קטגוריה: בלוגים

שלא יהיה כאן נוח מדי

עבר די הרבה זמן מאז שהזכרתי כאן את איאן מקינטוש, אבל דברים שהוא כתב אתמול נראים לי ראויים לציטוט, ולהרהור. מקינטוש כותב שבזמן האחרון הוא איננו מרבה לקרוא בלוגים חינוכיים כמו שעשה בעבר. הוא מסביר את השינוי בהרגליו בכך שהוא איננו מוצא שהבלוגים האלה עוסקים בשאלות החשובות באמת:
One of the reasons I read so many fewer educational blogs now than I did, say, two years ago is not because I'm less interested in learning and formal, schools-based education, but because so many educators' blogs are overwhelmingly samey. The reason: they're concentrating on tools of social media: "Transformative tools", "new tools", "21st century tools"…. They then let me know how these tools are the solution to a problem that has only been waiting for this tool to show up and solve.
עיקר המאמרון של מקינטוש עוסק בתנאים הדרושים לפיתוח רעיונות מקוריים. לדעתו רעיונות יעילים צריכים לצמוח מזיהוי הצרכים של אנשים מפני שאם הצרכים ברורים אפשר להגדיר אילו כלים יכולים לשרת אותם. בעיניו יותר מדי אנשי חינוך שדוגלים בתקשוב מתמקדים בכלים עצמם, ולא בתהליכי הלמידה שכלים אמורים לאפשר. אני מסכים איתו, אם כי הטענה הזאת נראית לי כבר די נדושה. נדמה לי שרוב הבלוגרים החינוכיים שעוסקים בתקשוב אינם רואים בכלי Web 2.0 פתרונות לבעיות שחיכו לכלים חדשים על מנת לזכות בטיפול הראוי.

אבל מה שמשך אותי במאמרון של מקינטוש לא היתה הטענה שלו בנוגע לכלים ולדרכי למידה, אלא דווקא השימוש במילה קטנה אחת – samey. מקינטוש מסביר שהיום הוא ממעט לקרוא בלוגים חינוכיים מפני שאין בהם הרבה גיוון – כל הכותבים מסכימים אלה עם אלה. בצורה דומה מאד ג'ורג' סימנס נוגע בבעיה הזאת כאשר הוא טוען שרשתות המורכבות מאנשים בעלי דעות דומות חונקות חידושים:

We are inclined to surround ourselves or engage in conversations with people who share our views and beliefs. Our desire for community of peers is somewhat self-defeating in relation to the impact of densely connected networks.
סימנס דווקא משוכנע שרשתות יכולות לדרבן את הלמידה של חבריהן. אבל הרשת בהיותה רשת איננה מבטיחה למידה. סימנס מנסה לזהות את המאפיינים שמעודדים את הלמידה במקום לדכא אותה, ועבורו המאפיין המכריע הוא השונות או הגיוון. רשת שבכל צמתיה נמצאים אנשים שיש ביניהם הסכמה מהווה אולי בית חם, אבל החום הזה, נוח ככל שיהיה, נוטה גם להרדים. מפני שמקינטוש חושש להרדם הוא חש את הצורך לקלוט מידע ודעות ממקורות מחוץ לסביבה הטבעית, והחמה, שלו, והוא קורא פחות את הדברים שמקורם באותו חוג של דעות.

לפני מספר שנים התגבשותה של קבוצה של בלוגרים חינוכיים בעלי גישה ייחודית לתקשוב פעלה כמנוף לפיתוח תפיסה תקשובית/חינוכית מקורית. אבל עם השנים, קיימת סכנה שהשפה המשותפת שמתגבשת בין בעלי התפיסה הזאת תהפוך למילות קוד שמציבות גבולות ואפילו מחסומים בין השייכים לקבוצה לבין אלה שאינם שייכים. וכאשר זה קורה, היתרון של הרשת הופכת לחסרון. במקום שהרשת תזין את חבריה ברעיונות חדשים קיימת סכנה שהיא תחסום את הרעיונות האלה.

