קטגוריה: הרהורים

בשבח הסובייקטיביות

יד על הלב, אני משתדל להתרחק כאן מהתייחסויות לוויקיפדיה. אין זה מפני שהנושא איננו מרתק אותי. ההפך הוא הנכון – אני גומע כמעט כל פרט שמתפרסם אודותיה. אבל אני מגלה שכמעט כל דיון סביב הוויקיפדיה, ובמיוחד סביב מהימנותו כמקור, מיד מעורר תגובות שאינן מאפשרות דיון ענייני. גם אם אכריז בקול שאני רואה בוויקיפדיה מקור ראוי וחשוב, השמעת הביקורת הקלה ביותר תעורר אצל מסנגריה תגובות נוסח “במקום לבקר, למה שלא תתקן מה שדורש תיקון”. לאור התייחסויות כלאה, אינני בטוח שיש טעם לנסות לדון בנושא.

ובכל זאת, דווקא ההכרזה של גוגל על השקת מיזם חדש בשם Knol מצדיקה התייחסות מחודשת לוויקיפדיה. אלישע הגיב כאן למאמרון הקודם באזהרה שלא רצוי לרדוף אחרי ה-“חינם” שגוגל מציעה לנו מפני שהאינטרסים של גוגל אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם שמירה על הפרטיות שלנו. אין לי ספק שהוא צודק, למרות שאני נוטה לחשוב שהיום פרטיות כבר איננה מה שהיתה פעם, ושבעולם המתוקשב שלנו נצטרך ללמוד להתמודד עם העובדה שאנחנו מאד חשופים. אבל לעומת זאת, ההכרזה על Knol כן מפריעה לי. קשה לא להרגיש שהמיזם הזה מנסה להתחרות עם הוויקיפדיה. תחרות כזאת בפני עצמה איננה פסולה. אבל כאשר חברה שחלק ניכר מהעיסוק שלה הוא חיפוש מידע, והבאת תוצאות החיפוש אל המחפשים, גם מנסה לקבוע בעלות על התוכן שהיא מגישה לנו, קשה לא להרגיש שריח של מונופול נודף מזה. אישית, הייתי מעדיף לראות שגוגל לא תחדור לתחום התוכן.

אבל אפשר להביט בנושא הזה מזווית נוספת. בבלוג שלו, דוג הולטון מעלה נקודה מעניינת שראוייה להתייחסות. הולטון מונה שורה של מונחים חינוכיים הקשורים לקונסטרוקטיביזם ומציין שלאחרונה אדם אחד פעיל מאד בעריכתם בוויקיפדיה, ושבכל המקרים האלה, המגמה של אותו אדם היא לבקר ואף לשלול גישות קונסרטוקטיביסטיות. הולטון מדגיש שעריכות מגמתיות כאלה נוגדות את השאיפה של הוויקיפדיה להציג גישה ניטרלית כלפי נושאים שנויים במחלוקת, אבל הוא מציין, בצדק, שלאותו אדם הזכות לנסות לקדם את התפיסה החינוכית שלו – אפילו בדפי הוויקיפדיה. הולטון מהרהר שאולי במסגרת כמו Knol, מסגרת שבו כל אחד יכול לפרסם “יחידת מידע” לפי ראות עיניו, אף אחד לא ישלה את עצמו שהמידע אמור להיות אובייקטיבי או ניטרלי.

אני מסכים. ובעצם, זה מחזיר אותי לביקורת המרכזית שלי כלפי הוויקיפדיה. אי-דיוקים למיניהם אינם מפריעים לי. אני משוכנע שאפשר לתקן את אלה, ולא פעם אנחנו עדים למערכת של בקרה בוויקיפדיה שפועלת בצורה מאד מוצלחת. זאת ועוד, לא איבדתי את התקווה שנצליח לפתח מיומנויות מידעניות שבאמצעותן נוכל לקרוא ערכים אנציקלופדיים בעין ביקורתית, ולקבוע לעצמנו את מידת המהימנות שלהם. אבל מהימנות אינה מחייבת ניטרליות. גם סובייקטיביות יכולה להיות מהימנה. אם, במקום ועדה די עלומה שבאמצעות תן-וקח מייגע מגבשת ערך כלשהו, אני נתקל בערך הנושא את שמו של אדם, אני יודע מראש שמדובר בהתייחסות סובייקטיביות; אני מניח מראש שמה שאני קורא הוא דעה; אני מתייחס לא רק למידע עצמו, אלא גם לאדם שהביא את המידע הזה לפרסום. לא רק שמצב כזה איננו מפריע לי – אני רואה בו ערך. מה לעשות, אולי אני במיעוט קטן בנושא הזה, אבל מה שמושך אותי לרשת איננו מידע יבש, מידע שעבר את המכבסה של הניטרליות. מה שמושך אותי היא הקשת הרחבה של דעות וגישות שאפשר למצוא ברשת. לאור זה, יתכן מאד שמיזם כמו Knol של גוגל תואם יותר את רוח האינטרנט מאשר פרויקט כמו הוויקיפדיה. אבל גם בלעדיו הרשת מהווה מערב פרוע של דעות וגישות, ולא ברור אם פרויקט כמו Knol נחוץ בכלל.

האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי?

לפני מספר ימים הרהרתי כאן אם, בעידן שבו אנחנו מחוברים תדיר באמצעות פס רחב, וכלי אופיס כמו גוגל דוקס זמינים לנו חינם, יש בכלל צורך או טעם ללמד את השימוש בכלי אופיס “סטנדרטיים” (של מיקרוסופט, למשל). בעקבות זה, שושנה שאלה אם ההבדלים בין חבילות כלי אופיס משמעותיים כל כך שיש צורך ללמד את השימוש בהם בנפרד. היום, באתר של הארץ, התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך בוחן חוזה עם סאן שתעודד את השימוש ב-“אופן אופיס” בבתי הספר. אולי הקשר טיפה עקיף, אבל הידיעה הזאת מעניקה לי הזדמנות להתייחס לשאלה הזאת.

אין וויכוח – על פי רוב, תמלילן הוא תמלילן הוא תמלילן. באתרים רבים, כאשר תלמיד מקליד הודעה או תגובה לתוך קבוצת דיון הוא פוגש שורה של כלי עריכה שהם דומים מאד לכלים של וורד. במקרים האלה המורים בוודאי אינם צריכים להנחות את התלמידים בשימוש בכפתורים שעומדים לרשותם. אין זאת הגזמה גדולה מדי להגיד שהשוני בין מחולל טקסט זה או אחר אינו עולה בהרבה על השוני בשימוש בעט לעומת בעפרון. זאת ועוד: הרוב הגדול מאיתנו, תלמידים ומבוגרים כאחד, אינם זקוקים לפונקציות המתקדמות של וורד – באותן פונקציות שאולי דורשות הקנייה מיוחדת. עם קצת תרגול וידע כל אחד מסוגל להפיק טקסט ערוך בצורה יפה ומסודרת כמעט מכל מחולל טקסט פשוט.

אם כך, אם יש בכלל טעם ב-“הכשרה נפרדת לכל כלי וכלי”? בפגישות שלי עם מורים, מידי פעם אני מתבדח שבתוכנית הקניית היסודות של וורד יש להקדיש יום לתרגול שינוי בגודל הגופן מ-12 ל-18, ועוד יום לתרגול השינוי מ-18 ל-24. כמו-כן, צריכים להקדיש שיעורים נפרדים לשינויים בצבע הגופן – לכל צבע שיעור. כמעט תמיד, בפגישות האלו יש מורה אחד או שניים שאינם מבינים שמדובר בבדיחה – תוכנית הקנייה כזאת נראית להם די הגיוני. כל עוד יש מורים כאלה, אולי באמת יש צורך בהכשרה נפרדת לכל כלי, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי.

העובדה שהתמלילן של גוגל מקוון היא שעושה את ההבדל. עדיין לא קל למורים, וגם לא לתלמידים, להבין שהם יכולים לשמור את הקבצים שלהם “אי-שם” בענן אינטרנטי, ולשלוף קובץ זה או אחר לפי הצורך מכל מחשב שלפניו הם יושבים. (פגשתי מורים רבים שמתקשים מאד להבין מהי רשת בית-ספרית ומהם היתרונות שרשת פנימית מעניקה להם.) כמו-כן, לא קשה להסביר למורה, או תלמיד, כיצד להקליק על כפתור “Share” בגוגל דוקס, אבל הרבה יותר קשה להביא אותם להבין שכאשר משתפים מסמך בין משתמשים, הם עשויים לפגוש גירסה חדשה של המסמך כאשר הם חוזרים אליו שנית. וזה אולי החלק הקל – עוד יותר קשה לשכנע אותם שיש כדאיות או יתרונות בהכנת מסמכים בעבודה משותפת.

ההרהור שלי נבע מכך שהיום קיים לכאורה חץ מקובל של התפתחות בלימוד בכלים – קודם כל לומדים להשתמש בתמלילן “אישי”, ורק אחרי זה משדרגים לתמלילן “קבוצתי” בענן האינטרנטי. נכון להיום ה-“מסלול” הזה אולי עוד הגיוני, אבל נדמה לי שבקרוב רבים מאיתנו, ולא רק שושנה, יכתבו ישירות לאינטרנט, וההכרות הראשונה עם תמלילן אצל תלמידים יהיה עם תמלילן משותף ברשת. הבשורה על פתיחת בתי הספר לתמלילן של “אופן אופיס” היא בהחלט מבורכת. אבל אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום שבו נפגוש יישומים כמו תמלילן רק דרך הדפדפן, ונשכח שכלי זה או אחר מותקן אצלנו במחשב עצמו.

אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי

לפני עשרה ימים דיווחתי כאן על כנס מו”ח/ISOC-IL שעסק ב-Web 2.0. כתבתי אז שהציפייה שלי שבאי אותו כנס יהיו אלה שכבר מכירים את הכלים האלה היתה כנראה מוטעית. כמה ימים מאוחר יותר סיגל, ב-“מידע’לה – מידענות ועוד” העמידה אותי על טעותי. היא כתבה:
לשם כך מכנסים כנסים וימי עיון, כדי “ליישר קו” ולאפשר לנוכחים לקבל בנוחות ובאווירה נעימה מידע, בסיסי או מתקדם, מבלי שירגישו נבוכים מחוסר הידע שלהם, כביכול. במובן זה, השיג הכנס את מטרתו.

אני מודה שבמידה גדולה מדי אני מנותק מהמתרחש בשטח. אני נתקל בנושא הכלים האלה מידי יום, ואני מצפה שכך גם אצל אחרים. לכן אני מופתע, כל פעם מחדש, לגלות שאין זה המצב. ובכל זאת, הופתעתי מסקר שהתפרסם בארה”ב השבוע, סקר ששוב המחיש עד כמה קהילת העוסקים בענייני Web 2.0 מנותקת מכלל המשתמשים באינטרנט.

הבלוג ReadWrite Web דיווח לפני מספר ימים שסקר שנערך על ידי חברת NPD לחקר שווקים מצא ש-73% מכלל משתמשי המחשבים האישיים מעולם לא שמעו על כלי אופיס מקוונים כגון Google Apps. זאת ועוד – עוד 20% מדווחים שהם שמעו על הכלים האלה, אך מעולם לא השתמשו בהם. יש, כמובן, הבדל לא כל כך קטן בין כלי אופיס מקוונים לבין כלי Web 2.0. לאור המספר ההולך וגדל של אנשים שפותחים חשבונות פייסבוק, אפשר לטעון שאי אפשר להסיק מסקנות בנוגע לחשיפה לכלי Web 2.0 מהמספר הזעום של משתמשי, ואפילו מכירי, כלי אופיס מקוונים. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר באחוזים זעומים.

בסביבה החינוכית יש לא מעט התעניינות בכלים כגון Google Apps. בחופשת חנוכה, למשל, נערכה השתלמות בכלים האלה בפיסג”ה של הרצליה, ואברום רותם כתב עליהם כבסיס לעבודה חינוכית שיתופית בבתי הספר. לזכותו של החינוך ייאמר שהרצון לקדם סביבות למידה שיתופיות מדרבן את המערכת לבחון את הכלים האלה. ואם כך, יש סיבה לאופטימיות. אבל הסקר של NPD (שנערך, יש להניח, כדי לבחון עד כמה כדאי להשקיע בשוק של כלי אופיס מקוונים) מעורר את החשש שאולי כמו עם כלי Web 2.0, הרעש גדול, אבל הוא מהדהד רק בתוך חוג מאד מצומצם.

וכל זה מעלה, כמובן, שאלה נוספת – שאלה שהיא אולי הרבה יותר משמעותית. האם המורה (וכמו-כן, גם התלמיד) שנכנס היום לתוך עולם התקשוב צריך ללמוד להשתמש בכלי אופיס לא-מקוונים? פעם, לפני עשור ויותר, כאשר כבר היה ברור שה-WWW כבש את האינטרנט, עדיין הדרכנו את השימוש ב-gopher, למרות שהיה ברור כבר שימיו של הכלי הזה ספורים. בהדרכות של היום אנחנו עדיין מלמדים את הכלים החדשים כאילו הם תוספת למיומנויות יסוד שצריכים לרכוש לפני המעבר לכים חדשים יותר. ואולי האמת היא שמיותר ללמד את השימוש בכלי האופיס הסטנדרטיים. אבל יכול להיות גם ההיפך – שהכלים ה-“חדשים” הם אופנה חולפת, ואלה מאיתנו שדוגלים בשימוש בהם חיים בתוך בועה.

הדוריס לסינג שאני אזכור

במבוא שלה לספרה הנהדר “מחברת הזהב“, שראה אור באנגלית בשנת 1962, דוריס לסינג כתבה, בין היתר, את הפיסקאות הבאות (התרגום של ג’ אריוך, במהדורה בהוצאת עם עובד משנת 1978):
אולי אין דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

“אתה נתון בתהליך שטיפת-מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת-מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדיעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על-פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם – להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.”

