כאשר ה-"מיידי" הוא דווקא די ישן

כפי שדיווחתי כאן לפחות פעם בעבר, הבלוג של ג'ודי בראק עוסק בשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליך הלמידה. אני משוכנע שלכלים האלה פוטנציאל עצום בחינוך, ולכן אני עוקב אחר הבלוג שלה, והרעיונות המעניינים שהיא מעלה, אפילו אם פעמים רבות מדי אני חש שבראק מתלהבת הרבה מעבר למוצדק בעניינים שעליהם היא כותבת. פעמים רבות, התפתחויות שנראות לי די בנאליות נחשבות אצלה לדבר הגדול הבא. וכך קרה הפעם.

בראק כותבת על שרות חדש של גוגל – Goog-411. מדובר בשרות לטלפונים סלולאריים. מחייגים את המספר, מציינים את מקומך הגיאוגרפי (בתוך ארה"ב וקנדה) וגם את השרות המבוקש (הדוגמה של בראק היא "פיצה") ומקבלים רשימה של עסקים שמספקים את השרות המבוקש באותו איזור גיאוגרפי. בוחרים מהרשימה אחד מאלה, וגוגל מחבר אותנו אליו טלפונית. בראק מתלהבת ומיד מוצאת שימוש חינוכי:

Educators could think of GOOG-411 as a model for a learning network synapse/node. With a future edu-service, could a student input a query for current data for oceanography, astronomy, electoral polling — any of many location based subjects — and get the current data as quickly as Google now delivers your pizza? Sure. Somebody just needs to do it.
קשה לי להבין כיצד השרות המסחרי הזה של גוגל יתפתח להיות שרות חינוכי. כבר היום החיפוש בגוגל, או דרך מחשב נייח, או דרך טלפון סלולארי, מהר מאד – בוודאי מהר יותר מאשר הזמן שדרוש לקבל פיצה. ולא ברור למה המיקום הגיאוגרפי, שהוא חלק מרכזי בשרות Goog-411, נחוץ בתנאיי למידה. נכון, אם אנחנו זקוקים למידע אסטרונומי יש טעם לקבל את המידע הזה מותאם לשמיים שמופיעים מעל המיקום הגיאוגרפי הספציפי שלנו. אבל במקרה הזה המיידיות לא נראית לי נחוצה, ואילו מסך גדול כן נחוץ. לכן לא ברור שהשרות מתאים לצרכים חינוכיים. אין לי ספק שמדובר בשרות נחמד, אבל ההתלהבות כלפיו נראית לי מוגזמת למדי.

אבל יכול להיות שגם בראק לא מתלהבת עד כדי כך מהשרות הזה. היא הרי כותבת שמדובר בשרות חדש, אבל גוגל כבר השיקה אותו לפני יותר משנה. יתכן שיותר מאשר היא רצתה ליידע את קוראיה על כלי חדש, היא פשוט חששה שהבלוג שלה רדום מדי במשך חופשת הקיץ. יכול להיות שכדי להתגבר על השקט הזה, היא נברה לתוך מאגר הנושאים שעליהם היא דילגה, מפני שהם לא נראו לה עד כדי כך מעניינים, ושלפה ממנו משהו. מבחינתי, לא הייתי כועס עליה אם היא פשוט היתה נהנית מהחופשה.

אם העונש על פלגיאט הוא נשיאות ארה"ב, כדאי לי מאד להזהר

דרך דיווח קצר בהופינגטון פוסט, הגעתי למאמר קצר בבלוג פוליטי המשווה בין נאום על המצב בגאורגיה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקין, לבין הערך על המדינה הזאת בוויקיפדיה. מתברר שיש מספיק דמיון בין השניים כדי להעלות את השאלה:
אני חייב להודות שאינני משתכנע שיש כאן פלגיאט. כפי שלא מעט מגיבים לאותו מאמר מציינים, הקטעים שאולי הועתקו מתייחסים לעובדות היסטוריות, וסביר להניח שמי שינסה לכתוב את ההיסטוריה של גאורגיה יגלה שיש מספר מוגבל של דרכים שבהן אפשר לתאר את ההיסטוריה הזאת, ועוד להשאר נאמן לעובדות. זאת גם התגובה של צוות היועצים של מקיין שמשיב לאותו מאמר:
there are only so many ways to state basic historical facts and dates
לפחות פרופסור אחד חושב אחרת. מארק קליימן, שמלמד ב-UCLA, מנתח את הקטעים הדומים בין שני המקורות, וכותב:
If the original sentences in question came from different sources, you might give the student the benefit of the doubt, but two unattributed near-quotes from the same source? Plagiarism, beyond reasonable doubt.
קליימן כותב שהוא הריץ את הנאום של מקיין דרך TurnItIn, והכלי הזה, שנועד לזהות העתקות, מצא קטעים מאד דומים (בוויקיפדיה). שוב, אינני משוכנע שזה הופך את הנאום של מקיין לפלגיאט, אם כי סטודנטים רבים נענשו בעקבות תוצאות של חיפושים דרך TurnItIn. סיכוי טוב שהוויקיפדיה שימשה מקור לעובדות שהוזכרו בנאום של מקיין, אבל בשביל זה יש אנציקלופדיות, נכון?

