עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל

נדמה לי שלא לפני הרבה זמן ציינתי שאינני אוהב לחזור מהר מדי על נושאים שממילא עולים כאן בתדירות גבוהה מאד. היות והבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך מן הסתם יש חוג יחסית מצומצם של נושאים שעולים כאן, אבל בכל זאת יש מגוון מספיק גדול כך שמאמרון חדש לא צריך להתייחס לעניינים שבהם עסקתי רק לפני זמן קצר. דווקא הפעם אני עושה זאת מפני שממש תוך כדי פרסום שני המאמרונים האחרונים התפרסמו ברשת כתבות שהן קשורות ישירות לאותם נושאים.

לפני מספר ימים כתבתי על augmented reality, או ליתר דיוק על השימוש ביישום המבוסס על ה-AR כדי להעביר לתלמידים מידע שאפשר היה להעביר אליהם באופן פשוט יותר בטקסט מודפס או בעל פה. תוך כדי הכנת אותו מאמרון אודרי ווטרס פרסמה מאמרון שבה היא הרימה גבה כלפי גלגול טכנולוגי חדשני למה שבסך הכל אפשר לכנות ה-ViewMaster הנחמד והישן שרבים הכירו בילדותם.

ווטרס מציינת את האבסורד אשר בכתבה בניו יורק טיימס שמדווחת על מורה שמתלהבת מהערך הלימודי של Google Cardboard, כלי פשוט של חברת גוגל שיוצרת תחושה של תלת-ממד בצילומים אשר בטלפונים סלולאריים. בכתבה המורה אומרת שבאמצעות הכלי התלמידים שלה צופים בעיר ורונה וכך הם רוכשים תובנות בנוגע ל-"רומיאו ויוליה". ווטרס מתקשה לתת ליומרה הזאת לעבור בשקט. הרי בסך הכל התלמידים צופים בנופים של העיר ורונה דרך כלי שהוא אולי "חדש", אבל ביסודו של דבר איננו שונה מה-ViewMaster שלפני דור היה בארגז המשחקים של כמעט כל משפחה. היא כותבת:

Seriously, can you imagine if a teacher said “my students looked at pictures of Verona through the View-Master and now they have a better understanding of Romeo and Juliet”? We’d scoff, wouldn’t we? Yet that’s precisely the crap I’m hearing about Google Cardboard.
יש כאן דוגמה נוספת של אותה תפיסה שעליה כתבתי בנוגע ל-AR. האם באמת היינו זקוקים לכלי החדש הזה כדי לחוות את העיר של רומיאו ויוליה? עם טיפת יוזמה המורה יכלה לקשת את קירות הכיתה בצילומים של העיר, או לבקש מהתלמידים לפנות לגוגל ושם למצוא אין-ספור צילומים של העיר. (חיפוש על "Verona Juliet balcony" ב-Google Image Search מעלה מאות צילומים, ויש עוד המונים על העיר עצמה.) אמנם הצילומים האלה אינם בתלת-ממד, אבל ספק אם מישהו זקוק לתלת-ממד כדי להתרשם מהעיר. וכמובן שמעבר לכך, למה לנו לצפות שתלמידים שרואים את העיר, אם בתלת-ממד או בצילומים רגילים, זוכים ב-"a deeper understanding of the story" שאותה מורה מציינת. אין שום פסול ב-"סיור וירטואלי", אבל המרדף אחרי השימוש בכל כלי חדש מפני שהוא חדש (או מפני שחברה יוקרתית משווקת אותו) איננו משרת את הלמידה.

גם כאן, כמו עם השימוש במשהו פחות או יותר דומה ל-augmented reality כדי להוסיף רובד מיותר של "מידע" שדרכו תלמידים לומדים על חישוב השטח של מלבן, החינוך מראה שהוא שבוי ב-"קסמי" הטכנולוגיה, לרעתה של הלמידה שלמענה הוא לכאורה פועל.

אם סיפור ה-ViewMaster ה-"משוכלל" מצביע על הכמיהה של התקשוב החינוכי לכל דבר חדש ונוצץ, העדכון השני כאן מראה עד כמה החינוך, במרדף אחרי "הישגים לימודיים", מצליח לחבל בעצמו ולבקוע גול עצמי. לפני מספר ימים כתבתי על הצמצום ההולך וגדל בהפסקות של משחק חופשי בבתי הספר (במסגרת המאבק של המורים בעיר סיאטל להחזיר הפסקות כאלו לבתי הספר היסודיים). שעות המשחק אינן הקורבן היחיד של המרדף הזה. בתי ספר סוגרים ספריות, למשל, כדי לחסוך כסף (הרי מישהו עדיין קורא ספרים?) ומפטרים ספרנים. ועל אף העובדה שמחקרים רבים מראים ששיעורים באמנויות מסייעים לשיפור בציונים בנושאים עיוניים, בתי ספר ממשיכים לקצץ בשעות אמנות. לפני כמה שבועות קיבלנו עדות נוספת (שראיתי רק לפני מספר ימים) לתרומה של האמנויות.

