לדבר עם עצמנו?

בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.

לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה – בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.

נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך. לדברי אוטכט המושב עסק ב:

where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.

התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:

Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.

גלגלי הצלה (היסטוריים) לטביעה בים המידע

כמו רבים אחרים, אני מברך על החשיפה למידע שהאינטרנט מקנה לנו, וכמובן שבאותו הזמן אני מודע מאד שהחשיפה הזאת איננה רק ברכה. אני אמנם אוהב לשחות בים המידע, אבל אני יודע שאני נמצא בסכנה מתמדת של טביעה בו. רבים כתבו על הבעיה הזאת, בדרך כלל כחלק מהתרעה על הרדידות התרבותית שאורבת לנו מחשיפה גדולה מדי לאינטרנט. במאמר מלפני שנה שזכה לפופולאריות רבה ניקולאס קאר שאל, למשל, אם אולי גוגל הופך אותנו לטיפשים. (כן, הזכרתי את קאר מספר פעמים כאן.) קאר כתב על המשיכה הגדולה שהוא חש כלפי האינטרנט, אבל הוא גם העיד שהחשיפה לכמות כל כך עצומה של חומרי קריאה משפיעה על הרגלי הקריאה שלו, ולא לטובה. הוא חש שהוא מרפרף יותר ומעמיק פחות:
The deep reading that used to come naturally has become a struggle.
קאר היה מודע לך שהתופעה שהוא תיאר איננה חדשה. במאמר שלו הוא הזכיר את היארונימו סקרסיאפיקו, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15 שעבד בבית הדפוס של אלדוס מנוטיוס. לא הרבה ידוע על סקרסיאפיקו, אבל למדנו שהוא הכריז פעם, באופן מודרני למדי, ששפע של ספרים גורם לו להתעמק פחות.

ומבחינתי, כאשר אני חש את עצמי טובע, למדתי שכדאי לי לקרוא קצת מתחומים שונים (במעט) מאלה שבדרך כלל מעסיקים אותי. כך קרה שהגעתי למהדורה של ה-Journal of the History of Ideas משנת 2003, שחלק ממנה מוקדש לבעיה מעניינת בתקופה בין המאה ה-16 למאה ה-18 באירופה – עומס יותר של מידע. דניאל רוזנברג, במבוא לקובץ המאמרים, כותב על המחקר של אן בלאיר שחקרה אסטרטגיות קריאה שפותחו במאה ה-16 וה-17 כדי להתמודד עם הצפת המידע (תוכן העניינים של אותה מהדורה כאן. אין קישור למאמר היות והגעתי אליו דרך ProQuest בספריה – מקום שהוא עדיין מקור נפלא למידע):

She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.
לא הופתעתי ללמוד שהתקופה שלנו איננה הראשונה שבה אנחנו מרגישים מוצפים במידע – כבר הזכרתי שקאר עצמו מצטט מישהו מתקופת תחילת הדפוס שמביע את התחושה הזאת. אבל שמחתי מאד לגלות שהאסטרטגיות שבאמצעותן אנחנו היום מנסים להתמודד עם תחושת ההצפה דומות לאלו מתקופה מוקדמת. ואולי גם כאן אין הפתעה – קריאה מרפרפת, הוצאת קטעים נבחרים, ואפילו הוספת ספר למדף הספרים לפני שהספקנו לקרוא אותו הן אסטרטגיות די הגיוניות. וזה בהחלט מרגיע שאינני ממציא שום גלגל.

מה? שוב שואלים למה צריכים תקשוב?

הבלוג של ג'יי פפמן מתעדכן רק לעתים די רחוקות. יש בו תקופות קצרות של פעילות מוגברת בין תקופות ארוכות של שקט. אינני זוכר מה משך אותי לעקוב אחר הבלוג שלו – הרי ללא ספק יש לא מעט בלוגרים חינוכיים אחרים שכותבים דברים דומים למה שהוא כותב. אי-שם בעבר משהו בגישה שלו לנושא התקשוב החינוכי מצא חן בעיני, ולכן השארתי אותו בתוך קורא ה-RSS שלי. ולכן, כאשר מאמרון חדש מופיע זאת די הפתעה עבורי, ועל פי רוב הפתעה נעימה.

