במה דומים עיתון ובית ספר?

בסוף פברואר ה-Rocky Mountain News, אחד משני העיתונים היומיים בדנבר, קולוראדו, ועיתון מאד מעורך, הוציא לאור את המהדורה האחרונה שלו ונסגר. בתחילת מרץ ה-Seattle Post-Intelligencer, העיתון הגדול ביותר בסיאטל, וושינגטון הפסיק להופיע כעיתון מודפס ועבר למתכונות דיגיטאלית מלאה. פחות ופחות אנשים קונים עיתונים היום והמפרסמים מפסיקים לקנות בהם פרסומות, והמצוקה הכלכלית הזאת גורמת למצב שבו עיתונים רבים מתקשים להמשיך להתקיים. העיתונים בדנבר ובסיאטל הם רק קצה הקרחון. לאור ההתרחשויות האלה, אין זה מפתיע שעתידם של עיתונים בעידן הדיגיטאלי הוא נושא חם מאד – גם בדפוס וגם באינטרנט.

השבוע קליי שירקי פרסם מאמרון ארוך בבלוג שלו שדן בנושא הזה – Newspapers and Thinking the Unthinkable. שירקי משוכנע שהמהפכה הדיגיטאלית תשנה לחלוטין תחומים רבים בחיינו, והניתוח שלו על מצבם הנוכחי של העיתונים מרתק. מומלץ לקרוא אותו. אבל מה שמעניין אותי כאן (הפעם, לפחות) איננו מצבם או עתידם של עיתונים, אלא השאלה אם יש דמיון בין מה שקורה לעיתונים לבין מה שעשוי לקרות לבתי ספר.

שירקי טוען שהדעיכה המואצת של העיתונים היתה צפויה כבר זמן רב. לדעתו, הסיבה לכך די פשוטה:

If you want to know why newspapers are in such trouble, the most salient fact is this: Printing presses are terrifically expensive to set up and to run. This bit of economics, normal since Gutenberg, limits competition while creating positive returns to scale for the press owner, a happy pair of economic effects that feed on each other.
אבל הוא איננו צוהל על הדעיכה הזאת. שירקי איננו משוכנע שאנחנו זקוקים לעיתונים, אבל הוא בטוח שיש לנו צורך בעיתונאות. לדעתו, חשוב להציל את העיתונאות, וכדי לעשות זאת הוא משוכנע שצריכים להפריד בינה לבין העיתון, צריכים לנתק את התוכן (העיתונאות) מהמעטפת (העיתון). הבעיה היא שבמשך דורות רבים שני אלה מזוהים זו עם זה:
Society doesn’t need newspapers. What we need is journalism. For a century, the imperatives to strengthen journalism and to strengthen newspapers have been so tightly wound as to be indistinguishable. That’s been a fine accident to have, but when that accident stops, as it is stopping before our eyes, we’re going to need lots of other ways to strengthen journalism instead.
האם משהו דומה קורה עם בתי ספר? הלמידה מזוהה כל כך עם בתי ספר שקשה לנו לחשוב על האחת ללא השני. אבל כמו עם עיתונים, הדיגיטאליות משנה הנחות יסוד. אם בעבר המבנה הפיסי של בית הספר היה מרכיב הכרחי בארגון הלמידה, היום בכלל לא ברור שההשקעה הכספית הגדולה בהקמת מבנים, או בקיומו של מנגנון ניהולי נרחב, הכרחית ללמידה. אפשר להגיע למידע, ואפשר ליצור קשרים בין לומד למלמד, בלי המבנה הפיסי או המנגנון הניהולי.

בסיום המאמרון, שירקי מדגיש שאיננו יודעים כיצד תיראה העיתונאות של מחר. הוא צופה התנסויות רבות, והוא סבור שרבות מאלה ייכשלו. קשה להסיק מהכלים הקיימים היום מה יצליח לשרוד ויהווה בסיס לעיתונאות בעידן הדיגיטאלי. באופן דומה, כלים רבים עומדים לרשותנו היום בחינוך, אבל סביר להניח שנגלה שרבים מאלה אינם מסייעים ללמידה. אבל כאשר אנחנו עורכים נסיונות בלמידה דיגיטאלית איננו רק בוחנים כלים שיתאימו ללמידה הבית ספרית – אנחנו גם מערערים את הקשר בין המבנה לבין סיבת קיומו. רוב הנסיונות של ימינו לשלב את תקשוב לתוך החינוך מופעלים מתוך ההנחה שבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום ימשיך להתקיים. אבל יכול להיות שהתקשוב החינוכי כבר זרע את הזרעים של חינוך אחר שלא יהיה זקוק לבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו.

סימן זעיר, אבל מובהק, של שינוי

המדריך לכותבי עבודות מחקר של ה-Modern Language Association (ה-MLA Handbook for Writers of Research Papers) הוא הספר שעל פי הנחיותיו סטודנטים ותלמידי תיכון שכותבים עבודות למיניהם אמורים לפעול. ה-MLA מסביר:
The MLA Handbook is the association's guide for high school and undergraduate students on the preparation of research papers. It gives step-by-step advice on every aspect of writing papers, from selecting a topic to submitting the completed paper. It provides an authoritative presentation of MLA documentation style for use in student writing.
ברוב הגדול של המוסדות להשכלה גבוהה, וכמו-כן גם בתיכונים שבהם מכינים עבודות גמר (באנגלית, כמובן) המדריך הוא הסמכות המקובלת לסגנון הכתיבה, לציטוט בביבליוגרפיה, ועוד. לפני זמן קצר המהדורה השביעית של המדריך ראתה אור, ומספר בלוגרים חינוכיים מציינים מספר שינויים משמעותיים שמופיעים בו לעומת המהדורות הקודמות.

