צעד צפוי, ובכל זאת מבורך

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה "מבוקש". אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות – זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:

Effective Sept. 19, we are ending TimesSelect. All of our online readers will now be able to read Times columnists, access our archives back to 1987 and enjoy many other TimesSelect features that have been added over the last two years – free.

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים "משכילים". אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי "כנראה"? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום "כנראה". בהודעה כתוב:

Since we launched TimesSelect in 2005, the online landscape has altered significantly. Readers increasingly find news through search, as well as through social networks, blogs and other online sources. In light of this shift, we believe offering unfettered access to New York Times reporting and analysis best serves the interest of our readers, our brand and the long-term vitality of our journalism. We encourage everyone to read our news and opinion – as well as share it, link to it and comment on it.

פשוטו כמשמעו – במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ'רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ'רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על "פרסם", מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):

NBC’s move comes as companies throughout the television business search for new economic models in the face of enormous changes in the business. Networks continue to lose audience share, and viewers — especially many of the highly prized viewers under 30 years old — are increasingly demanding control of their program choices, insisting on being able to watch shows when, where and how they want.

הוא מבקש להחליף את ה-"prized viewers under 30" עם "prized students over 13", וגם "demanding control of their program choices" עם "demanding control of their curriculum" כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ'רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

קצר ולעניין (ובכל זאת מאריכים טיפה)

ג'ורג' סימנס פרסם היום מאמרון קצר מאד – כל כך קצר שאין סיבה לא לצטט אותו במלואו:

Wired has created a fairly simple resource: How To Wikis covering subjects such as making youtube videos, using flickr, explaining DRM, etc. I'm starting to question the usefulness of resources like this. Five minutes with a good search engine will provide the same information, but with better context specific information for the searcher. Part of the same reason I'm questioning wikipedia as a concept – it is quite simple for anyone with marginal competence with online search/databases/Google Scholar to find what is needed. What is the value of aggregation completed on behalf of many people, rather than based on needs of one person? Not much value anymore.

אולי מספיק פשוט להוסיף "אני מסכים". אבל האמת היא, שאני מאד מסכים. הרי אני אומר משהו דומה כבר די הרבה זמן. אי לכך, אני מרשה לעצמי להרחיב טיפה.

אם אני מבין אותו נכון (ונדמה לי שאכן כך אני עושה) סימנס שואל לגבי התועלת של אתר מטריה המרכז מידע על קשת רחבה כל כך של נושאים. הרי ה-WWW בעצמו כבר מהווה מסגרת כזאת, ואמצעי החיפוש החזקים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים לנו להגיע למידע הרצוי ללא צורך שהמידע הזה יהיה מרוכז תחת אתר מטריה אחד.

כזכור, לפני שנה וחצי ירון לניר פרסם את המאמר שלו Digital Maoism, בו אפשר למצוא טענה מאד דומה לזו של סימנס, אך מנוסחת ביתר הרחבה:

For instance, most of the technical or scientific information that is in the Wikipedia was already on the Web before the Wikipedia was started. You could always use Google or other search services to find information about items that are now wikified. In some cases I have noticed specific texts get cloned from original sites at universities or labs onto wiki pages. And when that happens, each text loses part of its value.

כאשר המאמר של לניר התפרסם, רבים התייחסו אליו כמו שמגיבים היום לדעות של אנדרו קין. אבל לניר אינו טוען שהיום ההמון משתלט על האיכות, אלא שהקול האישי, הייחודי, הולך לאיבוד במסגרת כמו הוויקיפדיה השאופת ל-"נקודת ראות נויטראלית":

When you see the context in which something was written and you know who the author was beyond just a name, you learn so much more than when you find the same text placed in the anonymous, faux-authoritative, anti-contextual brew of the Wikipedia. The question isn't just one of authentication and accountability, though those are important, but something more subtle. A voice should be sensed as a whole. You have to have a chance to sense personality in order for language to have its full meaning. Personal Web pages do that, as do journals and books.

נדמה לי שחלק מהקסם של בלוגים הוא שגם בהם אנחנו מוצאים מידע שהוא ספוג באופי של הכותב. זה חלק ממה שעושה את הבלוג של סימנס למעניין, ונעים לראות שהוא כנראה מודע לכך שה-"נויטארליות" של אתרי מטריה מאיימת להפוך את הרשת התוססת לסביבה תפלה.

