היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי טרי פרידמן הוא בין ההוגים היותר מיושבים בתחום של הטכנולוגיה בחינוך. פרידמן מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה (הוא אפילו ערך ספר מלא דוגמאות על הנושא) אבל הוא גם ער מאד להגזמות המגוחכות שלא פעם גודשות את הבלוגים בתחום. על הגזמה כזאת הוא כותב השבוע. פרידמן משתתף ב-TechLearning Blog, ושם הוא כותב על העדר הכדאיות בתגובות מרובות למאמרונים שתלמידים מעלים לבלוגים שלהם. הוא שואל:

why is it always assumed that the more comments there are on a student’s work, the better?

פרידמן כמובן מגזים בתיאור ההקשר של ההנחה הזאת, אבל מדובר בהגזמה זעירה מאד. הוא מסביר:

if you go to a conference or a presentation about Web 2.0 in education, it will only be a matter of time before a speaker says something along the lines of:

“How many people see your students’ work? Maybe 30? Perhaps 50? Look at this!! My students’ work was viewed by 200,000 people, and this one here has received 5,000 comments! Think how useful and great that is.”

לזה פרידמן מוסיף:

I think that this is a rather superficial approach to say the least

וקשה לא להסכים עם קביעה כזאת.

פרידמן מביא שתי סיבות כלליות שבגללן הוא איננו רואה חשיבות במספר רב של תגובות. מההיבט הניהולי הוא מציין שקשה לקרוא כל כך הרבה תגובות, קל וחומר להגיב עליהן. מההיבט החינוכי הוא מזכיר שבדרך כלל הרוב הגדול של התגובות הן סתמיות, ואין בהן ביקורת שיכולה לעזור לתלמיד לשפר את כתיבתו. במשפט אחד הוא קולע לעיקר. הוא כותב:

The only point in doing anything in education is for its impact on learning.

ומהבחינה הזאת אין ספק שמעבר לגאווה הרגעית הנובעת מהידיעה שאנשים רבים שמעולם לא פגשנו, ושגם לא נפגוש, הגיבו באופן סתמי למשהו שכתבנו, אין בתגובות האלו השפעה ממשית על תהליך הלמידה של התלמיד הכותב.

אין זה אומר שאנחנו צריכים לכתוב רק לעצמנו, אבל זה כן אומר שכדאי שנלמד לכתוב ללא ציפיה שיקראו אותנו. לפני כמעט שנתיים וחצי דייוויד ויינברגר כתב משהו ברוח הזאת בבלוג שלו:

The truth is, I probably haven't read your blog in weeks. Months maybe.

And I don't expect you to have read mine.

I don't want to lie any more. I don't want to feel guilty any more. So let me tell you flat out: There are too many blogs I like and too many people I like to making "keeping up" a reasonable expectation, any more than you should expect me to keep up with Pokemon characters or I should expect you to keep up with Bollywood movies. I'm not going to feel guilty any longer about my failure.

אבל מעטים מאיתנו, אם בכלל (ובוודאי אני אינני אחד מאלה) מצליחים לכתוב מבלי לתאר לעצמנו קהל קוראים שאולי בכל זאת מתעניינים במה שאנחנו כותבים. ביילע, ספרנית ואמא, ובלוגרית שזוכה לחוג מגיבים די קבוע, ולא כל כך מצומצם, מתייחסת לנושא הזה במאמרון שהיא כותבת השבוע. היא כותבת:
הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.

עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.

ביילע מסבירה שבעצם התגובות שמגיעות לבלוג שלה הוכפות אותה לבלוגרית של ממש. היא, כמובן, איננה תלמידה בכיתה, אבל אם עבורה תגובות מכוונות ובונות אותה כבלוגרית, סביר להניח שאותו הדבר קורה גם אצל תלמידים. ואם כך, למרות שאני מסכים עם טרי פרידמן, אפשר אולי לקבוע שלמרות שתגובות לפי משקל די מיותרות, כלל לא יזיק אם תלמידים שכותבים לבלוגים יקבלו כמה תגובות של ביקורת חיובית.

מה הוא "חשב" לעצמו?

יתכן וההרהור הבא חורג קצת מהנושאים שעליהם אני נוהג לכתוב כאן. מצד שני, יתכן שיש לו קשר יותר מרופף לשאלות הנוגעות למקומו של המחשב בתהליך הלמידה, ובחיים שלנו באופן כללי.

כבר מספר שנים אני תוהה עד כמה בודק האיות של התמלילן Word משפיע על הכתיב שלנו. (רצוי, אולי, לציין, שהכוונה שלי היא לבודק האיות כפי שהוא, בברירת המחדל שלו. אפשר לקבוע כללים שונים למילון הבודק, אבל נדמה לי שאפילו משתמשים ש-"מלמדים" מילים חדשות למילון של Word אינם משנים את ברירות המחדל של הבודק.) אני משוכנע שסטודנט לתואר שני יוכל לערוך מחקר מרתק על השפעת בודק האיות של Word על הרגלי האיות שלנו בישראל.