אבל בעצם, השאלה אם חלקים מהטקסט של הנאום של מקיין מועתקים איננה השאלה המעניינת כאן. יותר מעניינת היא השאלה של הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה כמקור. מקיין בעצמו בוודאי לא כתב את הנאום שלו. סביר להניח שמישהו בצוות העובדים שלו קיבל פקודה בהולה נוסח "מהר! אנחנו צריכים להגיד משהו על המצב בגאורגיה. אנא, גלה איפה זה וכתוב לנו משהו." ובאופן הגיוני, אותו פקיד זוטר פנה לגוגל וערך חיפוש על גאורגיה, והתוצאה הראשונה היתה דף בוויקיפדיה על המדינה הזאת.

אם השימוש בוויקיפדיה כמקור איננו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה (ואפילו לא בבתי ספר), כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשימוש בה כמקור אצל קובעי מדיניות? האם עלינו להסיק שהכישורים המידעניים שלהם לוקים בחסר, או שהם אינם יודעים שאנציקלופדיה היא מקור טוב רק להתחיל לחקור נושא מסויים? כפי שהוא עצמו הודה מספר פעמים, מקיין אינו אוריין אינטרנט. עם זאת, הוא בוודאי מבקר בחריפות את הדלות התרבותית של בני הנוער שידיעותיהם באות ממקורות אינטרנטיים. אז אולי הוא אשם באותה דלות? או אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוויקיפדיה היא מקור קביל? מה שבטוח, קשה לרקוד על שתי החתונות.

האם פרחי הוראה מדור האינטרנט אורייניים?

ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר בכתב העת המקוון Innovate בשם Why Professor Johnny Can’t Read: Understanding the Net Generation’s Texts (דרוש הרשמה, אבל חינם). הטענה הבסיסית של המאמר כבר די מוכרת – דרכי הלמידה של בני דור האינטרנט שונות מאלה של המורים שלהם. בלשון מחברי המאמר:
their understanding of the world has come primarily from digital sources
דרך החשיפה לכלים דיגיטאליים בני הדור הזה לא רק מכירים את העולם, אלא גם מכינים טקסטים באמצעותם – דבר שמציב בעיה בפני המורים שלהם:
Surrounded by digital media and technology-enhanced texts of all kinds, these students have developed specific skills and knowledge to read, understand, and create these texts (Pinker 1994). Faculty who teach these students, however, may have difficulty reading and understanding these texts.
המסקנה מתבקשת: אם המורים באמת רוצים ללמד, עליהם להכיר את הכלים שבשימוש דור האינטרנט, ונכון להיום, הם אינם מכירים אותם.

הטענה הבסיסית כאן אינה אלא גלגול של הטענה של פרנסקי בנוגע לילידים דיגיטאליים. מפני שדור האינטרנט גדל עם הכלים האלה, הוא רואה את העולם אחרת מהדורות שבאו לפניו. המורים, שגדלו בתרבות ליניארית, אינם מצליחים "לקרוא" את העבודות של הסטודנטים מפני שהעבודות האלו דיגיטאליים, מולטי-מודאליים, ועוד:

Many faculty members developed their writing skills in a print world where text took the conventional form of paragraphs on a page or was packaged as a book or an article, a story or a novel; its production was typically conceived of as a solitary act. Consequently, their previous experiences with and understanding of text are quite different from that of the N-Gen student, which may lead to profound misunderstandings. When instructors perceive linear, print-based texts as a benchmark, the N-Gen’s texts may, at first glance, fall quite short. However, these digital texts do not necessarily lack style, coherence, or organization; they simply present meaning in ways unfamiliar to the instructor.
אני מצפה שבבלוג Net Gen Nonsense יתייחסו למאמר הזה בקרוב. חשוב לציין שריצ'רדסון, שנוטה להסכים עם קביעות כמו אלה שבמאמר, כותב שהוא חש שהמאמר מתלהב יתר על המידה מבחינת השוני בין הדורות. מספר קביעות במאמר נראות לי מפוקפקות. האזכור לפינקר, למעלה למשל, איננו מציין עמוד בספר שלו, ונדמה לי שכל מה שפינקר טען שם היה שהאופי של הטקסטים שבני אדם יוצרים מושפע מהטכנולוגיות שברשותם – קביעה שאיננה אומרת דבר על בני דור האינטרנט. כמו-כן, כותבי המאמר קורצים לוויגוטסקי ולאטיאן וונגר, וכאילו טוענים שההוגים האלה תיארו את דרך הלמידה של בני דור האינטרנט, לא את הדרך שבה בני אדם, באשר הם, לומדים. וכן, הם אפילו רומזים שהמוחות של בני דור האינטרנט מתפקדים אחרת מאשר המוחות של הוריהם.

אני מניח שיש מידה לא קטנה של צדק בקביעה שמרצים בקולג'ים אינם רגילים להעריך עבודות שחורגות מהפורמט המסורתי של קובץ טקסט מודפס. אבל אין זה אומר שסרט שסטודנטים מכינים בעזרת הטלפון הסלולארי ומעלים ליו-טויב בהכרח יהיה סרט טוב. נדמה לי שמרצים רבים מוכנים לקבל עבודות שמשלבות את השימוש בכלים דיגיטאליים, אבל הם יעריכו את העבודות האלו על פי איכותן, ולא על פי הכלים שבהם הוכנו.

