סיכומי שיעורים … ושיעורים שאולי לא דורשים סיכום

בגליון החדש של השבועון Faculty Focus (העוסק בהשכלה הגבוהה) מארי-אלן ויימר מתייחסת לשני מחקרים – אחד חדש, ואחד מלפני יותר מעשור. נתוני המחקרים האלה מצביעים על כך שסטודנטים שנדרשים לרשום סיכומי שיעורים בכוחות עצמם זוכרים את החומר הנלמד ומסוגלים להשתמש בו טוב יותר מאשר סטודנטים שהמרצים שלהם מחלקים להם סיכומי שיעורים שהוכנו מראש. הנתונים האלה מעוררים הרהורים בנוגע למקום של הדיגיטאליות ושל התקשוב בהרגלי הלמידה של סטודנטים ותלמידים. על פי רוב, כשמתייחסים לתקשוב בחינוך, המידענות תופסת את רוב תשומת הלב. הדיון מתמקד באמצעים לאיתור מידע, בסינון מידע רלוונטי לצרכי הסטודנט מתוך השפע הרב של מידע שעומד לרשותו, בהערכת המידע, ועוד. אבל בעידן שבו מורה יכול להעלות מצגת שמכילה את כל המידע הדרוש כדי להבין את ההרצאה שלו לאתר של קורס (או לשלוח סיכום לכיתה שלמה באמצעות ה-SMS), חשוב גם להתייחס לאמצעים שדרכם הסטודנט מפנים את מה שהוא שומע וקורא, כיצד הוא קובע לעצמו את הנקודות החשובות שהוא פוגש בטקסט או במצגת.

וימר קובעת שהמחקרים מראים עדיפות ברורה לרישומים של סטודנטים לעומת סיכום שמוגש על ידי מרצים:

The process benefit accrues when students make selections about what to note and when they use at least some of their own words to record that material. When students record lecture content using their words, it becomes easier for them to connect new material with things they already know. This process benefit is lost when students are provided with complete notes.
היא מסבירה שהמחקר החדש בחן את ההבדל בין שני סוגי סיכומים שהוגשו לסטודנטים: סיכומים מלאים, או סיכומים חלקיים שכללו בין היתר כותרות והגדרות של מונחים, אך דרשו השלמה על ידי הסטודנטים. התוצאות היו כמעט חד-משמעיות:
The researchers looked at the impact of the complete versus the partial notes on exam scores, final grades, and attendance. They found that those students who received partial notes performed better … and earned significantly higher course grades.
בעידן שבו הכל זמין על ידי הקלקה על כפתור, סטודנטים מצפים שמרצים יאפשרו להם גישה למצגות, לסיכומים של שיעורים, ועוד. יש בכך הגיון לא מבוטל. אבל כאשר אורזים את הכל באריזות מסודרות ומגישים אותו בצורה לעוסה, קל מאד לדלג על השלב החשוב של הפנמה.

אפשר אולי להסיק מסקנה פשוטה: שלא כל מה שאפשרי הכרחי (הרי ידענו את זה גם הרבה לפני הדיגיטאליות). אבל ברי דאל שמדווח על המאמר של וימר (הוא אחד המחליפים של סטיבן דאונס בהעדרו) מעלה נקודה חשובה נוספת. דאל מעיר:

This seems extremely short-sighted to me, and somewhat old-fashioned with regard to what happens in the classroom. It sounds as though the recommendation is based on the idea that professors are going to lecture to the students so don't give them all the notes. It apparently leaves out the possibility of NOT lecturing constantly and replacing that time with active learning opportunities based on the complete notes that students could have.
אכן, לא בטוח שהגשת סיכומי שיעורים מלאים לסטודנטים עוזרת להם ללמוד ולהפנים את החומר הנלמד. אבל הדיגיטאליות פותחת עבורנו דרכים נוספות ללמד מעבר להרצאה – עם או בלי סיכומי שיעור. כדאי מאד לבחון דרכים חדשות ללמד.

הצצה זעירה לתוך השימוש בבלוגים בכיתה

במשך שנת הלימודים האחרונה הזדמן חמש או שש פעמים לקשר כאן לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, בלוג שבעיני הוא דוגמה נהדרת של אותה חשיבה אישית/ציבורית שהטכנולוגיה הזאת מאפשרת. בבלוג שלה איריס נוגעת לא רק בנושאים חינוכיים, אלא בעניינים רבים הקשורים לזכרון הקולקטיבי שלנו, והיא מיטיבה למצוא סיפורים קטנים ברשת שמאירים היבטים חשובים, ואולי בלתי-צפויים, מהחיים. אבל איריס איננה רק כותבת לבלוג ה-"אישי" שלה – היא גם משלבת את השימוש בבלוגים בכיתות שהיא מלמדת. היא עושה זאת באמצעות בלוגים שהיא פותחת שמתמקדים בנושאים לימודיים שמכילים נקודות להתייחסות עבור תלמידיה, וגם דרך בלוגים אישיים של כמה מתלמידיה, בלוגים שהיא פותחת עבורם אם הם מביעים בכך רצון. לפני מספר ימים היא העלתה: "כמה מחשבות (ללא תובנות מסכמות) על ההתנסות שהיתה לי השנה עם שילוב הבלוגים", והמחשבות האלו אינן מעסיקות רק אותה.

