(רק?) בפינה הקטנה שלי

אתמול, לקראת חצות, צפיתי בחדשות של הערוץ הראשון. אחרי דיווח על השביתה שמתקרבת, ראיינו את פרופ' אילן גור-זאב מאוניברסיטה חיפה. התרשמתי מאד. הסכמתי עם הרבה ממה שהוא אמר. גור-זאב השמיע מספר הרהורים לגבי היכולת של המערכת החינוכית לטפל בבעיות החברתיות הרבות שעל הפרק בישראל. אחרי-כן הוא נשאל אם יש צעדים קונקרטיים שהוא יכול להציע למערכת. אולי הוא חשב שמה שהוא אמר בהמשך היה "קונקרטי", אבל לטעמי אלה היו לא יותר מאשר המשך של אותם הרהורים הכלליים ביותר איתם הוא פתח.

אבל אינני בא ללעוג לגור-זאב. בעקבות הופעתו בולטטיזיה עיינתי ברשימת הפרסומים שלו והתרשמתי מאד מהנושאים השונים והחשובים עליהם הוא מצליח לכתוב. לא קראתי לעומק, אבל אני נוטה להסכים עם הרוב הגדול של עמדותיו בנושאים האלה (אם כי הוא בוודאי אינו זקוק להסכמה שלי). אבל שוב, קשה להגיד שבדבריו מצאתי משהו "קונקרטי". המאמרון הזה איננו קשור ישירות להופעתו של גור-זאב בטלוויזיה, אבל אותה הופעה הפעיל מערכת של הרהורים שאנסה לפרוס כאן.

הדיון על השביתה, ועל עתיד החינוך באופן כללי, עורר אצלי תהיות בנוגע לתקשוב בחינוך. מעולם לא טענתי שהתקשוב הוא פתרון לכלל בעיות החינוך, ובמידה מסויימת, חשיבות התקשוב מתגמדת מול נושאים חינוכיים אחרים. אבל לא פעם אני חש שלא מעט בלוגרים חינוכיים (באנגלית) הם בדעה שהתקשוב הוא המפתח לשינויים מפליגים (וחיוביים) בחינוך. קשה לי להסכים עם גישה כזאת, אבל מה לעשות, והתחום שבו אני פועל, שבו אני יכול באמת לתרום, הוא בתקשוב.

אם פעם, בעבר הדי רחוק, זיהיתי את עצמי כמהפכן חינוכי, אינני כזה היום. אינני רואה את עצמי משפיע "בגדול". הטוב שאני יכול לקוות, הוא להשפיע, ולו במעט, על שילוב התקשוב בחינוך, בתקווה שאותו שילוב יהיה מנוף לגישות חינוכיות הבנייתיות, גישות שאני משוכנע מאפשרות לתלמידים ללמוד טוב יותר. אין ספק שזה חשוב, אבל זה גם מעט. בחרתי, בעצם, לנסות לטפח פינה קטנה. יש אנשים שחושבים שבכוחם של בלוגים לשנות את העולם. אינני אחד כאלה. לדעתי, בלוגים יכולים להשפיע נקודתית, וזה מה שאני מבקש לעשות.

אבל חשוב להבחין בין ההשפעה של בלוג אחד, הגיגיו של אדם בודד, לבין ההשפעה של החשיבה הציבורית שיכולה לצמוח כאשר קבוצה של בלוגרים מפרים אלה את אלה. לצערי, נכון להיום, אני חש את עצמי קצת בודד במערכה. אני שמח שאני יכול להביא התייחסויות חינוכיות באנגלית לקוראי עברית, אבל הייתי מעדיף להיות חלק מדיון ער בעברית. אין חובה, כמובן, שדיון כזה יתנהל על גבי בלוגים, אבל כפי שכבר ציינתי, בעיני הבלוג מהווה תשתית הגיונית לדיון כזה.

