כן ל-PLNs, אבל חשוב לזכור גם למה

לפני כשבועיים כתבתי כאן על רשתות ללמידה אישית (אולי עדיף "רשתות אישיות ללמידה"?) שעליהן כותבים פחות או יותר מידי יום בבלוגוספירה החינוכית. בלוגרים רבים רואים לנכון לדווח שזה עתה הם הקימו לעצמם רשת כזאת, או מונים בשביל הקוראים שלהם את מלוא הכלים שמזינים את הרשתות האלו. היום ג'ף אוטכט מסייע לאלה שעדיין לא קפצו למיים, ומתאר לנו את ה-Stages of PLN adoption. אוטכט מונה חמישה שלבים, מהצלילה האינטנסיבית לתוך הרשת ועד לשימוש מאוזן באותה רשת. אינני מוצא שום דבר ייחודי בתיאור של אוטכט – השלבים שהוא מתאר דומים מאד לעקומות האימוץ של כלים רבים שבהן הספרות הסוציולוגית מוצפת.

מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:

I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
קשה לא להרגיש שיש כאן בלבול בעייתי מאד. אוטכט כותב שהוא מתייחס לרשתות ללמידה אישית, אך בעצם, הדגש שלו הוא בכלים טכנולוגיים ספציפיים שמשום מה הפכו לעיקר, למאפיינים המרכזיים של הרשתות האלו. גם אם נסכים שבעזרת כלי Web 2.0 הרשתות ללמידה אישית של היום מסוגלות להכיל עמיתים מכל העולם ולהביא לנו מידע במהירות בזק, רשתות כאלו לא קמו, כפי שאפשר לחשוב מהקריאה בבלוגים, בעקבות כלי Web 2.0. גם ללא טכנולוגיות מיוחדות אנשים הקימו, והפעילו, רשתות אישיות. קבענו לעצמנו תחומי עניין שמהם דלינו מידע שחשוב לנו, סיגלנו לעצמנו מקורות מידע עדיפים על פני אחרים, יצרנו לעצמנו חוגי יועצים ומתייעצים בנושאים שונים שבעזרתם יכולנו ללבן בעיות ולהחליט על אלו צעדים לנקוט. אבל משום מה, מקריאת הדיווחים הרבים של בלוגרים על "הקמת" הרשתות שלהם, אפשר לחשוב שעד שהיו להם כלי Web 2.0, לא רק שהם לא ידעו שהם דיברו פרוזה, הם בכלל לא ידעו שאפשר לדבר פרוזה.

כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?

עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה "מעביר" את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.

בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי זמן רב. עם זאת, מאמרון של דוג בלשאו, והתגובות לאותו מאמרון שם, וגם בבלוג של ויל ריצ'רדסון, עוסק בשאלות דומות.

אוי, תודה!

כאילו שכבר אין מספיק בלוגים שאחריהם אני מנסה לעקוב בקורא ה-RSS שלי, הנה בא קליי בורל ומזמין את קוראיו להמליץ על עוד בלוגים שכדאי לקרוא. עם כל הכבוד, יש משהו טיפה מוזר בבקשה של בורל. הוא הרי מכריז:
As a classroom teacher myself with a 3/4 teaching load plus unofficial tech coordinator duties for k-12 at my school, I don't have much time this year to stay abreast of all the great teacher bloggers out there.
הגיוני לחשוב שההיחשפות לבלוגים נוספים רק יגזול ממנו עוד זמן יקר, ואם כך, לשם מה נחוצים לו עוד? בורל מודע לכך שהלמידה האישית שלו נובעת, במידה לא קטנה, מהנסיון של אחרים, ולכן הוא תמיד משאיר פתח לבלוגים חדשים. (נדמה לי שבהמשך אולי הוא מתכוון לקטלג בלוגים של מורים לפי הגילאים ותחומי ההוראה, וכך להקל על מורים אחרים שמחפשים בלוגים שהקריאה בהם יכול לסייע להם.)

