לא ל-"משתמש" הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ"ל MindCet, פרסם כתבה:

הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם "בית-ספריות" שאיננה "אישית" אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של "ידע" בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-"בית-ספריות" ל-"למידה" פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:

במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו "משתמשים") and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ' 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ' 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-"משתמש" פועלת בניגוד לתפיסה "מסורתית" יותר (ואולי "תרבותית" יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-"משתמש" הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-"חינוך" מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-"לומד", אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:

a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ' 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא "מבקש", ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי "מגבלויות" שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-"לימודי" של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ' 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי "לימודיים" עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-"משתמש" קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

סוף סוף שיבוש של ממש!

בכתבה ב-TechCrunch שהתפרסמה לפני כשבוע רייאן קרייג, אחד המנהלים של חברת השקעות בשם University Ventures, מונה כמה מההבטחות שהושמעו בעבר בנוגע לתקשוב בחינוך. מהפתיחה של כתבה אפשר היה לחשוב שמדובר בביקורת שאני כתבתי:

For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
ללא ספק יש במשפטים הראשונים האלה נימה ביקורתית, אפילו לעג. נוצר הרושם שכותב הכתבה למוד נסיון ויודע שהתקשוב החינוכי שוב ושוב מבטיח יותר מאשר הוא מסוגל לקיים. ובגלל זה איננו צריכים להיות מופתעים שהפיסקה השנייה פותחת עם משפט שמחזיר אותנו למציאות:
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
קרייג מסביר שעל אף העובדה שהלמידה המקוונת כבר מאד נפוצה, שכר הלימוד עדיין מאד גבוה, לסטודנטים חובות גדולים, סטודנטים רבים אינם מסיימים את לימודיהם, והפער בין כישורי בוגרי ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של המעסיקים ממשיך לגדול.

ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:

the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
זאת ועוד: הוא מכריז:
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
יכול להיות שקרייג צודק שאם נדע לגייס את הנתונים בצורה הנכונה נוכל לגשר בין ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של שוק העבודה. אני חייב להודות שאינני בטוח שבאמת קיים "נתק היסטורי" בין השניים. דווקא לאורך חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית הקשרים בין שני אלה היו די הדוקים. אבל לפי קרייג אין התאמה מספקת בין מה שסטודנטים לומדים בהשכלה הגבוהה לבין מקומות העבודה שעתידיים לקלוט אותם. ליתר דיוק, הוא טוען שלמעבידים לא מספיק ברור מי מבין בוגרי ההשכלה הגבוהה הם המתאימים ביותר לצרכיהם. לכן, השיבוש שהוא מייחל לו הוא רתימת ההשכלה הגבוהה לצרכים של שוק העבודה בצורה חלקה כך שלא יפלו טעויות והמעבידים העתידיים לא יגלו שהם העסיקו אנשים שאינם מתאימים לצרכים שלהם.

מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:

will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
קרייג איננו רוצה שנקבל את הרושם שהוא רואה את ההשכלה הגבוהה במונחים של עלות-תועלת בלבד. הוא כותב שעל אף התהליך שהוא מתאר, מדעי הרוח אינם צריכים להעלם. אבל גם כאן ההסבר שלו תועלתני למדי:
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.
לקראת סיום הכתבה שלו קרייג כותב שבעקבות השיבוש שיתרחש בהשכלה הגבוהה בעקבות ההתייחסות לכשירויות שהוא מתאר יהיה עלינו לעמוד על המשמר כדי להגן על התפקיד שההשכלה הגבוהה ממלאת בחברה האזרחית. אני דווקא חושש שאם לא נעמוד על המשמר לפני-כן, לא תהיה לנו חברה אזרחית שעליה נוכל להגן.

והפעם – שיבוש נטול חינוך באופן מוחלט

בדרך כלל היזמים שמציבים לעצמם מטרה של "שיבוש החינוך" אומרים לנו שהם עושים זאת על מנת לשפר אותו (אמירה שמזכירה את הקצין האמריקאי במלחמת וייטנאם שהכריז שהיה צורך להרוס את הכפר על מנת להציל אותו). אפילו אם קשה להאמין שבאמת איכפת להם על החינוך ועל הלמידה, השמעת הכוונה הזאת בכל זאת מרגיעה – לפחות יש כוונות טובות. אבל מה עלינו להבין כאשר בכלל לא מצהירים על כוונה חינוכית?