אני משוכנע שיש עוד בלוגים בעברית שמנסים להתמקד במפגש בין החינוך והתקשוב. אני מכיר כמה כאלה, אבל לא מספיק. אני רוצה להכיר עוד. התקשוב בחינוך איננו הנושא היחיד שמעניין אותי – אני קורא בלוגים שעוסקים בנושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. אבל שוב, אני מגדיר את החינוך, והתקשוב בחינוך באופן ספציפי, כשדה הפעולה שלי, וכדי שהדיון שאני מייחל לו אכן יתפתח, אני זקוק לעוד בלוגים בנושא הזה בקורא ה-RSS שלי, ובקוראי ה-RSS של אנשי חינוך אחרים. הגיע הזמן לעסוק ברצינות בעריכת רשימה מקיפה של בלוגרים שחלק משמעותי מהכתיבה שלהם עוסק בהיבט זה או אחר של התקשוב בחינוך.

כמובן שקשה להגדיר באופן חד כל כך את תחומי העיסוק של בלוגים. באופיו של הבלוג לגלוש למגוון רחב של נושאים, ולערב את האישי עם הציבורי. יש אנשי חינוך שכותבים בלוגים שאינם עוסקים בעיקר בנושאים חינוכיים. (יש גם בלוגים שעוסקים בחינוך שאינם נכתבים על ידי אנשי חינוך.) יש בלוגים של מורים בפועל שמדווחים על הנעשה בכיתותיהם, ובלוגים שעוסקים בשאלות החינוכיות הגדולות, אך אינם מחוברים לנעשה בשטח. אין נכון או לא נכון כאן, אלא מגוון רחב של התייחסויות. אינני מבטיח לקרוא את כולם, אבל אני רוצה לפרוס אותם לפנינו כדי לזרז את ההפרייה ההדדית שאנחנו זקוקים לה.

נאמן לשיטתי ש-"תפסת מרובה לא תפסת", אני בוחר לטפח את פינתי הקטנה. אי-לכך, שימושי ככל שיהיה, אינני רואה טעם בהכנת רשימה של בלוגים שעוסקים בחינוך באופן כללי. אין לי ספק שיש לא מעטים כאלה שהם טובים מאד, אבל את המלאכה הזאת אני בוחר להשאיר לאחרים. מה שאני כן יכול לעשות הוא לנסות לעדכן את רשימת הבלוגים בעברית שעוסקים בתקשוב שהתחלתי להכין עוד עם פתיחת הבלוג הזה. מאז, החלק של בלוגים בעברית בקושי התעדכן, ואני מבקש לשנות זאת. אני מעוניין להכין רשימה של בלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך מכל ההיבטים – ההיבט של הטכנולוגיה וכלים שונים, ההיבט של כיצד התקשוב משפיע על תהליכי למידה, ההיבט של אוריינויות "חדשות" שבאים לביטוי בעקבות טכנולוגיות חדשות, וגם ההיבט של דרכי למידה ופני החינוך באופן כללי כתוצאה של חדירת התקשוב לתוך המערכת. (כן, אני יודע, יש כאן חפיפות רבות [ובוודאי חסר כאן מספר הגדרות], אבל זה לא רק בלתי-נמנע, זה חלק אינטגראלי של העסק.)

אז מה עושים? אם את/ה כותב/ת בלוג שעוסק באחד או יותר מהתחומים האלה, או מכיר/ה בלוגים שעונים על הדרישות האלה, אנא, מסרו לי על כך. אפשר בדואר, אפשר בתגובה למאמרון הזה, או בכל דרך אחרת שנראית לכם. אני אדאג להפוך את כולם לרשימה שאולי תעלה ל-del.icio.us תחת תג מוסכם, או על גבי ויקי ציבורי שאליו אפשר להמשיך להוסיף, או על גבי כלי אחר. יכול להיות שב-אדורשת מישהו יקבל על עצמו לטפח את הרשימה. השלב הבא יהיה שכמה שיותר אנשים שעוסקים בתחום יכניסו את הבלוגים האלה לתוך קוראי ה-RSS שלהם. ואז … אז נראה אם בעקבות הפומביות הזאת, יצמח דיון רציני יותר מזה שקיים היום.

אני אוהב את הפינה הקטנה שלי. אשמח להמשיך לפתח ולטפח אותה. אבל בוודאי לא אתלונן אם הרבה פינות קטנות יתגבשו כדי להצמיח ליבון ציבורי יותר על הנושא החשוב של תקשוב בחינוך. ותודה לפרופ' אילן גור-זאב שכלל לא היה יכול לתאר לעצמו שהופעתו בטלוויזיה בחדשות של חצות תרבן אותי, בדרך מפותלת ואולי אפילו לו הגיונית, לנסות לפרוץ את הגבולות המצומצמים של הבלוג שלי.

