קליק ימין כמשל

במסגרת אחד הכובעים שלי אני נדרש לנסות, חזור ונסה, להרכיב רשימה של מיומנויות מחשב ואינטרנט שלהן תלמיד בית ספר זקוק, רשימה של מיומנויות שאם התלמיד ירכוש אותן, נוכל לקבוע שהוא אוריין מחשב. כל פעם שהדרישה/הבקשה הזאת עולה, אני מנסה להתחמק מתשובה מדוייקת. הרי אם אנחנו נכריז שעד סוף כיתה ג’ על התלמיד לדעת לשנות את גודלו או את צבעו של גופן, אנחנו עשויים לגלות בתי ספר שמקדישים שבועיים של שיעורים ל-“מיומנות” הזאת, ומרכיבים מבחן על מנת לבדוק אם אכן ה-“מיומנות” נרכשה כראוי. לכן, הגישה המתחמקת האהובה עלי היא להתייחס ל-“שיקולי דעת”: לקבוע שהדרישה איננה היכולת הטכנית לשנות גודל של גופן, אלא היכולת לזהות את הצורך בהבלטה או בהדגשה של חלק מסויים בטקסט. אם התלמיד יזהה את הצורך, הוא יוכל להדגיש את הטקסט בכל דרך שנראית לו, באמצעות מגוון הכלים שהתמלילן מציע לו.

אצל חלק מהמורים התשובה הזאת מתקבלת בהבנה. יש מורים שאפילו מקבלים אותה בברכה. ובכל זאת, יש לא מעט מורים שמהנהנים בראש ולכאורה מסכימים, אבל מיד שואלים “ומתי צריכים ללמד אותם להכין טבלה בוורד?

נכון, תגובה כזאת יכולה לגרום לי לבכות, או להתייאש. אבל עלי להודות שאני באמת מבין אותה. הרי בעולם של היום, תלמידים צריכים לדעת להשתמש במחשב, ולהבדיל מהעפרון, או ממכונת הכתיבה, המחשב (ודרכו האינטרנט) הוא כלי מורכב מאד, כלי שהשימוש בו מורכב מרשימה ארוכה ומתארכת של פעולות קטנות, שלא כולן מובנות מעליהן. אפילו אם התלמיד ילמד לשחק משחקי מחשב או לגלוש באינטרנט מהבית או מחברים, אין זה אומר שהוא רכש את המיומנויות הבסיסיות שמאפשרות לו להפיק מהמחשב תועלת לימודית ממשית. אך מה לעשות, וקשה לי להכין רשימה של מיומנויות שלפיה מורה יוכל לעבוד באופן שיטתי.

אין זאת בעיה חדשה, או קושי שהוא ייחודי לי. כבר פעמים רבות אנשים טובים ומוכשרים שעוסקים בהטמעת המחשב בתהליך הלמידה התיישבו כדי לגבש רשימה של מיומנויות שתוכל לסייע למורים בשטח לקדם את התלמידים שלהם. אין שום אפשרות שאפתור את הבעיה, וכל שאני יכול לעשות הוא להרהר עליה בפומבי.

הכרות עם שורת התפריטים של יישומי מחשב היא, בעיני, בין המיומנויות החשובות שתלמיד יכול לרכוש על מנת שהוא יהיה אוריין מחשב. אין, אמנם, אחידות בתפריטים האלה (וכל יום מופיע יישום חדש שמרחיב או מגוון את האפשרויות שבהם), אבל הידיעה שעל פי רוב יש עקביות בתפריטים חשובה מאד לחיזוק התחושה של התלמיד שהוא מסוגל לתפעל יישום זה או אחר. עם זאת, לא זכור לי שאי-פעם ראיתי “תוכנית לימודים” סביב הכרת שורת התפריטים. אבל אם אפשר “ללמד” להכיר עקביות מסויימת בשורות של תפריטים, נדמה לי שבלתי-אפשרי ללמד את ההקלקה על הכפתור הימני של העכבר, מיומנות שעשוייה להיות הרבה יותר שימושי. כאשר מקליקים על הכפתור הימני של העכבר, התפריט שנפתח לפני המשתמש מותאם ל-“סביבת” ההקלקה. בוורד, למשל, אם “בחרנו” בטקסט, אפשרות של העתקה תופיע, דבר שלא יקרה אם אנחנו מקליקים על טקסט שלא “נבחר”. אם נקליק בתוך טבלה, רוב פריטי התפריט יתייחסו לאפשרויות עיצוב של הטבלה, וכך גם עם הקלקה על אלמנט גראפי, או על קישור. אין שום טעם, וגם אין שום אפשרות, לנסות לערוך רשימה מפורטת של המצבים השונים בהם ניתן להקליק עם הכפתור הימני, אבל הכרות עם האפשרות הזאת היא בכל זאת חשובה ביותר. האם נוכל להגדיר אותה כ-“מיומנות”? הרי מגוחך לדמיין “שיעור מחשב” בו מאמנים תלמידים בקליקים ימניים במשך 45 דקות. הקליק עצמו נלמד בשניות, ואילו השימוש בו בעשרות המצבים השונים שבהם הוא זמין לנו איננו קשור למיומנות, אלא להבנה של כיצד המחשב מסוגל לסייע לנו במגוון פעולות.

