קטגוריה: ילידים

באוקטובר השנה יתפרסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מאמר (הוא מוגדר כ-review article וכבר זמין לקריאה) של שני חוקרים:

The myths of the digital native and the multitasker

Many schools and universities are retooling to cope with kids and young adults who are supposedly different. From collaborative learning in the classroom to the provision of e-learning modules in undergraduate courses, the rise of the digital native is being used as a reason — some say a justification — for significant policy changes.

The study also presents evidence that these supposed “digital natives” are no better at multitasking either. In fact, assuming that they do may harm their education.

In what follows this article aims – in the context of teaching, learning and teacher training – to describe and discuss the state of research about the problems related to accepting the widely held premises of the existence of the digital native and of our ability to multitask. This article hopes to play an important role in teaching and teacher education by providing the reader with up-to-date knowledge about these two topics and ultimately eradicating these two very pervasive myths.

האם כל אלה מספיקים כדי לאתגר סטודנטים ותלמידים שגדלו עם גישה למאגרי ידע אינסופיים במרחק קליק של עכבר?

באיחור של כחצי שנה נתקלתי לאחרונה בדיווח על סקר של Ofcom, רשות התקשורת הבריטית, שבחן את ידיעותיהם של ילדים (גילאים 8-11) ובני נוער (גילאים 12-15) בנוגע למספר נושאים אינטרנטיים. Ofcom פרסם את תוצאות הסקר במקבץ של קבצי PDF תחת הכותרת Children’s Media Use and Attitudes Report 2015. ברור שמדובר בסקר ולא מחקר מעמיק, ובכל זאת רצוי לשים לב לתוצאות על הכרותם עם המדיה – ובמיוחד לתוצאות של שאלה שבחנה עד כמה הילדים ובני הנוער מודעים לכיצד גוגל פועלת.

כתבה באתר The Verge מסכמת, בצורה די קולעת אך גם מדכאת, את הנושא:

Teens can’t tell the difference between Google ads and search results

they were only recognized as such by 31 percent of 12- to 15-year-olds and 16 percent of 8- to 11-year-olds.

Learning is by definition an encounter with what you don’t know, what you haven’t thought of, what you couldn’t conceive, and what you never understood or entertained as possible. It’s an encounter with the other—even with otherness as such. That is the situation of the searcher in the old-fashioned sense of the term: one who seeks knowledge by encountering the new and different. The kind of filter that Google interposes between an Internet searcher and what a search yields shields the searcher from radical encounters with the other by “personalizing” the results to reflect who the searcher is, his or her past interests, and how the information fits with what the searcher has already been shown to know. (עמ’ 182)

דרך קישור שאודי מלכה העלה לאתר של שלובים, למדתי שאחד המתחרים בתחרות Techono.me של השנה שנערך בתל אביב לפני יומיים הוא סטרט-אפ חינוכי בשם learni. אודי קישר לכתבה ב-The Marker שתיאר את learni תחת כותרת מעוררת עניין: “תלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום, ננסה לעשות שינוי בחינוך”. ממקורות נוספים הצלחתי ללמוד שתחרות Techono.me נערכת פעם בשנה, פרי היוזמה של אורלי יקואל המוכרת מאד בחוגים של סטרט-אפים טכנולוגיים.

מהכתבה ב-The Marker אפשר להכיר טיפה את learni. הקימו אותה:

שורה של יזמים ותיקים, ומפתח פלטפורמת למידה בספרים דיגיטליים על גבי טאבלט. את החברה הקימו ב-2011 היזם והמשקיע רני כהן (מנכ”ל), היזם דב מורן (יו”ר), מריוס נכט ממייסדי צ’ק פוינט (חבר במועצת המנהלים), הח”כ לשעבר דדי צוקר (סמנכ”ל שיווק ומכירות), ואורי קפלן (סמנכ”ל תפעול).

הפלטפורמה משמשת גם מורים כמערכת לניהול השיעורים ומעקב אחר התקדמות התלמידים. המורה מקבל תמונת מצב המשקפת מי מתלמידי הכתה קורא בספר בזמן שיעור ומי משתמש בטאבלט לשימושים אחרים.

זה לא סוד שתלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום. החלטנו לנסות לעשות שינוי בחינוך…. המטרה שלנו היא להעצים, להעשיר ולגרום לחוויית הלמידה להשתנות ולהיות הרבה יותר מעניינת, חברתית וטכנולוגית.

What children see or interact with on the screen is only a representation of things in the real world. The screen symbols aren’t able to provide as full an experience for kids as the interactions they can have with real world people and things. And while playing games with apps and computers could be considered more active than TV viewing, it is still limited to what happens between the child and a device — it doesn’t involve the whole child’s body, brain, and senses. In addition, the activity itself and how to do it is already prescribed by a programmer. What the child does is play according to someone else’s rules and design. This is profoundly different from a child having an original idea to make or do something.

Today’s cultural pressures on children—media saturation, materialism, test-driven schools, and the fast pace of life—threaten to undermine some of the basic building blocks of healthy development.

It is hideously simplistic to privilege one media over another, especially when decrying the death of creativity or loss of innocence. For example, nobody ever questions the cognitive value or impact on creativity of a kid holding a Hotwheels car and saying, “Vroom Vroom,” over and over again for hours at a time. We value that activity, right? Do we have any evidence that it is more beneficial than a toy with batteries or Internet connection? Does a wooden toy increase creativity more than one made of plastic? If drawing with a crayon is better than drawing with your finger on a screen, why is it so? How do we know? Is drawing with a crayon better for childhood development than drawing with chalk?

What role are parents playing in the overregulation of children’s play through overprotection and over-scheduling? What is the impact of homework on play? What has silent lunch and the end of recess done to children’s creative development?

How can having the ability to answer any question you wonder about instantly be bad for children? If you make simple things easy to do, you make complexity possible.

Researchers who have tracked children’s creativity for 50 years are seeing a significant decrease in creativity among children for the first time, especially younger children from kindergarten through sixth grade. This decline in creativity is thought to be due at least in part to the decline of play.

The main findings of this study were that there was no evidence of change in some aspects of children’s pretend play and improvements in other areas. There has been no evidence of change in children’s pretend play, from 1985 through 2008, in terms of organization of the play story and amount and range of affect expression. Imagination has increased in recent play samples as has comfort engaging in the play task. It is encouraging that these cognitive and affective processes in play have remained the same or improved, given the decline in unstructured time for children.

It is also possible that the complexities and challenges of modern culture require creative problem-solving and imagination to function from day to day.

לפני מספר ימים פורטל מס”ע פרסם תקציר מעניין שהתייחס לעמדות של תלמידים כלפי למידה מקוונת דיגיטאלית. התקציר התייחס לכתבה שהופיעה ב-THE Journal, כנראה חודש לפני-כן. הכתבה עצמה דיווחה על סקר של גוף בשם Speak Up.

לפי הדיווח של מנהלת הגוף שערך את הסקר, ג’ולי אבנס, המצוטטת בכתבה, הסקר נערך בקרב אלפי, ואפילו עשרות אלפי, תלמידים במטרה לברר את היחס שלהם לספרי לימוד דיגיטאליים, וללימוד באמצעות התקשוב באופן כללי. הממצאים אינם מפתיעים. לפי אבנס אפשר לזהות תסכול הולך וגובר אצל התלמידים …:

אנחנו קוראים שצוות החוקרים שאל שאלות ממוקדות בנוגע לצרכים ולרצונות של התלמידים בנוגע לתקשוב בלמידה שלהם:

אין ספק שהתארים “אינטראקטיבי”, “רלוונטי”, “משתף” ו-“מותאם אישי” מתקשרים להלכי הרוח של רבים מאיתנו המעורבים בענייני תקשוב בחינוך, תלמידים ומורים כאחד. אבל מותר לציין שתשובות כאלה צפויות ביותר, וקשה לראות כיצד הן נובעות מ-“שאלות ממוקדות” (specific questions). בדיקה מעמיקה של ממצאי הסקר אולי היתה עוזרת להבין אותם טוב יותר. אבל הגישה לממצאים מוגבלת לבתי הספר שהשתתפו בסקר, כאשר כל בית ספר יכול לקבל את התוצאות שלו, או לשלם כדי לקבל את התוצאות של בתי ספר אחרים. גופים חיצוניים שרוצים לעיין בממצאים יוכלו לעשות זאת עבור תשלום לא מבוטל. אני העדפתי להסתפק בכתבה שאיננה מרשימה, או משכנעת, במיוחד.

ובכל זאת, מעניין לקרוא על הרצונות של התלמידים של היום. הבעיה היא שעמדות התלמידים, כפי שאלה באות לביטוי בסקר של Speak Up נראות, כפי שנהוג להגיד באנגלית, too good to be true. ויכול להיות שזה באמת המצב. לפני כעשרה ימים, באתר האינטרנט של רשות השידור הקנדי, התפרסמה כתבה על שינויים צפויים בהשכלה הגבוהה באונטריו. בין יתר ההצעות הנידונות נמצאת הצעה ששלושה מתוך חמישה הקורסים שבהם הסטודנטים אמורים ללמוד בסמסטר יילמדו בצורה מקוונת.

עד כאן, אין הרבה חדש. אפשר למצוא הצעות דומות בארצות רבות (אם מטעמים חינוכיים, ואם מטעמים כלכליים). אבל התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים מעניינת ביותר. מתברר שלהבדיל מהתלמידים בסקר של Speak Up שרוצים יותר ויותר תקשוב, הסטודנטים הקנדיים מתנגדים לקורסים מקוונים. הכתבה מצטטת את נשיאת ארגון הסטודנטים שחוששת שההצעה תגרום נזק:

כיצד ניתן להסביר את הפער בין ממצאי הסקר של Speak Up לבין התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים? אין, כמובן, חפיפה ברורה בין השניים. הסקר של Speak Up נערך אצל תלמידי בית ספר, ואולי אלה מתלהבים יותר מיכולות התקשוב מאשר אחיהם הגדולים באוניברסיטאות. כמו-כן, השימוש בספרי לימוד דיגיטאליים איננו זהה לקורסים מקוונים. לכן, בהחלט יתכן ששני הסיפורים האלה משקפים מציאות רב-גונית ולא חד-ממדית. ובכל זאת קשה להשתחרר מהתחושה שהסקר של Speak Up “גילה” את מה שהוא ביקש לגלות. ביסודו של דבר, ממצאי הסקר משרתים מו”לים דיגיטאליים ויצרני חומרה ותוכנה שמבקשים לשכנע את בתי הספר שהיליד הדיגיטאלי איננו מיתוס, אלא יצור אמיתי שאליו צריכים לכוון את תקציבי החינוך. הממצאים כל כך קולעים לדעה הרווחת שמתבקש לעצור ולשאול אם אולי הם גם הגיוניים. על אף הרצון לקדם את התקשוב בחינוך, רצוי, ואפילו הכרחי, שכך נעשה.

עברו כבר עשר שנים מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח “ילידים דיגיטאליים” (digital natives). במאמר שבו פרנסקי הגה את המונח הוא טען שהעובדה שבני הנוער של היום (ושל לפני עשור, כמובן) גדלים עם התקשוב גורמת להם לחשוב בצורה שונה מאשר הוריהם. הוא כתב:

המונח זכה לפופולאריות רבה, וגם סחף רבים בחינוך. הרי, אם בני נוער חושבים, או “מעבדים מידע” בדרך שהיא שונה באופן יסודי מהוריהם, קשה מאד לא להסיק את המסקנה שיש צורך בחינוך שונה לחלוטין ממה שהוריהם הכירו. מחקרים רבים הראו שכאשר מדובר בשימוש בתקשוב ככלי לימודי, אין שחר להבחנה בין ילידים למהגרים. אבל מחקרים לחוד ודעה רווחת לחוד: ממצאים מחקריים לא הצליחו למגר את המונח, או את ההנחות החינוכיות שרבים כל כך שמחו לגזור ממנו.

באפריל 2008 מארק בולין, מרצה קנדי, פתח בלוג בו הוא ריכז מידע רב שהראה שהרגלי הלמידה של בני נוער היום אינם תואמים את המאפיינים שפרנסקי קבע עבור “ילידים דיגיטאליים”. יחד עם המידע הזה הוא גם אסף דוגמאות רבות שבכל זאת הזכירו לנו שהמונח הזה עדיין רווח בעיתונות, בציבור הרחב, ואצל אנשי חינוך רבים. בולין הביע אופטימיות שהפופולאריות של המונח בירידה. לפני חצי שנה הוא כתב:

ואולי כעדות לביקורתיות הגדלה הזאת כלפי רעיון היליד הדיגיטאלי, בחודשים האחרונים בולין מפרסם מאמרונים בבלוג שלו בתדירות יחסית נמוכה.

לפני שבוע מרטין וולר התייחס ליליד הדיגיטאלי והצביע על מה שהוא כינה המחיר של רעיונות רעים טובים (The cost of good bad ideas). הוא מזכיר לנו שאימוץ רעיון היליד הדיגיטאלי השפיע על השקעה של כספים בצורה לא מבוקרת ואפילו מוטעית בחינוך, שלא לדבר על ההרצאות הרבות בכנסים שהבטיחו לנו שילדינו כל כך שונים מאיתנו, או על מאמרים שציטטו את הרעיון שוב ושוב ומילאו ביבליוגרפיות עד שכמעט השתכנענו בצדקת רעיון שפשוט לא היה נכון. הוא כותב:

וולר נמצא באקדמיה (הוא פרופסור לטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה) וחש שם את הירידה בפופולאריות של רעיון הילידים. נדמה לי שאכן באקדמיה הרעיון פחות נפוץ היום. אבל אינני בטוח שזה המצב מחוץ לאקדמיה. אני עדיין פוגש אותו בעיתונות, ואצל מורים והורים לא מעטים. לא צריכים ללכת רחוק כדי לוודא שמי שלא נולד עם העכבר ביד בכל זאת מסוגל להבין מה עושים עם התקשוב בלמידה. אתמול נוכחתי בטקס הארצי למצטייני תקשוב בחינוך שנערך במוזיאון הארץ. שלוש מדריכות זכו בפרס המדריך המצטיין. אני מקווה שלא אעליב אף אחד אם אציין שהשלוש אינן צעירות במיוחד. חשוב להוסיף שהיכולת שלהן להוביל מהלכי תקשוב במערכת החינוך איננה נובעת מזה שהן נולדו לתוך התקשוב, אלא מכך שבמשך שנים רבות הן צללו לתוך שני עולמות – זה של התקשוב וזה של החינוך – ובדרך הזאת גיבשו תובנות שמאפשרות להן ללמד תלמידים, וגם מורים צעירים מהן, כולל כאלה שכן נולדו לתוך התקשוב.

וולר מפציר בנו להזהר מהרעיון הרע הטוב הבא. קל מאד להתפס בקסמיו של רעיון שמצלצל כל כך טוב שאנחנו לא שמים לב שהוא פשוט איננו נכון. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חסינים בפני רעיונות כאלה, הם מצליחים לתפוס אותנו. למען האמת, זה קורה לעתים קרובות מדי. יתכן שבחינוך זה כבר קרה לנו ואנחנו עדיין לא מודעים לכך, או למחיר שאנחנו נשלם על הטעות שלנו.

אני משתדל לגוון את המקורות שמהם אני מצטט בבלוג הזה. זאת אחת הסיבות שבגללן לא ציטטתי מכל מאמרון שליסה ליין פרסמה בזמן האחרון. אינני יודע אם אני היחיד בישראל שקורא את הבלוג שלה, אבל אני מקווה שיש אחרים. הרי בחודש האחרון קישרתי רק למאמרון אחד מתוך השמונה שהיא פרסמה, ובעיני לפחות חמישה מהאחרים היו ראויים מאד להתייחסות.

במאמרון החדש שלה ליין כותבת על כך שהסטודנטים שלה מתקשים להסתגל לפלטפורמות חדשות. היא מדווחת שעד לאחרונה האתרים המלווים לקורסים בקולג’ בו היא מלמדת נבנו על תשתית Blackboard אבל עכשיו משתמשים יותר ויותר ב-Moodle. היא כותבת שסקרים פנימיים מראים שהסטודנטים מרוצים מ-Moodle, אבל יש גם סטודנטים רבים שמתלוננים על ריבוי הפלטפורמות ומכריזים שהם פשוט מעדיפים להשאר עם Blackboard. יש לכך שתי סיבות חופפות – הם מעדיפים שכל הקורסים שלהם יהיו על פלטפורמה אחת והם אינם רוצים את בלבול המוח של לימוד פלטפורמה חדשה.

ליין כותבת שבעבר ההחלטה לעבוד עם פלטפורמה אחת ולא לעבור לפלטפורמה חדשה (או להשתמש ביותר מאחת) נבעה משיקולים מנהליים. אבל היום היא מזהה טענה חדשה – הנהלת הקולג’ שמחה לתת לסטודנטים את מה שהם רוצים. ליין מודאגת מהמצב הזה. יתכן שבאמת נוח יותר להשתמש בפלטפורמה אחת, אבל בעיניה המטרה הלימודית של השימוש באינטרנט בתמיכה של קורס איננה רק לאפשר גישה קלה למאמרים סרוקים או לפתוח מרחב לדיון. ליין כותבת:

ראיית השימוש באינטרנט כבעל ערך חינוכי מעבר לגישה לחומרים חשובה מאד. אמנם השימוש באינטרנט בסביבות חינוכיות בא על מנת לקדם את ההוראה ואת הלמידה, אבל יש לו גם “ערך מוסף” – הוא מפגיש את הסטודנט עם האפשרויות של המרחב הזה. (חשוב להזכיר שמחקר אחר מחקר מראה שעל עף העובדה שהסטודנטים של היום הם לכאורה “ילידים”, השימוש שלהם באינטרנט לצרכי למידה מוגבל ואפילו פרימיטיבי). כולם מסכימים שהאינטרנט הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו, אבל לא כולם מבינים שבין היתר זה אומר שעלינו להתרגל למציאות שבה הכלים שלנו מתפתחים ומשתנים באופן מתמיד. כאשר נבין שכך המצב, נבין גם שחלק מהתפקיד של החינוך הוא לעזור לסטודנטים להתמודד עם המציאות הזאת.

ליין מתארת שלוש רמות שונות של הסתגלות לסביבות אינטרנטיות. היא מכנה אותן ילדות, התבגרות, ובגרות. האוכלוסיה הילדותית חדשה לאינטרנט בסביבות לימודיות ועל פי רוב היא מוכנה לקבל כל סביבה או פלטפורמה שמגישים לה. האוכלוסיה הבוגרת מסוגלת להבחין כיצד כלים אינטרנטיים שונים משרתים את הצרכים הלימודיים שלה, ולכן גם היא פתוחה לפלטפורמות חדשות. אבל עבור האוכלוסיה האמצעית, המתבגרים, ההתייחסות לכלים חדשים בעייתית:

ליין מוסיפה שכאשר כל הקורסים נמצאים על פלטפורמה אחת (וגם כאשר מרצים אינם מגוונים את העיצוב של הפלטפורמה ואת הכלים שהפלטפורמה מציעה) הסטודנטים “לומדים” שקיימת רק דרך אחת נכונה להשתמש בכלים אינטרנטיים בקורסים. אם מרצים אינם מתאימים את הפלטפורמה לצרכים הספציפיים של החומר הנלמד ולדרכי ההוראה, המסר שלהם הוא שכולם מלמדים באותה דרך. ליין קובעת ש:

ליין מסכמת שבין שתי האפשרויות האלו היא מעדיפה ללמוד, וללמד, לפי השנייה. אני כמובן מצטרף עליה בהעדפה הזאת. אבל אני חושש שאנחנו במיעוט, ושככל שעוד ועוד קורסים ייראו דומים מאד זה לזה הסטודנטים יסיקו את המסקנה העגומה שכך צריך להיות.

במאמרון החדש בבלוג שלו מארק בולין מביע אופטימיות. כבר מעל שנתיים בולין כותב בלוג שבו הוא מביא עדויות ממחקרים שמראים שהטענה הנפוצה שילדים שגדלים עם האינטרנט לומדים בטבעיות עם התקשוב אינה אלא מיתוס. ולמה האופטימיות? מפני שבזמן האחרון הזמינו אותו להתראיין ברדיו בנושא הזה. אכן, אפשר היה לחשוב שכאשר מזמינים את בולין יודעים מה הוא עתיד להגיד. אבל לתכניות רדיו (וטלוויזיה) מטרות משלהן, כאשר בירור לעומק של סוגיות משמעותיות אוננו בהכרח אחת מהן. כך קורה שכאשר בולין הגיע לקדם-ראיון כדי לברר אם להביא אותו לשידור, הוא גילה שהגישה שלו איננו מה שמחפשים:

במילים אחרות, מה זה משנה שלבולין נתונים רבים שמראים שהתייחסות לגוף מדומה בשם “דור האינטרנט” איננה מועילה לקידום החינוך? העיסוק סביב הנושא הזה עושה רדיו טוב, וזה מה שחשוב.

אבל זאת לא היתה ההזמנה היחידה שהגיעה לבולין. כמה ימים לאחר מכן הוא הוזמן לתכנית אחרת והפעם, גם אחרי שידעו מה הוא עתיד להגיד, לא ביטלו את ההזמנה. אבל אז:

שיהיה ברור – בולין איננו מתנגד לטכנולוגיה בכיתה, ומעולם לא טען דבר כזה. אבל הרדיו חייב להציג את הדברים בשחור ולבן, בבעד ונגד. לכן, איש אקדמיה שטוען שאין ערך במונח כמו “דור האינטרנט” הופך להיות אדם שמתנגד לטכנולוגיה בכיתה.

והיה גם ראיון שלישי – ראיון שהיה אמור להיות עימות בין בולין לבין דון טפסקוט, דמות מרכזית בבניית המיתוס של דור האינטרנט. ברגע האחרון נבצר מטפסקוט להופיע, ובולין הפך למראויין היחיד. לכאורה אפשר היה, בתנאים האלה, לבדוק את עמדתו לעומק, אבל במקום זה במשך ארבע הדקות של הראיון שאלו אותו שאלות כמו “אז האם יש מקום לטכנולוגיה בכיתה?”, ו-“האם הטכנולוגיה הופכת את הסטודנטים של היום לטיפשים?”. ואחרי השאלות המעמיקות האלו עברו לנושא הבוער הבא בתכנית.

משום מה, בולין רואה את חצי הכוס המלאה, ושומר על האופטימיות שלו גם בסיום המאמרון. בעיניו, העובדה שמזמינים אותו לתכנית רדיו מצביע על כך שמתרחש שינוי בגישה הרווחת. אני שמח בשמחתו, אבל קשה לי למצוא מה כל כך מעודד בסיפור שהוא מספר. מהסיפור הזה אני דווקא לומד רק שהרדיו מסוגל לשדר רק לקו הפשוט והנמוך ביותר. אולי אפשר להתנחם בכך שלא שם יוכרעו השאלות החינוכיות החשובות.

מארק בולין אוסף ומפרסם מידע על מחקרים וסקרים על “ילידים דיגיטאליים”. אחרי שנים של מחקרים שמראים שהטענה שלבני הדור הדיגיטאלי סגולות טכנולוגיות מיוחדות מופרכת, המיתוס הזה עדיין רווח בציבור. אי-לכך, בולין ממלא תפקיד חשוב בהחדרת קצת שפיות לתוך הדיון הציבורי.

בולין סבור שניפוץ המיתוס על היליד הדיגיטאלי חשוב מפני שמוסדות להשכלה גבוהה משקיעים כסף רב בפיתוח דרכי הוראה ש-“יתאימו” לדרכי הלמידה של הסטודנטים שלהם, והוא מבקש לצמצם בהוצאות שבעיניו הן מיותרות. הוא איננו מתנגד לשימוש בטכנולוגיה בהוראה ובלמידה, אבל הוא מעוניין שההשקעה הזאת תהיה תוצאה של שיקולים פדגוגיים אמיתיים.

במאמרון חדש בבלוג שלו בולין כותב ששואלים אותו אם באמת חשוב כל כך לעוסק בנושא. הרי אפילו אם בציבור עוד דוגלים ברעיון של היליד הדיגיטאלי, בקהילה החינוכית הוא הרבה פחות נפוץ מאשר בעבר. בנוסף, אם ממילא רצוי לקדם את התקשוב בחינוך, אולי המיתוס הזה איננו מזיק. כדי להראות שעדיין חשוב לעסוק בנושא הוא מביא דיווח מהאוניברסיטה של מיסורי. האוניברסיטה הזאת מתכוונת להשקיע כמעט חצי מיליון דולר בפיתוח 124 קורסים מקוונים חדשים. בולין מצטט מכתבה בנושא מהעיתון המקוון של בית הספר לעיתונאות של מיסורי. על פניו, נדמה שהכתבה בהחלט מאמצת את מיתוס היליד הדיגיטאלי. היא נפתחת:

פתיחה כזאת איננה מעודדת. ובנוסף, בהמשך הכתבה מצטטים סגן-הנשיא לעניינים אקדמיים באוניברסיטה שאומר שהסטודנטים של היום רוצים להשתמש בטכנולוגיה ולתקשר באמצעים דיגיטאליים, ופוסק:

אני מאד מעריך את תרומתו של בולין לדיון הציבורי בנושא הזה. אבל הפעם נדמה לי שהיה רצוי להסתכל מעבר לאמירות הרדודות והמליציות בכתבה, ולראות את התכנית עצמה. חצי מיליון דולר לפיתוח של 124 קורסים איננו סכום גדול במיוחד. מדובר בבערך $4000 לקורס, ונדמה לי שחלק מהסכום הזה יילך למרצים עבור פיתוח התכנים. אני מניח שבנוסף לאתרים לקורסים האוניברסיטה מתכוונת להפיק אמצעי המחשה למיניהם, ואלה בוודאי יעלו כסף. ומעבר לזה, דווקא מאד התרשמתי כאשר קראתי:

לעתים קרובות מדי משקיעים כסף רב בטכנולוגיה, ושוכחים שמרצים זקוקים להדרכה ולעזרה – לא רק בפיתוח הקורסים שלהם, אלא גם במהלך הוראתם. אם חלק מהסכום הזה באמת יילך להדרכה ולליווי, מדובר בהשקעה מאד כדאית. אני אפילו מוכן לסלוח על המליצות המיותרות בנוגע לדרכי הלמידה של הילידים הדיגיטאליים.

אין מנוס – גם מי שהופך את כתיבת בלוג להרגל מתעייף מידי פעם. וכאשר העייפות הזאת חופפת למספר אירועים – הן משפחתיים והן פרנסתיים – שלהם עדיפות על הכתיבה, מגלים שעל אף שאיננה מתוכננת, הגיע זמן להפסקה. לכן, המאמרון הזה הוא הראשון מאז סיום החודש הקודם. כצפוי, במשך התקופה הזאת יותר (הרבה יותר) מחופן עניינים סומנו אצלי כראויים להתייחסות כאן, אבל כמו שקורה עם כמעט אין ספור אירועים אחרים, העולם איננו מפסיק להסתובב על צירו מפני שלא הספקתי לפרסם משהו בבלוג הזה, והדממה הבלוגית כאן גם לא הסבה נזק משמעותי לתקשוב החינוכי. אולי הבעיה המרכזית, ואולי אפילו היחידה, נמצאת בכך שאני מגלה שיש חיים מחוץ לבלוג, ולכן עם כל יום שעובר ללא כתיבה לבלוג, יותר ויותר קשה לחזור לשגרת הכתיבה.

אבל די עם ההקדמות – אם יש על מה לכתוב, עדיף פשוט לגשת ישירות לנושא מאשר לבזבז עוד מילים על הסברים לא נחוצים בעניין השבועיים השקטים שפקדו את הבלוג הזה.

לפני שבועיים זכיתי להשתתף ביום עיון של חברת אפל בנושא השימוש במחשבי מקינטוש ומכשירי iPod Touch בסביבות חינוכיות. מפני שמעט מאד ישראלים השתמשו אז במחשבי מקינטוש בחינוך, לפני יותר מעשור חציתי את הקווים ועזבתי את המקינטוש לטובת מחשב עם מערכת הפעלה של חלונות. אותם ימים היו עדיין ימים של Windows 3.11, והמעבר היה די קשה. אבל בעשור האחרון סביבת החלונות השתפרה פלאים, והיום קשה לי להגיד שאני חש הבדל משמעותי בין מערכות ההפעלה. ובכל זאת, אם מזמינים אותי ליום עיון עם מקינטושים, מי אני שאסרב.

יום העיון התחלק לארבעה חלקים – הרצאת פתיחה, סדנה עם הדרכה בשימוש בכמה יישומי מקינטוש, ארוחת צהריים, ועוד סדנה עם המחשבים. התחייבויות קודמות מנעו ממני להשאר עד הסוף, ולכן לא נוכחתי בסדנה האחרונה, אם כי זכיתי בדיווח ממספר ידידים.

איך היה? ארוחת הצהריים היתה מצויינת – אפילו עבור צמחוני כמוני (ואוכלי הבשר כנראה נהנו עוד יותר). הבעיה היא שבדרך כלל המדד של יום עיון חינוכי מוצלח איננו איכות האוכל, ובמקרה של יום העיון הזה נדמה לי שהאוכל היה נקודת השיא. המשתתפים (בערך 60 מאיתנו) חולקו לשלוש קבוצות בשביל הסדנאות שבהן נחשפנו לפלאי המקינטוש. אין ספק שמדובר במחשב שקל מאד לשימוש, מחשב שכפי שהדגישו המארחים, כל יישומיו מדברים אלה עם אלה. אבל משום מה המארגנים חשבו שהדרך להרשים אותנו היתה להדריך אותנו בשימוש במספר היבטים של iPhoto. אמנם הדגישו שוב ושוב שהיישום הזה יכול להיות שימושי מאד בכיתה, וגם שקל וכייף להשתמש בו, אבל נדמה לי שבכך הסתיים הדגש על הערך החינוכי של הכלי. אישית, אינני דורש שכל פעילות “חינוכית” עם המחשב תהיה קשורה לתכנית הלימודים או לתכנים לימודיים ברורים, אבל בסדנה הזאת אפילו לא ניסו לקשר בין הכלי לבין תכנים לימודיים. גילינו שאפשר לצלם ולערוך צילומים (או ליתר דיוק, לעבד אותם בעזרת תבניות מוכנות) בצורות ובסגנונות רבים, אבל אם היה לזה היבט חינוכי, לא מצאתי אותו. בנוסף, על אף העובדה שהיכולות של המקינטוש שהוצגו לנו בהחלט הרשימו, היום אפשר להשיג תוצאות דומות מאד באמצעות מחשבים עם מערכת הפעלה של חלונות, גם בלי מאמץ רב או מורכב מדי.