תוך שלושה ימים בורל קיבל בערך 40 תגובות. בין אלה היו המלצות על בלוגים ידועים (אני מניח שלא רק לי), אבל הרוב הגדול של המורים שהשיבו לבקשה שלו קישרו לבלוגים שלהם, ורבים מאלה הם יחסית חדשים. היות ואני משוכנע שהלמידה המשמעותית שנובעת מקריאה בבלוגים של מורים איננה צומחת מהבלוגים של ידועי השם, אלא מאלה של מורים שנמצאים בשטח, אין לי אלא לברך על היוזמה של בורל שפותחת לפני בלוגים שאולי אחרת לא הייתי מגיע אליהם. אפילו אם אין לי הזמן, אשמח להציץ. אבל חשוב להוסיף שהייתי מרוצה עוד יותר לו קורא ה-RSS שלי היה מתמלא בבלוגים של מורים בישראל שמדווחים על השימוש בתקשוב בכיתות שלהם, ועל התובנות שלהם בעקבות השימוש הזה.

יומיים אחרי המאמרון של בורל שבו הוא ביקש שידווחו על בלוגים של מורים, הוא פרסם מאמרון נוסף … עם דגש קצת אחר. מתברר שלמרות שבורל רואה ערך רב בעיון בבלוגים של מורים, הוא מודע לכך שרק מורים מעטים (וגם תלמידים מעטים) נדבקים בשגעון של שימוש בקורא RSS. משום מה, כלי שנראה לו יעיל מאד (מה זה יעיל, הוא ממש הכרחי!), ודי פשוט ללמוד להשתמש בו, נשאר נחלתם של מעטים בלבד. בורל כותב:

As a classroom teacher who has tried to convert students to the Good News of RSS Aggregators for almost two years now, the picture is even grimmer. All those hours walking students through setting up accounts, finding feeds, and all those additional hours of trying to guide them to the explosive learning that comes from the feed-reading habit? Fast forward a year later, and almost none of them have seen the Light.
בורל שואל אם אולי לא כדאי למצוא דרכים אחרות, מלבד קוראי RSS, לעזור למורים (ולכל מי שמתעניין) להגיע למידע חשוב וראוי שמתפרסם בבלוגים:
Buddha is said to have advised seekers of Truth, faced with so many dogmas and doctrines and sects and claims, "Don't mistake the fingers for the moon." ….

So to riff off The Awakened One: if reading blogs and such is the moon, and RSS is a finger pointing the way to them that the vast majority of humans are too lazy and habit-driven to adopt, let's be open to other ways.

יש לו אפילו הצעה, אתר די חדש – Alltop – המרכז חומרים נבחרים במגוון רחב של נושאים. נכון להיום, בקטגוריה של חינוך יש בו 80 אתרים, חלקם אתרי חדשות, חלקם בלוגים. מבחן הכדאיות הוא, כמובן, סובייקטיבי למדי, ולכן באופן די סובייקטיבי אני מוכן להגיד שרוב הבלוגים שמופיעים בקטגוריה של חינוך ב-Alltop הם טובים וכדאיים לעיון, אך מן הסתם הם גם הבלוגים הידועים. אפילו אם אין הגבלה על מספר האתרים שיזכו להמלצה בקטגוריה זו או אחרת ב-Alltop, ספק אם בזמן הקרוב אותם בלוגים חדשים שזכו לחשיפה בתגובות למאמרון של בורל יופיעו שם בקרוב.

עם זאת, יש אמת חשובה באמירה של בורל: אם המטרה היא שניחשף לכמה שיותר מורים שמדווחים על כיצד הם מתמודדים עם התקשוב בכיתות שלהם, ואם הנסיון מלמד שמעטים הם המורים שמאמצים את קורא ה-RSS כדרך להגיע לבלוגים האלה, אין טעם להפוך את האמצעי למטרה. לא יזיק אם נחשוב על דרכים אחרות להשיג את המטרה.