עברו ארבעים שנה – מחשבות נוספות

רק אתמול כתבתי כאן על הויכוח שעדיין (כנראה) מתנהל סביב השימוש במחשבונים אצל תלמידים. ודווקא היום נתקלתי במאמר ב-Wired (שהופיע ברשת אולי כבר לפני שבועיים) של קליב תומפסון –Your Outboard Brain Knows All – שעוזר להאיר את הנושא מנקודת מבט חשובה. תומפסון טוען שלפי מחקרים שנערכו לאחרונה:

we're remembering fewer and fewer basic facts these days.

אין זה אומר שאנחנו שוכחים יותר מאשר בעבר, אלא פשוט שאיננו צריכים לזכור. לפי תומפסון:

Younger Americans today are the first generation to grow up with go-everywhere gadgets and services that exist specifically to remember things so that we don't have to.

הוא מציין שהוא עצמו כמעט לא מנסה לזכור דברים:

… I've almost given up making an effort to remember anything, because I can instantly retrieve the information online.

אין חדש בטענה הזאת. היא עלתה, כנראה, כבר עם המצאת הכתב. מתוך דיאלוג הפידרוס של אפלטון מופיע סיפור שסקרטס מספר:
ובכן, שמעתי שבסביבות העיר ניאוקרטיס שבמצריים שכן אחד האלים הקדומים של אותה ארץ (…) בשם תיות. הוא היה הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב. בזמן ההוא היה תמוז מלך על כל ארץ מצריים. (…) אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצרים. הלה שאל לתועלת שבכל אחת מהאומנויות, ובשעת ההסברה גינה ושיבח את הדברים כפי שהם נתקבלו או לא נתקבלו על דעתו. (…) כשהגיע אל האותיות, אמר תיות: "לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחכמה."

והמלך אמר: "תיות המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות, וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לשעתידים להזדקק להן. והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידך. שכן לכשיוודעו להם דברים הרבה ללא הוראה, יהיו בעיניהם מרבי דעת, בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה; וקשה תהיה חברתם, כיון שיהיו חכמים-לכאורה, ולא חכמים."

(הבאתי את הטקסט הארוך, והמאד מוכר, הזה כאן מפני שמשום מה לא מצאתי גירסה זמינה ברשת.)

אם כך, כנראה שעם כל המצאה חדשה שמחצין את הזכרון האנושי, הסיפור חוזר על עצמו. אבל הכוח של הכלים המחשביים שעומדים לרשותנו היום, לא רק לעומת המצאת הכתב, או הדפוס, או אפילו לעומת המחשבונים של לפני שלושים או ארבעים שנה, אלא לעומת לפני רק חמש שנים, מחדד מאד את הדברים.

נדמה לי שעברנו מספיק פיתוחים טכנולוגיים ששיפרו את הזכרון החיצוני שלנו כדי שנוכל לקבוע שלא הכתב, או הדפוס, או המחשב, מביאים ל-"חוכמה מדומה". ובכל זאת, גם תומפסון חש שהסתמכות על אמצעי הזכרון החיצוניים גורמת לפספוס מסויים:

There's another type of intelligence that comes not from rapid-fire pattern recognition but from slowly ingesting and retaining a lifetime's worth of facts.

נדמה לי שאחת המטרות של החינוך חייבת להמשיך להיות בנייתה של תשתית תרבותית רחבה, אפילו של "עובדות", שאליה נוכל להתייחס על מנת לבחון מצבים חדשים ולהשוות בין החדש לבין המוכר לנו. הרי אם אין שום דבר מוכר לנו, אין עם מה להשוות, או משהו שלאורו אפשר לבחון דברים חדשים.

אבל אין חשש שהמערכת החינוכית תוותר על הדרישה שתלמידים יצברו עובדות. החשש הוא שהמערכת לא תאפשר שימוש בכלים שבעזרתם ניתן לשמור את העובדות האלה מחוץ לראש של התלמיד.

עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח?

