטרנט, אבל הוא גם העיד שהחשיפה לכמות כל כך עצומה של חומרי קריאה משפיעה על הרגלי הקריאה שלו, ולא לטובה. הוא חש שהוא מרפרף יותר ומעמיק פחות:
The deep reading that used to come naturally has become a struggle.
קאר היה מודע לך שהתופעה שהוא תיאר איננה חדשה. במאמר שלו הוא הזכיר את היארונימו סקרסיאפיקו, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15 שעבד בבית הדפוס של אלדוס מנוטיוס. לא הרבה ידוע על סקרסיאפיקו, אבל למדנו שהוא הכריז פעם, באופן מודרני למדי, ששפע של ספרים גורם לו להתעמק פחות.

ומבחינתי, כאשר אני חש את עצמי טובע, למדתי שכדאי לי לקרוא קצת מתחומים שונים (במעט) מאלה שבדרך כלל מעסיקים אותי. כך קרה שהגעתי למהדורה של ה-Journal of the History of Ideas משנת 2003, שחלק ממנה מוקדש לבעיה מעניינת בתקופה בין המאה ה-16 למאה ה-18 באירופה – עומס יותר של מידע. דניאל רוזנברג, במבוא לקובץ המאמרים, כותב על המחקר של אן בלאיר שחקרה אסטרטגיות קריאה שפותחו במאה ה-16 וה-17 כדי להתמודד עם הצפת המידע (תוכן העניינים של אותה מהדורה כאן. אין קישור למאמר היות והגעתי אליו דרך ProQuest בספריה – מקום שהוא עדיין מקור נפלא למידע):

She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.
לא הופתעתי ללמוד שהתקופה שלנו איננה הראשונה שבה אנחנו מרגישים מוצפים במידע – כבר הזכרתי שקאר עצמו מצטט מישהו מתקופת תחילת הדפוס שמביע את התחושה הזאת. אבל שמחתי מאד לגלות שהאסטרטגיות שבאמצעותן אנחנו היום מנסים להתמודד עם תחושת ההצפה דומות לאלו מתקופה מוקדמת. ואולי גם כאן אין הפתעה – קריאה מרפרפת, הוצאת קטעים נבחרים, ואפילו הוספת ספר למדף הספרים לפני שהספקנו לקרוא אותו הן אסטרטגיות די הגיוניות. וזה בהחלט מרגיע שאינני ממציא שום גלגל.

לשם מה כותבים?

כתבה ב-Chronicle of Higher Education השבוע מדווחת על מספר מחקרים של השנים האחרונות שבדקו את הרגלי הכתיבה של סטודנטים. המחקרים ביקשו לבחון אם החשיפה לאינטרנט, והכתיבה בסביבה הזאת, משפיעות לטובה על הכתיבה האקדמית. לפי הכתבה הדעות חלוקות:
Some scholars say that this new writing is more engaged and more connected to an audience, and that colleges should encourage students to bring lessons from that writing into the classroom. Others argue that tweets and blog posts enforce bad writing habits and have little relevance to the kind of sustained, focused argument that academic work demands.
הוויכוח הזה איננו חדש – ואיננו מתנהל רק בהשכלה הגבוהה. גם בכיתות נמוכות שואלים אם סגנונות הכתיבה האופייניים לאינטרנט מתאימים לכתיבה בבית הספר. יש אנשים שחוששים שהכתיבה של תלמידים בתוך בית הספר נפגעת כתוצאה מהכתיבה לרשת – כתיבה שלדעתם איננה עומדת באמות המידה שבית הספר צריך להציב.