אישית, בזמן האחרון אינני מרבה להשתמש ב-Word. במקום זה, כאשר אני רוצה לכתוב משהו אני פותח מסמך ב-Google Docs וכותב שם. (אינני עושה זאת כדי לעבוד בשיתוף עם אחרים, אלא פשוט מפני שמסמך שאני מכין בדרך הזאת זמין לי מכל מקום). אולי בגלל זה, כאשר פתחתי Word לפני כמה ימים והתחלתי להקליד מספר משפטים, הקווים האדומים שהם כל כך מוכרים לכולנו ממש קפצו מול עיני. אותם קווים אדומים לא הפריעו לי, אבל מצאתי את עצמי מתייחס אליהם ממש בכבוד, בוודאי בכבוד גדול יותר מאשר התייחסתי אליהם בעבר. לכן, כאשר הקלדתי את המילה "פארדוקסלי", ומצאתי את הקו המקווקו הידוע מתחתיה, הקלקתי בקליק ימין, ובדקתי את חלופות האיות. בחרתי ב-"פרדוקסלי". אך ראו זה פלא! תחת אותה המלצה (היחידה ש-Word הציע לי, מצאתי שוב קו אדום מקווקו. בדיקה נוספת גילתה שעכשיו מציעים לי שתי חלופות חדשות. בחרתי ב-"פרדוקסאלי", ולשמחתי הקו האדום נעלם.

כזכור, אינני מרבה להסתמך על בודק האיות של Word. אבל נדמה לי שיש טעם לשאול למה הוא מציע לי איות חלופית שהוא עצמו איננו מוכן מקבל. פלאי הטכנולוגיה!

אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה

לפני מספר ימים, איריס, ב-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה למאמרון של ברד וונגר, ולמאמרון של ג'ף אוטכט, שמתייחסים להבדל בין "שילוב הטכנולוגיה" לבין "הטמעת הטכנולוגיה" בבתי הספר. לפני יומיים אריאלה המשיכה את הדיון בבלוג שלה ב-אדורשת.

אפילו אם במידה לא כל כך קטנה אני חש שמדובר בויכוח סמנטי, אין ספק שיש כאן דיון חשוב, דיון שראוי שימשיך להתפתח. (למרות שאני בחרתי להתייחס כאן, אני מציע להגיב על גבי התשתית של אדורשת, כתגובות למה שאריאלה כתבה. אני מקווה שאיריס תסכים.)

אי-שם, הרחק בהיסטוריה הדי עתיקה של השילוב/ההטמעה של המחשב לתוך בית הספר, המחשב נתפס ככלי שהיה כל כך שונה מכלים אחרים שהיה צורך לחשוף את המורים ליכולות הכלי ולרזיו. לא זכור לי שאי-שם בעבר היה צורך להסביר למורים כיצד להשתמש בעפרון או בעט (טוב, אני לא כל כך זקן) אבל די ברור למה. העפרון והעט הם כבר מזמן חלקים בלתי-נפרדים מהתרבות הכללית שלנו. כולם יודעים להשתמש בהם. אבל המחשב היה משהו חדש, וללא ספק שונה. התוצאה היתה שלצד השתלמויות שבהן לימדו מורים טכניקות חדשות ללמד נושאים שונים, הציעו להם גם ללמוד להשתמש במחשב בהוראה שלהם. נוצרו שני מסלולים נפרדים – הכשרה פדגוגית כללית, והכשרה בפדגוגיה באמצעות המחשב. אך מה לעשות, ויש כאן הפרדה מלאכותית.

נדמה לי שכל העיסוק סביב "שילוב" ו/או "הטמעה" אינו אלא נסיון לתקן את העיוות ההיסטורי הזה, וליצור מצב שבו כאשר מדברים על פדגוגיה, מדברים באופן טבעי גם (ולא רק "גם") בשימוש במחשב ובאינטרנט. אם יש מישהו שבאמת חושב ש-"פדגוגיה באמצעות המחשב" שונה מ-"פדגוגיה כללית", אז הוא בוודאי ירגיש שיש צורך ב-"שילוב". אבל מי שעבורו ההבחנה המשמעותית היחידה היא בין "פדגוגיה טובה" לבין "פדגוגיה צולעת" מייחל ליום שבו כבר לא יצרכו לשאול "כיצד אפשר להשתמש במחשב בהוראת הנושא הזה?". במקום זה, הוא פשוט יידע שהמחשב והאינטרנט עומדים לרשותו בכל מצב, כמו העט והעפרון, כמו מדף הספרים והספריה.