מטפורה מכיוון לא צפוי

עם כל הרצון הטוב להדביק את הקצב, בזמן האחרון יותר מדי דברים מעניינים מתפרסמים בבלוגים שאני קורא, כך שלמרות הרצון להאריך ולצלול לעומקו של כל מאמרון ומאמרון, הסיכוי היחיד שיש לי לגעת אפילו בחצי מהדברים הוא להסתפק בדיווח טלגראפי. (ואם יש קוראים לבלוג הזה, נדמה לי שאני כבר שומע אותם מריעים בשמחה שהנה, סוף סוף אני אולי לומד לקצר!)

עם זאת, כל נסיון לדווח בקצרה על המאמרונים של Artichoke מפספס את העיקר מפני שהתענוג שבדבריה הוא מלאכת הוצאת פואנטה מתוך סיפור שלכאורה מתגלגל ללא תכלית. וכך גם במאמרון מלפני יומיים. לעתים קרובות Artichoke פותחת עם דיווח על ביקוריה אצל סבא שלה הסובל מדמנציה (אין לי מושג אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שהיא יצרה לצורכי הבלוג, אבל אין זה משנה). הפעם, לסבא יש הערה מעניינת בנוגע להליכונים (zimmer frames) במרכז הרפואי בו הוא נמצא:

And then we hit the zimmer frame argument – it seems that despite the best intentions in Grandpa’s observations zimmer frames in dementia centres end up being “one of those things you can put in people’s way rather than put in people’s hands.” – he has rich anecdote to support this conclusion.

I loved this insight because putting things in people’s way rather than putting things in people’s hands seems to be something we struggle with a lot in education –

Identifying what are the conditions of value in teaching and learning and then identifying what might enhance these conditions (“putting things in people’s hands”) or betray these conditions (“putting things in peoples way”) is something I think about a lot with respect to ICTs and education.

על מנת לשמור על מאמרון קצר (הבטחתי זאת לעצמי, אם לא לקוראים), לא ארחיב כאן על המשך דבריה של Artichoke שמפתחים את הרעיון הזה למספר כיוונים אולי לא לגמרי צפויים, אם כי, מהנים למדי. אין ספק שמורים לא מעטים משוכנעים שבמקום שהתקשוב משרת אותם, הוא רק מפריע להם לעסוק במלאכתם כפי שהם מכירים אותה מימים ימימה. בוודאי שאין כאן אמירה מקורית, אבל כאשר פוגשים אותה מזווית בלתי-צפויה היא מהדהדת אצלנו וגורמת לנו לעצור ולהרהר לרגע.

לא צריכים סלולארי כדי לרמות במבחנים

הבלוג של ג'ודי באראק, Golden Swamp, עוסק לרוב בשימוש במכשירים ניידים, ובמיוחד בטלפונים סלולאריים, בתהליך הלמידה. לא פעם, כשאני קורא את המאמרונים שלה אני חש שהיא דומה למפענחי הצופן התנכ"י שמצליחים למצוא רמזים לגישה שלהם בכל אות ופסיק. לפעמים מתקבל הרושם שהלהט שלה לשכנע ולקדם את השימוש בכלים ניידים גורם לה לראות בתהליכים נדושים הוכחה לשינוי הגדול והמיוחל שעומד להתרחש בחינוך. בקיצור, נדמה לי שלא פעם היא מגזימה. אבל לפעמים היא קולעת בול, כמו במאמרון שלה מאתמול.

בראק מביאה וידיאו מיו-טיוב – The ultimate way to cheat on a test – המציגה דרך מתוחכמת להחביא תשובות במבחן מבלי שאלה יתגלו. (יתכן שהוידיאו הזה מסתובב כבר זמן רב. הגירסה הספציפית הזאת הועלתה ליו-טיוב לפני כשלושה חודשים, אבל היות ובדרך כלל אינני בין הראשונים לראות סרטים כאלה, אולי כל העולם כבר ראה אותו, ואפילו השתמש בשיטה, ואני האחרון לראות את זה.) בראק כותבת:

This video is the best argument I have ever seen against the schools that forbid students to have digital devices with them in class, because the school thinks the kids will cheat.
אכן, אפילו אם כלים דיגיטליים פותחים עבור תלמידים דרכים חדשות ומקוריות לרמות במבחנים, הדיגיטליות איננה הבעיה. במקרים רבים מדי היא השעיר לעזאזל, והטלפונים הניידים הם הקורבן. בארק מוסיפה:
Disciplining kids is an age-old problem. The mobile in their pockets today is a brand new and awesome opportunity to put them in touch with knowledge.
נדמה לי שהפעם היא באמת צודקת. חבל אם ננסה "לפתור" בעיה שכבר דורות רבים מנסים, ללא הצלחה יתרה, להתמודד איתה, בכך שנאסר את השימוש בכלי בעל פוטנציאל כל כך גדול.

מילא, שיהיו ימים כאלה

מידי פעם תוקפת אותנו התחושה שזה פשוט לא הולך. אפילו מדברים, כמו שעושה היום אסתי דורון, על "רגעי שבירה". התסכול שעליו היא כותבת גדול עוד יותר, מפני שהיא חשה נסיגה אצל מורה ש-"התקדמה מאד השנה". אסתי כותבת:
אחת הבעיות שמורים מרבים להתלונן עליה קשורה להספקים. העבודה במחשב מאיטה את קצב הלמידה, מכיוון שהתלמיד צריך להיות פעיל, לחשוב, לחפש חומרים. הוא אינו מקבל את הכל לעוס, מוכן על ידי המורה ומה שעליו לעשות הוא רק לשנן.
היא מוסיפה:
אני מאמינה מאד שיש להפוך את הלמידה למשמעותית, גם במחיר מספר פרקים פחות בחומר הנלמד.
אם אוכל לפרש (ואני בטוח שאסתי אנינה זקוקה לי כדי לפרש את כוונותיה), התסכול שלה נובע מכך שבמקום לראות את הטכנולוגיה ככלי שמחולל שינוי בדרכי הלמידה, מורים רבים מדי תופסים את הטכנולוגיה כתוספת נחמדה שאפשר להשתמש בה אם נשאר זמן אחרי הלמידה (וההוראה) המסורתית.

לפני שבועיים ציטטתי כאן ארבע קטגוריות של שימוש בטכנולוגיה בחינוך שג'ף אוטכט תיאר. ארבעה השלבים של אוטכט היו ממוקמים כאילו על רצף הנע בין השימוש בטכנולוגיה סתם מפני "שהוא שם", ועד לשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור חוויות למידה שונות וחדשות מהמוכרות. השלב השני, לפי אוטכט, הוא שימוש בטכנולוגיה בשרות חוויות למידה ישנות, בדרכים ישנות. נדמה לי שמה שמסתכל את אסתי (ואם זה לא מתסכל אותה, אז אני מוכן להודות שזה מתסכל אותי) היא התחושה שלמרות מס השפתיים לחוויות חדשות בדרכים חדשות, קל מדי לסגת להוראה המסורתית והמוכרת, כאשר התקשוב אינו אלא קישוט.

פגשנו עדות נוספת לתופעה הזאת במאמר שהגעתי אליו דרך תקציר בפורטל החדש בענייני הכשרת מורים של מכון מופ"ת בשפה האנגלית (אח, או אולי בן דוד, לפורטל הנהדר בעברית, מס"ע). שם מופיע תקציר של מחקר (המאמר התפרסם בשנת 2007, אבל לא מציינים מתי נערך המחקר עצמו) שבדק אלו אתרי אינטרנט מורים בוחרים כטובים ומסייעים לעבודה שלהם. לפי המחקר (הטקסט המלא מופיע כאן):

a majority of K-12 educators view the Web either as a lesson planning tool or as a place to turn for additional information to teach a particular lesson. The majority of sites designed for use with students were passive in nature.
במילים אחרות, למרות החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך מערכת החינוך האמריקאית (וכמובן שלא רק האמריקאית), מורים אינם מתייחסים לאינטרנט כמרחב שבו חוויית למידה ייחודית או מקורית יכולה להתרחש, אלא פשוט משהו כמו ספרייה דיגיטלית.

