השבוע קליי שירקי פרסם מאמרון ארוך בבלוג שלו שדן בנושא הזה – Newspapers and Thinking the Unthinkable. שירקי משוכנע שהמהפכה הדיגיטאלית תשנה לחלוטין תחומים רבים בחיינו, והניתוח שלו על מצבם הנוכחי של העיתונים מרתק. מומלץ לקרוא אותו. אבל מה שמעניין אותי כאן (הפעם, לפחות) איננו מצבם או עתידם של עיתונים, אלא השאלה אם יש דמיון בין מה שקורה לעיתונים לבין מה שעשוי לקרות לבתי ספר.
שירקי טוען שהדעיכה המואצת של העיתונים היתה צפויה כבר זמן רב. לדעתו, הסיבה לכך די פשוטה:
If you want to know why newspapers are in such trouble, the most salient fact is this: Printing presses are terrifically expensive to set up and to run. This bit of economics, normal since Gutenberg, limits competition while creating positive returns to scale for the press owner, a happy pair of economic effects that feed on each other.
Society doesn’t need newspapers. What we need is journalism. For a century, the imperatives to strengthen journalism and to strengthen newspapers have been so tightly wound as to be indistinguishable. That’s been a fine accident to have, but when that accident stops, as it is stopping before our eyes, we’re going to need lots of other ways to strengthen journalism instead.
בסיום המאמרון, שירקי מדגיש שאיננו יודעים כיצד תיראה העיתונאות של מחר. הוא צופה התנסויות רבות, והוא סבור שרבות מאלה ייכשלו. קשה להסיק מהכלים הקיימים היום מה יצליח לשרוד ויהווה בסיס לעיתונאות בעידן הדיגיטאלי. באופן דומה, כלים רבים עומדים לרשותנו היום בחינוך, אבל סביר להניח שנגלה שרבים מאלה אינם מסייעים ללמידה. אבל כאשר אנחנו עורכים נסיונות בלמידה דיגיטאלית איננו רק בוחנים כלים שיתאימו ללמידה הבית ספרית – אנחנו גם מערערים את הקשר בין המבנה לבין סיבת קיומו. רוב הנסיונות של ימינו לשלב את תקשוב לתוך החינוך מופעלים מתוך ההנחה שבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום ימשיך להתקיים. אבל יכול להיות שהתקשוב החינוכי כבר זרע את הזרעים של חינוך אחר שלא יהיה זקוק לבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו.