קטגוריה: בלוגים

מאמרון שכולו היסטוריה

לא פעם נדמה שהרדיפה אחרי החדש היא חלק אינטגראלי של עולם האינטרנט. קצב ההתפתחות הטכנולוגית, והופעתם של כלים חדשים שהשפעתם על חיינו כה רבה, גורמים לנו לחשוב שאין בכלל דמיון בין התקופה שלנו לבין אלו שקדמו לה; ששום דבר היום איננו כמו שהיה פעם. בנוסף, ואולי באופן פרדוקסאלי, התובנות שלנו מהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום מביאות אותנו לראות את העבר במשקפיים של היום.

לפני כשבוע ג'ון נאוטון כתב בבלוג שלו שתוך כדי נקיונות שהוא ערך במגירות שלו הוא נתקל בעותק של מאמר של סי' ריט מילס (C. Wright Mills) משנת 1959 – On Intellectual Craftsmanship, הפרק המסיים של ספרו The Sociological Imagination. בפרק הזה מילס מתאר את התהליך שמתרחש אצלו כאשר הוא חוקר נושא, אוסף מידע ומגבש את מחשבותיו ודעותיו בכתב. מילס כותב לסטודנט מתחיל, ומסביר שהצצה לתוך תהליך הכתיבה של אדם אחד עשויה ללמד יותר מאשר רשימה יבשה של הנחיות פעולה. נאוטון (שאל הבלוג שלו הגעתי דרך הבלוג של ג'ון קונל) מתרשם מהדמיון בין מה שמילס מתאר, לבין הכתיבה לבלוג:

What I discovered was that I was seeing the paper in a new light, because I was now reading from the perspective of a blogger. And some of what Mills has to say rings bells for academics who find themselves reflecting on the relationship between blogging and intellectual work.
ומה מילס הציע? נאוטון מצטט מספר קטעים מתוך המאמר. באחד מאלה אנחנו קוראים:
set up a file, which is, I suppose, a sociologist’s way of saying: – keep a journal. Many creative writers keep journals; the sociologist’s need for systematic reflection demands it. In such a file as I am going to describe, there is joined personal experience and professional activities, studies under way and studies planned. In this file, you, as an intellectual craftsman, will try to get together what you are doing intellectually and what you are experiencing as a person. Here you will not be afraid to use your experience and relate it directly to various work in progress.
הדמיון לבלוג איננו צריך להפתיע אותנו. אנשים כתבו יומנים דורות רבים לפני שהיו בלוגים. ולא קשה למצוא דוגמאות נוספות – דוגמאות שמשקפות היבטים אחרים של הבלוג. לפני ארבע שנים, למשל, באתר Common-place המוקדש לחקר החיים בארה"ב בצעירותה, וו' קלב מקדניאל (אז דוקטורנט, היום, אחרי הדוקטורט, מרצה באוניברסיטת רייס שבמדינת טקסס) פרסם מאמר על הנרי קלארק רייט, פעיל נגד העבדות במאה ה-19, שסגנון הכתיבה שלו מאד הזכיר את הכתיבה לבלוג:
Wright shared several traits with the prototypical blogger—his eccentric range of interests, his resolution "to write down what I see and hear and feel daily," his use of journals to "let off" rants of "indignation," his utopian conviction that writing might change the world, and (not least) his practice of spending the "greater part of the day writing in his room."
המאמר של מילס מוכר לי היטב – ירשתי את הספר בו הוא מופיע מאבי שלמזלי הפנה את תשומת ליבי, מספר פעמים, לפרק המסיים הזה. אבי נפטר שנים רבות לפני שהיו בלוגים. רוב ה-"יומנים" שלו היו כרטיסיות עם קטעי ציטטות ומחשבות שהוא החזיק בקופסאות וקלסרים. לפני כשבועיים, סמוך ליארצייט של אבי, אחי חידש את אתר האינטרנט שלו (הפעם בצורת בלוג). באותה הזדמנות הוא כתב על אבא:
His three children have commented to each other how much he would have appreciated the personal computer and, especially, the World Wide Web. Were it not for the frustrations of a command line interface and limited hard drive storage, he might have seen his own book published in his lifetime. He would often say that “Knowledge is like a web or a net: the more you add to it the more you can catch.”
כאחד שמשוכנע שהבלוג פותח עולמות לחקר, ללמידה, לרפלקציה, טוב לי מדי פעם לעצור ולזכור שהרבה לפני שהיו בלוגים היו אנשים שעסקו בכל המלאכות האלו, ובהצלחה רבה.

השוואה לא הוגנת

פריחתם של בלוגים ושל רשתות חברתיות, בהם הכותב חשוף לעיני כל, משפיעה גם על החינוך. אם בעבר הלמידה של התלמיד נחשפה במבחנים או בעבודות לעיני המורה בלד, היום רבים בדעה שיש ערך רב בחשיפה רחבה. כאשר לכותב (אם מדובר בתלמיד, בפרח הוראה, או במורה) יש קוראים רבים, אלה מהווים תיבת תהודה שבאמצעותה הכותב מצליח לחדד את מחשבותיו, איתם הוא מלבן מגוון נושאים, ובעזרתם הוא מעמיק את הלמידה שלו.

אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו, דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:

To be honest, I never really thought much about doing it any other way. In my zeal to have my students experience the joys of networked learning and prepare for a world where ideas and sharing should be and hopefully will be more transparent, it seems logical.
נדמה לי שעבור כל אחד שאיננו מנהל בלוג או איננו משתתף באופן פעיל ברשת חברתית, השאלה של הסטודנטים מאד הגיונית, ואפילו צפויה. אבל גם בתגובה של שרסקי יש הגיון. עבור אלה מאיתנו שמנהלים בלוגים, החשיפה נעשית למובנת מאליה, ואנחנו מתקשים להבין את אי הנוחות שמי שחדש לנושא הזה מרגיש. זאת ועוד: סביר להניח שמלכתחילה מי שכותב בלוג פחות מוטרד מהשאלות האלו, כך שאפילו קשה לו לתפוס שלא כך עבור כולם. שרסקי מבטא את הקושי הזה כאשר הוא כותב:
Ever since the day I wrote my first blog post and received a comment, I knew that learning in public had huge potential.
משום מה, הוא כנראה חושב שמה שברור לו ברור לכולם – יש ערך רב ב-"למידה בפרהסיה". אבל אפילו אם הציפייה הזאת מוטעית, הוא בכל זאת עורך השוואה מעניינת.
… we have no qualms about student athletes or musicians or actors perform(ing) in public. No athlete ever joins a team and suggests they just want to practice but don’t want to play in front of a crowd.
כאחד שמזדהה עם שרסקי, ורואה ערך רב ב-"למידה בפרהסיה", עלי להודות שלא נוח לי עם ההשוואה הזאת. עוד לפני שהם "מופיעים" לראשונה, ספורטאים ומוסיקאים יודעים שהפומביות היא מרכיב אינטגראלי של מה שהם בחרו לעשות. לא כך עבור לומדים. לא נראה לי מוצדק להגיד לתלמידים (או למורים, או לפרחי הוראה) הרגילים למידה גדולה של פרטיות בלמידה שלהם, שפתאום עליהם לחשוף את ההגיגים שלהם לעיני כולם. שרסקי כותב שלדעתו היתרונות של הפומביות עולים על המבוכה שחשים כאשר מתחילים לכתוב לבלוג. האמת היא שאני מסכים איתו. אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מחייבים את החשיפה אנחנו חוטאים לרוח החינוכית שהבלוג מבקש לבטא.

ושוב על הבלוג והחשיבה

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".
My work on blogs, articles, handbooks, and so on is an invitation to engage in conversation, not a proclamation of what I absolutely know.
סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:

When I write, and even when I speak, I am basically thinking aloud – and readers and listeners are able to follow along.
לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:

Watching others learn is an act of learning.
אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

לאפשר לתלמידים להתנהג כמו ילדים

במאמרון בו הוא מגיב לדברים שכותבת גו'לי לינדסי, טרי פרידמן מעלה נקודה ראויה להתייחסות ללא קשר למאמרון המקורי. לינדסי כותבת על הכללים שיש ללמד תלמידים כדי שהם יוכלו ליטול חלק בשיתוף פעולה מתוקשב בין-לאומי. פרידמן מציין שהמאמרון של לינדסי יכול לשמש חוברת הדרכה למורים שרוצים להשתתף בפרויקטים כאלה, אבל הוא חולק על דעתה בנוגע לקביעת כללי התנהגות.

לדעתו של פרידמן, במקום לקבוע כללי התנהגות (שאין להשתמש בשפת SMS, למשל), חשוב יותר לפתח הבנה כלפי העקרונות שיוצרים בסיס להתנהגות נאותה. הוא כותב:

A set of principles is not the same as a set of rules, because principles are much more wide-ranging and flexible than rules. For instance, one of the principles should be to be aware of the atmosphere, sense of occasion, other people and their moods and so on.
אין כאן שום דבר שעשוי לעורר מחלוקת, ואני מניח שגם לינדסי היתה מסכימה (אם כי, עבור לינדסי, שיש לה נסיון עם כיתות מתרבויות שונות, חשוב יותר להיות מודע לכך שהתנהגויות מקובלות בתרבות אחת עשויות להעליב בתרבות אחרת). אבל הדוגמה שפרידמן מביא מעניינת, בעיני, הרבה יותר מאשר העקרון שהוא מבקש לתאר.