אין כאן שום דבר חדש. כבר עם תחילת ה-WWW הוגים שונים התריעו שבאותה מידה שהרשת יכולה לפתוח לחדש ולשונה היא גם יכולה לתחום אותנו בתוך גבולות מצומצמים של הסכמה. דווקא מה שמעניין כאן הוא שבלוגרים חינוכיים שעד לפני זמן קצר לכאורה ראו רק את הפן הפותח של הרשת מתחילים להכיר בעובדה שיכולה להיות לה גם פן סוגר.

אל תהסס להראות היסוס

בלוגים רבים מוקדשים להמלצות והנחיות כיצד להפוך את הבלוג שלך לבלוג פופולארי ומצליח. אני מודה שאינני קורא את הבלוגים האלה, וזאת מסיבה פשוטה מאד. על פי רוב ההמלצות שמופיעות בהן נובעות מהנחה שלדעתי היא בבסיסה מוטעית – שאיכותו של בלוג נמדדת במספר הקוראים שלו, או במספר הפעמים שמקשרים אליו. אינני טוען שיש משהו פסול בפופולארית, ואני בוודאי לא מתלונן אם יש אנשים שקוראים את מה שאני כותב. אבל עבורי התכונה החשובה ביותר של בלוג איננה ההד החיצוני שהוא אולי יוצר, אלא ההד הפנימי – עד כמה הוא מאפשר לכותב הבלוג להבהיר את המחשבות, את ההרהורים, של עצמו, עד כמה הפלטפורמה האישית/ציבורית של הבלוג מסייעת לדיון הפנימי שהבלוגר מנהל עם עצמו.

לכן, המלצות כמו "בדוק אילו נושאים בבלוג שלך זכו למספר הצפיות הגדול ביותר, וכתוב על הנושאים האלה" מפספסות את העיקר. בשבילי ההנחיה הנכונה יותר היא "כתוב על מה שחשוב בעיניך, על מה שמעניין אותך". אפשר אולי לקוות שבסופו של תהליך הבלוגר שכותב בלהט על הדברים שמעסיקים אותו יזכה לקוראים רבים, אבל אין שום הבטחה ש-"נאמנות לעצמו" באמת תהפוך בלוגר לכוכב זוהר בבלוגוספירה. סביר יותר להניח שהבלוג שלו יהיה עוד אחד מבין המיליונים הרבים של בלוגים (כמו הבלוג הזה) שזוכים רק לחוג מאד מצומצם של קוראים.

אבל כל זה איננו אומר שאין המלצות טובות שבעזרתן אפשר, בכל זאת, לשפר בלוג. דרך הבלוג של טים סטאמר נתקלתי בהמלצה מצויינת שמופיעה בבלוג The Blog Herald שעוסק (איך לא?) בהמלצות שבדרך כלל הרבה פחות נראות לי. הפעם, במאמרון בעל הכותרת How to Make Sure Your Blog Post is Ready for Publication, יש מספר המלצות מעניינות אם כי לא מרעישות. אבל ההמלצה השלישית נראית לי חשובה ביותר:

Make sure the post is imperfect. This one may strike you as odd, but let me explain. There is always something you can improve about a blog post. Always. Add a paragraph, go with a different image, change a word choice, tweak the headline … the list goes on and on. But if you actually consciously take a moment to consider the fact that your about-to-be-broadcast post is not practically perfect in every way, and if you take an additional moment to choose to be okay with that fact, you’ll conquer that perennial stumbling block that so many bloggers trip over – the double-edged sword of perfectionism/procrastination.
כאשר קראתי את ההמלצה הזאת הנהנתי בהתלהבות, למרות שהרבה יותר קל לי להעביר את ההמלצה הלאה מאשר באמת לפעול לפיה. לא פעם אני מוצא שאני מייסר את עצמי בחיפוש אחר המילה הנכונה ביותר או הניסוח המדוייק כאשר אני יודע היטב שכאשר אקרא את מה שכתבתי שוב, בעוד שבוע או שבועיים, ארצה לכתוב את הכל מחדש, עם מילים אחרות לגמרי. אני מניח, אגב, שהניסוח של אותו בלוגר, איסטון אלסוורת, עבר מספר לא קטן של עריכות עד שהוא מצא את החיבור הכל כך קולע בין "לוודא" לבין "לא מושלם". אבל אולי הוא היה יכול למצוא ניסוח עוד יותר מוצלח, אך בשלב מסויים הפסיק לחפש אותו, וטוב שכך עשה.

