האם מבחנים הם הדרך להעריך למידה בקורס מקוון?

אחת הבעיות שבהן מוסדות להשכלה גבוהה נתקלים כאשר הם מבקשים לפתח מערכות לקורסים מקוונים היא הצורך לאמת את הזהות של הנבחנים בקורסים האלה. בתקופה שבה קורסים מקוונים היו יחסית נדירים, אפשר היה לדרוש מסטודנטים להגיע למקום מוסמך על מנת להבחן, ושם להציג תעודה מזהה. אבל ככל שמערכות לימוד מקוונות הפכו לשגרה, סטודנטים הבינו שאין בכלל צורך, או הגיון, בהגעה לקמפוס כלשהו. די מהר, הדרישה לנוכחות פיסית בעת מבחן נעשית אנכרוניסטית. אם אפשר ללמוד מהבית, אז אפשר גם להבחן מהבית. מאמר בגירסה המקוונת של ה-Chronicle of Higher Education מדווח על תוספת קטנה להצעת חוק ההשכלה הגבוהה שמתקרבת להצבעה בקונגרס האמריקאי. התוספת היא בסך הכל פיסקה צנועה מתוך 1200 דפים, אבל היא משמעותית מאד. התוספת מחייבת מוסדות שמלמדות באמצעות קורסים מקוונים להוכיח שהסטודנט שנבחן הוא אכן הסטודנט שרשום בקורס.

סביר להניח שאף אחד לא מתנגד לכך שיימצאו דרכים למנוע רמאות, ואם זאת המטרה של התוספת לחוק, יש בה הגיון. אבל מתברר ששיטות אימות יכולות להיות יקרות מאד, וגם בעייתיות מבחינת צנעת הפרט. המאמר ב-Chronicle מתאר מספר שיטות לפקח על הזהות של הנבחן שנמצאות היום בשוק. בין השיטות אפשר למצוא מכשיר שקורא את טביעת האצבע של הסטודנט, ומאפשר לו למלא את המבחן רק אחרי שהמכשיר "מזהה" אותו. כמו-כן, מפני שיתכן מצב שבו הסטודנט ה-"אמיתי" מתחיל מבחן, אבל אחרי-כן נותן לחבר להמשיך בו, יש מצלחות שמצלמות סביב למחשב של הנבחן, כאשר משגיחים במרכז המבחנים מנסים לזהות פעילות חשודה. אפשרות אחרת היא יישום שעוקב אחרי ההקלדה של הנבחן ומשווה בין קצב וסגנון ההקלדה לבין נתונים על כל סטודנט שכבר נמצאים במאגר מידע. כפי שהמאמר מציין, בכמה מההצעות האלו אפשר לחוש את נוכחותו של "האח הגדול".

השיטות האלו מציעות פתרון לבעיה שאולי בכלל איננה קיימת. המאמר מביא את דבריה של מנהלת של קורסים מקוונים באוניברסיטה במדינת טקסס המביעה את התחושה שיש כאן אפליה כלפי קורסים מקוונים. לפי המאמר:

She says there's no evidence that cheating or fraud happens more often with its students than with students in face-to-face classes.

How do professors know that a student enrolled in a large lecture class is the same one handing in an assignment or test, she asks?

השאלה מוצדקת. דווקא מתקבל הרושם שיותר מאשר רוצים לפקח על המבחנים האלה, פשוט רוצים לפתוח שוק חדש לפיתוח של טכנולוגיה יקרה, טכנולוגיה שממנה מישהו עשוי להרוויח הרבה כסף.

זאת ועוד: בקורסים מקוונים שנעזרים בטכנולוגיות אינטרנטיות בצורה טובה ויעילה, המבחן ממלא חלק משני, אולי אפילו שולי, בהערכת הלמידה. מרצים שמיטיבים ללמד בסביבה המתוקשבת בונים משימות שדורשות פעילות מתמדת, מעורבות אמיתית, של הסטודנטים. גם אם יש מבחן, משקל המבחן בציון הסופי של הסטודנט איננו רב. במקום זה, המרצה עוקב אחר פעילות הסטודנטים במהלך הקורס כולו. אבל כמובן לא כל המרצים מטיבים ללמד כך, ואני מניח שהתוספת המוצעת לחוק בקונגרס היא עדות לכך. בעיני, הרעיון של מצלמה שעוקב אחר סטודנט בתוך הבית שלו בזמן שהוא כותב מבחן די מפחיד, ולא היה מזיק אם שהקונגרס האמריקאי היה ער לחשש שהצעה כזאת מעוררת. אבל גם ללא החשש הזה, העדר היכולת של מוסדות להשכלה גבוהה לראות בקורס מקוון משהו שונה מאשר קורס מסורתי שפשוט מועבר דרך האינטרנט בכלל איננו מעודד.

לא מדובר כאן בספריה דיגיטאלית בלבד

בתחילת החודש הזה, כאשר במט"ח חשפו את כותר, מיהרתי להרשם כדי שאוכל לבחון את הכלי. במשך חודש יצא לי לעשות זאת, אם כי לא במידה שהתכוונתי. היו לכך מספר סיבות (הזמן שעומד לרשותי תמיד משחק כאן תפקיד), אבל נדמה לי שהבולטת ביניהן היתה די פשוטה – הספרים שמופיעים בכותר הם ספרי עיון שמתאימים מאד לצרכי למידה, אבל אינני לומד אף אחד מהנושאים שמופיעים בהם.

