ואפילו אם אין לנו קוראים

בוב ספרנקל, בבלוג האישי שלו, וגם ב-TechLearning Blog, חוזר למאמרון של דייוויד ורליק שעלה לבלוג שלו לפני חצי שנה. במאמרון ההוא, ורליק ניסה להסביר מה שונה בנוף המידעי של היום, לעומת זו של לפני דור. בין היתר הוא ציין:

this overwhelming information environment requires us to be able to distinguish information, to make decisions on what information to use and what to ignore.

ספרנקל חזר למאמרון של ורליק בעקבות השימוש שלו ב-Twitter,וההחלטות שהיו עליו לקבל בנוגע למי, מתוך האנשים שהוא מגלה עוקבים אחרי הודעות ה-Twitter שלו, כדאי לו לעקוב בהודעות שלהם. ספרנקל מודה שאין לו מספיק זמן לעקוב אחר כולם, ולכן הוא צריך מדד שלפיו הוא יוכל להחליט. את המדד הזה הוא מכנה "extra edge" – נדמה לי ש-"ערך מוסף" הוא תרגום מתאים. כדי להמחיש את אותו ערך מוסף, הוא ממשיך לצטט את ורליק:

Therefore, it is no longer enough to simply be able to write a coherent paragraph. We must be able to express ourselves compellingly, so that our information will compete for the attention of our audiences.

סטיבן דאונס קורא את ספרנקל ואת ורליק ושואל מה בין כתיבה לבין תחרות. לפי תפיסתו, התיאור הזה הוא:

a depiction of the network, red in tooth and claw, as individual nodes compete with each other for more and more connections.

לעומת הגישה הזאת, דאונס מציע משהו שונה באופן יסודי:

Then there is the other way, where the node processes information and communicates, not with reference to the competition, but rather, with reference to its own nature, striving to be the best of whatever type of node it is and letting the connection chips fall where they may. This sort of node uses connections, not as some sort of weapon, but in a spirit of cooperation, linking and sharing as an exchange of mutual value.

אינני מטיל ספק בכך שאנחנו (וזה כולל, כמובן, גם אותי) כותבים מתוך התקווה שאחרים יקראו את מה שאנחנו כותבים, ואפילו גם שיסכימו איתנו ויעריכו את התרומה שלנו. אבל אני גם משוכנע שרוח השיתוף שעליה דאונס כותב נוגעת הרבה יותר לתפיסה שנמצאת בתשתית של הכתיבה לבלוג. בין התפיסה של תחרות על השעות המוגבלות של זמן הקריאה של הקוראים הפוטנציאליים שלנו, לבין התפיסה שאנחנו כותבים על מנת לתרום, ולו משהו קטן, לתהליך של למידה ושל יצירת ידע שהוא תופעה תרבותית רחבה, ברור באיזו אני בוחר, ולקראת איזו אני מעוניין לחנך.

באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג' מכובד במדינת וירג'יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:

attested to the exasperation of countless teachers and professors in the computer era. Their perpetual war of attrition with defiantly inattentive students has escalated from the quaint pursuits of pigtail-pulling, spitball-lobbing and notebook-doodling to a high-tech arsenal of laptops, cellphones, BlackBerries and the like.

הוא ממשיך:

The poor schoolmarm or master, required to provide a certain amount of value for your child’s entertainment dollar, now must compete with texting, instant-messaging, Facebook, eBay, YouTube, Addictinggames.com and other poxes on pedagogy.

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על "ילדי הגוגל" שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ' מיכאל בוג'ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג'ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:

The baby boomers seem to see technology as information and communication. Their offspring and the emerging generation seem to see the same devices as entertainment and socializing.

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.

אנא, אל תזמינו אותי

בשבועות האחרונים זכיתי למספר לא מבוטל של הזמנות להציץ בפרופילים של ידידים ושל מכרים בפייסבוק. אינני יכול להגיד שלא מסקרן אותי להציץ, אבל נכון להיום, אני די מוכן לוותר. אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, די עסוק במספר רב של פרויקטים, ונכון לעכשיו, לא נראה לי שיש משהו בפייסבוק שיוכל לסייע לי בפרויקטים האלה יותר מאשר כלים אחרים שאני כבר עמוס בהם. אבל אינני יכול, כמובן, להגיד שכלים מהסוג הזה, או רשתות חברתיות באופן כללי, אינם מעניינים אותי, ולכן נדמה לי שיש טעם טיפה להרחיב.

אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.

מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).

בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:

שלא כמו רשתות אחרות, הרשתות החברתיות מאבדות מערכן כשהן מגיעות לגודל מסוים.

רק אתמול, סטיבן דאונס, בבלוג האישי שלו, הרחיב על הנקודה הזאת, והדגיש שבדרך כלל, ככל שרשת גדלה, איכות הקשרים שבתוך אותה רשת נעשית דלה יותר:

The presumption in the design of most networks is that the value of the network increases with the number of nodes in the network….

It is therefore tempting to suggest that a similar sort of thing holds for members of the network, that the value of the network is increased the more connections a person has to the network. This isn't the case.

Each connection produces value to the person. But the relative utility of the connection – that is, its value compared to the value that has already been received elsewhere – decreases after a certain point has been reached.

אם כך, לא בטוח שיש טעם בלהיות חלק מרשת המונית. אישית, אני יכול לתאר לעצמי שרשת בעלת משתתפים רבים מפזרת את עול אחזקת הרשת על גבי יותר מקומץ פעילים שנשרפים מהר מדי כי הם מחזיקים אותה לבדם. אבל מלבד היתרון הזה, קשה לי לזהות אחרים. למען האמת, אינני יודע מה אמור לקרות בתוך רשת כמו פייסבוק. האם אני והחברים שלי אמורים ללבן סוגיות שונות שמעסיקות אותנו, או האם אנחנו פשוט אמורים להיות "שם", ולהפגין נוכחות. הרושם שאני מקבל מוויכוח על פייסבוק (משתמש אחד בעד, ומשתמש אחר נגד) שהתפרסם ב-Ynet לפני כמה ימים, היא שהנוכחות היא מטרה בפני עצמה. שני המתווכחים מנסים להסביר מה הם עושים בפייסבוק. כצופה מבחוץ, נדמה לי ששניהם עושים (או לא עושים) את אותו הדבר, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאחד חושב שזה כייף וכדאי, והשני חושב שזה כייף, אבל בזבוז זמן. אישית, אני מסוגל להנות מבזבוז זמן לפחות כמו כל אחד אחר, אבל ממה שתיארו באותו "ויכוח", לא הבנתי למה כדאי לי לבזבז את הזמן שלי דווקא בפייסבוק. זאת ועוד: עדיין לא הצלחתי להבין מה מתרחש שם.

במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.

אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים – לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.

כנס מתקוונים ללמידה – מילה אחרונה

רק אחרי שהעליתי מספר התייחסויות לכנס מתקוונים ללמידה שנערך ביום חמישי לפני שבוע שמתי לב שכלל לא התייחסתי לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר. יוחאי עשה זאת, בבלוג שלו באדורשת, ובעקבות מה שהוא כתב, ראיתי לנכון להרחיב טיפה על אותה נקודה. יוחאי מציין שהוא התרשם מאד מדבריו של דוד פסיג על הסינגולריות הטכנולוגית, אבל …
מהי הסינגולריות של רוח האדם?

אכן, שמענו רבות בכנס על יכולות החישוב של המחשבים שיעמדו לרשות התלמידים של מחר. כמו-כן, שמענו על נפלאות הכלים שעומדים לרשותם כבר היום. אבל אני חש שמשום מה החינוך – כיצד אותה עוצמה חישובית ואותם כלים נהדרים משרתים את הלמידה – נבלע אי-שם בתוך החזון הטכנולוגי.

מבקרים של התקשוב בחינוך נוהגים להדגיש שהרדיפה אחרי הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מהשאלות החינוכיות האמיתיות – איך להבחין בין עיקר וטפל, מה צריך בן אדם לדעת כדי לחיות חיים של ערך, איך להיות אדם. נדמה לי שאלה מאיתנו שעוסקים בתחום יודעים עד כמה אותם מבקרים מתאמצים לא לראות שאנחנו כן מתייחסים לשאלות כאלו. אבל אין זה מפטר אותנו מלהודות שלפעמים גם אנחנו מעמידים את הטכנולוגיה מעל לכל, ומאבדים את חינוך, כמו שנדמה לי קרה בפאנל בכנס.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 1