הכפתור הימני של העכבר הוא כמובן רק דוגמה. אבל נדמה לי שבקלות ניתן להכליל ממנו לגבי רכישת “מיומנויות” נפרדות. אין ספק שהשימוש היעיל במחשב מורכב מרשימה ארוכה של מיומנויות בסיסיות, מיומנויות שבלעדיהן, התלמיד לא יוכל להפעיל את המחשב כראוי. אבל אם המטרה שלנו היא תלמיד שמשתמש במחשב בתבונה, אותן מיומנויות נפרדות אינן מספיק. נצטרך לעסוק גם בהבנה של הסביבה, בהכרות מעמיקה יותר מאשר שינוי גודל גופן כאן או מספור רשימה שם. נצטרך למצוא את הדרך לאפשר לתלמיד לגלות אפשרויות בעצמו, גם אם איננו יודעים כיצד למדוד את מה שהוא צריך ללמוד.

ועלי להודות שבתחילת כתיבת המאמרון הזה קיוויתי שאוכל להבהיר מספר עניינים לעצמי, ואילו בסופו, אחרי יותר מ-600 מילים, די ברור לי שלא הצלחתי. אז לפחות השתמשתי בתמלילן ככלי להבהרת המחשבה, אפילו אם התוצאה נשראת מאד מעורפלת.

כנס מתקוונים ללמידה – מילה אחרונה

רק אחרי שהעליתי מספר התייחסויות לכנס מתקוונים ללמידה שנערך ביום חמישי לפני שבוע שמתי לב שכלל לא התייחסתי לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר. יוחאי עשה זאת, בבלוג שלו באדורשת, ובעקבות מה שהוא כתב, ראיתי לנכון להרחיב טיפה על אותה נקודה. יוחאי מציין שהוא התרשם מאד מדבריו של דוד פסיג על הסינגולריות הטכנולוגית, אבל …
מהי הסינגולריות של רוח האדם?

אכן, שמענו רבות בכנס על יכולות החישוב של המחשבים שיעמדו לרשות התלמידים של מחר. כמו-כן, שמענו על נפלאות הכלים שעומדים לרשותם כבר היום. אבל אני חש שמשום מה החינוך – כיצד אותה עוצמה חישובית ואותם כלים נהדרים משרתים את הלמידה – נבלע אי-שם בתוך החזון הטכנולוגי.

מבקרים של התקשוב בחינוך נוהגים להדגיש שהרדיפה אחרי הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מהשאלות החינוכיות האמיתיות – איך להבחין בין עיקר וטפל, מה צריך בן אדם לדעת כדי לחיות חיים של ערך, איך להיות אדם. נדמה לי שאלה מאיתנו שעוסקים בתחום יודעים עד כמה אותם מבקרים מתאמצים לא לראות שאנחנו כן מתייחסים לשאלות כאלו. אבל אין זה מפטר אותנו מלהודות שלפעמים גם אנחנו מעמידים את הטכנולוגיה מעל לכל, ומאבדים את חינוך, כמו שנדמה לי קרה בפאנל בכנס.

מה הוא “חשב” לעצמו?

יתכן וההרהור הבא חורג קצת מהנושאים שעליהם אני נוהג לכתוב כאן. מצד שני, יתכן שיש לו קשר יותר מרופף לשאלות הנוגעות למקומו של המחשב בתהליך הלמידה, ובחיים שלנו באופן כללי.

כבר מספר שנים אני תוהה עד כמה בודק האיות של התמלילן Word משפיע על הכתיב שלנו. (רצוי, אולי, לציין, שהכוונה שלי היא לבודק האיות כפי שהוא, בברירת המחדל שלו. אפשר לקבוע כללים שונים למילון הבודק, אבל נדמה לי שאפילו משתמשים ש-“מלמדים” מילים חדשות למילון של Word אינם משנים את ברירות המחדל של הבודק.) אני משוכנע שסטודנט לתואר שני יוכל לערוך מחקר מרתק על השפעת בודק האיות של Word על הרגלי האיות שלנו בישראל.

אישית, בזמן האחרון אינני מרבה להשתמש ב-Word. במקום זה, כאשר אני רוצה לכתוב משהו אני פותח מסמך ב-Google Docs וכותב שם. (אינני עושה זאת כדי לעבוד בשיתוף עם אחרים, אלא פשוט מפני שמסמך שאני מכין בדרך הזאת זמין לי מכל מקום). אולי בגלל זה, כאשר פתחתי Word לפני כמה ימים והתחלתי להקליד מספר משפטים, הקווים האדומים שהם כל כך מוכרים לכולנו ממש קפצו מול עיני. אותם קווים אדומים לא הפריעו לי, אבל מצאתי את עצמי מתייחס אליהם ממש בכבוד, בוודאי בכבוד גדול יותר מאשר התייחסתי אליהם בעבר. לכן, כאשר הקלדתי את המילה “פארדוקסלי”, ומצאתי את הקו המקווקו הידוע מתחתיה, הקלקתי בקליק ימין, ובדקתי את חלופות האיות. בחרתי ב-“פרדוקסלי“. אך ראו זה פלא! תחת אותה המלצה (היחידה ש-Word הציע לי, מצאתי שוב קו אדום מקווקו. בדיקה נוספת גילתה שעכשיו מציעים לי שתי חלופות חדשות. בחרתי ב-“פרדוקסאלי“, ולשמחתי הקו האדום נעלם.

