גם במתמטיקה יש יצירתיות

לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.

השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת "Why Does Daniel Pink Hate Me?"). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.

יש טעם לציין שבנושא של המלאכה של צדיקים נעזרתי ברשת הלמידה האישית שלי. רציתי לבדוק אם אותה אמירה מופיעה במקורות באותן מילים, וקצת הסתבכתי. שני ידידים עזרו לי למצוא את המקור (שהוא דומה, אם כי לא זהה – מדובר ב-תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).
מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:
The book is a rallying cry for more creativity and arts, especially in K-12 education. It's hard to argue with that. Stories of schools canceling recess, arts, music, even history and science to focus on boosting math and reading test scores makes your heart hurt. It's beyond tragic to know in your bones that we are boring kids, wasting their time prepping for tests that don't matter, and ultimately losing them.
היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:
What if it's a misleading accumulation of misinterpreted anecdotes, pseudoscience, made up "exercises" and a profound misunderstanding of math, engineering, and science. Does this help or hurt educators who are trying to improve schools?
הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי …):
Pink describes so called left-brain characteristics as "sequential, literal, functional, textual, and analytic" and assigns them to programmers, accountants, and people who got good grades in school. According to Pink, these attributes are "…prized by hardheaded organizations, and emphasized in schools." This is in contrast to right-brain people who are "creators and caregivers, shortchanged by organizations, and neglected in schools."
הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-"מדעי". אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:
To draw a hard line between the sciences and creativity shows a profound misunderstanding of both. I can tell you that programming is as close to composing music as anything else. It's something that you feel, that you can lose yourself in, that comes from a place inside that is sometimes unexplainable.
זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:
It's a shame that this beauty is often lost in the K-12 curriculum. But that's a problem with curriculum, not a problem with people's brains.

Building his case on such an impoverished view of creativity in the sciences weakens everything Pink says. It shows a profound misunderstanding of people who aren't like him and sloppy thinking about the cause and effect relationships he claims exist.

אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.

על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי "האויב"

נדמה לי שכבר ציינתי, מספר פעמים, שיותר מאשר לצפות בסרטים, או להאזין להקלטות המטפלים בנושאים שמעסיקים אותי, אני מעדיף לקרוא עליהם. כאשר אני קורא אני קובע את הקצב, וגם את הקשב – כאשר אני מאזין להרצאה אני בדרך כלל מגלה, אחרי מספר דקות, שהמילים נשמעות, אבל לא ממש נקלטות. כאשר זה קורא תוך כדי קריאה, אני פשוט קורא את אותו קטע שוב.

אבל כל זה אינו אלא הקדמה המסבירה שאתמול, בשעות הלילה, חרגתי מהרגלי, נכנסתי ל-YouTube, וצפיתי בסרט בן 50 דקות על הוויקיפדיה. הסרט הופק עבור ערוץ הטלוויזיה הציבורי ההולנדי, ומאד התרשמתי ממנו. רואיינו גם מקטרגים וגם מסנגרים, והמפיקים נתנו לבעלי מספר עמדות (אולי זה מפתיע, אבל יש יותר מאשר רק "בעד" או "נגד") יותר זמן מאשר השניות הספורות שבדרך כלל נותנים למרואיינים בכתבות טלוויזיוניות. התוצאה היא שהמרואיינים הרחיבו מעבר לאמירות הסתמיות שאנחנו בדרך כלל פוגשים סביב הנושא הזה.

הדרך שלי אל הסרט היתה טיפה מפותלת. הכותרת של מאמרון חדש בבלוג של ג'ורג' סימנס – Am I my brother's web 2.0 gatekeeper? – עוררה את התעניינותי, ושמתי לב שהשם מתייחס למאמרון באותו שם בבלוג של האנציקלופדיה בריטניקה. ניחשתי שמדובר במאמרון של רוברט מקהנרי, עורך ראשי לשעבר בבריטניקה, שהתייחס לנושא הוויקיפדיה פעמים לא מעטות בעבר, ונחשב כאחד ממבקריה החריפים. סימנס מצטט את מקהנרי:

The thing is, there has always been too much information. That is to say, there has always been a great deal of bad information, or badly presented information, along with the good and the well done. So there has always been a role for the person who had the ability to separate the wheat from the chaff and the temerity to consign the chaff to oblivion….

