בשבח הסובייקטיביות

יד על הלב, אני משתדל להתרחק כאן מהתייחסויות לוויקיפדיה. אין זה מפני שהנושא איננו מרתק אותי. ההפך הוא הנכון – אני גומע כמעט כל פרט שמתפרסם אודותיה. אבל אני מגלה שכמעט כל דיון סביב הוויקיפדיה, ובמיוחד סביב מהימנותו כמקור, מיד מעורר תגובות שאינן מאפשרות דיון ענייני. גם אם אכריז בקול שאני רואה בוויקיפדיה מקור ראוי וחשוב, השמעת הביקורת הקלה ביותר תעורר אצל מסנגריה תגובות נוסח "במקום לבקר, למה שלא תתקן מה שדורש תיקון". לאור התייחסויות כלאה, אינני בטוח שיש טעם לנסות לדון בנושא.

ובכל זאת, דווקא ההכרזה של גוגל על השקת מיזם חדש בשם Knol מצדיקה התייחסות מחודשת לוויקיפדיה. אלישע הגיב כאן למאמרון הקודם באזהרה שלא רצוי לרדוף אחרי ה-"חינם" שגוגל מציעה לנו מפני שהאינטרסים של גוגל אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם שמירה על הפרטיות שלנו. אין לי ספק שהוא צודק, למרות שאני נוטה לחשוב שהיום פרטיות כבר איננה מה שהיתה פעם, ושבעולם המתוקשב שלנו נצטרך ללמוד להתמודד עם העובדה שאנחנו מאד חשופים. אבל לעומת זאת, ההכרזה על Knol כן מפריעה לי. קשה לא להרגיש שהמיזם הזה מנסה להתחרות עם הוויקיפדיה. תחרות כזאת בפני עצמה איננה פסולה. אבל כאשר חברה שחלק ניכר מהעיסוק שלה הוא חיפוש מידע, והבאת תוצאות החיפוש אל המחפשים, גם מנסה לקבוע בעלות על התוכן שהיא מגישה לנו, קשה לא להרגיש שריח של מונופול נודף מזה. אישית, הייתי מעדיף לראות שגוגל לא תחדור לתחום התוכן.

אבל אפשר להביט בנושא הזה מזווית נוספת. בבלוג שלו, דוג הולטון מעלה נקודה מעניינת שראוייה להתייחסות. הולטון מונה שורה של מונחים חינוכיים הקשורים לקונסטרוקטיביזם ומציין שלאחרונה אדם אחד פעיל מאד בעריכתם בוויקיפדיה, ושבכל המקרים האלה, המגמה של אותו אדם היא לבקר ואף לשלול גישות קונסרטוקטיביסטיות. הולטון מדגיש שעריכות מגמתיות כאלה נוגדות את השאיפה של הוויקיפדיה להציג גישה ניטרלית כלפי נושאים שנויים במחלוקת, אבל הוא מציין, בצדק, שלאותו אדם הזכות לנסות לקדם את התפיסה החינוכית שלו – אפילו בדפי הוויקיפדיה. הולטון מהרהר שאולי במסגרת כמו Knol, מסגרת שבו כל אחד יכול לפרסם "יחידת מידע" לפי ראות עיניו, אף אחד לא ישלה את עצמו שהמידע אמור להיות אובייקטיבי או ניטרלי.

אני מסכים. ובעצם, זה מחזיר אותי לביקורת המרכזית שלי כלפי הוויקיפדיה. אי-דיוקים למיניהם אינם מפריעים לי. אני משוכנע שאפשר לתקן את אלה, ולא פעם אנחנו עדים למערכת של בקרה בוויקיפדיה שפועלת בצורה מאד מוצלחת. זאת ועוד, לא איבדתי את התקווה שנצליח לפתח מיומנויות מידעניות שבאמצעותן נוכל לקרוא ערכים אנציקלופדיים בעין ביקורתית, ולקבוע לעצמנו את מידת המהימנות שלהם. אבל מהימנות אינה מחייבת ניטרליות. גם סובייקטיביות יכולה להיות מהימנה. אם, במקום ועדה די עלומה שבאמצעות תן-וקח מייגע מגבשת ערך כלשהו, אני נתקל בערך הנושא את שמו של אדם, אני יודע מראש שמדובר בהתייחסות סובייקטיביות; אני מניח מראש שמה שאני קורא הוא דעה; אני מתייחס לא רק למידע עצמו, אלא גם לאדם שהביא את המידע הזה לפרסום. לא רק שמצב כזה איננו מפריע לי – אני רואה בו ערך. מה לעשות, אולי אני במיעוט קטן בנושא הזה, אבל מה שמושך אותי לרשת איננו מידע יבש, מידע שעבר את המכבסה של הניטרליות. מה שמושך אותי היא הקשת הרחבה של דעות וגישות שאפשר למצוא ברשת. לאור זה, יתכן מאד שמיזם כמו Knol של גוגל תואם יותר את רוח האינטרנט מאשר פרויקט כמו הוויקיפדיה. אבל גם בלעדיו הרשת מהווה מערב פרוע של דעות וגישות, ולא ברור אם פרויקט כמו Knol נחוץ בכלל.

האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי?

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס "סטנדרטיים" (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-"אופן אופיס" בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-"הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי"? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם "אי-שם" בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור "Share" בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן "אישי", ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן "קבוצתי" בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-"מסלול" הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של "אופן אופיס" היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.

גלגול, בלבול, או סתם העתקה?

ראובן וורבר, במאמרון שהוא כתב באדורשת, פתח דיון חשוב סביב הגישה של בני נוער שגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית של היום כלפי זכויות יוצרים. (אני שמח לציין שתוך כדי כתיבת המאמרון הזה החבר ה-100 הצטרף לאדורשת. בנוסף למספר המשמח הזה, היא גם זכתה לפעילות די רבה, ומבורכת, בימים האחרונים.) ראובן מצטט מאמר של דייוויד פוג שכותב על טכנולוגיה בניו יורק טיימס. פוג מדווח על פגישות שלו עם סטודנטים, ועל הרושם שהוא מקבל ששמירה על זכויות פשוט אינה מעסיקה אותם בכלל. אני מקווה שדיון על הנושא הזה יתפתח כתגובה למאמרון של ראובן (התייחסתי שם, ולכן לא אעשה זאת שוב כאן).

אבל כפי שאפשר היה לצפות, מספר בלוגרים חינוכיים מתייחסים למאמר של פוג, ותוך כדי ההתייחסות הזאת קרה דבר די מרתק. קודם כל, מצאתי את התייחסותו של סטיבן דאונס לנושא בבלוג האישי שלו. דאונס מעלה מספר נקודות שמנסות להראות ששאלות של שיתוף משתנות בעולם הדיגיטלי, והוא שואל כיצד קרה שהתנהגויות שפעם נחשבו מקובלות פתאום הפכו לאסורות:

But now we are required to 'avert our eyes' – to not view, to not listen, to not download – in certain cases (and somehow, to magically know what those cases are). Why is this? Why is it OK to listen to a song for free on the radio but not listen to the very same song on the internet? How does the one behaviour remain moral but the other, somehow, become immoral?

ההתייחסות של דאונס היא בעקבות מאמרון שהוא קרא בבלוג של דוג ג'ונסון. ובסגנון אינטרנטי די הגיוני, ג'ונסון הרהר על הנושא בעקבות מאמרון של איאן ג'וקס בבלוג שלו. אבל ג'ונסון "מצטט" את ג'וקס, ואילו ג'וקס מצטט את דייוויד פוג, אבל איננו מציין היכן הכתיבה שלו עצמו מסתיימת ושל פוג מתחילה. כך יוצא שבמאמרון של ג'ונסון הציטטות מג'וקס הן בעצם המילים של פוג.

מבלבל? אכן כך. כאשר אני קראתי את ההתייחסות של סטיבן דאונס היה נדמה לי שהוא מתייחס למאמר של פוג שעליו כתב גם ראובן, אבל הוא מקשר רק לג'ונסון. ובבלוג של ג'ונסון, לא מזכירים את פוג. טום הופמן נכנס לתמונה ובמילים די חריפות מנסה לסדר את העניינים. הוא מסביר שג'וקס איננו מצטט את פוג בצורה שאפשר להבין היכן פוג נגמר וג'וקס מתחיל. בתגובות למאמרון שלו הוא מוסיף:

I mean, if someone is making a statement about, say, copyright, and messing up the attribution of their source, I'd say that demonstrates that maybe one should question how much of a handle they really have on the issue. It is like a mechanic whose car won't start.