מאמר שהתפרסם השבוע בוושינגטון פוסט הזכיר לנו שהמחשבון (או החישובית, או מחשב הכיס – ובוודאי עוד שמות רבים) יצא לשוק לפני ארבעים שנה. המאמר מדווח שלפני שבוע חברת Texas Instruments, יצרנית המחשבון הראשון, תרמה מספר דגמים מוקדמים למוזיאון האמריקאי הלאומי, הסמיתסוניאן. אבל המאמר עוסק, במרביתו, בשאלה של שילוב המחשבון לתוך כיתות של תלמידים. הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשות הכיתה היום מגמדים מאד את אותו מחשבון פרימיטיבי, אבל בכל זאת אנחנו קוראים:

But as the technology continues to advance, a question remains: Are the devices helping or hurting students? Educators are deadlocked over whether calculators are helping create a more numerate society capable of claiming the next technological breakthrough or making students technology-dependent and mathematically insecure.

הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני קורא משפטים שנכתבו השבוע, ולא לפני שנים רבות.

אני זוכר היטב, לפני כמעט שלושים שנה, שהכנסתי שני מחשבונים קטנים ופשוטים (שהגיעו אלי מחו"ל) לכיתה שלי (כיתה ו' או ז', אינני זוכר בדיוק). היו מספר הורים אז שהתנגדו וטענו שאם נרשה לתלמידים להעזר במכונה למצוא את התשובות לתרגילים, ילדיהם לעולם לא ילמדו את לוח הכפל בעל פה . הייתי משוכנע שהמחשבונים שבהם השתמשנו בכיתה איפשרו לנו לעסוק בסוגיות מתמטיות מעניינות מעבר לחישובים חשבוניים בסיסיים. אינני יכול להוכיח שצדקתי, אבל בין אותם תלמידים (שהיום הם בני ארבעים) אחד קיבל דוקטורט השנה. לא כולם הצליחו בחיים כפי שיכולתי לקוות, אבל אחד היה טייס, ואחר הוא עורך דין. אחת היא אמנית מצליחה, אחרת רקדנית, ועוד אחת מרפאת במוסיקה. אינני חש שהשימוש במחשבון הזיק להם.

מקור התמונה:
Kuniavsky, Mike. "IMGP7832.JPG" mikek's photostream.
27 February, 2006. 1 Oct 2007
http://flickr.com/photos/mikek/105569344

המאמר מדווח ש-"נותרת השאלה: האם המכשירים האלה עוזרים או מזיקים לתלמידים". אני מודה, אני מאד מופתע. הייתי בטוח שמדובר בשאלה שהוכרעה מזמן. מעולם לא טענתי שההתנגדות לכלי Web 2.0 בבית הספר נובעת משמרנות חינוכית לשמה. להיפך – למרות שאינני מקבל את טיעוניהם של המתנגדים לכלים האלה, יכולתי להבין רבים מחששותיהם. אבל אם יש עדיין ויכוח בנוגע למחשבונים בכיתה, אז אולי אני טועה.

רעיון נחמד … אבל לא בהכרח ישים

לבלוגים שימושים, ויעודים, רבים. הם מסוג הכלים שיכולים להתאים את עצמם למגוון מצבים. פעמים רבות (רבות מדי?) כבר כתבתי שמבחינתי השימוש בבלוג ככלי המארגן והמתעד את פעולות החקר של התלמיד ושל כיתה שלמה הוא השימוש שנראה לי המבטיח ביותר. אבל מתברר שאנשים אחרים ממשיכים למצוא דרכים חדשות ומקוריות לשלב בלוגים בתהליכי למידה. לפני מספר ימים התפרסם מאמר בניו יורק טיימס בו קראנו על מורה לספרות בניו ג'רסי שנותן שיעורי בית להורים של תלמידיו. יש חלוקה בין המטלות של התלמידים, והשיעורים שההורים מקבלים:

The ninth graders complete their assignments during class; the parents are supposed to write their responses on a blog Mr. Frye started online.

בעצם, מדובר ברעיון מאד פשוט. במאמר בטיימס המורה מסביר:

The point, he said, is to keep parents involved in their children’s education well into high school. Studies have shown that parental involvement improves the quality of the education a student receives, but teenagers seldom invite that involvement. So, Mr. Frye said, he decided to help out.

“Parents complain about never getting to see their kids’ work,” he said. “Now they have to.”