השבוע פפמן כותב על הסיבות שבגללן אנשי חינוך מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. לטענתו, רבים מאיתנו רואים את התקשוב כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן לקדם סדר יום חינוכי:

Tech folks frequently buy in to this Trojan Horse metaphor. Often, we (they?) think that by sneaking computers into classrooms under various auspices (e.g., it's the 21st century, the Internet is Really Important) with the real hope that what will happen is that teachers will embrace notions of constructivism, will become more student-centered and will change our educational system.
במידה לא קטנה של הסכמה עלי להודות באשמה. סדר היום שלי הוא בראש ובראשונה חינוכי. אם התקשוב החינוכי יהווה רק אמצעי לעקוב אחר ציונים ולהעריך הישגים, אם הוא רק יאפשר ניהול יעיל יותר של בית הספר, ספק אם הייתי ממשיך לעסוק בתחום הזה. (נעים לי להוסיף שאני בטוח שכך המצב גם עבור רוב השותפים שלי למלאכת התקשוב החינוכי.) אבל אין זה אומר שאנחנו מבקשים "להגניב" פדגוגיה הבנייתית לתוך בתי הספר באמצעות התקשוב. אנחנו הרי משוכנעים שהתקשוב והקונסטרוקטיביזם ממש מתאימים זה את זה.

האמת היא שגם פפמן שותף לדעה הזאת. הוא איננו כותב על מנת להתריע על פעילות חתרנית של גייס חמישי חינוכי, אלא כדי לשאול אם בכלל צריכים להצדיק את השימוש בתקשוב. הוא מהרהר אם אולי הדרישה לשימוש הבנייתי בתקשוב מוגזמת או מיותרת. הוא כותב:

It strikes me today that though I'm all for these changes, I don't think that the promise of those changes is the point. I continue to be struck that we in education seem to feel obligated to come up with some Really Good Reason to use computers in schools. So much so that, for example, teachers in schools where every kid has a laptop, lament that they're "only" word processing and using the web. They think that they need to have kids creating movies or doing something that's "not possible" without computers. Otherwise, they're somehow "wasting" the computers.
פפמן מזכיר לנו שבתחומים אחרים לא שואלים אם השימוש במחשב משרת צרכים נעלים יותר או מיוחדים יותר מאשר מה שעשו לפני עידן המחשב. במקום זה, פשוט משתמשים בכלי. ולאור זה הוא שואל למה צריכים לעשות זאת בחינוך. אולי כדאי יותר פשוט להכניס מחשבים לתוך בתי הספר, עם מינימום של תמיכה והטמעה, ולאפשר למורים ולתלמידים לראות מה אפשר לעשות איתם. פפמן מציין שהגישה הזאת לא כל כך משכנעת – לא את עצמו, ובוודאי לא אחרים – אבל נדמה לי שבכל זאת, הוא נוטה לאמץ אותה.

אני יכול להבין את הדילמה שלו. כבר מזמן התקשוב הפך להיות חלק בלתי-נפרד מתרבות החיים שלנו. אך משום מה בחינוך זה איננו מספיק – אנחנו מחפשים "שימוש נבון"; אנחנו מבקשים ניצול ייחודי של הכלי. וה-"ייחודי", כמובן, הופך מהר מאד לנדוש, ועלינו שוב למצוא הצדקה חדשה. נדמה לי שפפמן איננו "פותר" את הדילמה שלו. הוא איננו מסיק מסקנה, לא לצד הסוס הטרויאני, ולא לצד השימוש נטול הייחוד. ולמען האמת, אינני בטוח שיש פתרון לדילמה הזאת, מלבד להעלות אותה מדי פעם בבלוגים שלנו, להכיר בקיומה, ולהמשיך הלאה.

מאמרון שכולו היסטוריה

לא פעם נדמה שהרדיפה אחרי החדש היא חלק אינטגראלי של עולם האינטרנט. קצב ההתפתחות הטכנולוגית, והופעתם של כלים חדשים שהשפעתם על חיינו כה רבה, גורמים לנו לחשוב שאין בכלל דמיון בין התקופה שלנו לבין אלו שקדמו לה; ששום דבר היום איננו כמו שהיה פעם. בנוסף, ואולי באופן פרדוקסאלי, התובנות שלנו מהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום מביאות אותנו לראות את העבר במשקפיים של היום.

לפני כשבוע ג'ון נאוטון כתב בבלוג שלו שתוך כדי נקיונות שהוא ערך במגירות שלו הוא נתקל בעותק של מאמר של סי' ריט מילס (C. Wright Mills) משנת 1959 – On Intellectual Craftsmanship, הפרק המסיים של ספרו The Sociological Imagination. בפרק הזה מילס מתאר את התהליך שמתרחש אצלו כאשר הוא חוקר נושא, אוסף מידע ומגבש את מחשבותיו ודעותיו בכתב. מילס כותב לסטודנט מתחיל, ומסביר שהצצה לתוך תהליך הכתיבה של אדם אחד עשויה ללמד יותר מאשר רשימה יבשה של הנחיות פעולה. נאוטון (שאל הבלוג שלו הגעתי דרך הבלוג של ג'ון קונל) מתרשם מהדמיון בין מה שמילס מתאר, לבין הכתיבה לבלוג:

What I discovered was that I was seeing the paper in a new light, because I was now reading from the perspective of a blogger. And some of what Mills has to say rings bells for academics who find themselves reflecting on the relationship between blogging and intellectual work.
ומה מילס הציע? נאוטון מצטט מספר קטעים מתוך המאמר. באחד מאלה אנחנו קוראים:
set up a file, which is, I suppose, a sociologist’s way of saying: – keep a journal. Many creative writers keep journals; the sociologist’s need for systematic reflection demands it. In such a file as I am going to describe, there is joined personal experience and professional activities, studies under way and studies planned. In this file, you, as an intellectual craftsman, will try to get together what you are doing intellectually and what you are experiencing as a person. Here you will not be afraid to use your experience and relate it directly to various work in progress.
הדמיון לבלוג איננו צריך להפתיע אותנו. אנשים כתבו יומנים דורות רבים לפני שהיו בלוגים. ולא קשה למצוא דוגמאות נוספות – דוגמאות שמשקפות היבטים אחרים של הבלוג. לפני ארבע שנים, למשל, באתר Common-place המוקדש לחקר החיים בארה"ב בצעירותה, וו' קלב מקדניאל (אז דוקטורנט, היום, אחרי הדוקטורט, מרצה באוניברסיטת רייס שבמדינת טקסס) פרסם מאמר על הנרי קלארק רייט, פעיל נגד העבדות במאה ה-19, שסגנון הכתיבה שלו מאד הזכיר את הכתיבה לבלוג:
Wright shared several traits with the prototypical blogger—his eccentric range of interests, his resolution "to write down what I see and hear and feel daily," his use of journals to "let off" rants of "indignation," his utopian conviction that writing might change the world, and (not least) his practice of spending the "greater part of the day writing in his room."
המאמר של מילס מוכר לי היטב – ירשתי את הספר בו הוא מופיע מאבי שלמזלי הפנה את תשומת ליבי, מספר פעמים, לפרק המסיים הזה. אבי נפטר שנים רבות לפני שהיו בלוגים. רוב ה-"יומנים" שלו היו כרטיסיות עם קטעי ציטטות ומחשבות שהוא החזיק בקופסאות וקלסרים. לפני כשבועיים, סמוך ליארצייט של אבי, אחי חידש את אתר האינטרנט שלו (הפעם בצורת בלוג). באותה הזדמנות הוא כתב על אבא:
His three children have commented to each other how much he would have appreciated the personal computer and, especially, the World Wide Web. Were it not for the frustrations of a command line interface and limited hard drive storage, he might have seen his own book published in his lifetime. He would often say that “Knowledge is like a web or a net: the more you add to it the more you can catch.”
כאחד שמשוכנע שהבלוג פותח עולמות לחקר, ללמידה, לרפלקציה, טוב לי מדי פעם לעצור ולזכור שהרבה לפני שהיו בלוגים היו אנשים שעסקו בכל המלאכות האלו, ובהצלחה רבה.

מעבר לראייה פשטנית

אתמול כתבתי שנחשפתי, באיחור, למארק וורשאור (Warschauer), פרופסור לחינוך ולאינפומטיקה באוניברסיטה של קליפורניה באירווין (Irvine). כמו-כן, ציינתי שהתחלתי לקרוא כמה מהמאמרים הרבים שהוא פרסם שעוסקים בהיבטים שונים של התקשוב בחינוך. התרשמתי במיוחד ממאמר מלפני שנתיים – The paradoxical future of digital learning – שבו הוא בוחן את הדיגיטאליות בלמידה משלוש נקודות התייחסות.

וורשאור משוכנע שלדיגיטאליות השפעה משמעותית על הלמידה. הוא כותב, למשל:

There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
אבל לאור מחקרים שבחנו את מידת השימוש, ודרכי השימוש, של כלים דיגיטאליים בחינוך, הוא מהרהר אם ההשפעה הזאת תהיה מקיפה כפי שנהוג לצפות. שלושה ה-"תחומים" שוורשאור בוחן הם מה לומדים, כיצד לומדים, והיכן לומדים.

וורשאור מציין שהיום נהוג לייחס חשיבות מיוחדת לאוריינות בתחום המידע ובתחום המדיה. הוא איננו ממעיט בערכן של האוריינויות האלו, אבל הוא כותב שלפי המחקר, לאוריינויות האלה קשר הדוק לאוריינות המסורתית:

… the same digital media that are fostering the need for new literacies are also making traditional literacies more valuable then ever before.
בנוסף, מחקרים מראים שהאוריינות המסורתית מהווה שער לאוריינויות חדשות, ולכן אם ברצונם של בתי ספר לקדם אוריינויות חדשות, הם חייבים להתמקד באוריינויות הישנות יותר.