פרידמן מסביר שבקהילות של מבוגרים, כולל אלה הקשורות למקומות עבודה, קיימת מידה לא קטנה של שיחה שאיננה קשורה לנושא שעל הפרק. הוא רואה בשיחות החולין האלו מרכיב חשוב בתפקוד של קבוצה. לכן הוא כותב:

The key issue as far as I’m concerned is not to ban talk of weekend parties and so on, but to help students to realise when the talk of parties has to stop.
לשם דוגמה, הוא כותב על כיתה שהוא לימד בה התלמידים הרבו לשוחח על נושאים כמו מה שהם ראו בטלוויזיה בערב הקודם, בשעה שהם היו אמורים להיות עסוקים במטלות לימודיות. הוא מצא שבמקום לאסור את קיום השיחות האלו, היה יותר כדאי לתת להן להתרחש למספר דקות, ואז לחייך ולהצביע על השעון שלו – רמז שכדאי לחזור למטלה. פרידמן כותב שהתכסיס הזה תמיד פעל. ולא רק זה – להערכתו העבודה של התלמידים היתה טובה יותר כתוצאה מהאווירה הנינוחה שנוצרה. פרידמן מסכם:
… the fact of the matter is that sometimes adults goof off, as my American friends might put it. So we ought to allow kids to goof off too – as long as they learn when to stop!
פרידמן איננו קושר את הנושא הזה לבלוגים, אבל נדמה לי שיש קשר שממש מתבקש. אם אנחנו פותחים בלוגים עבור התלמידים שלנו ומבקשים מהם לכתוב בהם, יהיה זה גול עצמי לקבוע עבורם מה מותר ומה אסור, מה כותבים ומה לא. אף אחד מאיתנו איננו ממוקד מטלה 100% מהזמן, וכלי כמו בלוג ממש קורץ לבעל הבלוג לבחון את האפשרויות, לשחק איתו. באותה מידה שבכוחו של הבלוג להרחיב את מרחב הלמידה, הוא יכול גם להזמין את התלמיד לחרוג מגבולות הלמידה המקובלות. אבל בדיוק עם זה גם המורים וגם התלמידים צריכים ללמוד להתמודד.

המסע האישי של מורה אחת לתוך כיתה ללא נייר

בחודשיים האחרונים מצאתי כבר שלוש הזדמנויות לקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי שכותב על האפשרויות החינוכיות של כיתה ללא נייר. ציינתי שווג'וודסקי מדגיש שהמטרה שלו איננה סתם להוציא את הנייר מהכיתה (אם כי הוא רואה בכך ערך אקולוגי חשוב) אלא שעל ידי הפיכת הכיתה לסביבה דיגיטאלית תוססת, הוא רוצה לשנות את חוויית הכיתה ולהפוך אותה יותר לממוקדת תלמידים ולמידה. ווג'וודסקי איננו היחיד שמתעד את תהליך המעבר מכיתה מבוססת נייר לכיתה דיגיטאלית. בערך באותו הזמן שהוא פתח את הבלוג שלו טרישיה בוק (Buck – התנועה הזאת פשוט איננה קיימת בעברית), מורה לאנגלית ולכישורי כתיבה בבית ספר תיכון במדינת אוהיו, פתחה בלוג בו היא מדווחת על תהליך דומה.

יש הבדלים בין הבלוגים. בחודשיים של הבלוג של ווג'וודסקי, הופיעו בו כבר מעל 170 מאמרונים. בשלושה החודשים של הבלוג של בוק הופיעו בו בסך הכל ששה מאמרונים. ווג'וודסקי אמנם כותב על המתרחש בכיתה שלו, אבל באופן מוצהר הוא רואה את עצמו כשגריר של הדיגיטאליות; המטרה שלו היא גיוס מורים נוספים לרעיון. בוק, לעומתו, עוסקת בהתבוננות עצמית, בבחינת התהליך שהיא והתלמידים שלה עוברים בעקבות המעבר לדיגיטאליות. היא מוכנה לשכנע, אבל בראש ובראשונה היא עוסקת ברפלקציה.

בוק כותבת שעם פתיחת הסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת היא הגיעה למסקנה שאין טעם לדחות את המעבר, והיא פשוט הכריזה לתלמידים שלה שמעכשיו … ללא נייר. מורים אחרים שואלים אותה שאלות לוגיסטיות – אם היא משתמשת במסמכים של גוגל, למשל. היא עונה שכן, אבל מדגישה שזאת איננה הנקודה החשובה. חשוב הרבה יותר הוא השינוי בתפקיד המורה בעקבות המעבר לדיגיטאליות:

Does this jettisoning of time-honored titles mean that the paperless classroom is also lacking a creator, controller and grader? Is the paperless classroom also a teacherless paradigm? The answer is in some regards, yes. I have removed myself from center stage. I have relinquished the need to control every class. I have stopped seeing work as stagnant … completed and submitted by students and then graded by me. I have let go of my need to pre-plan months at a time, in favor of following the path that unfolds as we learn together.
אין זה אומר שעכשיו אין בכיתה מורה, אלא שהדגש השתנה, המיקוד הוסט. היא מוסיפה:
My classes are not, however, teacherless, just less about the teaching and more about the learning. The students know that I am ready and willing to be student to their insights, that they can teach, create, control and even evaluate their own learning. This shift has inspired a true spirit of collaboration, critical thinking, and communication in B304 – it has been an amazing semester and has changed the course of my career for good!
בוק מתארת מספר שינויים שהתרחשו בכיתה בעקבות המעבר לדיגיטאליות, וההתמקדות בלמידה של התלמידים במקום בהוראה שלה. היא כותבת שבשעות המוקדשות לכתיבה היא מעודדת את התלמידים להאזין לנגני ה-mp3 שלהם, ומרשה להם לצאת לשירותים באופן חופשי. בדרך הזאת נוצרת כיתה שיש בה חדוות יצירה. ואכן, יש כנראה אווירה מיוחדת בכיתה שלה – היא מדווחת על שני מקרים שבהם תלמיד שלא הגיע לבית הספר השתתף בשיעור שלה דרך Skype.

אני מניח שעוד לפני המעבר לדיגיטאליות בוק היתה מורה מיוחדת. כפי שידוע היטב לכולנו, הטכנולוגיה איננה מחוללת ניסים, ואין בכוחה להפוך מורה סתמי למורה שמסוגל להלהיב את תלמידיו. אבל אני מתרשם שהדיגיטאליות כן מהווה בסיס שעליו הייחוד של בוק יכול לבוא לביטוי. כפי שהיא כותבת:

Rethinking paper as the primary tool of class is a step in the right direction because it forces a rethinking of the how and why of teaching and learning.
יותר מאשר בוק מתארת את המתרחש בכיתה, הכתיבה שלה מאפשרת לנו לחוות את החוויה שהיא עוברת. בשמחה אמשיך לעקוב אחר הבלוג שלה … אם היא תמשיך לכתוב בו. משום מה אני מתרשם שעבורה הבלוג כבר מילא את תפקידו ככלי שמאפשר הרהור על חוויית המעבר לדיגיטאליות. באותה מידה שאנחנו זקוקים לבלוג של ווג'וודסקי כדי לשכנע בכדאיות של המעבר הזה, אנחנו לזקוקים לבלוג של בוק כדי שנוכל להציץ לתוך כיצד המעבר הזה משפיע על המורה.

דיוקן הבלוגר כדמות אנושית

רוב הבלוגרים שאליהם אני מקשר בבלוג הזה אינם מוכרים לי אישית. בלוגרים ישראלים שעוסקים בתקשוב בחינוך (ובמקרה הטוב אפילו מתפרנסים, פחות או יותר, ממנו) מהווים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר, ואת רוב האנשים האלה אני מכיר. אבל לא כך בנוגע לרבים שכותבים על תקשוב בחינוך באנגלית. התכתבתי עם כמה מהבלוגרים האלה, אבל לרוב אלה היו התכתבויות קצרות, וקשה להגיד שבדרך הזאת נוצרה ידידות. היום נהוג להתפאר ב-"רשתות אישיות ללמידה" שלנו, רשתות המורכבות, לכאורה, מהאנשים שאיתם אנחנו בקשר דרך בלוגים וכלים חברתיים אחרים. אבל אפילו אם הרשתות האלו "אישיות", אין זו אומר שנוצר בהן קשר אישי של ממש.

מידי פעם הבלוגוספירה מתגייסת למשחק (כמו "חמישה דברים שמעולם לא סיפרתי בפומבי" או משהו דומה) והתקווה היא שמשחק כזה יאפשר לנו להכיר את הבלוגרים שאנחנו קוראים בצורה יותר אינטימית. אבל מעניין ככל שהמידע שחושפים יהיה, נדמה לי שהמידע הזה שייך יותר לפרסונה שאנחנו בוחרים ליצור עבור עצמנו, מאשר שהוא מהווה אמצעי שדרכו ניתן להכיר מישהו מקרוב. בסופו של דבר, אני מכיר את האנשים שאת הבלוגים שלהם אני קורא דרך דעותיהם, ודרך סגנון הכתיבה שלהם.

בכלל לא ברור שיש צורך בהכרות אישית. אם הבלוגים שלנו עוסקים בנושאים "מקצועיים", הגיוני שהקשר שנוצר יהיה קשר של דיון סביב הנושאים המקצועיים האלה, או סביב הרעיונות שבבסיסם. אן סיבה לצפות שמישהו יזמין אותנו לארוחה במסעדה, או לבלות במסיבה. אבל כמובן שזה איננו מדוייק. אנחנו מתרשמים מסגנון הכתיבה של בלוגרים לפחות באותה מידה שאנחנו מושפעים מרעיונותיהם. לא נרגיש קירבה לבלוגר שמביע רעיונות שאיתם אנחנו מסכימים, למשל, אם הוא מביע אותם בסגנון מתנשא. ואולי זה נכון במיוחד בתחום החינוך בו הפדגוגיה חשובה לפחות כמו התוכן.