המאמר ממשיך ומציין שלא כל ההורים מתלהבים משיעורי הבית, אבל במשך שלוש השנים שהמורה מפעיל את התוכית הזאת, רק הורה אחד סירב להשתתף. ואם כך, נדמה שיש לנו כאן שימוש נהדר בבלוג. הרי בין היתרונות של התקשוב בחינוך נמצא פתיחת יום הלימודים להכיל שעות מחוץ לבית הספר, וגם הרחבת "קהילת הלומדים". ובוודאי אי-אפשר להתלונן אם תלמידים והורים מתחילים לשוחח ביניהם, אפילו באמצעות בלוג, על ספרות.

לאור זה, מעניין לקרוא את התגובות, כמעט 40 במספר, למאמר. יש מספר מורים שמציינים שמדובר ברעיון נפלא, אבל הרוב הגדול של ההורים מדגישים שהם לא התלמידים, ואין הם צריכים לקבל שיעורי בית. מורה אחד כותב שכמורה הוא אוהב את הרעיון, וכהורה הוא מתעב אותו. כהורה שמאד מעורב בשיעורים של ילדיו, אני יכול להעיד שלו המורים של ילדי היו נותנים לי שיעורים כאלה, הייתי משבח את היוזמה … ומחפש דרכים להתחמק מזה.

ואך כך, מה קורה כאן? נדמה לי שהכלים של Web 2.0 מערערים מוסכמות בקשת רחבה של תחומים. הנושא של "סמכות המידע" מאד מוכר כבר, אבל הם חודרים אפילו לתחום כמו הגמשת המרחב הלימודי, והכנסת הבית לתוך המרחב של בית הספר. אבל הטשטוש הזה פועל לשני הכיוונים. לא ברור כיצד הבית יגיב לחדירת בית הספר לתוך התחום שלו … אך גם כיצד ייראה בית הספר בעקבות זה כלל אינו ברור.

ראיון עם סטיבן דאונס – בעברית

בנענע מחשבים של היום התפרסם המאמר השישית והאחרונה של עידו הרטוגזון על החינוך הדיגיטלי. המאמרים הקודמים היו מעניינים, אם כי לא מחדשים למי שעוסק בתחום. (חייבים להוסיף שבהשוואה לסקירות אחרות שהתפרסמו בעיתונות הפופולארית, מדובר בסידרה טובה מאד.) אבל גם לאנשי חינוך שמתמצאים בנושא, כדאי מאד לקרוא את המאמר האחרון, וזה משום שרובו הוא ראיון עם סטיבן דאונס. נדמה לי שהרטוגזון מגיש לקוראים הזדמנות ראשונה לצלול לתוך החשיבה החינוכית של דאונס, וצריכים להודות לו על כך.

דאונס הוא, ללא ספק, אחד החושבים החשובים והעמניינים בתחום החינוך הדיגיטלי (והוא כמובן מצוטט כאן לעתים די קרובות), אבל הוא מוכר לרוב דרך ההמלצות הקצרות שהוא מפרסם בבלוג OL Daily, ופחות בזכות הכתיבה שלו לבלוג האישי שלו, ומהמאמרים שהוא מפרסם. לכן, הראיון הזה מאפשר לקוראי עברית להכיר את הפן החשוב הזה שלו. (לפני קצת יותר מחודש דאונס פרסם את התשובות שלו לשאלות של הרטוגזון בבלוג שלו. הראיון המלא ארוך יותר [בהרבה] מאשר מה שמתפרסם בנענע, ומומלץ למי שיכול לקרוא גם שם.)

חלק גדול מההגות החינוכית של דאונס מכוון ללמידה של גילאים מבוגרים – סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. הוא מעודד ומחייב את השימוש בכלים שמאפשרים לאדם להיות לומד עצמאי. עם זאת, הוא עוסק פחות בגילאים הצעירים בהם יש צורך לפתח את היכולת ללמידה עצמאית.

הרטוגזון שואל אם האינטרנט יכול לעזור לפתח חשיבה ביקורתית. דאונס משיב:

חינוך כפי שהוא מתבצע בכיתה נוטה להיות יותר ברמת הפרזנטציה. הכוונה היא שיש נטיה לצפות מהתלמידים להיות צרכנים פאסיביים של מידע, וזה פועל כנגד הפרקטיקה של חשיבה ביקורתית. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל, ושמורה איכותי יכול לעודד חשיבה ביקורתית גם בסביבה של הצגה.