אלסוורת כותב את דבריו על מנת לעזור לבלוגרים להבין שאין צורך להתלבט זמן רב מדי לפני שמקליקים על "פרסם". ההמלצה שלו באה כדי למנוע השתהות, כדי לעודד לבלוגרים לפרסם כדי שאחרים יקראו את מה שהם כתבו. לעומתו, סטאמר מבין את ההמלצה מהזווית של הדיון הפנימי שבלוגר מנהל עם עצמו תוך כדי כתיבה. הוא מדגיש שהכתיבה לבלוג מאפשרת לנו להעלות מחשבות שאינן שלמות, שעדיין מתרוצצות בראש שלנו:

When you control an instantaneous publishing system that is available 24/7, perfection is not only unnecessary, it’s also detrimental.

Please don’t assume I’m saying bloggers don’t need to think before they post. A good entry is far more than just a random collection of subconscious ramblings.

However, the power of these tools means that we have the freedom to toss out incomplete thoughts and less than perfect prose, since tomorrow (or even an hour from now) we have another chance to rethink an idea or even completely reverse ourselves, ideally based on feedback from the original post.

וכקורא מושבע של בלוגים אולי מותר לי להמשיך את המחשבה הזאת של סטאמר ולהפוך אותה להמלצה משלי: אל תהסס לסתור את עצמך. יתכן שאם אנחנו כותבים היום את ההפך ממה שכתבנו לפני שבוע הקוראים שלנו יחשבו שאיננו עקביים, שאנחנו מבולבלים. כאשר מדובר בכתיבת ספר זה אולי נכון, אבל בבלוג הדברים מתנהלים אחרת. בבלוג הנכונות לבחון נושא מזווית שונה ולהסיק מסקנה (שגם היא זמנית) אחרת מאשר מה שהסקנו קודם לכן היא סימן לחשיבה, להתמודדות כנה עם רעיונות. מעל לכל, בלוג איננו מקום של סימני קריאה, אלא של סימני שאלה.

כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים

אני די בטוח שלו דבן בלאק לא היה נוסע לכנס ה-NECC לא הייתי נתקל בבלוג שלו. בלאק הוא מורה בעיר ניו יורק שהשנה סיים חמש שנות הוראה במסגרות של חינוך מיוחד בבית ספר ציבורי בשכונת מצוקה. הוא התחיל ללמד יחסית מאוחר, והיום הוא כבר בשנות ה-50 לחייו. בלאק פתח את הבלוג שלי לפני בערך חצי שנה. הוא כותב על תלמידיו ועל כיצד הם לומדים, ועל היבטים נוספים של חייו כמורה, וקצת על חייו באופן כללי. אבל הוא כמעט לא כותב בכלל על תקשוב. בעצם, הוא נסע ל-NECC כי הוא רצה להחשף לעולם התקשוב החינוכי יותר מקרוב.

החוויה היתה חזקה מאד. השפע של מה שהוא פגש ממש הציף אותו, ושכנע אותו שהוא רוצה להמשיך להכיר את התחום וללמוד מה הוא יוכל לשלב לתוך עבודתו. אבל החוויה המרכזית שלו לא היתה קשורה לתקשוב, אלא לתובנה שמה שקרה לו בכנס דומה מאד למה שתלמידיו חשים בכיתה כאשר הם אינם מבינים מה קורה סביבם או מה רוצים מהם. בלאק כותב:

I was going to write about some of the incredible people I’ve met, the learning sessions I’ve attended, the skills I have gained, the hardware I’ve played with, the software I’ve seen demonstrated and the websites I’ve been turned onto, but somewhere in the paragraph above I got insight into what my students experience in their classes and to why writing this blog is so valuable to me that I will continue to do it whether or not anyone else ever reads it.

