לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:

המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:

דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין "השמרני הבולם" לבין "החדשני הנחפז". החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש "שמרנים בולמים" שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-"שמרנים בולמים" שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש "חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-"חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על "התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית" (עמ' 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם "מיתוסים" שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:

את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, "הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר", רותם ואבני מציינים בצדק ש:

למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר". הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:

אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה "end" באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-"קץ" אלא, ובעיקר, ב-"מטרה", ב-"תכלית". עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-"מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות", אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את "מיומנויות המאה ה-21" מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:

הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה "technological solutionism" הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-"technological solutionism" איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-"כל תלמיד חייב ללמוד תכנות" (מיתוס מס' 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:

חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של "ידע" שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג'ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-"תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית" (מיתוס מס' 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:

מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה "כלי קצה" יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על "מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית" (מיתוס מס' 5) רותם אבני כותבים:

השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:

עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג "תוצאות" לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס' 1 – "מיתוס קץ בית הספר"), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס' 6, מיתוס "ארגז הכלים הדיגיטאלי", חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:

מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת "להגדיר צורך ומטרה פדגוגית" כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס' 8, "טכנולוגיה היא רק אמצעי") שהטכנולוגיה היא:

מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס' 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו "למידה דיגיטאלית" או "פדגוגיה דיגיטאלית".

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-"אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית" (מיתוס מס' 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא "טובה יותר מלמידה מסורתית" מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:

עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית…. (עמ' 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה"ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

זה מזכיר לי את קבוצות הדיון

אי-שם בהיסטוריה הקדומה של האינטרנט בחינוך, קבוצות דיון נראו לרבים ככלי חינוכי חשוב. אפשר היה להבין למה. בין היתר, קבוצות הדיון הגמישו את מגבלות הזמן והמקום של הכיתה המסורתית. פתאום דיון בכיתה כבר לא היה צריך להסתיים עם הצלצול. אפשר היה להמשיך אותו גם בשעות הערב, מהבית. לאלה מאיתנו שייחלו לחוויה לימודית עשירה ואותנטית יותר, ושסברו שהלמידה איננה מתרחשת רק בכיתה, קבוצות הדיון היו צעד בכיוון הנכון. היה, כמובן, גם צד בעייתי יותר. הרי בשיעור הפרונטלי הרגיל שבו המורה ביקש לקיים דיון רוב התלמידים ידעו שאם הם יושבים בשקט ועושים פרצופים הרומזים שהם טיפה מתעניינים במתרחש הם יוכלו להתחמק מהבעת דעה. לדאבונם הם גילו שבקבוצות הדיון הם נדרשו לכתוב כמה משפטים במקום להיות לגמרי פסיביים. זאת ועוד: גם המורה, במקום להקשיב לקומץ דוברים ולסיים את העניין, נדרש להקדיש את הערב ה-"פנוי" שלו לקריאת הגיגיהם של תלמידים שכתבו את מה שהם כתבו רק כדי לצאת ידי חובה, ואפילו להגיב להם.

קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.

ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם "יודעים את התשובה":

Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.
לעתים קרובות מדי תלמידים בכיתה "לומדים" שהם אינם חשובים, שאף אחד איננו מעוניין במה שיש להם להגיד. בדרישה שלו שכל אחד יצביע דלייני נלחם נגד המצב הזה. הוא מבקש לגרום לסטודנטים להאמין בערך העצמי שלהם. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שהמטרה הזאת היתה בבסיס של השימוש בקבוצות דיון בתחילת הדרך, וגם בבלוגים, בחינוך. בזמנו נהגנו לציין שלא פעם תלמיד שלא מצליח להתבטא במסגרת של שיעור פנים אל פנים מסוגל לתרום רבות לכיתה שלו באמצעות הרשת, וכך גם לזכות בהערכה של עמיתיו.

אני חושש שהתפתחותם של "ספרים דיגיטאליים", של "עצמי למידה" למיניהם, וכמובן גם של כלים לאיסוף נתונים וניתוחם, האפילה על ההתייחסות אל כלים דיגיטאליים כאמצעים להעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד. דבריו של דלייני מזכירים לנו שמעבר ליכולתם של כלים דיגיטאליים להנגיש מידע או להמחיש תופעה, בתשתיתם הם יכולים "ללמד" תלמידים שיש ערך וחשיבות במה שיש להם להביע.

ביטוי לערך הזה אפשר למצוא בהנחיות שכותב פול מונהיימר, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר במדינת אורגון, לתלמידיו בעניין הבלוג השיתופי של הכיתה שלהם. מנהיימר כותב:

When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to 'show off'. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.
תלמידים שאינם מצביעים מפגינים את העדר תחושת המסוגלות של עצמם. כאשר הם כן מצביעים – בדיון בכיתה, בקבוצת דיון, בבלוג – הם מגלים שיש להם מה להגיד, גם אם הם לא היו מודעים לזה קודם.

אולי ידענו זאת, ובכל זאת …

חודש שלם עבר מאז שפרסמתי כאן מאמרון. אין טעם לגייס שוב את אותם ההסברים ו/או התירוצים שכבר מניתי בעבר. הסיבות שבגללן הכתיבה לבלוג נדחקה הצידה הפעם אינן חדשות, ולמען האמת, הן אינן חשובות. אפשר, לפחות, להתנחם בכך שבוודאי השתיקה הממושכת הזאת לא הורגשה אצל אף אחד. ובכל זאת עלי לציין שהפגרה הארוכה הזאת מהכתיבה הגיעה בזמן לא מתאים היות ובמהלך החודש הזה נתקלתי במספר נושאים שהיו ראויים להתייחסות. בלב כבד אני נאלץ לדלג על התייחסות לרבים מאלה, אבל על לפחות אחד אינני רוצה לוותר.

במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה מיכאל פלדסטין הגיב להרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:

We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.
לפי קורמיה, ואנשי החינוך רבים בוודאי יסכימו איתו, כולנו שוכחים את מרבית ה-"מידע" שאנחנו קולטים במהלך שנות הלימודים שלנו. לכן, המטרה של מערכת חינוכית איננה צריכה להיות הקניית עוד ועוד מידע, אלא לעורר את הרצון לדעת, להגביר את המעורבות של הלומד בתהליך הלמידה. לזה פלדסטין מוסיף:
Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.
הבעיה שפלדסטין מציג איננה חדשה. היא בוודאי מוכרת לכל איש חינוך ששוב ושוב חש תסכול כאשר הוא נדרש "להעביר חומר" במקום לגרות סקרנות. מערכות ההשכלה של היום מקשרות בין הידע שנרכש לבין ההצלחה בשוק העבודה, ופלדסטין מבכה על כך שאיננו יכולים להצביע על קשר בין התלהבות מהלמידה לבין הצלחה בעובדה. צריכים להודות שהתלונה של פלדסטין איננה חדשה. היא אפילו די נדושה. אם זה היה כל מה שהוא כתב לא היתה לי סיבה להתייחס למאמרון שלו כאן, ובוודאי לא באיחור של חודש. אבל בהמשך לאותה פיסקה פלדסטין מדגיש שלו יכולנו להראות שלמעורבות והתלהבות בלמידה יש יתרון כלכלי למשלם המיסים, היה סיכוי לשכנע שכדאי להשקיע בהן. הוא כותב:
It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.
ואז הוא מוסיף:
Oh, wait.
בהמשך פלדסטין מדווח על סידרה של סקרים שנערכה על ידי חברת גאלופ (חינם, אבל דורש רישום) שבחנו את הקשר בין wellbeing – תחושה של אושר – לבין התפוקה במקומות עבודה. מתברר שאנשים שהם בעלי גישה חיובית כלפי הלמידה הם גם יעילים יותר בתפקידים שלהם בעבודה. אחרי שהוא סוקר את המרכיבים השונים של wellbeing, ובוחן כיצד אלה קשורים לתקופת הלימודים, פלדסטין מסכם:
If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.
בעצם, אנחנו עדים כאן לאימות הטענה שהשכלה כללית במדעי הרוח, השכלה שמרחיבה את האופקים ומעוררת עניין בעולם שסובב אותנו, נמצאת בבסיס להצלחה בעבודה ובחיים. זאת איננה, כמובן, קביעה חדשה, אם כי בימינו מעטים מעיזים לבטא אותה. אבל הפעם, בעקבות הסקרים של חברת גאלופ, לפלדסטין יש הנתונים להוכיח את זה. לעתים קרובות מדי מגייסים נתונים סטטיסטיים על מנת להעמיד אותנו מול העובדות הקשות של החיים, ואילו הפעם הנתונים הם לצד גישה הומניסטית להשכלה.

אולי עבור אלה מאיתנו שההשכלה היא האמצעי לפיתוח האזרח והאדם הראוי אין שום דבר כאן שיפתיע. אבל פלדסטין מראה שאפילו עבור אלה שרואים במערכת החינוך אמצעי לפיתוח עובדים מסורים ההשכלה הכללית, ועידוד התשוקה ללמוד, הם לטובתם.

ויש גם היבט טכנולוגי לדבריו של פלדסטין. הוא מדגיש שהערך המרכזי של טכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך הלמידה נמצא ביכולת של הכלים האלה לעזור ללומדים לחוש את המסוגלות העצמית שלהם. הוא מדגיש שכלים שמאפשרים ללומדים להתקדם מבלי שיתביישו בדברים שאינם יודעים הם תרומה משמעותית לשיפור הלמידה. עם זאת, הוא איננו מעמיד את הטכנולוגיה במרכז – לא לכשלון המערכת החינוכית ולא להצלחתה:

The core problem with our education system isn't the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”
מדבריו של פלדסטין, ומהנתונים שהוא מביא, משתמע שכאשר התקשוב מגויס להכשרת הלומד לאינטרסים של שוק העבודה התוצאה היא לעתים קרובות הפוכה – אדם שאיננו מצליח במקום העבודה שלו, וגם פחות מאושר. סביר להניח שאלה דברים שכל איש חינוך חש באופן אינטואיטיבי, אבל טוב לגלות שיש להם גם עיגון בנתונים.

המילים מילות שינוי, אבל הידיים …

התחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני בערך שלושה שבועות. אי שם במהלך הכתיבה טיפה איבדתי את הפואנטה. ידעתי שמשהו מרגיז אותי, ובגלל זה, כמו במקרים רבים אחרים, החלטתי לכתוב. אבל היה לי קשה להצביע על מה בדיוק הפריע לי. בנוסף, תוך כדי הנסיון להכין את המאמרון הזה מספר נושאים אחרים שנראו לי ראויים להתייחסות מהירה דחקו את המאמרון הזה הצידה. כמובן שלא נורא אם מתחילים לכתוב משהו ומגיעים למסקנה שמפני שלא יודעים כיצד לסיימו פשוט עוזבים אותו – הרי ממילא חלק מרכזי של הכתיבה לבלוג הוא הנסיון להבהיר את המחשבות שלנו לעצמנו, ואם כמה פיסקאות מגיעות למגירה בלבד, לא קרה שום אסון. אבל אחרי שהשלמתי עם זה שמה שהתחלתי לכתוב מיועד רק למגירה קראתי מאמרון אחר שחידד עבורי למה חשבתי שחשוב לכתוב אותו, וגרם לי לנסות להשלים אותו. וכך אני מנסה לעשות עכשיו.

אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים. כך עושה כתבה שהתפרסמה בחודש דצמבר באתר District Administration.

הכתבה יחסית קצרה – בסך הכל 1000 מילים. אבל בנפח המצומצם הזה הקורא זוכה לסקירת בזק על כמעט כל דבר שהיה, או יהיה, במודה במרחב החינוכי. אין בה, לפחות לא באופן מוצהר, סגידה לטכנולוגיה. כדי שלא נחשוד שהתקשוב הוא זה שמחולל שינוי, בפתיחת הכתבה מזכירים לנו שהגישה החינוכית, או במקרה הזה, "תיאוריות חדשות" בתחום ההוראה והלמידה, היא שמובילה את השינוי:

Some exciting advancements are on the horizon for classrooms in 2015. While they sound technical, the biggest changes aren't going to be driven by an app, a computer program or a new kind of tablet – they will come from new theories about how to engage both students and teachers in the classroom.
רגע. מותר לעצור לרגע ולתהות – על מה הוא מתלונן? הרי אם היו זונחים את התיאוריות ומעלים על נס את הטכנולוגיה, הוא (זאת אומרת, אני) בוודאי היה מגיב בציניות ששוב חושבים שהכלים יחוללו את השינוי. ואם כך, למה הוא מתלונן כאשר דווקא כן מציבים את התיאוריה במרכז? האם הוא (זאת אומרת, אני) לא יכול להגיד מילה טובה על שום דבר?

