קטגוריה: שימוש בבתי ספר

עדיין אותה פרשת דרכים

בסגנון היפרטקסטי אופייני בו קליק אחד מוביל לאחר עד שאחרי מספר קליקים כבר לא זוכרים מה היה הדבר חיפשתי תחילה, מצאתי את עצמי קורא מאמר על מחשבים בחינוך משנת 1968. המאמר הופיע בספר שהתפרסם ב-1973 ובו לקט של מאמרים מתוך כתב עת בשם Educational Technology. חלקים מהספר, כולל המאמר שקראתי, ניתנים לקריאה דרך Google Books. המאמר נכתב על ידי דייוויד סטנספילד שמזוהה כמרצה במכון לחקר החינוך של אונטריו (OISE), בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של טורונטו. ה-OISE הוא מכון מאד מוערך ועוד היום הוא תופס מקום של כבוד בתחום התקשוב בחינוך, אם כי ממה שאני מצליח לגלות, לא הרבה אחרי פרסם המאמר סטנספילד עצמו זנח את העיסוק בחינוך ופנה לכיוונים (מעניינים) אחרים.

הרבה מאד, כמובן, השתנה בשימוש במחשבים בחינוך ב-45 השנים מאז פרסום המאמר הקצר הזה. בהשוואה לכלים שנמצאים בידינו היום המחשבים שעליהם כתב סטנספילד היו פרימיטיביים מאד. אבל דווקא בגלל זה המאמר שלו מעניין בעיני. סטנספילד כתב על Computer Aided Instruction שבאותם ימים נחשב לכיוון מבטיח. כבר עם פתיחת המאמר סטנספילד מדגיש שההוראה שמתאפשרת באמצעות המחשב יכולה להצעיד את החינוך בשני כיוונים שונים – או לחזק את המערכת כפי שהיא קיימת היום (אז), או להניח יסודות של מערכת שונה וטובה יותר. ואם מהקביעה הזאת הכיוונים האפשריים האלה לא היו מספיק ברורים, הוא הבהיר שביכולתו של ה-CAI להגביר או להקטין את הסטנדרטיזציה של הלמידה. הוא הוסיף:

Schools should not be turned into brain-factories, processing kids as if they were automobiles.

Rather, CAI should be used as one of the weapons in the struggle for the emancipation of the student’s mind. The computer should be used to create a learning environment of maximum variety and depth for each particular student. It may be possible for a combination of great freedom yet great variety of stimuli and great flexibility to replace lock-step school systems….

המאמר של סטנספילד נכתב בתקופה שהיתה עדיין תחת השפעת מכונות ההוראה של סקינר. (חשוב לזכור שהמכונות של סקינר “לימדו” על ידי כך שהן פירקו כל נושא לפריטים קטנים שאפשר היה להגיש לתלמידים. סקינר עצמו לא ראה במכונות שלו מכשירים להגשת מבחנים לתלמידים.) סטנספילד מודע למגבלות של הטכנולוגיה החדשה שמתפתחת, אבל הוא גם חש שהבעיה איננה רק שהטכנולוגיה איננה מוכנה לבית הספר:
Not only is CAI not yet ready for the schools, but — and much more important — the schools are not yet ready for CAI.

…

It seems to me that CAI should not be used merely for the more efficient assembly-line production of armies of more efficient single-minded, stereotyped contributors to the Gross National Product.

סטנספילד מצא ערך רב בהוראה באמצעות המחשב, והוא הצביע על היכולת ליצור סימולציות ולנצל מה שרק אז התחילו לכנות בחינוך “מולטימדיה”. עם זאת, הוא שאל האם ה-CAI באמת נחוץ או רצוי בכל מצב – שאלה ש-45 שנים מאוחר יותר עדיין תקפה:
Now, if we can re-create or simulate, to a high degree of accuracy, almost anything we want when we want it, what happens to our attitudes to “real” experiences? Should billions of dollars be spent on creating learning environments of incredible ingenuity which are almost indistinguishable from, say, a real walk through an African jungle? Wouldn’t it be cheaper to send the children to Africa? Wouldn’t it be cheaper — and better — to let children experience real life instead of a complex electronic simulation of it?
נקודה בעייתית במאמר היא שהלמידה נתפסת בו כפעולה פרטית, כתהליך שמתרחש בין התלמיד לבין המורה – מורה שגם אם הוא מחשב מגיש “חומר” או “ידיעות” לתלמיד. סטנספילד מתאר את הכיתה כהכרח היסטורי, כמציאות שנבעה מצורך כלכלי:
Are we going to need group instruction at all soon? Surely the main reason for having schools in the first place was to enable a few adults to look after the various needs of many children? With the help of modern technology — television, audio and video recordings, films, computers, etc. — it will be possible to give some sort of instruction to individual children without ever having to marshall them into groups.
הוא מציין שילדים צריכים ללמוד לעבוד ולשחק יחד, אבל הוא שואל אם, לאור זה שה-CAI יכול להעניק לתלמיד ליווי לימודי אישי, בית הספר עדיין נחוץ. אי-שם ב-45 השנים מאז פרסום המאמר התבססה אצלנו התפיסה שהלמידה איננה חוויה אישית בלבד, אלא חברתית. היום אנחנו מדגישים את הלמידה השיתופית, דבר שסטנספילד בכלל איננו מתייחס אליו. אבל הוא שואל שאלה שעל אף העובדה שאנחנו כן מודעים לצורך בשיתוף שואלים גם היום – האם בית הספר עתיד להעלם:
If this is so, will schools disappear? What will there be left for them to do? Will they be reduced to youth clubs, sports clubs, baby-sitting services or child guidance centers? Children must learn to work and play together, but are they going to need a school for this? There are no easy answers.
אכן, אין תשובות פשוטות. נדמה שאותן השאלות שליוו את התקשוב החינוכי בתחילת דרכו מלוות אותנו עוד היום. כבר אז סטנספילד הבין שהתשובות לשאלות שלו לא יימצאו באמצעות הטכנולוגיה בלבד. בזמנו, כמובן, הטכנולוגיה אפשרה הרבה פחות מאשר היא מאפשרת היום, אבל כבר אז היתה תחושה שהיא יוצרת הבסיס לשינוי מהותי. אבל על אף ההתלהבות מהטכנולוגיה, סטנספילד הבין שלא הטכנולוגיה, אלא התפיסה החינוכית היא שתחולל את השינוי המיוחל.