ובכל זאת, נכנסתי מספר פעמים ובחנתי את הכלי. לרוב עיינתי בספרים שעוסקים בתנ"ך, אבל ערכתי כמה חיפושים שנועדו להביא לי תוצאות בתוך מבחר מגוון של ספרים שמופיעים באתר. מצאתי שקל להשאיר מראי מקום ולחזור אליהם, וכמו-כן, גם קל לסדר את מראי המקום האלה בקטגוריות כך שאם אני מעוניין לחקור מספר נושאים, אוסף הקטעים שסימנתי לעצמי בנושא אחד יהיה נגיש, וגם נבדל מאוסף שסימנתי בנושא אחר.

כאשר העתקתי קטע טקסט והדבקתי אותו לתוך מסמך וורד נתקלתי במספר קשיים. אינני בקיא בטכנולוגיה שנמצאת מאחורי ההעתקה הזאת, אבל התרשמתי שמדובר בתהליך של הפיכת תמונה לטקסט, משהו בסגנון של OCR. אמנם כבר לפני שנים די רבות הבטיחו לנו שה-OCR יהיה זמין וקל, אבל (לפחות בעברית) עדיין מדובר בטכנולוגיה מסורבלת. אי לכך, קשה לי לבוא בטענות כלפי מט"ח. זאת ועוד: נדמה לי שהציפייה ה-"טבעית" כלפי סביבת כותר היא שתלמידים יעתיקו קטעים מתוך ספרים כדי לשמור אותם אצלם בתוך קבצי וורד (או שהם ישלבו את הקטעים ישירות לתוך עבודות שהם כותבים, אבל זה סיפור אחר לגמרי). לשמחתי, כותר צועד צעד משמעותי קדימה מהתפיסה הזאת. במקום "שמירה" חיצונית של קטעי טקסט שנמצאו בספרים, תלמידים יכולים לסמן את הקטעים האלה בתוך הספרים עצמם, לחזור אליהם בקלות, ולארגן קטעים ממקורות שונים לפי קטגוריות שהם עצמם קובעים. בדרך הזאת הסביבה המתוקשבת כבר איננה רק סביבה שאליה ניגשים כדי למצוא מידע, אלא סביבה שבה תלמידים יכולים לשהות באופן קבוע, וללמוד בה. כבר לא מדובר בביקור בסביבה המתוקשבת כדי לשלוף מידע, אלא הפיכת הסביבה המתוקשבת לסביבת הלמידה הראשית של בית הספר.

אם כותר יצליח להפוך למרכיב חשוב בסביבה הלימודית של בתי הספר (וגם אם עדיין יש בו קשיים טכנולוגיים וסרבול בשימוש, אני משוכנע שזה יכול לקרות) הוא עשוי להשפיע על אופי הלמידה הבית ספרית. אני מניח שרוב האנשים שפוגשים את הסביבה הזאת היום "מבינים" אותה כלא יותר מאשר ספריה דיגיטאלית. במידה לא קטנה הם צודקים. אבל כאשר פעולות כמו סימון מראי מקומות ממש בתוך טקסטים, ויצירת קשרים אל, ובין, טקסטים שונים לפי קטגוריות שתלמידים בעצמם קובעים נעשות שקופות ופשוטות, נבנה הבסיס של סוג שונה של מטלה/עבודה בית ספרית. אפשר יהיה להצניע את מיומנות ההעתקה, לטובת מיומנויות חדשות כגון יצירת קשרים הגיוניים ו/או יצירתיים. נכון להיום, אנחנו עדיין בתחילת התהליך. גם המורים, וגם התלמידים עדיין לא למדו לנצל את הכלים שסביבה כמו כותר מעמידה לרשותם, והם אינם תופסים כיצד הכלים האלה יכולים לשנות את האופי של משימות לימודיות. נדמה לי עם הופעת כותר, הטכנולוגיה צועדת לפני הפדגוגיה. אבל מדובר בכלי שמצביעה על כיוונים חיוביים שלקראתם החינוך יכול לצעוד.

כנסים אינם חייבים להיות סתמיים

תשובתו של אילן למאמרון שפרסמתי אתמול בלילה הזכירה לי מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי מלפני חודש, מאמרון שהתפרסם עם סיום כנס NECC. אילן קובל על כך שאנחנו זקוקים לימי עיון, אבל במקום זה אנחנו מנהלים כנסים. הוא מוצא טעם בימי עיון שבהם אפשר יהיה:
לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב"סרט".
אני מסכים, אם כי במשך השנים נעשיתי ספקן בנוגע לאפשרות שנארגן כנסים חינוכיים ברוח אחרת. חשוב לזכור שאלה שהשתתפו ב-edubloggercon השנה חשו שההתארגנות הזאת לא המריאה כמו בשנה הקודמת. במקור, ה-edubloggercon היה התארגנות "מהשטח". באופן פרטיזני, בלוגרים שרצו לקדם את השימוש בבלוגים בבתי הספר פשוט נפגשו בחדרים פתוחים ודיברו ביניהם. לאור ההצלחה של השנה הקודמת, הם ניסו לחזור על אותה מתכונת גם השנה, אבל ההתכנסות שלהם הפכה להיות מסודרת וממוסדת, והשנה רבים מהמשתתפים חשו תחושה של החמצה.