נחמד, אבל לא מי יודע מה נחוץ

בלוגרים רבים, גם מתחום החינוך, וגם מתחום הטכנולוגיה, דיווחו אתמול, די בהתרגשות, על השקת המרכיב החדש של הכלים המקוונים של גוגל – כלי להכנת מצגות. במשך תקופת ההמתנה לקראת השקת הכלי הזה הצפייה היתה גדולה. יודעי דבר טענו שמדובר במרכיב חשוב מאד של מערכת כללית של כלי אופיס מקוונים שיכולה להוות תחרות רצינית עם האופיס הנפוץ והמוכר (והיקר) של מיקרוסופט.

גם אני חיכיתי לכלי הזה, אם כי אינני יכול להגיד שזה היה בצפייה דרוכה. אינני מרבה להשתמש ב-PowerPoint (בלשון המעטה), ולכן, מבחינת הצרכים שלי, כלי מקוון להכנת מצגות אינו בין הכלים הנחוצים לי ביותר. אך אין זה אומר שהרעיון של כלי אופיס מקוונים (וחינמיים) איננו רעיון מבורך. במשך החודשיים האחרונים מצאתי שהתמלילן המקוון של גוגל משרת אותי ברוב הגדול, כמעט ברוב המכריע, של צורכי הכתיבה שלי (כולל בעברית). אין ספק ש-Word הוא תמלילן בעל עוצמות אדירות, אבל הרוב הגדול מאיתנו אינו זקוק לחלק ניכר האותן עוצמות. נכון להיום, אני מגלה שקל לי יותר לפתוח קובץ חדש דרך המסמכים של גוגל, ולעבד ולשמור אותו ברשת. יש יתרון גדול בכך שהקובץ נגיש לי מכל מקום. אותה נגישות קיימת גם באמצעות הדיסק-און-קי שנמצא בכיס שלי באופן קבוע, אבל פונקציית החיפוש (וכזכור, מדובר בגוגל) במסמכים המקוונים של גוגל מהירה ויעילה, ואני נעזר בה באופן די תדיר.

לעומת זאת, לטעמי, אחת הפונקציות המרכזיות של כלי האופיס של גוגל, פונקציית השיתוף, עדיין לא הוכיחה את עצמה. ניסיתי מספר פעמים לערוך מסמכים בשיתוף עם אנשים אחרים, והתוצאות היו מאכזבות. במידה מסויימת הקושי קשור לתמיכה בעברית של המערכת. התמיכה הזאת משתפרת כל הזמן, אבל עדיין לוקה בחסר. אבל נדמה לי שעיקר הבעיה נמצא בחוסר רצון של השותפים האפשריים שלי להכין מסמכים בדרך הזאת.

וזה מביא אותי חזרה לכלי החדש להכנת מצגות. אני אמנם כותב שאני נתקל בקושי בשימוש בתמלילן המקוון במצבים של שיתוף, אבל ברור לי שמצבים כאלה קיימים, ואם נתרגל לעבודה משותפת מקוונת, אני משוכנע לא רק שהכלי ישרת אותנו, אלא שהוא יעשה זאת בצורה יעילה. אבל לא ברור לי למה אנשים – מורים או תלמידים, או כל אוכלוסיה אחרת – ירצו לעבוד בצורה מקוונת על הכנת מצגת. בוודאי השיתוף יכול להועיל כדי להעיר הערות, לתקן שגיאות כתיב, להזיז קטע גראפי למקום אחר על השקף, ובשינויים זעירים מהסוג הזה. אבל להבדיל ממסמך שקבוצת אנשים מגבשת בשיתוף (ובדרך כלל, לקראת סיום התלהיך, מגישה למנסח מדופלם כדי ללטש אותו), המצגת צריכה לשקף את הטעם העיצובי, ואת הצרכים התצוגתיים, של האדם שישתמש בו.