להקת האופרה הלאומית של צפון אנגליה, Opera North, מקיימת מספר פרויקטים מוסיקאליים בבתי ספר בערים באיזור פעילותה. כתבה באתר של להקת האופרה מדווחת על פרויקטים בשני בתי ספר בשכונות של המעמד היחסית נמוך. בפרויקטים האלה כל התלמידים זוכים לשלוש שעות (לפחות) של מוסיקה כל שבוע. כצפוי, התלמידים מתקדמים בתחום המוסיקה, אבל לא רק. הכתבה מוסרת שאחרי תחילת הפרויקטים שני בתי הספר הראו שיפורים משמעותיים ברמות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. שוב, תוצאות כאלו אינן צריכות להפתיע – המחקר הרי מצביע על תופעה כזאת. אבל במציאות ה-"חינוכית" של ימינו רק בתי ספר מעטים מוכנים להקדיש משאבים ל-"מותרות" כמו מוסיקה – מותרות שמתגלים כהכרחיים ללמידה.

ובמקרה שהמאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן אולי נראו כיוצאי דופן ולא אופייניים למה שקורה היום בחינוך, למרבה הצער העדכונים האלה מעידים על כך שבעצם הם הכלל.

והפעם – כמעט בלי אף מילה על תקשוב

במהלך שבוע אחד בחודש ספטמבר המורים בעיר סיאטל שבוושינגטון שבתו. לפני כשבוע השביתה הסתיימה, עם הישגים למורים כמו ההעלאה הראשונה במשכורת מזה שש שנים כדי לעדכן ליוקר המחייה. אבל אחד ההישגים אולי נראה טיפה יוצא דופן – המורים דרשו, וקיבלו, שתלמידי בתי הספר היסודיים יקבלו שלושים דקות של הפסקה למשחק כל יום. בוושינגטון פוסט, ולרי שטראוס כותבת על הישגי השביתה ומציינת:

In an era when recess for many students has become limited or non-existent despite the known benefits of physical activity, this is a big deal, and something parents had sought.
אכן, על מנת לדחוס כמה שיותר "למידה" לתוך יום הלימודים, בתי ספר רבים במערב מקצצים ב-"מותרות" כמו הפסקות בין השיעורים שבהם התלמידים יכולים לשחק באופן חופשי. הציפיה היא שככל שהתלמיד יושב בכיתה מול המורה הוא יקלוט עוד "ידע", או לפחות את ה-"ידע" החשוב שניתן למדוד במבחנים. נדמה לי שבספרות המקצועית אין בכלל ויכוח בנוגע לחשיבות ההפסקות ביום הלימודים. הן מסייעות לא רק להתפתחות הרגשית של הילד, אלא גם ליכולת שלו לתפקד בשעות השיעור. אבל במרדף הבלתי-פוסק אחרי ציונים טובים יותר במבחנים, שנעשו כמעט למדד הבלעדי של "למידה", למי יש זמן להתפתחות רגשית.

והמצב הולך ומחמיר. הרי לפני חמש שנים, דוד אלקינד, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת טאפטס, המוכר כמומחה בהתפתחות הילד, פרסם כתבה טיפה מוזרה בניו יורק טיימס. אלקינד, תומך נלהב של משחק חופשי אצל ילדים, התייחס למגמה להכניס מנחים לשעת ההפסקה (recess coaches) לתוך בתי הספר. על אף העובדה שהוא היה מעדיף משחק חופשי, אלקינד זיהה את המגמה של ביטול ההפסקות החופשיות והגיע למסקנה שעדיף הפסקות בהנחיית מנחים מאשר העדר כללי של הפסקות:

In any case, recess coaching is a vastly better solution than eliminating recess in favor of more academics. Not only does recess aid personal development, but studies have found that children who are most physically fit tend to score highest on tests of reading, math and science.
אבל זה היה לפני חמש שנים. מאז, לפחות בארה"ב, המצב כנראה רק ממשיך להתדרדר. יותר ויותר בתי ספר רואים בתלמידים כלים שצריכים למלא, והזמן בבית הספר שבו אפשר למלא אותם יקר מאד, אסור לבזבז אותו. צריכים לנצל את מלוא הזמן במילוי הכלים. כמובן שלא רוצים רק לבטל את ההפסקות, אלא גם להאריך את יום הלימודים (ולהוסיף שיעורי בית) וגם להאריך את שנת הלימודים.

שטראוס מציינת מספר הישגים של השביתה (בעיני כולם לטובת התלמידים) והיא מדגישה:

Seattle teachers had said they were not only fighting for pay raises but to make the system better for students. It sounds like they did.
ואני? בכותרת המאמרון הזה הוספתי "כמעט", וזה מפני שלא קשה לראות פן תקשובי גם בנושא המשחק החופשי בשעות בית הספר. התקשוב יכול למלא תפקיד פותח עבור תלמידים, הן מבחינת הגישה למידע, והן מבחינת השימוש במחשב כדי לחקור, לבנות, ליצור קשר, ועוד. הפוטנציאל של שימוש כזה הוא מה שמשך אנשי חינוך רבים לשלב את התקשוב בעבודה החינוכית שלהם. אבל היום מגמה כזאת נראית כמו היסטוריה עתיקה. למרבה הצער, נכון להיום, יותר מאשר לכל מטרה אחרת, התקשוב מגויס לאותן מטרות שנמצאות מאחורי צמצום המשחק החופשי בהפסקות. המורים בסיאטל, ובוודאי בעוד הרבה ערים ומדינות, מבינים שביטול ההפסקות למשחק חופשי איננו משרת את הלמידה. אפשר לצפות שהם גם מבינים שהתקשוב איננו חייב לשרת מטרות של דחיסת עוד ועוד "ידע" לתוך ראשו של התלמיד. הוספת הדרישה בנוגע להפסקות לדרישות השביתה של המורים בסיאטל מעוררת תקווה גם בנוגע לתקשוב.

אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות

לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שמסגירים את הבעייתיות של התקשוב החינוכי, או אולי ליתר דיוק, את הציפיות הבעייתיות שתולים בתקשוב. בימים האחרונים נתקלתי בשלוש דוגמאות קצרות כאלה, דוגמאות שאולי אפשר היה לעבור עליהן במהירות, ולא לעשות מהן עניין. ובכל זאת, אני כן עושה מהן עניין, אפילו אם אני גם מתלבט עם עצמי אם באמת היה בזה טעם. הרי כבר ציינתי שמדובר בדוגמאות קטנות.

לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו. כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות "למידה מותאמת אישית" שהמרכיב ה-"אישי" שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך, הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:

Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
אז עכשיו אנחנו מבינים מה ה-"personalized" איננו, וכבר לא קשה להבין מהו כן – בניית תכנית "אישית" לכל תלמיד כדי שהוא יגיע למה שנקבע כמתאים עבורו או מצופה ממנו. הרמה והקצב "אישיים", אבל היעד אותו היעד עבור כולם. כמובן שמעולם לא חשבתי שזאת איננה הכוונה, אבל מפי ונטייה זה נשמע "טוב" יותר.

נדמה לי שהיה זה באותו היום שתוך כדי קריאת כתבת פרופיל על שר החינוך האמריקאי ארני דנקאן פגשתי פרסומת של חברת Comcast, שלפי ויקיפדיה היא "תאגיד הכבלים והתקשורת הגדולה בעולם במונחי הכנסה":

הקלקה על הפרסומת פותחת סרטון YouTube קצרצר שמוסרת לנו שבמסגרת מיזם בשם "Internet Essentials" החברה דואגת להביא תקשורת אינטרנטית מהירה לאיזורים נחלשים בארה"ב. בפני עצמה, מדובר במגמה מבורכת (אם כי סביר להניח ש-Comcast גם מרוויחה מהתרומה החברתית שלה). מה שעניין אותי בפרסומת היתה האמירה החינוכית לכאורה שבזכות התקשורת האינטרנטית גם אחרי יום הלימודים תלמידים יכולים להמשיך ללמוד. האם אנחנו אמורים להבין מהפרסומת שללא אינטרנט בבית תלמידים אינם ממשיכים ללמוד? נדמה לי שהתשובה היא כן – לפחות לגבי ה-"למידה" שהיא המשמעותית והחשובה בעיני Comcast. שוב, קידום תלמידים מאוכלוסיות חלשות הוא מבורך, אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה לקדם את התלמידים האלה היא בהארכת יום הלימודים לתוך הבית. אפשר היה לקוות שחיבור אינטרנטי בבית יאפשר לתלמידים האלה להרחיב את אופקיהם מעבר ללימודים הפורמליים של בית הספר, ובוודאי היה רצוי גם לאפשר להם פשוט לשחק. (אולי אחרי יום הלימודים "תלמידים" יכולים לחזור להיות "ילדים".) בפרסומת הזאת, הניטרלית לכאורה, אנחנו שוב רואים כיצד התקשוב משרת מטרות "חינוכיות" צרות במקום לשמש קרש קפיצה לאפשרויות רחבות יותר.

לדוגמה השלישית הגעתי דרך ציוץ ב-Twitter. הציוץ היה חדש, אבל הוא קישר לכתבה מלפני שלושה חודשים. שם, באתר Edutopia, ציסאנה פלמר מנתה חמישה עשר מאפיינים של המורה של המאה ה-21. הרשימה עצמה, לפחות לטעמי, בנאלית למדי. נדמה לי שפגשנו רשימות כאלה של תכונות כבר … נו, לפחות מתחילת המאה ה-21. וכפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, לא מעטים מה-"מאפיינים" ברשימה תקפים עבור כל הוראה טובה. אבל מאד עניין אותי ה-"הסבר" שבגללו ברור שלמורים של המאה הנוכחית יש תכונות ייחודיות. הכותבת מסבירה לנו שהיא ערכה חיפושים דרך גוגל על "מורה של המאה ה-20" ועל "מורה של המאה ה-19" ולא מצאה, ומזה היא מסיקה:

Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now — everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.
מה אוכל להגיד!? לא מספיק שהצלחנו לרוקן את המילים "התאמה אישית" מכל משמעות של בחירה אישית אצל התלמיד עצמו, או שניתבנו את התקשוב בבית לטובת שיעורי הבית שאינם משרתים את הלמידה. אנחנו כנראה הצלחנו גם להגדיר את החינוך של המאה ה-21 כתופעה ייחודית שאין לו מה ללמוד מדורות קודמים של חשיבה חינוכית ופדגוגית. עם גישות כאלה ספק אם לתקשוב החינוכי יש בכלל סיכוי להשפיע באופן משמעותי על החינוך – במאה הזאת, או בכל מאה אחרת.