לפני מספר ימים מיכאל הורן פרסם מאמרון באתר של edSurge בו הוא מנתח את הכשלון של פרויקט ה-Amplify של News Corp של רופרט מורדוך. המאמרון מלא ביקורת כלפי מיזם ה-Amplify, אך ראו זה פלא – הביקורת עוסקת באופן גורף בטעויות העסקיות של המיזם, וכמעט בכלל איננה מזכירה את פגמיו החינוכיים/לימודיים. נדמה לי שהורן בכלל איננו רואה פגמים חינוכיים/לימודיים. הוא מציין שחברת News Corp השקיעה מעל מיליארד דולר ב-Amplify והצליחה לבנות:

what its management team considered gold-standard products complete with a rich multimedia, gamified curriculum that won plaudits from experts all over.
אינני יודע מיהם המומחים שהתלהבו מה-Amplify. כאשר הכלי הושק לפני כשנתיים וחצי הוא זכה לכותרות רבות בעיתונות, אבל זה היה די מזמן. מאז ההתייחסות לכלי (להבדיל מההתייחסות לבעיות העסקיות של החברה) היתה די דלה. פרויקט הדגל של ה-Amplify נערך במחוז אחד במדינת קרולינה הצפונית שם נרכשו כ-15,000 טאבלטים. דווח אז על בעיות טכניות רבות. אינני בקיא בלומדה שפותחה על ידי החברה עבור ה-Amplify, אבל נדמה לי שהתפרסם הרבה יותר על הכוונות לפתח משחקים מאשר על המשחקים עצמם.

חשוב להורן להציג את ה-Amplify ככלי איכותי כדי שהוא יכול להסביר שכשלונו לא נבע מבעיות בטאבלט או ביישומים שפותחו, אלא מפני שהחברה לא דבקה לעקרונות של השיבוש. הורן "מסביר":

But there was a big problem: Schools weren’t buying en masse what Amplify was selling. A winning strategy had not emerged. For the most part, Amplify was playing a sustaining innovation game—not a disruptive one—against well-established content providers.
המסקנה המתבקשת די ברורה – האיכות של הכלי, או מידת התאמתו לתהליכי למידה רצויים, איננה רלוונטית. מה שחשוב בעיני הורן הוא זיהוי ההזדמנות העסקית. ולדעתו הצוות של ה-Amplify לא היטיב לעשות זאת. לפי הורן הצוות פיתח כלי שהתאים לתנאים הקיימים בחינוך והתנאים האלה כבר זכו לטיפול על ידי גופים קיימים. לכן הכלי שלהם, ללא קשר לאיכותו, לא היה מסוגל להתחרות. ומה כן היה על הצוות לעשות? היה עליו ליצור מוצר משבש, מוצר שהיה מכתיב מציאות חדשה.

הורן בעצם טוען שמערכות החינוך של היום זקוקות לשיבוש לא מפני שהן אינן משיגות את המטרות החינוכיות שלשמן הן קיימות (אם כי הוא בוודאי יטען גם את זה) אלא מפני שיזם שרוצה להרוויח על גדול יצליח לעשות זאת רק אם הוא ישבש את החינוך. מדבריו משתמע שהחינוך עצמו איננו חשוב – מה שחשוב הוא ההזדמנות העסקית שהשיבוש יכול להציע.

לשם ההגינות יש טעם לציין שהמאמרון של הורן מופיע בקטגוריה של edTech business של edSurge. בגלל זה אפשר אולי להבין למה הדגש בו עסקי ולא הלימודי. אבל גם כאשר נבין את זה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהגישה של הורן רווחת אצל יזמים רבים שבמקרה הטוב משלמים מס שפיים לחינוך וללמידה אבל מתעניינים רק בשוק האדיר שהחינוך מהווה. סביר להניח שיזמים שבוחנים את האפשרות לפתח מוצרים למערכות החינוך יקראו את המאמרון של הורן ויבינו שהכשלון של Amplify נבע מפעילות עסקית מוטעית או מהבנה לא נכונה של תהליך השיבוש ללא קשר להיבטים הבעייתיים של המוצר עצמו (שאחד המרכזיים שבהם היה השליטה על הכיתה שנבנתה לתוך הכלי עצמו – לטעמי גישה אנטי-חינוכית).

לפני שלושה חודשים באתר של The Lamp, גוף שעוסק בפיתוח אוריינות כלפי המדיה, אמילי לונג פרסמה מאמרון על הכשלון של Amplify. בין היתר היא ציינה שהערכה אמיתית כלפי החינוך לא היתה טבועה באופן ממשי בתודעתה של חברת האם של Amplify. משום מה העובדה הבסיסית והדי גלויה לעין הזאת לא נראתה חשובה להורן. לונג סיכמה את המאמרון שלה:

In general, we should be suspicious any time a corporation not designed with education at its core wants to teach our kids. As more and more tech and media corporations angle their way into classrooms with ‘free’ devices and ‘free’ curricula, we may see this tale repeat itself.
זה אכן חשד די מוצדק, ואני חושש שלונג גם צודקת בתחזית שלה שבעתיד נראה עוד מקרים דומים למה שקרה עם Amplify. ועל אף העובדה שפעמים רבות בהיסטוריה ניסו לנהל את החינוך כאילו הוא עסק מסחרי, לא יזיק להזכיר שוב ושוב שביסודו של דבר החינוך איננו "עסק" ואיננו אמור להתנהל כמו עסק.