My point is that there is no need, nor has there ever been one, for “gatekeepers.” The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

אין זה מפתיע שמקהנרי כותב משפטים כאלה, אבל זה אולי כן מפתיע, לפחות טיפה, שסימנס, שדברך כלל איננו מזוהה עם ה-"מחנה" של מקהנרי, מזדהה איתם. הוא כותב:
I find myself agreeing with what the author is saying at stages – i.e. the importance of people (networks) to help make sense of the world.
הסכמה כזאת איננה בדיוק מבשרת על ימות המשיח, על התמזגות מזרח ומערב, אך היא בכל זאת מעניינת, ואף חשובה. החלטתי לקרוא את המאמרון של מקהנרי, ושם למדתי שההתייחסות לתפקיד ה-gatekeeper, לשומר הסף, מופיעה בסרט הטלוויזיוני ההולנדי, והחלטתי לצפות בו. לפני-כן, כמובן, קראתי את המאמרון של מקהנרי שמציין:
My point is that there is no need, nor has there ever been one, for "gatekeepers." The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

But finding, aggregating, and making sense of information is a useful set of tasks, and it is no surprise that in a decently open economy there arose businesses and other institutions to do so on behalf of persons who would value the service. It's hard to see what is sinister in this….

קשה להתווכח עם קביעה כזאת. בוודאי אין שום דבר מרושע בנסיון למצוא את הכדאי, ואת בעל הערך, מתוך בליל המידע המציף אותנו, ולא פעם היכולת לעשות זאת בהצלחה וביעילות דורשת הכשרה ואימון. אבל סימנס, שכזכור מוכן להסכים עם הרבה ממה שכותב מקהנרי, בכל זאת מעיר הערה נוספת. במידה די רבה, סימנס חי ברשת (תיאוריית הלמידה שלו, connectivism, טוענת שהלמידה מתרחשת באמצעות יצירת קשרים בין צמתי מידע שונים) והוא מודע מאד לכוח של הרשת. הוא כותב:
Online, like it or not, access trumps authority. Educators need to understand that key distinction.
במילים אחרות, היכולת להגיע בקלות למידע שמהימנותו מוטלת בספק תנצח את האפשרות להגיע למידע מהימן אם ההגעה אליו תדרוש במאמץ רב. סימנס מציין שעלינו להכיר בכך "אם נרצה או לא נרצה". מפני שסביר להניח שעל פי רוב לא נרצה, אין לנו ברירה אלא לשאוף לכך שכמה שיותר מידע זמין יהיה מהימן, אבל עוד יותר חשוב, שכל אחד ילמד להיות את שומר-הסף המידעי של עצמו.

בין המרואיינים בסרט אנחנו פוגשים את לארי סנגר, שהיה שותף ליוזמה המקורית של הוויקיפדיה בתחילת דרכה. סנגר עזב את הפרויקט לפני כמה שנים, מתוך התחושה שבצורתה הנוכחית, אין לוויקיפדיה היכולת לגשר בין הפתיחות של "כל אחד יכול לערוך" לבין הצורך במהימנות. באחד הקטעים בסרט סנגר אומר:

I think the problem with instant information is that it allows people to avoid the hard work of forming their own opinions, gathering information and sifting through it and really reasoning about it. But this isn't a problem just about Wikipedia. It's a problem about the internet. And it's not a problem about the internet actually by itself at all. The internet is great. The absolutely huge amount of information that's available on the internet is a wonderful thing. The problem actually is in us.
אינני יודע אם בכך סנגר התכוון להזכיר את המשפט הקלאסי של Pogo:
We have met the enemy, and he is us.
אבל אפילו אם לא, נדמה לי שהוא בהחלט מצליח להתמקד בבעיה האמיתית.

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר ("Everything You Want" של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל …
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).

ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-"תשובה" לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק "מסקנה" לא פחות חשובה:

On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.

אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

תמיד למדנו עם "חומרי גלם"

דייוויד וורליק, במאמרון חדש, מציין הבחנה מעניינת בין הדור שלו (וגם שלי) לבין הדור של ילדיו. הוא כותב שהדור שלו מתייחס למידע כמוצר שצורכים, ואילו דור ילדיו מתייחס למידע כחומר גלם, כחומר "שעושים איתו משהו". וורליק כותב:
One of the many distinctions that I frequently make in my presentations is a comparison between how my generation views information and my children's generation. For us (oldsters), information is a product to be consumed. We purchase a book so that we can read it, a CD so that we can listen to it, a DVD so that we can watch it. As I watch my son and daughter in their information experiences, I see that at least part of the value of the content that they use is in what they can do with it – text, video, audio, images, that can be mixed and remixed together to make something new, valuable, or interesting. For them, information is a raw material.
ההבחנה של וורליק תמוהה מאד בעיני, משני טעמים. מצד אחד, בעידן הקונסטרוקטיביסטי שלנו, מעטים הם אנשי החינוך שלא ישלמו לפחות מס שפתיים מינימאלי לרעיון שאנחנו לומדים נושא רק כאשר אנחנו, כדברי וורליק, "עושים משהו" איתו. ההתמודדות שלנו עם המקורות שאנחנו פוגשים הופכת את אותם מקורות לשלנו. זאת אותה "הבניית ידע" שאנחנו מרבים לדבר עליו. אך מצד שני, נראה לי כמובן מאליו שאנחנו רוכשים ספר קודם כל "כדי לקרוא אותו", או קונים דיסק "כדי להאזין לו". אם אנחנו "נעשה איתו משהו" לפני שנקרא אותו, בכלל לא ברור אם אותו "משהו" שאנחנו עושים יהיה נאמן למקור, יצמח מהמהות של אותו ספר או דיסק. יתכן שהוא פשוט ישמש קרש קפיצה להתייחסות שהיא פרי הדמיון שלנו בלבד, ללא קשר אמיתי למקור עצמו.

זאת ועד: יש משהו מוזר בקביעה של וורליק שעבור דור ילדיו המידע הוא "חומר גלם", כאילו שהוא איננו כזה עבור הדור שלי. אינני יכול להעיד שבשנותי כמחנך הצלחתי לחשוף את תלמידי לכמה שיותר "חומרי גלם" שבאמצעותם הם יכלו לבנות את הבנת העולם שלהם, אבל אין לי ספק שזה מה שהמורים הטובים שהיו לי עשו עבורי. נדמה לי שהתלהבותו של וורליק מכלים חדשים סוחפת אותו לקביעות שתחילה נשמעות משמעותיות ומרשימות, אך בעיון נוסף מתגלות כסתמיות למדי.

וורליק מביא דוגמה מעניינת מאד שלדעתו מאפשרת לתלמידים "לעשות משהו" עם חומרי גלם לימודיים. הוא כותב:

Think about taking Roosevelt’s Day in Infamy speech and running it through a tagcloud generator, and then laying that next to Churchill’s Blood, Toil, Tears and Sweat speech.
הכלי שוורליק מדגים כאן, TagCrowd, הוא כלי מעניין ביותר, ונדמה לי שיש בו פוטנציאל לימודי רב (עלי להודות לוורליק שהוא חשף אותי לכלי הזה, וחבל שהכלי עדיין לא עובד בעברית). באמצעות הכלי הזה אפשר לקבל מיפוי של מילים או מונחים נפוצים בקטעי טקסט שונים. וורליק צודק שיכול להיות מעניין מאד להשוות בין נאומים שונים באמצעות כלי כזה. אבל זה מביא אותנו חזרה לבסיס שבלעדיו כלי כזה יהיה חסר תועלת. אם לא נקרא את הנאומים שאנחנו רוצים להריץ דרך הכלי, אם לא נכיר את הרקע שעליו אותם נאומים צמחו, כל מה שנעשה בסופו של דבר יהיה "לעשות משהו" עם חומרי הגלם, אבל לא ממש ללמוד מהם.

נמשל (אולי) מנושא אחר

יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.

הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:

We've known for a long time that one form of dyslexia (the most classic form) is about the linkage between speech and reading functions which, in character-based languages, are disaggregated. It is the impartial mapping of speech onto writing, sound and visual processing of semi-phonetic processes, that causes confusion. This is also one reason why English-speakers have the highest dyslexia rates.
אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:
In the US, we expect a functional literacy at around 10-11. And we don't devote nearly as much time to reading/writing and we almost never acknowledge to kids that phonetics is problematic. So you have kids learning the authority of school at exactly the same time they're being told rules for pronunciation and reading that don't make sense. Maybe it's hard to explain to a kid that the rules are inconsistent because of the history of linguistics and mass printing in English. But you can emphasize that the rules are contradictory and point to places where memorization is pretty much the only way to get them right.
אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של "מלחמות השפה" בין מחנות הפונטיקה וה-"שפה כמכלול". אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.

תלמידים רבים מאד "לומדים" מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו "מבין" את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:

That fidgety first-grader who "doesn't get" the phonetics rules? He's right! He should not have to be told to suppress his alert, critical instincts. He or she should be applauded for good observational skills, praised for not accepting rules blindly when they don't make sense, and helped with other methods.
וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-"נכונות" לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.

כן לזכויות יוצרים … אבל גם לזכויות המשתמשים

בתחילת החודש ג'ויס ווילנזה, ספרנית בבית ספר, וגם סטודנטית המסיימת עבודת דוקטורט בתחום של אוריינות מידע, כותבת על השינוי שמתרחש אצלה ביחס לשימוש בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים. היא מתארת את הגישה הזהירה שהתפתחה אצלה עד לאחרונה:
As I watched the information and communication landscapes shift over the past few years, I secretly viewed fair use as a doctrine that guided what we couldn't do. Fear and guilt seemed regularly in the way of innovative teaching and creative expression.
כאשר מורים פנו אליה ושאלו לגבי מה מותר ומה אסור, היא נהגה להמליץ שבמקרה של ספק, עדיף לא להשתמש. אבל במאמרון הזה היא מודה שלאחרונה מתרחש אצלה שינוי. היא כותבת:
Recently my Temple University colleague, Renee Hobbs shared, what was for me, a relatively foreign (but perhaps obvious) idea: copyright is designed not only to protect the rights of owners, but also to preserve the ability of users to promote creativity and innovation.
התפיסה הזאת, שזכויות יוצרים אינן באות רק כדי להגן על היוצר, אלא גם כדי לעודד סביבה חברתית שמסוגלת לינוק מהסביבה הזאת ולהוסיף עליה, מתפתחת אצל וולנזה בעקבות מסמך שהיא קראה לאחרונה: The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy (לפני כחצי שנה הזכרתי את המסמך הזה, ואני שמח לעשות זאת שוב). וולנזה מדגישה שהיום היא רואה את הנושא של "שימוש הוגן" לא כנושא מצומצם או מוגבל המותיר טיפה, אבל עדיין מגביל המון, אלא מרכיב חשוב מאד של זכויות יוצרים באופן כללי, המראה שבעצם, תחום המותר באמת רחב מאד.

ג'ויס וולנזה איננה היחידה שכותבת על הנושא הזה בזמן האחרון. דוג ג'ונסון, רכז הטכנולוגיות בבתי הספר במחוז במדינת מיניסוטה, ומרצה באוניברסיטה באותה מדינה, פרסם השבוע ארבעה מאמרונים סביב הנושא של זכויות יוצרים ושימוש הוגן, תחת השם: Changing how we teach copyright (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4). שני החלקים האחרונים של הסידרה מכילים יותר הרהורים מאשר קביעות, אבל בשני החלקים הראשונים רואים בבירור שהתפיסה של ג'ונסון דומה מאד לזו של וולנזה. הכותרת של החלק הראשון היא:

Change the focus of copyright instruction from what is forbidden to what is permitted.
הדגש הזה מאד נראה לי. פעם אחר פעם מספרים לנו מה אסור, עד שאנחנו משכנעים את עצמנו שעדיף לא להשתמש בשום דבר. ג'ונסון אומר לנו לא רק שתחום המותר איננו כל כך קטן, אלא גם שחשוב שמורים ישמעו את זה בצורה ברורה. בעצם, זה גם הדגש של החלק השני:
When there is doubt, err on the side of the user.
הזהירות המופלגת שאנחנו נוקטים נובעת, ללא ספק, מהידיעה שלבעלי הזכויות גם גישה לעורכי הדין הטובים ביותר. יכול להיות שזה נכון, אבל אם נבין שהרבה מותר, נלמד גם לחשוש פחות.