ואם כך, אולי אין סיבה לתסכול של אסתי. הרי אפשר להתנחם בכך שה-"נסיגה" שבה היא נתקלת נובעת מהנסיון לטפס לגבהים חדשים. ואצל רוב המורים אין אפילו נסיון כזה.

נו, האם אין זה מספיק כבר?

דייוויד ורליק העיר נשכחות. ולמרות שחשבתי שכבר אין טעם להתייחס, משהו בדבריו צרם לי עד כדי תגובה.

בבלוג שלו, ורליק מעלה וידיאו יחסית חדש של B.J. Nesbitt המבוסס על וידיאו של מיכאל ווש מהאוניברסיטה של קנסס. לפני חודשיים התייחסתי כאן לווידיאו החדש ביותר של ווש. ההתייחסות היתה די ביקורתית, וזה מפני שחשתי שההתייחסות הראשונה שלי לווידיאו הזה, שלושה חודשים לפני-כן, היתה סלחנית מדי.

אין לי, ולא הצלחתי למצוא, מידע על אותו B. J. Nesbitt, אבל באתר אחד בו מופיע הווידיאו החדש שלו הוא גם כותב:

This project was created to inspire teachers to use technology in engaging ways to help students develop higher level thinking skills. Equally important, it serves to motivate district level leaders to provide teachers with the tools and training to do so.
אין לי סיבה להתווכח עם גישה כזאת. אני באמת בעד. אבל הדרך של הצגת "דעות" התלמידים, דרך שהיתה אולי די מקורית בווידיאו של ווש, הפכה, מאד מהר, לנדושה למדי. התלמידים מחזיקים פלקטים הנושאים משפטים שכאילו משקפים את דעותיהם על לימודיהם בבית הספר. ואם בווידיאו של ווש זה נתן דרור לפופוליזם זול, הפעם אותו פופוליזם נעשה ממש משוחרר רסן. אבל נדמה לי שלא הייתי כותב על זה כאן שוב אילו ורליק לו היה מזמין את קוראיו לתרום את המשפטים שהם חושבים שהיו צריכים להופיע על הפלקטים. ורליק שואל:
What Would You Have Them Say?
הוא אפילו מעלה לאתר תמונה של תלמיד עם פלקט, כמו בווידיאו. והפעם, על הפלקט משפט שנראה לו מתאים.

אז אם מזמינים אותי, קשה לי לסרב. אז הנה, גם אני מוכן לתרום משפט:


אני מודה, אני בדרך כלל מרסן את עצמי כאשר אני חש שעולה בי התקפה של נבזות, אבל הפעם ….

יצירת מידע כדי להבין … בעצמנו

בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.

ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:

Social Networks, and the social web (also known as Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ….
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.

משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:

If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.

אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:

The thing is – there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users – the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

כל כבוד!

היום, בפעם הראשונה מזה חודש וחצי, הופיע בקורא ה-RSS שלי מאמרון חדש מהבלוג של קונרד גלוגאוסקי. בזמן האחרון המאמרונים של קונרד מופיעים בתדירות נמוכה, והצטערתי על כך. עם זאת, התרגלתי למצב. ידעתי שהוא מקדיש את רוב זמנו לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט שלו (והוא הרי גם מלמד במשרה מלאה בבית ספר תיכון), וקשה היה לצפות שהוא גם ימצא זמן לבלוג. אבל מציאת מאמרון חדש של קונרד תמיד משמחת אותי, והפעם השמחה היא כפולה מפני שהוא מדווח בו שהוא הגן בהצלחה על התיזה שלו.