באופן דומה, וורשאור מציין שהיום מרבים לדבר על פיתוחו של הלומד האוטונומי, ומזהים את תפקיד המורה פחות כמלמד ויותר כמכוון וכמדריך. הוא מסכים שהדיגיטאליות מאפשרת הזדמנויות ללמידה אוטונומית, אבל הוא מביא דוגמאות של מחקרים שמראים:

that people develop the ability to work autonomously, whether in online or offline realms, only through processes of being instructed or mentored by others.
במילים אחרות, אם המטרה שלנו היא לשחרר את התלמידים שלנו ללמוד בכוחות עצמם, עלינו ללמד אותם היטב כיצד לתפקד כלומדים אוטונומיים.

הטענה של וורשאור בנוגע להיכן לומדים קשורה לרצון שלו לצמצם פערים דיגיטאליים. הוא כותב שלמרות שהדיגיטאליות מאפשרת למידה מחוץ לכותלי בית הספר, מחקרים מראים שמי שמצליח להפיק תועלת מהתקשוב מחוץ לבית הספר הם תלמידים משכבות מבוססות. אם באמת חשוב לנו לקדם את כל התלמידים, עלינו לדאוג לכך שלכל התלמידים תהיה גישה לתקשוב בתוך בית הספר, היכן שמורים יוכלו להדריך ולכוון אותם.

וורשאור קורא למאמר שלו "העתיד הפרדוקסלי של הלמידה הדיגיטאלית" מפני שהוא משוכנע שעל מנת להשיג את המטרה של למידה דיגיטאלית מוצלחת, צריכים, בעצם, לחזק את הלמידה המסורתית. הוא מסכם:

Simplistic views of digital learning, which pit new literacies against old, autonomy versus mentorship, or home versus school, will only serve to worsen educational divides.
הוא בוודאי צודק, וקולו הוא קול שחשוב שיישמע. הופתעתי שכמעט ולא מצאתי התייחסויות למאמר הזה של וורשאור בבלוגים חינוכיים. כמו-כן, הדף באתר (האוניברסיטאי) שלו המקשר למאמרים שהוא כתב סומן בדלישס רק 20 פעמים. וורשאור יוכל לעזור לנו להתגבר על התייחסויות פשטניות בנוגע למקומה של הדיגיטאליות בלמידה. זה יעזור לנו לא רק להקטין פערים דיגיטאליים בחינוך, אלא גם לקדם את התקשוב החינוכי באופן כללי.

התלמידים רוצים ללמוד?

לוסי דה-לה-ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine מדווחת על מספר פרויקטים ב-Google Earth (וגם ב-Google Maps) שמורים בבתי ספר יסודיים במדינת וורמונט ניהלו עם התלמידים שלהם. המאמרון של דה-לה-ברייר מלא בקישורים לדוגמאות, והצצתי בחלק גדול מהם. מדובר בפרויקטים מרשימים, אם כי לא התלהבתי מהם כמו שדבריה של דה-לה-ברייר גרמו לי לצפות שיקרה. היא הרי הרעיפה שבחים על הפרויקטים, ואילו כאשר אני הקלקתי אליהם כדי להתרשם מצאתי פעילויות יפות ונעימות, אבל לא משהו שגרם לי להגיד "וואו!". מצאתי, למשל, דף עבודה עם הנחיות למצוא קואורדינטות שונות, ולתאר את מה שמוצאים בהן. זאת פעילות נחמדה, והיא בוודאי מסייעת להכיר את Google Earth, אבל אין כאן משהו מיוחד.

אבל דווקא חוסר ההתלהבות שלי הוביל להרהור נוסף. הפרגון של דה-לה-ברייר נתן פרסום למורים שבוחנים את האפשרויות של כלים כמו Google Earth בכיתה, ובדרך הזאת יש בוודאי מורים אחרים שיגידו "גם אני יכול לעשות את זה" … ויעשו. אני משוכנע שכבר היום בישראל יש מורים שביצעו פרויקטים דומים, וגם טובים יותר, וחבל לי שרק מפני שהמידע על הפרויקטים האלה לא הגיע אלי אינני יכול לפרגן להם כמו שעשתה דה-לה-ברייר.

לכן, במידה מסויימת, העובדה שלא התלהבתי מהדוגמאות במאמרון הזה היא סיבה להתלהבות. בעצם, היא עדות לכך שרף הציפיות שלנו גבוה. ברור לי שהפרויקטים שדה-לה-ברייר מתארת הם טובים. אולי המילה הנכונה היא "סולידיים". לא כל שיעור יכול להוביל ל-"וואו!". אם פעילות מסויימת גורמת למורים ולתלמידים לבחון את הכלי, אם היא חושפת אותם ליכולותיו, אם היא עוזרת להם לגלות טוב יותר כיצד ללמוד עם הכלי, אז מדובר בהצלחה אמיתית, וגם בלי ה-"וואו!" אסור להמעיט בהישג הזה.