יש כאן קביעה חשובה, אבל נדמה לי שחלק ממה שדאונס השיב באנגלית עוד יותר ממקד את הדברים:

Neither the net nor the classroom inherently encourage or discourage critical thinking.

נדמה לי שרוב הבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך היו אומרים ללא היסיס שהרשת מעודדת חשיבה ביקורתית. חלק ממה שכל כך מרשים בדאונס הוא הנכונות והאומץ לא לטשטש את העובדה שאין זה כך. שוב, כדאי מאד לקרוא.

הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת – בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו

ויקי דייויס, ב-TechLearning Blog שואלת "Is Text Only Enough for Today's Students".דייויס מבטאת בצורה מאד ברורה את ההרהור המרכזי שלה:

There are so many new ways to tell stories. Are we as teachers teaching kids ONLY to read and write and is that enough?

אבל לפני הקביעה/השאלה הזאת היא מגישה לנו "מבחן" קטן. היא מביאה ששה משפטים קצרים, ולצד כל אחד, המחשה גראפית של אותו משפט. עבור כל אחת מהדוגמאות היא שואלת "Which tells the story more clearly?". אנחנו כמובן אמורים להבין את הרמז, ולהסיק את המסקנה שהאמצעים הגראפיים – צילום, סרט, מצגת, משחק – עולים, לפחות במקרים המסויימים שהיא מביאה, על הטקסט.

אני מודה שאני מאד מחובר למילה המודפסת (גם זו שעל גבי הצג) אבל אינני מתנגד לאמצעי הבעה אחרים. לא אתווכח עם דייויס לגבי היכולת של אמצעים גראפיים לספר סיפורים, או להסביר רעיון (ועוד). אבל דייוויס איננה יוצרת כאן משחק הוגן. אותן דוגמאות גראפיות שהיא מביאה הן תוצאה של עבודה מושקעת. מורגש שמי שהכין אותם השקיע זמן ומאמץ עד לתוצר הסופי. אבל מול התוצרים האלה, דייויס מביאה משפטים קצרים שנראים כאילו נכתבו כלאחר יד. לא קשה לקבוע שמצגת קטנה "מספר את הסיפור באופן בהיר יותר" מאשר משפט סתמי שכמעט לא מביע כלום. לעומת זאת, אם היא היתה מעמידה לצד סרט קצר סיפור אמיתי, סיפור שמי שכתב אותו בחר את מילותיו בקפידה, וחשב לעומק על מה שהוא רצה להגיד, אני מניח שתוצאות ה-"משחק" יכלו להיות די שונות.

השאיפה לשילוב צורות ייצוג מעבר לטקסט המודפס איננה חדשה למערכת החינוך. בסטנדרטים ללמידה בסביבה מתוקשבת בחינוך היסודי אנחנו קוראים:

התלמיד יכתוב תוך שימוש במגוון ייצוגים, וישלב בעת הצורך צלמיות, טבלאות, תרשימים, תמונות, קול ותנועה לצד הטקסט האלפא-ביתי.

לפי הסטנדרטים האלה, מורים צריכים לעודד את תלמידיהם למצוא את הדרכים המתאימות להביע את עצמם. אבל כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, חייבים ללמוד את השימוש ביצוגים האלה. אף אחד לא יטען היום שעצם העובדה שתלמיד יודע לאחוז בעט עושה אותו לסופר. עד שתלמידים יוכלו לכתוב טקסטים שאחרים ירצו לקרוא דרוש אימון והדרכה. יתכן והעובדה שאנחנו מוצפים בסרטים ומצגות, לצד העובדה שמורים רבים אינם מיומנים בהכנת אלה, יוצר את הרושם שמדובר במלאכה קלה. אבל כמו עם הטקסט המסורתי, הרבה יותר קל ליצור סרט או מצגת צולעים, מאשר משהו איכותי.