מיתוס ה-"אנחנו" – נחמד, אבל בכל זאת מיתוס

פעם אחר פעם – בוודאי עבור חלק מהקוראים שאולי מגיעים לכאן מדובר ביותר מדי פעמים – אני מדגיש שלא ניתן לבחון את הכדאיות או את היעילות של התקשוב בחינוך מבלי לקבוע תחילה את המטרות שהתקשוב אמור להשיג. מי שמבקש לשפר את הציונים של תלמידים במבחנים סטנדרטיים עשוי להסתכל על מאות הדוגמאות של בלוגים בבתי הספר ולטעון שאין כל תועלת בתקשוב. כמו-כן, מי שמעמיד את פיתוח הביטוי האישי של התלמיד במרכז העשייה החינוכית ישאל לשם מה יישומים תקשוביים שמתרגלים את התלמיד לקראת מבחנים. בקיצור, גם אם זה נאמר יותר מדי פעמים, אין מנוס מאשר לזכור תמיד שלא ניתן לקבוע אם התקשוב משיג את המטרות החינוכיות שמציבים לו אם לא מגדירים באופן ברור את המטרות האלו.

הפתיחה המסורבלת הזאת באה על מנת להסביר למה התקשיתי להזדהות עם מה שכתב ויל ריצ'רדסון במאמרון שהוא פרסם ב-Educating Modern Learners לפני כמעט שבועיים. (עד עכשיו נמנעתי מלהתייחס כאן לחומרים במתפרסמים באתר של EML מפני שרבים מאלה אינם זמינים למי שלא רכש מנוי. המאמרון הזה של ריצ'רדסון זמין לכל מי שפותח חשבון חינם באתר.) ריצ'רדסון כותב שתוך כדי עיון באתר של אנשי חינוך שהוא מעריך הוא נתקל ברשימת המלצות לפיתוח התנאים ליצירתיות בבתי הספר. בין ההמלצות שהפעילים באתר מבקשים לקדם הוא מצא "ללמד את התלמידים לשאול את השאלות שלהם". בעקבות זה ריצ'רדסון מהרהר:

If we just let kids continue to ask questions when they got to school, would we have to “teach” them how to do this when they got older?
עוד דוגמה שריצ'רדסון מביא להמלצות שנמצאות באתר היא "לדמיין מחדש את מרחב הכיתה". לזה הוא מעיר:
Imagine the shock that kids experience when they show up to school on day one and their learning spaces move from playgrounds and neighborhoods to four walls. I know that for some kids those four walls may offer more than they’d get in their own neighborhoods, but there’s no doubt that as kids progress through school, those four walls get less creative and more constraining as they go. So now we need to “rethink” them? What if we’d never rethought them in the first place?
ההערות של ריצ'רדסון די הגיונית. הרי כיצד קרה שילדים שהם סקרניים מטבעם אינם יודעים לשאול שאלות טובות כאשר הם מגיעים לבית הספר. מה קרה שעכשיו בתי הספר צריכים לקדם משהו שחסר, משהו שרבים משוכנעים נמצא "באופן טבעי" אצל ילדים.

נדמה לי שמבחינה חינוכית ברור שאני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. ובכל זאת משהו במה שהוא כותב מאד צורם לי. כאשר אני מנסה לזהות את הבעיה אני חש שהיא נמצאת בשימוש במילה "אנחנו". ריצ'רדסון כותב שלוּ תחילה לא היינו "שוברים" את המנגנונים שיש לנו כדי לחנך למטרות הרצויות, לא היה צורך היום לתקן את המצב. כאשר ריצ'רדסון משתמש ב-"אנחנו" כדי להתייחס לקהילת אנשי החינוך שהם שותפים לאותן מטרות כמו שלו, השימוש הזה בהחלט מתאים. אבל לטעמי במה שהוא כותב כאן הוא מרחיב את השימוש במילה הזאת מעבר לגבולות האמיתיים שלו.

כך יוצא שתחת מטריית ה-"אנחנו" הוא מכליל גופים וקבוצות שהמטרות החינוכיות שלהם שונות מאד משלו. וכאשר הוא עושה זאת הוא מכשיל את עצמו. הרי אני אישית בטוח שעשיתי לא מעט טעויות חינוכיות במהלך הקרירה (אם אפשר לקרוא לה כך) שלי כאיש חינוך, אבל אינני חש את עצמי אשם בכך שהייתי שותף לשבירת המנגנונים של פיתוח היצירתיות של תלמידים. לא אני זה שקבע שהמרחב המתאים ללמידה צריך להיות מתוחם בארבעה קירות.