אינני יודע מה גרם לסטנספילד לעזוב את החינוך ולפנות לעיסוקים אחרים, אבל אני חושש שהוא הסיק את המסקנה העגומה שבסופו של דבר המחשב לא יביא לחינוך את השינויים החינוכיים שלהם הוא ייחל. היום, 45 שנים מאוחר יותר, החינוך עדיין נמצא על פרשת הדרכים שסטנספילד זיהה בין הגברת הקיים לבין הנחת היסודות לחינוך אחר. ועדיין לא ברור איזו משתי האפשרויות האלו התקשוב ישרת. מה שבטוח, אם אנשי חינוך שדוגלים בתפיסות כמו של סטנספילד יתייאשו, אין סיכוי שהתפיסה שלהם תגבר.

מה שהיה איננו בהכרח הוא שיהיה

לפני ארבע שנים ציטטתי כאן מהבלוג של מארק וורשאואר (Warschauer). באותה ציטטה וורשאואר ציין שהוא משוכנע שלטכנולוגיות דיגיטאליות תהיה השפעה חיובית גדולה על החינוך:

There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
אין שום דבר יוצא דופן בהכרזה הזאת. אם היא היתה נאמרת לפני עשרים שנה אפשר היה אולי לראות בה משהו נבואי, אבל לפני ארבע שנים היא כבר היתה, לפחות בחוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, הדעה הרווחת. (הקביעה הכללית הזאת לא היה הנושא של המאמרון שבו ציטטתי את המשפט למעלה, אלא רק פתיח להתייחסות למספר הערות של וורשאואר על השימוש בתקשוב שנראו לי אז חשובים.) וורשאואר הוא איש מחקר מאד מוערך בתחום התקשוב בחינוך. הוא פתח את הבלוג שלו לפני תשע שנים ובמהלך השנים הוא כתב בו בתדירות קבועה, אם כי לא גבוהה. אבל מאז אוקטובר 2011 הבלוג היה רדום – עד לפני יומיים, כאשר מאמרון חדש הופיע פתאום בקורא ה-RSS שלי.

חשוב לציין שהעובדה שוורשאואר לא פרסם מאמרונים בבלוג שלו איננה אומרת שהוא לא היה עסוק. הצצה ברשימת הפרסומים שלו באתר האוניברסיטה בה הוא עובד (האוניברסיטה של קליפורניה באירוין) מראה שמאז 2011, בנוסף לספר אחד שיצא לאור, הוא פרסם 11 מאמרים שהתפרסמו בכתבי-עת אקדמיים, אם כחוקר הראשי או כמשני. אם בגלל זה הוא קצת זנח את הכתיבה ההגותית שלו בבלוג, אפשר להבין זאת.

אבל יש משהו מוזר במאמרון החדש של וורשאואר – הוא מתעמת עם דברים שאמר לארי קובן בראיון שהוא קרא לאחרונה – ראיון שהתפרסם לפני יותר משנה וחצי, בדצמבר של 2011. הראיון הזה כנראה מזכיר אי-הסכמה ארוכת שנים שיש לוורשאואר עם קובן. הוא כותב שהתחזית של קובן עוד בספרו משנת 2001, Oversold and Underused: Computers in the Classroom, שהמחשב בחינוך ילך בדרך של טכנולוגיות אחרות שהוכנסו לכיתה ולא ישפיע באופן משמעותי על הלמידה, היתה מוטעית. וורשאואר כותב:

I argued at the time that Cuban was seriously misreading technological, social, economic, and educational trends, and that computers or some other form of digital media would inevitably become ubiquitous in their presence and use in schools.
וורשאואר מתייחס עכשיו לאותו ראיון שהוא מצא מפני שהוא מוצא בראיון הוכחה לכך שקובן עכשיו מבין שהוא טעה ואילו וורשאואר צדק. הוא מצטט קטע מתוך הראיון בו קובן מציין שדברים השתנו מאז שהוא פרסם את ספרו:
… with new machines appearing on the market and in schools annually, particularly, hand-held devices, I have seen in my research in schools a clear trend line of increasing teacher and student use of new technologies in classrooms. The growth of online schooling and rise of blended learning options have contributed greatly to that trend as well.
וורשאואר איננו מסתפק בכך שהוא מראה שקובן עצמו מודה על טעותו. הוא מצביע על שתי נקודות שבהן הטעות הזאת בעיניו משמעותית. תחילה הוא מציין שאחת התלונות של קובן היא שתלמידים בבתי הספר משתמשים במחשבים במשך פחות מחצי יום הלימודים. מול הטענה הזאת וורשאואר משיב, במידה גדולה של הגיון, שככל שחומרי ההוראה והלמידה נעשים דיגיטאליים השימוש במחשבים (או כלים דיגיטאליים אחרים) ילך ויגדל. סביר מאד להניח שגם קובן מודע לנקודה הזאת, ולכן גם אפשר להבין שוורשאואר עצמו איננו מייחס לה חשיבות רבה. לעומת זאת, הוא כן מייחס חשיבות לנקודה השנייה: הוא כותב שלפי קובן השימושים בטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר הם שימושים “מוכרים” במקום שימושים “יצירתיים”. כדוגמה לכך הוא כותב שהשימושים הנפוצים ביותר בבית הספר הם חיפוש מידע וכתיבה בתמלילן. לטענה הזאת וורשאואר משיב:
I can hardly think of two more important uses of technology than (1) writing/revising papers, and (2) planning and carrying out research that involves gathering, analyzing, and using information from the Internet. Why have students do what is “imaginative” rather than what is pedagogically sound?
יש מידה גדולה מאד של צדק בתשובה הזאת, אבל היא בכל זאת בעייתית. וורשאואר הרי מציין רק שתיים מהנקודות שקובן מעלה, אבל יש אחרות. קובן מציין שימושים אחרים שוורשאואר איננו מזכיר כמו לוחות “אינטראקטיביים”, קריאת ספרי הלימוד בשעת השיעור, ודפי עבודה. סביר להניח שוורשאואר לא רואה באלה דוגמאות להוראה שהיא בהכרח “pedagogically sound”.

בסיכום דבריו וורשאואר מביא עוד נקודת ביקורת כלפי קובן. הוא כותב שבהשוואה למה שהוא וקובן חוו כשהם למדו בבית הספר, השימושים שקובן מגדיר כ-“מסורתיים” הם בעצם “מהפכניים”:

Students are using digital devices on a regular basis. They are using them a lot and will use them much more in the future. And some of the uses he portrays as most “traditional” are simply revolutionary compared to what could be done when he and I were children and they are among the most important.
אבל ווארשאואר מתייחס לשימושים המתוארים בראיון עם קובן כאילו הם השימושים הרווחים של היום. למרבה הצער, גם אם הוא צודק, ואותם שימושים שהוא מתאר היו “מהפכניים”, הרבה השתנה מאז, והשימושים הרווחים של היום אינם השימושים שהוא נזכר בהם כאשר הוא קרא את הראיון. אתמול קובן פרסם מאמרון בו הוא מראה שאם בעבר התקשוב גויס למגוון צרכים חינוכיים, היום השימוש הזה הצטמצם מאד.