תוך כדי הכתיבה אני מודה שעצרתי את עצמי מספר פעמים ושאלתי את השאלה הזאת. מה מפריע לו (זאת אומרת, לי) כל כך בכתבה הזאת? ולבסוף, נדמה לי שמצאתי את התשובה. לפעמים השלם גדול מסך חלקיו, אבל לפעמים הוא גם קטן מהם. ובמקרה הזה, נדמה לי שכך המצב. כך קורה שמהצהרה כללית שהטכנולוגיות של היום יכולות לקדם למידה המותאמת לכל תלמיד, אנחנו פתאום פוגשים טענה גורפת שבכיתה של 25 תלמידים שבה לכל תלמיד מחשב נייד, כל תלמיד יוכל להיות עסוק במשימה שונה. ולא רק זה, אלא שיום הלימודים יוכל לגלוש מעבר לשעות בית הספר:

Online and blended learning opportunities, flipped classrooms and instructional videos will allow teachers to work with students on a more individual basis, Soule says. That will be especially true in schools with 1-to-1 or BYOD programs. In a class of 25 students with 25 laptops, every student can be working on a different task, Seltz says.

Such technologies will also make the classroom more of a 24/7 experience in 2015 and beyond, Soule predicts. This will make it easier for students to collaborate on group projects from home and also to take digital courses – like AP or elective classes –that they don’t have time for in their regular schedule.

כל זה טוב ויפה (שימו לב שעכשיו תלמידים ישתפו פעולה בהכנת פרויקטים מהבית לא מפני שאלה מעוררים בהם חשק ללמוד אלא כי אין זמן עבורם ביום הלימודים הרגיל), אבל ספק רב שבמסגרת הדרישות של מערכות החינוך של היום בתי הספר יאפשרו לכל תלמידיהם לעסוק במשימות אישיות. זאת ועוד: אפילו אם אנחנו אמורים להתייחס ברצינות לגלישת יום הלימודים לתוך שעות הפנאי של התלמיד ולראות בגלישה הזאת דבר חיובי, בכל זאת נצטרך להכיר בכך שה-"גלישה" הזאת באה בסתירה לגישה של עידוד העיסוק במשימות אישיות שעליה הצהירו רגע לפני כן. הרי הגיוני לחשוב שהאפשרות לעסוק במגוון משימות שונות חייבת להכיל גם את האפשרות לעסוק בדברים שאינם קשורים ישירות לבית הספר. אבל נדמה לי שהבעיה כאן איננה בתפיסה חינוכית זאת או אחרת, אלא פשוט בגיבוב של אוסף של קלישאות לתוך כתבה קצרה.

אנחנו פוגשים את התופעה הזאת לכל אורך הכתבה. במספר פיסקאות שעוסקות בהכוונת הלמידה על ידי התלמידים עצמם אנחנו לומדים שלפעמים יצירת ההכוונה העצמית היא מלאכה פשוטה שבסך הכל דורשת:

explaining to them why they have to learn what they’re learning
אבל מסבירים לנו גם שהיא יכולה להיות מורכבת יותר ומחייבת שהתלמיד יפעל בשיתוף עם המורה כדי לעצב את הלמידה שלו (עוד קלישאה נהדרת). והנה, מיד אחרי תיאור של קשת האפשרויות הזאת מגישים לנו דוגמה מהשטח:
Students identifying and tracking their own strengths and weaknesses is also gaining ground in schools, Soule says. She recently met a Washington, D.C., second grader who was updating her learning profile on an iPad, and was able to point to her goals for the day and update her progress – instead of leaving the task to the teacher.
את המשמעות המעשית של עדכון עצמי של דיוקן הלמידה של תלמידה בכיתה ב' (בעזרת מכשיר iPad!) משאירים לדמיון הפורה של הקורא.

כצפוי, לא מפקירים את מקומם של הנתונים במהפכה החינוכית המתחוללת, אם כי כאן אנחנו פוגשים הבחנה מעניינת. מוסרים לנו שעד היום עסקו ב-"data-driven instruction", אבל היום המינוח הזה כבר פסה (ממש: "forget about data-driven instruction") כי אנחנו כבר עוברים ל-"data-informed instruction". מה ההבדל?:

With data-informed instruction, teachers use data not to just look at what is wrong, but how and why it’s wrong. Then they use that information not as a basis for what subjects to teach more of, but for what to teach differently.
אם מההסבר הזה אנחנו אמורים להבין שעד היום מורים "השתמשו" בנתונים רק על מנת לזהות מה לא בסדר, ולא על מנת לתקן משהו, מצב החינוך עוד יותר עגום מאשר תיארנו אפילו בתחזיות העגומות ביותר.

בקיצור, יש כאן כתבה עמוסה בקלישאות שבסופו של דבר מצליחה רק לשכנע שמרוב שינויים מהפכניים העתיד של החינוך כנראה ייראה די דומה למה שהוא היום, מלבד זה שאולי אנשי תדמית יעבדו שעות נוספות לנסות לשכנע אותנו אחרת. יותר מאשר כתבה כזאת משכנעת אותנו שצפויים לנו שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, היא מזכירה לנו שבאופן די תדיר תחזיות אפוקליפטיות בנוגע לשינויים בחינוך מכזיבות.

בסוף השנה האזרחית לארי קובן פרסם תחזית אחרת בבלוג שלו. קובן סוקר רבים מאותם השינויים המוזכרים בכתבה ב-District Administration כדי לנסות לחזות כיצד ייראה בית הספר בעוד עשר שנים. ואחרי שהוא מונה את אלה הוא כותב:

With all of the above occurring, one would think that by 2025, age-graded schools and the familiar teaching and learning that occurs today in K-12 and universities would have exited the rear door. Not so.
קובן איננו טוען שהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך הכיתה, או הפיכתה, או כל שינוי אחר, לא ישפיעו על החינוך. אבל הוא טוען שההיסטוריה מלמדת שבמקרה הטוב כל אלה יובילו רק לשינויים זעירים והדרגתיים. גם אם היא הרבה פחות מלהיבה מהמסקנות של הכתבה ב-District Administration, המסקנה שלו הרבה יותר משכנעת:
None of these incremental changes herald the disappearance of K-12 age-graded public schools or the dominant patterns of teacher-centered instruction.
כפי שציינתי בתחילת המאמרון הזה, היה לי קשה להצביע על מה שכל כך הפריע לי בכתבה שתצדיק תגובה ביקורתית שאורכו בערך כמו הכתבה עצמה. העמדת הכתבה הזאת מול התחזית השקולה יותר של לארי קובן חידדה עבורי את הבעיה. אני הרי נוטה להסכים עם התחזית של קובן, אפילו אם הלב מבקש ללכת עם תחזית שרואה השפעה גדולה, ומהירה, יותר של התקשוב על החינוך. לכן לכאורה היתה סיבה לשאוב עידוד מהכתבה ב-District Administration, כתבה שהצביעה על שינויים משמעותיים שמתחוללים בחינוך, הן בזכות התקשוב והן בזכות התפתחותן של תפיסות חינוכיות שונות מהמקובל. אבל כאשר כתבה כזאת מתבססת על אוסף קלישאות נדושות היא מרחיקה את השינוי יותר מאשר היא מקרבת אותו. קובן צודק לא רק מפני שההיסטוריה מלמדת ששינויים בחינוך מתרחשים די באיטיות, אלא מפני שאלה שרוצים לקדם את השינויים מנסים למכור לנו סחורה משומשת בעטיפה נוצצת, ואחרי שנים של אכזבות כבר קשה למצוא קונים.