וכמובן שהטכנולוגיה אשמה

דרך חשבון הדלישס של סוזן (אהה! יש לי רשת למידה אישית!) הגעתי למאמר באתר של העיתון הבריטי, Daily Mail. אתר האינטרנט של ה-Daily Mail גדוש ברכילויות האחרונות על כוכבי קולנוע ומוסיקה, אבל יש בו גם, כנראה, קצת מקום ל-"חדשות", והחדשות המרעישות התורניות הפעם הן שאזרחי אנגליה אינם יודעים לאיית כהלכה. המאמר מדווח על המסקנה של סקר שנערך:
Millions of adults are unable to spell basic everyday words, a study suggests.

Of 2,500 surveyed, 40 per cent could not spell "questionnaire", 38 per cent were stumped by "accommodate" and 37 per cent were defeated by "definitely".

אינני משוכנע שהמילים questionnaire או accommodate הן באופן וודאי מילים "יום-יומיות", אבל אני בהחלט מסכים שרצוי שהאנגלים יידעו לאיית אותן נכון.

עיתונים כמו ה-Daily Mail (וכמובן גם אתרי האינטרנט שלהם) אוהבים לעסוק בנושאים כאלה. בדרך כלל מגלים שהרמה התרבותית של דור הצעיר הולכת ודועכת, ואם אפשר לקשר את הירידה הזאת לטכנולוגיות חדישות, עוד יותר טוב. הפעם, לא מדובר רק בנוער – אחוזים מכובדים של כלל האנגלים כנראה אינם יכולים לאיית. וכן, הטכנולוגיה כנראה אשמה. מתוך המאמר:

Two-thirds blamed their inability to get words right on the predictive text function on their mobile phones.
הנסקרים, כמובן, תרמו הסברים נוספים. היו משיבים שטענו שאיות נכון בכלל איננו חשוב, או ששגיאות איות פשוט אינן מפריעות להם. אבל פונקציית האיות המהיר של הטלפונים הסלולאריים זכתה אפילו לכותרת המאמר:
יש משהו די תמוה בהסבר הזה. אם הטלפון הסלולארי מסוגל לנחש את המילים שאנחנו רוצים להקליד (וכמובן גם לאיית אותן נכון), נדמה לי שהיה בזה פתרון לאותו העדר יכולת לאיית. את אותו הדבר אפשר להגיד לגבי בודק האיות של התמלילן – אולי איננו יודעים לאיית, אבל הטכנולוגיה, במקום להחריף את הבעיה הזאת, דווקא מאפשרת לנו להתגבר עליה. אינני מתנגד לכך שאנשים יידעו לאיית כהלכה, אבל אם, בעזרת הטכנולוגיה, אפשר להפיק מסמכים נקיים משגיאות איות, מה זה משנה אם הכותב שגה וזכה לתיקון באמצעות הטכנולוגיה, או אם לא שגה בכלל?

לנושא הזה יש, כמובן, השתמעויות חינוכיות. כן, אני בעד זה שתלמידים יידעו לאיית, כמו שאני גם בעד זה שהם יידעו את לוח הכפל. אבל אני גם רוצה שתלמידים ילמדו לנצל את מלוא השירותים שהטכנולוגיה מציעה להם. העובדה שאינני צריך לזכור מספרי טלפון מפני שהם שמורים בתוך הסלולארי שלי איננה יוצרת אצלי פגם, אלא משחררת את הראש שלי לעניינים מעניינים יותר מאשר המספרים האלה.

ה-Daily Mail, כדרכו, מצא טרף קל, נושא זול שאפשר לנצל כדי לבכות על דעיכתה של התרבות. אי-אפשר להתגאות בתלמידים שאינם יודעים לאיית, אבל לא יהיה זה אסון גדול אם הם לא יידעו לקרוא את העיתון הזה.