כמובן שאפשר להתווכח עם הטענה הזאת. יתכן שלא מעט מכיני מצגות כמהים למצב שבו הם יוכלו לעבוד בשיתוף, ומה שאני רואה כפעולה של אדם יחיד עוד תתגלה, בעתיד הלא כל כך רחוק, כמתאימה ביותר לעבודה קבוצתית. אם כך יתברר, אז בזבזתי לא מעט זמן על כתיבת ביקורת מיותרת. אבל יש כאן (כמובן) פואנטה אחרת. כחסיד של כלים שיתופיים, ושל כלי Web 2.0 באופן כללי, נדמה לי שהתלהבות יתר כלפי הכלים האלה איננה הדרך לקדם את השימוש בהם. אין טעם לחייב את השיתוף במצבים שבהם אותו שיתוף איננו נחוץ או מתבקש. לעשות כך הוא להעמיד את הכלי במרכז, ולחפש (בנרות) דרכים להשתמש בו, במקום להעמיד את הלמידה במרכז, ואז לבחון באילו מצבים כלים מסויימים יכולים להועיל. נדמה לי שבדרך הזאת יש סיכוי משמעותי יותר לקדם את השימוש בכלים הנהדרים האלה.

ואם, בינתיים, מישהו רוצה לנסות לערוך מסמך, או מצגת, בשיתוף איתי … לא קשה למצוא אותי.

לא רק בחינוך חוששים מ-Web 2.0

לא פעם בעבר קבלתי על כך שהכלים המחשביים והאינטרנטיים שבהם אנחנו משתמשים בחינוך לא נוצרו לצרכים חינוכיים או לימודיים, אלא לצרכים של עולם העסקים. לטוב, ולעתים קרובות גם לרע, מקורם של רוב הכלים האלה הוא בעסקים. עובדה זאת איננה, כמובן, פוסלת את השימוש שלהם בחינוך. אבל הצרכים, והמטרות, של שני המגזרים האלה רחוקים מלהיות זהים, ואנשי חינוך נאלצים להקדיש מאמצים רבים כדי להסב את הכלים האלה לסביבה הלימודית.

לאור זה אולי מותר היה לי להרשות לעצמי טיפה של שמחה לאיד כאשר קראתי בבלוג Read/Write Web שלא מעטים בעולם העסקים חוששים מחדירת כלי Web 2.0 לתוך עולמם. ריצ'רד מקמנוס, העורך הראשי של הבלוג, מצטט מדוח של חברת פורסטר העוסקת בתחזיות לעסקים. הדוח מסביר, בקצרה, את היתרונות של Web 2.0:

It’s the ability to more efficiently generate, self-publish, and find information, plus share expertise in a way that’s so much easier and cheaper than earlier knowledge management attempts.

אבל בהמשך, הדוח עובר מיתרונות לחסרונות. ומהו החסרון המרכזי? כנראה אובדן שליטה על העובדים. כאשר עובדים משתמשים בכלים האלה, המערכת ההיררכית נמצאת בסכנת התפוררות:

Web 2.0 tools have almost certainly already entered your organization under the radar through unsanctioned employee usage. This raises the stakes and criticality of taking action sooner rather than later.

קשה לא לגרד טיפה בראש ולבדוק אם אולי מדובר במערכת החינוכית, ולא בעולם העסקים. הרי טענה דומה ביותר, לפעמים כמעט באותן מילים, מלווה את החשש מהשימוש בכלים האלה בחינוך. (ואם יורשה לי, אולי בפעם המי יודע כמה, אותו חשש מאובדן שליטה במערכת היררכית נמצא גם בסיס הטענות של אנדרו קין.)

מקמנוס, בסיכום שלו, מצביע על כך שמקבלי ההחלטות בעולם העסקים קרועים בין החשש בפני הכלים האלה, לבין ההבנה שיש בהם ערך רב:

It's clear that enterprises, or to be more exact IT decision-makers, still fear web 2.0. Yet they also see the value in it. So their natural inclination is to control the situation – only allow sanctioned web software in and enforce policies that limit use of web 2.0 technologies. That way, IT decision-makers reason, the company still gets the benefits of web 2.0 – but without the risks.

אז רגע, מהו, במילים פשוטות יותר, ה-"פתרון"? שליטה, כמובן. אבל לשליטה הזאת יש מחיר:

Yet web 2.0 is all about open-ness and collaboration. … The real reason why IT fears web 2.0 … is that it upsets the historical need for control and power in IT departments. The … reason web 2.0 is finding it difficult to penetrate the enterprise is not that IT can't see the value in it, but that they fear it may erode their control and power.