הכתבה מביאה את דעתה של קתלין ינסי שאל מאמר חשוב שלה התייחסתי כאן לפני שלושה חודשים. לפי ינסי, התקופה שלנו מלאה בהזדמנויות כתיבה, והיא רואה בזה דבר מאד חיובי. מול הגישה שרואה את הכתיבה ברשת ביטוי אמיתי ורצוי של כתיבה, הכתבה מביאה את דעתו של מארק באוארליין (שגם אליו התייחסתי בעבר), מרצה לאנגלית באוניברסיטה אמורי במדינת ג'ורג'יה. באוארליין טוען שבשנים האחרונות אפשר לזהות ירידה ברורה באיכות הכתיבה של סטודנטים, והוא מייחס את הירידה הזאת לכתיבה החופשית ברשת שאיננה מציבה סטנדרטים. לדעתו, יש כאן פרדוקס:

Why is it that with young people reading and writing more words than ever before in human history, we find no gains in reading and writing scores?
הוא עונה שסטודנטים כותבים לעמיתיהם באווירה של הכל מותר, ולכן במקום שהכתיבה תשתבח עם הנסיון, התוצאה היא אוצר מילים ירוד וחשיבה לא ממוקדת ולא מפותחת.

אלכס ריד, מרצה לאנגלית במערכת האוניברסיטות של מדינת ניו יורק, מגיב לכתבה בבלוג שלו. הגישה של ריד דומה לגישה של ינסי, אבל הוא מהרהר אם יש בכלל טעם או סיבה להעמיד את הכתיבה האקדמית כפיסגת הכתיבה:

Why ask whether writing on the Internet makes you a better academic writer? Why not ask whether academic writing makes you a better user of social media? I suppose it is understandable that academics might want to value a particular kind of academic writing, but in the end that valuation is a demonstration of thinking that is no less sloppy than the poor thinking habits of which they accuse students.
ריד מסכים שאין סיבה לצפות שנסיון בכתיבה לבלוג עוזר לסטודנט לכתוב עבודה אקדמית, אבל הוא מוסיף שספק אם נסיון בכתיבת עבודה אקדמית מסייע לסטודנט לכתוב בקשה לעבודה. הוא מסכם:
The best I think we can say is what should be fairly obvious. The more we write and the greater variety of genres in which we write, the better prepared we will be to write in a variety of genres in the future.
ומפני שכך, נדמה לי שלא צריכים לחשוש מהכתיבה לרשת. אם מטרת בית הספר היא להעניק למתבגר כלים שיאפשרו לו לתפקד בחברה, ואם היום הכתיבה ברשת היא חלק בלתי-נפרד מהחברה הזאת, אין הגיון בהצבת שומרים שידאגו שהכתיבה הזאת לא תיכנס לבית הספר.

— — —

שעה אחרי העלאת המאמרון הזה לבלוג גיליתי שהכתבה ב-Chronicle זכתה לאזכור גם בפורטל מס"ע – אחד המקורות הטובים ביותר למידע על הנעשה בתקשוב החינוכי. שמחתי לראות שגם שם חשבו שיש כאן ידיעה שראוייה להתייחסות.

המשימה שמחכה לבוגרי התיכון

ג'ונתן זיטריין הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד שמתמחה בהיבטים משפטיים של אינטרנט. בספרו – The Future of the Internet and How to Stop it (ה-PDF מופץ חינם) הוא מביע את החשש שהתפתחותם של כלים אינטרנטיים שתומכים רק בפורמטים שפותחו ע"י החברות שפיתחו אותם תביא להשתלטות של חברות מסחריות על הגישה החופשית למידע.

לפני שבוע זיטריין חזר לבית הספר התיכון שלו, ושם הוא נשא את נאום הברכה לבוגרי בית הספר. הרצאתו שנונה ומלאה בחן. במקום לברך בסגנון המוכר של "עכשיו אתם יוצאים לעולם", או "אחראיות כבדה מוטלת על כתפיכם", זיטריין מביט בעין קורצת על התקופה שבה הוא למד בתיכון. מורגש שהוא באמת זוכר את ימיו כתלמיד – תקופה שלא היתה הנעימה ביותר – אם כי גם מה שבא אחריו לא היה קל כל כך. הוא אומר, למשל:

Feeling powerless over something you care about is one of the toughest situations to encounter, and such situations don’t lessen in adulthood. I remember being surprised in my twenties to discover that adults are basically just like you, only older.
אבל מתחת להומור שלו יש, כמובן, מסר. זיטריין מדבר על התוויות השונות שמלבישים על תלמיד התיכון, ומדגיש שלא מדובר בתווית שמלווה אותנו כל חיינו (אפילו אם באותו הזמן נראה לנו שכך), אלא בתפקידים שנרקמים ומשתנים עם הזמן, ובסופו של תהליך מעצבים את האישיות:
What Shady Side (התיכון שלו) gave me on the day-by-day was an appreciation of the obtuse, the angular, the colorful byplay that gave me more to remember and that challenged me to establish my own identity when so little seemed within my own control. And what it gave me on the bigger picture was a chance to cultivate a passion, and to see that the world wasn’t just me and those who crossed my field of vision. It was us, a bunch of people trying to make sense of things, whether teacher or student, loser or bully. And these labels aren’t doled out, one to a person. Instead they are fluid roles that each of us take on at one time or another.
אבל שוב, סביר להניח שבוגרים רבים אחרים שמוזמנים לשאת ברכה בבתי הספר שבהם הם למדו אומרים דברים דומים. אנשים מוצלחים רבים סבלו בתקופת התיכון, ואם מזמינים אותם לטקס הסיום, סביר להניח שהם יעלו זכרונות ויספרו כיצד הם התגברו על הקשיים של אז. זיטריין בוודאי איננו היחיד שמצליח להוציא מסר קצת מעבר לבנאלי מהסיפור האישי שלו. מהנה מאד לקרוא את הנאום של זיטריין, אבל מה שמעניין בו באמת היא הדרך שבה הוא מקשר בין מה שהוא חווה בתיכון לבין הכוח השיתופי שהוא מוצא ברשת.

כדוגמה לכוח הזה זיטריין מביא סיפור מלפני מספר שבועות – פקיסטאן חסמה את הגישה ל-YouTube בתוך ארצה, וכתוצאה מכך, הגישה ל-YouTube שובשה כמעט בכל העולם. זיטריין מסביר שאוסף של חנונים התגייס על מנת לתקן את התקלה:

It’s as if the Bat Signal went up, and the call was answered by NANOG, the North American Network Operators Group, an informal mailing list of nerds, some of whom work for various ISPs. NANOG members diagnosed the issue and promulgated a fix. It’s as if your house were to catch on fire. The bad news is that there’s no fire department. The good news is that some of your neighbors promptly come over with garden hoses and put the fire out, expecting neither payment nor recognition for their help.
זיטריין מרחיב את ההתייחסות שלו ומראה שהגישה הזאת באה לביטוי גם בוויקיפדיה. הוא מתאר את רשת העורכים בוויקיפדיה – רשת שמתגייסת על מנת לתקן עיוותים, אם מדובר בצנעת הפרט, או במניעת ספאם. זיטריין הוא, כזכור, מרצה למשפטים, והוא נפעם מהדרך שבה משתתפי ויקיפדיה מצליחים ליצור מערכת של הסכמות שאנשים בעלי דעות שונות יכולים לכבד. וזה מוביל אותו להכללה בנוגע למקום של וויקיפדיה בתהליך הלמידה. הוא רואה את הכתיבה לוויקיפדיה כמטפורה לדרך החשיבה ולשיתוף שהוא מקווה שייפתחו אצל בוגרי בית הספר:
My view is that Wikipedia and projects like it belong at the heart of a high school and college education. Instead of turning to a handful of approved sources and paraphrasing them to write a ten-page U.S. History paper that will be viewed and graded only by the teacher – who looks at a stack of papers and anticipates the same bad movie, twenty times – you can be asked to demonstrate a sustained and original contribution to a Wikipedia article on an important topic, having to contend with conflicting sources and others’ arguments, learning to discern and then defend truth amidst chaos – and to refine your own view in light of what you discover. There are few things as devastatingly disarming to others as admitting when you’re wrong.
זיטריין מדגיש שלא מדובר רק בתרומה מקורית לוויקיפדיה או בעריכה של ערך קיים, אלא בהתמודדות עם דעות אחרות, על היכולת להגן על דעתך, על היכולת להודות בטעות. הוא מסביר שעם סיום לימודיהם בתיכון הבוגרים שאיתם הוא מדבר מצטרפים לעולם מלא בחוכמה, אבל עם כיוון ברור של מסירה, חוכמה שבדרך כלל מקבלים בלי לבקר או לשאול "האמנם?". אבל הוא מוסיף שהיום נתיבי המסירה והסמכות אינם פועלים בצורה תקינה. לכן, יש צורך במודל אחר – על הבוגרים להיות שותפים לבנייה של נתיבי מסירה חדשים, נתיבים שהם שיתופיים. בנוסף, עליהם לעשות זאת עם כלים שלפני עשר שנים אף אחד לא הכיר.

