להוות דוגמה?

בעקבות הרצאת אורח של מומחה עולמי חינוכי, ביל קר, באוסטרליה הרחוקה, מעיר מספר הערות מאד מתבקשות בנוגע לכנסים ולעולם ה-Web 2.0 בחינוך. קר מסביר שבכנס בו הוא השתתף המומחה האורח התייחס לחשיבות של "ידע מקומי", הדגיש שבתשתית היישומים החדשים נמצא שיתוף המשתמשים, וציין עד כמה כלי ה-Web 2.0 שונים ממה שהכרנו עד היום. לכל אלה קר משיב בבלוג שלו:

Some thing is very wrong here:

1) an important international expert arrives from overseas to tell us that local knowledge is the most important thing

2) We sit in lecture mode hearing that the lecture is no longer important

3) the limitations of web2.0 apps are not mentioned. There was no context either historical (computer science) or historical, about all the knowledge discovered before computers were invented

קשה לא לזהות את המציאות שקר מצייר. זכורות לי מספר פעמים שבהן הוזמנתי להרצות בצפון, במרחק נסיעה לא קצר, וכאשר הגעתי למקום ההרצאה ראיתי בקהל אנשים שהכרתי שלדעתי יכלו להרצות על אותו נושא לפחות כמוני. אבל כמו שאומרים, "אין נביא בעירו". עם זאת, כולנו מוכנים, לפחות מידי פעם, לשבת בקהל ולשמוע הרצאה מעניינת. אימוץ כלי Web 2.0 בחינוך, ואת רעיונות השיתוף המגולמים בתוכם, איננו צריך לבטל דרכי למידה אחרות. לא מעט מרצי צמרת קונים את הקהל בכך שהם רומזים שכל מה שחשוב לדעת היום נמצא בבלוגים ובוויקיים, ואילו הם עצמם אינם מוכנים לוותר על העמידה על הדוכן לפני המאזינים. אבל אין זה אומר שהרצאה טובה לא יכולה להיות דרך מצויינת ללמוד משהו.

לטעמי, למרות שאני מסכים עם שלוש הנקודות של קר, הראשונה והשנייה הן בכל זאת לא הרבה יותר מאשר קריצות פופוליסטיות. לעתיד הנראה לעין, הרצאות יהיו חלק חשוב מכנסים, והרוב מאיתנו מעוניינים לשמוע את מה שלאנשים בעלי שם יש להגיד. עם כל השינויים המתבקשים בכנסים, ספק אם נוכל לשנות את החלק הזה.

אבל הנקודה השלישית של קר היא הרבה יותר סתם קריצה. הרצאות רבות שאנחנו שומעים בכנסים חינוכיים מלאות בהבטחות אפוקליפטיות. המאזינים מופגזים בהצהרות כגון: בעידן ה-Web 2.0 התלמידים ייצרו את חומרי הלמידה של עצמם, או שכל המידע הדרוש כדי להבין משהו כבר זמין על ידי הקלקת כפתור, ועוד. ולצד הנבואות האלו, קשה לא להרגיש שזה עתה המרצים הגו כל מה שחשוב בתיאוריה החינוכית, כאילו לפני התיאוריות שלהם לא היה מי שחשב על כיצד בני אדם לומדים, או אפילו שתלמידים כלל לא למדו. זאת ועוד: אותם מרצים כמעט אינם מביאים אף דוגמה ממשית של למידה בעולם החדש שהם מתארים. הם אינם מראים לנו מה המורה צריך לעשות כדי להתכונן לסוג חדש של למידה, או (במקרה שכבר אין מורה) הם אינם מראים לנו מה התלמידים באמת לומדים. כאשר ההרצאות מורכבות מהבטחות ריקות מצד אחד, ומתפיסות חינוכיות א-היסטוריות מצד שני, לא פלא שמה שנשאר לנו, המאזינים, לעשות הוא פשוט לצפות בהופעה ולהנות מההצגה.

הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד – עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.

    (אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)

הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:

… נכון שמדובר בהתלהבות שאוחזת כל פעם כשנתקלים במשהו חדש.