קובן מתאר שלושה תחומים ראשיים שבהם הביעו את התקווה שהתקשוב ישפיע: שיפור היעילות והאפקטיביות של ההוראה, הפיכת הלמידה לחוויה מעניינת ומושכת יותר עבור התלמידים, והכשרת התלמידים של היום לעולם התעסוקה של מחר. קובן טוען שעל אף סיפורי ההצלחה שאוהבים לספר, אין עדות מחקרית לכך שהתקשוב באמת סייע באף אחד משלושה התחומים האלה. אבל בעצם זה כבר לא משנה, כי המציאות היום אחרת. קובן כותב שבעבר תעשיות התוכנה והחומרה ביקשו לחדור לחינוך עם הבטחות לגבי שלושה התחומים שתוארו כאן. אבל היום שינוי בסדר היום החינוכי פותח לפניהן דרך עוד יותר טובה לחדור:

The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one….

With Common Core standards adopted, the rationale for getting devices has shifted. No longer does it matter whether there is sufficient evidence to make huge expenditures on new technologies. Now, what matters are the practical problems of being technologically ready for the new standards and tests in 2014-2015: getting more hardware, software, additional bandwidth, technical assistance, professional development for teachers, and time in the school day to let students practice taking tests.

מדובר במציאות שונה מאד מזאת שוורשאואר זוכר משנת 2011, מציאות שבה המהפכה שאליה הוא כותב נמצאת, למרבה הצער, בנסיגה. עדיין יתכן שההשפעה של התקשוב על הלמידה תהיה גדולה, אבל לא כל כך בטוח שהיא תהיה חיובית.

מילה (על פי רוב) טובה

תלונות רבות גדשו את הבלוג הזה לאחרונה, כך שהגיע הזמן למילה טובה. הפעם ראיתי לנכון לציין משהו שבעיני ממחיש היטב את היכולת הלימודית של הרשת. לא מדובר בכלי חדש, או באתר מלא הדרכות הוראתיות טובות. נדמה לי שמה שאני מציין הוא הרשת עצמה, או ליתר דיוק, שימוש מיטבי בה. אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש “הגיוני” ברשת, שימוש שצריך להיות מובן מאליו, אם כי משום מה השימוש ההגיוני הזה איכשהו מצליח לעתים קרובות מדי להתחמק מאיתנו. לפעמים, במרדף אחרי החדש והמקורי, אנחנו שוכחים שביסודו של דבר האינטרנט הוא אמצעי קשר נפלא, ושהקשר הזה יכול להיות הבסיס ללמידה של ממש.

לפני שבועיים, אחרי שהות של יותר מ-140 ימים בחלל, כריס הדפילד, מפקד תחנת החלל הבינלאומית, חזר לכדור הארץ. במהלך שהותו הדפילד נעזר ב-Twitter וב-YouTube כדי לדווח על החיים בתחנת החלל. באמצעות התקשוב הוא ערך מפגשים עם בתי ספר בהם הוא ענה על שאלות של תלמידים. בדיווחים האלה הוא היטיב להמחיש את החיים בתנאים של העדר כוח משיכה עבור אלה מאיתנו שנבצר מאיתנו לנסוע לחלל (שזה כמובן הרוב המכריע של האנושות). מי שעקב אחר הדיווחים של הדפילד זכה לחוות, ולו בטיפה, את החוויה של השהות בחלל, וגם להבין קצת מהמדע מאחורי השהות שם. כמעט מיליון אנשים עקבו אחרי הדפילד ב-Twitter, וגירסת הכיסוי שלו ל-Space Oddity של דייוויד בואי קיבלה (עד עכשיו) כ-15 מיליון צפיות. לאור זה, הדפילד בוודאי איננו זקוק להפצה הזעירה שאני יכול לספק לו.

אני מתייחס כאן לפעילות התקשובית של הדפילד מפני שאני חושש שאנחנו נעשים אדישים לפלא המדהים הזה – שאנחנו יכולים, בזמן אמת, להשתתף בחוויה האדירה הזאת. לפני 44 שנים ישבתי בבית, יחד עם אבי, מול טלוויזיה שחור-לבן, וצפיתי בצעדים הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. היה נראה שכל העולם צפה יחד איתנו באירוע המרגש הזה. אבל מאז היינו עדים להישגים רבים בחלל (ולמרבה הצער, גם לאסונות) וההתרגשות כלפי השהות בחלל נמוגה. גדולתו של הדפילד נמצאת בכך שהוא הצליח לעורר שוב את ההתעניינות, ואת ההתרגשות, מחדש.

אישית, נהנתי במיוחד מסרטון קצר שבו הדפילד מכין כריך (על בסיס של טורטיה), וזה משום שמדובר במטלה די פשוטה שבתנאים של העדר כוח משיכה הופכת למורכבת מאד. אבל הדפילד תיאר רשימה ארוכה של פעולות אחרות, וענה על שאלות רבות בשידוריו עם תלמידים, כך שכל אחד יכול לבחור את הקטע האהוב עליו. אולי הדבר הבולט ביותר בכל סרטוני ה-YouTube של הדפילד הוא היכולת שלו להפוך את החלל למשהו שאנחנו, על פני כדור הארץ, יכולים לחוש.

כמובן שלא מספיק שהדפילד דיווח – היה צורך בערוצי תקשורת שיעבירו את המפגשים שלו עם תלמידים לציבור רחב יותר. סוכנות החלל הקנדית דאגה לכך על הצד הטוב ביותר, עם מאות סרטונים קצרים שעלו ל-YouTube. כמו-כן, בנו של הדפילד טיפל בערוץ ה-Twitter שלו. צילומים רבים של המראות המרהיבים שהדפילד ראה מהחלל, יחד עם ההערות שלו על מה שהוא ראה, עלו ל-Flickr. דייוויד סוזוקי הפיק תכנית טלוויזיה בת 45 דקות על הדפילד עבור רשות השידור הקנדית ובסרטון אפשר להתרשם שלא מדובר רק בטכנולוגיית תקשורת, אלא גם באדם מיוחד שראה במסירת החוויה שלו אלינו, הנשארים על כדור הארץ, שליחות.