נזכרתי בקטע הנהדר הזה כאשר קראתי את הנאום של לסינג לכבוד קבלת פרס נובל בספרות השנה. הנאום של לסינג ארוך. לרוב, הוא עוסק במקום של הספר ושל הקריאה בחיים שלנו. היא כותבת על הכמיהה לקריאה גם אצל אנשים שחיים בעוני מחפיר. בתוך אותו נאום בערך שתי פיסקאות מתייחסות לאינטרנט, אך משום מה, אותן פיסקאות הן אלה שזכו לכותרות בעיתונות. בקטעים האלה לסינג רומזת שהאינטרנט גורם לרדידות תרבותית, והיא פחות או יותר מאשימה את האינטרנט בכך שהיום כבר אין לנו כבוד לספר.

לא אתווכח עם לסינג, למרות שלדעתי היא טועה בגדול (שיזף ראפלי, במאמר ב-Ynet, עושה זאת טוב יותר מאשר אני יכול). אבל בכל זאת, נדמה לי שרצוי לציין שאם יש משהו שיכול לחלץ את בני הנוער מאותה “שיטה המנציחה את עצמה” שעליה כתבה לסינג; אם יש כלי שמקנה לנוער את האפשרות “לקנות השכלה בכוחות עצמם” ו-“להכשיר את השיפוט העצמי” שלהם, הרי זה האינטרנט.

פעם אחר פעם מזכירים לנו את אותם סרטי YouTube של סוכריות מנטוס בתוך בקבוקי קולה, ומנסים לשכנע אותנו שהעיסוק באלה מדכא את פיתוח היכולת הביקורתית של הנוער. אבל פגעי אלה מתגמדים מול פגעי מערכת חינוך שנמצאת בידי אלה (ואני ביניהם) ש-“הצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו” קודמינו.

יותר מדור לפני שהיא כתבה על הרדידות שבאינטרנט, דוריס לסינג כתבה על כיצד המערכת החינוכית (ואני בטוח שהכוונה שלה היתה לכל מערכת חינוכית מאשר היא) עוסקת בשטיפת-מוח. אישית, אני אזכור את אותה דוריס לסינג מלפני ארבעים שנה, זאת שחיפשה דרך לשחרר אותנו מאותה שטיפת-מוח. חבל לי שהיום היא איננה רואה כיצד האינטרנט יכול ליטול חלק פעיל באותו שחרור; כיצד הוא יכול להוות חלק מרכזי ב-“דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה” שאפילו בקיומה היא הטילה ספק. אבל במלאכה הזאת, מלאכה שהיא עצמה נתנה לה השראה, יצטרכו, כנראה, לעסוק אחרים.

לא ירדתי לסוף דעתו

לפני כיומיים ג’ף אוטכט פרסם צילום של מסך טלוויזיה המוטבע לתוך כסא במונית בה נסע (כנראה בשנגהיי). על המסך מופיעה שורה של כפתורים שבאמצעותם הנוסע יכול לבחור לצפות במספר פרסומות. אוטכט לא מתרגש יתר על המידה מהמסך הזה, אבל הוא כן מציין שבעיניו הוא די מלהיב. הוא מוסיף שבעקבות המסך, והאפשרות לצפות בפרסומות:

I found my taxi ride more enjoyable.

אישית, נדמה לי שהייתי מעדיף להסתכל דרך החלון, אבל אני מניח שאוטכט כבר מכיר היטב את המסלול בו נסע, והמראה דרך החלון כבר לא מלהיב אותו. לכן, אפילו אם ההנאה שעליה הוא כותב לא כל כך מובנת לי, אני יכול להבין את ההתלהבות הרגעית שצעצוע טכנולוגי כזה מעורר אצלו. המאמרון הקצר של אוטכט הוא מסוג הדברים שעליהם כותבים מידי פעם, ועוברים הלאה. לא פלא שכמעט אין בכלל תגובות למאמרון הזה בבלוג של אוטכט – בלוג שבדרך כלל זוכה לתגובות רבות.

אבל דייוויד ורליק מגיב – בבלוג שלו. והתגובה שלו די תמוהה בעיני. ורליק מתלהב – נדמה לי שהוא מתלהב הרבה יותר מאשר אוטכט. הוא מציין שכבר מזמן הוא בדעה שצריכה להיות אפשרות לבחור את הפרסומות שבהן אנחנו צופים. ואז הוא מוסיף:

I also think that we’re going to see a lot more of this — often without a menu. As people are watching less programmed TV, advertisers are going to be looking for new places to put their work, and with flat panel TVs becoming less expensive, we’ll likely be seeing them just about everywhere that we are standing and looking for something to look at …. They must present their ads. We must pay attention to know what we should buy.