עוד כאשר כתבתי כאן על ה-NECC היו לי כוונות לכתוב גם על ההצעות של קנדס שיבלי. אבל (כתבתי את זה כבר בעבר, נכון?) נושאים בוערים, או מעניינים, או בולטים, יותר תפסו את הזמן ו/או את הכוח שהיה לי לכתוב. ולכן, תודה לאילן שהתגובה שלו פעלה כזרז שדרבן אותי לשלוף את דבריה של שיבלי מהשיכחה.

שיבלי מחפשת דרכים לעשות את ההשתתפות בכנס לפעילה יותר, והרעיון שלה הוא לערוך משחקים. במאמרון שלה היא מציעה שני משחקים. על מנת להבהיר קצת את הכוונה שלה, אתאר כאן אחד מאלה – Name-a-Use Challenge. אני מניח שאם יהיה רצון (ומבחינתי האישית, יש) לא יהיה קשה מדי לחשוב על משחקים נוספים עבור כנסים כאן בארץ.

המשחק של שיבלי די פשוט (ואני מתמצת כאן – היא מוסיפה מספר פרטים די מעניינים). כאשר מגיעים לאולם המושב, מחלקים את המשתתפים לקבוצות. בנוסף ל-"משתתפים", צריכים גם לקבוע מספר שופטים. עוד לפני תחילת המשחק המשתתפים מתבקשים למנות כלי Web 2.0 רבים, ובמיוחד האהובים עליהם. בנוסף, תוך בערך 30 שניות, צריכים להסביר מה כל כלי עושה. בהמשך, כל קבוצה "מקבלת" כלי, ולאחר דקה של התייעצות היא צריכה להציע דרכים שבהן אותו כלי יכול לסייע בעבודה חינוכית חיובית. השופטים מעניקים נקודות עבור מקוריות, התאמה לתפיסות פדגוגיות בריאות, ועוד. כמובן שבמהלך המשחק רושמים את הרעיונות ומפרסמים אותם למשתתפים בסיומו.

בסיום התגובה שלו, אילן כותב שלפעמים הוא חש שכנסים "לוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות". לאור זה, ראוי להעיר שבסיום התיאור שלה למשחק הזה, שיבלי כותבת:

This session has everything: the wisdom of the crowd, practical ideas, collaboration in real time and after, and competition. A little humor won’t hurt, either. And I’d love to be the emcee. It’s no different than working with 100 middle school gifted kids.
אם אילן צודק, ואנחנו מעתיקים את הבעיות של הכיתה לכנסים שלנו, למה שלא נעתיק גם חלק מהכייף?

אולי אין הרבה חדש תחת השמש

טרי פרידמן מהרהר היום על ערכן של ההרצאות שהוא שומע בכנסים. הוא כותב:
For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don't get me wrong: I enjoy a good "show" as much as the next person, but there does come a point when I start to think, "Is there any substance in any of this?"
אבל בצדק, פרידמן איננו מפנה את הביקורת שלו רק כלפי מרצים שמספקים בידור יותר מאשר הם באמת מעוררים מחשבה. הוא גם ביקורתי כלפי הקהל:
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
פרידמן כותב שקהל ערני צריך לשאול שאלות כגון: "אז מה?", או "כיצד אני אוכל להשתמש במידע הזה?". לדעתו, קהל ערני חש תסכול אם במשך 45 דקות מספרים לו דברים שאפשר היה לסכם בחמש דקות בלבד.

אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם "כוכבים" מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.

טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית … ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:

Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
כמה קוראים בבלוג של סטייגר מגינים על ורליק ומציינים שאכן מדובר בצניעות. ורליק עצמו מגיב, ומציין שתכונה חשובה של כל איש חינוך, גם אם הוא מרצה מבוקש בכנסים, היא הנכונות לעסוק בלמידה מתמדת. כמובן שאי-אפשר להתווכח עם אמירה כזאת. אך עם זאת, בדומה לסטייגר, הרושם שאני קיבלתי מקריאת דבריו של ורליק היה של אדם שיודע שלא משנה מה הוא יגיד, הקהל שלו יתלהב מדבריו, ולכן הוא איננו צריך להכין את עצמו יתר על המידה.

אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-"אוריינויות חדשות" (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.

גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.

הזדמנות נהדרת להציץ בתהליך

טום בארט מלמד בכיתה ה' בעיר לא רחוקה ממנצ'סטר, שבאנגליה. בארט משתמש במסמכים של גוגל בכיתה שלו, ובבלוג שלו, וגם במספר מסגרות אחרות, הוא כתב על השימוש הזה. מאמרון בבלוג שלו מלפני כמעט שלושה שבועות (ברור שאני נמצא בפיגור תמידי בהתייחסות בכתיבה לחומרים הרבים שמגיעים אלי) מתייחס למספר שיטות שבארט פיתח לעצמו כדי להעיר הערות על עבודות של תלמידיו – עבודות שהוכנו באמצעות מסמכים של גוגל, ולשמור על ההערות האלו.