וזה מוביל לתגובה נוספת – תגובה של "וואו!" של ממש. דה-לה-ברייר כותבת על קבוצה של תלמידי כיתה ד' שהחתימו את עמיתיהם על עצומה שהם הגישו להנהלת בית ספרם. הדרישות שלהם? לעדכן את Google Earth שבבית הספר לגירסה המעודכנת ביותר, ולאפשר להם יותר זמן להתנסות בכלי. אם הפרויקטים של המורים של התלמידים האלה גרמו להם להגיש בקשה כזאת – יש כאן, ללא ספק, סיבה להתלהבות.

העצמה באמצעות הסביבה

לפני כמה ימים סימנתי לעצמי מאמרון חדש של ג'ף אוטכט – What’s the purpose of going 1:1. במאמרון הזה אוטכט מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס מלפני שנתיים שדיווחה על כך שמספר בתי ספר שכמה שנים לפני-כן אימצו פרויקטים של 1:1 התחילו לזנוח אותם. אוטכט מסביר שלאור המטרות המוצהרות של אותם בתי ספר, הוא איננו מופתע שהחליטו לא להמשיך בפרויקט. הוא מדגיש שעל מנת לנצל את התקשוב בצורה מוצלחת, צריכים לקבוע מטרות ברורות, ולדעתו מטרה מרכזית צריכה להיות העצמת התלמיד. כצפוי, הסכמתי עם אוטכט. אבל משהו צרם לי והתקשיתי לזהות מה גרם לאי-הנחת שלי כלפי המאמרון.

אמתול אסתי דורון כתבה על המאמרון שח אוטכט. היא מתארת בהרחבה את המודל שאוטכט מציג שעל פיו, לטענתו, אפשר לקבוע את הצרכים התקשוביים של בית ספר. אבל משהו במאמרון הפריע לאסתי. היא כותבת:

האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת.
אני מסכים. יש, כמובן, מבחר סיבות שבגללן אנשים כותבים לבלוגים שלהם. יש מי שמדווח על המתרחש בכיתה שלו, ואחר שעוסק בשאלות "הגדולות" מבלי לרדת לפרטים. שתי הגישות, ואחרות, לגיטימיות. אבל נדמה לי שאסתי, כמוני, ציפתה ליותר אצל אוטכט מאשר ההצהרה הסתמית למדי שהפעם הוא סיפק. אסתי מנסחת את השאלה שאליה אוטכט מתייחס: "מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו?", והתשובה של אוטכט – "העצמת כישורי הלמידה של התלמיד" – איננה שונה מהתשובה שהיינו מקבלים גם ממי שאיננו עוסק בתקשוב, או עובד בסביבה של 1:1. במקרה כזה, היה עדיף לתת תשובה ברחל בתך הקטנה.

כך עושה רותי בן-ישי, למשל, בבלוג שלה באדיורשת, בו היא מדווחת על המתרחש בכיתה שלה. לפני שבוע רותי כתבה על "שיעור קצת אחר: מסע בעקבות שאלה של תלמיד". במאמרון הזה היא מתארת את מה שקרה בכיתה שלה בשיעור היסטוריה. התלמידים למדו על הקשר בין יוליוס קיסר ללוח השנה הלועזי, ותלמיד אחד שאל על שם מה החודש בו הוא נולד. רותי מתארת את ההרפתקה המידענית המרתקת שאליה יצאה הכיתה בעקבות השאלה, הרפתקה שבה זמינות המחשבים שיחקה תפקיד חשוב. בדוגמה של רותי אפשר לטעום את ההעצמה שעליה כותב אוטכט. עם זאת, לו היינו צריכים להכין תקציר של השיעור על מנת להראות כיצד הוא משתלב לתוך תכנית הלימודים, או על מנת להסביר אילו מיומנויות הוא חיזק, נדמה לי שהיינו מתקשים לעשות זאת.

ואם מותר לי לקשר בין המאמרונים האלה לבין מאמרון נוסף בבלוג אחר (והיות ומדובר בבלוג שלי, מי יעצור איתי!), נדמה לי שקים קופינו, מורה האחראית לכישורי המאה ה-21 בבית ספר בינלאומי בתאילנד, עוזרת לנו להבין את מקור הקושי הזה. קופינו כותבת שאנחנו רגילים להתייחס לטכנולוגיה ככלי, אבל עדיף לנו לראות אותה כסביבה (environment). היא מסבירה שאנחנו בוחרים להשתמש בכלים כאשר השימוש הזה עוזר לנו להשיג מטרה כלשהי, אבל סביבה היא משהו שמקיף אותנו, שבתוכו אנחנו נמצאים באופן מלא. היא כותבת:

Although these tools started as something new and different, we can not simply choose to use them in one situation, but not in another. A math teacher wouldn’t say we don’t need to use the alphabet in this class because it’s math. An English teacher wouldn’t say we don’t need to know how to switch on the lights, because this is English, not science. So why do so many of us still think of technology that way?
אסתי מסיימת את המאמרון שלה עם שאלה שלדעתה ראוי שתישאל:
מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?
נדמה לי שאם נשכיל לראות את התקשוב כסביבה (ראייה שמהתרשמותי מתפתחת בכיתה של רותי, למשל) נוכל להרגיש שאיננו מתחמקים מתשובה כאשר אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעצים את התלמידים. הרי כאשר התלמידים מסוגלים לזהות את העוצמה של הסביבה המתוקשבת ולנצל אותה, זה מעצים אותם כלומדים.

עם ידידים כאלה …

מאז פרסום ספרו "העולם הוא שטוח" (ואולי גם לפני-כן) תומס פרידמן נחשב ידען בנוגע לתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים בעולם. בספר פרידמן הביע את החשש שארה"ב לא תוכל להתמודד עם ארצות מתפתחות שבהן מערכות חינוך דינאמיות מקדמות את תלמידיהן ומכשירות אותם להתמודד בהצלחה על משרות חשובות ומבוקשות. אנשי חינוך רבים אימצו את פרידמן כנביא ופונים אליו לעתים קרובות לקבל עצה. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן שאני חושש שלפרידמן השפעה שלילית על החינוך מפני שהחשש מכשלון כלכלי מול העולם השלישי מוביל לשימת דגש על הישגים שניתנים למדידה באמצעות מבחנים סטנדרטיים, וכתוצאה מסלקים את היצירתיות ואת החשיבה הביקורתית מבתי הספר. היום, בניו יורק טיימס, פרידמן פרסם כתבה שעוסקת כמעט כולה בחינוך.

אינני מתיימר להבין בכלכלה, ולכן אינני יכול להעריך את הנתונים שפרידמן מביא. אלה מבוססים על דוח של חברת מקנזי, חברה לייעוץ כלכלי מאד מוערכת. לפי הדוח, כשלים של המערכת החינוכית השפיעו ישירות על ירידת כלכלת ארה"ב ועל החלשות המעמד שלה בכלכלה העולמית. מתוך דף הפרסום על הדוח באתר של מקנזי:

The report finds that the underutilization of human potential as reflected in the achievement gap is extremely costly.
שוב, אני מקווה שהתחזית העגום של הדוח, ושל הכתבה של פרידמן, לא תוביל לחינוך שרואה ברווח כלכלי מטרה מרכזית (אם לא בלעדית). אבל דווקא לא לזה אני מבקש להתייחס כאן. בבלוג שלו היום טום הופמן מגיב לכתבה של פרידמן. הוא שם לב למשפט מוזר, וגם מדאיג, שבה. פרידמן רואה שביב של תקווה במשבר הכלכלי. הוא מסביר:
With Wall Street’s decline, though, many more educated and idealistic youth want to try teaching.
הופמן (ואני איתו) מתקשה להבין. האם הצעירים האידיאליסטים שעליהם פרידמן כותב הם אלה שבשנים לפני שהבועה הכלכלית התפוצצה נהרו לבורסה כדי להתעשר? האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים שאותם אידיאליסטים מחליטים עכשיו שכדאי יותר להיות מורים? מערכת החינוך, גם בארה"ב וגם בישראל, בוודאי זקוקה למורים, אבל אינני משוכנע שבחירת הקריירה החדשה של הצעירים האלה באמת מעודדת.

על איים ועל תבן – כמה הרהורי המשך

שני בלוגים שאני קורא (ואולי יש אחרים, אבל לא נתקלתי בהם) כתבו על יום העיון של הפסג"הות שעליו כתבתי לפני כשבוע. שני המאמרונים מעניינים, והם משלימים את התיאור החלקי למדי שלי. ובעקבות הקריאה בהם, הרגשתי שיש טעם להרחיב קצת את ההתייחסות שלי אל אותו יום עיון.

איריס מביאה דיון מהכנסת על בני נוער והאינטרנט משנת 2000. לא מפתיע, אבל בכל זאת מרתק לגלות, שהשאלות שהעסיקו אותנו אז עדיין מעסיקים אותנו היום.

רונית נחמיה מביאה משפט מפתח מהרצאתו של גבי סלומון:

אחד המשפטים שאימצתי מהרצאתו היה- שיש איים קטנים ולעיתים גדולים של תקשוב בבתי הספר, אך היכן היבשות? וזהו באמת המצב בבתי הספר. ישנן יוזמות מדהימות ומורים מדהימים, שרוצים ואף מבצעים פעילויות והפעלות מתוקשבות בכיתותיהם, אך הם עדיין בטל בשישים, לצערנו.
ואם רונית כבר מעלה את נושא האיים, אני מבקש להתייחס אליו גם אני.