It’s how we learn.

It’s how we were taught.

אני מודה, קשה לרדת לסוף דעתו. אם ורליק לא היה בין הקולות המוערכים ביותר בנושא של “אוריינות חדשה”, או “אוריינויות המאה ה-21”, יתכן שאפילו לא היתה סיבה לנסות. אבל דווקא מפני שדעתו כן נחשבת, דבריו של וורליק מעוררים פליאה. האם לדעתו רצוי שיציפו אותנו, בכל מקום שנפנה, בפרסומות כדי שנלמד? והאם מה שכדאי לנו לקנות הוא מה שחשוב לנו ללמוד? נדמה לי שאחת המאפיינים של כל “אוריינות חדשה” צריכה להיות היכולת לכבות את המסך, ולדעת במה לא לצפות.

גרי סטייגר, שהקבלות שלו בתחום המחשבים בחינוך אינן פחותות משל ורליק, מגיב עם הערה מאד מתבקשת:

I’m confused, what does broadcasting ads to a captive audience have to do with learning?

Advertising is a form of indoctrination designed to make its target feel bad. I’d hate that to be the lesson for education.

אבל נדמה לי שלא פחות חשובה מההערה הזאת היא השאלה – מה קרה לדייוויד ורליק שהוא אינו כותב את זה בעצמו?

ובדיוק בזה אמור לעסוק החינוך!

באתר האינטרנט של ה-Chronicle of Higher Education מתפרסם היום מאמר מאת קאס ר’ סונסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקאגו. המאמר, The Polarization of Extremes, עוסק בסכנות המחשבתיות שאורבות לבני אדם שמצמצמים את הסביבה שלהם לאנשים אחרים בעלי אותן השקפות כמו שלהם. סונסטיין מתייחס למחקר שנערך לפני שנתיים בו החוקרים הראו שאנשים שמשוחחים רק עם אחרים בעלי אותן דעות משלהם נעשים קיצוניים יותר בדעות האלו. סונסטיין מציין שאותו מחקר לא עסק באינטרנט, אבל הוא מוסיף שקל מאד למצוא דמיון בינו לבין הקלות שבו משתמשי אינטרנט יכולים ליצור לעצמם סביבה שבה יש רק דעות דומות משלהם, ולא להחשף בכלל לדעות שהם אינם אוהבים. הוא מזכיר את העיתון העתידי שעליו כתב ניקולס נגרופונטי בספרו Being Digital, ה-“Daily Me”, וכותב:

Actually you don’t even need to create a Daily Me. With the Internet, it is increasingly easy for others to create one for you. If people know a little bit about you, they can discover, and tell you, what “people like you” tend to like — and they can create a Daily Me, just for you, in a matter of seconds. If your reading habits suggest that you believe that climate change is a fraud, the process of “collaborative filtering” can be used to find a lot of other material that you are inclined to like. Every year filtering and niche marketing become more sophisticated and refined. Studies show that on Amazon, many purchasers can be divided into “red-state camps” and “blue-state camps,” and those who are in one or another camp receive suitable recommendations, ensuring that people will have plenty of materials that cater to, and support, their predilections.

סונסטיין איננו בין המתנגדים לאינטרנט. בספרו מלפני שנה, Infotopia, הוא מראה, למשל, כיצד האינטרנט יכול לסייע בגיבוש מחשבה יצירתית. לכן, יש טעם להתייחס ברצינות לדבריו. עם זאת, הטענה שלו איננה חדשה. לפני 12 שנים אנדרו שפירו פרסם מאמר, “Street Corners in Cyberspace”, בו הוא תיאר שתי תחזיות אפשריות לעתיד האינטרנט – Cyberkeley, סביבה בה ניתנת קול למגוון דעות, ו-Cyberbia, סביבה שבה אפשר יהיה לחסום כל דבר שאיננו לרוחנו. החשש של שפירו היה שאינטרסים כלכליים כבדים יצליחו להשתלט על המרחב הפתוח שצמח באינטרנט באותה תקופה, אבל אפשר למצוא דמיון בין התחזית שלו לבין התיאור של סונסטיין.

לא פעם הסביבה החינוכית, בעזרת התקשוב, מסתכנת בנפילה בפח שעליו כותב סונסטיין. אין ויכוח על כך שבאינטרנט אפשר למצוא את הכל. אבל בדרך כלל האמירה הזאת מתחברת לחשש שתלמידים עשויים לערוך חיפושים ולמצוא מידע מסוכן, דוגמת אתרים גזעניים שנראים אמינים. סכנה לא פחות קטנה היא שהמטלה השגורה בפי מורים רבים “תמצאו מידע על …” מזמינה תלמידים למצוא מידע שמחזקת דעות שהם כבר רכשו. ההתלהבות משפע המידע באינטרנט עשוייה לעוור מורים לעובדה שמציאת מידע כמטרה בפני עצמה איננה כל כך בעל ערך. האם זה יותר מדי לקוות שמורים ילמדו לבנות מטלות שבהן התלמידים מתבקשים למצוא מידע על נושא כלשהו שמציג לפחות שלוש גישות שונות לאותו נושא, לבחון את הגישות השונות ולהראות ממה כל גישה מבקשת להתעלם?