עלי להסכים. שמירה על זכויות איננה רק "אל תעתיק", אלא גם "בשם אומרו", ואם בלוגרים רוצים לבקר את התפיסה הערכית של בני נוער, רצוי שהם יבדקו גם את עצמם. סביר להניח שלא מדובר ב-"העתקה" אלא ברשלנות, אבל דווקא כאן הרשלנות מאד מזיקה. (אגב, ג'ונסון הוסיף הערה בראש המאמרון שלו בו הוא מציין שכאשר הוא כתב את המאמרון, הוא לא ידע שג'וקס מצטט את פוג.)

אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי

לפני עשרה ימים דיווחתי כאן על כנס מו"ח/ISOC-IL שעסק ב-Web 2.0. כתבתי אז שהציפייה שלי שבאי אותו כנס יהיו אלה שכבר מכירים את הכלים האלה היתה כנראה מוטעית. כמה ימים מאוחר יותר סיגל, ב-"מידע'לה – מידענות ועוד" העמידה אותי על טעותי. היא כתבה:
לשם כך מכנסים כנסים וימי עיון, כדי "ליישר קו" ולאפשר לנוכחים לקבל בנוחות ובאווירה נעימה מידע, בסיסי או מתקדם, מבלי שירגישו נבוכים מחוסר הידע שלהם, כביכול. במובן זה, השיג הכנס את מטרתו.

אני מודה שבמידה גדולה מדי אני מנותק מהמתרחש בשטח. אני נתקל בנושא הכלים האלה מידי יום, ואני מצפה שכך גם אצל אחרים. לכן אני מופתע, כל פעם מחדש, לגלות שאין זה המצב. ובכל זאת, הופתעתי מסקר שהתפרסם בארה"ב השבוע, סקר ששוב המחיש עד כמה קהילת העוסקים בענייני Web 2.0 מנותקת מכלל המשתמשים באינטרנט.

הבלוג ReadWrite Web דיווח לפני מספר ימים שסקר שנערך על ידי חברת NPD לחקר שווקים מצא ש-73% מכלל משתמשי המחשבים האישיים מעולם לא שמעו על כלי אופיס מקוונים כגון Google Apps. זאת ועוד – עוד 20% מדווחים שהם שמעו על הכלים האלה, אך מעולם לא השתמשו בהם. יש, כמובן, הבדל לא כל כך קטן בין כלי אופיס מקוונים לבין כלי Web 2.0. לאור המספר ההולך וגדל של אנשים שפותחים חשבונות פייסבוק, אפשר לטעון שאי אפשר להסיק מסקנות בנוגע לחשיפה לכלי Web 2.0 מהמספר הזעום של משתמשי, ואפילו מכירי, כלי אופיס מקוונים. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר באחוזים זעומים.

בסביבה החינוכית יש לא מעט התעניינות בכלים כגון Google Apps. בחופשת חנוכה, למשל, נערכה השתלמות בכלים האלה בפיסג"ה של הרצליה, ואברום רותם כתב עליהם כבסיס לעבודה חינוכית שיתופית בבתי הספר. לזכותו של החינוך ייאמר שהרצון לקדם סביבות למידה שיתופיות מדרבן את המערכת לבחון את הכלים האלה. ואם כך, יש סיבה לאופטימיות. אבל הסקר של NPD (שנערך, יש להניח, כדי לבחון עד כמה כדאי להשקיע בשוק של כלי אופיס מקוונים) מעורר את החשש שאולי כמו עם כלי Web 2.0, הרעש גדול, אבל הוא מהדהד רק בתוך חוג מאד מצומצם.

וכל זה מעלה, כמובן, שאלה נוספת – שאלה שהיא אולי הרבה יותר משמעותית. האם המורה (וכמו-כן, גם התלמיד) שנכנס היום לתוך עולם התקשוב צריך ללמוד להשתמש בכלי אופיס לא-מקוונים? פעם, לפני עשור ויותר, כאשר כבר היה ברור שה-WWW כבש את האינטרנט, עדיין הדרכנו את השימוש ב-gopher, למרות שהיה ברור כבר שימיו של הכלי הזה ספורים. בהדרכות של היום אנחנו עדיין מלמדים את הכלים החדשים כאילו הם תוספת למיומנויות יסוד שצריכים לרכוש לפני המעבר לכים חדשים יותר. ואולי האמת היא שמיותר ללמד את השימוש בכלי האופיס הסטנדרטיים. אבל יכול להיות גם ההיפך – שהכלים ה-"חדשים" הם אופנה חולפת, ואלה מאיתנו שדוגלים בשימוש בהם חיים בתוך בועה.