איריס מציינת שהיא קיוותה שדרך הבלוגים היא תגיע:

לנושאים שמעניינים את הלומדים, ש"מדליקים" אותם ואולי ידליקו את תשוקת השיתוף באמצעות יצירה/כתיבה.
היא מונה מספר דרכים שבהן אפשר להשתמש בבלוג בלמידה, אבל היא מציינת שקודם כל הבלוג הוא "במה של הכותב". בנוסף, היא מדגישה שתלמידים, יותר מאשר מבוגרים, זקוקים למשוב, לתגובות:
האם ילד המופיע על במה ימשיך לעשות זאת בהיעדר קהל? האם אפשר לבנות על מנוע פנימי חזק כל כך? לכן, לדעתי, בשונה מבלוגים של כותבים מבוגרים, יש חשיבות עצומה למרכיב התגובות/השיח.
איריס גם מעלה מספר שאלות פתוחות שעשויות להשפיע על הטמעת הבלוג לתוך הנעשה בכיתה. אחת מאלה היא:
עד כמה מוכנים הורים להיות חלק ממעגל המגיבים?
בתגובה למאמרון הזה, אמא אחת מעלה מספר הרהורים (אשרי למורה שלתלמידיה הורים שמגיבים כך). בין אלה אנחנו קוראים:
הכתיבה האישית מן הסתם קשה לחלק מהאנשים והילדים.

כמו כן היא כוללת בתוכה מרכיב של חשיפה שגם באופן אישיותי אינה מתאימה לכולם והיא גם בעיתית בקונטקס של החברה המתוקשרת בה אנו חיים היום.

יש כאן הרהור חשוב. מידת החשיפה שאליה "התרגלנו" דרך תוכניות "ריאליטי" (שהקשר ביניהן למציאות של ממש קלוש ביותר) איננה בהכרח המידה הרצויה. איריס מגיבה:
אני מסכימה כי הכתיבה האישית קשה לחלק מהאנשים והילדים. אבל הייתי רוצה שבית הספר יעודד אותה ולא נצטרך לרכוש את העידוד הזה כשירות מבחוץ.
הדיווח של איריס, וכמו-כן, התגובה למאמרון שלה, מאפשרים הזדמנות די נדירה להציץ לתוך השימוש בבלוגים בכיתה, ואולי עוד יותר חשוב, לבחון את המניעים לשימוש הזה. איריס מברכת על פתיחת הדיון שתגובת ההורה לבלוג שלה מהווה. נדמה לי שהיא לא תתנגד אם אחרים יצטרפו לדיון שם.

נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי

במשך חמישה ימים, בין 28 ליוני ל-2 ליולי, ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים הרבים שזרמו לתוך קורא ה-RSS שלי בנושא כנס NECC שנערך באותם ימים בסן אנטוניו שבטקסס. (ראשי התיבות של ה-NECC הם National Educational Computing Conference, וככל הנראה מדובר בכנס הראשי של הנושא הזה בצפון אמריקה.) אני מודה, היה קשה מאד לעקוב – אפילו קריאת התוכניה כפי שהיא התפרסמה באתר הכנס דרשה כמה שעות של עיון.

אני מניח שגם עבור מי שנכח בכנס היה בלתי-אפשרי לעקוב אחרי כל מה שהתרחש שם. יתכן אפילו שהעובדה שלא נוכחתי הקלה עלי מפני שלא הייתי צריך לבחור היכן, בין המושבים הרבים, להשתתף. במקום זה יכולתי לקרוא את הדיווחים של הבלוגרים הרבים שהשתתפו – בדף אחד באתר הרשמי של הכנס מופיעה רשימה של 76 משתתפים שרשמו את עצמם כבלוגרים שמדווחים עליו. בין השמות שהופיעו באותה רשימה "הכרתי" כ-15, ובמהלך הכנס מצאתי דיווחים בעוד כמה בלוגים של אנשים שלא הופיעו באותה רשימה "רשמית".

בנוסף לבלוגים האלה, מצאתי מעל 800 סימניות בדלישס שסומנו בתג NECC2008, וגם נפתח קהילת Ning לכבוד הכנס (גם בשם NECC2008) שרשומים בה 2000 חברים. באותה קהילה היתה פעילות ענפה גם בזמן הכנס, ושבוע אחריו היא עדיין מאד פעילה.