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.

רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת?

לפני מספר ימים התפרסמה כתבה בוושינגטון פוסט בה אנחנו קוראים שבקרוב יותקן מחשב נייח אחד בכל הכיתות של בתי הספר של העיר וושינגטון די. סי. הכתבה מוסרת לנו ש:

Mayor Adrian M. Fenty (D) and D.C. schools Chancellor Michelle A. Rhee announced today that every D.C. classroom will have a desktop computer by February under a $4 million technology initiative.

The money will pay for more than 6,300 computers, which will be installed in the city's 141 schools.

העיר וושינגטון איננה עיר עשירה – ההפך הוא כנראה הנכון. מי שנשאר בתוך העיר הוא מי שאין לו האמצעים שיאפשרו לו לצאת. המחוז של העיר הוא בוודאי בין העניים של האיזור. אי לכך, יש לקבל בברכה את ההשקעה במחשבים במערכת החינוך. אבל האם מדובר בהשקעה משמעותית? על מנת לברר את השאלה הזאת, מתבקשים כמה חישובים יחסית פשוטים. מוסרים לנו שבבתי הספר של העיר יש 50,000 תלמידים. ארבעה מיליון דולר עבור 50,000 תלמידים הם $80 עבור כל תלמיד. אולי אני טועה, אבל השקעה כזאת לא נראית לי רצינית במיוחד. כמו-כן אם, כפי שקראנו, יש 141 בתי ספר בעיר, חלוקה שווה של המחשבים תתן 45 מחשבים לכל בית ספר, ובאופן כללי, היחס של תלמידים למחשבים יהיה 8:1. בימינו, כאשר מחוזים רבים בארה"ב כבר מדברים על יחס של 1:1, אני חושש שאפילו עם המחשבים החדשים האלה בתי הספר של וושינגטון עוד יישארו רחוק לאחור.

אבל נדמה לי שהחישובים הכלכליים חושפים רק חלק קטן מהבעיה. הכתבה מסכמת את דבריה של מנהלת אחת מבתי הספר במחוז:

the computers will be a big morale boost for her teaching staff and will allow every teacher to keep grades and other records electronically.

צריכים לקרוא את המשפט הזה פעמיים כדי לצלול לעומק משמעותה. מנהלת בית ספר רואה את החשיבות של הכנסת מחשב לתוך כל כיתה בכך שזה יאפשר לכל מורה לעקוב אחר ציונים וניירת בצורה אלקטרונית. ממש חזון אחרית הימים!

כמובן שהמצב איננו עד כדי כך מגוחך. יש, הרי, גם מי שמבין שאפשר להשתמש במחשבים בצורה חינוכית. הכתבה מצטטת, למשל, תלמיד בן 16 באחד מבתי הספר בעיר שהסביר שמחשבים בספריית בית הספר הם דבר חיובי:

You can use them to research your school projects.

קשה לבוא בטענות כלפי תלמיד שמשמיע משפט בנאלי כזה. הרי, אפילו אם המשפט בנאלי, הדברים בכל זאת נכונים. אבל מה נוכל להגיד כאשר המבוגרים בכתבה משמיעים אמירות אפילו פחות מרשימות? הכתבה מצטטת את המפקח הראשי על טכנולוגיות (ה-"chief technology officer") של העיר:

Today, we are laying the foundation…. We must use the Internet and other computer applications to help our students compete in the global economy and to enable our teachers to do what they do best, teach and mentor the future leaders of our country.

אני יכול להבין שכאשר בעלי תפקידים מתראיינים לכתבות לעיתון הם נוטים לדבר בהכללות, אבל אם בשנת 2007 כל מה שיש להם להגיד על השימוש ב-"אינטרנט ויישומי מחשב אחרים" בבית הספר היא אמירה נדושה מהסוג הזה, נדמה לי שהעיר וושינגטון זקוקה להרבה יותר מאשר רק מחשבים חדשים. נוהגים להגיד מצב התקשוב בבתי הספר בארץ בכי רע, אבל יד על הלב, אין מה להשוות.

הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה

במשך השבוע האחרון הזדמן לי, ולמספר קוראים אחרים, לצפות בתהליך של מה שאני בוחר לכנות (מפני שאין לי שם אחר) "חשיבה חשופה". היה זה תהליך מרתק שהמחיש כיצד הסביבה האינטרנטית מאפשרת לנו לחשוב בציבור.

לפני מספר ימים סטיבן דאונס היה בהולנד, כדי להרצות, לפי הזמנה, בפני כנס SURF (אינני מכיר את הארגון הזה). אינני יודע אם במקור הרצאתו של דאונס היתה אמורה לעסוק בנושא שנקבע מראש, אבל כפי שהוא עצמו מסביר, קצת לפני הכנס הוא צלל לתוך מאמר שביקר בחריפות גישות של התערבות מינימליסטית בהוראה, ובעקבות קריאת המאמר הזה הוא הקדיש את ההרצאה שלו לנסיון להראות למה, בעיניו, אותו מאמר היה שטחי למדי.

הביקורת של דאונס בהחלט היתה חריפה, אבל בפתיחת דבריו (רשמתי מתוך הוידיאו של ההרצאה) הוא מעיד על עצמו שחשוב לו לקרוא על גישות שאיתן הוא איננו מסכים. הוא כותב :

I’m never completely sure that I’m doing the right thing…. Is this [דרך הלמידה שבה הוא דוגל] really the way learning happens? I question myself…. When I see papers like this, I worry that maybe the foundations of the work that I and other people are doing is not well grounded.

סגנון הכתיבה של דאונס הוא בדרך כלל מאד פסקני. ממה שהוא כותב קל לקבל את הרושם שהוא שולל כל דעה שונה משלו, ולכן אני חש צורך להוסיף כאן שהזדמן לי לפגוש אותו בקיץ האחרון ולשוחח איתו במשך כשעתיים, והתרשמתי שהוא אדם צנוע, ואפילו די מופנם. כאשר הוא אומר שהוא חושש שאולי יסודות עבודתו רעועים, אפשר בהחלט להאמין לו.

בימים שקדמו להרצאה דאונס פרסם שני מאמרים די ארוכים בבלוג האישי שלו. בראשון (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Summary) הוא ליקט התייחסויות רבות משו למאמר – הוא הציג דעות שונות, בעד ונגד גישות קונסטרוקטיביסטיות. דאונס כותב:

The debate:

On one side of this argument are those advocating the hypothesis that people learn best in an unguided or minimally guided environment, generally defined as one in which learners, rather than being presented with essential information, must discover or construct essential information for themselves(e.g., Bruner, 1961; Papert, 1980; Steffe& Gale,1995).

On the other side are those suggesting that novice learners should be provided with direct instructional guidance on the concepts and procedures required by a particular discipline and should not be left to discover those procedures by themselves.

בהמשך הוא הציג טענות רבות משני הצדדים של הוויכוח. במאמר השני (Kirschner, Sweller, Clark [2006] – Readings) הוא הביא מעל שלושים מאמרים והתייחסויות אחרות לרעיונות, בעד ונגד, כאשר על פי רוב הוא מתקצר את הדעות השונות מבלי להביע דעה. בשני המאמרים האלה יש לא מעט שגיאות הקלדה. ברור שאנחנו עדים לתהליך של חשיבה, של חתירה לקראת הבנה, ולפעמים הדברים בהירים מאד, ולפעמים הם עדיין מעורפלים.

אחרי ההרצאה, שוב בבלוג שלו, בנוסף לוידואו של ההרצאה עצמה, דאונס מביא דברי ביקורת של הכותב הראשי של המאמר שהוא ביקר, קירשנר (דברים שתורגמו עבורו), והתגובות שלו לאותה ביקורת. אם היה מרתק לעקוב אחר תהליך התגבשות הדעה של דאונס לקראת ההרצאה שלו, דבריו אחרי ההרצאה הם לא פחות מרתקים. לקראת סיום ה-"התכתבות" המתרגם של קירשנר מציין:

Kirschner ends his response with the remark that you are not debating. That you use a monologue that you control (e.g. on your weblog).