לפי המהדורה הזאת, כאשר מציינים מראה מקום לדף שמופיע באינטרנט, אין צורך לציין את הכתובת המדוייקת (ה-URL). כותבי המדריך מסבירים (וכאן אני מצטט דרך הבלוג של קן רונקוביץ, היות ואין לי כניסה למדריך עצמו):

Inclusion of URLs has proved to have limited value…. for they often change, can be specific to a subscriber or a session of use, and can be so long and complex that typing them into a browser is cumbersome and prone to transcription errors. Readers are now more likely to find resources on the Web by searching for titles and authors' names than by typing URLs.
אכן, אני יכול להעיד שלעתים די קרובות אני מנסה לבדוק URL שאני מוצא בביבליוגרפיה ומגלה שאפילו אם אני מעתיק נכון את הכתובת, מי שרשם אותה בביבליוגרפיה כנראה טעה, או שמאז פרסום העבודה, הכתובת השתנתה. יש כאן בצעם יישור קו עם המציאות – היום יותר קל לערוך חיפוש על שם המאמר ו/או שם המחבר מאשר לנסות להעתיק כתובת שלמה. (כמובן שאם המאמר שאנחנו קוראים מופיע ב-WWW, יצירת קישור היא הדרך הקלה, וההגיונית ביותר לאפשר לקורא להגיע אליו.)

אבל משמעותי יותר מהשינוי הזה הוא מה שאפשר לכנות החלשות העליונות של המקור המודפס. בעבר, "ברירת המחדל" של המקורות היתה הדפוס. רק אם המקור היה שונה ממודפס (דף אינטרנט, סרט, הקלטה), היה צורך לציין זאת. אבל היום אין כבר "ברירת מחדל". לכל מקור נדרש סיווג. מסביר ה-Online Writing Workshop של אוניברסיטה פרדו:

Every entry receives a medium of publication marker. Most entries will be listed as Print or Web, but other possibilities include Performance, DVD, or TV. Most of these markers will appear at the end of entries; however, markers for Web sources are followed by the date of access.
אין כאן שינוי מרעיד עולמות. למען האמת, למרות שההמלצות של ה-MLA הן הסטנדרט, אין לי מושג עד כמה הסטודנטים שכותבים עבודות עומדים בסטנדרט הזה. אבל פרסום ההנחיות האלו מצביע על ערעור של עליונות הדפוס. לטוב או לרע, משהו באמת משתנה.

ושוב … לא מטרה בפני עצמה

בדרך כלל אני משתדל לגוון בין הבלוגרים החינוכיים שאליהם אני מקשר. יש, הרי, רבים מאד, ואפילו אם יש רק משהו כמו 100 בלוגים פעילים בתוך קורא ה-RSS שלי, אלה (והבלוגרים שאליהם הבלוגרים האלה מקשרים) מספקים לי מאמרונים מעניינים רבים שעליהם אפשר לדווח, או כאלה שמציתים את המחשבה ומניעים אותי להרהר בכתיבה. לכן, יש אולי משהו טיפה מוזר בכך שזאת הפעם השלישית תוך חודש שאני מקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי.

ווג'וודסקי פתח את הבלוג שלו רק לפני טיפה יותר מחודש, וכבר יש בו מעל 125 מאמרונים. כמובן שלא כולם מעניינים (או, ליתר דיוק, לא כולם מעניינים אותי) אבל לטעמי הוא מצליח די בעקביות להתמקד בעיקר, כך שבאמת מתחשק לצטט אותו. כזכור, המטרה המוצהרת של הבלוג של ווג'וודסקי (Wojewodzki) היא לעודד מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר – לכיתות שמתנהלות כמה שיותר באופן דיגיטאלי. אבל הערך האמיתי של הבלוג איננו בהצעות או בדוגמאות לפעילויות דיגיטאליות, אלא בדגש החינוכי שבו.

מידי פעם המאמרונים שווג'וודסקי כותב נפתחים עם שאלות שקוראיו שואלים. לפני מספר ימים, למשל, שאלת הפתיחה היתה מה הוא מציע לעשות בכיתה כאשר התקשורת נופלת. התשובה שלו הגיונית ביותר:

Well, the only reasonable thing to do is laugh. And read poetry. And have a conversation with the kids. Of course, that's the way a good paperless classroom works anyway.
במילים אחרות (ולמען האמת, הוא איננו זקוק למילים אחרות, ובוודאי לא למילים שלי), אין שום דבר קדוש בפעילות מתוקשבת. העיקר הוא האווירה שנוצרת – עם או בלי תקשורת. ווג'וודסקי מסביר שככל שמשתמשים במשאבים שעומדים לרשותנו, אלה נראים פחות ופחות כמשאבים. הוא כותב, לדוגמה, שלמרות שבלי פטיש ומסמרים אי אפשר לבנות בית, איננו נוהגים לחשוב על בית כ-"מושתת פטיש ומסמר". בסיום המאמרון הוא מביא את הדימוי הזה לכיתה:
It's funny, but if you just walked into my classroom on any given day, you probably wouldn't even realize it was paperless. Most of the time, the kids and I are sitting around a big table talking about the material in class as well as the material of life.