רעיונותיו של בארט נראים די הגיוניים. הדרך שבה הוא מעיר על שגיאות כתיב, למשל, מאפשרת לתלמידיו לזהות את השגיאות האלו בקלות, ואפילו לקבל הצעות לשינוי בהקלקה אחת. הוא מביא כמה אפשרויות לניהול ההתייחסות שלו לעבודות של תלמידיו (ומפני שבכיתות שלו יש לו 30 תלמידים, חשוב שהוא יכול לעשות את זה בצורה מסודרת). נדמה שהמאמרון של בארט מכוון אל מורים שעד היום לא העזו להשתמש במסמכים של גוגל בכיתות שלהם, מפני שהדבר נראה מורכב או מסובך מדי. הצעותיו של בארט הופכות את הכלי לפחות מאיים.

התרשמתי מההמלצות של בארט, אבל לא התלהבתי. השימוש שלו במסמכים של גוגל נראה לי שגרתי למדי – במקום לחפש דרכי למידה חדישות שאולי יכולים לבוא לביטוי באמצעות כלי חדש, חשתי שהוא מנצל את הכלי לעסוק בפעולות "לימודיות" מסורתיות. אבל המאמרון הזה של בארט היה המפגש הראשון שלי עם הבלוג שלו. (אינני בטוח כיצד הגעתי אליו, אבל זה בוודאי היה דרך בלוג של מישהו אחר שמופיע בקורא ה-RSS שלי.) למרות שהמאמרון המסויים הזה לא הרשים אותי יתר על המידה, שמתי לב שבארט כבר פרסם מספר מאמרונים על השימוש במסמכים של גוגל, והחלטתי לעיין גם באלה.

כאן חיכתה לי הפתעה נעימה. מתברר שבמשך ששה שבועות, מאז תחילת מאי, בארט מדווח בבלוג שלו על השימוש במסמכים של גוגל בכיתה. הדיווחים שלו מפורטים למדי – לפעמים הוא מתעכב על פרטים טכניים, לפעמים הוא מתאר את ההתערבויות שלו עם תלמידיו, ולפעמים הוא מדווח על הבעיות שבהן הוא נתקל, ועל הפתרונות האפשריים שהוא מפעיל בכיתה. בארט לא תמיד מביא "פתרונות", אבל הוא לא מהסס לכתוב על הקשיים שמתעוררים בעקבות השימוש בכלי. המאמרונים שלו, בכללותם, מהווים עדות מרתקת – תמונה מקיפה של ההתנסות של מורה אחד עם כלי חדש.

במאמרון הראשון שלו שקראתי חשתי שבארט עוסק רק בצד הטכנולוגי של הכלי. אבל הקריאה במלוא המאמרונים שעוסקים בשימוש במסמכים של גוגל מצביעה על מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז. באותו מאמרון ראשון (בעצם, האחרון) לא מצאתי התייחסות לעבודה משותפת של התלמידיו, וחשבתי שאבוא בביקורת כלפיו בגלל זה. אבל הנושא הזה עולה, ואפילו זוכה לתשומת לב רבה, במאמרונים האחרים (הקודמים) שלו. אין לי ספק שמורים שקראו את הדיווחים האלה של בארט בזמן שהם התפרסמו למדו המון – גם מהתיאורים שלו, וגם ממחשבותיו. ומי שלא קרא אז – יכול לקרוא עכשיו, או לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה.

שניים על Twitter

אני מניח שכבר מספר רב מדי של פעמים ציינתי כאן שאני מתקשה להבין את הקסם של Twitter. ונדמה לי שכל פעם שכתבתי זאת, ציינתי גם שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך אוהבים את הכלי, ולכן, על אף הספקות שלי, אני ממשיך להתעניין בו. השבוע שני בלוגרים שאני קורא כתבו על הכלי – משני היבטים שונים – ונדמה לי ששתי ההתייחסויות האלו חשובות לנושא של כלי Web 2.0 בחינוך באופן כללי.

ויל ריצ'רדסון, שבזמן האחרון מרבה להרהר על ההתייחסות שלו לבלוגים – גם הכתיבה לבלוג שלו, וגם הקריאה של בלוגים אחרים – מונה מספר סיבות שבגללן הוא שונא את Twitter. ההרהורים של ריצ'רדסון משמעותיים לא רק מפני שהוא בין הבלוגרים הנחשבים ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך, אלא גם מפני שלפני לא הרבה זמן הוא כתב על כך שהוא צימצם את תדירות הכתיבה בבלוג שלו לטובת הקדשת יותר זמן ל-Twitter.

מקריאת המאמרון החדש שלו מתקבל הרושם שריצ'רדסון חש שהדיאטה של דיווחים קצרצרים משאירה אותו רעב. הוא כותב על Twitter:

I’m finding anything that hints of substance just too scattered, too disjointed to read
ריצ'רדסון מוסיף:
And I can’t help feeling like it’s just making all of us, myself included, lazy. We’ve lamented this before, this “fact” that the whole community is blogging less since Twitter, engaging less deeply, it seems. Reading less.
כאשר ויל ריצ'רדסון מעלה הרהורים מהסוג הזה, אפשר להיות בטוחים שיגיע מטר של תגובות, וכך קרה. נכון לכתיבת הדיווח הזה, הופיעו 76 תגובות, של בערך 50 קוראים שונים. כמה מהתגובות באות מקוראים שמציינים ש-Twitter מאד משרת אותם (או שמציעים כלים אחרים ל-microblogging), אבל יש גם תגובות שמצביעות על כך שהמטוטלת נעה בחזרה לטובת הכתיבה לבלוג. אישית, התרשמתי מהתגובה של כריסטיאן לונג ששואל האם מלכתחילה היתה סיבה לצפות לשימוש "חינוכי" של הכלי:
Wasn’t Twitter’s original intent meant to be “updates” of micro-moments? Did the designers of the tool build it so that we could organize our professional tasks and research?
יש כאן נקודה שקשה להמעיט בחשיבותה. הרי כלים רבים שאנשי חינוך מבקשים לאמץ לתוך הסביבה החינוכית לא נועדו לחינוך. על פי רוב אימוץ הכלים האלה דורש "הסבה", בגלל הייעוד המקורי השונה הזה. נכון להיום, קבוצה יחסית קטנה של אנשי חינוך בוחנים את הכלים האלה על מנת לבדוק אם הם יכולים לשרת את הצרכים שלנו. המצב הזה עשוי להיות שונה מאד ממצב של שימוש מאסיבי.