באופן די הגיוני עיקר הדיווחים של הדפילד עסקו במדע ובטכנולוגיה של השהות בחלל (אם כי המסר של הצילומים שהוא שיגר לכדור הארץ היה שהעולם שלנו יפהפה ושעלינו לשמור עליו). אבל הוא נגע גם באמנויות. בווידיאו-צ’ט האחרון שלו לפני החזרה לכדור הארץ הוא שר יחד עם תלמידים, והדגיש את החשיבות של לימוד המוסיקה בבתי הספר. בין היתר הוא אמר:

Music opens doors and music stimulates the brain … It’s a wonderful, applicable skill that only makes you a more capable human.
ועם כל ההתלהבות שלי מההזדמנות לחוות את החלל דרך הדפילד, אני מוצא את עצמי שואל האם מיליון עוקבים ב-Twitter ומיליוני צפיות בסרטונים השונים שעלו ל-YouTube הם באמת הישג. זאת אומרת – למה לא עשרות מיליוני צפיות? היה נדמה לי שהדפילד העניק לבתי הספר ברחבי העולם הזדמנות לימודית נפלאה. כיצד קרה שלא כל מורה למדעים (ומבחינתי, גם למתמטיקה, ולהיסטוריה, ולאזרחות, ועוד) לא פתח כל שיעור עם הצצה לתוך מה חדש בתחנת החלל? למה מיליוני מורים לא שאלו כל בקר מה אפשר ללמוד מהדפילד היום? הבטחתי שהפעם אכתוב מילה טובה, ונדמה לי שהראיתי שהרשת מעניקה לנו חוויות לימודיות נהדרות. ובכל זאת, עלי להודות שכדי להפיק את המרב, לא מספיק שיהיה לנו אסטרונאוט שרוצה לחלוק איתנו את חוויותיו בחלל – אנחנו זקוקים גם למערכות חינוך שמבינות איזה אוצר נופל לידיהן.

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה “מתוקשב”, הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן “טבעי”, לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו “טבעי”. הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים “חדשים” בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו “לא מתוקשבים” עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות “ישן”), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – “למה?”. וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-“שיפור” או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם “ניהול הלמידה”, וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, “ניהול” מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי “פשוט” לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה “פחות הוא יותר”. היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.

מספר הרהורים בעקבות דוח חדש

לקראת סיום השנה האזרחית המכללה למנהל, בשיתוף עם גוגל ישראל, פרסמה מחקר/סקר על העמדות של בני נוער בישראל כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר. הדוח (נדמה לי שהכותבים עצמם מתקשים להחליט אם מדובר ב-“מחקר” או ב-“סקר”) נכתב על ידי יובל דרור, סער גרשון, ואינה בלאו. התלמידים שבסקר ענו על שאלות רבות, כך שכל קורא יכול למצוא בו נקודות שונות שנראות לו החשובות או המשמעותיות במיוחד. כך קורה שהסקירה ב-Ynet פותחת עם הממצא החשוב שתלמידי ישראל רוצים ללמוד עם אמצעים דיגיטאליים, ואילו הסקירה ב-The Marker מוסרת לנו שעדיין קיים פער דיגיטאלי בין אוכלוסיות שונות בישראל. כזכור, כל אחד רשאי להתמקד במה שנראה לו חשוב, ואני מבקש כאן להבליט כמה נקודות הראויות להתייחסות שאולי אינן נראות לעין בעיון רופף בדוח.

בתקציר הממצאים אנחנו לומדים ש:

בתי הספר לא מתמרצים או מעודדים אותם [את התלמידים] לתפוס יוזמה בתהליך הלימוד וליצור בעצמם תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, איור, סרטון וכדומה) הקשור בשיעורים. (עמ’ 8)
ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-“יצירת תוכן”, אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים “מיומנויות המאה ה-21”, אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק “רקע תיאורטי” שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:

פיתוח חשיבה מסתעפת היא קריטית על מנת ליצור ידע קוהרנטי ומעמיק ממקורות דיגיטליים (עמ’ 13)
אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-“חברות” עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-“חברות” בפייסבוק, ב-“רקע תיאורטי” מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:

כאשר בני נוער משתמשים ברשת חברתית על מנת לשאול שאלות הקשורות ללמידה בכיתה או שאלות להעשרת ידע אישי, הם לומדים מאינטראקציה עם עמיתים. (עמ’ 14)
נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-“creepy treehouse” – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות “חבר” של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-“חדשות”, הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:

במקום שהמורה יסביר תכנים חדשים בכיתה ויטיל עליהם מטלות איתן התלמידים מתמודדים לבד בבית, הועמד המודל על ראשו: התלמידים צופים בבית בסרטונים בהם מלמדים את החומר החדש, ובכיתה הם נדרשים להתמודד עם המטלות כאשר המורה משמש בתפקיד מדריך המספק עזרה אישית למתקשים ומאפשר לתלמידים להיעזר גם בחבריהם. (עמ’ 40)
במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו “ללמד” את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו “חדש”, הוא השימוש בסרטון כדי “ללמד”. מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-“לא קיים הבדל” בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר “העברת הידע” מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:

הכנת שיעורי בית נעשית במהלך השיעורים בכיתה בנוכחות מורה. (עמ’ 14)
אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:

תוצאותיו מתפרסמות במטרה להעשיר את השיח הציבורי (עמ’ 6)
יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:
בשלושים השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על תריסר תכניות שונות שלכולן מטרת-על אחת: לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך. (עמ’ 5)
מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-“טכנולוגיות” השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.

השיבוש יציל? או אולי צריכים להינצל מן המשבשים?

אם לפני יומיים יכולתי להקדיש מאמרון לנושא ישן מאד, עם קישורים לכתבה שהתפרסמה לפני שנה ולמחקר עוד יותר ישן, נדמה לי שאפשר עכשיו להקדיש מאמרון לאירוע שהתרחש רק לפני חודש. מבחינה מסויימת גם נושא המאמרון הזה ישן, אם כי מהיבט אחר אפשר להגיד שהוא אחד הנושאים הבוערים בתחום התקשוב בחינוך היום. אפשר גם להגיד שהמאמרון הזה הוא המשך למאמרון שהתפרסם כאן לפני חודש מבחינה זאת שגם הוא עוסק בנסיונות של יזמים בתחום האינטרנט לעלות על הסוס של התקשוב בחינוך שנראה בעיניהם כמרחב מבטיח מאד לרווחים.

לפני כשלושה שבועות מאות אנשים התכנסו בסן פרנסיסקו לכנס Disrupt של TechCrunch. TechCrunch הוא אתר מאד נחשב בעולם הסטרט-אפים. יזמים מעוניינים להשתתף בכנס Disrupt כי דרך ההשתתפות הזאת הם יכולים לזכות בחשיפה רחבה – במיוחד אצל משקיעים. מארגני הכנס מזמינים כוכבים מעולם הסטרט-אפ להרצאות ולהשתתף בפאנלים, ויזמים חדשים צמאים ללמוד מהנסיון שלהם. הכנס נחשב לאחד היעדים החשובים של חברות סטרט-אפ שמבקשים להיחשף לקהל הרחב, ובמיוחד למשקיעים שמעוניינים למצוא אפיקים חדשים לכסף שלהם. מפני שהכנס מהווה הזדמנות גדולה עבור סטרט-אפים קטנים, רבים מהם מוכנים לשלם בערך $3000 כדי להשתתף. אני מניח שמארגני הכנס בוחרים בכותרת “Disrupt” מפני שהיא מאפיינת את האתוס הסטרט-אפי – הסיכוי של סטרט-אפ להצליח קשור ליכולתו לשבש את התפקוד המוכר והרגיל של תחום מסויים. מי שמציע מענה לבעיה מוכרת יכול אולי להצליח, אבל סיכויי ההצלחה של מי שיכול לשכנע שיש לו מענה לבעיה שעד עכשיו לא ידענו שיש לנו, או של מי שיכול להראות שהמוצר שלו משנה את כללי המשחק בתחום מסויים, עוד יותר גדולים.