לזה דאונס משיב:

My own belief is that my own style of dialogue and debate is more open than any alternative being proposed. I may control my own website (though I do allow comments both on my main website and on my blog) but I do not control the blogosphere or the wider internet.

Kirshner may not choose to use open and public fora for debate, but it is certainly inappropriate for him to blame me for this choice.

If his understanding of scientific debate and enquiry is that it takes place only in special fora with limited participation and paying audience, then he is in my view mistaken, and he should not blame me for the consequences of his mistake, particularly after my efforts to correct them.

I conduct my side of the debate in the open five days a week for all to see, and if Kirshner has not seen, and does not care to take part, in this debate, then it is his loss, not mine. And I would say that the advantage that I – and any others who take part – gain from this method *is* empirical evidence for the position that non-guided instruction supports learning.

בלוגרים רבים נוהגים לטעון שהסביבה הבלוגית יוצרת תשתית חדשה, סוג אחר, של ליבון ציבורי מאשר הדרכים המקובלות עד היום לבירור מחלוקות רעיוניים או אקדמיים. אם זה אכן נכון, קשה לחשוב על דוגמה שממחישה את זה יותר מאשר סידרת המאמרים של דאונס בבלוג שלו סביב המאמר של קירשנר.

אל מעבר להעתקה והדבקה

נדמה לי שיותר מכל ביקורת אחרת המופנית כלפי חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, מושמעת הטענה שכל מה שהתלמידים יודעים לעשות היום הוא להעתיק ולהדביק, ולהגיש עבודה מוכנה. חלק בלתי-נפרד מאותה ביקורת, כמובן, היא הטענה שהתלמידים אפילו לא קוראים את מה שהם מגישים למורה. כאחד שעובד בחינוך עוד מלפני תקופת ההעתקה וההדבקה הדיגיטלית, אני יכול להעיד (וכבר עשיתי זאת מספר פעמים בעבר) שהדיגיטליות אמנם הקלה על ההעתקה וההדבקה, אבל היא בוודאי לא המציאה אותה. עוד בתקופה שבה תלמידים הגישו עבודות בכתב יד הם הרבו להעתיק קטעים שלמים ממקורות שונים, להכין כריכה יפה, ולהגיש את מה שהם הכינו. אבל יש בכל זאת הבדל די גדול בין אז והיום, וחלק גדול מההבדל הזה נמצא בדרך שבה החברה שלנו תופסת את המצב הזה. בימים ההם, אם בכלל למישהו היה איכפת שמעתיקים, טענו שתלמידים מעתיקים מפני שהם לא ידעו לכתוב עבודות כמו שצריך. לעומת זאת, היום כולם משוכנעים שתלמידים מעתיקים כי הם לא רוצים להשקיע בהכנת העבודות שלהם, ומעדיפים לנסות לעבוד על המורה שמתקשה להבין מה בעצם מתרחש כאן.

כמובן שגם בימים ההם, כאשר ההעתקה התבצעה בכתב יד, ודרשה מאמץ גדול יותר מאשר היום, מורים נהגו לתת הנחיות נוסח "הביעו את זה במילים שלכם". ובמקרה הטוב, זה מה שהתלמידים ניסו לעשות. אבל המורים לא היטיבו להבין עד כמה קשה היה לעמוד בהנחייה הזאת. כאשר תלמידים נדרשים להכין עבודות, ומשתדלים "לחקור" נושא מסויים, הם פונים למקורות מוסמכים. ובאופן די טבעי, אותם מקורות הוכנו על ידי אנשים שיודעים לכתוב. אותם מקורות בדרך כלל גם עברו עריכה של עורכים מקצועיים. מה לעשות, והרוב הגדול מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, מתקשים מאד "לנסח" מחדש, "במילים שלנו" את הדברים שכבר נוסחו באופן ברור ומקצועי במקורות שמצאנו. במקרה הטוב עלינו להשקיע מאמץ רב על מנת לשנות טיפה את סדר המילים במשפט, או להחליף מילה פה ושם עם מילה נרדפת. קשה להגיד שהתוצר הסופי שהתלמיד מגיש בסיום התהליך הזה הוא באמת "במילים שלו". הרי הוא בקושי שינה דבר, וכלל לא בטוח שהוא קרא, או הצליח להבין, את מה שהוא מגיש.