שוב, אם לא ידעתי אחרת, יכולתי לחשוב שמדובר בחינוך. גם כאשר המערכת החינוכית מוצאת חיוב בכלי Web 2.0 היא מקדישה מאמצים כבירים כדי "להסב" את השימוש הזה לנתיבים "לימודיים", היא תוחמת את הפעילות של התלמידים תוך גבולות "בטוחים". אך מה לעשות, וכפי שמקמנוס מציין, ביסודם של הכלים האלה נמצאת הפתיחות. אפשר אפילו להגיד שבלי הפתיחות הזאת, הם כבר לא יהיו אותם כלים.

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג "שחקי, שחקי על חלומות" – אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א') איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר…זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב', אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל"משטר של חזרות" וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו "דיאלוג פנימי" הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:

Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד "יפה" על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג – מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ….

עוד דבר קטן לקראת השנה החדשה

חשבתי שכבר חתמתי את המאמרונים של תשס"ז. הרי ניצלתי את המאמרון הקודם לא רק לברך לקראת השנה החדשה, אלא גם להתמקד בנושא שעבורי הוא הנושא המרכזי של הבלוג הזה – הדרכים שבהן כלים דיגיטליים יוצרים את הבסיס לחינוך אחר, חינוך שונה מהחינוך המסורתי, הכל כך מוכר לנו. אבל זה הפן החיצוני של הבלוג. ומה לגבי הפן הפנימי, הפן שבו אני מנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג מהווה תשתית לרפלקציה אישית/ציבורית של הכותב עצמו? כיצד אפשר לברך לקראת השנה החדשה, לקראת הימים הנוראים – ימים שהרפלקציה האישית מהווה חלק חשוב מהם – מבלי להתייחס גם לפן הזה?

והנה, מאמרון של ויל ריצ'רדסון מקנה את ההזדמנות לעשות גם את זה. נדמה לי שלא פעם ציינתי שאני חש שמפני שריצ'רדסון מוכר כאחד הבלוגרים החשובים ביותר בתחום הזה (ומפני שהוא מודע לסטטוס הזה), הדברים שהוא כותב נעשים שטחיים. חסר בהם תעוזה. אבל לפני יומיים הוא העלה שאלה מעניינת מאד. לפני זמן קצר ריצ'רדסון חזר מביקור באוסטרליה, ביקור שבו הוא צילם צילומים רבים. הוא כותב שדרך כלים כמו Flickr הוא יכול למצוא צילומים רבים מאותם מקומות שהוא צילם, ושרבים מהצילומים האלה טובים יותר מאשר אלה שהוא עצמו צילום. הוא שואל:

So the question is, why take pictures of places that you visit that probably aren’t going to be as good as the photos that others have already taken that are already available for you to use in your own albums, slide shows, whatever? I mean, unless you want to organize the wife and kids in front of the spot just to prove you’ve been there, what’s the point?

נכון להיום, 28 קוראים ניסו לענות (בתגובות בבלוג עצמו) לשאלה של ריצ'רדסון (כאשר לבלוג הזה יש כמעט 450 קוראים דרך Bloglines בלבד, אפשר לצפות לתוגובות רבות). הרוב הגדול של התגובות הדגישו שהעובדה שאנחנו צילמנו צילום מסויים הופך אותו למשהו משלנו, שדרך פעולת הצילום אנחנו צורבים את החוויה של הביקור במקום מסויים בתוך הזכרון שלנו. מגיב אחד טוען שאם לא נצלם צילומים לא טובים, לא נלמד להשתפר:

The best way to learn is to do it yourself. Take the pictures, then use Flickr to find better ones and ask yourself, “Why are these better”. Once you know why, try to utilize those concepts the next time.

אינני מרבה לכתוב תגובות בבלוגוספירה האנגלית. גם בלי זה יש לי יותר מדי לעשות, ומתוך הבלוגרים הרבים שכותבים על חינוך באנגלית, יש מספיק אנשים חכמים ומוכשרים כך שלא צריכים גם אותי. אבל לא מצאתי בתגובות לשאלה של ריצ'רדסון את הדברים שציפיתי שאמצא, ולכן, חרגתי ממנהגי והוספתי תגובה. טענתי שעבורי, הצילום הוא כמו הכתיבה לבלוג, פשוט באמצעי טכנולוגי אחר. כמו שבבלוג אני "חושב דרך האצבעות", כך כאשר אני מצלם אני חושב דרך העינית של המצלמה. כמו שהכתיבה יוצרת מיקוד, הצילום עוזר לי להתמקד במה שעליו אני מביט.