יו! מתברר שהתחום הזה "קשה"!

עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך. במבוא לספרו משנת 2004 "The Blackboard and the Bottom Line" לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג'יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה"ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב – סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות – לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.

אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:

למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-"חוסר היעילות הבולט" שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של "חוסר יעילות" טוב יותר מאשר אנשי עסקים?

אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:

In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: "אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר".

כאשר ג'יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:

I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.

אוי לנו מהזמנים הטובים!

לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך ציוץ של MindCet:

הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של "למידה טובה וחכמה יותר". אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.

זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can't Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.

קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:

disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול "חינוכי" המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.

צ'רלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במשפט הנצחי "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים…". אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.

משום מה, אינני מרגיש אשם

דרך ציוץ של MindCet שראיתי הבקר הגעתי להודעה מלפני יותר מחדש של EdSurge שקישר לכתבה ב-Wired. בזמן הרב שעבר מאז אותה כתבה התפרסמו מספר כתבות ומאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות, אבל מפני שהכתבה הזאת הצליחה להרגיז אותי חשתי שאפילו באיחור די מכובד יש טעם להתייחס.

הכתבה ב-Wired מוסרת לי ש:

יש לי רק בת אחת שעוד במערכת החינוך, וגם היא יוצאת ממנה מאד בקרוב. אבל אני חייב להודות ששילוב התקשוב בבית הספר בו ילדי למדו היה די צולע. במהלך השנים ציפיתי, או לפחות קיוויתי, לשימוש מורחב ונבון יותר. ובכל זאת, אפילו אם לא פעם חשבתי שאני יכול לעודד שימוש פעילה יותר בתקשוב, לא תיארתי לעצמי שהמצב הנוכחי הוא באשמתי.

מחבר הכתבה ב-Wired, ג'ייסון טנז, מסביר שעד לא מזמן הבירוקרטיה החינוכית היוותה המחסום העיקרי לשילוב התקשוב בבתי הספר:

For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.
אבל כאשר יזמי הטכנולוגיה החינוכית מצאו את הדרך לעקוף את הבירוקרטיה הם מצאו את עצמם מול מחסום חדש – ההורים:
But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.
אינני מעריץ גדול של המערכות הפורמליות או של אנשי המנהל, ואני משוכנע שהם עשו לא מעט טעויות בנוגע להטמעת התקשוב במערכות החינוך. אבל אני חייב להודות שמשפטים כאלה מסוגלים לעורר אצלי אהדה כלפיהם. הרי טנז מסביר שאנשי חברות ההזנק לא הצליחו להחדיר את המוצרים שלהם לתוך המערכת כאשר הם פנו לקובעי המדיניות, ולכן הם החליטו לפנות ישירות למורים ולהורים בציפיה שאלה יתלהבו מהכלים שהם מציעים ויפעילו לחץ על המערכת לאמץ אותם.

נדמה לי שהתסריט הזה איננו תואם את המציאות. חברות ההזנק רשמו לעצמם הצלחות גדולות כאשר הם מכרו את מרכולתם למנהלי מערכות החינוך ששמחו ללכת שבי אחרי כל דבר שדבקה בו הילה של חדשנות. אבל אפילו אם יש אמת בטענה, המשך דבריו של טנז משבש אותה עוד יותר. הוא מסביר שההורים מתייחסים בזהירות יתר לשאלות של אבטחת המידע של ילדיהם, ושהזהירות הזאת פוגעת ביכולת של התקשוב לחולל פלאים בחינוך, כפי שעשה ביתר תחומי החיים:

Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.
טנז מוכן להודות שהחינוך שונה מתחומי חיים אחרים, וזה משום שאנחנו מאד דואגים לילדים שלנו. לזכותו ייאמר שהוא איננו שולל את הדאגה הזאת ומבין שהיא יכולה להשפיע על היחס שלנו כלפי הטכנולוגיה בחינוך:
We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.
לא ברור אם טנז רואה בדאגה הזאת רגש מוצדק או סתם שריד של תפיסה מתקופה שכבר עברה. כך או כך, ברור לו שאנשי חברות ההזנק צריכים ללמוד להתמודד איתה ולהתייחס אליה בכבוד – אם לא משום סיבה אחרת מאשר רק כך הם יוכלו למכור את מרכולתם. קשה לא להתייחס לגישה של טנז במידה לא קטנה של ציניות. הרי גם אם הוא מצדיק את דאגת ההורים משתמע שהתייחסות של כבוד כלפי דאגתם היא בעיקר אמצעי לפתיחת הדלת להחדרת הכלים שהיזמים מבקשים להחדיר לתוך בית הספר. משתמע מדבריו שהיזמים צריכים ללמוד להבין את דאגות ההורים, אבל ההורים בכל זאת אשמים בגלל חשש היתר שלהם.

יש כאן ביטוי למתח אמיתי שקיים בין שתי גישות – מצד אחד הדאגה לילדים (או לפחות למידע שלהם) ומצד שני השאיפה להפיק הון מה-"שוק" החינוכי. אבל הדבר הבולט ביותר בכתבה של טנז איננו המתח הזה, או ההמלצה שהורים (ומורים) יפסיקו לחשוש כל כך. מה שבולט הוא ההעדר המוחלט של התייחסות ללמידה (או להוראה).

המסר הכללי הוא שאם רק נשתחרר (לפחות טיפה) מהחששות המוגזמות שלנו הטכנולוגיה תוכל להפעיל את קסמה גם בחינוך. אבל לצד ההמלצה הזאת אין שום התייחסות למה הטכנולוגיה באמת אמורה לעשות. רומזים לנו שאיסוף נתונים על תלמידים וניתוחם יאפשרו למידה טובה יותר. הכתבה גם מדווחת על כיצד חששות ההורים מקשים על חברה שיצרה כלי לשיפור התקשורת בין הבית לבין בית הספר לשווק את הכלי שלה. אבל מעבר לשתי הדוגמאות האלו, הרושם הוא שלטנז אין מושג מה התקשוב בכלל יכול, או צריך, להציע לחינוך. אבל מה זה משנה. הרי זה איננו מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהחינוך מציע לתקשוב שוק אדיר שאפשר לחלוב.

כאשר המהפכה החינוכית נעשית מיושנת

במאמרון הקודם כאן ניסיתי לבחון את המרדף הבלתי-פוסק של העוסקים בתקשוב בחינוך אחר מה שיחולל מהפכה בחינוך. הדגשתי שמאפיין חשוב של רבים מהמהפכנים ה-"חינוכיים" הוא העדר של הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם הנסיונות לאמץ טכנולוגיות חדשות בחינוך. אבל למי יש צורך בהיסטוריה כאשר אפשר להמציא, פעם אחר פעם, מהפכות חדשות? הרי ממש תוך כדי הכנת המאמרון ההוא גיליתי שיתכן שהמהפכה החינוכית שהטכנולוגיות הדיגיטאליות מחוללות כבר מפסיקה להיות המהפכה החמה, ובעצם צריכים לחפש אותה במקום אחר. בתחילת החודש eCampus News העלה כתבה חדשה בה נמסר לנו ש:

אני מודע מאד לערבוביה במונחים שקיימת בתחום החינוך. תחת הכותרת הכללית "חינוך" לפעמים מתכוונים ללמידה, ולפעמים להוראה, ובאופן כללי מתייחסים למה שמתרחש בתוך בית הספר, ולא ללמידה הרבה שמתרחשת יום-יום מחוץ למסגרות פורמליות. לאור זה שינוי במינוח שבכותרת הזאת איננו בהכרח מבשר על שינוי בתפיסה. אפשר לטעון במידה לא קטנה של צדק, למשל, שהתקשוב בשנותיו הראשונות דווקא שאף להביא לשינוי בתהליכי הלמידה של הלומד. בגלל זה, שימת הדגש היום על הלומד איננו בהכרח מסמלת שינוי משמעותי, או מהפכני, בחינוך.

אבל עיון קצר בכתבה מראה שהמהפכה שאליה הכותרת רומזת איננה בלמידה, וגם לא בהוראה. למען האמת, נדמה לי שהיא בכלל איננה מתייחסת למקום של התקשוב באלה. במקום זה היא מתמקדת בפיתוחים הטכנולוגיים החדשים שבאמצעותם יזמים יוכלו לתפוס נתח נכבד מהשוק החינוכי אדיר הממדים, ולהרוויח בגדול. לפי כותרת המשנה של הכתבה:

New report suggests investors should focus on companies servicing the “Learner Revolution,” which creates pathways of success that guide individual students
הנה, עכשיו מתברר שהדגש איננו בלומדים, אלא במשקיעים. כמו-כן, התקשוב איננו כלי שמסייע בלמידה או בהוראה, אלא כלי בידי היזם שמבין שהיום החינוך הוא מכרה זהב.