Technology is really just the environment. It's not a goal.

התקופה שלנו היא תקופה שבה התקשוב עדיין איננו מובן מאליו. במידה מסויימת, זה חלק מהקסם של התקופה. עדיין אין דפוסים מוצקים או קבועים לפעילות לימודית מתוקשבת, וזה מעניק לנו תחושה של חלוציות. לא ברור מה יעבוד ומה לא, מה באמת מסייע ללמידה ומה איננו אלא קישוט יפה. יש לנו האפשרות, וגם הזכות, להתנסות ולבדוק. אבל פועל יוצא של הראשוניות הזאת הוא התחושה שאנחנו מתמקדים יתר על המידה בטכנולוגיה עצמה. כאשר נגיע ממש לשלב שבו הטכנולוגיה תהיה פשוט הסביבה שבה אנחנו פועלים, אז נוכל להתמקד בלמידה של ממש.

אפילו אם דקה מספיקה

כתבה שהתפרסמה ב-Chronicle of Higher Education שעוסק בתופעה יחסית חדשה בנוף החינוכי עוררה די הרבה התייחסויות בבלוגוספירה החינוכית. הכתבה, These Lectures Are Gone in 60 Seconds, מתארת נסיון בקולג' קטן במדינת ניו מקסיקו המבוסס על מיקרו-הרצאות. הנסיון בניו מקסיקו הוא כנראה ה-"קצר" ביותר – אורך ההרצאות שם הוא דקה בלבד – אבל מוסדות להשכלה גבוהה אחרים בוחנים את היעילות של שיעורים שבהם ההרצאות תופסות הרבה פחות זמן מאשר בעבר.

הכתבה מצטטת את סנדרה טרייסי, איש סגל בקולג' המדובר, שמודה שתחילה היו לה ספקות לגבי הכדאיות של ההרצאות הקצרצרות, אבל היום היא מנסה לשכנע מרצים לאמץ את השיטה:

At first it's one of the most unnatural things…. But it's an intriguing concept – it gets you away from the idea of a talking head; it's more like snapshots of learning.
אבל טרייסי מודה שהפורמט מתאים למצבים שבהם המרצה רוצה להעביר יחידות קטנות של מידע, ואילו בקורסים שבהם נדרשת דיון מורחב, הוא איננו עונה על הצרכים.

אחד ממפתחי הפורמט, דייוויד פנרוז, מסביר שמדובר בשיטה שמהווה מסגרת שמאפשרת בילוש אחר ידע. ההרצאות לבדן אינן מהוות שיעור, אלא רק התחלה. בהמשך צריכה לבוא פעילות שבה הסטודנטים ממשיכים לחקור. עם זאת, יש משהו מאד מובנה בתהליך. (בכתבה יש מרשם בן חמש נקודות לבניית הרצאה בת דקה, והנקודות הרביעית מנחה את המרצה להכין מטלה לביצוע אחרי ההרצאה שתכוון את הסטודנטים לקריאת חומר משלים בנושא.) לפי פנרוז:

We're going to show you where to dig, we're going to tell you what you need to be looking for, and we're going to oversee that process.
מספר בלוגרים חינוכיים התייחסו לכתבה. יש כאלה שרואים במיקרו-הרצאה פורמט מבטיח, ויש כמובן אחרים שרואים בה כניעה ליכולת הריכוז והקשב הירודה של הסטודנטים של היום. טים סטאמר איננו שולל את השיטה (והוא משוכנע שהרצאות רבות יכולות להיות קצרות יותר), אבל יש לו, בכל זאת, השגות. הוא איננו משוכנע שמטלה מודרכת בה הסטודנט מגיע לחומר העשרה היא באמת למידה פעילה:
Maybe I’m wrong (always possible, if not likely), but these colleges seem to be abandoning any idea of asking students to construct their own knowledge and instead will be leading them by the nose to the “right” answers.

Which, I guess, is pretty much what we do in many schools anyway.