כאשר שאלנו, לראשונה, כיצד ניתן לשלב/להטמיע את המחשב והאינטרנט בחינוך היה הגיון מסויים בשאלה. כפי שציינתי, אותם כלים היו חדשים – לא רק לנו, אלא לחברה כולה. המורים שהכניסו את המחשב לתוך הכיתות שלהם היו, במידה לא קטנה, חלוצים, והם עסקו לא רק בשילוב המחשב לתוך הכיתה, אלא גם בהפיכת הכלים האלה לחלק אינטגראלי של חיי היום-יום שלנו. היום, אפילו אם רבים מהכלים שאני מרבה לכתוב עליהם כאן עדיין לא זכו למקום של כבוד בחברה הסובבת, אין כבר ויכוח בנוגע למקום של המחשב והאינטרנט בחיים שלנו.

נדע שהצלחנו בהטמעה/שילוב אמיתי של המחשב והאינטרנט בחינוך כאשר כבר לא נשאל כיצד צריכים להשתמש בכלים האלה, אלא אותו שימוש יהיה מובן מאליו. שילוב/הטמעה אמיתי הוא בעצם קיום הצו "וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ ". כאשר ילד מחזיק עפרון ביד ומשרבט, כבר לא אומרים לו שמדובר בשימוש לא נבון בכלי. אנחנו מבינים (כך אני מקווה) שהשרבוט הוא חלק אינטגראלי מהחשיבה ומהלמידה, ומהעובדה שהכלי נמצא בידיים שלו. מי ייתן ונגיע למצב הזה גם בנוגע למחשב והאינטרנט.

האם גם מנכ"לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת?

לא צריכים להגיע לבלוג הזה על מנת להתעדכן בסיפור הבא. לראושנה קראתי עליו בקפטן אינטרנט הבקר, אבל הוא כנראה עושה כותרות כבר מספר ימים, ותוך כדי הכתיבה נתקלתי במאמרים רבים על המתרחש. אין ספק שהוא ימשיך לזכות לפרסום רב בעיתונות וגם בטלוויזיה.

היות ועולמות הפרסום והעסקים די רחוקים ממני, אולי אני טועה בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי הסיפור די ברור: אורן פרנק, מנכ"ל חברת הפרסום מקאן אריקסון, פוטר מעבודתו על ידי יושב הראש והבעלים של החברה, אילן שילוח, בעקבות מאמרון שפרנק פרסם בבלוג שלו במסגרת קפה דה-מרקר. באותו מאמר פרנק כתב ביקורת די חריפה על שידור כלבוטק של השבוע בו רפי גינת חשף ליקויים חמורים במחלקת הבשר של טיב טעם. פרנק כתב, למשל:

להערכתי הזהירה, הזכיר גינת את המילה "חתול" בהטיותיה השונות שלושה עד ארבעה מיליון פעמים. השעות הארוכות בהן אולצתי להיחשף לחתולים משוטטים יכולות להיחשב בנקל לספארי ממושך עם קירשנבאום בלב המאפליה האפריקנית. מאות מליצות, נרדפים, חידודים וציטוטים מעולמו של דיוויד אטנבורו והכול ברצינות תהומית, חף מגרם יחיד ובודד של אירוניה או הומור עצמי. בשלב מסוים של הצפייה פשוט פרצתי בצחוק ואמרתי לבת זוגי שמייד יגיח יגאל שילון מאחורי אחד הארגזים, יוריד את מסיכת החתול וילאט למצלמה "מיאו בייבי" א-לה- טלי סאבאלאס המנוח.

מה באמת ראינו שם מה ה"אמת" הגדולה של גינת? שוט אחד. צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר… היטיב לסכם את העניין אהוד אשרי – מבקר הטלוויזיה המוכשר בתולדותינו – כשכתב הבוקר "ההר הוליד חתול".

ביקורת כזאת אולי לא נעים, אבל לא כל כך נורא. אך בהמשך פרנק מוסיף:
לא סביר שתמצאו בכל "28 שנותיה ואלפי תחקיריה" (נא לשאוג בבס פומפוזי) אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו – בדיוק כמו שלא היה בדעתו של גינת להוציא חוזה על שופרסל במקום על טיב טעם. להסתבך עם נוחי? לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי, מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פינכות במסעדות פאר עם כל השאר.