ורגע לפני ראש השנה, טיפה של רפלקציה, ומטה-רפלקציה, לדעתי בהחלט מתאים כאן. אז שוב, שנה טובה!

הבחנה חשובה

קתי דייווידסון, בבלוג הקבוצתי על מדיה דיגיטלי ולמידה של קרן מקארתור, מדגישה את ההבדל בין "למידה דיגיטלית" לבין "instructional technology" (אני מעדיף לתרגם את המונח ל-"טכנולוגיות בלמידה", למרות שברור שיש כאן דגש על ההוראה לעומת הלמידה). דייווידסון כותבת:

IT (Instructional Technology) is indispensable to most educational institutions. Its development and enhancement are crucial to the institution. But does improving IT improve “digital learning”? Sometimes. Not always. Maybe not even often. The reason is that IT is usually institutionalized from the top down whereas digital learning is shared, contributory, collective, collaborative, customizable.

היא מוסיפה:

In digital media and learning, the outcomes are less clear, the teachers have less of a determining role, and technology isn’t something delivered to others but is intrinsic to the larger learning project. Its building and application are part of the collective learning experience.

במילים אחרות, שילוב טכנולוגיות דיגיטליות לתוך ההוראה איננו מערער את המסגרות הבית ספריות המסורתיות. כאשר בתי ספר מאמצים IT, לא מתרחש שינוי מהותי באינטראקציה בין המורה לבין התלמיד – הדגש נשאר על העברת ידע ממקור של סמכות לכלי הריק, ורק אמצעי ההעברה משתכללים.

אין ספק שהעסק איננו כל כך שחור/לבן. קיימים גוונים רבים של אפור (וגם של צבע) בדרכים השונות שבהן בתי ספר מאמצים ומשלבים טכנולוגיות חדשות. אבל ביסודו של דבר, יש כאן הבחנה חשובה מאד. ב-IT יש המשך של הקיים, ואילו מה שמעניין ב-"למידה דיגיטלית" הוא פתיחת מרחבי הלמידה, יצירת הזדמנויות למידה שהן מעבר לכיתה המסורתית.

בזמן האחרון מתקבל הרושם שבלוגרים חינוכיים לא מעטים מוכנים לוותר על בית הספר ו-"להחליף" אותו במרחבי הלמידה הפתוחים והאישיים שהלמידה הדיגיטלית מזמינה. לטעמי, אפילו אם מדובר בחזון רצוי, הוא בכלל איננו ישים – בעתיד הנראה לעין, הרוב המכריע של ילדינו ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בתי הספר האלה ימשיכו לשלב עוד ועוד מרכיבים של IT, אבל לרוב, המרכיבים האלה ישרתו את שיטות ההוראה והלמידה המסורתיות. נאחל שבשנה החדשה, לצד מרכיבי ה-IT האלה, נהיה עדים גם להתקדמות בכיוון של "למידה דיגיטלית" – למידה המשחררת את תלמיד להפיק את המרב מהנוף המידעי של היום לצרכי הלמידה של עצמו ושל עמיתיו. שנה טובה!

לא רק אצל תלמידי בית הספר

אינני זוכר כיצד הגעתי לבלוג של ריק הוג. (אין זה בלוג שאחריו אני עוקב, ואם מישהו מבין הקוראים נתקל במאמרון הזה וזוכר כיצד הגיע אליו, אשמח לדעת). אבל שאלת ההגעה, מעניינת ככל שתהיה, איננה העיקר. מה שמעניין כאן הוא מה שהוג כותב.

הבלוג של הוג עוסק בעיקר ב-"ניהול מידע" – לא אחד הנושאים האהובים עלי. אבל בנוף המידעי של היום אפשר למצוא הערות מעניינות ורעיונות מסקרנים כמעט בכל מקום, וכך קרה במקרה הזה. הוג כותב שהוא נכח בהדגמה של כלי מחקרי חדש, ובעקבות זה מהרהר:

Are academic sources becoming irrelevant? Do younger engineers have the same tendency to publish white papers and journal articles as their older brethren?