הווארד סלפקוב הוא בלוגר חינוכי קנדי שמלמד פרחי הוראה במספר קולג'ים קטנים. במאמרון חדש סלפקוב כותב שהוא הסכים ללמד קורס שהוא חדש עבורו – קורס על אוריינות. הוא כותב שתחילה היה מוזר בעיניו שעוד לפני שהם ילמדו מתודולוגיה, פרחי ההוראה ילמדו על אוריינות. אבל אחרי הרהור, הוא משנה את דעתו. הוא מסביר:

I have spent too many years in staff rooms not to pick up on the fact that there are an awful lot of teachers who don't read. They can read and write, in other words they have language facility, but according to the definitions I have read of literacy, they are not literate themselves.
כאשר סלפקוב כותב שבעיניו פרחי ההוראה שלו אינם אורייניים, הוא איננו מתכוון שבמקום לקרוא ספרים הם רק רואים סרטים, או רק גולשים באינטרנט. הוא מכיר בכך שהם מסוגלים לקרוא ולכתוב, אבל הוא מדגיש שהם אינם מנצלים את הכישורים האלה כראוי. זאת ועוד: הוא מתכוון להגדרה רחבה יותר של אוריינות – היכולת להשתמש בסוגים שונים ומגוונים של טקסטים, היכולת להנות מהקריאה, או היכולת לא רק לצפות בסרט, אלא גם לפענח את כוונת הבמאי.

פרחי ההוראה של סלפקוב הם מדור האינטרנט. לו פרחי ההוראה האלה היו אורייניים בכלים דיגיטאליים למיניהם, ורק המעיטו לקרוא ספרים (כפי שטוענים מחברי המאמר ב-Innovate) היה זה בעיני מצב עצוב, אבל מצב שאיתו אפשר להתמודד. לצערי, נדמה לי שסלפקוב צודק – העדר הכישורים האורייניים שלהם הוא גם בתחומים המודפסים המסורתיים, וגם בתחומים הדיגיטאליים החדשים.

הישחקו הבלוגרים לפנינו?

מאמרון חדש של וסלי פריאר (גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning Blog) יצר אצלי תחושה של אי-נוחות ואפילו מבוכה. פריאר מדווח על שיחה קצרה (או על חלק קטן מתוך שיחה) עם מרצה בכיר באוניברסיטה במדינת אוקלהומה. מתברר שבשתי אוניברסיטאות במדינה הזאת, החל משנת הלימודים הקרובה, כל הסטודנטים ישתמשו במכשירי iPhone או iPod Touch. לכן, כאשר פריאר שוחח עם אותו מרצה הוא פנה אליו בהתלהבות:
When I learned this professor taught at OC, I enthusiastically said, “Wow, you’re going to have all your students bring iPhones to class this year!” His response was:

Boy I sure hope not. I have a tough enough time having them keep their laptops closed all the time during class.

I almost passed out on the spot, but I was torn by a simultaneous urge to weep.

בהמשך פריאר "מנתח" את התשובה שתגובת אותו מרצה עוררה אצלו. הוא מונה עשרה פירושים אפשריים לתשובת המרצה, כאשר המכנה המשותף של כל הפירושים האלה הוא פחד אדיר מטכנולוגיה באופן כללי, והחשש שכלים כאלה יערערו את הסמכות של המרצה כיודע כל. אישית, אני בעד הכנסתם של כלים דיגיטאליים אישיים לתוך הכיתה (אם כי לא ברור לי שיש הגיון שאוניברסיטה תאמץ כלי מסויים כמו ה-iPhone על פני מחשבים נישאים באופן כללי). אבל למרות זה, התגובה של פריאר נראית לי מוגזמת למדי. כל ההסברים שפריאר מביא לתגובה של אותו מרצה נובעים מחשש ומפחד. אבל נדמה לי שללא מאמץ רב אפשר היה לחשוב על הסברים אחרים שאינם בהכרח מצביעים על פחד אדיר, ואולי אפילו נובעים משיקולים חינוכיים מכובדים.

אמא אחת מגיבה למאמרון של פריאר. היא כותבת שכאשר ילדיה למדו בבית הספר היא עודדה אותם להשתמש בכלים דיגיטאליים בעבודות שהם הכינו, למרות שבתי הספר שלהם לא חייבו את זה. היא מעלה הסבר "פשוט" יותר לחשש של המרצה:

The students themselves are part of the problem. It’s hard for a professor to take technology seriously when the whole second row is playing solitaire and not doing the really constructive, cool things that we know they could be. Many students are experiencing the first taste of the freedom of having technology available 24/7, since many of our high schools have resisted allowing students to bring their own technology into the buildings.
במילים אחרות, אותה אם מסוגלת להבין את ההתנגדות של מרצים לשחרור הרסן על השימוש בכלים דיגיטאליים, וזאת, בין היתר, מפני שהסטודנטים עצמם עדיין לא למדו כיצד לנצל את הכלים האלה בצורה טובה ומתאימה. יש כאן, כמובן, מעגל קסמים. אין טעם להמשיך לאסור את השימוש בכלים כאלה בתירוץ שבני נוער אינם יודעים להשתמש בהם כראוי. בשלב מסויים יהיה עלינו לעזור להם ללמוד להשתמש בהם בדרכים ראויות. אבל התגובה של פריאר בוודאי איננה מקרבת אותנו למצב שבו מערכת לימודית תרצה לעסוק בהכשרה הדרושה הזאת.