פתיחות, ללא ביטול המקצועיות

נושא השקיפות, את מידת החשיפה של האדם בעידן האינטרנט, הוא נושא שדורש את ההתייחסות שלנו באופן מתמיד. מזכירים לנו שכל מה שאנחנו עושים באינטרנט משאיר עקבות דיגיטליות שהחברים שלנו, ואנשים זרים לנו, וגם השלטונות, יכולים למצוא. אסתי, שהבלוג שלה שעוסק בעיקר בעבודה שלה כמדריכה וכמטמיעה של השימוש במחשב בבתי הספר, מתייחסת לנושא הזה מההיבט המקצועי. אסתי כותבת:
השבוע הופנתה תשומת לבי למכתב שכותב אחד ההורים, שעוקב אחרי הפעילות המתנהלת בקמפוס. במכתב מפנה ההורה את תשומת לב המורים לעובדה, שהתלמידים מעלים את התוצרים לקבוצת הדיון, אך לא כולם זוכים להתייחסות אישית וספציפית של המורה.

ההערה הזאת בפני עצמה מעניינת מאד. על פניו, נדמה שהגיוני שכל תלמיד יזכה לתשובה מהמורה. כאשר תלמידים מגישים שיעורי בית למורה, הם מצפים לקבל אותם בחזרה עם הערות ו/או תיקונים, ואם כך, למה לא לצפות למשהו דומה בסביבה של קבוצות דיון. מצד שני, אין ספק שדרישה כזאת יוצרת עומס שקשה להאמין שהמורה יכול לעמוד בו. קבוצת דיון אינן (כך אני מקווה) רק העתקה של "דיון" בכיתה לסביבה המתוקשבת, אבל אם נתייחס אליהן כגירסה הדיגיטלית של הדיון בכיתה, נבין שמורה שמגיב לכל הערה של כל תלמיד בדיון בכיתה לא ייחשב כמורה בעל מעורבות עם תלמידיו, אלא כמורה שתלטן. במקום תגובות אישיות, נדמה לי שרצוי לנסות להסביר לאותו הורה מתלונן שקבוצת דיון המנוהלת בתבונה מאפשרת לתלמידים לבחון רעיונות שונים ולגבש לעצמם את עמדותיהם בנושא הנידון.

זאת גם הגישה של אסתי שמעלה מספר אפשרויות תגובה של המורה כגון סיכום קבוצתי של הנאמר בקבוצת הדיון, והתייחסות מכלילה לתוצר הקבוצתי של תלמידים. אבל חשוב ככל שהנושא הזה יהיה, הוא אינו העיקר של המאמרון של אסתי. הנושא שמעסיק אותה הוא אותה שקיפות בסביבה האינטרנטית שמאפשרת להורים להעיר. היא רואה בזה דרך לפיתוח המקצועיות של המורה:

צריך לזכור שכשפותחים את דלתות הכיתה, להורים יש נגישות לחומרים ויש להם הערות פדגוגיות שכדאי לקחת בחשבון וללמוד מהן. למרות שמורים מאד מאויימים מהעובדה שההורים רואים ומאירים נקודות, אני חושבת שזו בדיוק הנקודה להתפתחות המקצועית ולצמיחה של המורה.

נדמה לי שדרך אחרת לקרוא את אותה הערה של אסתי היא להבין שבעידן האינטרנט מורים פשוט יצטרכו ללמוד להתמודד עם המציאות החדשה הזאת שכל אחד יכול להסתכל על מה שהם עושים בכיתות שלהם. ואם הדבר הזה כבר בלתי-נמנע, אז כדאי לנצל אותו לטובה. כך אני מבין מתוך קריאה בין השורות של המאמרון של אסתי, והאמת היא שאני מסכים.

אבל למרות ההסכמה, אני גם חושש. משום מה, אינני רואה שדורשים את השקיפות הזאת מבעלי מקצוע אחרים. מנהלי חברות, למשל, אינן נדרשים להיות שקופים. זאת ועוד: עדיין לא מקובל לחדור לתוך הבתים שלנו ולהגיב באופן שוטף על כיצד אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אבל המורה, שמלכתחילה רבים מטילים ספק ב-"מקצועיות" של המקצוע שלו (הרי, כל אחד יכול ללמד בכיתה, לא?), צריך לא רק לקבל את השקיפות בשמחה, אלא גם לנצל אותה לשיפור המקצועיות שלו.