סלומון הזכיר מחקרים רבים שמראים שההשפעה של התקשוב על הלמידה (או ליתר דיוק, ברוב המקרים על ציונים במבחנים למיניהם) איננה מה שתומכי התקשוב קיוו. סלומון הוא ללא ספק איש מחקר הרבה יותר טוב ממני, אבל אינני בטוח שהפרשנות שלו למחקרים האלה לגמרי נכונה. המחקר של Cuban, Peck ו-Kirkpatrick, למשל, נערך לפני עשור, והוא בסך הכל בדק שני בתי ספר תיכוניים. לא ברור שמסקנותיו אופייניות, או תקפות, למצב של היום. המטה-מחקר של Hattie הרבה יותר חדש, ונרחב, אבל חשוב לציין, כפי שקראתי באתר אחד שסוקר את עבודתו:

Note that Hattie is working across all educational settings, all ages and all cultures.
נדמה לי שכאשר סלומון ביקר את המסקנות של מחקרי ה-no significant difference הוא טען שאלה בדקו סביבות למידה מגוונות מדי על מנת שנוכל באמת להשוות ביניהם. לא ברור לי למה כן אפשר לעשות זאת כאשר מדובר במחקרים של Hattie. בנוגע ל-Balanskat, Blamire ו-Kefala, מדבריו של סלומון מתקבל הרושם שהחוקרים האלה רואים מעט מאד השפעה חיובית של התקשוב על הלמידה. אבל באותו מאמר שסלומון ציטט אנחנו קוראים:
The overwhelming majority of studies also showed benefits of ICT on learners and learning in terms of the development of characteristics such as motivation, concentration, cognitive processing, independent learning, critical thinking and teamwork.
וממש מיד אחרי-כן בא משפט שבעצם היה צריך להיות מובן מאליו:
The proviso, of course, is that the impact of ICT is highly dependent on how it is used, and the impact of specific applications depends on the capacity of the teacher to effectively use them.
אז אולי החוקרים האלה מצאו את האיים שעליהם דיבר סלומון? אני מוכן להאמין שכן, אבל בעיני קיומם של איים מעיד על הצלחה, ולא על כשלון.

האינטרנט השפיע עלינו בדרכים רבות, ונהוג להדגיש עד כמה חיינו השתנו בעקבות התקשוב. עם זאת, נדמה לי שאנחנו מתקשים לעכל את אחת מהשפעותיו החשובות ביותר: בעידן האינטרנט הפריפריה איננה תלויה במרכז; השטח יכול להוביל את ההנהגה. לפי סלומון האיים של הצלחה הם בעצם כשלון מפני שמדובר בשינוי קטן ולא מערכתי, ואולי גם מפני שמדובר בשינוי שאיננו מובל על ידי המערכת. אבל בעיני מדובר בהצלחה אדירה. הרי בתי הספר אינם מחכים לקבל הנחיות מהמערכת; המורה בכיתה איננה ממתינה לספר הדרכה מהממסד. לעתים קרובות, הפעילות המעניינת ביותר מתרחשת רחוק מעיני המומחים. דיווחים על נסיונות מוצלחים עוברים ממורה למורה, מבית ספר לבית ספר, בלי שהמערכת יוזמת, או מנצחת, על המתרחש. יתכן שכך היה גם בעבר, אבל בעידן האינטרנט זה קורה ביתר שאת … וטוב שכך.

במאמרון בבלוג שלו מאתמול טום הופמן כותב על פרויקט בו תלמידי בית ספר במחוז אחד בארה"ב קיבלו את מערכת ההפעלה שבמחשבי One Laptop Per Child על דיסק-און-קי. הופמן מרוצה שהפרויקט כנראה מצליח, אבל הוא מוסיף:

… it is important to keep in the back of our mind whenever we think or talk about students running their operating system off a USB key, or searching the web on cell phones in class becoming the default, or a school system moving all their documents onto Google, that these actions all indicate the failure of traditional IT in schools.
אכן, עבור רוב קברניטי התקשוב החינוכי, הריכוזיות היתה מובנת מאליה. אבל הצלחות רבות של התקשוב החינוכי נובעות מכך שהיום הטכנולוגיה מאפשרת לבתי הספר להשתחרר מהריכוזיות ולבחון לעצמם מה אפשר לעשות עם הכלים השונים שעומדים לרשותם.