עוד לפני פרסום ספרו של קלייטון כריסטנסן Disrupting Class היו רבים שטענו שהחינוך בשל לשיבוש, ושטכנולוגיות דיגיטאליות הן האמצעי המתאים לשיבוש הזה. בארבע השנים מאז הטענה הזאת הפכה למוסכמה. היום גופים ויזמים רבים מזדרזים לצאת לשוק עם מוצר שיחולל את השיבוש המקווה, וכמובן גם להכניס כסף רב לכיסים שלהם. לאור זה, די מובן שפאנל אחד של הכנס של TechCrunch עסק בחינוך.

במושב של כ-25 דקות שלושה כוכבי תורן בתחום התקשוב החינוכי רואיינו על ידי מנחה מתוך עורכי TechCrunch: ג’ואל קליין, לשעבר המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק והיום ראש תחום החינוך של News Corps של רופרט מורדוך, סלמן חאן, יזם האקדמיה של חאן, וסבסטיאן תרון, עד לפני שנה פרופסור בסטנפורד והיום יזם Udacity שמציע קורסים מאסיביים ברמה אוניברסיטאית ללא תשלום.

אני עוקב אחר בלוגים רבים של אנשי חינוך, וגם אחרי מספר חיפושים לא מצאתי בבלוגים חינוכיים יותר מקומץ דיווחים על הפאנל שעסק בחינוך. בהתחשב במחיר, נדמה לי שזה די מובן. ספק אם אנשי חינוך יכולים להרשות לעצמם לשלם את המחיר הגבוה. אודרי ווטרס נכחה כעיתונאית בפאנל הזה (ולכן היא לא שילמה), וההתרשמות שלי היא דרך עיניה. (לשם האובייקטיביות, אפשר לצפות בווידיאו של כל 25 הדקות של הפאנל. נדמה לי שהדיווח של ווטרס, כולל נקיטת העמדה שלה, נאמן למתרחש.) כבר עם תחילת הדיווח שלה ווטרס חושפת את נטיותיה כאשר היא מציינת שהכנס נערך באותו הזמן של שביתת המורים של שיקגו, וכותבת:

Technology is a smokescreen here, I think, for other changes that are afoot in the American school system.

מנחה הפאנל שאל את ג’ואל קליין למה, נכון להיום, אין שיבוש של ממש בחינוך. קליין השיב שהחינוך הוא:
a state and government run monopoly which in essence doesn’t align incentives with outcomes.
והוסיף:
there’s no external incentive making you change
עם זאת, בזכות אימוץ הסטנדרטיים של Common Core, ואמצעי ההערכה שמתלווים אליהם, קליין צופה שינוי. ווטרס מעירה שהוא כנראה מתכוון ל-outsourcing של החינוך הציבורי לחברות למטרות רווח. קליין ממשיך שגם השוק, וגם התלמידים, מעוניינים בכשירויות שהסטנדרטים האלה מחייבים.

כאשר המנחה פונה לסלמן חאן הוא שואל אם אכן חאן ויזמים דומים נעשים למומחים בהוראה בהתאמה אישית. חאן משיב שהוראה כזאת היא האידיאל שאליו החינוך שואף, אבל הוא איננו מעשי מבחינה כלכלית. הוא מוסיף, במחווה למורים שכנראה נובע מהביקורת שהושמעה כלפיו לאחרונה מאנשי חינוך רבים, שאנשיו עובדים במשותף עם מורים. באופן כללי הדיון היה סתמי למדי, והמנחה לא הפגין בקיאות בחינוך (בלשון המעטה). במאמרון אחר מאותו שבוע בבלוג שלה ווטרס מהרהרת על כך שרוב הבלוגים הטכנולוגיים שהיא קוראת נוהגים להתרפס בפני מפרסמים ומשקיעים ויחסי הציבור שלהם, וזה מזכיר לה את המתרחש בכנס:

And really, that’s what much of the technology blogs do. It really struck me — no surprise — at Techcrunch Disrupt, watching speakers be handled with kid gloves by the moderators on stage as well as by the bloggers who wrote up the proceedings of each session. There were no tough questions. There was no context. No critique. It’s not journalism. It’s marketing.
אפשר להביא עוד קטעים מתוך הפאנל, ועוד הערות עוקצניות של ווטרס, אבל נדמה לי שזה מיותר. התמונה הכללית שמצטיירת מהפאנל היא של רצון רב לנגח את המורים, שעל פי רוב מזוהים כאחראים למצב החינוך. ובקהל היה רעב גדול למצוא דרך לחדור לשוק מבטיח, אבל הראייה החינוכית היתה רדודה וגבלה בבורות. אבל כמובן אין זה אומר שבעתיד הלא רחוק לא נהיה עדים לבתי ספר רבים שירכשו את אמצעי ההוראה החדשים שיזמים חדשים ישווקו, או למפקחים שידרשו מבתי הספר שלהם להעריך את תלמידיהם באמצעות כלי הערכה תקשוביים חדשים שבינם לבין החינוך אין כמעט כלום.

זה בוודאי מספיק. מי שקרא עד לכאן קולט היטב את הגישה שלי לכנס ה-Disrupt, ולתפיסה ה-“חינוכית” שביסוד שלו. אבל בשלבי העריכה לקראת פרסום המאמרון הזה התפרסם מאמרון נוסף של אודרי ווטרס שבעיני מאד רלוונטי לנושא. במאמרון החדש ווטרס מדווחת על ההכרזה של קבוצת הון-הסיכון Union Square Ventures לפתוח לציבור את המחקרים שהיא עורכת לקראת קבלת החלטות לגבי ההשקעות שלה בתחום החינוך. USV היא קבוצת הון-סיכון מאד מוערכת בתחום ההי-טק, ובאופן כללי היא כנראה די גלויה לגבי שיקוליה וקבלת ההחלטות שלה (אין לי נסיון בתחום ואינני יכול להעיד לכאן או לכאן). החברה איננה רק מדברת על פתיחות, אלא גם מיישמת אותה, ולפני מספר ימים היא פרסמה מסמך גוגל פתוח בו ניתן לעקוב אחר המחקרים והמאמרים שבהם עובדי החברה נעזרים לקראת גיבוש עמדה כלפי יזמויות תקשוביות בחינוך והכדאיות שלהן.