כאחד שרואה יתרונות רבים בשקיפות, אני חש צורך גם לציין שאינני בטוח שכל מי שדוגל בה עושה זאת מהטעם של השבחת המקצועיות. בתי ספר שאצלם הסביבה אינטרנטית נעשה לחלק בלתי-נפרד מתהליכי ההוראה והלמידה מזמינים את ההורים לצפות בנעשה. ואם מזמינים אותם, אז בוודאי צריכים גם להיות פתוחים להערות שלהם. אבל המורים באותם בתי ספר אינם צריכים לבטל את המקצועיות שלהם ולאמץ כל הערה שכל הורה מעיר. הם יכולים להזמין את ההורים להכנס לתהליך אמיתי של ליבון הסוגיות שונות, ואפילו להציע להורים לקרוא מאמרים חינוכיים תיאורטיים שיכולים לעזור להורים להבין את שיקולי הדעת להם. בצורה הזאת השקיפות באמת תוכל לפעול לא רק כחלון חד כיווני שמאפשר לצופים מבחוץ לראות מה קורה בפנים, אלה כחלון פתוח המאפשר זרימה רב-כיוונית של רעיונות.

הדוריס לסינג שאני אזכור

במבוא שלה לספרה הנהדר "מחברת הזהב", שראה אור באנגלית בשנת 1962, דוריס לסינג כתבה, בין היתר, את הפיסקאות הבאות (התרגום של ג' אריוך, במהדורה בהוצאת עם עובד משנת 1978):
אולי אין דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

"אתה נתון בתהליך שטיפת-מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת-מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדיעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על-פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם – להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת."

נזכרתי בקטע הנהדר הזה כאשר קראתי את הנאום של לסינג לכבוד קבלת פרס נובל בספרות השנה. הנאום של לסינג ארוך. לרוב, הוא עוסק במקום של הספר ושל הקריאה בחיים שלנו. היא כותבת על הכמיהה לקריאה גם אצל אנשים שחיים בעוני מחפיר. בתוך אותו נאום בערך שתי פיסקאות מתייחסות לאינטרנט, אך משום מה, אותן פיסקאות הן אלה שזכו לכותרות בעיתונות. בקטעים האלה לסינג רומזת שהאינטרנט גורם לרדידות תרבותית, והיא פחות או יותר מאשימה את האינטרנט בכך שהיום כבר אין לנו כבוד לספר.

לא אתווכח עם לסינג, למרות שלדעתי היא טועה בגדול (שיזף ראפלי, במאמר ב-Ynet, עושה זאת טוב יותר מאשר אני יכול). אבל בכל זאת, נדמה לי שרצוי לציין שאם יש משהו שיכול לחלץ את בני הנוער מאותה "שיטה המנציחה את עצמה" שעליה כתבה לסינג; אם יש כלי שמקנה לנוער את האפשרות "לקנות השכלה בכוחות עצמם" ו-"להכשיר את השיפוט העצמי" שלהם, הרי זה האינטרנט.

פעם אחר פעם מזכירים לנו את אותם סרטי YouTube של סוכריות מנטוס בתוך בקבוקי קולה, ומנסים לשכנע אותנו שהעיסוק באלה מדכא את פיתוח היכולת הביקורתית של הנוער. אבל פגעי אלה מתגמדים מול פגעי מערכת חינוך שנמצאת בידי אלה (ואני ביניהם) ש-"הצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו" קודמינו.

יותר מדור לפני שהיא כתבה על הרדידות שבאינטרנט, דוריס לסינג כתבה על כיצד המערכת החינוכית (ואני בטוח שהכוונה שלה היתה לכל מערכת חינוכית מאשר היא) עוסקת בשטיפת-מוח. אישית, אני אזכור את אותה דוריס לסינג מלפני ארבעים שנה, זאת שחיפשה דרך לשחרר אותנו מאותה שטיפת-מוח. חבל לי שהיום היא איננה רואה כיצד האינטרנט יכול ליטול חלק פעיל באותו שחרור; כיצד הוא יכול להוות חלק מרכזי ב-"דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה" שאפילו בקיומה היא הטילה ספק. אבל במלאכה הזאת, מלאכה שהיא עצמה נתנה לה השראה, יצטרכו, כנראה, לעסוק אחרים.