My students are easily distracted. So am I as I wander the exhibit hall and my eyes are drawn left, right, up, down, right again, wait – what was that I just walked by on the left?

בלאק מודה שהוא לא מצליח לעשות סדר בראש מכל מה שהוא ראה. הוא כותב שאם בעבר הוא כינה את עצמו "מורה לחינוך מיוחד", במשך הכנס הוא הרגיש שהיה צריך לכנות את עצמו "תלמיד לחינוך מיוחד". הוא מציין שאחרי הכנס הוא יהיה מורה יותר טוב לא מפני שהוא למד כל כך הרבה על טכנולוגיות לימודיות, אלא מפני שהוא למד כל כך הרבה על תלמידיו ועל עצמו. הוא מסכם את המאמרון עם תובנה חשובה ביותר בנוגע לכתיבה לבלוג:
That’s why I write this blog. I don’t write to communicate with an audience. I write this to communicate with myself, to do the reflection and self-assessment inherent in learning from experience. You’re welcome to listen in, especially if it stimulates that same cognitive activity in you.
ומפני שהתקשורת שהוא מצליח ליצור עם עצמו מוצאת ביטוי מושך ומרתק, אני די בטוח שאענה בחיוב להזמנה שלו, ואמשיך לעקוב אחריו.

לדבר עם עצמנו?

בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.

לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה – בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.

נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך. לדברי אוטכט המושב עסק ב:

where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.

התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:

Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.

עדיין מוקדם לעזוב את הבלוג

ג'יי קרוס מהרהר אם אולי, לאור מספר כלים חדשים שעומדים לרשותנו היום, הבלוג מפסיק להיות כלי יעיל. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב שייכים לתחום של lifestreaming – כלים שמאגדים כלל ההתבטאויות של אדם ברשת ומציג אותן באופן זורם. הוא מסביר שבאמצעות הכלים החדשים ניתן לרכז את ההתבטאויות שונות על גבי פלטפורמות שונות. בנוסף לאיגוד ההתבטאויות, קרוס מסביר שבדרך הזאת המדיונים המשותפים שמתרחשים ברשת נעשים לפעילים וערים יותר. הכלים האלה, לפי קרוס, מבשרים על שינוי משמעותי במרחב האינטרנטי:
Blogs are author-centric in a world that’s increasingly about relationships. Blogs are slanted toward me, me, me, me, me; the net is inexorably moving to us, us, us, us, us. Dialog trumps monolog.
כותרת המאמרון של קרוס הוא Streams, not blogs?. סימן שאלה בכותרת איננה שם במקרה. הוא מסביר שהוא עדיין מתלבט – האם לזנוח את הבלוגים שלו לטובת הכלים שמאפשרים lifestreaming או לא.

אלן לוין מגיב למאמרון של קרוס, והוא איננו מתלהב מהכיוון החדש שעליו קרוס כותב. הוא משוכנע שיש עדיין רלוונטיות רבה לבלוג:

The blog space is the one I truly own, and as much as I agree there is a shift to a more of an “us” space, you cannot have worthwhile “us” with people who have a strong individuality.

The demise of blogging in the long form, the reflection, the working out of ideas like working dough, is a loss.