נהוג לנסות "לפתור" את הבעיה הזאת על ידי מתן מטלות חקר שאינן מאפשרות העתקה בלבד, אלא התייחסות אישית לנושא. אני כמובן בעד, אבל יש גם גישה אחרת, גישה שדייוויד וילי, בבלוג שלו השבוע, מתאר. וילי מתאר את המשימות שהוא נתן לסטודנטים שלו (כנראה במכללה ב-Utah):

The twist (there always is one) is that they were to write as little of the paper as possible. You see, wholesale plagiarism is discouraged, but weaving together a coherent piece from ten or fifteen different extant sources is tough and an excellent chance to get some first hand experience with reuse.

וילי מקשר לחמש עבודות של סטודנטים (כולן, אגב, על גבי תשתית של ויקי, אם כי מדובר כנראה בויקי "אישי") שממחישות את המטלה. בכמה מהעבודות אפשר לחוש שהתוצר הסופי מורכב מטלאים של ציטטות נפרדות שאינן מתחברות מספיק, ואילו באחרות יש תחושה של זרימה קוהרנטית. יכול להיות שאין באלה יותר מאשר אוסף של ציטטות, אבל קשה לא להרגיש שהסטודנט מבין על מה הוא "כותב". וילי מסכם את המאמרון שלו:

This kind of re-writing seems to be the academic equivalent of a mix tape… pulling together the greatest hits / greatest quotes from a certain genre or area to produce the desired effect. As I’ve said before, DJs are a metaphor for life…

קשה לא להסכים. אינני שולל לרגע את מיומנות הניסוח האישי, כולל ההתייחסות האישית שאיננה ניתנת לביטוי אלא "במילים שלך". אבל גם היכולת לטוות שלם קוהרנטי מתוך חוטים נפרדים היא ללא ספק מיומנות חשובה.

לשם מה המחשב בחינוך?

רק לפני כמה שבועות התחלתי לקרוא את הבלוג של טום הופמן באופן עקבי, אבל לעתים קרובות אני מגלה שכנראה היה לי כדאי לעשות זאת די מזמן. לפעמים הוא עוסק בעניינים טכניים שאינם מעסיקים אותי, אבל ההערות החינוכיות שלו הן בדרך כלל הערות שאינן מושפעות מהדעה הרווחת בבלוגוספירה החינוכית, ולכן הוא מסוגל להפתיע ולגרום לנו לראות את המוכר באור אחר.

הפעם הופמן התייחס למאמרון בבלוג של כריס דאוסון, שכותב על ענייני חינוך באתר של ZD Net. דאוסון כתב על דיונים שהוא ניהל עם התלמידים שלו סביב האפשרות לנפק להם מחשבים ניידים. קצת להפתעתו, התלמידים אמרו לו שהיו שמחים לקבל מחשבים, והיו בטוחים שהם היו משתמשים בהם לצרכים לימודיים ולא למשחקים.

אינני מכיר את התלמידים של דאוסון, ולכן קשה לי להביע דעה כלפיהם, אבל אני נוטה לחשוב שתלמידים יודעים לתת את התשובות שהם חושבים שמצפים לשמוע מהם. זאת ועוד: אם יש סיכוי שבית הספר יחלק להם מחשבים ניידים, די צפוי שתלמידים יהיו מוכנים להגיד את הדברים הדרושים כדי לחזק את הסיכוי הזה. אבל אני גם משוכנע שתלמידים יכולים לנצל את המחשב לצרכים לימודיים אמיתיים, וגם שהם עצמם מבינים כיצד לעשות זאת.