לא ירדתי לסוף דעתו

לפני כיומיים ג'ף אוטכט פרסם צילום של מסך טלוויזיה המוטבע לתוך כסא במונית בה נסע (כנראה בשנגהיי). על המסך מופיעה שורה של כפתורים שבאמצעותם הנוסע יכול לבחור לצפות במספר פרסומות. אוטכט לא מתרגש יתר על המידה מהמסך הזה, אבל הוא כן מציין שבעיניו הוא די מלהיב. הוא מוסיף שבעקבות המסך, והאפשרות לצפות בפרסומות:

I found my taxi ride more enjoyable.

אישית, נדמה לי שהייתי מעדיף להסתכל דרך החלון, אבל אני מניח שאוטכט כבר מכיר היטב את המסלול בו נסע, והמראה דרך החלון כבר לא מלהיב אותו. לכן, אפילו אם ההנאה שעליה הוא כותב לא כל כך מובנת לי, אני יכול להבין את ההתלהבות הרגעית שצעצוע טכנולוגי כזה מעורר אצלו. המאמרון הקצר של אוטכט הוא מסוג הדברים שעליהם כותבים מידי פעם, ועוברים הלאה. לא פלא שכמעט אין בכלל תגובות למאמרון הזה בבלוג של אוטכט – בלוג שבדרך כלל זוכה לתגובות רבות.

אבל דייוויד ורליק מגיב – בבלוג שלו. והתגובה שלו די תמוהה בעיני. ורליק מתלהב – נדמה לי שהוא מתלהב הרבה יותר מאשר אוטכט. הוא מציין שכבר מזמן הוא בדעה שצריכה להיות אפשרות לבחור את הפרסומות שבהן אנחנו צופים. ואז הוא מוסיף:

I also think that we’re going to see a lot more of this — often without a menu. As people are watching less programmed TV, advertisers are going to be looking for new places to put their work, and with flat panel TVs becoming less expensive, we’ll likely be seeing them just about everywhere that we are standing and looking for something to look at …. They must present their ads. We must pay attention to know what we should buy.

It’s how we learn.

It’s how we were taught.

אני מודה, קשה לרדת לסוף דעתו. אם ורליק לא היה בין הקולות המוערכים ביותר בנושא של "אוריינות חדשה", או "אוריינויות המאה ה-21", יתכן שאפילו לא היתה סיבה לנסות. אבל דווקא מפני שדעתו כן נחשבת, דבריו של וורליק מעוררים פליאה. האם לדעתו רצוי שיציפו אותנו, בכל מקום שנפנה, בפרסומות כדי שנלמד? והאם מה שכדאי לנו לקנות הוא מה שחשוב לנו ללמוד? נדמה לי שאחת המאפיינים של כל "אוריינות חדשה" צריכה להיות היכולת לכבות את המסך, ולדעת במה לא לצפות.

גרי סטייגר, שהקבלות שלו בתחום המחשבים בחינוך אינן פחותות משל ורליק, מגיב עם הערה מאד מתבקשת:

I’m confused, what does broadcasting ads to a captive audience have to do with learning?

Advertising is a form of indoctrination designed to make its target feel bad. I’d hate that to be the lesson for education.

אבל נדמה לי שלא פחות חשובה מההערה הזאת היא השאלה – מה קרה לדייוויד ורליק שהוא אינו כותב את זה בעצמו?

ובדיוק בזה אמור לעסוק החינוך!

באתר האינטרנט של ה-Chronicle of Higher Education מתפרסם היום מאמר מאת קאס ר' סונסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקאגו. המאמר, The Polarization of Extremes, עוסק בסכנות המחשבתיות שאורבות לבני אדם שמצמצמים את הסביבה שלהם לאנשים אחרים בעלי אותן השקפות כמו שלהם. סונסטיין מתייחס למחקר שנערך לפני שנתיים בו החוקרים הראו שאנשים שמשוחחים רק עם אחרים בעלי אותן דעות משלהם נעשים קיצוניים יותר בדעות האלו. סונסטיין מציין שאותו מחקר לא עסק באינטרנט, אבל הוא מוסיף שקל מאד למצוא דמיון בינו לבין הקלות שבו משתמשי אינטרנט יכולים ליצור לעצמם סביבה שבה יש רק דעות דומות משלהם, ולא להחשף בכלל לדעות שהם אינם אוהבים. הוא מזכיר את העיתון העתידי שעליו כתב ניקולס נגרופונטי בספרו Being Digital, ה-"Daily Me", וכותב:

Actually you don't even need to create a Daily Me. With the Internet, it is increasingly easy for others to create one for you. If people know a little bit about you, they can discover, and tell you, what "people like you" tend to like — and they can create a Daily Me, just for you, in a matter of seconds. If your reading habits suggest that you believe that climate change is a fraud, the process of "collaborative filtering" can be used to find a lot of other material that you are inclined to like. Every year filtering and niche marketing become more sophisticated and refined. Studies show that on Amazon, many purchasers can be divided into "red-state camps" and "blue-state camps," and those who are in one or another camp receive suitable recommendations, ensuring that people will have plenty of materials that cater to, and support, their predilections.

סונסטיין איננו בין המתנגדים לאינטרנט. בספרו מלפני שנה, Infotopia, הוא מראה, למשל, כיצד האינטרנט יכול לסייע בגיבוש מחשבה יצירתית. לכן, יש טעם להתייחס ברצינות לדבריו. עם זאת, הטענה שלו איננה חדשה. לפני 12 שנים אנדרו שפירו פרסם מאמר, "Street Corners in Cyberspace", בו הוא תיאר שתי תחזיות אפשריות לעתיד האינטרנט – Cyberkeley, סביבה בה ניתנת קול למגוון דעות, ו-Cyberbia, סביבה שבה אפשר יהיה לחסום כל דבר שאיננו לרוחנו. החשש של שפירו היה שאינטרסים כלכליים כבדים יצליחו להשתלט על המרחב הפתוח שצמח באינטרנט באותה תקופה, אבל אפשר למצוא דמיון בין התחזית שלו לבין התיאור של סונסטיין.

לא פעם הסביבה החינוכית, בעזרת התקשוב, מסתכנת בנפילה בפח שעליו כותב סונסטיין. אין ויכוח על כך שבאינטרנט אפשר למצוא את הכל. אבל בדרך כלל האמירה הזאת מתחברת לחשש שתלמידים עשויים לערוך חיפושים ולמצוא מידע מסוכן, דוגמת אתרים גזעניים שנראים אמינים. סכנה לא פחות קטנה היא שהמטלה השגורה בפי מורים רבים "תמצאו מידע על …" מזמינה תלמידים למצוא מידע שמחזקת דעות שהם כבר רכשו. ההתלהבות משפע המידע באינטרנט עשוייה לעוור מורים לעובדה שמציאת מידע כמטרה בפני עצמה איננה כל כך בעל ערך. האם זה יותר מדי לקוות שמורים ילמדו לבנות מטלות שבהן התלמידים מתבקשים למצוא מידע על נושא כלשהו שמציג לפחות שלוש גישות שונות לאותו נושא, לבחון את הגישות השונות ולהראות ממה כל גישה מבקשת להתעלם?

הטענה של סונסטיין, שאנחנו נוטים להסכים עם הדעות של הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, נראית לי די מובנת מאליה. אך אין זה אומר שהקבוצה שלנו תמיד צודקת. עוד יותר מאשר איסוף אין סופי של פיסות מידע, החינוך צריך לעזור לתלמיד לשקול דעות שונות על מנת לגבש דעה מבוססת משלו.

כמובן שאת הבלוג הזה צריכים לקרוא

לפני חודש קליי בוראל פרסם בבלוג שלו שהוא מחפש תלמידי תיכון שירצו להשתתף בבלוג קבוצתי של תלמידי תיכון על העולם שלהם כתלמידים בעולם מתוקשב. לפני שבוע קראנו שהשקת הבלוג ממשמשת ובאה. והנה, נדמה לי שהיה זה אתמול שהמאמרונים הראשונים התחילו להופיע. ההתלהבות רבה: ביומיים הראשונים כמעט 400 אנשים סימנו את הבלוג – Students 2.0 – בחשבונות הדלישס שלהם. נכון לעכשיו, שמונה תלמידים מרכיבים את הצוות של הבלוג, וכל אחד מהם כבר פרסם מאמרון. יש מה לקרוא – והוא בהחלט מעניין.