סילביה מרטינז, במאמרון שהתפרסם יום אחרי המאמרון של ריצ'רדסון, מתייחסת להיבט הזה. מרטינז מדווחת על ידיעה עיתונאית המוסרת ש-Twitter רכש חברה חדשה שבונה מנוע חיפוש שעורך חיפושים בתוך כלל ההודעות של Twitter. היא מהרהרת שהרכישה הזאת מצביעה על הייעוד האמיתי של הכלי – להרוויח כסף. מרטינז אוהבת את Twitter והיא חשה שאפשר למצוא לו שימושים חינוכיים לא מעטים. אבל היא מדגישה שנכון להיום, השימוש בכלי איננו עולה כסף, וכמו עם כלים רבים אחרים, מדובר בתמריץ חשוב להשתמש בו. אבל …

But somebody believes that Twitter is worth something – they’ve been funded with 15 million dollars of venture capital. That’s not a gift, somebody is expecting them to return that 15 million with much more on top. Other venture capitalists have invested 1 million dollars in Summize.
מרטינז מתייחסת לרכישה הזאת של Twitter כמשל. כאשר חלוצי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך מאמצים את הכלים האלה, השימוש בהם עדיין חינם מפני שהמטרה של בוני הכלים היא ליצור תשתית רחבה של משתמשים, תשתית שבהמשך אפשר יהיה לתרגם לכסף. לכן, יתכן שלא רחוק היום בו בתי הספר יידרשו לשלם עבור הכלים האלה. מרטינז שואלת אם המצב הנוכחי יכול להחזיק מעמד:
So you have to ask yourself, is “buzz” plus “free” driving educational practice and planning? Are you building a future on this premise? Are educators walking into a trap set out to attract any and all users, just so venture capitalists can make a return on investment?
באחת התגובות (המעטות) למאמרון של מרטינז, כריס ליימן מציין שהדאגה הזאת היא בבסיס ההעדפה שלו לכלים שפותחו על בסיס קוד פתוח (זה המקום לציין שבאדיורשת יש היום תת-קבוצה שעוסקת ב-Moodle). אבל מעבר להסכמה כללית בנוגע לבעייתיות, אין לי תשובות לשאלות שמרטינז מעלה. כידוע, אני מעדיף את הסביבה הבלוגית על פני הסביבה של הודעות קצרצרות, אך שוב, אולי עוד נמצא שימושים טובים לכלי כמו Twitter בחינוך. במידה מסויימת (ואני מאד מודע לכך שיש כאן מידה לא קטנה של התחמקות) אני שמח שאני פועל בתקופה של ריבוי של כלים שדורשים בדיקה ושמזמינים התנסויות רבות. אישית, אני מעדיף את המרחב הפתוח בו מורים רבים מתנסים בכלים שונים ומאפשרים ל-100 פרחים לפרוח. בוודאי כמה מאלה ינבלו בדרך לגיבוש דרכי למידה יעילים המושתתים על קבוצה מצומצמת יותר של כלים שעוד עתידה להתגבש. אבל כמו שנאמר על החובש הטוב, גם מורה טוב הוא מורה מאלתר, ואנחנו פועלים בתקופה שמאפשרת אלתורים רבים.

לא רק לתלמידים בעיות עם מקוריות

דרך קורא ה-RSS שלי אני מנוי על המאמרים בניו יורק טיימס שעוסקים בחינוך. בדרך הזאת הגעתי למאמר שעליו דיווחתי אתמול שהצביע על קשר בין מחירי הדלק לבין הפריחה של קורסים מקוונים. אבל תוך כדי עיון באותו מאמר מצאתי מאמר אחר על אחד הנושאים האהובים עלי – הפלגיאט.

אני מניח שבימינו אין מי שאינו מכיר את ה-"Serenity Prayer" (אולי "תפילת הרוגע"). לאחרונה, סאבלימינל ציטט אותה בעברית בשירו "תקווה", אבל היא בוודאי מוכרת עוד הרבה לפני הגירסה שלו. (בלוגר אמריקאי נוצרי שכותב על השירה העברית העתיקה ציין לפני כשלושה שבועות שבעיניו הגירסה של סאבלימינל נשמעת לו "נכונה" יותר מאשר "המקור".)