פוניה מישרא, שמלמד באוניברסיטה במדינת מישיגן, מביע דעה דומה. כמו סטאמר, מישרא חושב שהרצאות לא מעטות יכולות להיות קצרות יותר, והוא רואה בחיוב הקישור בין מיקרו-הרצאה לבין פעילות שבאה אחריו. אבל הוא חושש שברוב המקרים, אפילו אם יש פעילויות שתוכננו היטב, רוב הסטודנטים יחשבו שההרצאה בת הדקה היא כל השיעור. הבעיה איננה אורך ההרצאה, אלא הדעה הרווחת שאנשים באמת לומדים דרך הרצאות:
It seems to me that a large part of this hyping of mini-lectures has to do with marketing, building on a fundamental misconception that most people have about the nature of learning. Most people believe in a transmission model of learning, where professors transmit knowledge from their brains to those of their students.
לפעמים הרצאות (ואפילו הרצאות ארוכות) יכולות להיות אמצעי למידה יעיל וטוב. יש אינטראקציה מחשבתית פורה בין מרצה טוב לבין מאזין פעיל, ואין סיבה לשלול את השימוש בהרצאות. כמו-כן, אם מחפשים דרכים חלופיות להפוך סטודנטים ללומדים פעילים, הרצאה בת דקה עם פעילות מונחת אחריו איננה האפשרות היחידה. השבוע מיכאל ווש מתאר פעילות אחרת. בקורס עם 16 סטודנטים, במקום לבקש מכל הסטודנטים לקרוא את אותם המאמרים, היה על כל סטודנט לקרוא חמישה מאמרים ולתקצר אותם, ולהעלות את התקצירים למאגר מתוקשב. לפני השיעור היה על הסטודנטים לקרוא את כל התקצירים במאגר. בדרך הזאת:
By the time of our next class, all 16 students had read 5 articles and been exposed to the main ideas of 94 articles. This created an amazing foundation for deep conversation. I think all of us were literally on the edge of our seats, finding connections and debates across the literature at a level I have *never* experienced in an undergraduate setting.
קשה לא להרגיש, כפי שטוען מישרא, שפורמט המיקרו-הרצאה קשורה לתפיסה שרואה את תפקיד המרצה רק כמסירה של ידע. הבעיה איננה בהרצאה עצמה, אלא במודל הלמידה. יתכן שרצוי לקצר הרצאות, אבל לא מזה יבוא השינוי. נדמה לי שווש מצביע על כיוון מבטיח יותר.

שיפרחו מאה התייחסויות

לפני כשבוע כתבתי כאן על מאמר של קתרין ינסי על "הכתיבה במאה ה-21". כתבתי שינסי רואה בכלים האינטרנטיים החדשים מנוף לעידוד הכתיבה, ולהענקת מעמד מכובד יותר של הכתיבה בחיינו. אתמול אסתי דורון, בבלוג שלה, המשיכה את ההתייחסות למאמר. במרחב הבלוגי כל אחד מגלגל רעיון בציפייה, או בתקווה, שהוא יגיע לאחרים שיידעו לעבד אותו לצרכים שלהם. אני ציינתי שקראתי את המאמר של ינסי דרך קישור שנשלח אלי, ואסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר דרך הבלוג הזה. מאוחר יותר מצאתי מספר התייחסויות למאמר בבלוגים שאני בדרך כלל קורא, אבל בגלל עומס עניינים הגעתי אליהם רק בשבוע ויותר של איחור. כנראה שהמאמר הצליח להרשים רבים, וטוב שכך.

האם חשובה שרשרת המסירה? אישית, מחמיא שאסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר של ינסי דרכי, אבל אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי נעלב. העיקר הוא ההתייחסות, והחשיפה לחשיבה של אחרים. דרך תגובה למאמרון ההוא כאן הגעתי, למשל, לבלוג של ניקי אהרוניאן, בלוג שלא הכרתי בכלל, למרות שניקי, שכותבת באנגלית, גרה בארץ ועוסקת ברבים מאותם הנושאים שמעסיקים אותי. בבלוג שלה, גם ניקי כתבה על המאמר של ינסי, ובמאמרון שלה היא מעירה נקודה חשובה מאד:

As I experiment with blogging in the classroom, I am convinced that that has the potential to form part of a new curriculum which takes into account that writing has changed, is changing and that many of our students are actually writers.
נעים לי ללמוד שהשינוי הזה מתרחש אצל התלמידים שלנו – אבל כמובן שלא רק אצלם זה קורה. התגלגלות המאמר של ינסי, מקורא לקורא וממתייחס למתייחס, מצביעה על שינוי דומה אצל מבוגרים. השינוי אולי קטן, אבל הוא משמעותי. אסתי כותבת שמיד עם קריאת המאמרון שלי, היא התחילה ליצור התייחסות – התייחסות שנרקמה תחילה בראש שלה, אך הפכה, כמובן, למאמרון חדש בבלוג. אצל כולם ההתחלה הזאת די מוכרת – כולנו מגבשים לעצמנו תובנות לאירועים ולהתרחשויות סביבנו. אבל ההמשך עדיין איננו תופעה נרחבת, אם כי בעידן הדיגיטאלי היא נעשית יותר ויותר נפוצה. אסתי גיבשה את התובנות שלה דרך הכתיבה האישית/ציבורית של הבלוג. היא כותבת:
מניסיוני אוכל לומר, שהכתיבה בבלוגספירה העצימה אותי מאד, גרמה לי להתפתח מקצועית ולתקשר באמצעות הרשת עם אנשים שמעולם לא הכרתי העוסקים בתחומים המשיקים לשלי.
אנשים שאינם בלוגרים נוהגים לחשוב שיש משהו נרקיסיסטית בכתיבה הזאת, כאילו מי שכותב בלוג עסוק רק בעצמו. אבל אסתי מיטיבה לתאר את המרחב הבלוגי, מרחב שבו אנחנו קוראים וכותבים, ומגלגלים רעיונות על מנת לגבש את חשיבה של עצמנו ותוך כדי כך לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. וזאת בעצם הכתיבה שעליה ינסי כותבת במאמר שלה. אסתי מסיימת את המאמרון שלה בהבאת משאלה:
הייתי רוצה לראות עוד ועוד מורים שנכנסים למהלך, (ו)פותחים בלוגים …. הייתי רוצה לראות עוד מורים שחווים התפתחות מקצועית בעקבות הכתיבה, התפתחות שבוודאי תקרין גם על תלמידיהם.
אני, כמובן, משוחד. אבל אני משוכנע שהסיפור הפשוט הזה על גלגוליו של רעיון, ועל המקום שהכתיבה יכולה לתפוס בחיים שלנו, צריך לשכנע מורים שאכן כדאי להם להצטרף למרחב הבלוגי שעליה אסתי כותבת – גם בשביל תלמידיהם, וגם בשבילם עצמם.