אז למרות שאני בהחלט מסכים עם דייויס לגבי הצורך ללמד אמצעים נוספים "לספר סיפורים" לצד הוראת השימוש בטקסט המסורתי, קשה לא להרגיש שהיא עוסקת כאן בפופוליזם זול. לא משנה באיזה אמצעי בוחרים, צריכים ללמוד להשתמש בו, ולהשתמש בו בתבונה. ממש היום, דייוויד ורליק בבלוג שלו מקשר לאוסף נפלא של המחשות ויזואליות של רעיונות מדעיים. ההמחשות האלו אכן מראות, כפי שדייויס טוענת, שאמצעים גראפיים יכולים לספר סיפור בצורה מוצלחת ביותר. אבל אלה המחשות שהוכנו על ידי בעלי מקצוע ששולטים בכלים בהם הם משתמשים. חשוב להוסיף שלצד ההמחשות המרתקות האלו, תמיד מופיע טקסט המסביר לנו על מה אנחנו מסתכלים. מה לעשות, המילה המודפסת נשראת אחת האמצעים הטובים ביותר להביע את המחשבות, את הרעינות, ואת הסיפורים שלנו.

לאור זה, המצב בחינוך כמעט נראה סביר

לפני כניסת החג קראתי בקפטן אינטרנט על כנס בעולם העסקים על Web 2.0 שנערך לאחרונה. המסר הבסיסי היה שמנהלים חוששים מהמציאות החדשה ש-Web 2.0 מבשרת, אבל גם שהם יצטרכו ללמוד להתמודד איתה. מתוך הכתבה:
המחשבה שניתן לשלוט באינטרנט מלמעלה, קרי מרמת המנהלים, כבר מזמן אינה מציאותית. העובדים בארגונים והלקוחות הם אלה שישפיעו.

במילים אחרות, עולם העסקים מתנהל באופן היררכי, כאשר המנהל קובע עבור עובדיו, בין היתר, מה יגידו (אם בכלל) על מקום העבודה שלהם. מדובר בעולם שמעדיף לשמור על סוד במקום לאגור ידע משותף, בעולם הרגיל לבדוק, על הדקה, כיצד עובדיו מנצלים את זמנם – תכונות שאינן תואמות את המציאות של Web 2.0. אין, בדברים אלה, שום דבר שונה ממה שצייתי כאן לפני בערך עשרה ימים, בעקבות מאמרון ב-Read/Write Web (מלבד העובדה שהפעם הדברים נכתבו בעברית). אבל אם, בעקבות המאמרון הראשון, זיהיתי נקודות חפיפה בין העסקים והחינוך, לאור המאמר בקפטן אינטרנט הרגשתי שאולי המצב בחינוך הרבה יותר טוב מאשר זה שבעסקים.

למרות החשש הגדול של חלקים נרחבים במערכת החינוך מכלי Web 2.0, יש בכל זאת פתיחות לנסות לבחון כיצד אלה יכולים להשתלב בתהליכי למידה. מהמאמר בקפטן אינטרנט אני מתרשם שהכדאיות הבלעדית שיש לבחון בנוגע לכלים האלה בעסקים היא באיזו מידה הם מגדילים את ההכנסות. מתוך המאמר:

בישראל יש כ-250 אלף בלוגים, וכ-200 אלף תגובות בפורומים ובאתרים נכתבות מדי יום, אבל הכלכלנים יודעים כי יש לשפוט טכנולוגיה רק במונחי היכולת שלה להציג גידול ברווחיות. לווב 2.0, כך נדמה, אין בשורה בעניין זה, לפחות לא מיידית.

בהמשך, מצטטים את פרופסור גדי אריאב מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שאמר:
זו תופעה מורכבת שאין כלים להבין אותה. איך מודדים את חלקם של הבלוגרים בתל"ג? איך בודקים שליטה, מטרה, תועלת, תרומה לחברה, עלות שולית? הכלכלה של הבלוגרים אינה מדידה, ומבחינה ניהולית אין כלים להתמודד ולנהל את זה כמערכת מידע, ולכן מדובר בסיוט.

נדמה לי שבדבריו של אריאב יש ביקורת כלפי עולם העסקים, ושהוא מייחל לשינוי בניהול שיאפשר לכלי Web 2.0 להשפיע לחיוב, אבל אותו חיוב עדיין יימדד, כנראה, ברווחיות.