כצפוי, אני מזדהה עם לוין. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב מעניינים אותי מאד. נדמה לי שנגלה שיש בהם כדאיות רבה – גם במרחב החברתי, וגם במרחב החינוכי. (ה-Wave העתידי של גוגל מאד קוסם לי, אבל נדמה לי שעוד רחוק היום שבו שנוכל לבחון אותו בפועל). אבל קרוס טועה כאשר הוא מעמיד את ה-"אנחנו, אנחנו, אנחנו" כאילו שהוא מנוגד ל-"אני, אני, אני". לדעתי, השניים אינם סותרים, אלא משלימים, זה את זה. כפי שלוין כותב, אין "אנחנו" איכותי בלי שהוא יהיה מורכב מ-"אני"-ים חזקים. המרחב האישי של הבלוג איננו מנוגד למרחב הציבורי, ובוודאי איננו מנותק ממנו, אלא מהווה תנאי הכרחי למרחב ציבורי תוסס.

מגיב נוסף מדגיש שכלי ה-lifestreaming מסירים את המסנן מהמחשבה של הכותב כך שקוראיו נחשפים לכל רעיון שקופץ לו לראש. לעומת זאת, באמצעות הבלוג הכותב (כמובן, במקרה הטוב) מעבד את המחשבה עד שהוא חש שהיא בשלה לפרסום. לעומת הנייר הבלוג הוא ללא ספק אמצעי מהיר וקל לפרסום, אבל הוא איננו "זרם התודעה". בבלוג מופיעים הרהורים מזוככים, ודווקא בגלל זה אנחנו מרגישים שיש בו ערך.

קרוס עצמו, בתגובה לתגובות, מציין ששמה שהוא כתב היה בגדר הרהור, ושהוא לא החליט אם הוא יזנח את הבלוגים שלו לטובת ה-lifestreaming. נדמה לי שהתגובות למאמרון שלו די שכנעו אותו שחבל יהיה לעשות זאת.

בשבח הטקסט

אני אוהב גראפיקה. צילומים טובים מושכים את העין שלי ומעוררים אצלי את המחשבה. סרט וידיאו מוצלח יכול, לעתים קרובות, ללמד אותי הרבה. אבל כפי שאני מניח שכל מי שקורא את הבלוג הזה שם לב, בראש ובראשונה אני נמשך לטקסט. בעידן שבו סוגי מדיה רבים עומדים לרשותנו, וקל כל כך להשתמש בהם, אני מודע לכך שיש משהו קצת מוזר במשיכה שלי לטקסט. לפעמים אני חש צורך להסביר את ההתעקשות שלי להשתמש בו, כמעט באופן בלעדי. למזלי טים בריי שותף למשיכה הזאת, והוא יודע להסביר את עצמו היטב (במילים, כמובן).

בריי מנהל את מחלקת טכנולוגיות הווב ב-Sun Microsystems, והוא כותב בלוג אישי שנוגע במגוון רחב מאד של נושאים. השבוע הוא מתאר בלוג אחד שהוא קורא. הוא מתאר את הטור שבצד ימין של הבלוג – טור גדוש בצלמיות, בצילומים של קוראים שעוקבים אחרי בעל הבלוג, במפה, ועוד. עבור כל אלה הוא מכריז:

Just distractions; none of it remotely as interesting as what he’s got to say in the main stream of text.
הקביעה הזאת מביאה את בריי להכללה: למילים ערך רב יותר מאשר לתמונות, וטקסט בעל ערך רב יותר מאשר אודיו או וידיאו. בריי כותב שבעצם, מפני שפעולה נובעת מהבנה, והבנה נובעת מהסבר, והסבר זקוק למילים, זה צריך להיות מובן מאליו. הוא מוסיף:
For things that matter, written words are unambiguously better than speech. To start with, anything that matters isn’t just written, it’s usually rewritten repeatedly (and more important, condensed). Plus, it has hyperlinks. Plus, it’s smaller and cheaper to ship around. Plus, it’s searchable. Plus, it works on more devices. (I acknowledge that only the first of these is fundamental; but that alone would be enough).
לכל אלה אפשר להוסיף (כפי שעושים לפחות שני קוראים שמגיבים למאמרון של בריי) שטקסט מאפשר לקורא לקבוע את קצב הקריאה שלו, דבר שאיננו מתאפשר עם אודיו ועם ווידיאו.