אינני כותב את כל זה על מנת להתגונן או להצטדק, אלא כדי לנסות להבהיר נקודה שבעיני מאד חשובה. אם החינוך היום בעולם המערבי מתמקד בהישגים "לימודיים" כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים זאת איננה באשמת קהילת אנשי חינוך שזמנית איבדה את הדרך, או אולי לא עמדה מספיק על המשמר. החינוך נראה כך היום מפני שגורמים פוליטיים וכלכליים אחרים, עם מטרות שונות מאשר אלה של ריצ'רדסון (ושלי), הצליחו לנתב אותו לכיוונים שנראו להם החשובים והנכונים. כמו-כן, הם הצליחו לעשות זאת יותר מאשר קבוצות אחרות הצליחו לנתב אותו לכיוונים הרצויים בעיניהן. יש, הרי, מורים רבים שמזדהים עם דבריו של ריצ'רדסון ורוצים לקדם את אותן המטרות בכיתות שלהם. אי-ההצלחה שלהם איננה נובעת מהעדר רצון או אפילו מהעדר חזון, אלא מפני שהמערכות שבתוכן הם עובדים דורשות מהם לעבוד בצורה מסויימת שנוגדת את התפיסות החינוכיות שלהם.

ובכל זאת אפשר לשאול "אז מה?". הרי די ברור שריצ'רדסון בסך הכל מנסה לתאר את המשימות שעומדות לפני אלה מאיתנו שרוצים להזיז את החינוך של היום בכיוון אחר. אבל משתמע מהדרך שבה הוא עושה זאת שהעובדה שהתקשוב נכשל בנסיון להשיג את המטרות הרצויות היא כשלון של קבוצת אנשים שלא עמדה מספיק על המשמר או לא נלחמה מספיק. ראייה כזאת מתעלמת מכך שיש קבוצות אחרות שמושכות את החינוך בכיוון אחר, ושלאותן קבוצות משאבים רבים על מנת לקדם את המטרות שלהן. שוב, לא מדובר בתוצאה שנובע מאובדן דרך, או של העדר היכולת של אנשים בעלי כוונות טובות לתאר נכון את המטרות שלהם. העובדה שהיום התקשוב איננו משרת את המטרות החינוכיות של אנשים כמו ריצ'רדסון איננה אומרת שהתקשוב נכשל, אלא שהוא הצליח – אבל בשירות המטרות של כוחות אחרים בחברה.

ריצ'רדסון מודע לכך שלא מדובר רק במאמץ לא מספיק מהצד שלו. הוא הרי כותב:

I understand that the demands of traditional schooling force us to keep our focus on efficiencies and standards and outcomes, and that it’s more than difficult to break that focus when the state and parents and to some extent the world is watching and measuring and ranking and rating.
אבל על אף ההכרה בקושי האמיתי הזה, השימוש ב-"אנחנו" מטשטש את המציאות. פעמים רבות בעבר ציינתי שלטעמי כבר מזמן הקואליציה סביב קידום התקשוב בחינוך התפרקה. אבל אצל ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהיא עוד שרירה וקיימת. הוא כמובן מכיר בכך שיש משיכות לכיוונים שונים – כיוונים שהם חיוביים בעיניו וכיוונים שהם שליליים – אבל הוא בכל זאת ממשיך לדבר בלשון "אנחנו", הרבה אחרי שהשותפות התקשובית כבר איננה קיימת. "אנחנו" לא איבדנו את הדרך שהיתה צריכה להוביל לפיתוח היצירתיות אצל תלמידים (עם או בלי עזרת התקשוב). קבוצות וגופים שהם נאמנים לערכים חינוכיים שונים משל ריצ'רדסון מצליחים טוב יותר ממנו ליישם את המטרות שלהם. אם לא קוראים נכון את המפה ומזהים את הגופים שמנסים לקדם אג'נדה תקשובית שונה משלך, אין סיכוי להצליח לקדם את האג'נדה שלך. לצערי, גופים בעלי מטרות שונות מאשר של ריצ'רדסון (ומשלי) גברו על המחנה שלנו, ולכן החינוך, והתקשוב בחינוך, נראים כפי שהם נראים היום. אם יש בכלל סיכוי לשנות את הכיוון, זה יקרה רק אחרי שאנשים כמו ריצ'רדסון יכירו בעובדה הזאת.

לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר

אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.

אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.

כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמיע כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.

וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את הדברים שג'ורג' סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם "פרידה" מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-"מתמסד", כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:

Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של "קליק כדי לקבל ידע":
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג'ורג' סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.

לפעמים ציטטה טובה אחת מצדיקה מאמרון

בדיקה אפילו רופפת במאמרונים שמתפרסמים כאן מראה שלאחרונה באופן די קבוע אני מביע ביקורת על תחום התקשוב בחינוך. חשוב לי להדגיש שהתחום הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד. כמויות כסף הולכות ותופחות זורמות ליזמויות דיגיטאליות "חינוכיות", אבל יותר מאשר היזמויות האלו מכוונות להשפעה חיובית על הלמידה נדמה שבראש ובראשונה הן מכוונות להשפעה חיובית על חשבון הבנק של היזמים. לא לכך פיללתי. אבל אני מודה שעל אף העובדה שפעם אחר פעם אני נתקל בסדר העדיפויות העקום הזה, וביומרה חסרת הכיסוי שהרווח של היזם יביא גם תועלת ללומד, יש גבול למספר הפעמים שכדאי להשמיע ביקורת. האין שום דבר חיובי שאפשר להגיד?