מי שעוקב אחר הבלוג של קונרד, בו הוא מדווח על הפעילות שלו בכיתה ועל המחקר שלו, לא יופתע לקרוא על הקשר ההדוק שהוא חש בין שני החלקים המקצועיים האלה בחייו:

It was a fascinating journey. I learned a lot about writing in online environments, about student interactions online, and about fostering student engagement in online spaces. However, one of the most personally relevant findings of my research was the impact that it had on me – the teacher-researcher.
במאמרון החדש קונרד ממשיך להעמיק בקשר הזה. בצורה האופיינית לו, גם כאן הוא מיטיב לשלב בין המקצועי לבין האישי – סוגיה שנמצאת ביסוד המחקר שלו שבחן את ההשפעה של השימוש בבלוגים על הדינמיקה של קשרי מורה/תלמיד בכיתה. הוא מביא ציור של קאראווג'יו ומסביר למה אותו ציור משמש לו כמטפורה שהוא נעזר בה כדי להסביר את התפקיד של המורה בקהילה של תלמידים הכותבים בלוגים:
What this painting says to me is that we can gain a better understanding of our classrooms-as-communities if we immerse ourselves in them. In the manner of Caravaggio, teachers should weave their readerly, personal voices into the fabric of classrooms-as-communities. What my experiences illustrate, and what the painting metaphorically emphasizes, is that teacher professional development in the 21st century requires that we look closely at how to most effectively embed ourselves in our practice and in the experiences and interactions of our students. Professional development in the networked world requires that we look closely not only at what we do as educators but also at how we are embedded in educational contexts. Much like Caravaggio, we have to narrate ourselves into existence through participation in our classrooms in a way that is non-authoritarian, readerly, and conversational.
אני משוכנע שבהוראה שלו קונרד מצליח לשלב של הסיפור האישי שלו לתוך העבודה שלו כמורה – שילוב שהוא מזהה כרצוי כל כך. ולנו לא נותר אלא לברך על כך שהאקדמיה ראתה לנכון להעריך את התרומה שלו – תרומה שקוראי הבלוג הרבים שלו כבר רוכשים לו זה זמן רב.

ועוד דבר קטן: בעת הכנת המאמרון הזה רפרפתי בשלוש השנים של הבלוג של קונרד. (אני קורא נאמן שלו כבר שנתיים מתוך השלוש האלה.) הופתעתי לגלות שאין זה נכון ש-"בזמן האחרון" הוא מפרסם מאמרונים בערך פעמיים בחודש בלבד. בעצם, כך היה במשך כל שלוש השנים האלה. באופן עקבי דבריו מצביעים על חשיבה בהירה ומעמיקה, ותמיד יש מה ללמוד מהם. אולי בגלל זה הם מהדהדים אצלי לזמן ממושך, ונוצר הרושם שבעבר הוא נהג לפרסם בתדירות גבוהה יותר. אולי גם בזה אני יכול ללמוד ממנו.

כן לסביבה אישית, אך קודם כל, למידה

בבלוגוספירה החינוכית הנושא של Personal Learning Environments (ובזמן האחרון נדמה לי שמשום מה רבים מעדיפים להשתמש במונח Personal Learning Networks) הוא נושא חם. דרך Blogsearch של גוגל יצרתי פידים ("feeds" – נו, שמישהו יציע מילה קליטה בעברית) גם ל-PLEs וגם ל-PLNs, כך שמאמרונים על הנושאים האלה זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, ובזמן האחרון מספר המאמרונים האלה עולה בהתמדה. מחיפוש שערכתי בבלוג הזה מצאתי שאני כנראה התייחסתי לנושא רק פעם אחת בעבר – לפני 11 חודשים.

הנושא מעניין מאד, ובעיני גם חשוב. אבל עלי להודות שאינני יודע אם יש עליו הרבה לכתוב. אמיר אחמד, בבלוג Passion-Based Learning מגיש לנו הגדרה די בסיסית של מה זה PLE, הגדרה שדומה מאד לאחרות שאפשר למצוא בבלוגים רבים:

A personal learning environment (PLE) is a system of free web-based services that helps learners manage and take control of their own learning.
יש לי בעיה עם ההגדרה הזאת. נדמה לי שאין שום סיבה לקבוע שהכלים האינטרנטיים ב-PLE זה או אחר חייבים להיות חינמיים (לא שיש משהו לא בסדר בזה). אבל הבעיה האמיתית שלי עם ההגדרה היא בחלק השני שלה. היא הרי כללית כל כך עד שאפשר לחשוב שאין שום כלי שאיננו יכול להיות חלק מ-PLE. בנוסף, למרות המשיכה הברורה שיש לי לכלים אינטרנטיים, אינני רואה שום סיבה ש-"סביבה לימודית אישית" חייבת להיות אינטרנטית. אין ספק שכלי ה-Web 2.0 של היום מציעים לנו דרכים לארגן ולכוון את הלמידה שלנו, אבל גם העפרון והמחברת עושים זאת. הבעיה שבנסיון להגדיר מהו PLE קשורה לעובדה הפשוטה שמדובר במשהו "אישי". כל אחד מאיתנו מעצב את הסביבה של עצמו, בהתאם לצרכים ולנושאים שאנחנו מבקשים ללמוד. בגלל זה, כמעט בלתי-נמנע שכל דיון על הנושא יהיה כללי למדי.

"לומדים עצמאיים" מסגלים לעצמם כלים והרגלים שמסייעים להם בתהליכי הלמידה הייחודיים של עצמם. אני מניח שעבור לומדים כאלה, ה-"סביבה" הלימודית שלהם נמצאת בהשתנות ובהתפתחות מתמדת. כמו סופרים רבים שמחזיקים כוס עם עטים ועפרונות רבים ליד שולחן הכתיבה שלהם, ולפי מצב הרוח בוחרים באיזה לאחוז, כך גם לרשות הלומדים העצמאיים עומדים כלים רבים, והם מגוונים את השימוש באלה בהתאם למשימות השונות שעליהם לבצע.

אישית, קשה לי להאמין שפעם הסתדרתי בלי קורא RSS – הזרימה החזקה של חומרים חדשים שמגיעים אלי בדרך הזאת מזינה אותי מאד. אבל אני יכול לתאר לעצמי תקופה שבה אעדיף זרימה איטית יותר ולא ארצה לנצל את הכלי הזה. למרות שבעבר השתמשתי בדלישס באופן יום-יומי, היום אני ממעט להשתמש בו. לעומת זאת, דרך קורא ה-RSS שלי אני קורא את חשבונות הדלישס של מספר ידידים, ובדרך הזאת אני נחשף לחומרי למידה שלעתים קרובות מסייעים לי. (לפחות שני ידידים מסמנים קישורים עבורי [links for you] בדלישס, וגם את אלה אני קולט דרך קורא ה-RSS שלי. בעצם, בדרך הזאת (ובדרכים נוספות) הם נעשים לחלק מה-PLN שלי, ומאמציהם מסייעים לי מאד.

הקושי איננו במציאת כלים שהם מתאימים ללמידה האישית שלנו. הקושי היא לפתח את הלומד העצמאי שיוכל לנצל את הכלים האלה. לא בכדי חלק גדול מהדיון על PLEs מתרחש במרחב הלימודי של ההשכלה הגבוהה, ולא בזה של בתי ספר. בצדק או שלא בצדק, בדרך כלל מניחים שהסטודנט באוניברסיטה יודע ללמוד (ואולי אפילו רוצה ללמוד) ולכן צריכים רק לחשוף בפניו את שלל הכלים שיכולים לסייע לו. אבל בגיל בית הספר האתגר הבסיסי הוא לעורר את התשוקה ללמוד.

טוני קרר, בבלוג שלו eLearning Technology מתייחס לבעיה הזאת:

More important are the methods. But probably most important are the mental models or frameworks that people use to understand what they need and turn it into methods and tools.
הכלים היעילים ביותר (ויש כאלה היום) לא ינוצלו כראוי אם התלמיד איננו יודע ללמוד. יש, כמובן, הדדיות בין הלמידה (שהיא מושג מעורפל למדי) לבין הכלים שתומכים בה. אפשר להציע מספר כלים לתלמיד שחש צורך לרשום את המחשבות שלו על נושא מסויים, ואפשר להראות לו מגוון דרכים לשמור קטעי טקסט שאליהם האו רוצה להגיע שוב. אבל בראש ובראשונה צריכים לעזור לו להרגיש את הצורך, ואת הרצון, לדעת. אם נצליח לעשות זאת, הדרך אל ניצול הכלים נראית לי די קלה.