נדמה לי שיש צורך בעוד הערה כאן. אני קורא (הפתעה?) בלוגים רבים. אני מניח שרוב הבלוגרים שאני קורא יודעים לאיית נכון, וכמובן גם להשתמש בבודק איות. ובכל זאת אני פוגש שגיאות לא מעטות. בדרך כלל אני משייך את השגיאות האלו לעובדה שמאמרונים לבלוגים נכתבים מהר, ולכך שכאשר ממהרים, לא מקפידים לבדוק, או לערוך, את מה שכותבים לפני ההקלקה על "פרסם". זה קורה גם לי – יותר מאשר רק "מידי פעם". יד על הלב, הייתי מעדיף לא לפגוש שגיאות. אין לי ספק שהן גורמות לתחושה של אי-נוחות, לשאלה של "אם הוא לא בודק את מה שהוא כותב, אולי אין הוא ממש מתכוון למה שאני קורא". אבל למדתי שהכתיבה הכמעט יום-יומית לרשת אפשרית רק אם הכותב מוכן לפעמים להגיד לעצמו "זה מספיק טוב" במקום "זה בדיוק מה שרציתי להגיד". אפילו אם זה לפעמים צורם, אני מוכן לסלוח שגיאות איות.

צעד מדוד ליישוב אחד, דוגמה מבטיחה למערכת כולה

אסתי, בבלוג שלה, מעלה שאלה שבוודאי מעסיקה כל אחד מאיתנו שעוסק בתקשוב בחינוך:
במפגש השתלמות אחרון של המורים, שוב עולה השאלה מה הלאה? מה קורה לתלמיד המסיים את החטיבה ובכיתה י' נכנס לביה"ס התיכון, בו אין תקשוב , אין ניידים ואין מורים המשלבים תקשוב בשיעורים.
ההתקדמות של הטמעת התקשוב בבתי הספר בארץ איננה אחידה. בגלל סיבות רבות, שללא ספק אחת החשובות שבהן היא הרמה הסוציו-אקונומית של בתי הספר, והמשאבים הלא שיוויוניים שמגיעים אליהם, יש בתי ספר שהם משופעים בתקשוב ובשימוש די נבון באותו תקשוב. לעומתם, בתי ספר אחרים נשארים רחוק מאחור, עם מינימום של משאבים תקשוביים. ויש סיבות נוספות. לא פעם מורה אחד, המשוגע לדבר, מסוגל לקדם בית ספר שלם, ואילו מנהל, שאינו מוצא ערך בתקשוב, יכול למנוע התקדמות בתחום בבית הספר שלו. בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, שאינם נמצאים תחת האיום של בגרויות, חופשיים יותר להתנסות בדרכים יצירתיות לשימוש בתקשוב, וכאשר התלמידים של בתי הספר האלה מגיעים לתיכון הם מגלים שעליהם לחזור לעפרון ולמחברת, ולדרכים "מסורתיות" יותר של הוראה ולמידה. אך למרות כל הסיבות האלו (ואחרות) המסבירות למה אין אחידות בשילוב התקושב בבתי הספר, הכיוון צריך להיות ברור – התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מההוראה, ומהלמידה, בבתי הספר.

ודווקא בגלל זה, השאלה "מה הלאה" שאסתי מעלה איננה נוגעת רק בפרויקט שהיא מלווה – פרויקט של שימוש במחשבים ניידים אצל תלמידי כיתות ה' ו-ו' בישוב אחד – אלא לעתיד התקשוב החינוכי בארץ. גם אם, נכון להיום, השאלה הזאת איננה רלוונטית לרוב בתי הספר בישראל, במוקדם, יותר מאשר במאוחר, בתי ספר אחרים, ויישובים אחרים, יגלו שהם שואלים אותה. מטרת התוכנית שאסתי מלווה היא, בין היתר, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב מחליף את העפרון ואת הנייר שבידי התלמיד, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב נעשה לכלי שלא מתייחסים אליו כמשהו יוצא דופן, אלא כמובן מאליו. היא צודקת שאם הניסוי הזה יצליח, בוגרי בתי הספר שבפרויקט, כשהם יגיעו לתיכון, ימצאו את עצמם בסביבה שבה חלק גדול ממה שהם למדו נדחק הצידה; הם יאלצו "לחזור" לשיטות לימוד שקדמו לא רק למחשבים ניידים, אלא למחשב בכלל.