עם חברים כאלה …

אני מודע לכך שמפיו של מישהו שעיקר עיסוקו הוא טכנולוגיה בחינוך, ביקורת על מה שמכונים "כישורי המאה ה-21" נשמעת טיפה מוזר. בדרך כלל בכל הדגרה של הכישורים האלה אפשר למצוא דגש על טכנולוגיה, מדיה ומידענות, ובמידה רבה אלה הם התחומים שאני חפץ ביקרם בבתי הספר. ואם אני רוצה לקדם את התחומים האלה, הגיוני היה לחשוב שאצטרף למקהלה ואשיר את שבחי הכישורים האלה, ואת הנסיונות להטמיע אותם, בקול.

אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג'נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.

אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.

אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.

כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים:

Instead, we have numbed the brains of future teachers with endless blather about process and abstract thinking skills. We have taught them about graphic organizers and Venn diagrams and accountable talk, data-based decision-making, rubrics, and leveled libraries, but we have ignored what matters most. We have neglected to teach them that one cannot think critically unless one has quite a lot of knowledge to think about. One thinks critically by comparing and contrasting and synthesizing what one has learned. One must know a great deal before she or he can begin to reflect on its meaning and look for alternative explanations.
אבל כאשר זוכרים שעל פי רוב האלטרנטיבה הרווחת לגישות היותר "פתוחות" (שבצדק או שלא בצדק מזוהות היום עם "כישורי המאה ה-21") איננה, כפי שראביץ רומזת, לעורר רצון עז לדעת, אלא פשוט שינון מייגע לקראת מבחנים, פתאום "כישורי המאה ה-21", נדושים ולא מקוריים ככל שיהיו, נשמעים די טובים.

הכלי המתאים למשימה

אינני בין המעריצים הגדולים של Wordle – כלי שלוקח טקסט נבחר ובונה ענן מילים שנובע מהשכיחות של המילים בטקסט. אין זה אומר שענני המילים שנוצרים באמצעות הכלי אינם מרשימים. יש בהם אסתטיות רבה, והם בהחלט מעוררים עניין. אפשר אפילו להגיד שיש משהו קוסם בכלי. אבל כאשר אני קורא על פעילויות לימודיות שהשתמשו ב-Wordle יש בי תחושה של נצחון הצורה על התוכן. הצורה האסתטית היא שתופסת אותנו, עד שאנחנו שוכחים לבחון אם אותו ענן באמת מאפשר לנו להבין משהו משמעותי לגבי הטקסט. אני נזכר בידידה שלפני שנים רבות נהגה להגיד שאם סופרים ומקטלגים את המילים ב-"עציץ פרחים" של ביאליק, מגיעים למסקנה שמדובר בשיר על טבע.

דרך קרל פיש הגעתי למאמרון בבלוג של קריסטן לה-קלייר, מורה בבית הספר של פיש, שמדווחת על השימוש של הכיתה שלה ב-Wordle, וראיתי שבידיים חינוכיות יש לכלי ערך של ממש. הכיתה של לה-קלייר קראה סיפור מסוף המאה ה-19 – The Yellow Wallpaper – סיפור שנחשב לאחד הסיפורים הפמיניסטיים הראשונים בארה"ב. לה-קלייר מסבירה שהסיפור די הביך את תלמידיה:

For the most part, they are confused and somewhat angry about it. It is, after all, a hazy story told by an unreliable narrator whose mind either deteriorates or finds lucidity (depending on how you read it) as disturbing designs start to emerge in the wallpaper of her room.
לה-קלייר ביקשה מהתלמידים להתמודד עם הסיפור בעצמם, מבלי לפנות למקורות חיצוניים שיפרשו אותו עבורם. היא לא רצתה להסביר את הסיפור, אלא לאפשר לתלמידים לפלס לעצמם דרך להבנת הסיפור. היא שואלת:
So how do we work through the story in a constructivist way without sacrificing efficient interpretation-seeking?
הכיתה רשמה שאלות רבות בנוגע לסיפור, ואז לה-קלייר ביקשה מכל אחד לבחור שאלה אחת ולנסות להעלות כמה שיותר התייחסויות לגביה. היא כותבת שהפעילות הזאת רק הגבירה עוד יותר את הבלבול. ואז היא הביאה להם את Wordle. הכיתה בנתה ענן של Wordle עבור כל אחד מעשרה העמודים של הסיפור. (הסיפור מחולק לאחד-עשר קטעים, ולא ברור לי למה חילקו את הטקסט לפי העמודים במקום להשתמש בקטעים האלה.) עיון בכל אחד מהעננים הראה שהשכיחות של מילים מסויימות ירדה ושל אחרות עלתה. לדוגמה:
The word “standing” was replaced with (the) word “creeping,” and “daylight” words were replaced with “night.” Words like “one” were replaced with “we,” and many of the words grew more positive. Also, verbs jumped into the present tense and increased in their sense of urgency.
לה-קלייר מוסיפה:
By the way–I didn't notice any of these things. My students did.
היא מסכמת שהעננים לא "הסבירו" לתלמידים את הסיפור, אבל הם תרמו רבות להערכה של התלמידים כלפי הסיפור:
They left class, I think, realizing that their confusion was not a reflection of a story poorly told, but a story carefully designed to be nebulous.
ואת כל זה הם הבינו באמצעות כלי טכנולוגי חינמי, ומורה שידעה היכן ומתי להשתמש בו.

גם וגם

ריצ'רד ווג'וודסקי, בבלוג שלו Teach Paperless, ממשיך להרשים אותי. לכאורה המטרה המרכזית של הבלוג שלו היא להוות שופר שדרכו ניתן לשכנע מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר. אבל מבחינתי מה שמרשים בו הם הסיפורים הדי אישיים שדרכם אפשר לראות כיצד התקשוב מסוגל ליצור חוויה לימודית אחרת מזו שמוכרת לנו בכיתה המסורתית. השבוע ווג'וודסקי מגיב לאמירה שהוא שמע בכנס בו השתתף. מרצה באותו כנס הכריז שאין ספק שבית הספר צריך להכין את תלמידיו למצבים עתידיים שאנחנו היום איננו יכולים לחזות. המרצה הוסיף שלא נוכל לנחש את התוכן שייווצר בעתיד, ולכן עלינו להתמקד "בשאלות הגדולות" של תחומי הלימוד, וזאת מפני שהשאלות האלו אינן משתנות מהר. כמו-כן, צריכים להתמקד בכישורים שהם ספציפיים לכל תחום ובתהליכי רכישת המומחיות הייחודיים של התחומים האלה.

ווג'וודסקי איננו מתכחש ל-"צרכים" האלה, אבל הוא מהרהר אם באמת נכון ש-"הרעיונות הגדולים" אינם משתנים במהירות. מבחינתו, אין זה סתם הרהור. הרי אם הרעיונות האלה באמת משתנים מהר, אז צריכים לאפשר לתלמידים להתמודד עם השינוי המהיר הזה, ולהבין את המשמעות שלו. והנקודה החשובה באמת בעיניו – צריכים לאפשר לתלמידים לנצל את היכולות החדשות שנוצרות בעקבות השינויים המהירים.

כדי להסביר את עצמו, ווג'וודסקי מביא דוגמה מהוראת אחד המקצועות שהוא מלמד – לטינית. הוא מציין שלאחרונה הלטינית בוודאי לא השתנתה הרבה, אבל בעקבות הטכנולוגיה הדרך שבה לומדים ומלמדים אותה כן משתנה. דרך מקובלת ללימוד הלטינית היא סוג של ניתוח טקסטים המכונה "close reading". הכוונה היא לבילוש אחר השימוש של מילה אחת – בדיקת השימוש במילה בטקסט אחד, בכל הטקסטים של אותו סופר, ובספרות הלטינית בכלל, על מנת להבין טוב יותר את הטקסט. אין כאן רעיון חדש, אבל לפני עידן מאגרי המידע הדיגיטאליים המלאכה הזאת היתה עבודת נמלים של ממש, והיתה, כמובן, קשה מאד לתלמידים. אבל ווג'וודסקי מסביר שהיום הוא מכוון את התלמידים שלו לאתר של ה-Perseus Project, מאגר שמכיל את מלוא הטקסטים הקלאסיים בלטינית. במאגר הזה כל מילה מקושרת למילון ולמלוא הטקסטים האחרים שבהם מילה מסויימת מופיעה. באמצעות המאגר הזה, עבודת איתור המילים שפעם ערכה שעות רבות נעשית תוך שניות. העבודה האפורה של איתור הטקסטים להשוואה מפנה מקום לניתוח של ממש:

… the student now has a complete list of every use of the individual word. This used to take WEEKS to do. Now it takes seconds. So the student can focus on finding the patterns, making connections, and analyzing the variety of 'meanings' the poem offers rather than the mind-numbing task of going on a word-search.
בעצם, פרויקט פרסיאס הוא קונקורדנציה דיגיטאלית ענקית. גם אצלנו, נדרשו שעות של אימון כדי ללמוד להשתמש בקונקורדנציה המודפסת. לעומתה, כתבי קודש בגירסה דיגיטאלית (דוגמת מיקראנט) מהווים כלי זמין שמקפיץ את התלמיד לפעילות לימודית מאתגרת במקום להקדיש זמן רב לחיפוש מייגע של מילים. (הקונקורדנציה של מנדלקרן נמצאת על המדף מולי, אבל כאשר אני רוצה לבדוק מילה בתנ"ך, אני כמעט תמיד מעדיף לפנות למקראנט.) ה-"close reading" הזה, אם בתנ"ך או אם בטקסטים בלטינית, איננה שונה במהות מהניתוחים המתמטיים שתלמידים יכולים לבצע באמצעות אקסל כאשר נותנים למחשב לעשות את העבודה האפורה של עיבוד הנתונים. בצורה דומה, תלמיד יכול לשנות ולערוך טקסט שנמצא בתוך קובץ דיגיטאלי. ביכולתו של הכלי לאפשר לתלמיד להעביר קטעי משפט ממקום למקום, להחליף בין מילים, ועוד, וכך לבחון ניסוחים שונים בלי לכתוב את הכל מחדש.