אישית, נמשכתי למאמרון של סטייסי על העתקות (מה לעשות, הנושא קרוב לליבי). התרשמתי. הכתיבה זורמת והיא מעלה מחשבות רבות בלשון די עשירה. היא בוחנת את הנושא מהיבטים רבים, ואני מקבל את הרושם שהיא כותבת לעצמה לפחות באותה מידה שהיא כותבת למבוגרים שאולי מצפים לראות מה תלמידת תיכון כותבת. בין היתר אנחנו קוראים:

Even though teachers have lectured about the evils of plagiarism since 5th grade, I sometimes still find myself staring at the computer screen, unsure on whether I can copy my AP Environmental Science textbook’s definition of biodiversity or if I needed to paraphrase. Do I even know how to paraphrase that term when the textbook’s definition seems to leave no room for a more direct explanation? Teachers always tell students to reword things they write, but what if the student can’t think of another way to reword what they want to say? In this incidence, sheer laziness isn’t the factor behind it.

עלי להודות שאחת הסיבות שאני מתרשם מהפסקה הזאת היא מפני שאני מסכים איתה. אבל יש משהו בסגנון שלה, בדרך בה היא כותבת לא רק על נושא ההעתקה, אלא גם על עצמה, שמאד מרשים. בשלב מסויים במאמרון היא כותבת, למשל:

I should actually be working on my AP Human Geography project right now.

ובעצם, המשפט הזה הוא מה שקונה אותי. הוא רומז על כך שהיא מצליחה למצוא קול שהוא ייחודי לה.

הכותבים ל-Students 2.0 מודעים מאד לעובדה שמבוגרים צופים בהם. קווין, שכותב על הבלוג באופן כללי מדגיש, למשל, שהוא רוצה שהקוראים של הבלוג שלהם יהיו אלה שעדיין לא משוכנעים …: :

More than the gushing supporters, who gave us awards before we even launched.

אפשר להבין אותו. הרבה יותר מאשר שהוא רוצה תפיחה על שכם, הוא רוצה לעורר דיון. וכמובן שיש תומכים רבים שמוכנים, כבר מההתחלה, להלל. ב-TechLearning Blog דייוויד ג'ייקס ממהר לחלק שבחים. ג'ייקס כותב:

What will be interesting to watch will be how a group of kids, basically high-school kids, step up and talk about the absolutely critical ideas that will require them to think beyond their years.

ואם זה לא מספיק, לקראת סוף המאמרון שלו הוא מוסיף:

The much larger idea that is embedded in Students 2.0 is that students are about to become much more involved in how they are educated. What happens when they figure out that these tools that they understand, that they’ve grown up with, can be used to make a difference, to create pressure, to put forth a collective will?

עלי להודות שבעיניי דבריו של ג'ייקס מביכים יותר מרק טיפה. התרשמתי מאד מהכתיבה של התלמידים האלה, ואני בהחלט מקווה שהם יוכלו להשמיע קול שאנחנו, המחנכים שלהם, נאזין לו. אבל קשה לא להרגיש שמה שמרגש את ג'ייקס היא העובדה שהתלמידים האלה מאמצים את הכלי שהוא (וגם אני) אוהב כל כך, ושהם משמיעים את הקול שלכם במגרש שלו/שלנו. אלפי תלמידים כותבים בלוגים. עשרות אלפים (ובוודאי יותר) מנהלים אתרונים אישיים ב-MySpace. אבל ג'ייקס כנראה אינו מתייחס לאותם בלוגים ואתרונים באותה רצינות שבה הוא מתייחס ל-School 2.0. וכי למה? נדמה לי שהסיבה קשורה לעובדה שאותם בלוגים אינם "מדברים" בקול שג'ייקס מזהה בתור הקול "הנכון". הוא איננו חש שהקול של אותם תלמידים אחרים תואם את תפיסתו. הוא איננו מזהה את דבריהם כחלק מהדיון שלדעתו צריך להתקיים. לעומת זאת, התלמידים של School 2.0 כן אימצו את הקול הזה. לכן, מה שכותבי School 2.0 עושים נחשב חדש ומבטיח. עלי להודות שאישית, אינני כל כך שונה מג'ייקס. גם אני מתרגש מכך שהתלמידים האלה "מצטרפים" למגרש שבו אני בחרתי לשחק. אני שמח להכליל אותם בדיון המתנהל בבלוגוספירה החינוכית. ובכל זאת, לא יזיק אם נאזין לקולות שאינם בוחרים להשמיע את עצמם בלשון ובסגנון שלנו.

ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו"ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו"ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט"ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: "אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?" (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד"ר אשר עידן בכנס מו"ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו"ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.