מהצצה לתוך רק בחלק יחסית קטן מהתקצירים המקושרים לתוכניה התרשמתי שחלק ניכר מהמושבים הוקדשו להדרכות, ויחסית מעט למחקר. אין בכך שום פגם, אם כי לא פעם אותן הדרכות היו בחסות גופים מסחריים. ולפעמים נסיונות השיווק לא היו כל כך צפויים. בלוגר אחד, למשל, דיווח על סדנה שניהלו ויל ריצ'רדסון ושריל נוסבאום-ביטץ, שני אנשים עם קבלות מוכחות בשדה ה-Web 2.0 בחינוך. אבל לאחרונה ריצ'רדסון ונוסבאום-ביטץ פתחו חברה לייעוץ חינוכי, ואותו בלוגר לא כל כך התרשם מהסדנה שלהם. הוא ציין:

I’m sure they do fine work but I felt it was more a like sales pitch.
תופעה שזכתה להתלהבות רבה באותו כנס בשנת 2007 היתה התכנסות בלתי-רשמית של בלוגרים, התכנסות שקיבלה את הכינוי edubloggercon. בלוגרים רבים ציפו שהאווירה המיוחדת שכנראה נוצרה לפני שנה תחזור על עצמה, אבל בינתיים הפורום הזה התמסד וקיבל מעמד רשמי למחצה. כך יצא שאם בשנה הקודמת הבלוגרים סידרו את הכסאות שלהם במעגלים, הפעם הכסאות היו בשורות. איאן מקוינטוש דיווח בבלוג שלו על הדברים שהפריעו לו. כזכור, לא הייתי שם, אך נדמה לי שהתגובות הרבות לאותו מאמרון מציירות תמונה נאמנה של הבעייתיות של אותה התארגנות השנה.

יש דיווחים בבלוגים שממש מאפשרים לקורא להבין מה התרחש במושב זה או אחר, אך לעומת אלה יש דיווחים שמשאירים אותנו מגרדים בראש ושואלים למה דיווחו בכלל. בלוגר אחד, למשל, כתב על הרצאה של דייוויד ורליק:

Our Students * Our World
David Warlick
3 key points from presentation

  • unpredictable future
  • info-savvy students
  • new information landscape
נדמה לי שגם מבלי להאזין לאותה הרצאה יכולתי לכתוב דיווח מורחב, ומעמיק, יותר.

ולפעמים, אנחנו נתקלים בפנינים של ממש. עד לכנס הזה לא הכרתי את הבלוג של ג'רי הרד, מורה שכנראה עוברת הסבה לספרנות. מאמרון שהרד כתבה על אחד המושבים נושא את השם It’s Not About the Technology. היא כותבת:

That's probably an odd title from someone blogging a 5 day tech conference, but I'm happy to say it's an oft-repeated theme here.
בהמשך היא מציינת שרק טבעי הוא שבתחילת הדרך מתמקדים בכלים. בנוסף, היא מדגישה שחלקים נרחבים מהתוצרים הראשונים של התלמידים שלה לקו מאד בחסר. אבל היא קובעת:
Students (and teachers) need a clear vision of their message and audience before they even touch a piece of equipment. If you are asking them to work at the upper levels of Bloom's (and if you're not, why aren't you?), they must have a solid understanding of CONTENT, first.

That's why, when teachers complain that technology projects take too long, I point out that

  1. most of that time is spent learning the content area
  2. creating a well-constructed video, podcast or whatever almost guarantees students have made that learning personal, deeply internalizing the information.

Thus, 70% of the time should be spent on learning, and only 30% on the technology. And even then only if the technology enhances the learning.

אני מודה, היה שווה לנבור תוך ערימות הדיווחים הבאנליים שפגשתי על NECC כדי למצוא את ג'רי הרד.

עדכון קטן (8.7.08):

רציתי לציין את מספר המשתתפים בכנס, אבל למרות שעיינתי באתר, לא מצאתי את הנתונים המספריים שחיפשתי. שלחתי דואר לכתובת למידע, והיום קיבלתי תשובה – שהמספר מופיע בדף הראשי של אתר ה-ISTE. אכן, באותו דף מצאתי קישור לדף שריכז מספר נתונים מספריים. מה אני אגיד? בממדים ישראליים לא מדובר בכנס אלא בעיר. מתברר שכמעט 18,000 אנשים השתתפו בכנס, כשמעל 12,000 מהם שילמו דמי הרשמה. אינני בטוח שהייתי מוצא את הידיים ואת הרגליים בכנס בגודל הזה. אני אפילו אינני משוכנע שכנס כזה הוא הדרך להפיץ, או לקלוט, מידע חדש על התקשוב בחינוך. אבל אם החל מעכשיו קוראים של הבלוג הזה ירצו לתרום לקרן מיוחדת שמטרתה היא לשלוח אותי לכנס של השנה הבאה, אני מבטיח שאדווח על כל מה שאראה שם בבלוג הזה.