אינני בטוח שאני מוצא את הקשר בין הדוגמה של ווג'וודסקי לבין השינוי המהיר ברעיונות הגדולים שעליו הוא כותב. אבל הדוגמה שלו בהחלט ממחישה כיצד הטכנולוגיה יכולה לשנות את הדרך שבה תחומי לימוד שונים נלמדים. אם המערכת החינוכית תאפשר לתלמידים להשתמש בכלים דיגיטאליים שקיימים היום, היא תיצור את הבסיס שעליו דרכי ההוראה והלמידה יוכלו להשתנות. הוא כותב:

We need to teach kids how to think about how big ideas DO change and often change quickly. And that kind of meta-thinking — which is ever evolving and will never come to a fixed 'conclusion' — is best supported by the types of tools available in changeable, customizable, flexible, and holistic Web 2.0 apps and interactive Internet media as well as the types of tools good teachers have always used: Socratic Method, conversation, and compassion.
נדמה לי שהשילוב הזה, בין הנכונות להשתמש בכלים שמתפתחים כמעט מדי יום, לבין אותם כלים שהם כנראה נצחיים, הוא מה שכל כך מרשים אותי בתפיסה של ווג'וודסקי.

הכתיבה במבט היסטורי

דרך המלצה מראובן וורבר הגעתי למאמר של קתרין ינסי – Writing in the 21st Century. ציינתי כבר פעמים רבות שכותרות שמכריזות על כישורים אלה או אחרים שהם ספציפיים למאה ה-21 מעוררות בי חשד. אבל כאשר התחלתי לקרוא את המאמר הזה נוכחתי לדעת שאין כאן סתם שינוי אדרת. ינסי, פרופסורית לאנגלית באוניברסיטה במדינת פלורידה, איננה טוענת שהיא ממציאה משהו חדש. על מנת להסביר כיצד היא רואה את הכתיבה היום, בעידן הדיגיטאלי, היא חשה צורך לסקור את ההיסטוריה של הכתיבה (היא משתמשת במילה composing). היא בוחנת כיצד הכתיבה של היום גם דומה וגם שונה מבעבר, ומביאה המלצות לגבי הקניית הכתיבה אצל תלמידים.

ינסי טוענת שלהבדיל מהקריאה, הכתיבה מעולם לא תפסה מקום של כבוד בבית הספר. היא מסבירה שבין היתר זה מפני שציבור שידע לקרוא יכול היה לקבל פקודות, ולכן הקריאה היתה אמצעי לשליטה. לעומת זאת, אי אפשר לשלוט בכתיבה. היא מצטטת את מונהן ואת סאל (במאמר שהתפרסם לפני יותר מעשרים שנה שאצטרך לבדוק):

Society has focused on children as readers because, historically, it has been much more interested in children as receptors than as producers of the written word.
ינסי מביאה מספר סיבות שעשויות להסביר למה בתרבות שלנו הכתיבה איננה זוכה לאותו כבוד כמו הקריאה. בין היתר היא טוענת שהקריאה מזוהה עם תחושה של חמימות ושל משפחה, ואילו הכתיבה מזוהה עם אי-נעימות. בנוסף, היא מציינת ש:
Writing has historically and inextricably been linked to testing.
היה לי מעניין ללמוד שמבחינה היסטורית מבחנים בכתב התפתחו בבתי הספר, כנראה, כדי להבטיח אובייקטיביות. ינסי מסבירה שהוראס מאן, אחד מחלוצי החינוך הציבורי בארה"ב במאה ה-19, דגל במבחנים בכתב מפני שהוא הרגיש שבמבחנים בעל פה הבוחנים הושפעו מדעות קדומות כלפי הנבחנים. אבל אפילו אם הסיבה הראשונית היתה חיובית, בימינו התוצאה היא שתלמידים מרגישים שהם כותבים רק על מנת לענות על מבחנים, או להכין עבודות.