הכתבה ב-eCampus News מבוססת על דוח של גוף בשם Education Design Lab. בדוח מסבירים שעד היום הכסף הרב שזרם לתקשוב החינוך בהשכלה הגבוהה הופנה לשני מוקדים מרכזיים – למוסדות מקוונים ולמערכות LMS בסיסיות, ולכלים כמו עיבוד וניתוח נתונים שמשרתים את המערכות האלו. לפי הדוח, הכיוונים המקוריים האלו היו די צפויים, אבל עכשיו (איך לא?) צפויה מהפכה מורכבת יותר:

Now that venture capital has flooded most of the obvious ideas, the third wave of investment opportunities will be more complex — a revolution that will be more transformative. The set of companies poised to break out will refine and utilize platforms — software, mobile, analytical — to create products and services that will reach out to individual learners, define pathways for their success, and travel down that path with them. Let’s call it the “learner revolution” characterized by accessible, affordable, customizable, transparent services from post-secondary providers, be they old school or new school.
רבות מחברות ההזנק שהדוח סוקר מזהות בעיות אמיתיות בהשכלה הגבוהה של היום, אם בדרכי ההוראה, בשכר הלימוד הגבוה, או באי-התאמה של בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה למקומות העבודה שלכאורה מחכים להם. אם החברות האלו חושבות שביכולתן להרוויח מהפתרונות שהן מציעות לבעיות האלו אין בכך שום פסול. וכזכור, אינני מרבה להגן על ההשכלה הגבוהה שללא ספק ניצבת מול בעיות רבות היום.

אבל אפשר ללמוד הרבה לא רק מהפתרונות הטכנולוגיים המוצעים, אלא גם מהסגנון של החברות שמציעות אותם. והרושם הכללי שמתקבל הוא שכאשר החברות האלו מתייחסות להשכלה הגבוהה הן אינן רואות בהשכלה הזאת הרחבת האופקים התרבותיים של הסטודנט, או דרך ראויה לפתח באזרח תחושה של שייכות פעילה בחברה. במקום זה, לחברות ההזנק שמפתחות אמצעים המותאמים לאותה "learner revolution" שבכתבה ובדוח, הגדרה מאד מצומצמת של ה-"למידה" שבה הן עוסקות. כפי שהדוח מסביר, הן מבקשות להתאים את הלומד לשוק העבודה:

Employers report that would-be workers have the required degrees but lack attributes like ability to work in groups, communication skills, and emotional maturity. They are looking to colleges to be more like placement firms, sending them young, energetic, skilled workers who they can plug in more quickly.
מציטוט מהמייסד של אחת החברות שהדוח מזהה כבחזית המהפכה החדשה הזאת, אפשר להבין את היחס של הדוח למצב ההשכלה הגבוהה היום:
Everyone sees how broken higher education is, and what a bubble it is, but no one knows how to break it.
כאשר הן מפוצצות את הבועה, הרי, החברות האלו אינן מתכוונות לתקן את הבעיות של ההשכלה הגבוהה, או לשפר את מצבה. הן מצפות שכאשר העוגה שכעת נמצאת בידי המוסדות עצמן תתפרק הן יוכלו לתפוס כמה שיותר מהפרוסות.

בכתבה ב-eCampus News אנחנו קוראים ש:

Investors agree that higher education is currently in a position to go through great change in the coming years, leaving the door open to the refinement of higher education through the learner revolution.
אינני מתיימר להיות איש עסקים (הרי היום אני בקושי איש חינוך!). יתכן מאד שאנשי העסקים שמזהים הזדמנויות עסקיות בפיתוח כלים טכנולוגיים שיקדמו את ה-"learner revolution" צודקים, והם עתידים להרוויח בגדול. אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שהרווח שלהם יהיה גם הרווח של ההשכלה כפי שאני מבין אותה.

השיבוש משתבש?

קלייטון כריסטנסן זכה לתהילה בעולם העסקים בזכות תיאוריית "החידוש המשבש" (disruptive innovation) שהגה. העקרון די פשוט, אפילו מסוג הדברים שעליהם אומרים "למה לא חשבו על זה קודם" (ואולי אפילו עשו זאת). באופן כללי, הטענה המרכזית של "החידוש המשבש" היא שאם מוצר חדש ממלא צורך שלא זכה למענה לפני-כן, ביכולתו ליצור שוק חדש שמחסל את הישן, אפילו אם בשלב הראשון איכות המוצר ירודה לעומת מה שהוא בא להחליף. הדוגמה הקלאסית לשיבוש כזה הוא ה-mp3 שפתח את עולם המוסיקה לשיתוף קבצים ולהורדות חינם, וכך כמעט חיסל את תעשיית המוסיקה המוקלטת, על אף העובדה שהאיכות המוסיקאלית שלו היתה ירודה בהשוואה לאיכות של המוסיקה על גבי תקליטורים.