ככה לא בונים ביקורת

באתר נענע צפיתי בכתבה מסוף השבוע על תקשוב בתי הספר בישראל ששודרה בערוץ 10. למוד נסיון מכתבות קודמות בערוץ בנושא החינוך, לא היו לי ציפיות רבות. אבל דווקא העובדה שהכתבה היתה בת 13 דקות עוררה בי התקווה שאראה משהו רציני יותר מאשר הביקורת הצפויה – חזרה נדושה על כך שכלים דיגיטאליים יקרים אינם משנים דבר בחינוך, ולכן מדובר בבזבוז כסף אדיר. אבל תקווה לחוד ומעשה לחוד – בסופו של דבר היו אלה 13 דקות של קלישאות, שבמידה רבה סתרו אלה את אלה.

בכתבה אנחנו פוגשים את גבי סולומון אשר ממשיך בביקורת שהוא משמיע כבר שנים על השימוש בכלים דיגיטאליים במערכת החינוך. אין ספק שלפחות בחלקה הביקורת שלו מוצדקת. אבל בעידן הווב אפשר גם לבדוק את ה-"עובדות" שהוא מביא, וכאן הדברים קצת פחות חד-משמעיים. אחרי שהוא קורא דיווח על התנהלות של כיתה מתוקשבת בנורווגיה סולומון מוסר לנו, למשל, שנורווגיה היא "הראשונה במעלה בהפצת אמצעי תקשורת" דיגיטאליים (הכוונה היא כנראה בעולם). ואז הוא מוסיף שנורווגיה "היא האחרונה בהישגים לפי PISA". אינני יודע מהיכן הנתונים של סולומון בנוגע להפצת כלים דיגיטאליים, אבל קל לבדוק את הטענה בנוגע ל-PISA. בוויקיפדיה מופיעים הדירוגים עבור מבחני PISA של 2010, ונורווגיה תופסת מקום טוב באמצע, דווקא מעל לממוצע של ה-OECD בכל התחומים הקשורים לקריאה, וממש בממוצע במדעים. הדירוג שלה ירדה במבחנים של 2012 (לפי כתבה ב-Guardian), אבל היא עדיין נמצאת די קרוב לממוצע. אינני יודע אם יש קשר בין תוצאות ה-PISA של נורווגיה לבין הפצת מכשירים דיגיטאליים בבתי הספר שם, אבל סולומון רומז שלאור הכשלון של נורווגיה לא כדאי לנו ללמוד מהנסיון שהצטבר שם. נדמה לי שיש טעם לשאול אם באמת מדובר בכשלון.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבערך פעם בשנה ערוץ 10 מכין כתבה על כשלון התקשוב בחינוך בישראל. היות והמדינה מוציאה כסף רב בתקשוב המערכת, בהחלט ראוי שהתקשורת תבחן את התוצאות מול הכוונות. אבל הפעם, כמו בפעמים קודמות, מתקבל הרושם שלא היה צורך לצאת לשטח ולהכין כתבה כי המסקנות כבר נקבעו מראש. מה מספרים לנו? כפי שהקריין מדווח לנו כאשר ברקע צילומי כיתה ממצלמה נסתרת:

זה עדיין נראה כמו שאתם זוכרים את זה
במילים אחרות, משקיעים המון כסף כדי שבית הספר ייראה כמו שתמיד נראה, מלבד זה שעכשיו התלמידים המשועממים משחקים משחקי מחשב במקום להעביר פתקאות. אנחנו זוכים לקטע קצר מתוך ראיון עם פרופ' ענת זוהר בה היא מסכמת שעל אף התקווה שהשימוש במחשב יוביל לפדגוגיה אחרת:
מה שאתה רואה זה במידה מאד רבה למידה מסורתית רק שבמקום לוח וגיר, הם עובדים עם מחשב.
יש כאן תיאור מאד קולע של המצב הנוכחי, אבל משום מה עורכי הכתבה אינם מסבירים לנו שדבריה של זוהר באים מתוך המערכת, עם רצון לשנות את המצב. הקריין שואל (ועונה):
אז מה ההבדל בין השיעור המתוקשב שעולה מאות אלפי שקלים לבין סתם שיעור רגיל שבו נשלחים הילדים לספריה לחפש מידע? אין הבדל וזאת כל הבעיה.
אני, כמובן, יכול להפגין לפחות את אותה מידה של ציניות, ולא פעם אני עושה זאת. אבל אני מקווה שאני מגבה את הציניות שלי עם הסברים ודוגמאות טובים יותר מאשר אלה שבכתבה הזאת. הכתבה מביאה אותנו, למשל, לכיתה חדשה במכללת אורנים, כיתה שקמה במטרה ליצור חוויה לימודית אחרת. אחרי תיאור של התכולה הטכנולוגית המרשימה של הכיתה הקריין מכריז:
מאתיים שנה עברו מאז הומצאה הכיתה ולא הרבה השתנה בה: לוח, מורה, הרצאה פרונטלית, מבחן
וכדי לשכנע אותנו שאין חדש בכיתה הזאת המצלמה מתמקדת בסטודנט שעסוק במחשב במקום להקשיב למרצה, כאילו תפסו את אלה מאיתנו שהטוענים שאולי משהו כן משתנה על חם. וכך, בביטול מתנשא, שוללים נסיון חינוכי מעניין וחשוב שעליו שוקדים אנשי חינוך מתוקשבים שמנסים ליצור חוויה לימודית ייחודית ומוצלחת.