לא פעם העדתי על עצמי שהפסקות הקפה הן החלק האהוב ביותר עלי בכנסים. לאור זה נדמה לי שאינני יכול להתלונן על כנס "מתקוונים ללמידה" שנערך אתמול במרכז וואל ליד אוניברסיטה בר-אילן. היה, אמנם, כנס – שני מושבים וכמה ברכות – אבל היחס בין החלק הפורמלי, בו ישבנו והאזנו למרצים, לבין הזמן שיכולנו להסתובב ולהגיד שלום לחברים שלא ראינו מאז שנת הלימודים הקודמת (או מאז אחד הכנסים הקודמים) היה בהחלט לטובת המפגש החברתי והקפה. לאור זה, אין לי טענות. אבל הבעיה היא שבדרך הביתה חשתי שוב ושוב שמעבר להזדמנות למפגש החברתי, אפילו למארגני הכנס לא היה מושג למה ארגנו אותו.

המושב הראשון, "למה להתקוון?", היה עבורי (ואני מתאר לעצמי שגם עבור רוב הנוכחים האחרים) החלק המרכזי של הכנס. שיזף ראפלי הזמין ארבעה עמיתים מהאקדמיה להרהר בקול על השאלה הזאת מהיבטים שונים. רפאלי (האם אני אמור לכתוב "שיזף"?) ציין שעצם צורת ניהול הפאנל – מומחים על במה מול קהל – המחיש של המודל הקלאסי של הלמידה: מהאוטוריטה אל הקהל. הוא ציין שהתקושב מסוגל לשנות את המודל הזה, אבל הוסיף (ואני מקווה שאינני חוטא לכוונתו) שחדירת התקשוב לתוך החינוך עדיין לא שינה את המודל הזה.

אחרי שיזף הפאנל הגיב. גילה קורץ הגדירה את עצמה (נדמה לי ללא הוכחה לכך) בתור השמרנית ביותר בין המגיבים. היא הדגישה שאין רק דרך אחת נכונה לשלב את האינטרנט בתהליך ההוראה, אבל אין שום ספק שאותו שילוב הוא כבר כאן לתמיד – האינטרנט בחינוך איננו מודה חולפת. היא ציינה לשטעמה, התקושרות האינטרנטית הסינכרונית בחינוך פשוט לא מעניין. גילה לא הביעה דעה על Web 2.0, אבל היא רמזה שיש לה ביקורת רבה כלפיו. עם זאת, התרשמתי שעל מנת להסביר את עצמה היא סיפרה סיפור, וסיפורים היום הם דווקא פופולאריים מאד בסביבה של Web 2.0.

הבא בתור היה אלון הסגל שניסה להראות לנו מודל של ידע ברשתות חברתיות. הוא סקר את ההיסטוריה של Facebook והדגיש שהמערכת חייבת להבין שאם מאמצים רשתות חברתיות בלמידה היא חייבת לנטוש את השליטה על הידע. דוד פסיג, שדיבר אחרי הסגל, טען שאותם כלים שעליהם אנחנו מדברים כל כך בהתלהבות היום יישכחו מהר מאד בעקבות הקצב המטורף של השינוי הטכנולוגי. עם פסיג הפליג לעתיד (שהוא לדעתו לא כל כך רחוק), יורם עשת, המגיב האחרון, החזיר אותנו לימינו עם כמה הערות על הקריאה בסביבה הדיגיטלית. היו אלה הערות מעניינות על מחקרים שעשת עורך, אבל הם די התגמדו לאור המילים הגבוהות ששמענו לפני-כן.

הכרתי הרבה מהמאזינים בקהל – רבים בשם, ועוד רבים אחרים בפרצוף מכנסים קודמים ופעילות חינוכית רבה. יתכן והדברים ששמענו על הבמה היו חדשים עבור חלק מהם, אבל אני נוטה לחשוב שעבור הרוב הגדול הדברים שנאמרו על הבמה לא חידשו דבר, ורק חיזקו את המבוכה שרבים בוודאי חשו – שכלל לא היה ברור להם לשם מה נערך הכנס.