לפני שבוע, זכיתי לבקר בשניים מבתי הספר של הפרויקט הזה. לא הרגשתי שמתחולל בהם מהפכה. התלמידים יושבים בשורות מול המורה ומול הלוח (ובזכות המחשבים, גם מול מסך גדול המחובר למחשב המורה). התרשמתי שחלקים נרחבים מהשיעורים בהם צפיתי התנהלו בצורה מאד דומה לצורה שבה דורות רבים של תלמידים למדו. חוויית הלמידה בכיתה נראתה לי מסורתית למדי, לא מהסוג שיקשה על התלמידים להשתלב שוב בשיעורים ללא תקשוב. אבל מזמן למדתי לא לחפש מהפכות בחינוך, אלא לנסות לזהות את השינויים הזעירים. וכאן, באמת חשתי שינוי. ראיתי צעדים מדודים, שינויים שהם אולי אפילו קטנים, אבל ממשיים. במאמרון שלה, אסתי מציינת שהתלמידים מתרגלים לעבוד עם מילון מקוון, ושהם בשלים לסוגים שונים של הערכה מאשר המבחנים המקובלים. אני בטוח שהיא יכולה למנות עוד הרבה צעדים קטנים מהסוג הזה – צעדים שאינם מהווים שינויים מפליגים, אבל מצביעים בבירור על כיוון, מעידים על הפנמת התקשוב לתוך הרגלי הלמידה של התלמידים.

אסתי כותבת:

בתי הספר החדשניים רצים קדימה, בזמן שמערכת החינוך לא מספיקה להדביק את הפער, ונשארת מאחור, או במוכר ובידוע.
אכן, חבל שחלקים נרחבים של המערכת נשארים מאחור. אבל מטבע הדברים, אם בית ספר אחר מתקדם, בית ספר אחר יהיה בעמדת פיגור כלפיו. תמיד יש מישהו שמבצע את הקפיצה הנחשונית, וקשה לבוא אליו בטענות שלא כולם קפצו יחד. ואם במקרה הזה הקפיצה הנחשונית אינה אלא מספר צעדים קטנים, אין במה להתבייש. הכיוון הכללי ברור, ומאד מרשים.

תוכן גולשים וחינוך – זיווג מוצלח

איריס, בשחקי, שחקי על חלומות, מתייחסת למאמר שהופיע בקפטן אינטרנט לפני מספר ימים. המאמר מצביע על מגמה "חדשה" באינטרנט – שהתלהבות כלפי תוכן הגולשים כבר מיצה את עצמו, ושהמטוטלת נמצאת בדרך חזרה להסתמכות על אתרים "מוסמכים". איריס מגיבה:
אני מקווה כי השמועות על מותו מוקדמות מדי.
וחשוב לטעמי, להעצים את המקום שלו בחינוך.
לעתים קרובות מתקבל הרושם שהצדדים השונים בוויכוח על איכותו ועל כדאיותו של תוכן הגולשים בכלל לא מדברים על אותו הדבר. המקטגרים שואלים מי צריך עוד ועוד סרטים של תינוקות צוחקים ביו-טיוב, או צילומים של חתולים חמודים בפליקר. הם מצביעים על שורה ארוכה של טעויות בוויקיפדיה ושואלים כיצד אפשר למצוא משהו בעל ערך בכל זה. לעומתם, המסנגרים מזכירים שלא פעם, בלוגרים לא מוכרים הצליחו לחשוף עובדות על פרשות שהעיתונות הרשמית לא פרסמה. וכמובן שהם מזכירים שמספר מחקרים הראו שהאמינות של הוויקיפדיה אינה יורדת מזו של אנציקלופדיות בעלות מוניטין. במידה לא קטנה, שני הצדדים צודקים. חשוב להזכיר גם שמשום מה, רוב המבקרים החריפים כלפי תוכן הגולשים מעדיפים להתעלם מהרמה הירודה של לא מעט עיתונים, ומתוכניות טלוויזיה רבות, ומכוונים את החיצים שלהם כלפי האינטרנט בלבד.