כזכור, אינני מרבה להסתמך על בודק האיות של Word. אבל נדמה לי שיש טעם לשאול למה הוא מציע לי איות חלופית שהוא עצמו איננו מוכן מקבל. פלאי הטכנולוגיה!

מעבר ל-“מה אתה עושה כעת?”

בעדכון היומי שמגיע אלי בדואר מ-Technology Review, מצאתי שהתפרסם בו מאמר על אבן ויליאמס, מייסד Twitter (וגם, בזמנו, של Blogger). לא פעם הבעתי את תחושתי ש-Twitter גורם להוזלה של חויית הכתיבה לבלוג. אני מאד מעריך את היכולת לתמצת (ודי מקנא באלה שיכולים להגיד במשפט אחד מה שאצלי נמשך פיסקאות שלמות), אבל לרוב הדיווח הקצרצר דרך Twitter בא במקום הרפלקציה שבעיני נמצא ביסוד הכתיבה לבלוג.

אבל לא מעט אנשים שאני מעריך רואים פוטנציאל משמעותי בכלי הזה, ולכן אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו, ולקוות שיימצאו לו שימוש כדאי בחינוך. וכמובן שכאשר מתפרסם מאמר על ויליאמס בירחון איכותי כמו ה-Technology Review, אקרא אותו. (אגב, לפני די הרבה זמן הבטחתי, לפחות לעצמי, שאתייחס ברצינות [או לפחות באריכות] ל-Twitter בבלוג הזה, אבל אין המאמרון הזה אותה התייחסות שהבטחתי.)

כבר עם פתיחת המאמר גיליתי משהו שמאד משך אותי לוויליאמס. נכתב שם:

When he was 16, Evan Williams loved reading business books. The first one he read was about real estate, and at the time, he lived in Clarks, a town in central Nebraska that today has a population of 379 and a median home value of $34,900. Williams wasn’t particularly interested in investing in property in Clarks or anywhere else, but he reveled in the fact that it was so easy to learn about building businesses and making money. “I realized I could go buy books and learn something that people had spent years learning about,” he recalls. “I was very intrigued with the idea that there’s all this stuff out there to know that you could use to your advantage. It was written down in these books, and no one around me was using it.”.

איזה תיאור נהדר! בחור צעיר גדל בעיירה קטנה, והוא מגלה שדרך הפעולה הפשוטה של קריאת ספרים הוא יכול ללמוד דברים שאנשים אחרים הקדישו זמן רב, ומאמצים רבים, ללמוד. חשתי שמדובר בבחור שהייתי שמח להכיר.

בהמשך המאמר ויליאמס מסביר, בתמצות המתאימה ל-Twitter, את הקסם של הכלים שאיתם הוא מזוהה:

they fill people’s need to stay connected with one another.

אני בטוח שהוא צודק, וגם שמדובר בצורך אמיתי. ובכל זאת, המילים האלו עוררו אצלי תחושה קצת מוזרה. האם התרחשה תפנית אצל ויליאמס? כנער, הגישה למידע משכה אותו, ואילו כאדם מבוגר הוא כאילו זונח את המידע, ומתמקד רק בקשר. אינני מתכוון לטעון כאן שהמידע והקשר אינם מחוברים זה עם זה, אבל הטלגרפיות של Twitter כאילו פועלת לביטול הערך של המידע. דקארט אמנם הצליח לזכך רעיון חשוב לתוך משפט קצר, וכך גם אינשטיין, ובוודאי גם רבים אחרים. ובכל זאת, אני כנראה בא מדור שחש שעל מנת להגיע לתובנות שאפשר לבטא במשפט אחד צריכים לעבוד קשה, ובוודאי אם נציץ אחרי אותן מילים מעטות נגלה הרבה עבודה קשה של התנסות, של חשיבה, ואפילו של פספוסים וטעויות. אינני חש ש-Twitter דורש, או מאפשר, את עבודת הכוונה הזאת.

אז מה? אז אני כנראה אמשיך לכתוב הרהורים ארוכים מדי, שאם אין הם עושים שום דבר אחר, הם לפחות מאפשרים לי להבהיר דברים לעצמי. אבל אני גם אשמח מאד ללמוד מאנשי חינוך אחרים כיצד נראה להם ש-Twitter, או כלים דומים לו, יוכלו להשתלב לתוך תהליך הלמידה.