אם השמעתי לא מעט ביקורת כאן כלפי הכנס עצמו, יהיה זה רק הוגן לציין שהחוברת שחולקה בו היא חוברת מצויינת. היא עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות – לתאר את הפרויקטים השונים של גף יישומי מחשב בחינוך של המינהל למדע וטכנולוגיה. ארבעים העמודים מתארים היטב את הפרויקטים השונים של הגף. זאת ועוד: במקרה הזה, הדפוס הוא הדרך המתאימה ביותר להפצת המידע הזה. אינני יודע אם מארגני הכנס שקלו את האפשרות לאפשר לרכזי הפרויקטים השונים לתאר אותם, כל אחד במספר דקות, בכנס עצמו, אבל אני מתאר לעצמי שרעיון כזה עלה. טוב עשו שפשוט חילקו חוברת גדושה במידע על הפרויקטים וסמכו עלינו לעיין בה, במקום להאריך את הכנס עם קריאה מונחית ומייגעת (מלווה בוודאי במצגות מושקעות) של מה שכתוב בה. חבל רק שזה עדיין השאיר כשעתיים שהיה צורך למלא שהתמלאו בצורה קצת מביכה.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 2

דוד פסיג דיבר על העקומה האקספונציאלית של ההתפתחות הטכנולוגית. במסגרת הזאת הוא ציין שכבר היום מחשבים יכולים לעשות דברים רבים שנחשבים לתפקידי חשיבה של בני אדם. הוא הזכיר מאמר מדעי שנכתב על ידי מחשב שהתקבל להרצאה בכנס מדעי ורק הורד ממושב באותו כנס כאשר התברר שהוא נכתב על ידי מחשב. אינני יודע אם פסיג התכוון לסיפור הבא, אבל נדמה לי שאכן כך. אבל אם כן, המסקנה המתבקשת איננה זו שפסיג הציג.

בשנת 2005 כמה סטודנטים בפקולטה למדעי המחשב של MIT בנו תוכנה לכתיבת מאמרים בנושא מדעי המחשב: SCIgen – An Automatic CS Paper Generator. באתר שלהם הם מסבירים את העניין די בבור:

SCIgen is a program that generates random Computer Science research papers, including graphs, figures, and citations. It uses a hand-written context-free grammar to form all elements of the papers. Our aim here is to maximize amusement, rather than coherence.

One useful purpose for such a program is to auto-generate submissions to conferences that you suspect might have very low submission standards.

במילים אחרות (אם מילים כאלו בכלל דרושות כאן), המאמרים שהמחשב מחולל הם גיבוב די אקראי של מילים גבוהות וחסרות משמעות. המטרה המוצהרת של הסטודנטים היא לעבוד על מארגני כנסים "מדעיים" ולהראות שאותם מארגנים אינם קוראים את המאמרים שנשלחים אליהם, אלא מניחים שאם הם אינם מבינים את הכתוב, אז התוכן בוודאי "עמוק". מאמר אחד ש-"נכתב" בדרך הזאת:

Rooter: A Methodology for the Typical Unification of Access Points and Redundancy

התקבל לכנס שאליו הוא נשלח. הסיפור במלואו מופיע באתר של SCIgen.

אם זה אכן הסיפור שאליו התכוון פסיג (ושוב, נדמה לי שכן) איננו לומדים ממנו שהמחשב כל כך חכם, אלא שקל כל כך להפיל את האדם בפח.

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה – 3

בתחום של תקשוב בחינוך יש לי מספר כובעים, ואני מקווה שאוכל להמשיך לחבוש את כולם. לפעמים אני צריך להציג חלק מהממסד, ולפעמים אני יכול לבקר מבחוץ. לפעמים אני מנסה לגבש מדיניות, ולפעמים אני מעודד את הפריפריה. אמתול היתה לי הזדמנות להיות נציג של התארגונות מהשטח. לפני יותר מעשור הייתי חבר ב-קהילת למדע שהיתה, נדמה לי, הנסיון הראשון בארץ לגבש קהילה של אנשי חינוך שעסקו באינטרנט בתהליך הלמידה. מאז מסגרות רבות קמו ונפלו, וצעדנו לתוך עידן ה-Web 2.0. ובעידן הזה, יש לי הכבוד להיות חבר ב-אדורשת – נסיון חדש בכיוון דומה. בכנס אתמול, בנוסף לכובעים האחרים שלי, היתה עלי מדבקה:

ואפילו עסקתי טיפה בגיוס חברים נוספים. היתה לי, גם, הזדמנות לשתות קפה עם כמה מחברי "הרשת החברתית" הזאת, ולפגוש פנים אל פנים כמה מהם שעד היום הכרתי רק דרך הרשת. ואם רק בשביל הסיבה האחרונה הזאת, היה לי כדאי להיות שם.