אינני שולל את השימוש באמצעים גראפיים כדי לספר, להסביר, להמחיש, ועוד. למען האמת, לא פעם אני מקנא באנשים שיודעים לנצל אמצעיים גראפיים כדי לעשות את הדברים האלה. יש חוקרים שטוענים שהכתב והדפוס אינם אלא סטייה מהחזותיות שהיא בבסיס התרבות האנושית, ושהאינטרנט מחזיר אותנו לחזותיות הזאת. יתכן שהם צודקים. אבל מבחינתי, טענה מילולית כתובה משכנעת נמצאת בבסיס החשיבה, והיכולת של האינטרנט להעביר מילים כתובות לאחרים היא ייעודו המרכזי.

לשם מה כותבים?

כתבה ב-Chronicle of Higher Education השבוע מדווחת על מספר מחקרים של השנים האחרונות שבדקו את הרגלי הכתיבה של סטודנטים. המחקרים ביקשו לבחון אם החשיפה לאינטרנט, והכתיבה בסביבה הזאת, משפיעות לטובה על הכתיבה האקדמית. לפי הכתבה הדעות חלוקות:
Some scholars say that this new writing is more engaged and more connected to an audience, and that colleges should encourage students to bring lessons from that writing into the classroom. Others argue that tweets and blog posts enforce bad writing habits and have little relevance to the kind of sustained, focused argument that academic work demands.
הוויכוח הזה איננו חדש – ואיננו מתנהל רק בהשכלה הגבוהה. גם בכיתות נמוכות שואלים אם סגנונות הכתיבה האופייניים לאינטרנט מתאימים לכתיבה בבית הספר. יש אנשים שחוששים שהכתיבה של תלמידים בתוך בית הספר נפגעת כתוצאה מהכתיבה לרשת – כתיבה שלדעתם איננה עומדת באמות המידה שבית הספר צריך להציב.

הכתבה מביאה את דעתה של קתלין ינסי שאל מאמר חשוב שלה התייחסתי כאן לפני שלושה חודשים. לפי ינסי, התקופה שלנו מלאה בהזדמנויות כתיבה, והיא רואה בזה דבר מאד חיובי. מול הגישה שרואה את הכתיבה ברשת ביטוי אמיתי ורצוי של כתיבה, הכתבה מביאה את דעתו של מארק באוארליין (שגם אליו התייחסתי בעבר), מרצה לאנגלית באוניברסיטה אמורי במדינת ג'ורג'יה. באוארליין טוען שבשנים האחרונות אפשר לזהות ירידה ברורה באיכות הכתיבה של סטודנטים, והוא מייחס את הירידה הזאת לכתיבה החופשית ברשת שאיננה מציבה סטנדרטים. לדעתו, יש כאן פרדוקס:

Why is it that with young people reading and writing more words than ever before in human history, we find no gains in reading and writing scores?
הוא עונה שסטודנטים כותבים לעמיתיהם באווירה של הכל מותר, ולכן במקום שהכתיבה תשתבח עם הנסיון, התוצאה היא אוצר מילים ירוד וחשיבה לא ממוקדת ולא מפותחת.

אלכס ריד, מרצה לאנגלית במערכת האוניברסיטות של מדינת ניו יורק, מגיב לכתבה בבלוג שלו. הגישה של ריד דומה לגישה של ינסי, אבל הוא מהרהר אם יש בכלל טעם או סיבה להעמיד את הכתיבה האקדמית כפיסגת הכתיבה:

Why ask whether writing on the Internet makes you a better academic writer? Why not ask whether academic writing makes you a better user of social media? I suppose it is understandable that academics might want to value a particular kind of academic writing, but in the end that valuation is a demonstration of thinking that is no less sloppy than the poor thinking habits of which they accuse students.
ריד מסכים שאין סיבה לצפות שנסיון בכתיבה לבלוג עוזר לסטודנט לכתוב עבודה אקדמית, אבל הוא מוסיף שספק אם נסיון בכתיבת עבודה אקדמית מסייע לסטודנט לכתוב בקשה לעבודה. הוא מסכם:
The best I think we can say is what should be fairly obvious. The more we write and the greater variety of genres in which we write, the better prepared we will be to write in a variety of genres in the future.
ומפני שכך, נדמה לי שלא צריכים לחשוש מהכתיבה לרשת. אם מטרת בית הספר היא להעניק למתבגר כלים שיאפשרו לו לתפקד בחברה, ואם היום הכתיבה ברשת היא חלק בלתי-נפרד מהחברה הזאת, אין הגיון בהצבת שומרים שידאגו שהכתיבה הזאת לא תיכנס לבית הספר.

— — —

שעה אחרי העלאת המאמרון הזה לבלוג גיליתי שהכתבה ב-Chronicle זכתה לאזכור גם בפורטל מס"ע – אחד המקורות הטובים ביותר למידע על הנעשה בתקשוב החינוכי. שמחתי לראות שגם שם חשבו שיש כאן ידיעה שראוייה להתייחסות.

עכשיו מותר לגלות

עד לפני בערך חצי שנה המחברת של גוגל (Google Notebook) היה כלי שהשתמשתי בו כמעט באופן יום-יומי. באמצעות המחברת יכולתי לא רק לשמור כתובת של דף (כמו סימניות/מועדפים) אלא גם לצטט חלק מהדף שאת כתובתו שמרתי ולהוסיף הערה אישית משלי. בדרך הזאת, כאשר ארגנתי את הקטעים ששמרתי – בתיקיות או באמצעות תגים – נוצר אצלי משהו דומה לכרטיסיות הלבנות שבהן השתמשתי בתקופה שהייתי סטודנט.

אבל לפני חמישה חודשים גוגל הודיעה על הפסקת הפיתוח של Google Notebook. מאז אין טעם להציג את הכלי לאחרים ולהמליץ עליו. ובנוסף, למרות שהמחברות שלי עדיין קיימות ואני יכול להמשיך להשתמש בהן, אינני מרגיש שיש טעם בהמשך השימוש הזה.

חיפשתי חלופות. ההגיונית ביותר היתה דלישס שממילא כבר השתמשתי בו, וגם המלצתי עליו לאחרים. השיתוף שהוא חלק אינטגראלי מדלישס הוא ללא ספק אחד מיתרונותיו הגדולים. בנוסף, היום דלישס מאפשר הוספת הערה בת 1000 תווים, וזה מספיק גם לתיאור די ממצה, וגם לציטוט. אבל התמיכה בעברית של דלישס איננה מספקת בעיני, ואני מעוניין גם בשליטה גדולה יותר על העיצוב – במיוחד ביכולת להבחין בין קטעים מצוטטים לבין ההערות שאני מוסיף. בחנתי עוד כמה כלים, וגם אלה לא ענו על הצרכים.

בחרתי באפשרות אחרת – בלוג חדש שאפשר לעצב כך שהוא דומה מאד למחברת (עם תגים במקום תיקיות). בלוג כזה גם עונה על צורך נוסף שקשור למגבלות של הבלוג הזה. אני מודע לעובדה שהכתיבה שלי לבלוג הזה גובלת בכפייתיות. כמעט כל יומיים מתפרסם כאן משהו חדש, ולכן נוצר הרושם שאני מגיב בכתיבה לכל מה שאני קורא. אבל האמת היא שעבור הרוב הגדול של המאמרונים והכתבות שאני קורא אני מוותר על התייחסות בכתב. כמובן שלפעמים אני מוותר מפני שיש יותר מדי שעליו כדאי לכתוב, אבל לפעמים אני מוותר מפני שקטע מעניין שקראתי איננו מצריך כתיבה של מאמרון אבל כן היה ראוי אזכור, לציטוט של קטע, ולהערה קצרצרה.