חומרים לקידום הדיון

לפני כשמונה חודשים מיכאל ווש, מרצה באנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה של מדינת קנסס, העלה וידיאו ל-YouTube בשם The Machine is Us/ing Us. תוך זמן קצר הווידיאו הפך viral (האם המילה “נגיפי” התקבלה כבר בעברית?), ובצדק. היה זה וידיאו שבחנה, בצורה נהדרת, הבדלים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט הדיגיטלי, וכיצד הרשת משפיעה על החיים שלנו. והנה, השבוע ווש העלה עוד שני סרטים ל-YouTube, שגם הם נהדרים. הם מעוררים גם מחשבה וגם התפעלות. נודע לי עליהם דרך הבלוג של קרל פיש, שהגיע אליהם דרך הודעה שהוא קיבל בדואר אלקטרוני שהפנה אותו לבלוג של מישהו אחר. אני מניח שתוך מספר ימים הבלוגוספירה החינוכית תהיה מלאה בקישורים לסרטים החדשים האלה, והם הבהחלט ראויים לצפייה.

סרט אחד, A Vision of Students Today, הוכן על ידי ווש ו-200 סטודנטים שלומדים אצלו. בסרט הזה הסטודנטים שואלים לגבי הרלוונטיות של דרכי ההוראה הנהוגות בקמפוס שלהם. הסרט השני, Information R/evolution, ממשיך את קו המחשבה של The Machine is Us/ing Us, ובוחן כיצד מידע מאורגן אחרת בעקבות הרשת והדיגיטליות. שוב, שניהם נהדרים.

אבל באותה מידה שאנחנו בדרך כלל מתאכזבים מסרטי המשך שמתקשים לקיים את ההבטחה של קודמיהם, גם הסרטים האלה כאילו מבקשים מאיתנו לבחון אותם בעין ביקורתית יותר. וכאשר אני עושה כך, אני מוצא את עצמי בוויכוח די חריף עם חלקים מהם. כזכור, 200 סטודנטים השתתפו בהכנת הסרט הראשון. בתוך הסרט אנחנו רואים מסמך גוגל שעליו כל הסטודנטים האלה עבדו, כנראה על מנת להעלות רעיונות לסרט. מוסרים לנו שאותם 200 סטודנטים ערכו את הסרט 367 פעמים. אמנם מדובר במספר די גדול, אבל זה פחות בשתי עריכות עבור כל סטודנט – השתתפות שאפשר לכנות אותה אפילו דלילה (וגם לא מפתיעה). יש בסרט גם אמירות שנראות לי פשטניות מדי. מראים לנו לוח גיר ומסבירים שבכיתה המסורתית המידע הוא “up here”, ושמצפים מהסטודנט “to follow”. יש, בוודאי, לא מעט מרצים שמסוגלים “להוביל” את הסטודנטים שלהם ללמידה משמעותית מבלי שהם דורשים רק שילכו אחריהם. צורמות יותר הן כמה אמירות של הסטודנטים שקובעים שחלק קטן ממה שהם לומדים בשיעור באמת רלוונטי לחיים שלהם. יתכן מאד שזה נכון, אבל חלק מחוויית הלמידה היא חשיפה לדברים שלפני-כן לא נראו כרלוונטיים. אם ידענו מה אנחנו צריכים ללמוד, היינו מגיעים לידע הזה בכוחות עצמנו.

הסרט השני מצליח להציג את השינוי שמתרחש בארגון מידע בעקבות הדיגיטליות, אבל הוא נתפס בפופוליזם זולה. על רקע הוויקיפדיה, למשל, אנחנו קוראים:

together we create more information than the experts

שהיא אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של “מידע”, אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין “אנחנו” לבין “מומחים”, ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד “אנחנו” הופכים להיות “מומחים”.

אבל נקודות הביקורת שאני מעלה כאן אינן באות כדי לקטול את הסרטים של ווש שהם (שוב) נהדרים. קרל פיש, שדרך הבלוג שלו הגעתי אל הסרטים, מציג את הדברים בצורה מצויינת בשם המאמרון שבו הוא מקשר לסרטים: Two More Conversation Starters. אכן, הסרטים, והמחשבות והרעיונות שעולים בעקבות הצפייה בהם, באמת יכולים להיות זרזים נהדרים לדיונים פוריים מאד.

עוד על ההדהוד העצמי

קורא ה-RSS שלי גדוש בבלוגים מסוגים שונים – אפילו אם כמעט כולם עוסקים בחינוך. אני קורא בלוגים של מורים שמדווחים על הנעשה בכיתות שלהם, לצד הוגים שבוודאי כבר שנים לא דרכו בבתוך כיתה. אני קורא בלוגרים שהם חדשים למלאכה הזאת, וכאלה שמדי פעם שואלים את עצמם מה עוד יש לכתוב. אני קורא בלוגרים שמה שמעניין אותם הוא כלים חדשים, ואחרים שהם בקושי עוסקים בכלים ומתעניינים רק בתהליך הלמידה. אני קורא בלוגרים שכותבים, באופן מכוון, לקהל רחב, כאילו שהם יודעים שאחרים צמאים לדברם, ואחרים שכותבים בראש ובראשונה לעצמם, ואדישים (כמעט) לעובדה שמישהו אחר קורא (או לא קורא) את מה שהם כותבים. יש סגנונות שאליהם אני נמשך יותר מאשר לאחרים, אבל מכולם אני לומד (וכמובן, אם אני חש שאינני לומד מבלוג כלשהו, אני פשוט מסיר אותו מקורא ה-RSS שלי).