אז מה כן הפתרון? למידה פעילה, כמובן (דווקא אותה למידה פעילה שמנסים לקדם בכיתה באורנים), למידה שמעמידה את התלמיד במרכז. אבל כדי לזכות בשבחים לא מספיק בלמידה פעילה. כנראה שזאת צריכה להיות למידה פעילה שבאה מחוץ למערכת. הכתבה מציגה מורה שפועלת בצורה "אחרת" מהנהוג היום (הכוונה לפרונטלית), בעקבות הדרכה שהיא מקבלת מהעמותה להתחדשות בחינוך. וכדי לחדד את המסר שמדובר בהליכה נגד הזרם מוסרים לנו ש:

לא מפתיע לגלות שאף שהנתונים הסטטיסטיים מצביעים על עלייה בהישגי התלמידים, בתי ספר רבים דוחים בנימוס את ההצעה לקורס הכשרה.
בשלב הזה מתחיל להיות ברור שהכתבה פועלת לפי תסריט מוכר – יש מי שמוכן להציל את החינוך, אבל המערכת איננה רוצה לשמוע. ואכן, הישועה סוף סוף מגיעה, ואנחנו מגלים שמדובר בסלמן קהאן והאקדמיה שלו. אנחנו לומדים שהוא:
האיש שהצליח לייצר את המהפכה שלה כולם מחכים.
מעל 10% מכלל הכתבה מוקדש לקהאן, בלי אפילו רמז דק לכך שאנשי חינוך רבים, כולל כאלה שפעילים מאד בשילוב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר, משמיעים ביקורות מנומקות כלפי המודל הלימודי שהוא מציג. הכתבה מוסרת לנו שבזכות הסרטונים של קהאן שעות כיתה יקרות מופנות לדיונים שאחרת לא היו מתנהלות. שוב, על כך קיים ויכוח ער, ולא מעטים מביעים ספק שזה בכלל קורה, אבל בכתבה אין אפילו רמז לכך. (בנוסף, לא מוסרים לנו שמערכת החינוך דווקא מאמצת את האקדמיה של קהאן – הרי לו היו עושים זאת היינו אולי מבינים שאותה "מהפכה" איננה כל כך מהפכנית.) אין כאן רק מגמתיות – יש גם בלבול. המיזם הבא שאליו אנחנו נחשפים הוא לרגו, פרויקט שמנגיש "שיעורים פרטיים" לכל מבקש דרך האינטרנט. מדובר במיזם בהחלט מעניין, ובוודאי מבורך, אבל למיטב הבנתי דגש הפרויקט הוא חוץ בית ספרית. הקריין, שהוא כנראה עדיין מלא התלהבות מהאקדמיה של קהאן, מסביר שהכיוון הרצוי הוא:
מיזמים שמפנים מקום בבתי הספר למה שחשוב באמת
וכך הוא מצליח להתעלם מכך שמדובר בפרויקט הפועל לצד מערכת החינוך, אבל איננו מתערב ישירות בה.

לקראת סיום הכתבה אנחנו מגלים שהתקשוב צריך להציב אלטרנטיבה למערכת החינוך, מערכת שלפי הקריין הופכת את התלמידים:

לעיסה אחידה שחונקת יצירתיות ומטפחת שינון במקום חקירה ולימוד
במילים אחרות, להבדיל ממה שקורה בהשפעת התקשוב היום, המגמה צריכה להיות טיפוח החקירה והלימוד. אבל אם כך, אין מנוס מלשאול אם מכיני הכתבה בכלל זוכרים שבתחילתה, כאשר הם ביקרו את המרדף אחרי התקשוב, הם הביאו את נורווגיה עמוסת התקשוב בבתי הספר כדוגמה שלילית, דווקא מפני שהיא נכשלת במבחני PISA. מה, מותר לשאול, הקשר בין הצלחה במבחני PISA לבין יצירתיות או חקירה ולימוד? יתכן, אפילו, שרמת היצירתיות בנורווגיה גבוהה, ואולי זה הודות למחשבים בבתי הספר. (אגב, נורווגיה מדורגת גבוה מאד במדד הדמוקרטיה של כתב העת Economist, ובמדד "החיים הטובים" [Better Life] של ה-OECD. יתכן שמכך אנחנו יכולים להסיק שציונים גבוהים במבחני PISA אינם במיוחד חשובים לאיכות החיים של מדינה.)

קשה לא להסיק את המסקנה שמכיני הכתבה קודם כל קבעו לעצמם את המטרה – להראות שמערכת החינוך מבזבזת כמות אדירה של כסף על התקשוב. ואחרי שהמטרה סומנה, הם פשוט ירו לכל עבר בתקווה שמשהו יפגע במטרה. אני מניח שהם גם הניחו שלאף אחד לא יהיה איכפת שאין בכתבה מגמה חינוכית ברורה או מוגדרת, ושלגיטימי לתקוף מכל הכיוונים. דווקא לי איכפת. אם אני סבור שתוצאות במבחני PISA אינם מדד ללמידה שהיא החשובה בעיני, לא אנצל אותן בביקורת שלי על מערכת החינוך. לא אנגח את המערכת על ידי הרעפת שבחים על האקדמיה של קהאן, ובהמשך אטען שאני דוגל בקידום היצירתיות, דבר שבכלל איננו קשור לסרטונים המוקלטים של האקדמיה. נושא הטעמת התקשוב במערכת החינוך חשוב מדי בכדי להפקיר אותו בידיים המגמתיות, והרשלניות, של עורכי החדשות של ערוץ 10.

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ'רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ'רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ'רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ'רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ'רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-"Wow" שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי "החדש" הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ'רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ'רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ' 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ' 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ' 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ'רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ'רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

בשבח הכלי המיושן

לקראת סוף דצמבר ג'סון קוטקי, בלוגר ותיק ומוכר היטב בתחומים הקשורים לטכנולוגיות דיגיטאליות, פרסם מאמרון באתר של מעבדות ניימן לעיתונאות של אוניברסיטה הרווארד. כותרת המאמרון מביעה את האמביוולנטיות שקוטקי, כמו רבים אחרים, חש כלפי הבלוג:

לפי קוטקי התפקיד המרכזי של הבלוג היה הפצת מידע – מידע שלעתים קרובות הסתכם בקישורים שכיוונו את הקוראים למידע מעניין אחר אי-שם ברשת. קוטקי כתב שמפני שהפצת קישורים היתה העיקר, דווקא הפלטפורמה של הבלוג, פלטפורמה שמזמינה, ואפילו מבקשת, כתיבה יחסית ארוכה, יכלה לפנות את מקומו לפלטפורמות מהירות יותר, וקלות יותר לשימוש:
But the function of the blog, the nebulous informational task we all agreed the blog was fulfilling for the past decade, is increasingly being handled by a growing number of disparate media forms that are blog-like but also decidedly not blogs.