בבלוגוספירה החינוכית פריאר מבטא גישה מאד רווחת. בלוגרים רבים מוכנים לאמץ, בחום, כל כלי דיגיטאלי חדש. פעם אחר פעם בבלוג שלו פריאר מתלהב מכלים חדשים. לעומתו, בלוגרים אחרים מרימים גבה לגבי אותם כלים, ובין אלה גרי סטייגר הוא אולי מרים הגבה הראשי. במידה מסויימת סטייגר הוא ההפך מפריאר. כלפי כמעט כל כלי חדש הוא שואל אם הוא באמת נחוץ, או אם בכלל יש כאן משהו חדש שמסייע ללמידה. היה צפוי שסטייגר יגיב למאמרון של פריאר … ובעוקצנות.

על פי רוב אני מוצא את עצמי מסכים עם סטייגר – רבים מדי מהכלים החדשים שאנשי חינוך מתבקשים לאמץ הם אולי נחמדים ואפילו מרשימים מאד, אבל לא ברור שהם באמת ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה. למרות הרצון שלי שנבחן אותם בשטח, קשה לי להתלהב מרבים מהם, ואני חושש שהעדר הביקורתיות אצל פריאר ודומיו עשוי להזיק להטמעת כלים חיוניים לתוך המערכת. כפי שציפיתי, סטייגר הגיב בבלוג של פריאר – עם קישור למאמרון בבלוג שלו, שם הוא מנתח את הגישה של פריאר, ומסביר למה הוא חושב שהיא מוטעית. בנוסף, הוא מקשר למספר מאמרונים, שלו ושל פריאר, שמבטאים את השוני בגישות ביניהם (ההתייחסות לכלי בשם Animoto [פריאר לעומת סטייגר] מעניינת, ואולי אופיינית, במיוחד).

אבל מעבר לוויכוח לגבי הנחיצות של כלי זה או אחר, נדמה לי שהוויכוח הזה חושף בעיה יסודית בבלוגוספירה החינוכית. גם פריאר וגם סטייגר הם "כוכבים" בבלוגוספירה, עם מאות קוראים שעוקבים אחרי הבלוגים שלהם. (לפריאר יש יותר, אבל נדמה לי שסטייגר שמח לתפוס עמדה של אאוטסיידר הקורא תיגר על המוסכמות של בלוגרים חינוכיים אחרים.) אנחנו קוראים את פריאר כדי לקבל מנה קבועה של התלהבות, כדי להשתכנע שהטכנולוגיה מסוגלת להוביל אותנו לגן עדן חינוכי, ובאותו הזמן אנחנו קוראים את סטייגר כדי שהוא יזכיר לנו שמדובר בגן עדן של שוטים. הבעיה היא שהכל נעשה יותר מדי צפוי.

זול הוא לא בהכרח דל

אתמול נתקלתי בדוח מיוחד של eSchool News שעוסק ב-software virtualization, מה שבדרך כלל מכונה אצלנו "המחשב הדל". הכוונה היא לעמדות מחשב שאינן מצויידות במערכת הפעלה או בדיסק קשיח, אלא פשוט מחוברות לשרתים חזקים שעליהם יושבים יישומים רבים, וגם שטח אחסון רב המאפשר שמירה של מסמכים של תלמידים. במערך כזה, כל מורה, וכל תלמיד, יכול להתחבר לחשבון הפרטי שלו בשרת מכל מסוף מחשב בבית הספר. הדוח הוא כנראה ממאי 2008, אם כי אני בטוח שקיבלתי הודעה אודותיו בדואר רק לפני מספר ימים. הגישה לדוח היא למנויים בלבד, אבל ההרשמה בחינם.

הדוח עצמו הוא מסמך PDF בן שמנה עמודים. בחרתי לכנות אותו כאן "דוח" מפני שבראש כל עמוד מופיעות המילים "eSN Special Report", והתרגום המקובל של "report" הוא "דוח". אבל נדמה לי שמתאים יותר פשוט לכנות אותו "מוסף פרסומי", בהתחשב בעובדה ששלושה מתוך שמונה עמודיו הם פרסומות (והצילומים בדוח תופסים עמוד שלם מהחמישה האלה). בתחתית כל דף מופיעות המילים:

This eSchool Report is made possible with financial support from IBM and Mainline Information Systems.
חלק גדול ממה שאיננו פרסומת בהחלט מעניין. מסבירים לנו שבאמצעות מערכות של מחשבים דלים מחוזות יכולים לחסוך כסף רב מפני שבעיות טכניות, וגם התקנות, מטופלות ברמת השרת המרכזי, ואין צורך שכל בית ספר יתחזק מערך מחשבים באופן עצמאי. כל מה שנדרש ברמת בית הספר הוא להדליק את המחשב. בנוסף, הסיכוי שתלמידים, בכוונה או שלא בכוונה, ישבשו את היישומים במחשבים האלה קטן מאד – הם בעצם לא נוגעים בהתקנות אלא רק משתמשים במה שמותקן במקום אחר.