רק לפני מספר חודשים “גיליתי” בלוגרית אחת שכל מאמרון שלה היא חגיגה. שמתי לב שמידי פעם בלוגרים אחרים מצטטים אחת בשם Artichoke, ושאלתי את עצמי מי זאת, וכמובן הקלקתי כדי לדבוק. לא מצאתי פרטים אישיים (אני מניח ש-Artichoke איננו שמה האמיתי), אם כי מתגובותיהם של בלוגרים אחרים, הסקתי שמדובר באשה. כמעט כל מה שאני יודע הוא שאותה Artichoke היא מורה בניו זילנד, ושהתקשוב מאד מעסיק אותה.

באופן מוצהר, Arichoke מתייחסת לבלוג שלה כ:

a “place” where I can wrestle with ideas, argue, challenge, think, and rethink. A “space” where I expose my raw and flawed thinking about information communication technology, teaching, and learning for critique.

היא עושה זאת בעזרת ערבוביה עשירה של ציטוטים משירה ומספרות, עם תיאורים על גבול הסוריאליסטי, ועם התייחסות מפוקחת על הנעשה בשטח הכיתה ובית הספר. במשך השבוע האחרון היא דיווחה על כנס Navcon2K7 שהתקיימם באוסטרליה. הדיווחים שלה על ההרצאות המרכזיות מעניינות ביותר (ואולי אני אצליח לדווח עליהם בעתיד הלא רחוק מדי) אבל הרהור שלה בנוגע למאמרונים לבלוגים אחרים שנכתבו בזמן ואחרי הכנס משך אותי במיוחד:

I’ve been trying to find posts of critical analysis on the ULearn07 conference many of our teachers attended in Auckland during the school holidays. I wanted to read any critique of the new learning on offer. So it was disconcerting to read through the 427 Ulearn07 Hitchhkr links and find so little analysis and so much flocking sentiment. If I was reliant upon Hitchhikr alone for feedback on the conference I’d be tempted to conclude that ULearn07 attracted educators of such similar minds that they shared the same emotional response to all the experiences on offer – or perhaps I must conclude that blogging about an educational conference induces a Josie Fraser described homophily in educators.

אני מודה, לא זיהיתי את המילה “homophily” ונאלצתי לחפש קצת לגלות שמדובר בנטייה להזדהות, וליצור קשר עם, דברים שאנחנו כבר מכירים ואיתם אנחנו מסכימים. בקיצור, דמיון גורר קשר.

אין כאן רעיון מקורי במיוחד, או אפילו מפתיע. אבל זאת אמירה שאיננה נאמרת מספיק. Artichoke הגיעה לאותו כנס, כנראה, לא על מנת לקבל חיזוק לדברים שהיא כבר חושבת (אם כי, אין זאת סיבה פסולה להשתתף בכנס) אלא על מנת ללמוד דברים שהיא לא ידעה. נדמה לי, וכאן אני מודה שאינני יכול להכנס לראש של Artichoke, ולכן אני מדבר רק בשם עצמי, שהאכזבה שלה נובעת מכך שאנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נתפסים, בדרך כלל, כאנשים שמוכנים להסתכן עם רעיונות חדשים, שמוכנים ללכת לפני המחנה, והנה, היא מוצאת התגודדות מחשבתית במקום תעוזה.

קבוצות נוצרות, ומחזיקות מעמד, מפני שהחברים שבהם אוהבים את אותם הדברים, או מזדהים עם מטרות משותפות, או רואים את העולם בדרכים דומות. אין כאן חדש, ואין כאן פסול. אבל קידום שילוב התקשוב בחינוך דורש גישות רבות ושונות, ונסיונות שונים ומגוונים. לא פעם בעבר התלוננתי על כנסים שבהם השתתפתי שלא שמעתי על התנסויות חדשות, אבל חשיבה חדשה גם חסרה בהם. אתמול כתבתי שקבוצות של משתמשים ב-Twitter המורכבות מאנשים שתופסים את התקשוב בצורות דומות עשויות לעצור את המחשבה היצירתית שצומחת מחיוב השוני. נדמה לי שעל זה Artichoke כותבת.

אי אפשר לסיים כאן מבלי לציין עוד נקודה חשובה. המסקנות של Artichoke בהחלט נראות לי, אבל אני נהנה עוד יותר מהדרך שבה היא מגיעה אליהן. כושר הביטוי, היכולת לקבץ רעיונות ממגוון רחב של מקורות לתוך זרם מחשבה חד, והנכונות לשחק עם רעיונות ולבחון לאן הם מובילים אותה, מתקבצים יחדיו ליצור בלוג שפשוט תענוג לקרוא.

תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ’רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ’רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ’רדסון. אבל ויל ריצ’רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ’רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:

I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:

Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר – לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים – אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ’רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ’רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ’טים – גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:

  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו “יו! נהדר!”, אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ’רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ’רדסון היא בעצם הכרזה על:

the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:

blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים “מיידיים” יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים “איטיים” יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי “איטי”, אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-“מיידיים” שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ’רדסון.

(רק?) בפינה הקטנה שלי

אתמול, לקראת חצות, צפיתי בחדשות של הערוץ הראשון. אחרי דיווח על השביתה שמתקרבת, ראיינו את פרופ’ אילן גור-זאב מאוניברסיטה חיפה. התרשמתי מאד. הסכמתי עם הרבה ממה שהוא אמר. גור-זאב השמיע מספר הרהורים לגבי היכולת של המערכת החינוכית לטפל בבעיות החברתיות הרבות שעל הפרק בישראל. אחרי-כן הוא נשאל אם יש צעדים קונקרטיים שהוא יכול להציע למערכת. אולי הוא חשב שמה שהוא אמר בהמשך היה “קונקרטי”, אבל לטעמי אלה היו לא יותר מאשר המשך של אותם הרהורים הכלליים ביותר איתם הוא פתח.

אבל אינני בא ללעוג לגור-זאב. בעקבות הופעתו בולטטיזיה עיינתי ברשימת הפרסומים שלו והתרשמתי מאד מהנושאים השונים והחשובים עליהם הוא מצליח לכתוב. לא קראתי לעומק, אבל אני נוטה להסכים עם הרוב הגדול של עמדותיו בנושאים האלה (אם כי הוא בוודאי אינו זקוק להסכמה שלי). אבל שוב, קשה להגיד שבדבריו מצאתי משהו “קונקרטי”. המאמרון הזה איננו קשור ישירות להופעתו של גור-זאב בטלוויזיה, אבל אותה הופעה הפעיל מערכת של הרהורים שאנסה לפרוס כאן.

הדיון על השביתה, ועל עתיד החינוך באופן כללי, עורר אצלי תהיות בנוגע לתקשוב בחינוך. מעולם לא טענתי שהתקשוב הוא פתרון לכלל בעיות החינוך, ובמידה מסויימת, חשיבות התקשוב מתגמדת מול נושאים חינוכיים אחרים. אבל לא פעם אני חש שלא מעט בלוגרים חינוכיים (באנגלית) הם בדעה שהתקשוב הוא המפתח לשינויים מפליגים (וחיוביים) בחינוך. קשה לי להסכים עם גישה כזאת, אבל מה לעשות, והתחום שבו אני פועל, שבו אני יכול באמת לתרום, הוא בתקשוב.

אם פעם, בעבר הדי רחוק, זיהיתי את עצמי כמהפכן חינוכי, אינני כזה היום. אינני רואה את עצמי משפיע “בגדול”. הטוב שאני יכול לקוות, הוא להשפיע, ולו במעט, על שילוב התקשוב בחינוך, בתקווה שאותו שילוב יהיה מנוף לגישות חינוכיות הבנייתיות, גישות שאני משוכנע מאפשרות לתלמידים ללמוד טוב יותר. אין ספק שזה חשוב, אבל זה גם מעט. בחרתי, בעצם, לנסות לטפח פינה קטנה. יש אנשים שחושבים שבכוחם של בלוגים לשנות את העולם. אינני אחד כאלה. לדעתי, בלוגים יכולים להשפיע נקודתית, וזה מה שאני מבקש לעשות.

אבל חשוב להבחין בין ההשפעה של בלוג אחד, הגיגיו של אדם בודד, לבין ההשפעה של החשיבה הציבורית שיכולה לצמוח כאשר קבוצה של בלוגרים מפרים אלה את אלה. לצערי, נכון להיום, אני חש את עצמי קצת בודד במערכה. אני שמח שאני יכול להביא התייחסויות חינוכיות באנגלית לקוראי עברית, אבל הייתי מעדיף להיות חלק מדיון ער בעברית. אין חובה, כמובן, שדיון כזה יתנהל על גבי בלוגים, אבל כפי שכבר ציינתי, בעיני הבלוג מהווה תשתית הגיונית לדיון כזה.

אני משוכנע שיש עוד בלוגים בעברית שמנסים להתמקד במפגש בין החינוך והתקשוב. אני מכיר כמה כאלה, אבל לא מספיק. אני רוצה להכיר עוד. התקשוב בחינוך איננו הנושא היחיד שמעניין אותי – אני קורא בלוגים שעוסקים בנושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. אבל שוב, אני מגדיר את החינוך, והתקשוב בחינוך באופן ספציפי, כשדה הפעולה שלי, וכדי שהדיון שאני מייחל לו אכן יתפתח, אני זקוק לעוד בלוגים בנושא הזה בקורא ה-RSS שלי, ובקוראי ה-RSS של אנשי חינוך אחרים. הגיע הזמן לעסוק ברצינות בעריכת רשימה מקיפה של בלוגרים שחלק משמעותי מהכתיבה שלהם עוסק בהיבט זה או אחר של התקשוב בחינוך.

כמובן שקשה להגדיר באופן חד כל כך את תחומי העיסוק של בלוגים. באופיו של הבלוג לגלוש למגוון רחב של נושאים, ולערב את האישי עם הציבורי. יש אנשי חינוך שכותבים בלוגים שאינם עוסקים בעיקר בנושאים חינוכיים. (יש גם בלוגים שעוסקים בחינוך שאינם נכתבים על ידי אנשי חינוך.) יש בלוגים של מורים בפועל שמדווחים על הנעשה בכיתותיהם, ובלוגים שעוסקים בשאלות החינוכיות הגדולות, אך אינם מחוברים לנעשה בשטח. אין נכון או לא נכון כאן, אלא מגוון רחב של התייחסויות. אינני מבטיח לקרוא את כולם, אבל אני רוצה לפרוס אותם לפנינו כדי לזרז את ההפרייה ההדדית שאנחנו זקוקים לה.