Instead of blogging, people are posting to Tumblr, tweeting, pinning things to their board, posting to Reddit, Snapchatting, updating Facebook statuses, Instagramming, and publishing on Medium.

…

The primary mode for the distribution of links has moved from the loosely connected network of blogs to tightly integrated services like Facebook and Twitter.

הטענה של קוטקי איננה חדשה. כבר מספר שנים, עם עלייתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש לתודעת הציבור, מוסרים לנו שהכלי יחליף את הבלוג. וצריכים להודות שיש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת – הרי אם המטרה היא הפצת מידע, הכלים החדשים האלה כמעט תמיד מאפשרים הפצה קלה ומהירה יותר מאשר הבלוג.

לפי קוטקי מדובר בתהליך די הגיוני. הרי אין שום דבר קדוש בפורמט של הבלוג, כלי שממילא קשה מאד להגדיר באופן ברור. פרסום של ידיעות בצורה כרונולוגית הפוכה אולי מתאר את המבנה (אם כי לא תמיד) אבל כאשר מגדירים את הבלוג כך, בעצם רומזים שצורתו חשובה יותר מאשר תוכנו. אם כך, אולי אין שום סיבה להתנגד לכך שפורמט אחר יירש אותו. הרי "הזרם" (the stream) לובש ופושט צורה, ונדמה לי שברור לכולם שהכלים שבאים במקום הבלוג היום מותאמים יותר לשימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים.

כאשר מישהו כמו ג'סון קוטקי מכריז הכרזה בנושא הבלוג אפשר לצפות שדבריו יעוררו תגובות אצל בלוגרים, וכך היה. כמו-כן, אני מניח שאפשר היה לצפות שהבלוגרים האלה יסכימו עם הטענה המרכזית של קוטקי, שהיום כלים אחרים יורשים את מקומו של הבלוג, אבל יטענו שעבורם הבלוג בצורתו ה-"מסורתית" ממשיך למלא תפקיד חשוב.

בן וורדמולר הוא אחד הבלוגרים האלה. בבלוג שלו וורדמולר (שאליו הגעתי דרך סטיבן דאונס) מגיב לדבריו של קוטקי. וורדמולר מבחין בין האמצעי שדרכו מישהו מעביר תוכן מסויים, לבין התוכן עצמו. עבורו המאפיין הצורני איננו חשוב, אלא העובדה שהכתיבה היא עצמאית ומאפשר לכותב להביע את עצמו:

The beauty of the independent web is that we can choose to represent ourselves online – and therefore, publish content – in a manner of our choosing. I happen to like the reverse-chronological feed, but if you prefer to publish in the form of an immersive 3D world, or a radio show, or full-screen autoplaying video with annotations, then, hey, that's up to you. It's all part of a rich, interlinking medium. Independence means not necessarily going with the flow.
חשוב להוסיף שוורדמולר איננו מתייחס רק לבלוג היחיד, אלא גם לקהילה שנוצרת כאשר קבוצה של בלוגים בנושא מסויים יוצרת שלם שהוא גדול יותר מחלקיו – מה שפעם כינו ה-"בלוגוספירה". הרעיון הזה בא לביטוי עוד יותר חזק במאמרון קצר של אום מאליק (שאליו הגעתי דרך הבלוג של טים סטאמר):
Blogging was and still is, an act of sharing; it is about having a point of view and most importantly, having a connection.
גם קרטיק פראבו מגיב להרהורים של קוטקי. הוא מנסה להגדיר מהי הכתיבה לבלוג ומתקשה להגיע לתשובה חותכת. מבחינתו התכונה החשובה ביותר של הבלוג היא העובדה שהוא עוסק בכתיבה, וכמו עם כל כתיבה, זה דורש חשיבה, ועריכה, והתמדה. מהבחינה הזאת, הכלים שהיום יורשים את הבלוג מעודדים את הפאסיביות שהבלוג בתחילת דרכו שלל:
Later as people realised that blogging was not just about choosing a peppy website name, a snazzy visual theme and cool widgets; and that you actually had to write good, interesting content, most people gave up. The blogging fad died, slowly and painfully, exactly because people realised that blogging was about writing — and that it demanded hard work, lots of thought, sometimes multiple edits, just like ‘real’ writing. Most people who had jumped on the blog bandwagon were simply not prepared to do this work. It is much easier to follow on Twitter, ‘like’ on Facebook, reshare on Google+, than it is to create and write interesting content yourself. We have become passive followers rather than active creators.
בתחילת ינואר גם דייוויד ויינברגר פרסם מאמרון ארוך על מות הבלוג. במאמרון שלו ויינברגר איננו מזכיר את המאמרון של קוטקי, אם כי נדמה לי שקרש הקפיצה להרהוריו הוא יום עיון בהרווארד בו עלו כמה מאותן הנקודות שקוטקי העלה. ויינברגר מתאר כמה מהנחות היסוד אודות הבלוג לעומת הכתיבה העיתונאית – הנחות שאפיינו את הבלוג כאשר הוא פרץ לתודעה שלנו לפני כ-15 שנים. בין היתר הוא מציין את השיח לעומת הכתיבה הפסקנית:
Some bloggers posted without engaging, but the prototypical blogger treated a post as one statement in a continuing conversation. That often made the tone more conversational and lowered the demand that one present the final word on some topic.
על אף העובדה שהדלילות בפרסום מאמרונים בבלוג הזה בחודשים האחרונים איננה קשורה לנקודות שבמאמרון של קוטקי, אני מניח שהקושי שלי לכתוב כאן עורר בי הרצון להתייחס לדבריו. עבורי, הבלוג ממלא את התפקיד שקורי דוקטורו תיאר לפני כ-12 שנים:
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ההסבר של דוקטורו עדיין מיטיב להמחיש את הערך המוסף של הכתיבה – ההרהור הפנימי שבאמצעותו אנחנו מצליחים להפוך את דבריהם של אחרים שאנחנו קוראים למשהו שעבר את עיבוד האישי שלנו, למשהו משלנו:
Blogging gave my knowledge-grazing direction and reward. Writing a blog entry about a useful and/or interesting subject forces me to extract the salient features of the link into a two- or three-sentence elevator pitch to my readers, whose decision to follow a link is predicated on my ability to convey its interestingness to them. This exercise fixes the subjects in my head the same way that taking notes at a lecture does, putting them in reliable and easily-accessible mental registers.
אינני יודע אם דוקטורו היה הראשון להשתמש בדימוי הזה, אבל בהתחשב בכך שדבריו נכתבו עוד כשהבלוג היה תופעה די חדשה, אני מוכן לייחס לו את הראשוניות. עם זאת, עבור בלוגרים רבים היום הדימוי כמעט מובן מאליו. אני יכול להעיד שמבחינתי הבלוג הוא הזירה שבה אני בוחן את שטף הרעיונות שאני פוגש בקריאה שלי ברשת. אין ספק שהרבה ממה שמתפרסם חוזר על עצמו ואיננו מחדש דבר. אבל לא פעם גם ניסוח מקורי של רעיון נדוש יכול להפרות את החשיבה. העיקר הוא העיבוד האישי שהכתיבה מזמין. בתקופות שבהן אינני מצליח לכתוב אני חש דריכה במקום, העדר התפתחות. אפילו אם בסופו של הכתיבה שלי הפיתוח של הרעיון שאני מבקש לבטא מתגלה כרחוק מלהיות מעמיק, תהליך הכתיבה משמעותית מאד. ובנוסף, הכתיבה שלי עושה אותי לשותף פעיל בדיון מתמשך.