שוב, אין זה תחום שאני מבין בו, אבל אפילו אדם כמוני מבין שהחברות של נוחי דנקנר משתמשים בפרסום של מקאן אריקסון, ואין ספק שבתהטאות כזאת של מנכ"ל החברה יכול ליצור אי-נוחות (בלשון המעטה). לכן, אין זה מפתיע שאילן שילוח הסביר את הפיטורין כך:
התבטאויות מהסוג הזה אינן מקובלות עלי. למשרד פרסום יש חובת נאמנות כלפי לקוחותיו. חובה זו דורשת כללי התבטאות אתיים ברורים, התבטאויות מסוג זה חורגות מכללים אלה

יכול להיות שהוא צודק. מאד יכול להיות שמנכ"ל של חברה כבר איננו אדם פרטי, או לפחות הגבול שבין הפרטי לבין הציבורי נעשה נזיל מאד. אבל אז עלינו לשאול מה מנכ"ל של חברה כזאת עושה עם בלוג? אם הבלוג שלו אמור לשרת משהו מעבר ליחסי ציבור, כיצד הוא חושב שהוא יוכל לשמור על הפרדה בין הפן הציבורי לבין הפן הפרטי שבו?

ואם בארזים נפלה שלהבת? אם אפשר, בכלל, להתעלם מהפרטים הספציפיים שבסיפור הזה, מה ניתן להסיק ממנו לגבי החינוך? המנכ"ל של חברת פרסום ענק פוטר כתוצאה מכך שהכלים הפרסומיים שעומדים לרשותנו היום, דוגמת בלוגים, מטשטשים את הגבול שבין האישי והציבורי. גם הוא, וגם הממונים עליו, מתקשים להבחין היכן עובר אותו גבול.

מספרים לנו שהמערכת החינוכית צריכה ללמד את תלמידיה את כללי ההתנהגות המתאימים לאינטרנט. בוודאי שזה נכון, אבל מי יוכל ללמד אותם את אלה אם כולנו בעצמנו עדיין מבולבלים?

מעבר ל-"מה אתה עושה כעת?"

בעדכון היומי שמגיע אלי בדואר מ-Technology Review, מצאתי שהתפרסם בו מאמר על אבן ויליאמס, מייסד Twitter (וגם, בזמנו, של Blogger). לא פעם הבעתי את תחושתי ש-Twitter גורם להוזלה של חויית הכתיבה לבלוג. אני מאד מעריך את היכולת לתמצת (ודי מקנא באלה שיכולים להגיד במשפט אחד מה שאצלי נמשך פיסקאות שלמות), אבל לרוב הדיווח הקצרצר דרך Twitter בא במקום הרפלקציה שבעיני נמצא ביסוד הכתיבה לבלוג.

אבל לא מעט אנשים שאני מעריך רואים פוטנציאל משמעותי בכלי הזה, ולכן אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו, ולקוות שיימצאו לו שימוש כדאי בחינוך. וכמובן שכאשר מתפרסם מאמר על ויליאמס בירחון איכותי כמו ה-Technology Review, אקרא אותו. (אגב, לפני די הרבה זמן הבטחתי, לפחות לעצמי, שאתייחס ברצינות [או לפחות באריכות] ל-Twitter בבלוג הזה, אבל אין המאמרון הזה אותה התייחסות שהבטחתי.)

כבר עם פתיחת המאמר גיליתי משהו שמאד משך אותי לוויליאמס. נכתב שם:

When he was 16, Evan Williams loved reading business books. The first one he read was about real estate, and at the time, he lived in Clarks, a town in central Nebraska that today has a population of 379 and a median home value of $34,900. Williams wasn't particularly interested in investing in property in Clarks or anywhere else, but he reveled in the fact that it was so easy to learn about building businesses and making money. "I realized I could go buy books and learn something that people had spent years learning about," he recalls. "I was very intrigued with the idea that there's all this stuff out there to know that you could use to your advantage. It was written down in these books, and no one around me was using it.".

איזה תיאור נהדר! בחור צעיר גדל בעיירה קטנה, והוא מגלה שדרך הפעולה הפשוטה של קריאת ספרים הוא יכול ללמוד דברים שאנשים אחרים הקדישו זמן רב, ומאמצים רבים, ללמוד. חשתי שמדובר בבחור שהייתי שמח להכיר.

בהמשך המאמר ויליאמס מסביר, בתמצות המתאימה ל-Twitter, את הקסם של הכלים שאיתם הוא מזוהה:

they fill people's need to stay connected with one another.