במשך החודש האחרון סטיבן דאונס העלה לתוך הבלוג האישי שלו 11 מאמרונים שמהווים את 11 הפרקים שהוא הגיש כהצעת המחקר שלו לדוקטורט לפני 20 שנה. במאמרון נוסף, אחרי פרסום ה-11 האלה, דאונס מעלה רפלקציה על אותה הצעה, ועל דחייתה על ידי הוועדה שקראה אותה. ברפלקציה הזאת הוא כותב על התגובה שלו לדחייה אז, ועל כיצד הוא מתייחס אליה עוד היום.

דאונס הוא אחד האנשים הפוריים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, גם מבחינת הפרסום שהוא מביא למאמרים ולבלוגים שעוסקים במגוון רחב של נושאים חינוכיים, וגם מבחינת הרעיונות שלו עצמו. הוא חריף מחשבה ונחשב דעתן, ותקיף בדעותיו. לא אתפלא שבדיון איתו אנשים מרגישים מאויימים. אבל במאמרון הזה אנחנו זוכים להכיר פן אחר של האדם.

דאונס כותב על דחיית ההצעה, ועל כך שעד היום הוא דבק ברעיונות שהוא העלה אז. מצטיירת תמונה של אדם שמשוכנע בצדקתו, אבל ללא יוהרה. הוא כותב:

I struggle every day with the question of whether my work is genuine, original and important, whether, indeed, it is even academically and scientifically sound. I look at the work of others – like Varela's, for example – and I am daunted and humbled. But such work, too, is rare. And what I leave behind is so different in format and method and in style and structure (that) a comparison is probably impossible. The best I can do is to work as honestly and as openly as possible, consistent in my pratcice and my principles.
הוא שואל את עצמו מה היה קורה אילו הצעתו היתה מתקבלת, והוא היה ממשיך במסלול אקדמי – האם השפעתו היום היתה אחרת? הוא מודה ש-20 שנים מאוחר יותר הוא עדיין כועס על כך שהמנחים שלו לא יכלו לראות את הערך במה שהוא כתב. והוא בוחן את החרטות שעד היום מלוות אותו:
You know, in life, you have certain kinds of regrets. One kind of regret revolves around the opportunities you never had – what if I had had better schools, better teachers, better jobs, better finances. What if I had been treated fairly here, rewarded justly there, shown this in that place. Things I could never be, places I could never go. These are regrets over things I cannot control. But the other kind of regret – ah. The regret of a man who was not true to himself, who did not give his all, who held himself back or conformed for the sake of advancement, of the man who stopped seeking because he was told what to believe: these are the regrets I could not bear to feel.
בתחילת המאמרון הזה הרהרתי אם יש בכלל צורך בבלוגים מקצועיים כמו אלה שעוסקים בתקשוב בחינוך להכיר את האישיות שמאחורי הבלוג. פיקפקתי בצורך הזה. אבל אין לי ספק שסטיבן דאונס העשיר אותנו בכך שהוא סיפר לנו על עצמו כל כך בכנות.

דוגמה טובה – ובעברית!

מידי פעם מזדמן לי לעיין בבלוגים שמלווים קורסים בהשכלה הגבוהה. שמתי לב, למשל, שבמספר קורסים בטכנולוגיות בלמידה אחת המטלות היא בניית "Personal Learning Network", וכמעט תמיד התוצאה היא בלוג שבו הסטודנט מכריז בגאווה שעכשיו יש לו רשת ללמידה אישית. הבעיה היא שעיון בבלוגים האלה מראה שהם דלים מאד. ברוב המקרים יש בהם מעט קישורים למגוון כלים שלא ממש זוכים לשימוש. במקרה הטוב, בבלוגים האלה הסטודנטים מספרים על הפעילויות השונות שהם מכינים (או מתכוונים להכין) בעבודה המעשית שלהם. לא נעים לשפוט תוצאה מבלי שמכירים את הכוונה, אבל הרושם הכללי הוא שהסטודנטים אינם מבינים לא בטכנולוגיה, ולא בפדגוגיה. אינני יודע לפי אלו אמות מידה המרצים של אותם סטודנטים מעריכים את הבלוגים האלה, אבל יתכן מאד שהסיבה שהבלוגים האלה מאכזבים היא שההנחיות של המרצים אינן ברורות והסטודנטים אינם מבינים מה רוצים מהם.

לדאבוני, התרגלתי לכך שהבלוגים של פרחי הוראה שאני מוצא סובלים מהפגמים האלה. אבל לשמחתי לפעמים המצב שונה, והשמחה שלי כפולה כאשר הבלוגים הטובים שאני מוצא הם מישראל.