אם היו שואלים אותי לפני עשור אם חשבתי שמערך של "מחשבים דלים" היה רעיון טוב, בלי היסוס הייתי אומר שלא. הרעיון מעלה אסוציאציות של "מכונות הוראה" שבסך הכל תרגלו תלמידים. אבל המציאות השתנתה. אם המחשבים הדלים של היום מסוגלים לתת גישה ליישומים שתלמידים צריכים, אין לי סיבה להתנגד.

אבל אולי החלק המעניין ביותר של הדוח הפרסומי הזה הוא מה שלא מופיע בו – כמעט אין בכלל התייחסות ללמידה. הדגש הוא על חסכון, על ניהול, ועל יעילות. זאת ועוד – בהתייחסות (אולי היחידה) ללמידה, הדגש הוא על הוראה המותאמת באופן אישי. בפיסקה הראשונה של הדוח אנחנו קוראים:

… many schools are moving toward personalized instruction, where students get to learn at their own pace within the classroom environment. To accomplish true personalized learning, however, “we have to move beyond textbooks,” says Michael King, vice president of IMB’s global education industry. “And the PC, as it stands today, is the wrong model for that.”
דיבורים כאלה בהחלט מזכירים את מכונות ההוראה שכמעט הצלחנו לשכוח.

אין פסול בנסיון לחסוך בהוצאות. זאת דווקא מגמה מבורכת. כמו-כן, אינני מטיל ספק בכך שמערך של שרתים כמו זה שמתואר בדוח יכול לחסוך – גם ברמה של בית הספר, וגם ברמה של המחוז. אבל קשה לא להתרשם שהחסכון של בית הספר הוא הרווח של החברות שמבקשות למכור את הציוד הזה, ושהחלק השני של המשוואה הזאת הוא מה שמעניין את החברות.

אולי אין זה הוגן לערוך השוואה בין הצעה לחסכון ברמת המחוז לבין הצעות לחסכון ברמת בית הספר, או הכיתה. אבל השוואה כזאת ממש מתבקשת בעקבות מאמרון של סילביה מרטינז שהתפרסם אתמול (רק תוך כדי הכנת המאמרון הזה הוא הופיע בקורא ה-RSS שלי). מרטינז כותבת על מאמר של סוזי בוס שהתפרסם ב-Edutopia. המאמר מתארת חמש פעולות שמורים יכולים לנקוט כדי לשלב את השימוש בכלים דיגיטאליים לתוך הכיתות שלהם … ובזול. הפעולות די פשוטות, ואולי אפילו צפויות. ביניהן אפשר למצוא, למשל, איתור דרכים חדשות להשתמש בכלים שכבר ברשותך, או שימוש בהיצע הרב של כלים חופשיים שקיימים על הרשת. אבל ברור שכאן, להבדיל מהדוח של eSchool News, הדגש הוא על למידה. ההצעה החמישית היא "למדו יחד עם תלמידיך".

אז גם אם ההצעות האלו טיפה פשטניות, יש בהן משהו מאד מרענן. יכול להיות שהנסיון לשווק מחשבים דלים (במחיר גבוה, כמובן) נידון לכשלון מפני שהיום, כמעט כל מחשב שמחובר לאינטרנט נעשה ל-"מחשב דל" בעל גישה לעולם שלם של יישומים, ובזול. ההיצע של כלים כבר כל כך עשיר, שאולי אין כבר צורך במערכות היקרות שחברות הענק מנסות למכור.

גלגולו העגום של הפנייה לעזרה

טרי פרידמן, במאמרון ב-TechLearning Blog של היום מדווח שכאשר, דרך האתר שלו, הוא מקבל פניות לעזרה בנושאים חינוכיים, הוא כמעט תמיד מתעלם מהן. פרידמן מתאר מספר פניות שהגיעו אליו במשך השנים – בקשה למידע על מצב התקשוב בחינוך באנגליה (עבור עבודה שסטודנט צריך להכין), בקשה לעצות כיצד לענות על שאלות בראיון עבודה בתחום התקשוב בחינוך, ועוד. אפשר לצחוק על התיאורים של הפניות שפרידמן מקבל, אבל לצערי אפשר להתרשם מהן גם שסטודנטים רבים פשוט אינם מבינים שהם צריכים לעשות מאמץ (מאמץ שלעתים קרובות יכול להיות די פשוט) כדי לבצע משימה, ובמקום זה הם "פונים" למומחה בבקשה שנשמעת יותר כמו דרישה שהמומחה יעשה את העבודה בשבילם.