אכן, יש … אם כי הפנינה שאותה אני מבקש לציין הפעם די מסתתרת אי-שם לקראת הסוף של כתבה סתמית למדי שסוקרת כנס של EdTech Europe שנערך לפני כשלושה שבועות. כמו עם מרבית הכנסים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, גם EdTech Europe היה כבד מאד בנציגים של חברות שביקשו לקדם את המרכול שלהן, ודל מאד בנציגים מהשטח, אם מורים או אם חוקרי חינוך אקדמיים. זה איננו פסול, וכמובן הוא גם איננו מפתיע. הקרן שמממנת את הכנס מצהירה ש:

Through partnerships with various educational philanthropic and non-profit organisations, the EdTech Global Foundation strives to encourage innovation, creativity and entrepreneurialism within the worldwide education industry.
לאור הצהרה כזאת ברור שמרחב הפעולה של הקרן הוא ה-"education industry" ולא מערכת החינוך או בתי הספר. עבור הקרן החדשנות החינוכית היא תשתית לפיתוח טכנולוגי שתאפשר הצלחה מסחרית, ואילו תרומה של ממש ללמידה או להוראה משנית למטרה הזאת. חמש ה-"תובנות" בנוגע לטכנולוגיה חינוכית שמובאות בכתבה ממחישות זאת. "תובנות" אלו עוסקות בשוק הטכנולוגיה החינוכית, במודלים אפשריים לחדירה לשוק, ובהשפעה הכלכלית החיובית ששיפור בתוצאות מבחני PISA יכול להבטיח. חינוך ו/או למידה בקושי באים לביטוי. במקום זה אנחנו זוכים לקלישאות. כותב הכתבה מציין, למשל, שבעשורים האחרונים טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לעצב את העתיד, אבל כדי שזה יקרה צריכים לדעת לתפעל את הטכנולוגיות האלו. ומתברר שיש כאן הזדמנות ליוזמה:
Little wonder that the use of technology in education is attracting increasing attention as the fostering of skills needed to adapt to our changing world becomes more important.
הדגש כאן הוא על רכישת כישורים לקראת תפקידים עתידיים במערך העבודה, ולא על רכישת דעת כללית על העולם ומקומו של הפרט בו. וגם זה איננו צריך להפתיע – רשימת הכישורים של המאה ה-21 שעדיין מככבת במסמכים "חינוכיים" רבים גובשה, כזכור, על ידי ה-Partnership for 21st Century Skills שמורכב גם הוא מחברות מסחריות טכנולוגיות. הכישורים האלה משרתים את האינטרסים הכלכליים של אותן חברות, ולא בהכרח את האינטרסים של התלמיד או של החברה בכללותה. כמו אותה רשימת כישורים, רוב המשך הכתבה איננו אלא אוסף אמירות סתמיות. נדמה לי שקראנו אותן הרבה יותר פעמים מאשר אני כתבתי את דברי הביקורת שלי (אני, הרי, מתעייף מעצמי, וכותבי הכתבות האלו מוכנים להשמיע את אותם הדברים עד בלי די).

אבל הבטחתי מילה טובה, ועד עכשיו יש רק (שוב) ביקורת. הגיע הזמן למשהו אחר. ובכן, הכתבה מביאה משפט אחד מתוך הרצאה של ליז ספרואט (Liz Sproat) ראש תחום החינוך לאירופה, המזרח התיכון, ואפריקה של חברת גוגל. בהרצאה שלה ספרואט ציינה שלא די בגישה למידע, והוספיה:

If students are asking the kinds of questions that Google can answer, they aren’t asking the right questions.
לפני כמעט שלוש שנים השתתפי ב-"קורס" מקוון של גוגל במיומנויות חיפוש. (היה נדמה לי שדיווחתי כאן על הקורס הזה, אבל היות ולא הצלחתי למצוא את הדיווח, כנראה שלא עשיתי זאת.) במהלך הקורס ההוא התרשמתי שלמרבה הצער הקורס עסק, פחות או יותר באופן בלעדי, באיתור עובדות, ולא בחשיפה למידע מעניין שמעורר התעניינות וסקרנות. אינני שולל את החשיבות של היכולת להגיע המהירות לעובדות, אבל היכולת הזאת היא היבט מצומצם מאד ממכלול מיומנויות הלמידה שבהן מערכת חינוכית צריכה לטפל. הצטערתי אז שגוגל ראתה לנכון לטפח דווקא את הכישורים האלה. לכן, אם היום מישהו במעמד מכובד בחברה רואה את הדברים אחרת, אני שמח לברך על כך.

יו! מתברר שהתחום הזה "קשה"!

עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך. במבוא לספרו משנת 2004 "The Blackboard and the Bottom Line" לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג'יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה"ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב – סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות – לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.

אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:

למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-"חוסר היעילות הבולט" שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של "חוסר יעילות" טוב יותר מאשר אנשי עסקים?

אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:

In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: "אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר".

כאשר ג'יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:

I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.

אוי לנו מהזמנים הטובים!

לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך ציוץ של MindCet:

הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של "למידה טובה וחכמה יותר". אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.

זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can't Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.

קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:

disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול "חינוכי" המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.

צ'רלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במשפט הנצחי "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים…". אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.

היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו.

מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם …") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?

הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:

That practice is in response to feedback from the faculty, who were concerned that students would feel like the school was pulling a "bait and switch." "We didn't want our students to feel like we weren't giving them the real thing," she noted.
אבל מותר לשאול למה מי שמוסר מידע בסרט צריך להיות המקור של אותו מידע. למה אנחנו זקוקים למומחה, "לדבר האמיתי", כדי לקבל מידע מוסמך בצורה מעוררת עניין?

דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.

למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.

בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:

Having people who are really good at explaining ideas and putting the right graphics and videos around them can create a pretty darn good learning experience
אז מתברר שיוזמי קורסי ה-MOOC הקדימו את אוניברסיטה פרדו ברעיון של העסקת שחקנים כתחליף לפרופסורים בקורסים. זה לא צריך להפתיע. הרי השיווק תמיד היה מרכיב מרכזי של עולם ה-MOOC ולכן הגיוני היה שהם יחשבו בכיוון של הפקה איכותית, כולל עם שחקנים כמציגים/מרצים. אבל אם ההשכלה לכל היא באמת מטרה של היוזמים של קורסי MOOC אולי כדאי ליזמים האלה לצעוד עוד כמה צעדים בכיוון ה-edutainment.

אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.

תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.

את זה מכנים חזון?

לפני כ-15 שנים, כאשר התחילו לדבר על האינטרנט של הדברים (Internet of Things, או IoT; אימצתי את התרגום של ויקיפדיה שהוא אמנם הגיוני, אבל לא כל כך מוצא חן בעיני) רבים צחקו על החזון של מקרר ש-"יידע" שהחלב בו אוזל ויוכל לרכוש עוד בכוחות עצמו. היום היישומים המעשיים של ה-IoT עדיין מצומצמים, ובכל זאת צוחקים הרבה פחות. אנחנו מבינים שכאשר חפצים מסוגלים "לדבר" ביניהם, וכאשר הסביבה הפיסיקלית "ערה" למתרחש, האפשרויות לשיפור החיים (וגם לחדירה לתחום הפרט) נעשות מוחשיות ומשמעותיות מאד.

אבל מה זה אומר בנוגע לחינוך? כיצד סביבה גדושה בחפצים שמתָקשֶרים ביניהם יכולה להשפיע על הלמידה? השאלה הזאת איננה חדשה. לפני כשנה וחצי חברת Cisco העלתה סרטון קצר ל-YouTube בו תוארו מספר תרחישים. בישרו לנו שה-IoT (ב-Cisco מכנים את התפיסה שלהם ה-Internet of Everything, IoE) יאפשר לסטודנטים ליצור קשר עם "עולם של מומחים", ויספק "משוב מיידי". בנוסף, הם חזו שסטודנטים יוכלו להוסיף "מדיה עשירים" לעבודות שלהם וכך הם יוכלו ליצור חוויה מערבת יותר עבור הקהלים שאליהם הם פונים. התחזיות האלו אינן הרבה יותר ממליצות נעדרות תוכן מעשי או ממשי, ובנוסף, עוד לפני האינטרנט של הדברים הן היו ישימות במידה זאת או אחרת. נדמה שנביאי ה-IoT התקשו לראות מה באמת יכול להיות הביטוי המעשי שלו בחינוך, והתחזיות המוקדמות האחרות שאיתרתי בנוגע להשפעה של ה-IoT בחינוך היו עוד יותר מעורפלות. ובכל זאת, בהתחשב בתדירות שבה הנושא הזה עולה לכותרות לאחרונה, פיתוחים חדשים כנראה מאפשרים לנו לצייר תסריטים ברורים יותר.

לפני כשבועיים מקס מיירס, יועץ בחברת דלויט, אחת מחברות השירותים העסקיים הגדולות בעולם, פרסם כתבה על האינטרנט של הדברים בחינוך באתר של EdSurge. בכתבה הזאת אפשר, אולי, לקבל תמונה מגובשת יותר על ההשפעה של ה-IoT על הכיתה. אבל מעיון בכתבה מתברר שהימצאות בחזית של התפתחויות טכנולוגיות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם מעוף חינוכי. (בהיבטיו המעשיים, אגב, הכתבה של מיירס ממחזרת דוגמאות שמופיעות, כמעט מילה במילה, בכתבה שהוא פרסם באתר של דלויט לפני כארבעה חודשים.)