בשנת 1997 כריסטנסן פרסם ספר בשם The Innovator's Dilemma שתיאר את הגישה שלו, וכמעט מיד עולם העסקים אימץ את הרעיונות שלו. בשנת 2008 כריסטנסן פרסם ספר נוסף – Disrupting Class – שבו הוא בחן כיצד החידוש המשבש יכול להשפיע על החינוך. באופן די צפוי הוא קבע שהתקשוב והלימוד המקוון הם הגורמים המשבשים. כמו שקרה בעולם העסקים, גם בחינוך הרעיונות של כריסטנסן הפכו לדעה הרווחת ולחוכמה המקובלת: כמעט כולם הסכימו שבעתיד הלא כל כך רחוק החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה באופן מהותי, והתקשוב הוא שיוביל את השינוי. לכאורה היום כולם מסכימים שהחינוך זקוק לשיבוש, וכמעט כל יזם חינוכי טוען שהשיבוש הרצוי הזה יגיע בזכות המוצר שלו.

אודרי ווטרס מכנה את הגישה הזאת "מיתוס". היא מדגישה שהמילה איננה רומזת שהגישה איננה נכונה, אלא רק שהגישה השתרשה בתודעת הציבור כך שכמעט אין מי שיערער עליה:

So when I say then, that “disruptive innovation” is one of the great myths of the contemporary business world, particularly of the tech industry, I don’t mean by “myth” that Clayton Christensen’s explanation of changes to markets and business models and technologies is a falsehood. (I have an MA in Folklore, not an MBA — so that’s part of it, for sure.)

Rather, my assigning “myth” to “disruptive innovation” is meant to highlight the ways in which this narrative has been widely accepted as unassailably true.

גם אם מדובר בדעה הרווחת, ווטרס איננה משוכנעת שגישת החידוש המשבש תקפה בחינוך. היא מביאה שתי תחזיות של כריסטנסן ושותפיו בנוגע עתיד החינוך:

אבל מול הנבואות כבדות המשל האלה, יש, כנראה, סימנים שהשיבוש המצופה לא יהיה עד כדי כך גורף. החודש המכון שכריסטנסן מנהל פרסם מסמך חדש, ובמסמך הזה אפשר לזהות נסיגה מסויימת (ואפשר לטעון "משמעותית") מהתחזיות הגורפות של העבר. עכשיו כריסטנסן מוסר לנו שהלמידה המקוונת לא יכבוש את החינוך בעתיד הנראה לעין. במקום זה, המודל הרווח הוא מודל של תערובת, של למידה היברידית, המשלבת למידה מקוונת עם למידה פיסית בבית הספר:

The models of blended learning that follow the hybrid pattern are on a sustaining trajectory relative to the traditional classroom. They are poised to build upon and offer sustaining enhancements to the factory-based classroom system, but not disrupt it.
ואם זה איננו מספיק ברור, קצת יותר מאוחר במסמך מצהירים:
Although traditional and hybrid classrooms are poised for disruption, we do not see brick-and-mortar schools falling by the wayside any time soon.
כריסטנסן ושותפיו מסבירים ששיבוש של ממש מתרחש כאשר הצרכן מוצא מוצר חדש וזול יותר שעונה על צרכיו, אך מה לעשות וברוב המקרים ה-"לקוחות" של החינוך אינם "צרכנים". כך או כך, קשה לא להסיק את המסקנה שהמודל ההיברידי החדש הוא נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הרי החידוש המשבש של התקשוב והלמידה המקוונת היתה אמורה לשנות את החינוך ללא הכר. עכשיו אומרים לנו שהמודל ההיברידי הוא בעצמו השיבוש, ואיכשהו מתעלמים מהעובדה הפשוטה שאם בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם אינם נעלמים, לא מדובר בשינוי גורף. ווטרס מסכמת את השינוי בגישה של כריסטנסן:
Like so many millennialist entities faced with the harsh realities of faltering predictions, the Innosight Institute (now under its new name) offers a new prediction.
בכל תחום יש תחזיות שאינן מתממשות. אין זה צריך להפתיע שלפעמים יש צורך בהערכות מחודשת שמתאימה את התחזיות למציאות החדשה. אז מה אם התחזיות של כריסטנסן היו קצת מנופחות מדי – ספק אם זה מצדיק כתיבת מאמרון. לכן, חשוב להבין שזה איננה סתם מקרה של טעות בתחזית. ווטרס מיטיבה להסביר למה:
But, let's be clear, the organization doesn't just predict the future of education. The Clayton Christensen Institute does not just offer models — business models — for the future. It does not simply observe an always changing (education) technology market. It has not simply diagnosed the changes due to technological advancements. It has not simply prophesied or predicted what future outcomes might be.