הוג כותב שבעקבות אותו הרהור הוא ערך חיפוש בגוגל, ובין היתר למד שקיימת ירידה בסך הכל של המחקרים המתפרסמים בתחומים מדעיים רבים. לאור זה הוא שואל שאלה נוספת:

Are professional blogs and wikis where one finds leading edge information on new research?

נדמה לי שהשאלה הזאת מעוררת שוב את נושא מהימנות המקורות – אם הנושא הזה בכלל היה רדום. פן אחר לאותה שאלה, למשל, היא השאלה סביב השימוש בויקיפדיה כמקור בעבודות של תלמידים. (במאמרון מהיום, דייוויד ורליק כותב שהוא רוצה, אבל גם לא רוצה, להשתמש בוויקיפדיה כמקור במשהו שהוא כותב. הוא מסביר שאחרי בדיקה די מדוקדקת בין מקורות, הוא הגיע למסקנה שהמידע בוויקיפדיה, בנושא המסויים אותו הוא בודק, איכותי יותר מאשר מקורות אחרים, אבל הוא בכל זאת חש אי-נוחות כלפי אותו שימוש.) אני זוכר היטב כיצד, לפני יותר מעשור, שמעתי מורים מסבירים שאם למקור אינטרנטי יש סיומת של edu, או של ac, אז הוא מהימן. אך מה לעשות, וכבר אז אותה טענה היתה מופרכת.

אך אם כך, אולי אין שום דבר חדש בהרהור של הוג. אולי. ובכל זאת הוא מעמיד את כלל הנושא באור קצת אחר. כאשר בזירה החינוכית מתייחסים לשאלת מהימנות המקורות, ההנחה היא שתלמידים בבית הספר צריכים ללמוד אילו מקורות מתאימים לעבודות שהם מכינים לבית הספר. הנחה סמוייה המתלווה להנחה הראשונה הזאת היא שאין זאת בעיה של מגוברים שכבר יודעים להבחין בין מקורות מהימנים ללא מהימנים. אבל לא רק שהנחה זאת מוטעית, היא נעשית פחות ופחות נכונה מדי יום. ההרהור של הוג חושף את המציאות שבתרבות שלנו באופן כללי קיים אי-בהירות רבה בנוגע למהימנותם של מקורות. גם באקדמיה, שיטות מסורתיות כמו ביקורת עמיתים מתערערות. כאשר חוקרים מפרסמים את הגיגיהם על גבי בלוגים, האם ציטוט של אותם הגיגים בעבודה אקדמית לגיטימי? סביר להניח שלפני עשור התשובה המוחצת היתה שלא, ואילו היום ציטוט כזה מקובל.

ועל אף הבלבול והתנודה שבהם העולם המבוגר והאקדמי נמצא בנוגע למהימנותם של מקורות, בבתי הספר עדיין חושבים שקיימים מתכונים יחסית ברורים לזיהוי אותם מקורות. אין זה בדיוק הכנה לעולם המבוגרים.

ההעתקה וההדבקה אינן הבעיה

אחרי שקראתי את המאמר של יאיר עמיחי-המבורגר, "נגד גישת ה-copy & paste" שהתפרסם במרושתים לפני מספר ימים, גירדתי את הראש ושאלתי את עצמי למה המאמר קיבל את השם הזה. נכון, יש במאמר ביקורת, אפילו חריפה, כלפי ההעתקה וההדבקה בעבודת התלמיד, אבל אותה ביקורת איננה, לטעמי, החלק החשוב של המאמר.

כאשר הוא מתייחס לתהליך הלמידה באמצעות האינטרנט, עמיחי-המבורגר כותב דברים די צפויים:
דוגמה לשימוש לא נבון היא האופן בו משמשים מאגרי לימוד לצורך כתיבת עבודה. התלמיד סורק כמה מקורות וכותב חיבור מסכם לפיהם.

בפועל, תהליך זה מסתכם ברוב המקרים בפיתוח מיומנויות copy & paste ללא תהליך משמעותי של לימוד.