קריאה … כתיבה … קריאה …

יותר מחמישים בלוגים שעוסקים באופן ספציפי בשילוב של האינטרנט בתהליך הלמידה מופיעים בקורא ה-RSS שלי. כמעט מידי שבוע אני מוסיף בלוג חדש (עבורי) לרשימה, ורק לעתים רחוקות אני מסיר אחד שהפסיק לעניין או לאתגר אותי, או (וגם זה קורה) פשוט נדם. ובכל זאת, בנושא הספציפי הזה מתפרסמים הרבה יותר בלוגים מעניינים מאשר אני מסוגל לקרוא. אי לכך, עבורי זאת תמיד חגיגה לקרוא בלוגר ישראלי שמסב את תשומת ליבי לבלוג שלא הכרתי. (כן ירבו!)

כך קרה השבוע כאשר איריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה לבלוג של ריאן בריטג, The Four Eyed Technologist. במאמרון שאליו איריס מקשרת בריטג מדגיש שהכתיבה לבלוג היא בעצם שלב מאוחר של תהליך יותר מורכב. הוא אולי השלב שאנחנו, הקוראים, רואים, אבל קודמים לו שלבים נוספים, שהעיקרי בהם, לפי בריטג, הוא הקריאה. איריס מצטטת קטע חשוב במאמרון של בריטג, אבל אני מבקש לצטט כאן את הפיסקה שבאה לפני הקטע שהיא מצטטת:

One reason for this shift is that many understand that blogging is about reading and critical thinking not the writing. Don’t get me wrong. The end product of blogging is communication; however, the real growth comes from the entire process and it starts with the foundation.

אני קורא את דבריו של בריטג ומהנהן בראש בהסכמה. אבל אני גם מוצא (דרך קורא ה-RSS שלי, כמובן) שקנדס שיבלי, בבלוג שלה Shively Blogmire רואה את הדברים טיפה אחרת. שיבלי איננה מבטלת את החשיבות של הקריאה, או של החשיבה, לפני הכתיבה. אבל היא מדגישה שזה בעצם מה שקורה בכל תהליך של כתיבה, ולא רק בכתיבה לבלוג:

My experience … says that we should always see writing as bundled with reading and reflecting and community. To say that blogging is all of the above is simply saying that writing should be seen through the writers’ project model: writing alone is not enough. Writing IS critical reading and listening and reflection and PROCESS, not product. Good writing has context in experience and community. The fact that blogs provide a magnificent set of tools to accomplish this does not mean that using blogs "just" for writing is wrong. It means that you are not teaching writing as you should if you do not include all the phases of the PROCESS.

אני מניח שכולנו ידענו את זה, אבל בהתלהבות סביב השימוש בכלים כמו בלוגים, אפשר לשכוח שביסודו של דבר מדובר בכלי שצריך לשרת תהליך. הוא בוודאי יכול לייעל את התהליך הזה, ואפילו לחדד עבורנו את החלקים השונים בו, אבל שיבלי כמובן צודקת – ללא קשר לטכנולוגיה זו או אחרת, כתיבה טובה צומחת מקריאה.

אינני טוען שהכתיבה שלי בבלוג הזה היא טובה במיוחד, אבל אין לי ספק שגם הפעם הקריאה, קריאה שמרחיבה אופקים וזוויות ראייה באמצעות החשיפה לנקודות מבט רבות ומגוונות דרך קורא ה-RSS שלי (איך לא?), ואחרי-כן הכתיבה, והפנייה שוב לקריאה וחוזר חלילה, היא שמאפשרת לי להבהיר את הדברים לעצמי.

"קצר" הוא לא בהכרח "לענין"

יד על הלב, זה לא יהיה סוף העולם אם לא אקיים את ההבטחה שלי לכתוב מאמרון מעמיק אודות Twitter (וממתי מאמרונים לבלוגים צריכים להיות מעמיקים?). אבל מספר קטעים שפגשתי השבוע שוב העלו את הכלי הזה לתודעה, וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן. (קיוויתי שמישהו מבין קוראי הבלוג הזה יקום להסביר לי מה הוא מוצא בכלי הזה, אבל זה לא קרה.) אז עם הדגש על ה-"אולי", אני שוב מנסה לבחון את הכלי, ולשאול מה סוד הקסם שלו.