לפי מיירס, השפעת ה-IoT בכיתה תהיה בעיקר בתחום ניהולה. הוא מביא נתונים על מספר שעות הכיתה שלפי ספר משנת 2012 על תכנון הלימודים מוקדשות לניהול הכיתה וכותב:

In fact, this text suggests that 1 out of every 5 minutes spent in American classrooms is consumed by “anticipated interruptions” — transitions, materials distribution, and starting or ending class.
מזה מיירס מסיק שבעזרת האינטרנט של הדברים אפשר יהיה לצמצם משמעותית את שעות הכיתה שמבוזבזות על ידי ההפרעות האלו וכך להרוויח 20% זמן לימוד של ממש:
Connected devices, an emerging trend in computing technology, may offer the potential to relieve teachers of some of this administrative burden, allowing more time to focus on students’ learning needs.
הוא טוען שמכשירים מתוקשרים יוכלו לחסוך מהמורה את ההתעסקות בניהול הכיתה, וכך ניתן יהיה לשנות את חוויית הכיתה. ובפועל? כיצד זה יתבצע באופן מעשי?
As students take their seats, for example, attendance could be logged automatically using a device such as the Nymi, a wearable “smartband” that uses ECG patterns to authenticate identity. A beacon might push a warm-up exercise directly to students’ smart surfaces.
אבל זה כמובן רק ההתחלה. באמצעות ה-IoT אפשר יהיה להבטיח שהתלמידים נשארים ממוקדים במטלות שלהם:
When it comes to keeping students on task, teachers could send a “haptic” vibration — similar to silent notifications on mobile devices — to a student’s wearable or tablet, redirecting her attention or behavior in a way that limits public embarrassment and reduces direct confrontation.
אמנם "'haptic' vibration" הוא בסך הכל דרך אלגנטית להגיד "מכה חשמלית קטנה", אבל דווקא זה איננו מה שהכי צורם כאן. הדבר הצורם, ואולי הדי מדהים, הוא שעל אף העובדה שמיירס מתייחס לטכנולוגיה שלא לפני הרבה זמן נראתה כמדע בדיוני, הוא איננו מסוגל לתאר מרחב לימודי שונה מהכיתה שבה המורה בודק את נוכחות התלמידים ודואג לכך שהם נשארים ממוקדי משימה. החזון הזה אפילו בנאלי יותר מאשר המקרר שדואג למלא את עצמו. נדמה לי שהוא מדכא הרבה יותר מהמקרר היות ואפשר היה לקוות שהתפתחות טכנולוגית מדהימה כמו האינטרנט של הדברים תצעד יד ביד עם תפיסה פורצת דרך בדרך שבה לומדים וגם במה שחשוב ללמוד.

במקום זה אנחנו זוכים ל-"חזון" שביסודו רואה את הטכנולוגיה כאמצעי להפוך את שעות הכיתה ליעילות יותר, כאשר הייעול הזה הוא בוודאי כדי לשפר את ההישגים במבחנים. אם בייעול מדובר, בלי לפנטז יתר על המידה אפשר היה לחשוב על מצב שבו חסכון של 20% של שעות הכיתה שהיום מתבזבזות היה מאפשר לתלמידים להקדיש זמן לפרויקטים אישיים, או אולי אפילו לקצר את שבוע בית הספר ביום כדי שהתלמידים יוכלו להשתחרר מהשעמום של ישיבה בשורות מול הלוח שמיירס כנראה עדיין רואה כחלק אינהרנטי של בית הספר.

האם האינטרנט של הדברים באמת יחולל שינוי בחיינו? יתכן שכן, אם כי אני חושש שיותר מאשר הוא יגביר את השליטה האנושית על הסביבה שאנחנו בונים, השליטה הזאת תצטמצם ואנחנו נגלה שהאינטראקציה שלנו עם הסביבה תהיה אינטראקציה שנקבעת לפי פרמטרים שנקבל "ישר מן הקופסה", ולא אינטראקציה שנוכל לקבוע תוך הכרות והתנסות מתמידות. הרי אם וכאשר עצמים "חכמים" יוכלו לתאם ביניהם את עיצוב הסביבה שלנו, הצורך במעורבות אנושית יקטן. לא ברור מה זה אומר בנוגע למה שחשוב ללמוד, או כיצד נלמד. אולי הדבר החשוב שהנוער של היום יצטרך ללמוד יהיה כיצד ליצור אינטראקציה עם העצמים האלה כדי שלא נהפוך ליצורים פסיביים. אולי תוצאה אחרת תהיה שכאשר הסביבה מווסתת את עצמה, בית הספר יצטרך להקדיש שעות רבות לפיתוח היכולת לנצל את הפנאי בצורה איכותית. בעולם כזה בכלל לא ברור מה יהיה חשוב ללמוד/לדעת, או אם הכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום תהיה המקום הרצוי ללמידה. יש כאן גם הבטחה גדולה וגם איום לא קטן. אבל אם ה-"חזון" החינוכי של מיירס בנוגע להשפעת האינטרנט של הדברים על החינוך מסתכם בסך הכל בכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, רק מנוהלת ביתר יעילות, הרי זכינו להוכחה מוחצת שאסור לנו לאפשר ליזמי הטכנולוגיה להשפיע על עיצוב החינוך.