כמעט כנס מו"ח – היום הראשון

בטח אין כבר טעם לקבול על כך שהיומיים באורט מושינסקי שהתנהלו תחת חסות ארגון מו"ח זכו לכותרת "כנס". נדמה לי שעשיתי זאת לפחות פעם בעבר. ובכל זאת, מדובר בהתכנסות, או בימי עיון, ולדעתי הערך האמיתי של הימים האלה מתפספס כאשר מכנים אותם באותו שם של הכנסים הגדולים הזכורים לנו (לפעמים לטוב, לפעמים לרע) משנים עברו.

כנסי מו"ח במתכונתם המסורתית מילאו משבצת חשובה בתקשוב החינוכי – הן מבחינת הדיווחים על מחקרים שנערכו, והן מבחינת הדיווחים על פרויקטים מוצלחים שהתרחשו בבתי ספר שונים בארץ. ואולי עוד יותר חשוב, הם הפגישו בין אוכלוסיית החוקרים ואוכלוסיית המבצעים בשטח. היום מתקיימים כנסים רבים סביב נושא התקשוב בחינוך אבל אינני מרגיש שיש לנו פורום המאגד גם אנשי מחקר וגם אנשי שדה בצורה שכנס מו"ח (עם כל הבעייתיות שבו) עשה. כפי שטענתי בעבר, אחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא החלשות השפעתם של גופים רשמיים, ועלייה של היכולת של השטח לבוא לביטוי באופן בלתי-אמצעי וללא תלות בגוף מרכז המפיץ מידע שנראה לו ראוי וכדאי בין המשתמשים השונים. נדמה לי שהתופעה הזאת גרמה לירידה ביוקרה של מו"ח, ומוזר לי שהארגון מנסה לפלס לעצמו דרך חזרה למרכז כאשר בעצם, לא ברור שעדיין יש צורך במרכז כזה. אינני מתנגד לכיוון שאליו מו"ח פונה, כיוון של אימוץ ועידוד של טכנולוגיות בחזית כמו Web 2.0, אבל יתכן מאד שכבר אין צורך שגוף כמו מו"ח יעשה זאת – הרי במקומות רבים זה כבר מתרחש בלעדיו.

דברי הברכה של רוני דיין בפתיחת הכנס מבטאים, אולי, פן נוסף של אותה בעיה. רוני הדגיש (ואני מקווה שהצלחתי לרשום את דבריו בנאמנות) שאם אנחנו (הכוונה למערכת החינוך, אך גם לגופים רשמיים למחצה כמו מו"ח) לא נוביל את המהפכה בתקשוב שהיתה צריכה להתרחש לפני עשור, אז "הבית" יוביל אותה. עלי להודות שדברים אלה מוזרים בעיני. אינני חולק על כך שהמערכת החינוכית צריכה לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בכלים תקשוביים בתהליכי הלמידה שלהם, אבל באמירה של רוני יש חלוקה שנראית לי לא רק מלאכותית, אלא גם מיותרת. המערכת איננה בתחרות עם הבית. אם לפני דור כמעט לא היו מחשבים בבית, והמקום המרכזי שבו תלמידים פגשו את המחשב היה בית הספר, היום המצב הפוך. כמובן שאין שום פסול בכך. אבל תלמידים שמגיעים לבית הספר עם "מיומנויות תקשוב" מהבית אינם בהכרח יודעים מה לעשות איתן כדי ללמוד טוב יותר, והתפקיד הזה נשאר תפקידה של המערכת.

ביום הראשון של הכנס ישע סיון הרצה על השלב הבא של התקשוב בחינוך. ישע הביא אותנו אל מעבר לכלי Web 2.0 (כלים שלדעתו כן מסוגלים להשפיע בחיוב על הלמידה) אל Second Life, שלדעתו הוא המרחב שבו יתרחשו שינויים מהותיים. ישע טען ש-Web 3D איננו סתם דור חדש באינטרנט, אלא דור חדש של טכנולוגיית מידע. אישית, אינני יודע כיצד להגיב, אלא להודות שעם כל הרצון שלי לראות את הצלחתם של נסיונות לימודיים הנערכים ב-Second Life (ולפני מספר שבועות זכיתי לשמוע גם את חנן יניב על הנושא הזה), כל פעם שמראים לי דוגמאות של מה שאפשר לעשות במרחב הזה, אני חש שאפשר להשיג תוצאות דומות בפחות השקעה ללא המעטפת של "עולם וירטואלי". לא רק שלא השתכנעתי – אני חושש שהמלך ערום.