וזה הרעיון מאחורי הבלוג ה-"חדש" – "על קצה ה…" – שאני עורך כבר חמישה חודשים. עבור הבלוג החדש הזה קבעתי מספר כללי משחק, שהראשי בהם הוא שאין להקדיש יותר משבע דקות להכנת מאמרון והעלאתו. אם דרוש לי יותר זמן מזה, זה כנראה סימן שהקטע ראוי למאמרון בבלוג הזה, ולא שם. לא כל מה שמופיע בבלוג החדש עוסק בחינוך, אם כי באופן די טבעי, הרוב כן קשור. ההתייחסות שם היא רחבה יותר – קטעים שבדרך זאת או אחרת משיקים לדיגיטאליות באופן כללי, ושגרמו לי להגיד לעצמי "זה שווה ציטוט" יזכו לדקה או שתיים של התייחסות.

אחרי חמישה חודשים של הבלוג החדש (ומעל 100 מאמרונים) אני עדיין לא משוכנע שהוא הכלי שאני רוצה. למרות שיש לו, כמובן, פיד RSS, חסר לי השיתוף שדלישס מאפשר. ולא הכל זוכה לאזכור. אני מגלה שבמידה רבה חשבון ה-gmail שלי ממלא את התפקיד של המחברת הראשית שלי – במקום להגיע לבלוג הזה או לבלוג החדש, קטעים רבים פשוט נשלחים לעצמי ונאגרים שם, בלי שום פומביות. אבל למרות ההתלבטויות, אני מוצא שהבלוג החדש/הנוסף כן עונה על צורך, ואני שמח להמליץ לאחרים לבנות לעצמם מחברת אישית/ציבורית דומה. אם אלה ייפתחו (העסק די קל, ואפשר לבקש עזרה) אשמח לעקוב אחרי המחברות האלו דרך קורא ה-RSS שלי, כפי שאחרים מוזמנים לעשות עבור הבלוג החדש הזה שלי. ואם קוראים של הבלוג הזה יבחרו לא לעקוב אחרי הבלוג החדש הזה … בכלל לא איעלב.

אין לאף אחד מונופול על ההתנגדות לשינוי

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:
No, no, no, no, no. No.

I am willing to accept the idea that the young generation is used to a different way of interacting with information and with each other and that this may have an impact on what they expect from university. But to claim that their minds work differently? Jeez, Louise!

נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:

I remember several years ago, when I was assistant professor at Acadia University, I decided that students could be responsible, so I chose to be flexible about assignment deadlines. Sure, students could still give me their homeworks every week, but they could also rearrange their schedule. Well… I got crap over it… from the students. I am still flexible over the assignments, and I still get unusual drop-out rates. I no longer get bad reviews for it because I no longer tell my students that I am flexible.
למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:
They don’t want to have to “interact”, they want to be told what to do. Of course, it is not entirely the result of how they were educated, because it is just plain harder to take charge of your life… but I don’t think Tapscott realizes how our current system relies strongly on student expectations. It is not University management that is resisting to changes… students are just plain not asking for changes. Students want the country-club-like campus with old-school lectures. Even if it is useless, even if it is boring.
בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:
Have you ever noticed how “Star Trek Academy” is depicted? Exactly like any current-day school. Zero progress. In the recent Star Trek movie, you even have the large lecture hall.

If you have the technology to fly to the stars, why would you cram 500 students in a classroom for a lecture?

Progress will start happening when scifi movies represent schools differently.

אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:
But wait… as a professor, why would I care about how my students do on a 3-hour exam? Does it measure what I care about? Jon Dron said it best: ”So, I have been thinking about what exams taught me:(…) that the most important things in life generally take around three hours to complete.”

We need novelists, NASA engineers, and researchers. People who can work for days, weeks, months, on the same project. What I want from my students is an ability to sit down for hours and days, and work out difficult problems. I see no evidence that training specifically for exams is the right type of training.

בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?

והוא בכלל לא ידע שהוא כותב

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ'רד ווג'וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:
I love using the internet. It is very easy and requires no writing.
ווג'וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג'וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על "כתיבה" התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג'וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו "לימודים".