אני בטוח שהוא צודק, וגם שמדובר בצורך אמיתי. ובכל זאת, המילים האלו עוררו אצלי תחושה קצת מוזרה. האם התרחשה תפנית אצל ויליאמס? כנער, הגישה למידע משכה אותו, ואילו כאדם מבוגר הוא כאילו זונח את המידע, ומתמקד רק בקשר. אינני מתכוון לטעון כאן שהמידע והקשר אינם מחוברים זה עם זה, אבל הטלגרפיות של Twitter כאילו פועלת לביטול הערך של המידע. דקארט אמנם הצליח לזכך רעיון חשוב לתוך משפט קצר, וכך גם אינשטיין, ובוודאי גם רבים אחרים. ובכל זאת, אני כנראה בא מדור שחש שעל מנת להגיע לתובנות שאפשר לבטא במשפט אחד צריכים לעבוד קשה, ובוודאי אם נציץ אחרי אותן מילים מעטות נגלה הרבה עבודה קשה של התנסות, של חשיבה, ואפילו של פספוסים וטעויות. אינני חש ש-Twitter דורש, או מאפשר, את עבודת הכוונה הזאת.

אז מה? אז אני כנראה אמשיך לכתוב הרהורים ארוכים מדי, שאם אין הם עושים שום דבר אחר, הם לפחות מאפשרים לי להבהיר דברים לעצמי. אבל אני גם אשמח מאד ללמוד מאנשי חינוך אחרים כיצד נראה להם ש-Twitter, או כלים דומים לו, יוכלו להשתלב לתוך תהליך הלמידה.

מטפורה נאה … עד גבול מסויים

ג'ודי בראק, בבלוג Golden Swamp, בדרך כלל מתמקדת בדרכים שבהן ידע ותובנות צומחים מהבלגן שהוא הבליל הבלתי-מאורגן של האינטרנט. היום היא מקשרת למאמר בניו יורק טיימס המדווח על שינויים שמתרחשים בהבנה של המדע כלפי מחלת הסכרת. היא כותבת:

An article today in the New York Times Science section explains how a network of factors – not just a few simple ones – gives rise to diabetes.

מתברר שלאור מחקרים חדשים, הסברה המקובלת, שלפיה הסכרת היא תוצאה של מספר קטן של גורמים – הלבלב, הכבד, שרירים ושומן – מתחילה לפנות מקום לתמונה סבוכה יותר, תמונה שבה "רשת" של גורמים גורמת למחלה. בראק משתמשת בדוגמה הזאת להסיק מסקנה רחבה הרבה יותר:

This network understanding is new, and being discovered in fields as diverse as biology, electrical engineering, cognitive and information sciences, and many more. It is one of the grand discoveries of our time. A golden age of learning awaits us once we apply this understanding to education.

האמנם? למען האמת, אני נוטה להסכים … אבל. מצד אחד, המיון הסטנדרטי בתוך ספריות תרם רבות ליכולת שלנו לאתר מידע שאחרת היה מפוזר במקורות רבים. הפיזור הקשה על האחזור. לעומת זאת, אפשר לטעון שאותו מיון גרם ליצירת קטגוריות נוקשות שמנעו מאיתנו למצוא קשרים בין תחומים שונים. שיטות חיפוש מידע, להבדיל משיטות למיון המידע, מקדמות את ההבנה הרשתית שבראק מהללת. אבל אפילו אם התשובות נמצאות אי-שם בתוך הרשתות, בקשרים שבין מרכיבים שלפני-כן לא נתפסו כקשורים, מישהו בכל זאת יצטרך למצוא את אותם הקשרים. לכן, כאשר בראק כותבות …

The most direct and practical way to begin applying networks to education is to open up knowledge resources and interconnect nodes to form clusters, thus emerging ideas

… קשה לא להרגיש שחסר שלב חשוב, אפילו הכרחי, בתהליך.

המטפורה של הביצה המוזהבת מאד מוצאת חן בעיני. אבל כאשר מלבישים אותה על החינוך היא כאילו רומזת שמספיק ליצור בליל של עובדות בלתי-קשורות ולבחוש, ובדרך פלאית יוצאות תובנות חשובות. (או אולי מספיק להשליך חכה לתוך אותה ביצה כדי להוציא פינינים של ידע.) צר לי, אבל לא כל מתכון הוא מתכון מצליח; צריכים בכל זאת לדעת לדוג. וחשוב גם לזכור שרק לעתים רחוקות מאד (אם בכלל) צפרדע שמנשקים הופכת לנסיך.

גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי)

הערב התכוונתי לעשות משהו אחר. ביליתי ערב מאד נעים עם הילה במשחק Set (ולשם שינוי, סוף-סוף הצלחתי לנצח אותה), והתיישבתי לקרוא קצת, ואולי אפילו לכתוב משהו שאינו קשור בכלל לבלוג הזה. אבל קודם כל צריכים, כמובן, להציץ לתוך קורא ה-RSS, ושם גיליתי שגם ראובן, וגם סוזן, סימנו בחשבונות הדלישס שלהם מאמר חדש של ג'יימי מקנזי – ולא רק מאמר חדש, אלא מאמר שבו הוא מבקר את התיזה של מארק פרנסקי על ילידים מול מהגרים דיגיטליים. מה יכולתי לעשות – הקלקתי.