דבריו של גיא לוי היו הרבה יותר ארציים. גיא הציג את פרויקט כותר של מט"ח. גיא פתח עם התייחסות לטענה של רולנד בארת שכאשר אנחנו קוראים איננו רק מעבירים את המידע שבספר אל עצמנו, אלא נכנסים לתוך דיון עם מה שאנחנו קוראים, למעשה אנחנו כמעט כותבים מחדש את הטקסט שאנחנו קוראים. נדמה לי שהציטוט מבארת היה מבוא מצויין להסבר על כותר, אם כי הפרויקט עדיין רחוק מלהיות סביבה אינטראקטיבית בין כותבים וקוראים ולבין קוראים לבין עצמם. עם זאת, מדובר באחד הפרויקטים המבטיחים והמרשימים, ואני מקווה שבקרוב אצליח להתייחס אליו באריכות.

כמעט כנס מו"ח – היום השני

היום השני של התכנסות מו"ח באורט מושינסקי היה לרוב יום של סדנאות. היום נפתח עם הרצאה קצרה של שרון גרינברג שהיטיב לתאר כמה מהמגמות האינטרנטיות העדכניות והעתידיות, ושאל כיצד אלה משפיעות על הלמידה. שרון הדגיש את הקלות שבה אפשר להפיק סרטי וידיאו, והעובדה שהיום אלפי סרטי "הדרכה", עבור קשת רחבה ביותר של נושאים, נמצאים ברשת. כמו-כן, הוא הדגיש את כוחו של ה-Mash-up להציג מידע בדרכים שמאפשרות לנו לראות דברים מוכרים לנו באור חדש, או שונה מהמקובל. במבט לעתיד, שרון ציין שאנחנו צועדים לקראת עתיד שבו צ'יפים יימצאו כמעט בכל חפץ, והוא שאל היכן, במציאות כזאת, צריכה להתבצע למידה. כמו-כן, הוא שאל מה, במציאות של זכרון חיצוני ענקי, יהיה עלינו ללמוד בבית הספר. אלו בהחלט בין השאלות שבהן מערכת חינוכית נדרשת להתמודד, במקום שאלות של האם המחשב מסייע לתלמידים להוציא ציונים טובים יותר בבחינות.

סוזן צעירי תיארה את הרשת החברתית הבלתי-תלוייה אדיורשת. לא מעטים מהנוכחים באולם היו חברי אדיורשת (אם כי, לא פעילים) ודי מהר ההרצאה התפתחה לדיון. לדעתי היה זה דיון פורה שהעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של גוף כמו מו"ח מול התארגנות מהשטח כמו אדיורשת. סוזן הדגישה שלמרות שהרשת מגיעה ל-200 חברים, הפעילות עדיין דלילה. מעניין שמהקהל הושמעו מילות עידוד שטענו שלמרות התחושה שהדברים אינם מתקדמים, אין להתייאש.

יחד עם כ-15 משתתפים אחרים, השתתפתי בסדנה על השימוש בוויקי שהנחתה אריאלה לונברג. נדמה לי שלרוב המשתתפים לא היה נסיון קודם בכתיבה בסביבת הוויקי. במהלך הסדנה בנינו ויקי משותף שבו כל אחד לא רק הוסיף דף, אלא גם ערך דפים שנוצרו על ידי אחרים ו/או השתתף בדפי הדיון על הדפים השונים. הפעילות היתה מוצלחת, אבל לא פחות חשוב מהלימוד עצמו היתה העובדה שקבוצה של אנשי חינוך בחנה יחד את הכלי. השאלות המנחות שאריאלה העלתה תרמו רבות להתפתחות של דיון פורה סביב האפשרויות של שילוב הכלי בכיתה.

כישורי אוריינות – בוודאי התחלה של סידרה

מישל מרטין, בבלוג Work Literacy מתייחסת לפן חשוב של האוריינות. היא כותבת:
Being able to present information and knowledge in a meaningful way seems to me to be a critical work literacy skill.
ההרהור הזה התעורר אצלה בעקבות עיון בתרשים גראפי, תרשים שמבטא סוגים שונים של מיומנויות:
it occurred to me that for many knowledge workers, developing an ability to present information graphically or visually may be an important, but under-developed and under-utilized skill
לפי מרטין, מדובר במיומנות שהיא חשובה למקום העבודה, ואני מודה שקשה לא לקרוא את דבריה ולשאול אם היא מנותקת משדה החינוך. הרי בימינו כמעט כל מערכת חינוכית מבקשת לפתח גם את היכולת להתבטא בצורה גראפית, וגם את היכולת לקרוא ולהבין ייצוגים גראפיים שונים. הכישורים האלה מופיעים כמעט בכל רשימה שמתייחסת לאוריינויות המאה ה-21. זאת ועוד – גם לפני שהשם הקליט הזה נעשה פופולארי, מערכות החינוך ציפו שתלמידים "אורייניים" יידעו לפענח תרשימים ומפות, וגם יוכלו לצייר אותם כך שאחרים יבינו.