עד כאן, הכל טוב ויפה. הפתיחות הזאת בהחלט ראויה להערכה. אבל הבעיות מתחילות כאשר מעיינים במסמך עצמו. אפשר להגיד שהמסמך מהווה סקירת ספרות, אבל הוא רחוק מאד מלהיות סקירה מעמיקה, או אפילו רצינית. יש בו קישורים לכ-30 כתבות עיתונאיות, מאמרונים בבלוגים, והודעות לעיתונות, עם משפט או שניים של תיאור על כל קישור. בנוסף, יש קישורים לחמישה סרטונים – רובם הרצאות TED. אין פסול באף אחד מהמקורות האלה, ולגבי רבים מהם אני אפילו שמח לחשוב שהם אולי משפיעים על החשיבה של אנשי USV. אבל סביר להניח שמרצה במכללה שהיה מקבל סקירת ספרות כזאת כעבודה מסכמת של סטודנט בקורס על סוגיות בלמידה המקוונת היום היה מחזיר אותה עם בקשה להרחיב, וגם להעמיק מבחינת ערכו של כל אחד מהמקורות. ווטרס בהחלט צודקת כאשר היא פוסקת לגבי המסמך:

what Union Square Ventures has published isn’t “research.” It’s not a literature review. It’s not a history. There’s no explanation of the problem(s) of education — their causes and what online education can solve. It’s not even a particularly good overview of online education in terms of potentials for learning (LOL “learning”) or making money. It feels like the results of Googling “online education” — maybe “education technology disruptive innovation.”
ואפשר, כמובן, להוסיף, שמתקבל הרושם שהסקירה הזאת נעשתה על ידי אנשים ללא רקע חינוכי. אפשר אולי להבין את הרצון להסתמך על “מקורות” חדשים, אבל היכן ההתייחסות להיסטוריה של החינוך או של התקשוב בחינוך? המסמך נטול כל אזכור של תיאוריות חינוכיות, או אפילו של מטרות החינוך. הוא שטחי באופן מדאיג. ווטרס כותבת שהמשקיעים של USV, בעלי הנכונות לפתיחות, הם בין בין קבוצות הון הסיכון האיכותיים ביותר. אם כך הם עושים את שיעורי הבית שלהם לקראת חיפוש אחר הרווח הגדול בתחום החינוך, מפחיד לחשוב כיצד פועלים המשקיעים הפחות איכותיים.

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ’רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ’רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ”ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ’רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ’רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ’רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:

“Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday,” said Harun. “Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home.”
התיאור הזה מקפיץ את ריצ’רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what “learning” looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ’רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של “העברת ידע” שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ’רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ’רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת “ידע” בלבד:

The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ’רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ’רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ’רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:

“Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning,” added Harun. “Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here.”
אני בטוח שריצ’רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ’רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של “הגשת הידע” ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ’רדסון רואה ש-“הצלחת” התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.

לא יזיק לפנות קצת מקום

לפני שלושה שבועות ג’ף אוטכט הצהיר בבלוג שלו שמורים צריכים ללמוד להשתמש ב-Google+. אוטכט ציין שלפני כחמש שנים, כאשר קומץ של אנשי חינוך התחילו לבחון את היכולות של Twitter, מורים אחרים הביטו בהם בפליאה ולא הבינו למה הם מבזבזים את זמנם עם כלי כזה. אבל היום, הוא מוסיף, מורים רבים נשבעים ש-Twitter הוא כלי שאי-אפשר בלעדיו. לפי אוטכט, המצב של Twitter אז הוא המצב היום לגבי Google+:
Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.
קיימת עקומה מוכרת מאד בנוגע למסלול שכלי זה או אחר עובר עד אשר הוא מתקבל בציבור והופך לנחלת הכלל. יכול להיות שאוטכט צודק לגבי Google+, ומה שנראה היום סתם כעוד כלי של רשתות חברתיות, כלי שספק אם הוא עושה משהו שונה מהרבה כלים אחרים שכבר בשימוש, עשוי בעתיד להיהפך לאחד הכלים הנחוצים לנו ביותר. אבל קשה להתכחש לעובדה שבכל זמן נתון השוק מוצף בכלים שנחשבים “הדבר הגדול הבא”. כלים רבים שפעם התייחסו אליהם כך בקושי ממלאים נישה צדדית בנוף התקשובי-חינוכי היום. אבל לא מעניין אותי כאן לאמת או להפריך את התחזית של אוטכט. מה שמעניין אותי כאן היא התגובה של דאג ג’ונסון. ג’ונסון הוא מורה וספרן במדינת מינסוטה שמוכר מאד בבלוגוספירה החינוכית. בתגובה שלו ג’ונסון איננו שולל את השימוש ב-Google+ (או בשום כלי אחר). במקום זה הוא מעלה בעיה יסודית יותר: כבר היום הוא איננו מצליח להתמודד עם כל הכלים החברתיים שנמצאים באמתחתו, והוא איננו מבין כיצד אפשר להוסיף לכל אלה השימוש ב-Google+. ג’ונסון מונה רשימה די ארוכה של כלים שעבורם הוא פתח חשבונות אבל איננו משתמש בהם. זאת ועוד: הוא מודה שכבר היום, מעבר לחינוך והשימוש בתקשוב בחינוך, אין לו כל כך הרבה עיסוקים אחרים:
And here’s the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don’t really have much of a life outside my professional interests. I don’t go to sporting events or watch TV. I don’t have a young family that demands my attention. I don’t have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.
ג’ונסון מהרהר אם בכלל אפשר ללמד את היכולת להבחין בין כלים שונים ולזהות את אלה שהם באמת חשובים ויעילים. הוא גם שואל האם יש באמת צורך שכל מורה ישתמש בכל כלי. לג’ונסון הצעה די פשוטה:
My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.
ברור שההצעה של ג’ונסון נובעת מהעובדה שיש רק 24 שעות בכל יום, ושאם אנחנו רוצים להכניס עוד עיסוק לתוכו, נצטרך גם להוציא משהו. יש הגיון די בריא בהצעה הזאת.

לפני שבוע אוטכט השיב (בבלוג שלו) לג’ונסון בתשובה שנראית לי די צפויה. הוא איננו טוען שכל מורה צריך להשתמש ב-Google+, אבל הוא חושב שכל מי שמנסה לקדם את התקשוב בחינוך כן צריך. התשובה הזאת היא עבור Google+, ולא עבור השאלה כיצד להחליט במה להשתמש ועל מה לוותר. בנושא הזה אוטכט טוען שאכן יש צורך, וגם אפשרות, ללמד להבחין ולבחור בין כלים חברתיים שונים כדי להחליט מה מתאים לשימוש לפי הצרכים הספציפיים של כל מורה. בנוסף, הוא מצהיר על מה שנראית לי כמדיניות כללית ראויה:

Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ….

Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.

קשה להתווכח עם קביעה כזאת, אבל יש פער גדול בין להתווכח לבין לשאול “אז מה?”. ג’ונסון העלה בעיה אמיתית, והוא זוכה לקביעה סתמית למדי מאוטכט. היום, פחות מאשר אנחנו צריכים להחשף לכלים חדשים, אנחנו צריכים ללמוד לברור ביניהם. היום, כמעט לכל אחד רשימה של כלים שלדעתו אי-אפשר בלעדיהם. גם לפני חמש שנים חשנו שאנחנו מוצפים בכלים שאיננו יודעים מה לעשות איתם, והיום המצב הזה רק החריף. אבל אוטכט משיב כאילו אנחנו עדיין נמצאים ב-2007. למרבה הצער, כך גם לגבי סרטון שאוטכט מכניס למאמרון שלו כדי להמחיש את הגישה שלו.

אוטכט משלב לתוך המאמרון שלו סרטון של הרצאה של אלכסנדרה סמואל מחודש יוני השנה, הרצאה שנערכה במפגש TEDx, מסגרת דמוית TED, אבל עצמאי, בוויקטוריה שבקנדה. בהרצאה שלה סמואל טוענת שמי שמבלה שעות רבות בסביבה ה-“וירטואלית” איננו צריך להרגיש לא נוח או להתנצל על כך. לפי תפיסתה, הסביבה הזאת איננה פחות “אמיתית” מאשר הסביבה המוחשית והפיסית שבה אנחנו מתפקדים יום-יום. לפי סמואל, כאשר אנחנו מתנצלים על השהות ברשת, אנחנו מתכחשים לערך הרב שאפשר למצוא שם. אין לי ויכוח עם הגישה הזאת – אני דווקא מאד מסכים איתה. אבל אינני מוצא את הקשר בין הטענה של סמואל לבין דבריו של אוטכט. יש הרי מרחק גדול מאד בין לראות את החיים ברשת כלגיטימיים ואפילו רצוים, לבין להכריז שצריכים לאמץ כמעט כל כלי שיוצא לשוק.

בסיכום התגובה שלו לג’ונסון, אוטכט חוזר אל ההרצאה של סמואל ומסיק ממנה מסקנה הקשורה לתפקיד המורה בעידן התקשוב:

Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.
אבל נכון ככל שזה יהיה (ושוב, אני מסכים), אין מנוס מאשר לשאול “אז מה?”. סמואל היא דמות מוכרת בעולם הרשת. בעבר נהניתי והתרשמתי ממאמרים שהיא כתבה (ובנוסף, היא נשואה לרוב קוטינגהם, צייר קומיקס מחונן שמצליח להאיר את הרשת באור מיוחד, ומאד מצחיק). אבל נראה לי מוזר שבשנת 2012 צריכים להקדיש הרצאה לתובנה הזאת. חשבתי שהנושא הזה כבר מזמן הפסיק לעורר מחלוקת. ודווקא מפני שלא צריכה להיות סביבו מחלוקת, חשוב לנו לעבור הלאה לנושאים קשים יותר כמו זה שג’ונסון מעלה. אכן, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו ברשת, ומפני שכך, לא יזיק אם כאשר אנחנו פוגשים כלי חדש ומחליטים שאנחנו זקוקים לו, נשמור על השפיות שלנו על ידי כך שנפנה לו קצת מקום על ידי ויתור על כלי ישן.

כשלון – אבל לא בהכרח לתקשוב

השבוע, בכתבה בניו יורק דיילי ניוז, למדנו ששניים מתוך שלושה בתי הספר הראשונים שלפני שנתיים הצטרפו ל-School of One, תכנית ללמידה אישית במתמטיקה עם דגש חזק על השימוש בתקשוב, החליטו לעזוב את התכנית בשנת הלימודים הנוכחית. ההחלטה היא כנראה קשורה למחקר על התכנית שהתפרסם במהלך הקיץ. המחקר לא מצא הישגים משמעותיים אצל התלמידים שלמדו בתכנית.

לא חסרים פרויקטים לימודיים שמבטיחים לשפר את ההישגים של תלמידים בבתי הספר, ובימינו כמעט כל אלה נעזרים במחשבים בדרך זאת או אחרת. לאור זה, אפשר לראות ב-School of One לא יותר מאשר עוד פרויקט. אבל יש בכל זאת הבדל. מדובר בפרויקט שזכה לביקורות חיוביות ביותר. בשנת 2009 Time Magazine בחר בו כאחד מחמישים ההמצאות הטובות ביותר של אותה שנה, וארתור לוין, נשיא בדימוס של בית הספר למורים של אוניברסיטת קולומביה, כינה אותו (כפי שאנחנו קוראים בדף הראשי של אתר הפרויקט):

a prototype for our nation’s schools in the decades to come
אבל מה לעשות, ונכון לעכשיו מתקבל הרושם שהעשורים הבאים יצטרכו למצוא מודל מוצלח יותר לחיקוי.

חשוב לזכור שלעתים קרובות תכניות חינוכיות מתוקשבות נופלות על העדר הטמעה אצל המורים. יתכן שכך גם עם School of One, ושכדי שהוא יצליח המורים יצטרכו להכיר אותו טוב יותר ולהבין מה אפשר לעשות איתו. סביר להניח שהמסנגרים על התכנית יטענו משהו כזה, ומן הראוי לכבד את הטענה. אבל לאור ההתלהבות הגדולה שהפרויקט זכה לה, והכסף הרב שהושקע בו, אולי מותר להשמיע מידה מסויימת של ציניות.