עברו שנים רבות מאז שסיימתי תיכון, אבל אם הייתי מסיים תיכון היום, ושומע את הרצאתו של זיטריין, אני בטוח שהייתי משתוקק להיות חלק מהתהליך שעליו הוא מדבר.

עכשיו מותר לגלות

עד לפני בערך חצי שנה המחברת של גוגל (Google Notebook) היה כלי שהשתמשתי בו כמעט באופן יום-יומי. באמצעות המחברת יכולתי לא רק לשמור כתובת של דף (כמו סימניות/מועדפים) אלא גם לצטט חלק מהדף שאת כתובתו שמרתי ולהוסיף הערה אישית משלי. בדרך הזאת, כאשר ארגנתי את הקטעים ששמרתי – בתיקיות או באמצעות תגים – נוצר אצלי משהו דומה לכרטיסיות הלבנות שבהן השתמשתי בתקופה שהייתי סטודנט.

אבל לפני חמישה חודשים גוגל הודיעה על הפסקת הפיתוח של Google Notebook. מאז אין טעם להציג את הכלי לאחרים ולהמליץ עליו. ובנוסף, למרות שהמחברות שלי עדיין קיימות ואני יכול להמשיך להשתמש בהן, אינני מרגיש שיש טעם בהמשך השימוש הזה.

חיפשתי חלופות. ההגיונית ביותר היתה דלישס שממילא כבר השתמשתי בו, וגם המלצתי עליו לאחרים. השיתוף שהוא חלק אינטגראלי מדלישס הוא ללא ספק אחד מיתרונותיו הגדולים. בנוסף, היום דלישס מאפשר הוספת הערה בת 1000 תווים, וזה מספיק גם לתיאור די ממצה, וגם לציטוט. אבל התמיכה בעברית של דלישס איננה מספקת בעיני, ואני מעוניין גם בשליטה גדולה יותר על העיצוב – במיוחד ביכולת להבחין בין קטעים מצוטטים לבין ההערות שאני מוסיף. בחנתי עוד כמה כלים, וגם אלה לא ענו על הצרכים.

בחרתי באפשרות אחרת – בלוג חדש שאפשר לעצב כך שהוא דומה מאד למחברת (עם תגים במקום תיקיות). בלוג כזה גם עונה על צורך נוסף שקשור למגבלות של הבלוג הזה. אני מודע לעובדה שהכתיבה שלי לבלוג הזה גובלת בכפייתיות. כמעט כל יומיים מתפרסם כאן משהו חדש, ולכן נוצר הרושם שאני מגיב בכתיבה לכל מה שאני קורא. אבל האמת היא שעבור הרוב הגדול של המאמרונים והכתבות שאני קורא אני מוותר על התייחסות בכתב. כמובן שלפעמים אני מוותר מפני שיש יותר מדי שעליו כדאי לכתוב, אבל לפעמים אני מוותר מפני שקטע מעניין שקראתי איננו מצריך כתיבה של מאמרון אבל כן היה ראוי אזכור, לציטוט של קטע, ולהערה קצרצרה.