אבל הופמן לוקח את דבריו של דאוסון למקום שבעיני הוא הרבה יותר מעניין וחשוב. בבלוג שלו הוא מציין:

A lot of people seem to have trouble realizing the utility of giving older students an inexpensive, robust work computer. I think it is partly because you can't thread the needle between those who say "we can't give them this, they'll play around with it" and those who say "if you don't give them something they can play around with, they won't use it." However, for kids, as adults, if you give them a computer to do their work on, they'll probably do their work on it. Of course, you can't say that because supposedly the whole purpose of giving kids computers is to change what kind of work kids do, so any discussion along these lines is immediately hijacked into an unresolvable discussion of curriculum and pedagogy.

בדבריו כאן הופמן מתמקד על אחת הבעיות המרכזיות של השילוב, או ההטמעה, של המחשב ושל האינטרנט לתוך המערכת החינוכית. אם אני אוכל להוכיח שהשימוש במחשב בבית הספר מביא לציונים טובים יותר במבחנים, המערכת תהיה מוכנה להשקיע בקניית יותר מחשבים. אבל הבעיה היא שאפילו אם אוכל להוכיח דבר כזה (ואינני משוכנע שאני יכול), זאת איננה הסיבה שבגללה אני רוצה שתלמידים יוכלו להשתמש במחשב בבית הספר. אני דווקא מעוניין לאפשר לתלמידים לשחק עם המחשב בזמן הלימודים שלהם – כך הם יוכלו לבחון כיצד הכלי הנפלא הזה לא רק מאפשר להם ללמוד את מה שהמערכת רוצה שהם ילמדו, אלא גם מה עוד ניתן ללמוד, לבחון אילו דברים שאיננו מלמדים היום בכל זאת ראויים ללמידה.

הופמן מסכם שהדיון סביב הנושא הזה איננו ניתן לפתרון, או להסכמה. נדמה לי שהוא צודק. אינני בטוח שזה מנחם, אבל נדמה לי שאפילו בלי פתרון, אפשר להמשיך, כל צד בדרכו. הרי שני הצדדים של הוויכוח הזה משוכנעים שהמחשב והאינטרנט הפכו לחלק אינטגראלי של העולם, ולכן, אם מסיבות של הישגים טובים יותר, או מסיבות של למידה אחרת, שניהם בעד שילוב המחשב לתוך בית הספר.

הטכנולוגיה לשרות המשפחה, עם טיפה של מידענות לצידה

על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-"צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה".) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:

     אני: יש לך שיעורי בית?
     הילד: לא.

היו אולי מוחלפות ב-"שיחה" הרבה יותר יעילה כמו:

     אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?

כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:

Technology has parents and teenagers talking

המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:

Sitting round the table together for a meal was once the bedrock of family life. It is now becoming a thing of the past but Woolfson stressed that was not the end of the world.

"Now we have today's high-tech family where family communication takes place by email, internet, webcam and mobile phone as well as face-to-face of course," he said.

משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:

a study of how family communication has evolved

המילה "study" בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא – הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של "מטעם" נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.

חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי ריצ'רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.

תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:

was an unscientific survey of around 1000 people. It was done solely for PR purposes and attracted a lot of publicity

אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.

קליק ימין כמשל

במסגרת אחד הכובעים שלי אני נדרש לנסות, חזור ונסה, להרכיב רשימה של מיומנויות מחשב ואינטרנט שלהן תלמיד בית ספר זקוק, רשימה של מיומנויות שאם התלמיד ירכוש אותן, נוכל לקבוע שהוא אוריין מחשב. כל פעם שהדרישה/הבקשה הזאת עולה, אני מנסה להתחמק מתשובה מדוייקת. הרי אם אנחנו נכריז שעד סוף כיתה ג' על התלמיד לדעת לשנות את גודלו או את צבעו של גופן, אנחנו עשויים לגלות בתי ספר שמקדישים שבועיים של שיעורים ל-"מיומנות" הזאת, ומרכיבים מבחן על מנת לבדוק אם אכן ה-"מיומנות" נרכשה כראוי. לכן, הגישה המתחמקת האהובה עלי היא להתייחס ל-"שיקולי דעת": לקבוע שהדרישה איננה היכולת הטכנית לשנות גודל של גופן, אלא היכולת לזהות את הצורך בהבלטה או בהדגשה של חלק מסויים בטקסט. אם התלמיד יזהה את הצורך, הוא יוכל להדגיש את הטקסט בכל דרך שנראית לו, באמצעות מגוון הכלים שהתמלילן מציע לו.