מישהו ב-Technology Review כנראה די נמשך אל הכלי הזה. בחודשים האחרונים התפרסמו שם מספר מאמרים על Twitter, ועל הנושא של microblogging באופן כללי. בתוך כותרת המשנה של מאמר חדש שם, "Trivial Pursuits" אנחנו קוראים:

with microblogging services … the mundane is the message

המילה mundane באנגלית היא מילה נהדרת. היא מתארת מצב שאיננו רק רגיל, או יום-יומי, או בנאלי, אלא מצב שפשוט אי-אפשר להתרגש ממנו. והנה, בעצם מספרים לנו שכלים כמו Twitter מאפשרים לנו לעסוק בדברים שבדרך כלל לא היינו מוצאים טעם בעיסוק בהם. מה, אני שואל, יכול להיות הקסם בזה? מבחינתי, היתרון של Twitter על גבי מתחרה נוסף לכתר אלוף הבנאליות כמו Reality TV הוא שהבנאליות של תוכניות ריאליטי נמשכות שעות, ואילו הודעות Twitter נגמרות תוך שניות.

אבל לפעמים יש ערך בתמצות. הודעות Twitter יכולות, למשל, להיות סוג של הייקו. תלמידים רבים כותבים סיפורים של "ואז … ואז … ואז…", ואימון בהודעות טלגראפיות יכול, אולי, לעזור להם למצוא את העיקר במה שהם רוצים להגיד. דוג נון מקשר לכריס לוט שממליץ על סיפורים קבוצתיים הכתובים באמצעות Twitter. אינני משוכנע, אבל מדובר ברעיון מעניין.

הקישור הזה של נון הוא חלק מהתייחסות רחבה יותר ל-Twitter, התייחסות עם לא מעט אמביבלנטיות כלפי הכלי:

Some people are blaming Twitter for interfering with their blogging, which seems a bit strange. People start communicating through a channel that allows only short bursts of text, and they feel conflicted about not being more reflective. Then they write about that on their blogs. And I end up reading it and thinking about how twisted things can get. But that’s OK. ‘Twisted’ is lots of things I like.

בסופו של דבר, נון מחליט שמדובר בכלי שאיננו עונה על צורך אצלו. אני כמובן מסכים איתו. אבל נון מבקר בכמה תחנות מעניינות בדרך למסקנה (הצפוייה) הזאת שכדאי להציץ בהן. בין היתר, נון מצטט את סטיבן דאונס (איך לא?) שמסוגל גם להאריך וגם להיות תמציתי. הפעם, הוא מעיר הערה חשובה ביותר:

Twitter creates group behaviour. It creates boundaries. It creates cliques.

אני מודה לדאונס על ההערה הממוקדת הזאת, אבל יותר מזה, אני מודה לקישוריות. הרי ההערה הזאת הופיעה כתגובה בבלוג של טום הופמן, כחלק מדיון על תחושת העייפות של ויל ריצ'רדסון (שהוזכר כאן לפני כשבועיים). נתקלתי בבלוג של הופמן מספר פעמים בעבר, אבל לא צללתי לתוכו, והפעם, הקלקתי ונתפסתי. הופמן מתייחס לדבריו של ריצ'רדסון ומעיר הערה חשובה ביותר. הוא כותב:

The fact of the matter is that Will has maxed out how far this online community can take him intellectually. He's gone as far as he can without embarking on serious scholarship of the kind that just doesn't take place on blogs. And by that I don't mean that serious scholars don't blog (although few do in this discipline), but in particular they don't blog about the foundations of their discipline. We blog about things that are current, not fundmental (unless they overlap). It is the nature of the medium.

אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום. אבל אותה כתיבה בלוגית רצינית (ואני מודע מאד לבעייתיות של המילה הזאת) ניזונה מידע תיאורטי, מהכרות עם הגות חינוכית, ולא רק מהגיגי הלב של הבלוגרים. הופמן צודק לגבי ריצ'רדסון – כדי להעמיק את התרומה שלו הוא צריך לצלול יותר לתוך יסודות החינוך. יש משהו הגיוני במשיכה להודעות הקצרצרות של Twitter. אם צריכים לבחור בין משהו קל וזמין לבין מסע ארוך, גם אני נמשך אל הדרך הקלה. אבל הדרך של Twitter היא לשטחיות בלתי-נמנעת, ולכיתתיות שעליה דאונס כותב. מדובר בכיוון הקל, אבל לא בכיוון הנכון.