אני מבין את ג'סון קוטקי. אני מבין שעבור רבים הכלים שהוא רואה כתחליף לבלוג עונים על הצורך. אם המטרה היא בסך הכל הפצה של קישורים, הבלוג בהחלט איננו הכלי האולטימטיבי. יתכן וכלים שמאפשרים העברת מסרים קצרים ומהירים נבנים מפני שזה בעצם מה שאנחנו רוצים, מפני שאנחנו מוכנים להסתפק בכך. ואין ספק שהכלים האלה מאפשרים שיתוף. אבל אני חושש שהשיתוף הזה מפרה הרבה פחות. מפני שהם אינם מדרבנים את הקורא לגבש לעומק את ההתייחסות שלו לנושא הנידון, הם גם אינם מצליחים לקדם את הדיון הציבורי. נדמה לי שבשביל זה אנחנו עדיין זקוקים לבלוג.

העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח

במהלך שבע השנים שבהן אני מהרהר על גבי הבלוג הזה אינני זוכר תקופה דומה לזאת שבה עברו שלושה חודשים בלי שאצליח לפרסם אפילו מאמרון אחד. אי לכך, אני חש צורך לברר, לפחות לעצמי, מה גרם לדממה הממושכת הזאת.

בראש ובראשונה יש הסיבה הצפוייה – הייתי עסוק. אין זה אומר שעכשיו אינני עסוק, אבל התקופה של קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית היתה עמוסה מאד בענייני פרנסה, והאינטנסיביות הזאת לא פסקה עם תחילת שנת הלימודים. בעצם, ככל ששנת הלימודים התקדמה האינטנסיביות התעצמה. היה מאד קשה למצוא זמן לקרוא את הפרסומים הרבים שבדרך כלל פועלים בשבילי כזרז לכתיבה. מיותר (אולי) להוסיף שבשעות הערב חשתי עייפות גדולה, והיה יותר קל לשבת מול הטלוויזיה מאשר לקרוא ולנסות לכתוב.

אבל היתה, כמובן, סיבה נוספת. כל פעם שסימנתי לעצמי משהו שהיה נראה לי כראוי להתייחסות כאן נעשיתי מודע לסיבה הנוספת הזאת. פעם אחר פעם שמתי לב שהנושאים שעליהם רציתי לכתוב עסקו בנסיגה של התקשוב כגורם משמעותי בעיצוב סביבות למידה שונות מהמוכר. פעמים רבות בעבר ציינתי שהעוסקים בתקשוב החינוכי מהווים קואליציה בעלת מגוון גישות, ושלאחרונה אני חש שהקואליציה הזאת מתפרקת. אני חושש שהגישה שמצדדת בגיוס התקשוב לטובת ההוראה המסורתית, לרוב על מנת להכין את התלמידים למבחנים סטנדרטיים, מגלה שהיא כבר איננה זקוקה לאלה שרואים בתקשוב קרש קפיצה ללמידה שיתופית וחווייתית.

ככל שחשתי שהגישה שלי נדחקת הצידה שאלתי אם בכלל יש טעם שאמשיך להתלונן. אני מכיר לא מעט בלוגרים חינוכיים, גם בישראל וגם בעולם, שממשיכים לקדם את השימוש של כלים דיגיטאליים לטובת תפיסות חינוכיות הבנייתיות, ואני שמח שהם ממשיכים לבחון כלים חדשים ולהראות מה אפשר לעשות איתם. אבל כבר כמה שנים הדגש המרכזי של הבלוג הזה איננו בכלים אלא בפני החינוך בעידן הדיגיטאלי, ולכן על פי רוב אני שמח להשאיר את תחום הכלים לאחרים. ואם כך, מה שנשאר בשבילי הוא להמשיך להתלונן. אבל מי רוצה לקרוא עוד ועוד תלונות?

ועל אף ההרהור המאד לא מרנין הזה, מתברר שהתלונה בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב אצלי. נכון להיום רבים מהעיסוקים הפרנסתיים שלי מתמקדים בפרטים הקטנים – בהקניית כלים, ובעיצוב מרחבים לימודיים (פיסיים ודיגיטליים) כך שהם מזמינים למידה. עם זאת, נדמה לי שהביקורת על הכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח לא פחות חשובה מאשר העבודה בשטח. גם כאשר אני חש שהשיירה כבר עברה, חשוב להמשיך להציב קונטרה. לפעמים הקונטרה הזאת מתבטאת במעשים, אבל לפעמים גם הנביחות חשובות.

ולכן, אם יורשה לי – עוד נביחה. למען האמת, במשך שלושה החודשים שבהם לא הצלחתי לכתוב נתקלתי במספר לא קטן של קטעים שרציתי לצטט, או שעוררו את הרצון להגיב. מה שאני מביא כאן הפעם איננה בהכרח הדוגמה החריפה, או הבעייתית, ביותר. לא חסר על מה לנבוח. אבל זאת דוגמה יחסית טרייה. לפני כמה ימים, במהדורה האחרונה של eSchool News מצאתי קישור לכלי בשם TabPilot, כלי שמאפשר למורים להגביל את הגישה של תלמידיהם רק ליישומים ולאתרים שהמורים מחליטים לחשוף בפניהם. בשלון האתר של הכלי:

TabPilot is a cloud-based management system that puts teachers in control of entire sets of classroom tablets. TabPilot removes distractions by locking down tablets so that students only see teacher-selected apps and web links. Manage and distribute apps, web links, and content. Monitor student screens or freeze student tablets with a click.
אין משהו ייחודי כאן. יש בשוק מספר כלים שמציעים משהו דומה. ה-Amplify, למשל, עושה משהו מאד דומה, וגם מציע "פתרון" מקיף לכלל הצרכים של הכיתה, תוך כדי איסוף מידע רב על "הרגלי הלמידה" של המשתמשים – על מנת לקדם אותם בלימודיהם, כמובן.