הטענה של סונסטיין, שאנחנו נוטים להסכים עם הדעות של הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, נראית לי די מובנת מאליה. אך אין זה אומר שהקבוצה שלנו תמיד צודקת. עוד יותר מאשר איסוף אין סופי של פיסות מידע, החינוך צריך לעזור לתלמיד לשקול דעות שונות על מנת לגבש דעה מבוססת משלו.

ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו”ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו”ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט”ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: “אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?” (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד”ר אשר עידן בכנס מו”ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו”ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

נו, באמת!

אין זה סוד שלבלוגוספירה החינוכית יש נטייה להתלהב מעניינים שבמבט מאוחר יותר הם בעצם די באנאליים. אם עבור ניל ארמסטרונג צעד קטן היה בעצם צעד ענק, אז אולי גם במרחב החינוכי מותר להגזים ולהפוך הישגים די שגרתיים לעניינים מאד מרעישים. לפני כמעט שנה כתבתי כאן על תלמיד סקוטי, בן 15, שפתח בלוג מלא הרהורים מעניינים על המקום של ה-Web 2.0 בתהליך הלמידה של עצמו. ציפיתי להמשך, אבל במשך השנה האחרונה אותו בחור העלה רק ארבעה מאמרונים לבלוג שלו (דווקא בחודש האחרון יש שוב קצת פעילות). המסקנה די ברורה – קצת פחות התלהבות לא יכולה להזיק.

אבל לא כולם נוהגים כך. הנה, אתמול ג’ודי בראק דיווחה בהתרגשות על מאמרון שהופיע בבלוג Wikinomics שעוסק, לכאורה, באוריינות הטכנולוגית של ילדים צעירים מאד:

It is not the parents who need to read what Wikinomics reports: the parents are getting it from their own toddlers. Everyone who expects to have a role in future education needs to know what this post tells us about the children who are now starting school and even those too young for pre-school.

ומה כתוב באותו מאמרון בבלוג שהיא מצטטת? שם אנחנו מוצאים קישור לכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים ב-International Herald Tribune שעוסקת בשוק המשחקים והצעצועים שתופח לקראת חג המולד. מתברר (וזה בוודאי לא צריך להפתיע אף אחד) שיותר ויותר צעצועים מכילים רכיבים אלקטרוניים. בנוסף (וזה מה שמרגש את ג’ודי בראק ואת אנשי Wikinomics) מתברר שהזאטוטים של היום מתוחכמים מאד, ומסוגלים להבחין בין טלפון סלולארי אמיתי לבין צעצוע, ולדרוש את הדבר ה-“אמיתי” מהוריהם. הם מצטטים:

A mother of one year old twins who purchased toy cell phones had to return them a few days later. “They know what a real cellphone is, and they don’t want a fake one,” she says.

אפשר היה להגיב במשיכת כתף. אין שום דבר חדש כאן. אפשר (ואלי צריך) להגיב בצער ששוק הצעצועים יוצרת דרישות שההורים אינם יודעים להתמודד איתן. אפשר אולי גם להסכים שאפילו ילדים קטנים מאד כבר מרגישים בבית עם טכנולוגיות חדישות (והרי אין זה צריך להפתיע בהתחשב בעובדה שמגמה חשובה בטכנולוגיות האלו היא קלות הולכת וגוברת של השימוש). אבל כאשר אנחנו קוראים (מתוך המאמרון ב-Wikinomics) ש:

At this pace of adoption today’s kids will upstage the Net Generation as the true tech experts

כדאי לנו לעצור ולקחת אוויר. בינתיים, למיטב ידיעתי, אותם “מומחים” טכנולוגיים עדיין זקוקים לאפשרות לשחק, לדמיין, להכיר את העולם סביבם. דווקא אין לי התנגדות שהם ישחקו עם צעצועים טכנולוגיים (אלה הרי חלק מאותו עולם), אבל מעבר לשיעור די מדכא בשיווק נמרץ, אני מתקשה להבין מה בראק חושבת שכל כך נחוץ עבור אנשי חינוך ללמוד מכל זה.

נו, עוד פעם … לשם מה?

