קטגוריה: כתיבה

מספר בלוגרים חינוכיים ראו, וציטטו, הודעת Twitter של כריס להמן:

לפני כמה שנים הרעיון שתלמיד, במקום להגיש עבודה למורה, יכול לפרסם משהו שאנשים בכל העולם יכולים לקרוא, היה חדש ועורר התרגשות. רבים ציינו שקיומו של קהל אותנטי ידרבן תלמידים להקפיד בכתיבה שלהם, לשפר אותה, ואפילו יגרום להם לרצות לכתוב. והאמת היא שאפשר להצביע על לא מעט מקרים שבהם זה באמת קרה. אבל ההתייחסות של אז לתרומה של קהל קוראים לשיפור הכתיבה של תלמידים הפכה עם השנים להתלהבות ממספר הקוראים שהפרסום באינטרנט מצליח להביא. ומפני שבמקרים רבים זה הפך להכרזה ריקה מתוכן, דבריו של להמן הם משב רוח רענן.

דין שרסקי כותב שהוא מזדהה עם האמירה של להמן. הוא מציין שלעתים קרובות קהל הקוראים שמורים מצליחים לגייס לכתיבה של תלמידיהם מלאכותי, ואפילו מאולץ. בגלל זה, ההתרגשות מכך שמישהו בצד השני של העולם קורא את מה שתלמיד כותב נמוגה מהר. אבל שרסקי בכל זאת מנסה להבחין בין סוגים שונים של קהלים: יש, כמובן, הקהל שנמדד במספר הקוראים בלבד, אבל יש גם מה שהוא מכנה “קהל כמורים” וגם “קהל כשותפים”. הוא מסביר ש-“קהל כמורים” איננו ניחן בעליית מונה המבקרים באתר, אלא בתגובות שמכוונות את הכותב ומדרבנות אותו לשפר את מה שכתב. עזרה מהסוג הזה יכולה להיות די אקראית. לעומת זאת, כאשר יש “קהל כשותפים” לא מדובר בביקורת חד-פעמית או מקרית, אלא בתלמידים שקוראים ומגיבים אלה לאלה, ומבינים שהביקורת הזאת היא חלק חשוב מתהליך הלמידה.

קלרנס פישר ממשיך את הדיון בבלוג שלו. הוא מהרהר שלפני מספר שנים, כאשר האפשרות של קהל ממקומות רחוקים היתה חדשה, קיומו של קהל כזה פעל עבור תלמידיו כגורם מדרבן. אבל היום, המצב שונה:

בסיום המאמרון שלו פישר מצטט בחיוב את ה-tweet של להמן, אבל נדמה שבכל זאת פישר רואה בקהל רחב גורם של מוטיבציה אצל תלמידים, ואילו להמן איננו מתייחס למוטיבציה אלא למצב שבו תלמידים מוכנים לכתוב, אבל אין להם מה להגיד.

דבריו של להמן מזכירים מאד לדברים שכתב טרי פרידמן לפני שנתיים (והוא בוודאי לא היחיד שכתב דברים כלאה). פרידמן הדגיש שחשוב למצוא את הקהל המתאים – קוראים שאליהם יש סיבה לכוון את מה שכותבים. (והוא חשב שאיתור הקהל המתאים הוא תפקידו של המורה.) כבר אז פרידמן הביע מורת רוח מהגישה שמה שחשוב הוא מספר הקוראים:

אין שום פסול בכך שנושא שעלה לפני שנתיים עולה שוב עכשיו (ואני בטוח שהוא עלה מספר פעמים במשך השנתיים האלו). אבל דבריו של להמן, שקשה לא להרגיש שיש בהם מידה גדולה של ביקורת כלפי הכמיהה לקהל קוראים נרחב, מדאיגים לא רק בגלל התוכן שלהם. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלהמן כתב את מה שכתב כביקורת, אולי אפילו מתוך תחושה של תסכול, שאחרי זמן די רב מורים רבים עדיין מביעים שביעות רצון מכך שלכתיבה של התלמידים שלהם יש קוראים – גם אם אין להם משהו להגיד.

במשך שנת הלימודים הקודמת כמעט לא עקבתי אחר הבלוג של בריאן קרוסבי, מורה בבית ספר יסודי (השנה הוא מלמד כיתה ד’) במדינת נבאדה. התירוץ היחיד שלי לכך הוא, כמובן, שהיה לי יותר ממספיק לקרוא גם מבלי לקרוא גם את הבלוג הזה. אבל מדובר בתירוץ די צולע בהתחשב בעובדה שזה בלוג מעניין ביותר שמשלב חשיבה חינוכית/תקשובית עם נסיון מוחשי בכיתה. הדיווחים של קרוסבי על המתרחש בכיתה שלו מאפשרים הצצה מרתקת לתוך חיי היום-יום של מורה ושל תלמידים שמשלבים את התקשוב לתוך הלמידה. עם השנה החדשה חזרתי לבלוג של קורסבי, ואני כבר שמח שעשיתי זאת.

בשלוש השנים האחרונות קרוסבי לימד בכיתה של 1:1, אם כי המחשבים שהיו בידי התלמידים היו ישנים מאד. השנה הוא מדווח שאותם מחשבים כנראה לא יוכלו להתחבר לרשת האלחוטית החדשה שהותקנה בית הספר בקיץ כי הם מיושנים מדי. קרוסבי כותב שיש 24 תלמידים בכיתה שלו השנה (יש כבר 25), ובגלל מעמדם הסוציו-אקונומית הנמוך 90% מהם רשאים לארוחות צהריים ללא תשלום.

עם פתיחת שנת הלימודים קרוסבי שאל את התלמידים מספר שאלות, גם לגבי הנגישות שלהם לטכנולוגיה, וגם לגבי השכלתם הבסיסית. הוא למד, למשל, שבערך לחצי מהכיתה יש תקשורת אינטרנטית בבית, וליותר משלושה רבעים אין כתובות דואר אלקטרוני, וגם לא טלפונים סלולאריים. פחות מחצי יכלו לענות בצורה נכונה על השאלה באיזו עיר הם גרים, ורק חצי זיהו נכון את שם המדינה שלהם. רק שלושה תלמידים ידעו לענות נכון על השאלה באיזו ארץ הם חיים. בתגובות לאותו מאמרון קרוסבי כותב שהוא די בטוח שלו שאל את אותן השאלות בכיתה הקודמת שלו כאשר הם התחילו כיתה ד’ איתו לפני שלוש שנים הוא היה מקבל תשובות דומות.

הבאתי את הדיווח הזה על השאלון כדי לאפיין טיפה את הכיתה של קרוסבי – כיתה שעבור רבים מהתלמידים אנגלית איננה שפת אם – כדי להבליט דברים שהוא כותב אתמול על המקום המאד משמעותי שהלשון תופסת בכיתה של 1:1. קרוסבי כותב:

קרוסבי מדגיש שמדובר גם בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא מציין שכאשר תלמידיו התחילו לכתוב בבלוגים שהם פתחו הכתיבה שלהם היתה זקוקה לעריכות רבות עד שהיא היתה מוכנה לפרסום, ואילו בסוף התהליך לעתים קרובות הכתיבה שלהם היתה מוכנה לפרסום כבר עם הגירסה הראשונה. ומשום מה, התלמידים לא התעייפו מכתיבה:

לעוסקים בתקשוב כל זה איננו מפתיע – הקריאה והכתיבה משולבות חזק לתוך התקשוב (במשך הקיץ הבת שלי לא הפסיקה לכתוב במסגרות החברתיות המתוקשבות השונות בהן היא מעורבת) אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לשמוע טענות על כיצד התקשוב פוגע באוריינות. בריאן קרוסבי מראה לנו שגם עבור תלמידים שנחשבים חלשים במיוחד, התקשוב יכול להיות זרז משמעותי ברכישת מיומנויות לשון.

כאשר מה שתלמידים כותבים מגיע רק לעיני המורה הם אינם לומדים שהכתיבה היא תקשורת. אחת הסיבות המרכזיות לפופולאריות של כלי Web 2.0 בחינוך היא שבאמצעות הכלים האלה ניתן לפרוץ את המצב הזה של “לעיני המורה בלבד” ולקבל קהל גדול, ואותנטי. נהוג להגיד (ובמקרים לא כל כך מעטים יש אפילו הוכחות) שקיומו של קהל כזה מדרבן את הכתיבה ואף מביא לשיפור בה. ווסלי פרייר דוגל בתפיסה הזאת, אבל הנסיון שלו עם וידיאו קצר של בתו בת ה-9 שהוא העלה ל-YouTube בשבוע האחרון ערער קצת את דעתו.

פרייר הוא בלוגר חינוכי מוכר מאד. רבים עוקבים אחריו בסביבות השונות שבהן הוא מפרסם – בבלוג שלו, בדלישס, ב-Twitter, ועוד. לכן, כאשר הוא העלה ל-YouTube וידיאו בו הבת שלו מדברת על הנאום של הנשיא אובמה השבוע, וקישר אל הווידיאו בבלוג שלו ובמקורות אחרים, אפשר היה לצפות שרבים יקליקו כדי לצפות. אבל הוא עצמו בכלל לא ציפה שתוך שבוע יהיו לו כמעט 180,000 צפיות, ואולי חשוב יותר, מעל 1500 תגובות – אחרי סינון רציני. הצפיות הרבות, ובמיוחד מטר התגובות, גרמו לפרייר להרהר אם חשיפה הרחבה רצויה כל כך.

בווידיאו הבת של פרייר יושבת מול המצלמה ובמשך דקה וחצי ומדברת על הנאום וקצת על מה שהתרחש בכיתה שלה לפני הנאום. כאשר הילדים שלי היו בני תשע הייתי משוכנע, באופן אובייקטיבי כמובן, שהגיגיהם היו חכמים ביותר, ואני יכול להבין שפרייר גאה בבת שלו. אבל אני אינני אביה של הבת של פרייר, ומתוך צפייה בווידיאו שלה קשה לי להגיד הרבה יותר מאשר שהיא מאד חמודה. היא איננה אומרת משהו בוידיאו שמצביע על תפיסה פוליטית מעמיקה – אם כי, כמובן, לא היתה לי סיבה לצפות למשהו כזה מילדה בת 9. אבל כזכור, הווידיאו הזה לא נשאר בתוך המשפחה, אלא נצפה על ידי בערך 180,000 אנשים. אישית, לו חשבתי שכל כך הרבה אנשים יצפו בהגיגים של ילדי, נדמה לי הייתי בוחר לא להפיץ אותו ב-YouTube. אולי אנחנו מעוניינים בקהל רחב, אבל המספר הזה נראה רחב מדי. ואם מדובר באותנטיות, ספק אם המבוגרים שהגיבו לווידיאו מהווים אוכלוסיה של עמיתים שיכולים להגיב, או לבקר, בצורה שתהיה משמעותית לילדה בת 9.

התגובות הן, ללא ספק, הנקודה הבעייתית. 1500 התגובות שמופיעות הן מה שנשאר אחרי שפרייר סינן רבות אחרות. עיקר המאמרון שלו עוסק בשאלת הסינון – מה כן, ומה לא, לסנן. פרייר ידע שכאשר הוא פרסם את הווידיאו הוא חשף את הבת שלו, ושצופים לא יגיבו רק שמדובר בילדה חמודה. היה עליו לקבוע מדיניות שלפיה סינן:

פרייר מתמצא במדיה חברתית, ובכל זאת, לשון התגובות, ועוצמתן, הפתיעו אותו. הוא מציין שמלאכת הסינון גזלה ממנו זמן רב, ועוד יותר חשוב, היא גבתה גם מחיר פסיכולוגי. פרייר כותב שהוא בחר לאשר תגובות רבות שביקרו, אפילו חריפות, את בתו, אבל הוא גם פסל רבות שסגנונן או לשונן היו גסות ומעליבות. אמנם הוא לא כותב זאת, אבל נוצר הרושם שכאשר הוא הכניס את בתו לתוך עין הסערה הוא לא היה מודע לכך שיצטרך להגן עליה.

לקראת סיום המאמרון פרייר שואל:

מעניין שהוא עצמו איננו נוקט עמדה כלפי השאלה, אלא רק מציין שיש לו מכרים שטוענים שכן. מיד אחרי השאלה הזאת, הוא שואל שאלה נוספת:

לשאלה הזאת שני חלקים. פרייר שואל לא רק אם מדובר בתופעה מהדימה, אלא גם בתופעה חיובית. הוא אמנם עונה בהיסוס מה, אבל התשובה שלו לשני החלקים היא חיובית. אני רוצה לענות כמוהו, אבל עלי להודות שמהנסיון שפרייר מתאר קשה להיות בטוח. אין ספק שמדובר בתופעה מדהימה. אבל מהסיפור של פרייר לא ברור שהיא גם חיובית. יתכן שאי אפשר להכליל מהנסיון של פרייר – הקוראים הרבים שלו היוו מנוף לצפיות הרבות שהווידיאו של בתו קיבל. אם אני, או מכרי, היו בוחרים לפרסם וידיאו של ילדינו בדרך הזאת, ספק אם היינו מגיעים לאחוז אחד מהצופים שהווידיאו הזה הגיע. לאור זה, אולי עבור הרוב מאיתנו הצורך לסנן ולגונן שעליו פרייר כותב הוא היפותטי בלבד. אבל מפני שאנחנו מרבים להדגיש את היתרונות החינוכיים של קהל קוראים רחב, עלינו גם להיות מודעים לחסרונות.

כתבה באתר האינטרנט של עיתון יומי במדינת וירג’יניה, ה- Daily Press, מספרת על מנהל חטיבת ביניים במדינה עם שיטה מקורית לעודד את מורי בית הספר לכתוב. המנהל הזמין את המורים לצפות בסרט בבית קולנוע והנחה אותם לחבר הודעות Twitter בטלפונים הסלולאריים שלהם (עם ציון מוסכם להודעות). הודעות ה-Twitter הוקרנו על מסך בקיר של בית הקולנוע. נוצר מצב שבו המורים לא רק צפו בסרט, אלא תוך כדי הצפייה גם ניהלו דיון אודותיו באמצעות Twitter. המנהל בחר בהקרנה של הסרט Julie and Julia מפני שאחת מגיבורות הסרט כותבת על הנסיונות שלה ללמוד לבשל בבלוג שהיא מנהלת.

בכתבה אנחנו לומדים שיעד חינוכי מרכזי של מנהל בית הספר הוא קידום הכתיבה אצל תלמידי בית הספר. אמנם לא כתוב שהוא מנסה לקדם את הכתיבה של המורים, אבל ברור מאד שהוא סבור שקשה לעודד את התלמידים לכתוב אם המורים לא יעשו זאת. וזאת הסיבה לפעילות ב-Twitter בזמן הסרט – המורים גם ראו דוגמה לכתיבה רפלקטיבית שסייע ללמידה, וגם תרגלו את זה על עצמם. (תגובה אחת לכתבה מציינת שהודעת Twitter שונה מאד ממאמרון לבלוג – דבר שאמנם נכון, אבל לא משמעותי למטרת הפעילות הייחודית הזאת.)

אפשר היה לצפות שמצב מלאכותי כמו זה שנוצר בקולנוע יגרום לאי נוחות, ואכן כנראה שבהתחלה כך היה. אבל בהמשך הדברים השתנו:

כאשר קראתי את הקטע הזה הרהרתי שהכתיבה באמת מסוגלת לעורר מחשבה וליצור תחושת שייכות. הרי לא קשה לנחש שבין המורים שצפו בסרט היו כאלה שחשבו שמדובר בפעילות די מגוחכת. ובכל זאת, המורים התגברו על המבוכה ושיתפו פעולה. הם כתבו על כך שהכתיבה מאפשרת לכותב להבין אירועים שונים בחייו, והדגישו שבסרט הכתיבה לבלוג שירתה את הכותב יותר מאשר היא שירתה את הקוראים.

הכתבה מצטטת את המנהל שמסביר שהוא רוצה שהתלמידים, וגם המורים, יבינו שהכתיבה איננה נחלתה של שיעורי לשון בלבד:

אני מניח שמעטים מאיתנו רואים בבית קולנוע מקום הגיוני או טבעי לכתיבה, אבל בדיוק בגלל זה התרגיל הזה ממחיש את הקשר של הכתיבה לתחומים רבים ושונים. במהלך השנה כל מורי בית הספר אמורים לפתוח בלוגים לעצמם, ועליהם גם לתת מטלות כתיבה רבות לתלמידים. מורה אחת מכריזה שהבלוג היא דרך טובה ליצור קשר עם תלמידים, וזה בוודאי נכון, אבל עוד יותר חשוב, זאת דרך טובה למורים להיות בקשר עם עצמם.

דין שרסקי טוען שטקסט זוכה להערכה רבה מדי בבתי ספר, ואילו סוגים אחרים של הבעה – גראפיקה, וידיאו ואודיו – אינם מוערכים מספיק. הוא מביע את עצמו די בתקיפות – בעיניו, בתי ספר הם סנובים בנוגע לטקסט. ואולי על מנת להראות שהוא מנסה להתגבר על היהירות הזאת, המאמרון שלו איננו רק טקסט, אלא מכיל גם סרט וידיאו קצר וגם קטע מוקלט.

שרסקי מסביר שמבחינה היסטורית התרבות שלנו טקסטואלית. הוא כמובן איננו שולל את התרומה האדירה של המילה הכתובה לתרבות, ואפילו מוסיף שהמילה הכתובה לעולם תזכה למקום מכובד ביותר כאמצעי שדרכו אנחנו חווים את העולם. אבל עם זאת:

אבל הוא מוסיף שלמרות העובדה שעומדים לרשותנו כלים להפקה מהירה של תכנים באמצעות סוגי מדיה אחרים, בתי הספר דבקים בכתיבה כאמצעי ההבעה כמעט בבלעדיות.

אם שרסקי שילב קטעי וידיאו ואודיו על מנת להראות את הכדאיות בשימוש בסוגי מדיה אחרים, נדמה לי שהוא עשה לעצמו שרות דוב. לטעמי, התוםפות האלה מכשילות את הטענה שלו נגד עליונות הטקסט. בתוך הווידיאו שרסקי טוען שקיימות דרכים נפלאות להשתמש בכלי, אבל כל מה שאנחנו רואים הוא שרסקי עצמו עומד מול המצלמה ומרצה באופן די מאולתר. דווקא מתוך האילתור הזה הוא מצביע על מגבלות חשובים שבווידיאו. הוא מודה, למשל, שהכנת הפקה איכותית דורשת כמויות אדירות של זמן, והוא גם מוסיף שהצופה איננו יכול לרפרף במוצר הסופי אלא נאלץ לראות את כולו. הוא איננו מתכחש לכך שהרוב הגדול של מה שמופיע היום ביו-טיוב מאד ירוד, אם כי הוא בוודאי צודק כאשר הוא מדגיש שזאת בדיוק הסיבה שבתי הספר צריכים לעזור לתלמידים ללמוד להשתמש בכלי בצורה טובה יותר. גם בקטע האודיו שרסקי מדבר ישירות לתוך המיקרופון, כאילו הוא לא הכין לעצמו מראש נקודות שעליהם הוא רצה לדבר. וכמו בווידיאו, הוא מציין שהרבה יותר קל לערוך קטע כתוב מאשר קטע מוקלט.

אני מסכים שכדי להחשב אוריין היום אין זה מספיק להשתמש בטקסט. הכלים שעומדים לרשותנו היום על מנת להביע את עצמנו באמצעי מדיה מגוונים מציבים אתגר בפני בתי הספר – להכשיר תלמידים להשתמש בכלים האלה בצורה מוצלחת. אבל אינני חושב ששימת הדגש על הטקסט הכתוב נובעת מתחושה של סנוביות כלפי הטקסט. אישית, אני כמעט תמיד מעדיף את הטקסט על סוגי מדיה אחרים, אם כי (אפילו אם זה לא נראה מהבלוג הזה) אני גם די מיומן בשימוש בגראפיקה כדי להמחיש או להסביר. לצערי, בתי הספר עדיין לא גיבשו אמות מידה להערכת תוצרים מסוגי מדיה אחרים, וזה יוצר מצב פרדוקסאלי. מצד אחד לא מעודדים את השימוש במדיה כי לא יודעים איך לאכול את זה, ואילו מצד שני, מפני שהשימוש בכלים האלה נראה כאתגר טכנולוגי אדיר, כל מה שתלמידים מפיקים נחשב מוצלח ביותר. בעת ובעונה אחת אין בקרה רצינית וגם אין הכוונה.

אני מקווה שמערכות חינוכיות יגלו שבנוסף לטקסט, סוגי מדיה אחרים יכולים להיות אמצעים מוצלחים להבעה. אבל בכל זאת, לטקסט יש עדיין יתרונות. קיי ריאן, משוררת החצר (poet laureate) של ארה”ב צוטטה לאחרונה:

אני מניח שריאן מוכנה להרחיב את ההגדרה שלה ל-“כתיבה” להכיל סוגי מדיה אחרים, אבל גם אם תעשה זאת, יש הבדל מהותי בין להעלות מילים לנייר (או לצג) לבין לדבר ישירות לתוך מצלמה או מיקרופון. ריאן ממשיכה:

עד אשר נדע לעשות זאת עם מיקרופון ועם מצלמה (ואני מקווה שבאמת נצליח ללמוד את השימוש הנבון בכלים האלה) אינני משוכנע שצריכים להתבייש בסנוביזם מסויים של טקסט לעומת סוגי מדיה אחרים.

בלוגים רבים מוקדשים להמלצות והנחיות כיצד להפוך את הבלוג שלך לבלוג פופולארי ומצליח. אני מודה שאינני קורא את הבלוגים האלה, וזאת מסיבה פשוטה מאד. על פי רוב ההמלצות שמופיעות בהן נובעות מהנחה שלדעתי היא בבסיסה מוטעית – שאיכותו של בלוג נמדדת במספר הקוראים שלו, או במספר הפעמים שמקשרים אליו. אינני טוען שיש משהו פסול בפופולארית, ואני בוודאי לא מתלונן אם יש אנשים שקוראים את מה שאני כותב. אבל עבורי התכונה החשובה ביותר של בלוג איננה ההד החיצוני שהוא אולי יוצר, אלא ההד הפנימי – עד כמה הוא מאפשר לכותב הבלוג להבהיר את המחשבות, את ההרהורים, של עצמו, עד כמה הפלטפורמה האישית/ציבורית של הבלוג מסייעת לדיון הפנימי שהבלוגר מנהל עם עצמו.

לכן, המלצות כמו “בדוק אילו נושאים בבלוג שלך זכו למספר הצפיות הגדול ביותר, וכתוב על הנושאים האלה” מפספסות את העיקר. בשבילי ההנחיה הנכונה יותר היא “כתוב על מה שחשוב בעיניך, על מה שמעניין אותך”. אפשר אולי לקוות שבסופו של תהליך הבלוגר שכותב בלהט על הדברים שמעסיקים אותו יזכה לקוראים רבים, אבל אין שום הבטחה ש-“נאמנות לעצמו” באמת תהפוך בלוגר לכוכב זוהר בבלוגוספירה. סביר יותר להניח שהבלוג שלו יהיה עוד אחד מבין המיליונים הרבים של בלוגים (כמו הבלוג הזה) שזוכים רק לחוג מאד מצומצם של קוראים.

אבל כל זה איננו אומר שאין המלצות טובות שבעזרתן אפשר, בכל זאת, לשפר בלוג. דרך הבלוג של טים סטאמר נתקלתי בהמלצה מצויינת שמופיעה בבלוג The Blog Herald שעוסק (איך לא?) בהמלצות שבדרך כלל הרבה פחות נראות לי. הפעם, במאמרון בעל הכותרת How to Make Sure Your Blog Post is Ready for Publication, יש מספר המלצות מעניינות אם כי לא מרעישות. אבל ההמלצה השלישית נראית לי חשובה ביותר:

כאשר קראתי את ההמלצה הזאת הנהנתי בהתלהבות, למרות שהרבה יותר קל לי להעביר את ההמלצה הלאה מאשר באמת לפעול לפיה. לא פעם אני מוצא שאני מייסר את עצמי בחיפוש אחר המילה הנכונה ביותר או הניסוח המדוייק כאשר אני יודע היטב שכאשר אקרא את מה שכתבתי שוב, בעוד שבוע או שבועיים, ארצה לכתוב את הכל מחדש, עם מילים אחרות לגמרי. אני מניח, אגב, שהניסוח של אותו בלוגר, איסטון אלסוורת, עבר מספר לא קטן של עריכות עד שהוא מצא את החיבור הכל כך קולע בין “לוודא” לבין “לא מושלם”. אבל אולי הוא היה יכול למצוא ניסוח עוד יותר מוצלח, אך בשלב מסויים הפסיק לחפש אותו, וטוב שכך עשה.

אלסוורת כותב את דבריו על מנת לעזור לבלוגרים להבין שאין צורך להתלבט זמן רב מדי לפני שמקליקים על “פרסם”. ההמלצה שלו באה כדי למנוע השתהות, כדי לעודד לבלוגרים לפרסם כדי שאחרים יקראו את מה שהם כתבו. לעומתו, סטאמר מבין את ההמלצה מהזווית של הדיון הפנימי שבלוגר מנהל עם עצמו תוך כדי כתיבה. הוא מדגיש שהכתיבה לבלוג מאפשרת לנו להעלות מחשבות שאינן שלמות, שעדיין מתרוצצות בראש שלנו:

וכקורא מושבע של בלוגים אולי מותר לי להמשיך את המחשבה הזאת של סטאמר ולהפוך אותה להמלצה משלי: אל תהסס לסתור את עצמך. יתכן שאם אנחנו כותבים היום את ההפך ממה שכתבנו לפני שבוע הקוראים שלנו יחשבו שאיננו עקביים, שאנחנו מבולבלים. כאשר מדובר בכתיבת ספר זה אולי נכון, אבל בבלוג הדברים מתנהלים אחרת. בבלוג הנכונות לבחון נושא מזווית שונה ולהסיק מסקנה (שגם היא זמנית) אחרת מאשר מה שהסקנו קודם לכן היא סימן לחשיבה, להתמודדות כנה עם רעיונות. מעל לכל, בלוג איננו מקום של סימני קריאה, אלא של סימני שאלה.

אני אוהב גראפיקה. צילומים טובים מושכים את העין שלי ומעוררים אצלי את המחשבה. סרט וידיאו מוצלח יכול, לעתים קרובות, ללמד אותי הרבה. אבל כפי שאני מניח שכל מי שקורא את הבלוג הזה שם לב, בראש ובראשונה אני נמשך לטקסט. בעידן שבו סוגי מדיה רבים עומדים לרשותנו, וקל כל כך להשתמש בהם, אני מודע לכך שיש משהו קצת מוזר במשיכה שלי לטקסט. לפעמים אני חש צורך להסביר את ההתעקשות שלי להשתמש בו, כמעט באופן בלעדי. למזלי טים בריי שותף למשיכה הזאת, והוא יודע להסביר את עצמו היטב (במילים, כמובן).

בריי מנהל את מחלקת טכנולוגיות הווב ב-Sun Microsystems, והוא כותב בלוג אישי שנוגע במגוון רחב מאד של נושאים. השבוע הוא מתאר בלוג אחד שהוא קורא. הוא מתאר את הטור שבצד ימין של הבלוג – טור גדוש בצלמיות, בצילומים של קוראים שעוקבים אחרי בעל הבלוג, במפה, ועוד. עבור כל אלה הוא מכריז:

הקביעה הזאת מביאה את בריי להכללה: למילים ערך רב יותר מאשר לתמונות, וטקסט בעל ערך רב יותר מאשר אודיו או וידיאו. בריי כותב שבעצם, מפני שפעולה נובעת מהבנה, והבנה נובעת מהסבר, והסבר זקוק למילים, זה צריך להיות מובן מאליו. הוא מוסיף:

לכל אלה אפשר להוסיף (כפי שעושים לפחות שני קוראים שמגיבים למאמרון של בריי) שטקסט מאפשר לקורא לקבוע את קצב הקריאה שלו, דבר שאיננו מתאפשר עם אודיו ועם ווידיאו.