אצל חלק מהמורים התשובה הזאת מתקבלת בהבנה. יש מורים שאפילו מקבלים אותה בברכה. ובכל זאת, יש לא מעט מורים שמהנהנים בראש ולכאורה מסכימים, אבל מיד שואלים "ומתי צריכים ללמד אותם להכין טבלה בוורד?

נכון, תגובה כזאת יכולה לגרום לי לבכות, או להתייאש. אבל עלי להודות שאני באמת מבין אותה. הרי בעולם של היום, תלמידים צריכים לדעת להשתמש במחשב, ולהבדיל מהעפרון, או ממכונת הכתיבה, המחשב (ודרכו האינטרנט) הוא כלי מורכב מאד, כלי שהשימוש בו מורכב מרשימה ארוכה ומתארכת של פעולות קטנות, שלא כולן מובנות מעליהן. אפילו אם התלמיד ילמד לשחק משחקי מחשב או לגלוש באינטרנט מהבית או מחברים, אין זה אומר שהוא רכש את המיומנויות הבסיסיות שמאפשרות לו להפיק מהמחשב תועלת לימודית ממשית. אך מה לעשות, וקשה לי להכין רשימה של מיומנויות שלפיה מורה יוכל לעבוד באופן שיטתי.

אין זאת בעיה חדשה, או קושי שהוא ייחודי לי. כבר פעמים רבות אנשים טובים ומוכשרים שעוסקים בהטמעת המחשב בתהליך הלמידה התיישבו כדי לגבש רשימה של מיומנויות שתוכל לסייע למורים בשטח לקדם את התלמידים שלהם. אין שום אפשרות שאפתור את הבעיה, וכל שאני יכול לעשות הוא להרהר עליה בפומבי.

הכרות עם שורת התפריטים של יישומי מחשב היא, בעיני, בין המיומנויות החשובות שתלמיד יכול לרכוש על מנת שהוא יהיה אוריין מחשב. אין, אמנם, אחידות בתפריטים האלה (וכל יום מופיע יישום חדש שמרחיב או מגוון את האפשרויות שבהם), אבל הידיעה שעל פי רוב יש עקביות בתפריטים חשובה מאד לחיזוק התחושה של התלמיד שהוא מסוגל לתפעל יישום זה או אחר. עם זאת, לא זכור לי שאי-פעם ראיתי "תוכנית לימודים" סביב הכרת שורת התפריטים. אבל אם אפשר "ללמד" להכיר עקביות מסויימת בשורות של תפריטים, נדמה לי שבלתי-אפשרי ללמד את ההקלקה על הכפתור הימני של העכבר, מיומנות שעשוייה להיות הרבה יותר שימושי. כאשר מקליקים על הכפתור הימני של העכבר, התפריט שנפתח לפני המשתמש מותאם ל-"סביבת" ההקלקה. בוורד, למשל, אם "בחרנו" בטקסט, אפשרות של העתקה תופיע, דבר שלא יקרה אם אנחנו מקליקים על טקסט שלא "נבחר". אם נקליק בתוך טבלה, רוב פריטי התפריט יתייחסו לאפשרויות עיצוב של הטבלה, וכך גם עם הקלקה על אלמנט גראפי, או על קישור. אין שום טעם, וגם אין שום אפשרות, לנסות לערוך רשימה מפורטת של המצבים השונים בהם ניתן להקליק עם הכפתור הימני, אבל הכרות עם האפשרות הזאת היא בכל זאת חשובה ביותר. האם נוכל להגדיר אותה כ-"מיומנות"? הרי מגוחך לדמיין "שיעור מחשב" בו מאמנים תלמידים בקליקים ימניים במשך 45 דקות. הקליק עצמו נלמד בשניות, ואילו השימוש בו בעשרות המצבים השונים שבהם הוא זמין לנו איננו קשור למיומנות, אלא להבנה של כיצד המחשב מסוגל לסייע לנו במגוון פעולות.