פרידמן מביא כמה הצעות שבעיניו עשויות לעזור לפונים אליו כן לקבל עזרה. בין אלה, הוא מציע שהפונים יציגו את עצמם בצורה ברורה, ויסבירו טוב יותר למה המידע שהם מבקשים נחוץ להם. הוא מוסיף שרצוי שהפונים גם יסבירו מה הם כבר עשו כדי לאתר את המידע הרצוי. נקודה אחרת הרשימה אותי במיוחד:

Understand what research actually is, and what it is not. It is not the same as trying to get someone else to do it for you, or to give you what you want on a plate. In other words, expect to do some work yourself.
אבל כאשר קראתי את דבריו של פרידמן נזכרתי באינטרנט החינוכי שהכרנו לפני עשור. הרגשתי שהפניות שהוא מקבל הן בעצם המשך הגיוני של האתוס האינטרנטי שנוצר אז, בתקופה פשוטה יותר. אז, כאשר האינטרנט החינוכי עוד היה בחיתוליו, לא רק שלא דחינו את האפשרות של פנייה למומחה, אפילו עודדנו אותה. במידה מסויימת התפארנו בכלי החדש הזה שמאפשר פנייה בלתי-אמצעית כזאת. ראו, אמרנו, תלמידים בכיתה יכולים לשלוח דואר לחתן פרס נובל … ולקבל תשובה! אכן, זה קרה (יותר מפעם אחת), וזה סימל עבורנו שהתקשוב יוצר מציאות חדשה, מציאות שבה מחיצות שקיימות בין בית הספר לבין מומחים נופלים.

אם ההתנהגות שפרידמן מתאר במאמרון שלו אופייני היום, אותו מסר נקלט טוב מדי. אישית, אני יכול לדווח על פניות שעליהן שמחתי להשיב, מפני שהרגשתי שהפונים לא ביקשו לנצל אותי לצרכים שלהם, או ציפו שאעשה את העבודה בשבילם, אלא שהם באמת רצו קצת הכוונה. אין טעם להשאיר כתובת דואר אלקטרוני על אתרי האינטרנט שלנו אם איננו מוכנים שיפנו אלינו. אבל היו גם פעמים לא מעטות שהיה ברור שהפנייה לא היתה לקבל עזרה, אלא לנצל אותי. לא פעם הרגשתי שאם הפניתי מישהו למאמר שכדאי לקרוא, במקום לקרוא אותו הוא רצה שאספר לו מה כתוב בו, וגם שאפרש אותו. ללא ספק היתה מידה של תוכחה בהמלצה ההיסטורית "RTFM", אבל היתה בו גם נימה של כבוד – אם תהיה מוכן להשקיע את המאמץ, גם אתה תוכל ללמוד מה שאחרים יודעים.

אני חושש שהמיידיות שאליה התרגלנו, לא מעט בעזרתו הנדיבה של האינטרנט, פועלת לרעתנו כאן. כאשר פעם אחר פעם האינטרנט מבטיח לנו תשובות מהירות, ההבטחה הופכת לציפייה. אני עדיין מעריך את הגולש שמאתר כתובת דואר אלקטרוני באתר שמעניין אותו ופונה לבעל האתר על מנת לברר משהו, או כדי לקבל מידע נוסף. בוודאי שאין לוותר על האפשרות הזאת. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נלמד שפנייה לעזרה היא פנייה, ולא דרישה לעשות משהו במקום שנעשה אותו בעצמנו.

אנשים, מסמכים, והרשתות שאנחנו בונים

בקורא ה-RSS שלי יש פיד (feed) אחד שיצרתי על בסיס חיפוש הבלוגים של גוגל. כל פעם שמישהו כותב בבלוג שלו על ה-Personal Learning Network שלו, קישור לאותו מאמרון יופיע בקורא ה-RSS שלי. יצרתי את הפיד הזה לפני מספר חודשים (דיווחתי על כך עוד בחודש מרץ), כאשר הפופולאריות של המונח הזה התחיל להרקיע שחקים. פתאום כל בלוגר חינוכי חדש, במקום לכתוב על המתרחש בבית ספרו, או על הנסיונות שלו לשלב את התקשוב בהוראה שלו, היה חייב לספר לכולנו על כך שהוא לומד כל כך הרבה דרך החברים החדשים שלו ב-Twitter או בכלים דומים. התרשמתי אז שקשה היה לחשוב על דוגמה טובה יותר למצב שבו כל כך הרבה מורים למדו כל כך הרבה חדש … עם כל כך מעט ביטוי ללמידה הזאת בשטח.

מאז, כצפוי, הפופולאריות של המונח די דעכה. השימוש בו עלה שוב סביב כנס ה-NECC כאשר בלוגרים רבים ציינו שהם פגשו פנים מול פנים עם ה-"חברים" שלהם מאותן PLEs, אבל גם זה עבר. היום נדמה שהשימוש במונח נמצא על אש קטנה. וכמו שקורה לעתים קרובות במצבים כאלה, עם הנמכת הרעש, אפשר לשמוע קולות שקולים יותר.