לפני עשרה ימים, כאשר קראתי את המאמרון הקצרצר של ריין בריטג –”The Death of a Blogger Part I” חששתי שלא אצליח להתחמק מהתייחסות. אני חש שיותר מדי ממה שמופיע כאן עוסק בשאלות של “למה לכתוב בלוג” (גם ברמה של התלמיד וגם של המבוגר) במקום שאעסוק בהתנסויות חינוכיות בשטח שמהם אפשר ללמוד. אך מה לעשות, מדובר בנושא שקרוב לליבי, וכזכור, היה לי די ברור שאכתוב עליו משהו.

בריטג, בוודאי כהמשך לאותה הצהרה של ויל ריצ’רדסון מלפני כמה שבועות שהוא ממעט לכתוב לבלוג שלו, הרהר אם קיומם של כלים כמו Twitter מבשרים שבעצם כבר אין צורך בבלוגים. המאמרון שלו במלואו היה משפט אחד, ועוד מילה:

As participatory media tools evolve (Twitter, Ning, UStream), concerns about where blogs fit, if at all, weigh heavily on my mind. Thoughts?

עצם ההודעה הזאת (שאורכו 140 תווים – האורך המקסימאלי של הודעה ב-Twitter) רמז על משהו פופוליסטי וזול. במקום באמת להגיד משהו בעל משמעות, בריטג פשוט זרק נושא לאוויר וציפה שהוא יעורר תגובות. ובעצם, זאת בדיוק הסיבה שרציתי לא להגיב. אבל במשך הימים האחרונים בלוגרים חינוכיים רבים כן הגיבו, וכמה מאותן תגובות היו מחושבות וראויות מאד להתייחסות, ולכן, נדמה לי שיש טעם לדווח, ולהגיב, גם כאן.

שבוע אחרי החלק הראשון שבריטג פרסם, ראה אור החלק השני. (בהתחשב בעובדה שהמילים “חלק ראשון” הופיעו ממש בשם של אותו מאמרון, אני מוכן להאמין שהוא בהחלט התכוון כבר אז לפרסם גם חלק נוסף.) המאמרון החדש הזה היה הרבה יותר ארוך, ובחן בלוגים ממספר היבטים. בין היתר הוא כתב:

My concern has everything to do with exploring whether the edublog community is holding up its end of the collaborative bargain to use blogs as a collaborative tool for the betterment of education.

מספר מגיבים – גם על גבי TechLearning Blog עצמו, וגם בבלוגים אישיים אחרים – שאלו אם בכלל היה הסכם שבלוגר זה או אחר התחייב אליו. כמה מגיבים שאלו, למשל, אם המטרה של הבלוג החינוכי הוא בכלל קידום החינוך. מיגל גולין, למשל, מציין שהוא בוודאי לא יתנגד אם דרך הכתיבה לבלוגים אנשי חינוך ישנו את פני החינוך, אבל אין זאת הסיבה הבסיסית. הוא מעיר:

When I invite educators to keep a blog, I certainly do not exhort them to change the world. Such a goal is arrogant. Rather, I hope that through their own blogging and personal transformation, they will increasingly become agents of transformation. The burgeoning changes, the transformation that results from unleashing the creative power of educators previously muzzled throughout the years could bring about a change greater than what well-meaning societal change advocates might imagine.

בוד הונט כותב משהו דומה, אבל מזווית קצת אחרת. הוא מטיל ספק בקביעה שיש בכלל דבר כזה “בלוגוספירה חינוכית”:

I hope it’s pretty clear that there is no such thing as “one” edublogosphere. I used to think that perhaps there was – probably before I started blogging in 2005 – but there’re too many of “us” and so it becomes more than impossible to keep track of it all.

לאור זה, הוא מסיק שהנסיון לדבר בשם בלוגוספירה מאוחדת איננה אלא יוהרה:

One stance I’d urge folks to consider, if they haven’t already, is that we can and should accept that there’s plenty we’re going to miss, lots of it quite good, but that we’re doing no one a service by trying to read everything or make declarations about the “proper social norms” of the “edublogosphere.”

והוא מגיע למסקנה שהיא אולי פרדוקסאלית, אבל גם, בעיני, מאד אופרטיבית:

The paradox of “the edublogosphere” is that sometimes, the best thing I can do to build community/group/network capacity is to serve me, myself and I and trust that such self-service will be of use to others.

גם טום הופמן, בבלוג שלו, הגיב לבריטג. גם הוא שואל אם בכלל יש לבלוגים חינוכיים “מטרה” לקדם את הדיון על עתיד החינוך. המאמרון שלו מאד קצר, וכדאי לקרוא אותו במלואו. אני מביא כאן התייחסות אחת משלו המעירה היבט חשוב בנוגע לשאלת הייעוד של בלוגים בכלל:

he (בריטג) buys into the premise that blogging is primarily a conversational medium. If you believe this, you’ve made a fundamental misunderstanding of blogging. It is a publishing medium. If what you were looking for all along is conversation, you probably will move on to something that suits your needs better.