השימוש שארגון Alcoholics Anonymous עשה בתפילה בוודאי חשף אותה לידיעת הציבור הרחב, אבל עוד לפני-כן היא היתה די מוכרת. לפי הדעה הרווחת, התפילה חוברה על ידי איש הדת הנוצרי-אמריקאי ריינהולד ניבור. ניבור עצמו פחות או יותר טען שהוא אכן חיבר את התפילה. אולי נכון יותר להגיד שכאשר ייחסו אותה לו הוא קיבל את הדין. מדובר בסוף שנות ה-30 או בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. בתו של ניבור כתבה ספר על התפילה, בו היא מביאה עדויות על הפעמים הראשונות שבהן השמיעו אותה.

המאמר בניו יורק טיימס מדווח על מחקר שערך ספרן באוניברסיטת ייל, המעלה ספקות בנוגע לראשוניות של ניבור לתפילה. כיאה לזמננו, המחקר נעזר במאגרי מידע שללא עזרת מחשב קשה היה לבדוק. הבדיקה מעלה את הסבירות שהתפילה היתה מוכרת עוד לפני שניבור השמיע אותה לראשונה.

למען האמת, אין זה משנה. גם מי שטוען שניבור לא היה הראשון להשמיע את התפילה איננו טוען שהוא העתיק אותה, אלא שהוא נתן ביטוי לרעיון שהיה "באוויר", ושנקלט אצלו. קשה לקרוא לזה פלגיאט. אבל זה איננו עד כדי כך שונה ממה שקורה אצל תלמידים רבים שמבקשים לתת ביטוי למשהו שהם קוראים, ואינם מוצאים את המילים שלהם לעשות זאת. להגיד דברים "במילים שלנו" איננו כל כך קל. למען האמת, לפעמים זה מאד קשה. סביר להניח שהיכולת להריץ קטעי משפטים בתוך מאגרי מידע עצומים תיצור מצב שבו נגלה שלא רק תלמידים מעתיקים. כאשר יבדקו משפטים וקטעי משפטים מול מאגרים גדולים, בוודאי נגלה דוגמאות רבות של טקסטים "מועתקים" שלפני-כן נחשבו למקוריים.

לקראת סיום יש טעם לכתוב מילה טובה על הוויקיפדיה. אחרי קריאת המאמר בניו יורק טיימס בדקתי את הערכים של הוויקיפדיה על ניבור ועל התפילה עצמה. בערך על ניבור מצאתי שעוד באותו יום שבו התפרסם המאמר בניו יורק טיימס מישהו ערך את הערך וציין שבשנת 2008 הועלו ספקות לגבי חיבור התפילה, והוסיף קישור למאמר. קשה להתווכח עם הזריזות הזאת.

הכל עניין של חסכון?

מאמר שהתפרסם אתמול בניו יורק טיימס מסביר שהעלייה התלולה במחיר הדלק בארה"ב גורמת לעלייה במספר הקורסים המקוונים המוצעים במוסדות להשכלה גבוהה. במאמר נתונים ממספר מדינות וראיונות עם מספר סטודנטים, ובכל המקרים המסקנה היא אחידה – כדי לחסוך בהוצאות הלימוד סטודנטים רבים נרשמים לקורסים שלא דורשים נסיעה לקמפוס.

הנתונים די משכנעים. במדינת טנסי, למשל, בכלל המוסדות להשכלה גבוהה יש עלייה של 29% במספר הקורסים המקוונים המוצעים הקיץ לעומת הקיץ הקודם. באוניברסיטה אחת בפנסילבניה יש עליה ב-40%. ובמאמר דוגמאות שבהן האחוזים עוד יותר גדולים.

המספרים כנראה מדברים בעד עצמם. אבל בעצם, זה כמעט כל מה שמדבר. במאמר אין בכלל התייחסות לאופי הקורסים, או לתהליכי הלמידה שמתרחשים בהם. כמעט ההפך. שניים מהמרואיינים מציינים שהם מעדיפים קורסים פנים אל פנים על פני קורסים מקוונים, אבל כדי לחסוך את עלות הנסיעה, הם מוכנים לוותר על ההעדפה הזאת. יש רק משפט אחד שמתייחס לפיתוח של קורסים מקוונים, וגם במשפט הזה הדגש הוא על החסכון. מצטטים איש מנהל באוניברסיטה בטנסי ש:

We had to train more faculty and provide more online courses because students just couldn’t afford to drive to our campuses.
לא מסבירים לנו על אופי ההכשרה הזאת. יתכן שמדובר פשוט בקורסים בהתכתבות, ושההכשרה של אנשי הסגל איננה יותר מאשר ללמד אותם לבודק דואר אלקטרוני.

עם כל הרצון שלי לראות פריחה של קורסים מקוונים, הגידול שעליו המאמר בניו יורק טיימס מדווח איננו משמח במיוחד. אי אפשר, כמובן, להתכחש לתמריץ הכלכלי, ואפשר אפילו לקוות שהוא יהווה קרש קפיצה שאולי יוביל לשינויים בשיטות ההוראה והלמידה, ולבחינה של דרכים להשביח קורסים ולא רק להוזיל אותם. אבל משום מה, כאשר שמים את כל הדגש על האפשרות לחסוך בכסף, אינני חש שצפויים גם שינויים פדגוגיים, וחבל.