עדיף, כמובן, להעתיק ממקור מוסמך

מאד הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, שהיה זה רק לפני יומיים שגזרתי וסימנתי לעצמי את הקטע שעליו אני כותב. נדמה לי שמאז שגזרתי וסימנתי אותו, נתקלתי בעוד כעשרה קטעים נוספים הראויים להתייחסות – חלקם אולי ראויים יותר מאשר הקטע הזה. אני מקווה שאצליח להתייחס לפחות לחלק מאלה בעתיד הקרוב. ואם יש קטעים שהם ראויים יותר, למה בכל זאת בחרתי לחזור למאמר שהתפרסם לפני יומיים? הסיבה היא בעצם קטע אחד מתוך אותו מאמר שלדעתי ממש שווה ציטוט.

לפני יומיים התפרסם באתר של הניו יורק טיימס מאמר מאת נעם כהן בשם: Start Writing the Eulogies for Print Encyclopedias. האמת היא שהשימוש במילה "start" בכותרת המאמר קצת תמוה. האם רק עכשיו הניו יורק טיימס מגלה את מה שרבים מאד ממשתמשי האינטרנט בוודאי גילו מזמן? ובכל זאת, המאמר מאד מעניין, בעיקר מפני שהוא מביא נתונים שמראים שלא מדובר רק ברושם, אלא בעובדה: ימיו של האנציקלופדיה המודפסת אכן ספורים. במאמר אנחנו קוראים ש:

ahead of other books, magazines and even newspapers, the classic multivolume encyclopedia is well on its way to becoming the first casualty in the end of print.
בהמשך מוסרים לנו שהמכירות של המהדורה המודפסת של אנציקלופדיה בריטניקה לפני שנה היו רק 10% מהמכירות של שנת 1990. ולא מדובר בבריטניקה בלבד. אנציקלופדיות בארצות רבות נתקלות באותה ירידה במכירות. רבות מגיעות למסקנה שכדאי להעלות את המוצר שלהם לרשת, להפיץ אותו חינם, ולנסות להרוויח מפרסומות. אכן, הכתובת כנראה על הקיר.

אך מה שבעיני יותר מעניין במאמר הוא מה שאפשר לכנות ההתפקחות מהנוסטלגיה. בדרך כלל מאמרים בעיתון כמו הניו יורק טיימס מתרפקים על העבר ובוכים על כך שהעולם שלנו משתנה ללא הכר. הרי כולנו יודעים שהתלמידים של היום אינם לומדים כמו ש-"אנחנו", בעידן האנציקלופדיה המודפסת, למדנו. ולאור זה חשוב לצטט כאן שתי פיסקאות מתוך המאמר:

"I remember in my own childhood in the 1940s, early '50s, I and my parents would sit around the table and look at the encyclopedia together," said Larry Hickman, director of a center at Southern Illinois University devoted to the education pioneer John Dewey. "In the old days, the Encyclopaedia Britannica or the World Book encyclopedia was regarded as authoritative," he recalled, laughing as he agreed, "That's why you would copy it for your book report."

But Mr. Hickman said that parents and children can have the same discussions "seated in front of the computer, the electronic hearth, as I like to call it." And he said that losing a set of books considered infallible was actually a good thing for developing critical thinking.

האמת היא שאין סיבה להיות מופתע שמישהו כמו היקמן אומר את מה שהוא אומר. הוא הרי אחד המומחים למשנתו של ג'ון דיואי, וגם אחד מממשיכיו הרעיוניים. הוא בוודאי מודע לכך ש-"תרבות ההעתקה וההדבקה", שערוץ 10 היה כל כך להוט לחשוף, לא נולדה עם האינטרנט. אך דווקא בגלל זה נעים לראות שמצטטים אותו.