כאחד שכותב, אני צריך להסכים. אם ישאלו אותי אם אני רוצה שיקראו את הבלוג שלי, אני כמובן אענה בחיוב. אם ישאלו אם אני רוצה שהוא ישפיע על משהו, שוב אענה בחיוב. אבל אם ישאלו אותי למה אני כותב לבלוג, הסיבה הראשונה והבסיסית תהיה שדרך הבלוג אני מצליח להיות בדיון/ויכוח מתמיד עם עצמי, והפרסום בבלוג עוזר לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי.

רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת?

לפני מספר ימים התפרסמה כתבה בוושינגטון פוסט בה אנחנו קוראים שבקרוב יותקן מחשב נייח אחד בכל הכיתות של בתי הספר של העיר וושינגטון די. סי. הכתבה מוסרת לנו ש:

Mayor Adrian M. Fenty (D) and D.C. schools Chancellor Michelle A. Rhee announced today that every D.C. classroom will have a desktop computer by February under a $4 million technology initiative.

The money will pay for more than 6,300 computers, which will be installed in the city’s 141 schools.

העיר וושינגטון איננה עיר עשירה – ההפך הוא כנראה הנכון. מי שנשאר בתוך העיר הוא מי שאין לו האמצעים שיאפשרו לו לצאת. המחוז של העיר הוא בוודאי בין העניים של האיזור. אי לכך, יש לקבל בברכה את ההשקעה במחשבים במערכת החינוך. אבל האם מדובר בהשקעה משמעותית? על מנת לברר את השאלה הזאת, מתבקשים כמה חישובים יחסית פשוטים. מוסרים לנו שבבתי הספר של העיר יש 50,000 תלמידים. ארבעה מיליון דולר עבור 50,000 תלמידים הם $80 עבור כל תלמיד. אולי אני טועה, אבל השקעה כזאת לא נראית לי רצינית במיוחד. כמו-כן אם, כפי שקראנו, יש 141 בתי ספר בעיר, חלוקה שווה של המחשבים תתן 45 מחשבים לכל בית ספר, ובאופן כללי, היחס של תלמידים למחשבים יהיה 8:1. בימינו, כאשר מחוזים רבים בארה”ב כבר מדברים על יחס של 1:1, אני חושש שאפילו עם המחשבים החדשים האלה בתי הספר של וושינגטון עוד יישארו רחוק לאחור.

אבל נדמה לי שהחישובים הכלכליים חושפים רק חלק קטן מהבעיה. הכתבה מסכמת את דבריה של מנהלת אחת מבתי הספר במחוז:

the computers will be a big morale boost for her teaching staff and will allow every teacher to keep grades and other records electronically.

צריכים לקרוא את המשפט הזה פעמיים כדי לצלול לעומק משמעותה. מנהלת בית ספר רואה את החשיבות של הכנסת מחשב לתוך כל כיתה בכך שזה יאפשר לכל מורה לעקוב אחר ציונים וניירת בצורה אלקטרונית. ממש חזון אחרית הימים!

כמובן שהמצב איננו עד כדי כך מגוחך. יש, הרי, גם מי שמבין שאפשר להשתמש במחשבים בצורה חינוכית. הכתבה מצטטת, למשל, תלמיד בן 16 באחד מבתי הספר בעיר שהסביר שמחשבים בספריית בית הספר הם דבר חיובי:

You can use them to research your school projects.

קשה לבוא בטענות כלפי תלמיד שמשמיע משפט בנאלי כזה. הרי, אפילו אם המשפט בנאלי, הדברים בכל זאת נכונים. אבל מה נוכל להגיד כאשר המבוגרים בכתבה משמיעים אמירות אפילו פחות מרשימות? הכתבה מצטטת את המפקח הראשי על טכנולוגיות (ה-“chief technology officer”) של העיר:

Today, we are laying the foundation…. We must use the Internet and other computer applications to help our students compete in the global economy and to enable our teachers to do what they do best, teach and mentor the future leaders of our country.

אני יכול להבין שכאשר בעלי תפקידים מתראיינים לכתבות לעיתון הם נוטים לדבר בהכללות, אבל אם בשנת 2007 כל מה שיש להם להגיד על השימוש ב-“אינטרנט ויישומי מחשב אחרים” בבית הספר היא אמירה נדושה מהסוג הזה, נדמה לי שהעיר וושינגטון זקוקה להרבה יותר מאשר רק מחשבים חדשים. נוהגים להגיד מצב התקשוב בבתי הספר בארץ בכי רע, אבל יד על הלב, אין מה להשוות.