(זה אולי המקום לציין שיש אמנם יתרון גדול בקלות של שימוש, אבל הקלות הזאת איננה בהכרח ברכה. הרי כאשר הדגישו שוב ושוב שמדובר במחשב קל ביותר לשימוש נוצר הרושם שמדובר במכשיר פלאי ושלא כדאי לשאול שאלות לגבי כיצד הוא פועל. אבל בסביבה החינוכית השאלה של “כיצד זה פועל” היא דווקא שאלה מאד לגיטימית. הנסיון לגלות כיצד משהו פעול הוא חלק חשוב מאד של הלמידה. אינני טוען כאן שכל תלמיד שמשתמש במחשב חייב להבין כיצד פועל המכשיר שמולו הוא עובד, או שבמחשבים מבוססי חלונות התלמיד דווקא כן מבין מה שמתרחש בתוכו טוב יותר מאשר במקינטוש, אבל אינני משוכנע שפשטות השימוש היא בהכרח יתרון בסביבה הלימודית.)

יום העיון היה, כמובן, אירוע שיווקי. חברת אפל מעוניינת לחדור לתוך השוק החינוכי בארץ, ומטרת היום היתה לעניין מספר אנשי חינוך בישראל במחשבי מקינטוש (ומכשירי iPod). אין שום פסול בכך (ואם התוצאה היא ארוחה טעימה, זה אפילו מבורך). אבל לא ברור למה המשווקים של אפל חשבו שחשיפה לשימוש החוויתי ב-iPhoto ללא כל קשר לתכנים חינוכיים תשכנע אותנו שאנחנו זקוקים דווקא למחשבים האלה. מצד שני, ביום קצר, לא ברור אם אפשר היה לעשות הרבה יותר.

מה שכן אפשר היה לעשות היה לרכז את כולנו במשך השעה הראשונה של היום ולהרצות לנו על ילידים דיגיטאליים ועל כך שסגנון הלמידה של בני הנוער של היום שונה מזה של אלה שלא גדלו עם העכבר ביד. הרי אם נבין את זה, נבין למה אנחנו צריכים מקינטושים בכיתה. אבל מה לעשות, והרוב הגדול של הנוכחים ביום העיון מכיר את התחום של התקשוב החינוכי, ויודע שהיליד הדיגיטאלי שלומד אחרת איננו אלא מיתוס. אני מניח שהיה ברור לכולנו שמדובר במבצע שיווקי ולא בנסיון למסור מידע אקדמי אודות התקשוב החינוכי, ובכל זאת, השמעת קלישאות כמו אלה ששמענו בוודאי לא סייעו לשכנע אותנו שצריכים להכניס מחשבי מקינטוש לתוך בתי הספר. כמובן שהמבצע השיווקי הזה לא היה שונה באופן מהותי מנסיונות שיווק של חברות אחרות (אם כי נדמה לי שהוא היה גדול וראוותני יותר). בסופו של דבר, מפני שאין לי קשרים ישירים לבתי ספר, וגם לא לגורמים שרוכשים ציוד לבתי הספר, אני אינני קהל היעד של השיווק, ולכן חברת אפל בוודאי איננה צריכה להקשיב לביקורת שלי. ובכל זאת, העצה שלי די פשוטה: אם רוצים לחדור לשוק החינוכי באמצעות ימי חשיפה כאלה, רצוי להצניע את ההמחשות הנוצצות ואת האמירות ה”חינוכיות” המפוקפקות, ולהדגיש הרבה יותר את התוכן הלימודי האמיתי.