פעמים רבות כבר שמענו את זה, כמו גם את החלק שבא אחריו:
על מנת שלמידה מסוג זה תיצור גישה אקטיבית לאינטרנט ותאפשר התפתחות עצמית של הילד על ההורה והמחנך להשקיע בפיתוח יכולתו של הילד:

  1. לאתר את מקורות המידע המהימנים.
  2. ללמדם להתייחס לחומר מתוך חשיבה ביקורתית.
  3. ליצור אינטגרציה בין חומרים שונים היוצרת הבנה חדשה אצל התלמיד.
והוא כמובן צודק כאשר הוא מוסיף:
כל אחת מיכולות אלה דורשת כמובן עבודת תשתית רבה.

אבל שוב, לא רק שאין חדש כאן, זה אפילו נדוש. מה שכן מעניין, ואפילו משמעותי, במאמר הוא הביקורת כלפי דרכי ההוראה הנהוגות היום:
במקום לפתח חשיבה יצירתית, הילד רוכש חשיבה ממסגרת ומגבילה. הסוציאליזציה יוצרת חסמים פסיכולוגים מפני הבעת עמדה עצמאית.

חסמים אלה מוטמעים לתוך תפיסתו העצמית של הילד, ההופך למבוגר בעל תחושה של חוסר לגיטימיות להבעת האינדיבידואליות שלו.

עמיחי-המבורגר צודק. אבל ההעתקה וההדבקה אינן אשמות במצב הזה. הן בסך הכל שיטה שתלמידים סיגלו לעצמם (והם עשו זאת הרבה לפני האינטרנט) כדי להתאים את עצמם למערכת "ממסגרת ומגבילה". דווקא היום, כאשר אנחנו מוצפים ב-"מידע", ההעתקה וההדבקה יכולות להיות אמצעים כשרים לארגון מחדש של פריטי מידע. במקום לדרוש מהתלמיד ליצור משהו יש מאין, יש לא מעט יצירתיות בארגון מחדש של פריטי מידע קיימים, "מועתקים".

אבל אם כך, למה המאמר מצביע על ההעתקה וההדבקה כאילו הן האשמות בהעדר למידה משמעותית, במקום לראות בהן תוצרי לווי של גישה לימודית המעודדת חזרה על המוכר והמוסמך? למה, מתוך ההיצע האדיר של כלים אינטרנטיים העומדים לרשות המערכת החינוכית היום, מציינים לרעה את ההעתקה וההדבקה, ולא מצביעים על כלים אחרים שיכולים לסייע בהגשמת החזון החינוכי הראוי שעמיחי-המבורגר מתאר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו. ברור לי שהגישה החינוכית שעמיחי-המבורגר מבקש לפתח תואמת מאד את השימוש באותן כלים שמוזכרים לעתים כל כך קרובות כאן, ולא ברור לי למה קוטלים כלי מחשבי/אינטרנטי אחד, ומתעלמים לגמרי מאחרים.

אני מודה שאחרי שקראתי את הכותרת ואת המשפטים הראשונים של המאמר, לא היה לי חשק להמשיך לקרוא עד הסוף. חשבתי שאמצא בו לא יותר מאשר חזרה על ביקורת נדושה ביותר כלפי האינטרנט. חבל שהמאמר זכה לכותרת שהוא קיבל, הרי יתכן מאד שאחרים חשבו כמוני, ולא קראו עד הסוף. ואם כך הם עשו, הם פספסו מאמר בעל חזון חינוכי ראוי, חזון שעל אף הנרמז בתחילת המאמר, תואם את השימוש הנרחב באינטרנט במערכת החינוך.

מענין לענין על, פחות או יותר, אותו ענין

יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.

במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher. Iteacher דוגלת ב-"קהילה", אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון – גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-רשת מאפשרת. מדובר במאמר של ג'יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה, Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו, From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.

ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.

זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.

אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.

באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא … די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:

Schools should pay attention to Keen's claims and discuss whether policies should be adjusted to meet some of his concerns. In recent discussions with several schools about Wikipedia and its suitability as a source for student research, I learned that these schools had created no policy governing this issue and each teacher was acting independently, with some taking quite a strong stance against Wikipedia while others were more permissive, suggesting that students might use it as a starting place for a project. The more we looked at some of the controversy swirling around Wikipedia, the more the staffs of these schools seemed intent on creating a policy.

מה להגיד … סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים "אוריינויות חדשות" היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל, ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.

והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.