הכפתור הימני של העכבר הוא כמובן רק דוגמה. אבל נדמה לי שבקלות ניתן להכליל ממנו לגבי רכישת "מיומנויות" נפרדות. אין ספק שהשימוש היעיל במחשב מורכב מרשימה ארוכה של מיומנויות בסיסיות, מיומנויות שבלעדיהן, התלמיד לא יוכל להפעיל את המחשב כראוי. אבל אם המטרה שלנו היא תלמיד שמשתמש במחשב בתבונה, אותן מיומנויות נפרדות אינן מספיק. נצטרך לעסוק גם בהבנה של הסביבה, בהכרות מעמיקה יותר מאשר שינוי גודל גופן כאן או מספור רשימה שם. נצטרך למצוא את הדרך לאפשר לתלמיד לגלות אפשרויות בעצמו, גם אם איננו יודעים כיצד למדוד את מה שהוא צריך ללמוד.

ועלי להודות שבתחילת כתיבת המאמרון הזה קיוויתי שאוכל להבהיר מספר עניינים לעצמי, ואילו בסופו, אחרי יותר מ-600 מילים, די ברור לי שלא הצלחתי. אז לפחות השתמשתי בתמלילן ככלי להבהרת המחשבה, אפילו אם התוצאה נשראת מאד מעורפלת.

דעו את זכויותיכם

כבר מספר ימים אני מנסה להזכיר לעצמי להתייחס למאמרון מעניין שאנדי קרבין פרסם לפני כשבועיים בבלוג learning.now. אבל איכשהו, כמו שקורה לעתים קרובות מדי, עניינים אחרים תופסים את תשומת הלב, והקישור, וההתייחסות, למאמרון הזה נדחק יותר ויותר רחוק מתודעתי. כמובן שאם לא אכתוב על נושא מסויים זה לא יהיה סוף העולם. אבל בתוך הרעש הדי מתמיד שמלווה את נושא זכויות יוצרים והאינטרנט, כולל בסביבה הלימודית, יש טעם מידי פעם להזכיר שלא כל הזכויות נמצאות בידיהם של "בעלי הזכויות".

קרבין כותב על מה שבעיניו הוא:

a major crisis in our classrooms: that educators who are trying to improve students’ media literacy are being hampered by their own illiteracy when it comes to copyright and fair use.

הוא כותב על דוח שהתפרסם לאחרונה בשם The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy שבחן את הידיעות של אנשי חינוך שונים בנוגע לקניין רוחני, ומספר שהדוח מסיק ש:

many educators lack a key media literacy skill – the ability to articulate their rights to use unlicensed works in the course of their media literacy teachings.

לפי קרבין, לא מדובר בבעיה שולית הנובעת מהבנה מוטעית של החוק, אלא בפגיעה של ממש באיכות ההוראה. בלשון הדוח:

[T]eachers face conflicting information about their rights, and their students’ rights, to quote copyrighted material. They also confront complex, restrictive copyright policies in their own institutions. As a result, teachers use less effective teaching techniques, teach and transmit erroneous copyright information, fail to share innovative instructional approaches, and do not take advantage of new digital platforms.

מתברר שמורים רבים הוזהרו כל כך הרבה פעמים על השימוש בחומרים שיש עליהם זכויות, שהם אינם מודעים לכללי השימוש ההוגן (fair use) או אינם מעיזים להסתכן.

תוך כדי הכנת המאמרון הקצר (לשם שינוי) הזה, שמחתי לראות שמתפתח דיון סביב הנושא החשוב הזה באדורשת. שם, פנינה מידן קישרה לווידיאו של הרצאה של לורנס לסיג. לסיג מיטיב להסביר את המחיר התרבותי שאנחנו עלולים לשלם אם נגביל יתר על המידה את הגישה החופשית לאוצרות תרבות ונחסום את השימוש בהם כקרשי קפיצה להמשך היצירה.

לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:

E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools – collectively known as web 2.0 – to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:

a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:

are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות "חברים" עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.