במקומות שונים במאמר שלה ינסי מזכירה לנו שבכל תקופה אנשים כתבו מחוץ לבית הספר – חיילים הביתה, אסירים מבתי כלא, מאמינים בשוליים של ספרי תפילה, ועוד. וזה בעצם מביא אותה לקביעה המרכזית שלה: המחשב האישי, התקשוב, וכלי Web 2.0 יוצרים מצב שבו הכתיבה (ה-composing) יכולה לשוב ולתפוס מקום של כבוד בחיינו, ולא רק בבית הספר:

With digital technology and, especially Web 2.0, it seems, writers are *everywhere* – on bulletin boards and in chat rooms and in emails and in text messages and on blogs responding to news reports and, indeed, reporting the news themselves as I-reporters. Such writing is what Deborah Brandt has called self-sponsored writing: a writing that belongs to the writer, not to an institution, with the result that people—students, senior citizens, employees, volunteers, family members, sensible and non-sensible people alike—want to compose and do—on the page and on the screen and on the network – to each other.
לפי ינסי, רכישת הקריאה בעבר התפתחה במה שהיא מכנה מבנה פירמידי – קודם כל רכשו את הקריאה המודפסת, אחריה את הקריאה הדיגיטאלית, ולבסוף את הקריאה המרושתת. אבל היא טוענת שהיום אין משמעות למדרג הזה. היום, כולם נרכשים ביחד. והיא טוענת שכך צריך להיות גם עבור רכישת הכתיבה:
When teaching children to write in print, we don’t insist that they spell every word correctly before they are allowed to write a sentence; we don’t expect perfect paragraphs before they are allowed to write a story. We expect complex thinking to develop alongside and with beginning skills.
אם הבנתי אותה נכון, ינסי איננה טוענת שהכתיבה היא מיומנות של המאה ה-21, אלא שהכלים שעומדים לרשותנו במאה ה-21 מאפשרים לנו להחזיר לכתיבה מקום של כבוד בתרבות שלנו. וזה שימוש של המילים היותר מדי שגורות בסביבה החינוכית "המאה ה-21" שאיתו אני יכול להזדהות.

ספק אם הורגש

אני מודה שאני מקפיד לכתוב לבלוג הזה מספר פעמים בשבוע בצורה כמעט אובססיבית. לעתים די קרובות אנשים שואלים אותי כיצד אני עומד בקצב הזה, ואני מצליח להבין לא נכון את כוונתם ומשיב שבאמת מתבקש לכתוב לפחות פעם אחת כל יום, אבל מה לעשות, אני בכל זאת חייב מידי פעם לטפל בענייני פרנסה ומשפחה. גם אם יש מידה של כפייתיות בהרגלי הכתיבה שסיגלתי לעצמי, אני זקוק להרגל הזה. כאשר אינני מצליח לכתוב אני מגלה שהחשיבה שלי נעשית מטושטשת. אני מקפיד לעיין בחומרי קריאה רבים ומגוונים, ובלי הכתיבה אינני מצליח לעכל את הכל ולעשות סדר בראש שלי. עבורי, הכתיבה לבלוג הוא ניקוי ראש. אני צריך לכתוב כדי לסכם לעצמי את מחשבותיי, כך שכאשר אני נתקל בנושאים חדשים, אני מסוגל להתייחס אליהם בצורה צלולה.

והנה, כמעט שבוע שלם חלף מבלי שכתבתי לבלוג. היו לי, כמובן, סיבות, או לפחות תירוצים, טובים שמסבירים את הפסקת הכתיבה. גם אם רוצים לבלות את כל היום בקריאה של חומרים מעניינים, צריכים בכל זאת לדאוג לפרנסה ולמשפחה. אבל במשך שבוע שבגלל מספר סיבות התקשיתי למצוא הזדמנות לכתוב, הצטברו אצלי מאמרונים רבים שהיו מאד ראויים להתייחסות. כמה מאלה כמעט צעקו "כתוב עלי", ולו רק כמה משפטים (כאילו שאני מסוגל לכתוב רק "כמה משפטים"). שהנושאים האלה הצטברו אצלי, ולא הצלחתי לכתוב עליהם ודרך הכתיבה לנקות את השולחן. נעשה לי יותר ויותר קשה לעשות סדר בראש. חסרו לי השקט והמיקוד שמאפשרים לי לשקול ולבחון נושאים חדשים. איבדתי את הריכוז.

ואם אני סוף סוף מצליח לחזור לכתיבה, הגיוני לחשוב שפשוט אבחר נושא ואתחיל שוב לכתוב. אבל משום מה, הרגשתי צורך לבחון את הסוגיה הזאת לפני הקפיצה לתוך הכתיבה ה-"חינוכית" הרגילה. וכהרגלי, יש לכך שני טעמים שהם קשורים לאחד הנושאים האהובים עלי כאן – הכתיבה לבלוג. אחרי הפסקה של שבוע גיליתי שקשה לי לכתוב. הדרך לפרסום המאמרון הזה סלולה בקטעי משפטים שלא הובילו לשום מקום ונשמטו. הכתיבה הזאת זרמה עוד פחות מהרגיל. יש בוודאי אנשים שעבורם שבוע ללא כתיבה איננו נחשב כ-"הפסקה", אבל בשבילי מדובר בפרק זמן שפגע ביכולת שלי לכתוב בבהירות (או במשהו דומה לבהירות). ומהפרטי לציבורי: סביר להניח שדממה של שבוע בבלוג הזה, מחרישה ככל שתהיה לאוזני, בקושי נשמעת (או מורגשת) אצל אחרים. אבל לא נורא. לפי תפיסתי זה אפילו די הגיוני. בלוג הוא אמנם כלי ציבורי, אבל בראש ובראשונה, הוא אמצעי לניהול דיון פנימי של הכותב עם עצמו.