שמחתי מאד לראות את המאמר של מקנזי, גם מפני שאני מסכים עם הביקורת שלו, וגם מפני שהוא בדק לעומק נושא שאני בדקתי לפני כמעט שנה. בינואר השנה, במאמר לבוידם "Carrying Cognitive Baggage from the Old Country", הרמתי גבה לגבי ההבחנה של פרנסקי לגבי ילידים ומהגרים בסביבה הדיגיטלית. באותו מאמר ציינתי שלא מעט בלוגרים הטילו ספק בנכונות ההבחנה הזאת, ומאז, אני שמח לציין, הצטרפו כמה נוספים שטוענים שבעצם, ההבחנה איננה מועילה לקידום התקשוב בחינוך. במה שאני כתבתי אז ציינתי שאינני מצליח למצוא שום מידע על אותו Dr. Bruce D. Berry שפרנסקי מצטט. בדף שנשא את השם "?Dr. Who" הוספתי (וסליחה על הציטוט הארוך):

A Google search on Dr. Bruce D. Berry brings up quite a number of hits – almost all of them within copies of Prensky's article, or quotes from it. The Baylor College of Medicine web site (with which, Prensky tells us, as of 2001 Berry was affiliated) doesn't seem to mention him at all. Berry may well be an accepted authority on brain development, but, at least via the various searches I conducted – via Google, via Google Scholar, and in a general library catalog – he doesn't seem to have published anything related to brain research, or as far as I can tell, on anything else. I may have missed something (maybe Prensky, and everybody else since then, spelled his name wrong) but I get the feeling that Prensky happened upon a quote that fit his needs and simply milked it for much more than it was worth.

Perhaps what we have here is a case of digital immigrants imitating digital natives. After all, few people would get particularly upset to find that a pupil had copied a passage verbatim from the Wikipedia without checking a bit further up the source chain to see if it was accurate, but were a teacher to do that it would be considered unprofessional. But if the immigrants are going to adjust to the new digital reality, it makes sense that they'll behave around information in the same way that the natives do.

מקנזי עשה את שיעורי הבית הדרושים, ומצא את אותו Dr. Berry, ומתברר שאכן, פרנסקי החליף את האות B באות P, וכל מי שציטט אותו מאז לא ידע שמדובר ב-Dr. Bruce D. Perry. (אולי מבוגרים גם זקוקים לקצת אימון במידענות?)

אז תודה לג'יימי מקנזי, אבל בכל זאת, מדובר בתודה מסוייגת. בביקורת שלו על פרנסקי מקנזי מתייחס בחיוב לדוחות של ה-Alliance For Childhood. הארגון הזה מתיימר להגן על הילדות מחשיפת יתר לטכנולוגיה. הם צובעים את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד: הטכנולוגיה מאיימת על המגע האישי, וצריכים להגן על ילדים מהחשיפה הזאת. רבים ממובילי ה-Alliance הם חסידי בתי ספר וולדורף, ובעיניהם גם הפלסטיק מזיק לבריאות הנפשי של הילד. קשה לא להסכים עם המילים היפות שלהם לגבי הצורך של הילד בקשר אנושי. אבל ספק אם אפשר למצוא מישהו בין מחייבי התקשוב בחינוך, אפילו פרנסקי, שאיננו מסכים עם האמירות הסתמיות האלה. יש כאן סדר יום סמוי, אנטי-טכנולוגי באופן מובהק, וחבל שמקנזי מאפשר לעצמו ליפול בפח שטומנים לו.

חומרים לקידום הדיון

לפני כשמונה חודשים מיכאל ווש, מרצה באנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה של מדינת קנסס, העלה וידיאו ל-YouTube בשם The Machine is Us/ing Us. תוך זמן קצר הווידיאו הפך viral (האם המילה "נגיפי" התקבלה כבר בעברית?), ובצדק. היה זה וידיאו שבחנה, בצורה נהדרת, הבדלים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט הדיגיטלי, וכיצד הרשת משפיעה על החיים שלנו. והנה, השבוע ווש העלה עוד שני סרטים ל-YouTube, שגם הם נהדרים. הם מעוררים גם מחשבה וגם התפעלות. נודע לי עליהם דרך הבלוג של קרל פיש, שהגיע אליהם דרך הודעה שהוא קיבל בדואר אלקטרוני שהפנה אותו לבלוג של מישהו אחר. אני מניח שתוך מספר ימים הבלוגוספירה החינוכית תהיה מלאה בקישורים לסרטים החדשים האלה, והם הבהחלט ראויים לצפייה.