קימברלי מקולום, דוקטורנטית בתחום של טכנולוגיות הוראה במדינת יוטה, כותבת את הבלוג (No Longer) Alone in a Library. במאמרון חדש היא מהרהרת על PLEs, ועל כך שמה שהלהיב אותה לפני לא הרבה זמן איננו עושה זאת היום. היא כותבת:

My main research interest has been the process of developing and cultivating a personal learning network/environment and I've been pleased to see the work literacy blog devote some time to PLN/PLE. However, the more I learn about PLN/PLE, the less "new" the skill seems.
מקולום נזכרת בספר שהיא קראה עוד כאשר היא למדה לקראת התואר השני שלה. היא כותבת:
Without ever using the term, personal learning network, those pages contain the best description of the process of building a personal learning network that I have seen. Bardach suggests that "all likely sources of information, data, and ideas fall into two general classes: documents and people." He then advises that

  • documents lead to people,
  • people lead to people,
  • documents lead to documents,
  • and people lead to documents.
המסקנה שלה די פשוטה: מלבד ההתלהבות מכלים טכנולוגיים חדשים, אין ב-PLEs הרבה חדש.

לא הייתי מתעכב בנושא הזה לו לא חשתי שאנגריה רבה מדי מושקעת במרדף אחר הרשתות האישיות (ללמידה, כמובן) האלה, במקום שנבין שמדובר ב-"מוצר" די מוכר. חשוב לציין שמצאתי את הבלוג של מקולום – בלוג שאני מניח שאמשיך לקרוא מפני שדבריה נראים לי מעניינים ושקולים (וגם מפני שאני נוטה להסכים איתה) – דרך אמצעי שאפשר לכנות אותו חלק מה-PLE שלי. אבל גם אם זה נכון, מלבד החידוש הטכנולוגי, אין כאן משהו שונה במהות מהמלצה על מאמר שאולי קיבלתי מידיד, או בביקורת על ספר מעניין שמצאתי בכתב עת שאני קורא. מסמכים ואנשים, והקשר ביניהם … והיכולת שלנו לנצל את הקשר הזה. גם אם אין כאן משהו חדש, מדובר בצירוף חזק ויעיל.

רוח נעימה נושבת בקיץ

בין הסממנים של תקופת הקיץ אפשר לזהות מאמרים בעיתונים מכובדים שעוסקים בתחלואי האינטרנט. המאמרים האלה בוודאי נכתבו גם בקיץ הקודם, וגם בקיץ שלפניו, וסביר להניח שנמשיך לפגוש אותן בקיצים הבאים. מה לעשות, ובעונת המלפפונים צריכים למצוא משהו שטיפה יזעזע אותנו, ומערכות העיתונים עדיין חושבות שסכנות האינטרנט מסוגלות לעשות זאת.

מאמר חדש בלוס אנג'לס טיימס מגלה שתיבות הדואר האלקטרוניות המפוצצות שלנו הן בעיה שגובה מחיר כבד ביעילות בעבודה, וגם בחיים הפרטיים שלנו. אינני מטיל ספק בכך שהחיים המודרניים שלנו יוצרים לחצים שמשפיעים, לעתים קרובות לרעה, על איכות החיים שלנו. כמו-כן, למחשב ולאינטרנט תפקיד חשוב בחיים המודרניים האלה. אבל במאמר של הטיימס לא מגלים לנו נתונים חדשים מדאיגים, אלא פשוט ממלאים את העיתון עם "חדשות" ישנות. בגירסה המקוונת של המאמר (זאת שאני קראתי) אפילו מופיעה הבהרה שמספרת לנו שמחקר שמצוטט בו איננו עומד להתפרסם בחודש אוקטובר כפי שכתוב בגירסה המודפסת, אלא התפרסם כבר בשנת 2005.

קתי דייווידסון כותבת על המאמר הזה בבלוג שלה. היא איננה מתכחשת לעובדה שלא פעם אנחנו חשים שהדואר האלקטרוני משתלטת עלינו. אבל היא איננה מיישרת קו עם הקביעה שהדואר האלקטרוני משבשת את כושר הריכוז שלנו ומביאה לירידה בפריון העבודה. היא כותבת:

Email means our attention is constantly interrupted. We're less productive. Actually, all studies I know show there is nothing that contributes more to lack of productivity than monotony. We're even learning that a monotonous job shortens your life. Truly.
דייווידסון מספרת על ניסוי שהווארד ריינגולד עורך בכמה מהקורסים שהוא מלמד. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לסגור את עיניים, וגם את המחשבים ואת הסלולאריים שלהם. בתנאים האלה הוא מבקש מהם לעקוב אחרי הלך המחשבה שלהם. דייווידסון מציינת שהסטודנטים של ריינגולד מגלים משהו שבוודאי כולנו יודעים – שהמחשבות אינן הולכות בקו ישר, ואין התמקדות במחשבה אחת. היא מוסיפה:
Diversion is relaxing, reviving, refreshing. It renews synaptic connections, springs up that much-vaunted and necessary neural plasticity. I don't think multi-distraction (as I call it) is a bad thing at all. We thrive on it. And we need to learn when we want and need distraction. The key here, as in all things (see, Mama told you this!) is self-control and self-determination about when to be distracted. It's a good thing, but be strategic about it.
לאור הביקורת הרבה שהושמעה לאחרונה בעניין הבעייתיות שב-multitasking, הגישה של דייווידסון מאד מרעננת. יכול להיות שבאמת אין ביכולתנו לעסוק ביותר מדבר אחד בעת אחת. אבל אין זה אומר שהסח הדעת הוא תמיד דבר שלילי. לפעמים הוא יכול לסייע לנו לבצע משימה.