It's written a best-selling book (or two) about disruptive innovation. It has actively lobbied governments for certain aspects of its agenda (its mythology?), becoming a vocal proponent for its particular vision of a disrupted and innovative future. The Clayton Christensen Institute is a member of ALEC, for example, a corporate lobbying organization whose education initiatives include writing and pushing for legislation that enables the outsourcing of education to for-profit, online education providers and that eases the restrictions of entry to the market of the very virtual schools.

כריסטנסן ושותפיו אינם רק בונים מודלים של שינוי. הם מעודדים את החידוש המשבש שכריסטנסן זיהה וקידם כמודל שלדעתם מתאים לשינויים שצריכים להתרחש בחינוך. אפשר להגיד שהם אינטרסנטים כלפי השיבוש, וכפי שווטרס מציינת, הם אפילו חברים בשדולה שמקדמת חקיקה שסוללת את הדרך לגופים למטרות רווח לחדור לתוך החינוך. יש מידה לא קטנה של יוהרה באנשי עסקים שמבקשים להעתיק את המודלים שלהם לעולם החינוך, והיוהרה הזאת בולטת עוד יותר כאשר הם רואים שהמודל שלהם כבר איננו משקף את המציאות, אבל עדיין עושים שמיניות על מנת להראות שהוא בכל זאת תקף. מה לעשות – קשה לא להנות מכך שהשיבוש שלהם משתבש.

—     —     —

לאחרונה אני מרבה לצטט את אודרי ווטרס. אני משוכנע שהיא בין האנשים המעניינים והחשובים שכותבים על התקשוב בחינוך היום. אני בטוח שאמשיך לצטט אותה. אבל אני שמח להמליץ לכל מי שקורא את הבלוג הזה (אם יש לו בכלל קוראים) לגשת ישירות לבלוג שלה. כדאי מאד לקרוא את הדברים שהיא כותבת – גם אלה שאינני מצטט.

לא לשיבוש הזה פיללנו

כריס להמן, מנהל בית ספר למדעים בפילדלפיה, ואישיות בולטת מאד בקהילת התקשוב החינוכי בארה"ב, מגיב בבלוג שלו לאמירה של מיכאל הורן. הורן היה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבה הספר Disrupting Class שהתפרסם לפני כארבע שנים. הספר, שמתאר כיצד התקשוב יכול להביא לשינויים גורפים בחינוך ובבתי הספר, זכה לפופולאריות רבה. להמן כותב שלאחר ראיון טלוויזיוני שנערך איתו, הורן פרסם ב-Twitter תמצית של מה שהוא אמר בראיון:
Let computers do what computers do best and teachers do what they do best.
להמן מציין שעל פניו האמירה הזאת הגיונית מאד, וקשה לא להסכים איתה. אבל בעיון מעמיק יותר, מתברר שמדובר באמירה מאד בעייתית. הוא מעיר:
First, it assumes that computers somehow work independently of teachers. That takes most of the ways that kids and teachers can work together using technology out of the equation. What [it] leaves behind is automated software that guides student learning in deeply prescriptive ways.
בעצם, האמירה של הורן מנחה אותנו ליצור שתי רשויות – זאת של המורה וזאת של המחשב, ולתת לכל רשות למלא את ייעודה על הצד הטוב ביותר … אבל בנפרד. לפי הורן המחשב הוא בעצם מכשיר שמצטיין בהעברת "מידע" לתלמיד, מכשיר שמגיש לתלמיד "חומרי למידה" ומטלות, בודק תוצרים שהתלמיד מגיש בחזרה, ועוקב אחר הישגיו. אלה אינם שימושים פסולים, אם כי יש כאן הגדרה מצומצמת למדי של ההוראה ושל הלמידה, ומה שנשאר כתחום ההתמחות של המורה הוא השמירה על הסדר ועל השקט בכיתה. להמן מודה שיש יותר מקמצוץ של אמת בטענה שהתקשוב אכן מסוגל לרשת רבים מהתפקידים שבאופן מסורתי מזוהים כנחלת המורה. ואם נכיר ביעילות שהתקשוב יכול לקדם, אפשר להבין למה לא מעט אנשים משוכנעים שאפשר לצמצם את מספר המורים בבתי הספר, או להפוך חלק משמעותי ממלאכת ההוראה לעבודה טכנית פשוטה שכל פקיד יכול לבצע. אבל להמן מבקש להגדיר את ההוראה בצורה אחרת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא גם מוצא תפקיד אחר עבור התקשוב:
But teaching is so much more than quizzes, lectures and data collection. And the promise of technology isn’t that [it] can automate the rote tasks of teaching – in the end that’s low hanging fruit. The promise of technology is rather the way that it can allow teachers and students to work together to do more, create more, research more broadly, share more widely, learn more deeply.
להמן מדגיש שערכו של התקשוב בחינוך איננו בחסכון בכסף או בכוח אדם, אלא בשינוי שהוא יכול לחולל בדרכי ההוראה ובקשרים שנוצרים בין תלמידים ומורים. אני כמובן מסכים איתו, אם כי העובדה שאחרי שנים רבות של תקשוב בחינוך יש עדיין צורך להגיד את זה מאד מדאיגה אותי. ואולי המילה "עדיין" איננה מתאימה כאן. נדמה לי שלפני עשור (ויותר) הנקודה הזאת היתה ברורה ומובנת לעוסקים בתקשוב בחינוך. מי שעסק בהטמעת התקשוב הבין שמתפקידו להמחיש למורים כיצד הפדגוגיה יכולה להשתנות בעקבות כלי התקשוב שעמדו לרשותם. אבל מאז משהו השתנה, ולא לטובה.