עדכון (13.7.08):

מיד אחרי העלאת המאמרון הזה הקדשתי מספר דקות לבדיקת הקישורים שהצטברו בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי התייחסות של סילביה מרטינז למאמר הזה. מרטינז מציינת שלפני שבועיים, ב-NECC, היא השתתפה בדיון שניסה לבחון כיצד ניתן לחולל את המהפכה הדרושה בחינוך. היא מדווחת שהיא אמרה אז שלא תמיד מהפכות מתרחשות בגלל הסיבות ה-"נכונות", וכדוגמה היא העלתה את האפשרות שהעלייה במחירי הדלק תוביל למהפכה המיוחלת בחינוך. בהמשך היא כותבת:

Will gas prices be the tipping point for an educational revolution? Perhaps. Will it be the revolution we want? Maybe. I certainly think it has the potential to deliver the kind of systemic, no-boundaries impact that could shake the basic structure of school as we know it.
אם נבחן את ההיסטוריה של קורסים מקוונים אפשר להגיד שלפחות במידה מסויימת הצדק איתה. מוסדות להשכלה גבוהה חלמו על "מכללה ללא נייר", ועל סיסמאות דומות, כדי לחסוך כסף, ולשם כך הם קידמו קורסים מקוונים. יתכן שמחירי הדלק ישפיעו בצורה דומה. אבל הרעיון של "מכללה ללא נייר" לא החזיק מעמד זמן רב, ואני חושש שבצורה דומה, ללא תפיסה חינוכית ביסוד השינוי, גם מחירי הדלק לא יחוללו את המהפכה הנחשקת.

בקטן, אבל על בטוח, יש כאן שינוי חינוכי משמעותי

כמעט פעם בשבוע אני יושב עם ידידה בת 75 ועוזר לה לגלות מה אפשר לעשות עם המחשב שילדיה חשבו שכדאי שיהיה לה. אנחנו לומדים כמה מרזי האופיס, איך להשתמש בדואר אלקטרוני, וכמובן גם את הגלישה באינטרנט. היא תלמידה מצויינת. אולי היא מפנימה את המיומנויות קצת לאט, אבל לעומת זאת היא מיטיבה להבין כיצד הכלים האלה יכולים להשתלב לתוך חייה.

השבוע היא ביקשה עזרה במציאת חומרים באינטרנט על פרשות השבוע. בכוחות עצמה היא הגיעה ל-מקראנט, ומצאה את גליונות נחמה לייבויץ, ואפילו איתרה כמה מאמרים מעניינים. אבל היא רצתה יותר. כיוונתי אותה לויקי "ספר הפרשיות של נווה חנה", והראיתי לה כיצד בנות בית הספר אספו וערכו מאמרים על פרשות השבוע. כמו-כן, הראיתי לה את מנוע החיפוש הייעודי שראובן וורבר בנה לחיפוש מאמרים על פרשות השבוע שמשולב לתוך הוויקי.

היה ברור שהעבודה של הבנות בנווה חנה לא היתה באותה איכות כמו גליונות נחמה לייבוביץ (הרי אין זה מוצדק להשוות בין השניים). אבל התלמידה שלי מאד התרשמה מהמאגר, ובצדק. וכאשר ראיתי שהיא סימנה אותו במועדפים שלה, והתכוונה להמשיך לפנות אליו, אמרתי לעצמי שקורה כאן משהו מיוחד. מפני שבנות בית הספר העלו את העבודה שלהן לאתר ציבורי, במקום להגיש את העבודה למורה, לקבל ציון, ולשכוח מכל העניין, אדם מן הישוב שאינו מכיר כלל את הבנות מצליח להגיע לפרויקט שלהן ולהעזר בו.

כמובן שאין זה מצב כל כך חדש. פעמים לא מעטות בעבר חיפשנו מידע על אישיות מסויימת, ומצאנו ביוגרפיה שנכתבה על ידי תלמידי בית ספר (שבוודאי בחלקו הגדול היה מועתק). אבל עיון טיפה יותר לעומק הראה שהיו אלה עבודות שהגיעו לאתר כמעט בטעות – עבודות שאולי היה עדיף שהיו מגיעות רק לעיני המורה. במקרה של הוויקי של פרשות השבוע, קרה משהו שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי. הבנות הכינו מאגר שמשרת לא רק אותן, אלא מהווה מאגר חיוני לאחרים. וכך יוצא שאדם, ללא כוונות "חינוכיות", מגיע לעבודה של תלמידות, ומפיק ממנה ערך רב. וכל זה בגלל שינוי מאד קטן – במקום להגיש את העבודות שלהן למורה, העבודות שלהן מופיעות באינטרנט.

מבלי להוריד מערכו של המאגר הזה, אולי בכל זאת צריכים לשאול שאלה בנוגע לקשר של פרויקט כזה לשנת הלימודים. אינני יודע כיצד התבצעה העבודה של הבנות, אבל סביר להניח שכל פרשה טופלה לקראת השבוע של קריאתה. לפחות כך אני מתרשם, מפני שהפרשות שמופיעות בחודשי הקיץ, אחרי סיום שנת הלימודים, עדיין אינן מופיעות במאגר הוויקי. אני מאד מחייב חופשת הקיץ. אני משוכנע שהישיבה בבית הספר במשך כל חודשים השנה איננה בריאה (לא לתלמידים ולא למורים). אבל ראוי שפרויקט טוב ומוצלח כזה יושלם – למרות שקוראים כמה מהפרשות במהלך חופשת הקיץ.