מרטין מצטטת קטע מתוך ספרו החדש של דייוויד ויינברג Everything is Miscellaneous, קטע שהיא קראה בבלוג של הרולד ג'ארש. בקטע הזה ויינברגר מנסה להבחין מהפעולה המוכרת של building knowledge לבין פעולה מקיפה יותר שהוא מכנה building meaning. מרטין מקבלת את ההבחנה, ומדגישה שכדי שנוכל לעשוק ב-building meaning:

it seems to me that we’re all going to have to explore and develop a variety of ways for doing that, particularly visual means such as graphics, charts, videos, etc.
בתגובה למאמרון של מרטין, טום הסקינס מביע את הסכמתו בנוגע לצורך ביכולת להתבטא באופן גראפי, אבל הוא מוסיף שמתוך נסיון ההוראה שלו באקדמיה:
I learned from the feedback students gave me through their creative output and comments — that visualizations are less effective than stories. We seem to be hard-wired to interpret narrative structures, where conceptual and diagrammatic sense-making are acquired skills.
בשבועות האחרונים התייחסתי כאן לנתונים שמצביעים על ירידה בממדי הקריאה, גם אצל בני נוער וגם אצל מבוגרים, ואפילו בנסיגה בכישורי קריאה ככל שאנחנו מזדקנים. אין ספק שהנתונים האלה מעציבים ומדאיגים. אבל הם לא רק מצביעים על ירידה בקריאה, אלא בשינוי רב-היקף שמתרחש בתרבות שלנו. היום ה-"ידע" שלנו נרכש פחות דרך הקריאה, ויותר דרך ביטויים גראפיים – התמונה, הצילום, התרשים, האנימאציה, הסרט. עלייתן של דרכי הידיעה האלה היתה ביסוד הקביעה של ניל פוסטמן לגבי אובדן הילדות. פוסטמן טען שלהבדיל מהמילה המודפסת, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי "לקרוא" סרט, ולכן כדי להיות אדם בוגר היום, אין צורך ברכישת כישור ייחודי (הקריאה). אבל יכול להיות שפוסטמן המעיט במורכבות של מה שניתן לכנות "אוריינות גראפית". כפי שמרטין רומזת במאמרון שלה, אנחנו זקוקים ללא מעט הכשרה כדי לדעת לקרוא תרשימים (והסקינס מהרהר שהיכולת לעוקב אחר סיפור היא יכולת מובנית אצלנו, להבדיל מהיכולת לפענח תרשים שנרכשת רק באמצעות אימון רב). מרטין, כזכור, התייחסה לאוריינות גראפית ככישור הדרוש במקום העבודה. בחינוך אנחנו מזהים אותה ככישור לחיים.

אם לא נקרא ספרים, מה אנחנו כן נקרא?

לפני שבוע כתבתי כאן על מחקר קנדי המצביע על כך ששכל שאנחנו מתבגרים, יש ירידה בכישורי האוריינות שלנו. אתמול, גרי וודל, אחד ממלאי המקום של סטיבן דאונס במשך החודש הקרוב שבו דאונס לא מעלה את הדיווחים היומיים שלו, מדווח על מאמרון של ג'יי קרוס שמביא נתונים מעניינים נוספים הקשורים לקריאה. הנתונים של קרוס באים מתוך סקר, או מחקר, של גוף בשם the Jenkins Group, חברה שעוסקת בהוצאה לאור לפי הזמנה. הנתונים מציירים תמונה די עגומה בנוגע להיקפי הקריאה בארה"ב:
  • One-third of high school graduates never read another book for the rest of their lives.
  • 42 percent of college graduates never read another book after college.
  • 80 percent of U.S. families did not buy or read a book last year.
  • 70 percent of U.S. adults have not been in a bookstore in the past five years.
  • 57 percent of new books are not read to completion.
אין מה להגיד, הנתונים האלה בהחלט אינם מעודדים. אם זאת, יש טעם לציין שחיפוש די נרחב שערכתי לא הביא אותו למידע מהימן על המחקר שממנו הם לקוחים. אותם נתונים מופיעים כמה פעמים ברשת – פעם אחת לפני יותר משנה. אותו מקור משנת 2007 מייחס אותם למקור שונה מאשר ל-Jenkins Group, אם כי גם הוא איננו מוסר משהו ממש ברור.

יכול להיות שאין טעם לחפש מקור מוסמך – הרי הנתונים עגומים, וחשוב יותר לפעול לשנות את המצב מאשר לבדוק עד כמה הם מדוייקים. אבל ה-Jenkins Group הוא חלק מקבוצה של חברות שהסיסמה של אחת מאלה היא: books are marketing tools, ועם סיסמה צורמת כזאת קשה לא להתרשם שהיחס שלהם לספרים די שונה מהיחס שלי.