בסופו של דבר, התקשוב משרת את היעדים החינוכיים של קובעי המדיניות החינוכית שמכניסים את המחשבים לתוך בתי הספר. כאשר המדיניות הזאת מושתתת, בעיקר, וכמעט באופן בלעדי, על שיפור התוצאות במבחנים, אין זה מפתיע שמזהים את הערך של התקשוב בייעול. מה שאולי כן מפתיע הוא שאנשים כמו מיכאל הורן רואים את הייעול הזה, וחושבים שמדובר בשיבוש חיובי של החינוך.

אם הזמן ירשה

עד לפני מספר שנים, ואולי אפילו עוד היום, נהוג היה להגיד שאם אנחנו רוצים למצוא יצירתיות בשימוש בתקשוב בחינוך עלינו לחפש אותה בכיתות יסוד ובחטיבות הביניים. הסיבה לכך די ברורה – בתיכון צריכים להתכונן לבגרויות, ואין זמן לעסוק בפרויקטים מתוקשבים שאולי מלהיבים את התלמידים אבל אינם תורמים להצלחה במבחנים. וככל שתרבות המבחנים חודרת לכיתות הנמוכות, אפילו בכיתות היסוד יש פחות ופחות זמן לפעילות החינוכית שבעיני רבים מאיתנו מהווה הלב של הלמידה.

המצב הזה כזכור מוכר היטב, ובכל זאת מידי פעם יש טעם לחזור אליו, כמו בסיפור שטים סטאמר מביא השבוע. סטאמר כותב על שיחה שהוא ניהל עם מורה לכיתות יסוד בה הוא תיאר לה אפשרויות רבות לשילוב התקשוב בשיעורים שלה. המורה התלהבה וציינה שתלמידיה בוודאי ייהנו מהדברים שהוא תיאר. ואז היא הוסיפה:

Maybe we can plan to do something with Google Earth after the SOLs.
ה-SOLs הם, כפי שאפשר לנחש, המבחנים הסטנדרטיים שבמחוז של סטאמר נערכים (גם בכיתות היסוד) כל שנה באביב. כנראה שאחרי המבחנים, לקראת סוף שנת הלימודים, אף אחד לא יתנגד לכך שהתלמידים ישחקו קצת עם המחשבים ועם האינטרנט.

אבל בשנים האחרונות עוד משהו כמובן השתנה. לפני כעשור חלק ניכר מהתקשוב החינוכי התמקד בחיפוש אחר המעורר עניין, בנסיון לגלות מה אפשר לעשות להרחיב את החוויה הלימודית. ככל שהתקשוב המשיך לחדור לתוך החינוך, המוקד עבר לשילוב התקשוב לתוך העשייה הבית ספרית המסורתית – העברת "חומר" לתלמיד והכנה למבחנים. המורה שאיתה סטאמר שוחח כנראה רצתה יותר זמן אחרי המבחנים. אישית, נדמה לי שהייתי רוצה לחזור לתקופה המוקדמת יותר כאשר יכולנו לשחק ולהתנסות … ולעסוק בלמידה.