כלי Web 2.0 והתשתית ללמידה משמעותית

תוך כדי קריאת בלוגים שדיווחו על כנס NECC נתקלתי בדיווח על הרצאה/סנדה של ברני דודג' בנושא ה-WebQuest (חקרשת). על פי רוב, החקרשת זכורה לטוב כאחד האמצעים שבהם ניסו להצעיד את למידת החקר, או המידענות (אני מודה, מעולם לא הבנתי את הבדל) לתוך עידן התקשוב. גם אם היה נדמה שרבים מאד מה-WebQuests שהכרתי לא היו אלא דפי עבודה די סטנדרטיים שלא היטיבו לכלול מרכיבים אמיתיים של חקר, מדובר במבנה של פעילות מתוקשבת שיש בו פוטנציאל רב. אי לכך, לא הופתעתי לגלות ש-13 שנים אחרי שהחקרשת הראשונה ראתה אור, עוד מדברים עליה ב-NECC.

דרך אותו דיווח הגעתי לקהילה על תשתית Ning שמוקדשת כולה לחקרשת (WebQuest Dialog), ושם לדיון שברני דודג' עצמו פתח בנושא "WebQuests and Web 2.0". בדיון הזה דודג' שואל אם אפשר, ואם יש טעם, לנסות לעדכן את הכלי הטוב אבל הישן הזה לעידן האינטרנטי החדש. אחד המשתתפים באותו דיון ציין:

Currently, technology seems to be ahead of the pedagogy. In 1995 the pedagogy was a little ahead of the technology, when it came to the potential of the WebQuest. We have to work to overcome the "fear" of the tools and allow these tools to help our students zone in on the curriculum. Web 2.0 can make that happen.
ההערה הזאת הזכירה לי שעדיין לא כתבתי כאן על ביקור שערכתי לפני מספר שבועות, לקראת סוף שנת הלימודים, בבית ספר יסודי אחד בדרום.

הגעתי לאותו בית ספר בעקבות דיווח על כך שבאופן עצמאי, ללא שום הנחייה או הדרכה רשמית, התחילו שם לשלב כלי Web 2.0 לתוך ההוראה של המורים והלמידה של התלמידים. ואכן, כך היה. מצאתי בית ספר שפתח חשבונות גוגל מוסדיים עבור כמעט כל התלמידים, ושהשתמש במסמכי גוגל כתשתית לפורטפוליו עבור התלמידים וכתשתית להגשת עבודות ותגובות והערות של המורים על אותן עבודות. ראיתי ויקיים שנפתחו כדי לשמש מאגרי מידע על מבחר נושאים שעליהם התלמידים בחרו לכתוב. אפילו ראיתי שימוש בטפסים על בסיס מסמכי גוגל שתלמידים בנו בעצמם כדי לערוך הצבעה בתחרות על מצגות שהוכנו בבית הספר. הרגשתי שרוב התלמידים שלטו בשימוש בכלים השונים, והתרשמתי שנוצרה תרבות של סיוע הדדי, תרבות שבה תלמידים בעלי מיומנויות גבוהות יותר בכלים לקחו אחראיות לעזור לעמיתיהם. חשתי גם שתלמידים רבים שלטו בכלים האלה טוב יותר מאשר לא מעט מורים, אבל המורים לא נראו מודאגים מכך, אלא ציינו שגם הם לומדים.

הרגשתי שנוצרת תשתית בריאה וחזקה של תקשוב בבית הספר. אבל לא הרגשתי שבשלב הזה התשתית הזאת משמשת בסיס ללמידה. השימוש בכלים התרכז במעבדת המחשבים (ובבית) ואילו בכיתות הרוב המכריע של השיעורים התנהל ללא סיוע המחשבים או הכלים שבהם התלמידים למדו להשתמש. (לא יצא לי לצפות ב-"שיעורים מסורתיים" ולכן אני כותב רק על תחושה.)

ללא ספק היה משהו מרשים ביותר בדרך שבה בית הספר הזה התייחס לכלים – בנכונות שלו לבחון כלים חדשים, ולעודד את התלמידים להשתמש בהם. אם כל הרצון שלי לראות את התקשוב כחלק אינטגראלי מהלמידה היום-יומית, ולא מיומנות נפרדת, התלושה מנושאים ותכנים אחרים, יותר ויותר אני משתכנע שללא בסיס איתן בשימוש בכלים, אותו שילוב לא תוכל לבוא לביטוי. לכן, גם אם לא ראיתי ביטוי פדגוגי של התקשוב, או שימוש בכלי ה-Web 2.0 בתהליכים לימודיים ומידעניים, אינני יכול לבוא בביקורת. הסיכוי עדיין רב שעל הבסיס הטכנולוגי האיתן שראיתי, השימוש הפדגוגי עוד ייבנה.

אולי בגלל הביקור הזה, אותה הערה שקראתי בדיון על ה-WebQuests באמת צלצלה אצלי כנכונה. לפני כעשור היה נדמה שידענו כיצד אנחנו רצינו להשתמש בכלים כדי למנף את הלמידה, אבל הכלים שעמדו לרשותנו עדיין לא איפשרו את מה שרצינו. היום מבחר רב מאד של כלים עומד לרשותנו, ועל פי רוב התלמידים שלנו לומדים להשתמש בהם בקלות ובמהירות. אבל בדיוק בגלל זה היום אנחנו חייבים לעמוד במבחן שאז לא חויבנו לעמוד בו. היום אין לנו תירוצים, ועלינו ללמוד ליצור למידה משמעותית בעזרת הכלים האלה.