אבל מה שמיוחד אצל ה-TabPilot איננו מה שנמצא במידע הפרסומי, אלא מה שחסר בו. בכל מה שקראתי על הכלי הזה לא מצאתי שום התייחסות, או אפילו אזכור, לחינוך או ללמידה. יוצרי הכלי הזה פונים לשוק החינוכי ומציעים לו את היכולת לשלוט בתלמידים. לכאורה הם מעודדים את בתי הספר לאמץ את השימוש בטבלטים, אבל בעיניהם הטבלט הוא בסך הכל כלי שמאפשר לבית הספר להעביר "ידע" אל התלמיד. כל סטייה מהשימוש הזה פוגע ביעילות שלו. במקום לעסוק בלמידה, בפיסקה הקצרה אחת אנחנו קוראים על control, על locking down, על monitoring screens ועל freezing טבלטים. יש כנראה משהו מאיים בכלי שיכול לפתוח עולמות לתלמידים.

אינני יודע אם ה-TabPilot יצליח לשרוד בשוק רווי יוזמות, אבל ברור לי שהוא מציע משהו שבתי הספר רוצים, משהו שמאפשר לאמץ את התקשוב בלי שהוא יחולל שינוי של ממש בתהליכי ההוראה והלמידה.

וכאשר אני פוגש גישה "חינוכית" כזאת, אינני יכול לא לנבוח.

ואני חשבתי שהדיון כבר נעשה רציני יותר

שמתי לב (אינני זוכר אם זה היה בעיתון או בחדשות בטלוויזיה) שהסרט The Bling Ring מגיע לישראל. בזמנו קראתי את הכתבה העיתונאית המרתקת שעליה הסרט מבוסס – The Suspects Wore Louboutins – ואשמח לראות את הסרט. אבל לא בסרט מדובר כאן, אלא במאמרון בבלוג של טרי פרידמן שהתפרסם לפני כחודש, מאמרון שסימנתי לעצמי אז, אבל נזכרתי בו רק עכשיו בעקבות הפרסום על הסרט בארץ. במאמרון שלו פרידמן מגיב לכתבה בטלגרף הבריטי שהתייחסה לסרט ושאלה: "?Is the Facebook generation anti-social".

הכתבה בטלגרף מציינת שרבות מהפעולות המזוהות עם בני הנוער המתוקשבים של היום אינן ייחודיות לנוער של היום, אלא היו גם מנת חלקם של בני נוער בדורות קודמים. ההערה הזאת גורמת לפרידמן לציין שהכתבה נראית לו די הוגנת. ובכל זאת, הביקורת שלו לא מאחרת להגיע. הוא חולק על נקודה מרכזית שבכתבה – שהדיווחים התדירים על מעשיהם שבני הנוער מעלים לרשתות חברתיות היום גובלים בתנהגות כפייתית. פרידמן מזכיר לנו שלא רק בני נוער, אלא גם מבוגרים רבים, מדווחים כך על עצמם. הוא גם מעיר הערה חשובה בנוגע לבזבוז הזמן שמרבים לייחס לרשתות חברתיות:

… so many people appear to implicitly assume that all social media, but especially Facebook, is for time-wasting and trivia. My view is not only is that not altogether true, but that time-wasting and trivia are important.
הגישה המאוזנת הזאת מאפיינת את התייחסותו של פרידמן לנושא. מצד אחד, אין ספק שבני הנוער מחוברים מאד (אולי אפילו מדי?) לרשתות, אבל מצד שני, לא מדובר רק בבני נוער; מצד אחד נכון הדבר שיש בזבוז זמן לא קטן בעיסוק ברשתות, אבל מצד שני כולנו מבזבזים זמן, ולא רק ברשתות.

פרידמן גם מביע ספק כלפי כמה מהנתונים על בני הנוער שהכתבה בטלגרף מביאה. לפי הכתבה השימוש של בני נוער ברשתות חברתיות מתמקדת בעיקר בהעלאת צילומים והערות קצרות. הרמז ברור – אין לבני הנוער דברים מקוריים, או בעלי עומק, להגיד. פרידמן, שמכיר היטב את הדרכים שבהן משתמשים בתקשוב בבתי הספר (באנגליה) איננו מסכים עם הטענה הזאת:

In my experience teens are hugely original and have lots of things to say and share – and that is in school where you’d think their creativity would be least in evidence (sad to say)! There are tons of examples all over the web of kids blogging, writing fiction, and creating stuff. So, I don’t think much of these so-called studies.
הוא מגיב לנתון מעניין נוסף – שבני אדם ששולחים יותר ממאה מסרונים ביום נוטים להיות יותר אדישים לנושאים אתיים מאשר אנשים ששולחים פחות מ-50 מסרונים ביום (בכתבה הנטייה הזאת אפילו זוכה לביטוי באחוזים!). פרידמן מהרהר אם במחקר שבודק נתון כזה יש התייחסות לכיוון הסיבתיות, ומוסיף:
But what a ridiculous criterion anyway! Maybe the people who text only less than 50 times a day have so little contact with other human beings that all they can think about is how ethical they are. Or maybe people who are relentlessly self-righteously ethical have alienated themselves from so many people that they have hardly anyone left who they can send texts to.
כשקראתי את המאמרון של פרידמן (ובעיקר את הכתבה בטלגרף שאליה הוא מגיב) הרהרתי לעצמי שדווקא עבר די הרבה זמן מאז שנתקלתי בהכללות פשטניות בנוגע לבני נוער והרשת מהסוג הזה. ומפני שעבר זמן רב חשבתי שאולי חל שינוי בסגנון הדיון, ועכשיו הדיון בנושא התנהגות בני הנוער באינטרנט נעשה לרציני ולמעמיק יותר. סביר להניח שהקרנת The Bling Ring, סרט שעוסק בהערצה העיוורת של בני נוער לכוכבים ולעולם הזוהר הריק שעופף אותם, מעוררת כתבות כמו זאת בטלגרף שפרידמן מבקר. אם כך, יכול להיות שהדיון היום אכן יותר רציני. אבל יתכן גם שאני פשוט לא קורא את המקורות ה-"נכונים".

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:

כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.

גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:

For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?

חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.