במשך כחמישה חודשים, מתחילת שנת הלימודים הנוכחית, יורם אורעד, במכללת דוד ילין, מנהל חלק ניכר מקורס בהוראת הפיסיקה על גבי בלוג. בבלוג הזה הוא מעלה נושאים לדיון, והסטודנטים מגיבים לנושאים האלה, כאשר עיקר הפעילות היא פרסום רפלקציה על העבודה המעשית שלהם. מתוך תשעה הסטודנטים בקורס שבעה מנהלים בלוגים די פעילים (בערך 20 מאמרונים במשך חמישה חודשים). אפשר להגיד שהבלוג של יורם מהווה אתר של הקורס – אתר שמופק על תשתית קלה וידידותית, ואילו הבלוגים של הסטודנטים הם המחברות האישיות שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום. לו לא הכרתי בלוגים אחרים של מנחים של קורסים שניסו לתפקד בצורה דומה, ואת הבלוגים של סטודנטים שהם קשורים לבלוג המנחה, אולי לא הייתי מתרשם. אבל נדמה לי שהתפקוד המוצלח של המערכת הזאת יוצא דופן, ולכן יש טעם לנסות ללמוד מהנסיון.

לפני שבוע יורם העלה לבלוג שלו סיכום ביניים על השימוש בבלוג בקורס, בו הוא מציין יתרונות וגם חסרונות של הבלוג. הוא מדגיש את קלות השימוש של הבלוג, ומציין שהוא איפשר לסטודנטים לקרוא את הרפלקציות של עמיתיהם. העובדה שהפלטפורמה שבה השתמשו לא איפשרה העלאת קבצי וורד או פוארפוינט נרשמת כמגבלה, אם כי יורם מציין שהוא מצא פתרון באמצעות וויקי לקורס אליו הועלו קבצים כאלה. הוא מתייחס לפתיחות באמביוולנטיות – גם כיתרון אך גם כחסרון. היו סטודנטים שהעדיפו לא להשתמש בבלוג ולהגיש את הרפלקציות שלהם באמצעות הדואר. יורם מסכם:

אני מוצא שהשימוש בבלוג הוכיח את עצמו ככלי נוח ויעיל באימוני ההוראה וכן עבור שיעורי הדידקטיקה. עושר האפשרויות שבו מאפשר דברים רבים כגון התאמה לסגנון אישי של הסטודנט, שילוב אלמנטים ויזואליים שונים ועוד.
מעיון בבלוג שלו ובבלוגים של הסטודנטים, אני שמח להסכים.

שיפרחו מאה התייחסויות

לפני כשבוע כתבתי כאן על מאמר של קתרין ינסי על "הכתיבה במאה ה-21". כתבתי שינסי רואה בכלים האינטרנטיים החדשים מנוף לעידוד הכתיבה, ולהענקת מעמד מכובד יותר של הכתיבה בחיינו. אתמול אסתי דורון, בבלוג שלה, המשיכה את ההתייחסות למאמר. במרחב הבלוגי כל אחד מגלגל רעיון בציפייה, או בתקווה, שהוא יגיע לאחרים שיידעו לעבד אותו לצרכים שלהם. אני ציינתי שקראתי את המאמר של ינסי דרך קישור שנשלח אלי, ואסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר דרך הבלוג הזה. מאוחר יותר מצאתי מספר התייחסויות למאמר בבלוגים שאני בדרך כלל קורא, אבל בגלל עומס עניינים הגעתי אליהם רק בשבוע ויותר של איחור. כנראה שהמאמר הצליח להרשים רבים, וטוב שכך.

האם חשובה שרשרת המסירה? אישית, מחמיא שאסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר של ינסי דרכי, אבל אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי נעלב. העיקר הוא ההתייחסות, והחשיפה לחשיבה של אחרים. דרך תגובה למאמרון ההוא כאן הגעתי, למשל, לבלוג של ניקי אהרוניאן, בלוג שלא הכרתי בכלל, למרות שניקי, שכותבת באנגלית, גרה בארץ ועוסקת ברבים מאותם הנושאים שמעסיקים אותי. בבלוג שלה, גם ניקי כתבה על המאמר של ינסי, ובמאמרון שלה היא מעירה נקודה חשובה מאד:

As I experiment with blogging in the classroom, I am convinced that that has the potential to form part of a new curriculum which takes into account that writing has changed, is changing and that many of our students are actually writers.
נעים לי ללמוד שהשינוי הזה מתרחש אצל התלמידים שלנו – אבל כמובן שלא רק אצלם זה קורה. התגלגלות המאמר של ינסי, מקורא לקורא וממתייחס למתייחס, מצביעה על שינוי דומה אצל מבוגרים. השינוי אולי קטן, אבל הוא משמעותי. אסתי כותבת שמיד עם קריאת המאמרון שלי, היא התחילה ליצור התייחסות – התייחסות שנרקמה תחילה בראש שלה, אך הפכה, כמובן, למאמרון חדש בבלוג. אצל כולם ההתחלה הזאת די מוכרת – כולנו מגבשים לעצמנו תובנות לאירועים ולהתרחשויות סביבנו. אבל ההמשך עדיין איננו תופעה נרחבת, אם כי בעידן הדיגיטאלי היא נעשית יותר ויותר נפוצה. אסתי גיבשה את התובנות שלה דרך הכתיבה האישית/ציבורית של הבלוג. היא כותבת:
מניסיוני אוכל לומר, שהכתיבה בבלוגספירה העצימה אותי מאד, גרמה לי להתפתח מקצועית ולתקשר באמצעות הרשת עם אנשים שמעולם לא הכרתי העוסקים בתחומים המשיקים לשלי.
אנשים שאינם בלוגרים נוהגים לחשוב שיש משהו נרקיסיסטית בכתיבה הזאת, כאילו מי שכותב בלוג עסוק רק בעצמו. אבל אסתי מיטיבה לתאר את המרחב הבלוגי, מרחב שבו אנחנו קוראים וכותבים, ומגלגלים רעיונות על מנת לגבש את חשיבה של עצמנו ותוך כדי כך לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. וזאת בעצם הכתיבה שעליה ינסי כותבת במאמר שלה. אסתי מסיימת את המאמרון שלה בהבאת משאלה:
הייתי רוצה לראות עוד ועוד מורים שנכנסים למהלך, (ו)פותחים בלוגים …. הייתי רוצה לראות עוד מורים שחווים התפתחות מקצועית בעקבות הכתיבה, התפתחות שבוודאי תקרין גם על תלמידיהם.
אני, כמובן, משוחד. אבל אני משוכנע שהסיפור הפשוט הזה על גלגוליו של רעיון, ועל המקום שהכתיבה יכולה לתפוס בחיים שלנו, צריך לשכנע מורים שאכן כדאי להם להצטרף למרחב הבלוגי שעליה אסתי כותבת – גם בשביל תלמידיהם, וגם בשבילם עצמם.

ספק אם הורגש

אני מודה שאני מקפיד לכתוב לבלוג הזה מספר פעמים בשבוע בצורה כמעט אובססיבית. לעתים די קרובות אנשים שואלים אותי כיצד אני עומד בקצב הזה, ואני מצליח להבין לא נכון את כוונתם ומשיב שבאמת מתבקש לכתוב לפחות פעם אחת כל יום, אבל מה לעשות, אני בכל זאת חייב מידי פעם לטפל בענייני פרנסה ומשפחה. גם אם יש מידה של כפייתיות בהרגלי הכתיבה שסיגלתי לעצמי, אני זקוק להרגל הזה. כאשר אינני מצליח לכתוב אני מגלה שהחשיבה שלי נעשית מטושטשת. אני מקפיד לעיין בחומרי קריאה רבים ומגוונים, ובלי הכתיבה אינני מצליח לעכל את הכל ולעשות סדר בראש שלי. עבורי, הכתיבה לבלוג הוא ניקוי ראש. אני צריך לכתוב כדי לסכם לעצמי את מחשבותיי, כך שכאשר אני נתקל בנושאים חדשים, אני מסוגל להתייחס אליהם בצורה צלולה.

והנה, כמעט שבוע שלם חלף מבלי שכתבתי לבלוג. היו לי, כמובן, סיבות, או לפחות תירוצים, טובים שמסבירים את הפסקת הכתיבה. גם אם רוצים לבלות את כל היום בקריאה של חומרים מעניינים, צריכים בכל זאת לדאוג לפרנסה ולמשפחה. אבל במשך שבוע שבגלל מספר סיבות התקשיתי למצוא הזדמנות לכתוב, הצטברו אצלי מאמרונים רבים שהיו מאד ראויים להתייחסות. כמה מאלה כמעט צעקו "כתוב עלי", ולו רק כמה משפטים (כאילו שאני מסוגל לכתוב רק "כמה משפטים"). שהנושאים האלה הצטברו אצלי, ולא הצלחתי לכתוב עליהם ודרך הכתיבה לנקות את השולחן. נעשה לי יותר ויותר קשה לעשות סדר בראש. חסרו לי השקט והמיקוד שמאפשרים לי לשקול ולבחון נושאים חדשים. איבדתי את הריכוז.