אבל שוב, מדובר בנקודה משנית. הדבר החשוב הוא מה עושים. וכאן יש לי בעיה עוד יותר רצינית. קרוס איננו מציע דרכים לעודד את הקריאה. הוא מציע לשנות את הספר כדי שהוא יהיה רלוונטי יותר לצרכים של היום. הוא כתב:

To prosper in times ahead, we need to re-conceptualize our relationship with books, the role of authors and how to make books better. The shorthand for what I have in mind is the “un-book.”
ומהו אותו un-book? קרוס מונה מספר תכונות שבעיניו מבחינים בינו לבין הספר המיושן שאף אחד איננו רוצה לקרוא. בין אלה אנחנו מוצאים, כצפוי, שה-un-book משתמש בסוגי מדיה רבים, וגם שהקוראים יכולים לעשות remix על מה שמופיע בו. נקודה מעניינת במיוחד היא:
Un-books link to the flow of knowledge, not sanctified facts.
אכן, זאת נקודה מאד מעניינת, אם כי עלי להודות שאין לי מושג מה זה אומר. זאת ועוד, נדמה לי שגם לקרוס אין. מעבר לפופוליזם הדי זול שלו, אינני בטוח מה הוא מציע, וחבל. אני משוכנע שאנחנו ניצבים מפני שינוי מהותי בדרכים שבהן אנחנו מתייחסים למידע, ובדרכים שבהן המידע מגיע אלינו. הבעיה היא שכאשר אני קורא הצהרות כמו של קרוס, אני חושש שבמקום ליצור התייחסויות חדשות, נמלא את החלל הריק שנוצר עם סיסמאות ריקות.

בין דיגיטאליות לבין למידה

במשך השבועיים האחרונים, מיכאל פלדשטיין, בבלוג שלו e-Literate,

העלה מספר מאמרוני אורח סביב הנושא של distributed learning environments. המאמרונים הם מבואות למאמרים מקיפים שעתידים להופיע בשנת הלימודים הבאה במהדורה מיוחדת של כתב העת On the Horizon. אני מתרשם שאותה מהדורה של כתב העת הזה תהיה מאד מעניינת (אינני מכיר מהדורות קודמות), אם כי לא כל המבואות שהופיעו עד עכשיו בבלוג של פלדשטיין מעסיקים אותי.

אבל מקריאת המבוא של אלכס ריד ברור לי שאני בהחלט רוצה לקרוא את המאמר שלו בנושא Writing in the Digital Age. ריד מלמד אנגלית וכתיבה באחת השלוחות של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, והוא בעל הבלוג Digital Digs.

כזכור, בבלוג של פלדשטיין מופיע רק המבוא של המאמר של ריד. אבל בפיסקה הראשונה של אותו מבוא כבר מופיעה טענה מאד מעניינת:

In the conversation over distributed learning environments, it is important to begin by recognizing that the question is not IF our learning environments can be or should be distributed but rather HOW. A professor teaching in a lecture hall back in the halcyon days before wireless connections or mobile phones still taught in a distributed learning environment.
אולי זה בלתי-נמנע, אבל אנחנו נוטים לראות בסביבות הלמידה הנוכחיות סדרי עולם קבועים, כאילו שתמיד למדנו בצורה שבה אנחנו לומדים היום. לכן, לפי ריד, אנחנו רואים בסביבות מבוזרות משהו חדש, ולא גלגול אפשרי של משהו מוכר. אבל ריד מדגיש שגם בכיתה המסורתית פגשנו "רשת מבוזרת של מידע, חומרים, פועלים, מדיניות והסכמים חברתיים":
That professor stood connected to an elaborate, non-local, distributed network of knowledge, materials, laborers, institutional polices, and social contracts that governed the relationship between professor and students and provided authority, context, and cultural value to what s/he said. Certainly a course operating in an institutional CMS is connected to a distributed network of technologies, standards, and protocols, as well as institutional budgets, bureaucracies, and practices. Students’ learning experiences are shaped by these distributed networks, and our pedagogies circulate through these networks.
יתכן שלקריאת המשפטים האלה התגובה המתבקשת היא "אז מה?". הרי ריד איננו מגלה לנו כאן שום דבר שמרעיד עולמות. הוא בסך הכל מציין שבכל סביבה לימודית יש מרכיבים שבאים לביטוי במידות שונות. אבל בהמשך דבריו ריד מצביע על ההשתמעויות של ההבחנה הזאת. הוא מסביר שהסטודנטים שלו צמחו בסביבות לימודיות שבהן "הקשרים כבר נוצרו", וכתוצאה מכך, הם מתקשים להסתגל לסביבות פתוחות יותר:
Despite the perceived tech-savvy nature of these Millennials, this context challenges my students. My students are so trained by classrooms where all the connections are pre-made and the only risk is boredom that they are often frustrated when I don’t tell them exactly how to connect the things we are learning, as if the world were just a larger version of the screw-together furniture in their apartments. Of course they know the world is more complex than that; they just don’t expect their classes to reflect that complexity.
בבסיס הכינוי הרווח "ילידים דיגיטאליים" שמרבים להשתמש בו כדי לתאר את הסטודנטים של היום (כן, אני שוב חוזר לנושא זה) נמצאת ההנחה שהם לא רק יודעים להשתמש בכלים דיגיטאליים, אלא גם שהם יודעים ללמוד בסביבות דיגיטאליות. ריד, לעומת זאת, אומר לנו שהנסיון הלימודי של הסטודנטים האלה יוצרת אצלם שטנציות לימודית שממנה הם מתקשים להשתחרר. אולי הם יודעים להשתמש בכלים, אבל הם עדיין לא יודעים ללמוד. ופיתוח היכולת הזאת היא עדיין התפקיד של המורים.