נאמן לשיטתי ש-“תפסת מרובה לא תפסת”, אני בוחר לטפח את פינתי הקטנה. אי-לכך, שימושי ככל שיהיה, אינני רואה טעם בהכנת רשימה של בלוגים שעוסקים בחינוך באופן כללי. אין לי ספק שיש לא מעטים כאלה שהם טובים מאד, אבל את המלאכה הזאת אני בוחר להשאיר לאחרים. מה שאני כן יכול לעשות הוא לנסות לעדכן את רשימת הבלוגים בעברית שעוסקים בתקשוב שהתחלתי להכין עוד עם פתיחת הבלוג הזה. מאז, החלק של בלוגים בעברית בקושי התעדכן, ואני מבקש לשנות זאת. אני מעוניין להכין רשימה של בלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך מכל ההיבטים – ההיבט של הטכנולוגיה וכלים שונים, ההיבט של כיצד התקשוב משפיע על תהליכי למידה, ההיבט של אוריינויות “חדשות” שבאים לביטוי בעקבות טכנולוגיות חדשות, וגם ההיבט של דרכי למידה ופני החינוך באופן כללי כתוצאה של חדירת התקשוב לתוך המערכת. (כן, אני יודע, יש כאן חפיפות רבות [ובוודאי חסר כאן מספר הגדרות], אבל זה לא רק בלתי-נמנע, זה חלק אינטגראלי של העסק.)

אז מה עושים? אם את/ה כותב/ת בלוג שעוסק באחד או יותר מהתחומים האלה, או מכיר/ה בלוגים שעונים על הדרישות האלה, אנא, מסרו לי על כך. אפשר בדואר, אפשר בתגובה למאמרון הזה, או בכל דרך אחרת שנראית לכם. אני אדאג להפוך את כולם לרשימה שאולי תעלה ל-del.icio.us תחת תג מוסכם, או על גבי ויקי ציבורי שאליו אפשר להמשיך להוסיף, או על גבי כלי אחר. יכול להיות שב-אדורשת מישהו יקבל על עצמו לטפח את הרשימה. השלב הבא יהיה שכמה שיותר אנשים שעוסקים בתחום יכניסו את הבלוגים האלה לתוך קוראי ה-RSS שלהם. ואז … אז נראה אם בעקבות הפומביות הזאת, יצמח דיון רציני יותר מזה שקיים היום.

אני אוהב את הפינה הקטנה שלי. אשמח להמשיך לפתח ולטפח אותה. אבל בוודאי לא אתלונן אם הרבה פינות קטנות יתגבשו כדי להצמיח ליבון ציבורי יותר על הנושא החשוב של תקשוב בחינוך. ותודה לפרופ’ אילן גור-זאב שכלל לא היה יכול לתאר לעצמו שהופעתו בטלוויזיה בחדשות של חצות תרבן אותי, בדרך מפותלת ואולי אפילו לו הגיונית, לנסות לפרוץ את הגבולות המצומצמים של הבלוג שלי.

עברו ארבעים שנה – מחשבות נוספות

רק אתמול כתבתי כאן על הויכוח שעדיין (כנראה) מתנהל סביב השימוש במחשבונים אצל תלמידים. ודווקא היום נתקלתי במאמר ב-Wired (שהופיע ברשת אולי כבר לפני שבועיים) של קליב תומפסון –Your Outboard Brain Knows All – שעוזר להאיר את הנושא מנקודת מבט חשובה. תומפסון טוען שלפי מחקרים שנערכו לאחרונה:

we’re remembering fewer and fewer basic facts these days.

אין זה אומר שאנחנו שוכחים יותר מאשר בעבר, אלא פשוט שאיננו צריכים לזכור. לפי תומפסון:

Younger Americans today are the first generation to grow up with go-everywhere gadgets and services that exist specifically to remember things so that we don’t have to.

הוא מציין שהוא עצמו כמעט לא מנסה לזכור דברים:

… I’ve almost given up making an effort to remember anything, because I can instantly retrieve the information online.

אין חדש בטענה הזאת. היא עלתה, כנראה, כבר עם המצאת הכתב. מתוך דיאלוג הפידרוס של אפלטון מופיע סיפור שסקרטס מספר:
ובכן, שמעתי שבסביבות העיר ניאוקרטיס שבמצריים שכן אחד האלים הקדומים של אותה ארץ (…) בשם תיות. הוא היה הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב. בזמן ההוא היה תמוז מלך על כל ארץ מצריים. (…) אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצרים. הלה שאל לתועלת שבכל אחת מהאומנויות, ובשעת ההסברה גינה ושיבח את הדברים כפי שהם נתקבלו או לא נתקבלו על דעתו. (…) כשהגיע אל האותיות, אמר תיות: “לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחכמה.”