ואם אני סוף סוף מצליח לחזור לכתיבה, הגיוני לחשוב שפשוט אבחר נושא ואתחיל שוב לכתוב. אבל משום מה, הרגשתי צורך לבחון את הסוגיה הזאת לפני הקפיצה לתוך הכתיבה ה-"חינוכית" הרגילה. וכהרגלי, יש לכך שני טעמים שהם קשורים לאחד הנושאים האהובים עלי כאן – הכתיבה לבלוג. אחרי הפסקה של שבוע גיליתי שקשה לי לכתוב. הדרך לפרסום המאמרון הזה סלולה בקטעי משפטים שלא הובילו לשום מקום ונשמטו. הכתיבה הזאת זרמה עוד פחות מהרגיל. יש בוודאי אנשים שעבורם שבוע ללא כתיבה איננו נחשב כ-"הפסקה", אבל בשבילי מדובר בפרק זמן שפגע ביכולת שלי לכתוב בבהירות (או במשהו דומה לבהירות). ומהפרטי לציבורי: סביר להניח שדממה של שבוע בבלוג הזה, מחרישה ככל שתהיה לאוזני, בקושי נשמעת (או מורגשת) אצל אחרים. אבל לא נורא. לפי תפיסתי זה אפילו די הגיוני. בלוג הוא אמנם כלי ציבורי, אבל בראש ובראשונה, הוא אמצעי לניהול דיון פנימי של הכותב עם עצמו.

לא רק בקצוות העבודה

רבים מהמאמרונים של קונרד גלוגאוסקי עוסקים בשילוב השימוש בבלוגים במטלות הלימודיות של התלמידים שלו. הוא בוחן כיצד הבלוג פועל ככלי רפלקטיבי שמאפשר לתלמידים לזכך את המחשבות שלהם, וגם כיצד הוא מסייע בליבון כיתתי של סוגיות שונות. בנוסף, גלוגאוסקי גם בוחן את המקום שלו, כמורה וכבלוגר, בתוך התהליכים האלה. השבוע המחשבות שלו בנושא מביאות אותו להרהר בדרכי ההערכה המתאימות לסוג המטלות שהוא נותן לתלמידיו:
My biggest challenge as a teacher-researcher was to figure out what kind of role I should play in the community. The traditional role of the teacher seemed inadequate. I knew that, as active bloggers and communicators, the students would not respond well to a teacher who enters the class blogosphere only to assign work or to evaluate their writing.
היה לו ברור שהוא איננו צופה מחוץ, מחכה בקו הגמר לעבודות מהתלמידים, מוכן לתת ציון. גם עם מטלות שבהן הוא איננו מעורב ישירות בתהליך הכתיבה, הוא ממלא תפקיד של קורא, ואותה קריאה מגדירה אותו כהרבה יותר מאשר רק "מעריך". כצפוי, התפקיד הזה דורש ממנו לאמץ דרכי הערכה שמתייחסות לתהליך ולא רק למוצר המוגמר:
Once I started responding to student work in a readerly fashion and participating as a contributor, reader, and not just an evaluator, I realized that it would be unfair to the students to reduce all their rich interactions and complex online presence to a B+ or a 13/15. I realized that I needed to develop an assessment strategy that would take into account the complexity of student interactions online and recognize the process as much as the final product.
אני מניח שאין חדש כאן – לא עבור קוראיו, ובוודאי לא עבור גלוגאוסקי עצמו. אבל הוא מוסיף שמטלה שבה הוא ביקש מתלמידיו לכתוב התייחסויות אישיות לעבודות השונות שהם קיבלו במהלך הסמסטר חידדה אצלו תובנה חשובה. הוא מצא שבמהלך העבודה על המטלה הזאת התלמידים שלו פנו לעמיתים שלהם לכיתה כדי לברר נושאים שונים. אבל:
Then, I realized that none of the children asked me for feedback. It didn’t take long to realize that, a) they didn’t see me as a contributor in the community, and b) they associated me with corrections and grades. At this stage, they were not ready for corrections yet – they were simply interested in having conversations about their ideas. They needed somebody to talk to and, as their teacher, I was not at the top of their list.
גלוגאוסקי מציין שמורים בדרך כלל ממקמים את עצמם בשני הקצוות של תהליך הלמידה הכיתתי – במתן המטלה, ובהערכת הביצוע. לעומת זאת, הם אינם יודעים כיצד להשתלב בחלק הגדול, והעיקרי, שנמצא באמצע – ההתלבטות, ההרהור, הליבון, ה … למידה. הוא כותב שמעורבות המורה בקצוות התהליך מחזקת את המבנה ההיררכי של הלמידה הבית ספרית. לעומת זאת:
… a teacher who enters a community of independent learners/writers/researchers to support and encourage student learning removes that hierarchical structure and encourages students to become more involved in the assessment process.
חשתי נימה של אכזבה בדבריו של גלוגאוסקי. העובדה שתלמידיו פנו לעמיתיהם ולא אליו גרמה לו להרגיש שהוא נמצא מחוץ לקהילת הלומדים שהוא מנסה לבנות בכיתה שלו. הוא כותב שהוא חש שהוא צריך להיות יותר מעורב בחלק האמצעי הזה. אבל העובדה שתלמידיו מרגישים שהם יכולים לפנות לעמיתים, ולתת ולקבל עזרה אמיתית מהם, היא בעצם הוכחה שגלוגאוסקי מצליח בבניית אותה קהילה לומדת שעליה הוא כותב.