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 1 – המליאה

הברכות אינן החלק המעניין באף כנס, ולא היתה סיבה לצפות שזה יהיה אחרת בכנס הזה. ולא רק הברכות – גם הרצאות הפתיחה במליאה נוטות להיות מהסוג ששוכחים מהר. אבל הפעם אלה, או לפחות חלק מהן, הפתיעו לטובה. אני חושש שמפקדת ממר"מ, אל"מ אילה חכים, לא כל כך הבינה מול מי היא היתה אמורה להרצאות. הרי נדמה היה שכל הנוכחים בקהל יכלו להרצות את ההרצאה שלה, הרצאה שלא היתה אלא אוסף של אמירות די נדושות על הגישה של בני הנוער של היום לטכנולוגיה. יאיר עמיחי-המבורגר היה יותר מעניין. הוא תיאר את המרחב האינטרנטי כמרחב שבו היחיד יכול להגדיר את עצמו מחדש, והוא ביקש לבחון את ההעצמה האפשרית הזאת (לטוב ולרע). ההרצאה אכן היתה מעניינת, אבל מעבר להגשה הקולחת והנעימה, קשה להגיד שהוא אמר משהו שלא קראנו בספרים של שרי טורקל לפני יותר מעשור. דווקא נדמה לי שהשינוי שהתרחש באינטרנט בשנים האחרונות – המעבר מסביבה טקסטואלית לסביבה שבה מצלמת האינטרנט תופסת מקום חשוב ומכובד – מחליש את היכולת של האדם המופנם להציג את עצמו יותר מוחצן, יכולת שעמיחי-המבורגר תיאר כדבר מאד חיובי. אם פעם כך היה המצב, נדמה לי שהוא כבר איננו כך היום.

אולי אפשר לטעון שגם דבריו של עוזי מלמד לא חידשו דבר – הרי רבים טוענים שהתקשוב והדיגיטליות מחוללים שינויים שבהכרח יטלטלו את המערכת החינוכית. אבל נהוג תמיד להסיק את המסקנה שהמערכת חייבת לשלוט בתהליך של הטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, נוסח השאלה המפורסמת של גבי סלומון, "פדגוגיה וטכנולוגיה: מי מכשכש במי?" (מתברר שקשה מאד למצוא עותק של הנאום הקלאסי הזה ברשת. תודה לרפי דודזון ששמר עותק כקובץ וורד, ולאלישע בביוף שהעלה אותו לתוך קבוצת דיון.) עוזי טען שהשינויים הכלל תרבותיים שהדיגיטליות מחוללת הם כה נרחבים וחריפים עד שאי אפשר כבר לדבר על שילוב או על הטמעה, אלא בצורך של שינוי מערכתי רב היקף. הטענה הזאת הפכה את הרצאתו למרתקת, וחשובה.

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 2 – טיפה מהמושבים

כאשר בכל מקבץ מושבים יש עשרה מושבים מקבילים קשה להחליט לאן ללכת, אם כי במקרה שלי ההחלטה היתה די ברורה – אני תמיד נמשך אל המושבים שעוסקים בוויקיים ובבלוגים. במושב הזה שמענו שני דיווחים על השימוש בוויקי בקורסים – אחד במכללת קיי, והאחר במכללת אוהלו – ודיווח אחד על בלוגים.

משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה "תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו", ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה "הסטודנטים נדרשו 'להגן' על הערכים שלהם". באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על "עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה".

הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים "לתת משוב משמעותי לעמיתיהם". הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.

מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.

הרצאתו של ג'יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:

  • אוכלוסיית היעד – מורי המורים המבקשים לעורר צמאון ללמידה אצל הסטודנטים שלהם מעבר לתקופת הלימודים שלהם במכללה
  • מטרת הפרויקט – להעסיק את מורי המורים בשעות הלילה המאוחרות, הרבה מעבר לשעות עבודתם המקובלות
  • משך הפרויקט – שעות ארוכות, וכל החיים
  • חדשנות הפרויקט – אין כל חדש בכתיבה, וגם לא בפרסום פומבי של הגיגים. יכול להיות שיש כאן המחשה ברורה של כותרת המשנה של הכנס, אבל ללא סימן השאלה: לא מהות, אלא רק מעטפת
ובכל זאת, כבר הזכרתי שהיתה הרצאה מהנה?