עדות נופסת לקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט

לפני שבוע קראנו על פיטוריו של מנכ"ל מקאן אריקסון בעקבות דעות שהוא פרסם בבלוג שלו. השבוע הסיפור התורן אולי פחות מרשים, אבל קרוב יותר לחינוך. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס מוסר שמפקחת מחוזית בניו יורק מוצאת את עצמה במצב די מביך בעקבות מכתב שהיא שלחה, כנראה בטעות, למספר רב של נמענים.

הסיפור בנאלי למדי. התחלתו בריב בין המפקחת לבין מורים בנוגע לדלתות שבעקבות כללי בטיחות צריכות להיות סגורות, למרות החום שנבע ממיזוג שלא פעל:

Back and forth the discussion went, until Oct. 3, when Dr. Farrell wrote an e-mail message to the district’s director of facilities, John Willabay. She vented a bit and then allowed: “Please go KILL these people….Please, please, please.”

Then she sent it – not just to him – but, accidentally, to an unknown number of others as well, including Terri Dubuke, a sixth-grade teacher who was one of the critics. Ms. Dubuke read it in shock and referred it to the teachers’ union, and the matter was discussed at a closed-door school board meeting on Oct. 17.

נדמה לי שאף אחד לא חשב שאותה מפקחת באמת ביקשה להרוג את המורים. היא פשוט כתבה מכתב שבו היא נתנה דרור לתסכוליה. אבל עכשיו הנושא זוכה לכותרות, ומשרד החינוך המקומי חוקר את העניין. המאמר בניו יורק טיימס מזכיר לנו שמדובר בתופעה די נפוצה:

Of course, Dr. Farrell is not alone in sending an e-mail message that reaches an unintended audience. Judith Kallos, who has written four books on e-mail etiquette, said the informality and seeming spontaneity of online communication continue to seduce otherwise sensible people into making fools of themselves.

“Eighty percent of the press calls I get are about this sort of thing,” she said. “I’m constantly hearing from people with Ph.D.’s who get online and write like sixth graders.”

אין, כמובן, מחסור בסיפורים כאלה. גם בחודש הזה, למשל, דווח על הנשיאה של קולג' מכובד שפרסמה צילום עם כיתוב מאד לא פוליטיקאלי קורקט באתר צילומים ציבורי. מרצים בקולג' טענו שהקשר הדברים לא הובן כראוי, ונשיאת הקולג' התנצלה, והסירה את כל צילומיה מאתרים ציבוריים.

אני מודה, לא במיוחד מושך אותי להמשיך לדווח על סיפורים כאלה, אבל יש נקודה אחת שבכל זאת חשוב שנדגיש שוב ושוב. כמעט תמיד, כאשר מדברים על תלמידי בית ספר והתנהגות נאותה ברשת הגישה היא שצריכים ללמד את התלמידים את הכללים הברורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שגם עבור המבוגרים, אותם כללים אינם ברורים, והמבוכה רבה.

אותה מבוכה מובילה למספר מצבים מוזרים. איאן מקינטוש מדווח השבוע, למשל, שמאמר בעיתון סקוטי פרסם שהוא (מקינטוש) ממליץ למורים לעקוב אחרי תלמידיהם דרך אתרי ה-Facebook שלהם. מקינטוש מתקן:

it was implied that all teachers were being urged by me and Learning and Teaching Scotland to sign up for Facebook and Bebo, becoming friends with their students to 'spy' or see what they are up to.

That's not quite what I was saying … it's not about getting into their space so much as learning from it. I've not really got an interest in "being friends" with a fifteen year old, and wonder how much I would learn that I wouldn't pick up on in a healthy in-class relationship. Rather, I'd be asking questions about what it is that makes it tick, and what it is that makes it occasionally a dangerous or at least uncomfortable place to be.

מה יש להוסיף? למקינטוש גישה חינוכית. הוא מבין שגם תלמידיו, וגם הוא עצמו, צריכים עוד ללמוד הרבה על הסביבה המוזרה הזאת שבה אנחנו נידונים לבלות חלק משמעותי מהחיים שלנו.