אבל ההערה הקצרה של איריס, שמתייחסת לזירה החינוכית, חשובה ביותר. המערכת החינוכית שואפת, כך מספרים לנו, לעצב אזרח שתורם לחברה. מטרת החינוך איננה אזרח פסיבי, אלא אזרח המעורב באופן פעיל בחיי החברה. באמצעות הכלים האינטרנטיים שעומדים לרשות המערכת החינוכית היום, תלמידים מסוגלים להתנסות ביצירת תוכן. הם יכולים להיות יצרכנים (prosumers) שאינם רק צורכים תרבות, אלא גם יוצרים אותה. אין ספק שלא פעם התוצרים שהם יפיקו יהיו ירודים, אבל בית הספר הוא מקום שבו הם יכולים לבחון את היכולות שלהם כך שבעתיד היצירות שלהם יהיו טובים יותר ובעלי ערך של ממש.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של האנשים שמעלים סרטים סתמיים ליו-טיוב היום הם בוגרים של מערכות חינוכיות שלא עודדו את היצירה העצמית. אם התלמידים של היום יזכו לעידוד יצרכני מהמערכת החינוכית, יש סיכוי שתוכן הגולשים שהם יפיקו כבוגרים יהיה הרבה יותר איכותי מאשר מה שהבוגרים מהם מפיקים היום.

אכן, כדאי מאד להיות מחובר

שמו של סטיבן דאונס מופיע בבלוג הזה לעתים די קרובות, ובצדק. דאונס סוקר מספר אדיר של אתרים (לא רק בלוגים) שעוסקים בתקשוב בחינוך ומידי יום (באתר OL Daily) הוא מדווח בקצרה על אלה שנראים לו המעניינים ביותר. לפעמים הוא מתעמת עם הקטעים שהוא מביא, ולפעמים הוא משבח אותם. הגישה החינוכית שלו מאד מגובשת, והוא איננו מהסס להביע אותה. אבל יותר מהבעת הדעה שלו, הוא רואה ביידוע ערך מרכזי. אפשר להיות בטוח שלפחות אחד מהמקורות שעליהם הוא מדווח מידי יום יהיה מעניין וכדאי. (דאונס גם בנה את Edublogs – מנוע חיפוש ייחודי המופעל על הבסיס של Google Custom Search. הכלי הזה עורך חיפושים על גבי מעל 450 בלוגים חינוכיים – מומלץ.)

והוא גם כותב. בבלוג האישי שלו הוא מתייחס, בדרך כלל באריכות, למגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב ולחינוך. כמעט תמיד מעניין לקרוא אותו. לפחות מאמר אחד שלו, Principles for Evaluating Websites, שהוא פרסם לפני כמעט שלוש שנים, נחשב (לפחות בעיני) לקלאסיקה. השבוע הוא פרסם מאמר נוסף שגם הוא (שוב, בעיני) עתיד להחשב כקלאסי: Seven Habits of Highly Connected People.

המאמר "מבוסס" על ספרו הפופולארי של סטיבן קורי, Seven Habits of Highly Effective People, אבל ההרגלים שעליהם דאונס כותב שונים, לפעמים באופן מאד משמעותי. התכונה הרצוייה הראשונה שלו, למשל, הוא להגיב:

The first thing any connected person should be is receptive. Whether on a discussion forum, mailing list, or in a blogging community or gaming site, it is important to spend some time listening and getting the lay of the land.

Then, your forays into creating content should be as reactions to other people’s points of view. This will ensure, first of all, that they read your comment, and second, that your post is relevant to the discussion at hand.

מורגש שהאגו, שבדרך כלל זוכה למקום של כבוד בהמלצות על כיצד להצליח, דווקא די מוצנע כאן. כך גם בהמלצה הרביעית, לשתף:
The way to function in a connected world is to share without thinking about what you will get in return. It is to share without worrying about so-called “free-riders” or people taking advantage of your work.

In a connected world, you want to be needed and wanted. This will, over time, cause resources to be sent to you, not as a reward for some piece of work, but because people will want to send you stuff to help you to be even more valuable to them.

המאמר איננו מתיימר להיות סקירה אקדמית, או ניתוח מקיף של נושא ההתנהגות בסביבה המתוקשבת. אבל ב-1200 המילים של המאמר דאונס מצליח לתאר בבהירות, ובצורה מאד משכנעת, את תפיסת העולם שעומדת בבסיס הנכונות להיות חלק מהבלוגוספירה החינוכית. מגיע לו תודה.