סרט אחד, A Vision of Students Today, הוכן על ידי ווש ו-200 סטודנטים שלומדים אצלו. בסרט הזה הסטודנטים שואלים לגבי הרלוונטיות של דרכי ההוראה הנהוגות בקמפוס שלהם. הסרט השני, Information R/evolution, ממשיך את קו המחשבה של The Machine is Us/ing Us, ובוחן כיצד מידע מאורגן אחרת בעקבות הרשת והדיגיטליות. שוב, שניהם נהדרים.

אבל באותה מידה שאנחנו בדרך כלל מתאכזבים מסרטי המשך שמתקשים לקיים את ההבטחה של קודמיהם, גם הסרטים האלה כאילו מבקשים מאיתנו לבחון אותם בעין ביקורתית יותר. וכאשר אני עושה כך, אני מוצא את עצמי בוויכוח די חריף עם חלקים מהם. כזכור, 200 סטודנטים השתתפו בהכנת הסרט הראשון. בתוך הסרט אנחנו רואים מסמך גוגל שעליו כל הסטודנטים האלה עבדו, כנראה על מנת להעלות רעיונות לסרט. מוסרים לנו שאותם 200 סטודנטים ערכו את הסרט 367 פעמים. אמנם מדובר במספר די גדול, אבל זה פחות בשתי עריכות עבור כל סטודנט – השתתפות שאפשר לכנות אותה אפילו דלילה (וגם לא מפתיעה). יש בסרט גם אמירות שנראות לי פשטניות מדי. מראים לנו לוח גיר ומסבירים שבכיתה המסורתית המידע הוא "up here", ושמצפים מהסטודנט "to follow". יש, בוודאי, לא מעט מרצים שמסוגלים "להוביל" את הסטודנטים שלהם ללמידה משמעותית מבלי שהם דורשים רק שילכו אחריהם. צורמות יותר הן כמה אמירות של הסטודנטים שקובעים שחלק קטן ממה שהם לומדים בשיעור באמת רלוונטי לחיים שלהם. יתכן מאד שזה נכון, אבל חלק מחוויית הלמידה היא חשיפה לדברים שלפני-כן לא נראו כרלוונטיים. אם ידענו מה אנחנו צריכים ללמוד, היינו מגיעים לידע הזה בכוחות עצמנו.

הסרט השני מצליח להציג את השינוי שמתרחש בארגון מידע בעקבות הדיגיטליות, אבל הוא נתפס בפופוליזם זולה. על רקע הוויקיפדיה, למשל, אנחנו קוראים:

together we create more information than the experts

שהיא אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של "מידע", אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין "אנחנו" לבין "מומחים", ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד "אנחנו" הופכים להיות "מומחים".

אבל נקודות הביקורת שאני מעלה כאן אינן באות כדי לקטול את הסרטים של ווש שהם (שוב) נהדרים. קרל פיש, שדרך הבלוג שלו הגעתי אל הסרטים, מציג את הדברים בצורה מצויינת בשם המאמרון שבו הוא מקשר לסרטים: Two More Conversation Starters. אכן, הסרטים, והמחשבות והרעיונות שעולים בעקבות הצפייה בהם, באמת יכולים להיות זרזים נהדרים לדיונים פוריים מאד.

עוד על ההדהוד העצמי

קורא ה-RSS שלי גדוש בבלוגים מסוגים שונים – אפילו אם כמעט כולם עוסקים בחינוך. אני קורא בלוגים של מורים שמדווחים על הנעשה בכיתות שלהם, לצד הוגים שבוודאי כבר שנים לא דרכו בבתוך כיתה. אני קורא בלוגרים שהם חדשים למלאכה הזאת, וכאלה שמדי פעם שואלים את עצמם מה עוד יש לכתוב. אני קורא בלוגרים שמה שמעניין אותם הוא כלים חדשים, ואחרים שהם בקושי עוסקים בכלים ומתעניינים רק בתהליך הלמידה. אני קורא בלוגרים שכותבים, באופן מכוון, לקהל רחב, כאילו שהם יודעים שאחרים צמאים לדברם, ואחרים שכותבים בראש ובראשונה לעצמם, ואדישים (כמעט) לעובדה שמישהו אחר קורא (או לא קורא) את מה שהם כותבים. יש סגנונות שאליהם אני נמשך יותר מאשר לאחרים, אבל מכולם אני לומד (וכמובן, אם אני חש שאינני לומד מבלוג כלשהו, אני פשוט מסיר אותו מקורא ה-RSS שלי).