דווקא מה שמדאיג אותי הוא הסיכוי שכלי Web 2.0 ישתלבו בחינוך רק בעקבות זה שעולם העסקים יאמץ אותם (כמו שקרה בעבר עם כלים ממוחשבים אחרים). במקרה כזה, ה-"השתלבות" תהיה על בסיס של ציונים, של הכנת עבודות, של חלונות ראוה למנהלי בתי הספר, ולא של הלמידה המשמעותית שאותם כלים מאפשרים.

תוצאה בלתי נמנעת של שילוב הבלוג בכיתה?

שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, קונרד גלוגאוסקי מהרהר על השילוב של בלוגים בכיתה שלו, וכמו תמיד, השאלות שהוא מעלה חודרות למהות הדברים. גלוגאוסקי מציין שכבר עם התחלת השנה התחושה היא חיובית. התלמידים כותבים, והוא חש שההערות שלו תורמות להמשך הכתיבה. אבל הוא מחפש משהו נוסף:

This year, I want my personal voice to be present in the community. I will, of course, continue to be present as Mr.Glogowski, the grade eight Language Arts teacher. I will be present in my didactic and supportive role of an educator, of a classroom teacher who guides and explains. At the same time, I want to be present as Konrad Glogowski, the human being who has his own interests and views. I want to be present as an individual, not an individual reduced to one role.

הוא מסביר שבעבר התפקיד שהוא מילא היה תפקיד של משגיח, של מכוון התנועה, של הצופה מלמעלה. בעצם, עד עכשיו, נשמר היחס המסורתי בין תלמיד למורה:

My own blog in our class blogosphere has always been used to post updates, assignments, commentary on student work, and words of encouragement. For years, it was called “The Language Arts Blog,” or “Mr. Glogowski’s Blog” or something equally official and unimaginative. The name of my blog has always reflected my one-dimensional presence in the community – the voice of a teacher.

המטרה שהוא מציב לעצמו השנה הוא לאפשר לקול האישי שלו לבוא לביטוי, להפסיק להיות "רק" המורה, ובמקום זה להיות חלק מקהילה לומדת:

This year, I want to move beyond blogging only about course-related topics. I want my students to see what I am interested in, what makes me mad, what fascinates me, what I write like when I write as someone other than Mr.Glogowski, the Language Arts teacher. In short, I want to be myself and am beginning to take small steps towards this goal.

בעצם, הצד הזה היה צפוי. מהרגע שהבלוג נכנס לכיתה, אפשר להגיד שהכתובת כבר היתה על הקיר. אם אנחנו, כמחנכים, מבקשים לסייע לתלמידים שלנו למצוא את הקולות שאישיים שלהם, קשה לעשות זאת מבלי לתת דוגמה, מבלי לתת ביטוי לקולות האישיים של עצמנו. (נדמה לי שגם לזה התכוונה אריאלה במאמרון שלה עוד במשך הקיץ.) כיוון כזה, כמובן, לא נוצר עם הבלוג. מדובר בתפיסה של "engaged pedagogy" שקיימת זמן רב לפני שהאינטרנט חדרה למערכת החינוך. אבל ברור גם שהבלוג מחדד את הדברים, מביא אותם למצב שבו ההמנעות ממתן ביטוי אישי נראה כמגוחכת, נראה ככפירה בעיקר. מבלי להתייחס לבלוג עצמו, גלוגאוסקי נותן ביטוי למגמה הכללית בצורה בהירה ביותר:

If education is essentially a social process, then the teacher needs to be part of the learning community, not only as its facilitator but also as one of its members.

הבלוג יכול לשמש את מערכת החינוך בדרכים רבות ושונות. הוא יכול למלא תפקיד של יידוע, וכמובן גם של פורטפוליו. הוא יכול להוות בסיס שעליו תלמידים יכולים לכתוב סיפורים, או לאסוף קטעי מידע, ועוד. כל אלה חיוביים ורצויים. אבל אם ניתן לו לבטא את משמעותו ואת ערכו הבסיסיים ביותר, הוא מבשר על שינוי מהותי בתהליך הלמידה, ועל "הקהילה הלומדת" בכללותם.

כדאי (מאד) לנסות

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-"קהילה לומדת" מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח "רשת" מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-"קהילה", במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין "רשת" לבין "קהילה" היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר "קהילות" כ-"רשתות חברתיות".

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-"רשת חברתית" תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.