עוד בשנת 2010 גרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עטור פרסים (ואדם שהכיר אישית כמה מהיזמים של הפרויקט) ביקר באחד מבתי הספר בפיילוט של School of One . הוא מצהיר על עצמו שהוא מחייב את השימוש במחשבים בהוראת המתמטיקה. בחודש יולי השנה רובינשטיין פרסם את רשמיו מאותו ביקור בבלוג שלו. בין היתר הוא כותב:

I left School of One feeling a bit funny. It seemed like there were some good things about it. Certainly a computer sorting students into ability groups does make it easier for a teacher. Also computers grading work is helpful. But the major flaw that I considered a missed opportunity was that in the design it seemed that their main ‘goal’ was ‘test prep.’ If I were to use millions of dollars to ‘re-invent’ the math classroom, I would want to develop a better vision of what the goal of studying math was. As they were clearly focused on test prep, the entire enterprise, in my opinion, was limited.
התקשוב איננו נוקט עמדה חינוכית. הוא בסך הכל מוציא עמדות שונות לפעול. לכן, אי-ההצלחה של פרויקט כמו School of One איננה יכולה להצביע על אי-הצלחה של התקשוב בחינוך באופן כללי. אבל אולי היא כן מצביעה על יוהרה מסויימת, ועל האחד מהכיוונים המדאיגים שבהם התקשוב בחינוך צועד. School of One איננו “סתום” עוד פרויקט. הוא זכה לתמיכה רחבה של אנשים רבי השפעה. מדובר באנשים עשירים שבוודאי לא היו שולחים את ילדיהם לבתי הספר שבהם מופעלת התכנית. על פי רוב האנשים האלה מחפשים דרכים לשפר את ההישגים של תלמידים נחשלים, וחושבים שהדרך לעשות זאת היא באמצעות תרגול, תרגול, ועוד תרגול. ואם באותו הזמן אפשר להרוויח (ובגדול), מה טוב. בבלוג של הורים לתלמידים בניו יורק ליאוני היימסון (שציטטתי כאן גם לפני חודש) מתארת את המציאות הזאת, ושואלת שאלה חשובה:
More and more in this nation, we are moving towards two different school systems: one for the wealthy, who insist on proven reforms including small classes for their children. The other highly experimental model, for disadvantaged and even middle class kids, will increasingly deliver so-called “personalized” instruction via a machine, causing struggling students to fall even further behind. Is this the future we want for our kids?
כמו כל דבר אחר, פרויקטים כמו School of One באים על חשבון פרויקטים אפשריים אחרים. במקרה הזה לא חסרים פרויקטים יומרניים פחות וצנועים יותר (ופחות פופולאריים אצל אנשים חשובים). יש פרויקטים שמציבים מטרות חינוכיות ראויות יותר מאשר שיפור בהישגים כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים. גרי רובינשטיין, בכתבה בניו יורק דיילי ניוז, מסביר למה ביסודו של דבר הוא לא מתלהב מ-School of One:
Even if they got results, I wouldn’t be impressed because it looked like all they were learning how to do was do better on a standardized test.
יש כאן עוד דוגמה של פרויקט שמגייס את התקשוב למטרות חינוכיות מפוקפקות. למרבה הצער, העובדה שגם הפעם הוא לא כל כך מצליח איננו אומר שלא נראה עוד כאלה בעתיד.

לא לשיבוש הזה פיללנו

כריס להמן, מנהל בית ספר למדעים בפילדלפיה, ואישיות בולטת מאד בקהילת התקשוב החינוכי בארה”ב, מגיב בבלוג שלו לאמירה של מיכאל הורן. הורן היה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבה הספר Disrupting Class שהתפרסם לפני כארבע שנים. הספר, שמתאר כיצד התקשוב יכול להביא לשינויים גורפים בחינוך ובבתי הספר, זכה לפופולאריות רבה. להמן כותב שלאחר ראיון טלוויזיוני שנערך איתו, הורן פרסם ב-Twitter תמצית של מה שהוא אמר בראיון:
Let computers do what computers do best and teachers do what they do best.
להמן מציין שעל פניו האמירה הזאת הגיונית מאד, וקשה לא להסכים איתה. אבל בעיון מעמיק יותר, מתברר שמדובר באמירה מאד בעייתית. הוא מעיר:
First, it assumes that computers somehow work independently of teachers. That takes most of the ways that kids and teachers can work together using technology out of the equation. What [it] leaves behind is automated software that guides student learning in deeply prescriptive ways.
בעצם, האמירה של הורן מנחה אותנו ליצור שתי רשויות – זאת של המורה וזאת של המחשב, ולתת לכל רשות למלא את ייעודה על הצד הטוב ביותר … אבל בנפרד. לפי הורן המחשב הוא בעצם מכשיר שמצטיין בהעברת “מידע” לתלמיד, מכשיר שמגיש לתלמיד “חומרי למידה” ומטלות, בודק תוצרים שהתלמיד מגיש בחזרה, ועוקב אחר הישגיו. אלה אינם שימושים פסולים, אם כי יש כאן הגדרה מצומצמת למדי של ההוראה ושל הלמידה, ומה שנשאר כתחום ההתמחות של המורה הוא השמירה על הסדר ועל השקט בכיתה. להמן מודה שיש יותר מקמצוץ של אמת בטענה שהתקשוב אכן מסוגל לרשת רבים מהתפקידים שבאופן מסורתי מזוהים כנחלת המורה. ואם נכיר ביעילות שהתקשוב יכול לקדם, אפשר להבין למה לא מעט אנשים משוכנעים שאפשר לצמצם את מספר המורים בבתי הספר, או להפוך חלק משמעותי ממלאכת ההוראה לעבודה טכנית פשוטה שכל פקיד יכול לבצע. אבל להמן מבקש להגדיר את ההוראה בצורה אחרת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא גם מוצא תפקיד אחר עבור התקשוב:
But teaching is so much more than quizzes, lectures and data collection. And the promise of technology isn’t that [it] can automate the rote tasks of teaching – in the end that’s low hanging fruit. The promise of technology is rather the way that it can allow teachers and students to work together to do more, create more, research more broadly, share more widely, learn more deeply.
להמן מדגיש שערכו של התקשוב בחינוך איננו בחסכון בכסף או בכוח אדם, אלא בשינוי שהוא יכול לחולל בדרכי ההוראה ובקשרים שנוצרים בין תלמידים ומורים. אני כמובן מסכים איתו, אם כי העובדה שאחרי שנים רבות של תקשוב בחינוך יש עדיין צורך להגיד את זה מאד מדאיגה אותי. ואולי המילה “עדיין” איננה מתאימה כאן. נדמה לי שלפני עשור (ויותר) הנקודה הזאת היתה ברורה ומובנת לעוסקים בתקשוב בחינוך. מי שעסק בהטמעת התקשוב הבין שמתפקידו להמחיש למורים כיצד הפדגוגיה יכולה להשתנות בעקבות כלי התקשוב שעמדו לרשותם. אבל מאז משהו השתנה, ולא לטובה.

בסופו של דבר, התקשוב משרת את היעדים החינוכיים של קובעי המדיניות החינוכית שמכניסים את המחשבים לתוך בתי הספר. כאשר המדיניות הזאת מושתתת, בעיקר, וכמעט באופן בלעדי, על שיפור התוצאות במבחנים, אין זה מפתיע שמזהים את הערך של התקשוב בייעול. מה שאולי כן מפתיע הוא שאנשים כמו מיכאל הורן רואים את הייעול הזה, וחושבים שמדובר בשיבוש חיובי של החינוך.