רק לפני מספר חודשים "גיליתי" בלוגרית אחת שכל מאמרון שלה היא חגיגה. שמתי לב שמידי פעם בלוגרים אחרים מצטטים אחת בשם Artichoke, ושאלתי את עצמי מי זאת, וכמובן הקלקתי כדי לדבוק. לא מצאתי פרטים אישיים (אני מניח ש-Artichoke איננו שמה האמיתי), אם כי מתגובותיהם של בלוגרים אחרים, הסקתי שמדובר באשה. כמעט כל מה שאני יודע הוא שאותה Artichoke היא מורה בניו זילנד, ושהתקשוב מאד מעסיק אותה.

באופן מוצהר, Arichoke מתייחסת לבלוג שלה כ:

a "place" where I can wrestle with ideas, argue, challenge, think, and rethink. A "space" where I expose my raw and flawed thinking about information communication technology, teaching, and learning for critique.

היא עושה זאת בעזרת ערבוביה עשירה של ציטוטים משירה ומספרות, עם תיאורים על גבול הסוריאליסטי, ועם התייחסות מפוקחת על הנעשה בשטח הכיתה ובית הספר. במשך השבוע האחרון היא דיווחה על כנס Navcon2K7 שהתקיימם באוסטרליה. הדיווחים שלה על ההרצאות המרכזיות מעניינות ביותר (ואולי אני אצליח לדווח עליהם בעתיד הלא רחוק מדי) אבל הרהור שלה בנוגע למאמרונים לבלוגים אחרים שנכתבו בזמן ואחרי הכנס משך אותי במיוחד:

I’ve been trying to find posts of critical analysis on the ULearn07 conference many of our teachers attended in Auckland during the school holidays. I wanted to read any critique of the new learning on offer. So it was disconcerting to read through the 427 Ulearn07 Hitchhkr links and find so little analysis and so much flocking sentiment. If I was reliant upon Hitchhikr alone for feedback on the conference I’d be tempted to conclude that ULearn07 attracted educators of such similar minds that they shared the same emotional response to all the experiences on offer – or perhaps I must conclude that blogging about an educational conference induces a Josie Fraser described homophily in educators.

אני מודה, לא זיהיתי את המילה "homophily" ונאלצתי לחפש קצת לגלות שמדובר בנטייה להזדהות, וליצור קשר עם, דברים שאנחנו כבר מכירים ואיתם אנחנו מסכימים. בקיצור, דמיון גורר קשר.

אין כאן רעיון מקורי במיוחד, או אפילו מפתיע. אבל זאת אמירה שאיננה נאמרת מספיק. Artichoke הגיעה לאותו כנס, כנראה, לא על מנת לקבל חיזוק לדברים שהיא כבר חושבת (אם כי, אין זאת סיבה פסולה להשתתף בכנס) אלא על מנת ללמוד דברים שהיא לא ידעה. נדמה לי, וכאן אני מודה שאינני יכול להכנס לראש של Artichoke, ולכן אני מדבר רק בשם עצמי, שהאכזבה שלה נובעת מכך שאנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נתפסים, בדרך כלל, כאנשים שמוכנים להסתכן עם רעיונות חדשים, שמוכנים ללכת לפני המחנה, והנה, היא מוצאת התגודדות מחשבתית במקום תעוזה.

קבוצות נוצרות, ומחזיקות מעמד, מפני שהחברים שבהם אוהבים את אותם הדברים, או מזדהים עם מטרות משותפות, או רואים את העולם בדרכים דומות. אין כאן חדש, ואין כאן פסול. אבל קידום שילוב התקשוב בחינוך דורש גישות רבות ושונות, ונסיונות שונים ומגוונים. לא פעם בעבר התלוננתי על כנסים שבהם השתתפתי שלא שמעתי על התנסויות חדשות, אבל חשיבה חדשה גם חסרה בהם. אתמול כתבתי שקבוצות של משתמשים ב-Twitter המורכבות מאנשים שתופסים את התקשוב בצורות דומות עשויות לעצור את המחשבה היצירתית שצומחת מחיוב השוני. נדמה לי שעל זה Artichoke כותבת.

אי אפשר לסיים כאן מבלי לציין עוד נקודה חשובה. המסקנות של Artichoke בהחלט נראות לי, אבל אני נהנה עוד יותר מהדרך שבה היא מגיעה אליהן. כושר הביטוי, היכולת לקבץ רעיונות ממגוון רחב של מקורות לתוך זרם מחשבה חד, והנכונות לשחק עם רעיונות ולבחון לאן הם מובילים אותה, מתקבצים יחדיו ליצור בלוג שפשוט תענוג לקרוא.

תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ'רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ'רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ'רדסון. אבל ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ'רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:

I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:

Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר – לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים – אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ'רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ'רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ'טים – גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:

  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו "יו! נהדר!", אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ'רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ'רדסון היא בעצם הכרזה על:

the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:

blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים "מיידיים" יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים "איטיים" יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי "איטי", אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-"מיידיים" שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ'רדסון.