והמלך אמר: “תיות המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות, וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לשעתידים להזדקק להן. והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידך. שכן לכשיוודעו להם דברים הרבה ללא הוראה, יהיו בעיניהם מרבי דעת, בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה; וקשה תהיה חברתם, כיון שיהיו חכמים-לכאורה, ולא חכמים.”

(הבאתי את הטקסט הארוך, והמאד מוכר, הזה כאן מפני שמשום מה לא מצאתי גירסה זמינה ברשת.)

אם כך, כנראה שעם כל המצאה חדשה שמחצין את הזכרון האנושי, הסיפור חוזר על עצמו. אבל הכוח של הכלים המחשביים שעומדים לרשותנו היום, לא רק לעומת המצאת הכתב, או הדפוס, או אפילו לעומת המחשבונים של לפני שלושים או ארבעים שנה, אלא לעומת לפני רק חמש שנים, מחדד מאד את הדברים.

נדמה לי שעברנו מספיק פיתוחים טכנולוגיים ששיפרו את הזכרון החיצוני שלנו כדי שנוכל לקבוע שלא הכתב, או הדפוס, או המחשב, מביאים ל-“חוכמה מדומה”. ובכל זאת, גם תומפסון חש שהסתמכות על אמצעי הזכרון החיצוניים גורמת לפספוס מסויים:

There’s another type of intelligence that comes not from rapid-fire pattern recognition but from slowly ingesting and retaining a lifetime’s worth of facts.

נדמה לי שאחת המטרות של החינוך חייבת להמשיך להיות בנייתה של תשתית תרבותית רחבה, אפילו של “עובדות”, שאליה נוכל להתייחס על מנת לבחון מצבים חדשים ולהשוות בין החדש לבין המוכר לנו. הרי אם אין שום דבר מוכר לנו, אין עם מה להשוות, או משהו שלאורו אפשר לבחון דברים חדשים.

אבל אין חשש שהמערכת החינוכית תוותר על הדרישה שתלמידים יצברו עובדות. החשש הוא שהמערכת לא תאפשר שימוש בכלים שבעזרתם ניתן לשמור את העובדות האלה מחוץ לראש של התלמיד.

עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח?

מאמר שהתפרסם השבוע בוושינגטון פוסט הזכיר לנו שהמחשבון (או החישובית, או מחשב הכיס – ובוודאי עוד שמות רבים) יצא לשוק לפני ארבעים שנה. המאמר מדווח שלפני שבוע חברת Texas Instruments, יצרנית המחשבון הראשון, תרמה מספר דגמים מוקדמים למוזיאון האמריקאי הלאומי, הסמיתסוניאן. אבל המאמר עוסק, במרביתו, בשאלה של שילוב המחשבון לתוך כיתות של תלמידים. הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשות הכיתה היום מגמדים מאד את אותו מחשבון פרימיטיבי, אבל בכל זאת אנחנו קוראים:

But as the technology continues to advance, a question remains: Are the devices helping or hurting students? Educators are deadlocked over whether calculators are helping create a more numerate society capable of claiming the next technological breakthrough or making students technology-dependent and mathematically insecure.

הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני קורא משפטים שנכתבו השבוע, ולא לפני שנים רבות.

אני זוכר היטב, לפני כמעט שלושים שנה, שהכנסתי שני מחשבונים קטנים ופשוטים (שהגיעו אלי מחו”ל) לכיתה שלי (כיתה ו’ או ז’, אינני זוכר בדיוק). היו מספר הורים אז שהתנגדו וטענו שאם נרשה לתלמידים להעזר במכונה למצוא את התשובות לתרגילים, ילדיהם לעולם לא ילמדו את לוח הכפל בעל פה . הייתי משוכנע שהמחשבונים שבהם השתמשנו בכיתה איפשרו לנו לעסוק בסוגיות מתמטיות מעניינות מעבר לחישובים חשבוניים בסיסיים. אינני יכול להוכיח שצדקתי, אבל בין אותם תלמידים (שהיום הם בני ארבעים) אחד קיבל דוקטורט השנה. לא כולם הצליחו בחיים כפי שיכולתי לקוות, אבל אחד היה טייס, ואחר הוא עורך דין. אחת היא אמנית מצליחה, אחרת רקדנית, ועוד אחת מרפאת במוסיקה. אינני חש שהשימוש במחשבון הזיק להם.

מקור התמונה:
Kuniavsky, Mike. “IMGP7832.JPG” mikek’s photostream.
27 February, 2006. 1 Oct 2007
http://flickr.com/photos/mikek/105569344

המאמר מדווח ש-“נותרת השאלה: האם המכשירים האלה עוזרים או מזיקים לתלמידים”. אני מודה, אני מאד מופתע. הייתי בטוח שמדובר בשאלה שהוכרעה מזמן. מעולם לא טענתי שההתנגדות לכלי Web 2.0 בבית הספר נובעת משמרנות חינוכית לשמה. להיפך – למרות שאינני מקבל את טיעוניהם של המתנגדים לכלים האלה, יכולתי להבין רבים מחששותיהם. אבל אם יש עדיין ויכוח בנוגע למחשבונים בכיתה, אז אולי אני טועה.