וזה הרעיון מאחורי הבלוג ה-"חדש" – "על קצה ה…" – שאני עורך כבר חמישה חודשים. עבור הבלוג החדש הזה קבעתי מספר כללי משחק, שהראשי בהם הוא שאין להקדיש יותר משבע דקות להכנת מאמרון והעלאתו. אם דרוש לי יותר זמן מזה, זה כנראה סימן שהקטע ראוי למאמרון בבלוג הזה, ולא שם. לא כל מה שמופיע בבלוג החדש עוסק בחינוך, אם כי באופן די טבעי, הרוב כן קשור. ההתייחסות שם היא רחבה יותר – קטעים שבדרך זאת או אחרת משיקים לדיגיטאליות באופן כללי, ושגרמו לי להגיד לעצמי "זה שווה ציטוט" יזכו לדקה או שתיים של התייחסות.

אחרי חמישה חודשים של הבלוג החדש (ומעל 100 מאמרונים) אני עדיין לא משוכנע שהוא הכלי שאני רוצה. למרות שיש לו, כמובן, פיד RSS, חסר לי השיתוף שדלישס מאפשר. ולא הכל זוכה לאזכור. אני מגלה שבמידה רבה חשבון ה-gmail שלי ממלא את התפקיד של המחברת הראשית שלי – במקום להגיע לבלוג הזה או לבלוג החדש, קטעים רבים פשוט נשלחים לעצמי ונאגרים שם, בלי שום פומביות. אבל למרות ההתלבטויות, אני מוצא שהבלוג החדש/הנוסף כן עונה על צורך, ואני שמח להמליץ לאחרים לבנות לעצמם מחברת אישית/ציבורית דומה. אם אלה ייפתחו (העסק די קל, ואפשר לבקש עזרה) אשמח לעקוב אחרי המחברות האלו דרך קורא ה-RSS שלי, כפי שאחרים מוזמנים לעשות עבור הבלוג החדש הזה שלי. ואם קוראים של הבלוג הזה יבחרו לא לעקוב אחרי הבלוג החדש הזה … בכלל לא איעלב.

אין לאף אחד מונופול על ההתנגדות לשינוי

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:
No, no, no, no, no. No.

I am willing to accept the idea that the young generation is used to a different way of interacting with information and with each other and that this may have an impact on what they expect from university. But to claim that their minds work differently? Jeez, Louise!

נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:

I remember several years ago, when I was assistant professor at Acadia University, I decided that students could be responsible, so I chose to be flexible about assignment deadlines. Sure, students could still give me their homeworks every week, but they could also rearrange their schedule. Well… I got crap over it… from the students. I am still flexible over the assignments, and I still get unusual drop-out rates. I no longer get bad reviews for it because I no longer tell my students that I am flexible.
למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:
They don’t want to have to “interact”, they want to be told what to do. Of course, it is not entirely the result of how they were educated, because it is just plain harder to take charge of your life… but I don’t think Tapscott realizes how our current system relies strongly on student expectations. It is not University management that is resisting to changes… students are just plain not asking for changes. Students want the country-club-like campus with old-school lectures. Even if it is useless, even if it is boring.
בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:
Have you ever noticed how “Star Trek Academy” is depicted? Exactly like any current-day school. Zero progress. In the recent Star Trek movie, you even have the large lecture hall.

If you have the technology to fly to the stars, why would you cram 500 students in a classroom for a lecture?

Progress will start happening when scifi movies represent schools differently.

אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:
But wait… as a professor, why would I care about how my students do on a 3-hour exam? Does it measure what I care about? Jon Dron said it best: ”So, I have been thinking about what exams taught me:(…) that the most important things in life generally take around three hours to complete.”

We need novelists, NASA engineers, and researchers. People who can work for days, weeks, months, on the same project. What I want from my students is an ability to sit down for hours and days, and work out difficult problems. I see no evidence that training specifically for exams is the right type of training.

בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?