אינני שולל את השימוש באמצעים גראפיים כדי לספר, להסביר, להמחיש, ועוד. למען האמת, לא פעם אני מקנא באנשים שיודעים לנצל אמצעיים גראפיים כדי לעשות את הדברים האלה. יש חוקרים שטוענים שהכתב והדפוס אינם אלא סטייה מהחזותיות שהיא בבסיס התרבות האנושית, ושהאינטרנט מחזיר אותנו לחזותיות הזאת. יתכן שהם צודקים. אבל מבחינתי, טענה מילולית כתובה משכנעת נמצאת בבסיס החשיבה, והיכולת של האינטרנט להעביר מילים כתובות לאחרים היא ייעודו המרכזי.

כתבה ב-Chronicle of Higher Education השבוע מדווחת על מספר מחקרים של השנים האחרונות שבדקו את הרגלי הכתיבה של סטודנטים. המחקרים ביקשו לבחון אם החשיפה לאינטרנט, והכתיבה בסביבה הזאת, משפיעות לטובה על הכתיבה האקדמית. לפי הכתבה הדעות חלוקות:

הוויכוח הזה איננו חדש – ואיננו מתנהל רק בהשכלה הגבוהה. גם בכיתות נמוכות שואלים אם סגנונות הכתיבה האופייניים לאינטרנט מתאימים לכתיבה בבית הספר. יש אנשים שחוששים שהכתיבה של תלמידים בתוך בית הספר נפגעת כתוצאה מהכתיבה לרשת – כתיבה שלדעתם איננה עומדת באמות המידה שבית הספר צריך להציב.

הכתבה מביאה את דעתה של קתלין ינסי שאל מאמר חשוב שלה התייחסתי כאן לפני שלושה חודשים. לפי ינסי, התקופה שלנו מלאה בהזדמנויות כתיבה, והיא רואה בזה דבר מאד חיובי. מול הגישה שרואה את הכתיבה ברשת ביטוי אמיתי ורצוי של כתיבה, הכתבה מביאה את דעתו של מארק באוארליין (שגם אליו התייחסתי בעבר), מרצה לאנגלית באוניברסיטה אמורי במדינת ג’ורג’יה. באוארליין טוען שבשנים האחרונות אפשר לזהות ירידה ברורה באיכות הכתיבה של סטודנטים, והוא מייחס את הירידה הזאת לכתיבה החופשית ברשת שאיננה מציבה סטנדרטים. לדעתו, יש כאן פרדוקס:

הוא עונה שסטודנטים כותבים לעמיתיהם באווירה של הכל מותר, ולכן במקום שהכתיבה תשתבח עם הנסיון, התוצאה היא אוצר מילים ירוד וחשיבה לא ממוקדת ולא מפותחת.

אלכס ריד, מרצה לאנגלית במערכת האוניברסיטות של מדינת ניו יורק, מגיב לכתבה בבלוג שלו. הגישה של ריד דומה לגישה של ינסי, אבל הוא מהרהר אם יש בכלל טעם או סיבה להעמיד את הכתיבה האקדמית כפיסגת הכתיבה:

ריד מסכים שאין סיבה לצפות שנסיון בכתיבה לבלוג עוזר לסטודנט לכתוב עבודה אקדמית, אבל הוא מוסיף שספק אם נסיון בכתיבת עבודה אקדמית מסייע לסטודנט לכתוב בקשה לעבודה. הוא מסכם:

ומפני שכך, נדמה לי שלא צריכים לחשוש מהכתיבה לרשת. אם מטרת בית הספר היא להעניק למתבגר כלים שיאפשרו לו לתפקד בחברה, ואם היום הכתיבה ברשת היא חלק בלתי-נפרד מהחברה הזאת, אין הגיון בהצבת שומרים שידאגו שהכתיבה הזאת לא תיכנס לבית הספר.

— — —

שעה אחרי העלאת המאמרון הזה לבלוג גיליתי שהכתבה ב-Chronicle זכתה לאזכור גם בפורטל מס”ע – אחד המקורות הטובים ביותר למידע על הנעשה בתקשוב החינוכי. שמחתי לראות שגם שם חשבו שיש כאן ידיעה שראוייה להתייחסות.

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ’רד ווג’וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:

ווג’וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג’וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על “כתיבה” התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג’וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו “לימודים”.