אין זה בהכרח שאלה של טיפשות

מאז שהוא התפרסם ברשת, לפני מספר שבועות, אני מנסה לארגן את מחשבותי ולכתוב כאן על המאמר של ניקולס קאר באטלנטיק Is Google Making Us Stupid?. לפני שבועיים איריס, בבלוג שלה, הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש כבר תרגום לעברית של המאמר, והתרגום הזה, כמובן, מקל עלי מאד היות ובעזרתו אפשר לכתוב על המאמר מבלי להזדקק לציטוטים נרחבים מהאנגלית.

אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל … נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.

אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?

דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:

By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
בקריצה לטענות של קאר, בל נותן למאמרון שלו את הכותרת Is the cinematograph making us stupid?. גם בגוף המאמרון הוא מקשר בין המשל והנמשל:
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age – encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
אין חדש תחת השמש. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של חשדנות כלפי שינויים טכנולוגיים. לעתים קרובות החשדנות נובעת מתחושה שיונקת מקהלת ש-"מה שהיה, הוא שיהיה", אפילו אם בראייה היסטורית סדרי העולם הקיימים הם יחסית חדשים. וכמעט תמיד מתייחסים לחדש כמשהו שמקלקל, שמדרדר, את התרבות.

מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:

Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.

Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.

נדמה לי שהשאלה כאן (וב-"כאן" אני מתכוון למאמרון בבלוג, מאמרון שכזכור הוא יותר הרהור לעצמי מאשר הבעת דעה מגובשת) איננה עד כמה קאר צודק או לא. השאלה היא באיזו מידה ההתייחסות שלו לשינוי שמתרחש אצלנו נובעת מהנחת יסוד שאומרת שהדרך המסורתית שלנו להתמודד עם מידע (דרך שבמשך מאות שנים, מאז הדפוס, למדנו להפנים) היא הדרך ה-"נכונה", או האולטימטיבית, לעשות זאת. במקרה של מידע, הכמות כן הופכת לאיכות. עם כל הכבוד ל-"קריאה לעומק" שקאר חושש שהולכת ונעלמת, אנחנו זקוקים לדרכים נוספות להתמודד עם מציאות מידעית חדשה. יכול להיות שקארפ צודק, ויכול להיות שלא. היתרון של הגישה שלו לעומת זאת של קאר נמצא בכך שהוא איננו שבוי בתפיסה שאומרת שהגישה המסורתית היא הנכונה.

אהבתי

לאור העובדה שמבול של משחקי טריוויה טלוויזיוניים ממשיך להציף אותנו, הפרסומת החדשה של פלאפון שראיתי הערב ראויה לציון לשבח. המסר הסמוי של משחקי הטריוויה הוא ש-"ידע" אינו אלא היכולת לשלוף מהזכרון – במהירות, ותחת תנאים מלחיצים – עובדות שהן תלושות מכל הקשר. לעומת המסר הזה, הפרסומת הזאת אומרת שה-"ידע" נמצא בהישג ידינו – אם ניטיב להצטייד בטכנולוגיה המתאימה.

כמובן שבשני המקרים, גם הפרסומת, וגם המשחקים הטלוויזיוניים, הדגש הוא בעובדות יבשות. אין התייחסות לשאלות של "למה", של מציאת הקשרים בין תופעות, או הבנתן. היחס של הפרט לעולם המידע שסביבו נשאר יחס של פריטי מידע תלושים. אבל במקום שנידרש לזכור את הכל, עכשיו הזכרון החיצוני, והגישה למידע הדרוש, הם העיקר. נדמה לי שבסיום הפרסומת הסטודנט מסתיר את הטלפון הסלולארי שלו כדי שלא יראו שבצעם אותו נייד הוא המקור לבקיאותו. חבל. היה עדיף לו הוא היה מראה לכולם שהחוכמה שלו נמצאת ביכולתו להגיע לתשובות. הרי, איזהו חכם? היודע לנצל את הטכנולוגיה לשרת את צרכיו.

מספר פעמים בעבר ציינתי את ההגזמות של ג'ודי בראק בבלוג שלה Golden Swamp. אי לכך, ראוי שאציין אותה לטובה כאשר זה מתבקש. וכך קורה השבוע. בראק מדווחת שהשבוע היא רכשה iPhone, ובעקבות הרכישה היא מהרהרת על השינוי ברשת החינוכית שהתרחש במשך העשור האחרון. היא כותבת שהגישה לתכנים לימודיים דרך המכשירים הניידים שעומדים לרשותנו היום יעילה וטובה יותר מאשר הגישה שהיתה לנו דרך מחשבים נייחים לפני עשור. היא כותבת:

The Internet’s role in future learning will be the delivery of the One Web through a mobile carried by the learner.
נדמה לי שהיא צודקת, וזה מה שקוסם כל כך בפרסומת החדשה של פלאפון.