רונית גם הזכירה את הסדנה בנושא "המוץ והתבן". בסקירה הקודמת שלי לא כתבתי על הסדנאות השונות, וזאת מפני שלא היה זה הוגן להתייחס לסדנאות שלא נוכחתי בהם. אבל מפני שהשתתפתי בסדנה הזאת, אולי רצוי להרחיב עליה טיפה. רונית כותבת שהסדנה עסקה בעיקר ב:

אתרי תוכן שיכולים לסייע לנו בתהליכי הוראה בית ספריים- האם יעודיים או פתוחים, מה מתאים, מתי מתאים, למי מתאים ועוד.
נדמה לי שהתיאור הזה די נכון, אם כי אינני מבין ממנו, וגם לא מהסדנה עצמה, מה הקשר בין התיאור הזה לבין בירור המוץ מהתבן. ציפיתי שסדנה בשם הזה יבחן את המיומנויות הדרושות לתלמידים כדי שהם יוכלו לפלס את דרכם בים המידע; ציפיתי שהסדנה תצביע על כלים שעוזרים לתלמידים לעשות זאת. במקום זה הציגו לנו כלים שמסייעים למורים להכין חומרים לשיעור כך שהתלמידים יקבלו חומרים מעניינים ומגוונים, אבל מן המוכן, אחרי תהליך הברירה. המיקוד המוטעה הזה מדליק אצלי אור אדום. אם כך נמשיך, המילים היפות שהושמעו בסדנה על כישורי המאה ה-21 יישארו לא יותר ממס שפתיים.

—   —   —

ובהזדמנות הזאת, אחרי הנקיונות לחג אבל כאשר מספר הכנות עוד לפני, אבקש לנצל את הבמה הזאת לאחל לכל קוראי (אם יש כאלה) חג פסח משחרר. יתכן שבמשך שבוע החג אצליח, לפחות במידה קטנה, להשתחרר מה-"עול" של הכתיבה כאן. אני מבקש מהקוראים לראות את עצמם משוחררים מעול הקריאה.

דיוקן הבלוגר כדמות אנושית

רוב הבלוגרים שאליהם אני מקשר בבלוג הזה אינם מוכרים לי אישית. בלוגרים ישראלים שעוסקים בתקשוב בחינוך (ובמקרה הטוב אפילו מתפרנסים, פחות או יותר, ממנו) מהווים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר, ואת רוב האנשים האלה אני מכיר. אבל לא כך בנוגע לרבים שכותבים על תקשוב בחינוך באנגלית. התכתבתי עם כמה מהבלוגרים האלה, אבל לרוב אלה היו התכתבויות קצרות, וקשה להגיד שבדרך הזאת נוצרה ידידות. היום נהוג להתפאר ב-"רשתות אישיות ללמידה" שלנו, רשתות המורכבות, לכאורה, מהאנשים שאיתם אנחנו בקשר דרך בלוגים וכלים חברתיים אחרים. אבל אפילו אם הרשתות האלו "אישיות", אין זו אומר שנוצר בהן קשר אישי של ממש.

מידי פעם הבלוגוספירה מתגייסת למשחק (כמו "חמישה דברים שמעולם לא סיפרתי בפומבי" או משהו דומה) והתקווה היא שמשחק כזה יאפשר לנו להכיר את הבלוגרים שאנחנו קוראים בצורה יותר אינטימית. אבל מעניין ככל שהמידע שחושפים יהיה, נדמה לי שהמידע הזה שייך יותר לפרסונה שאנחנו בוחרים ליצור עבור עצמנו, מאשר שהוא מהווה אמצעי שדרכו ניתן להכיר מישהו מקרוב. בסופו של דבר, אני מכיר את האנשים שאת הבלוגים שלהם אני קורא דרך דעותיהם, ודרך סגנון הכתיבה שלהם.

בכלל לא ברור שיש צורך בהכרות אישית. אם הבלוגים שלנו עוסקים בנושאים "מקצועיים", הגיוני שהקשר שנוצר יהיה קשר של דיון סביב הנושאים המקצועיים האלה, או סביב הרעיונות שבבסיסם. אן סיבה לצפות שמישהו יזמין אותנו לארוחה במסעדה, או לבלות במסיבה. אבל כמובן שזה איננו מדוייק. אנחנו מתרשמים מסגנון הכתיבה של בלוגרים לפחות באותה מידה שאנחנו מושפעים מרעיונותיהם. לא נרגיש קירבה לבלוגר שמביע רעיונות שאיתם אנחנו מסכימים, למשל, אם הוא מביע אותם בסגנון מתנשא. ואולי זה נכון במיוחד בתחום החינוך בו הפדגוגיה חשובה לפחות כמו התוכן.

במשך החודש האחרון סטיבן דאונס העלה לתוך הבלוג האישי שלו 11 מאמרונים שמהווים את 11 הפרקים שהוא הגיש כהצעת המחקר שלו לדוקטורט לפני 20 שנה. במאמרון נוסף, אחרי פרסום ה-11 האלה, דאונס מעלה רפלקציה על אותה הצעה, ועל דחייתה על ידי הוועדה שקראה אותה. ברפלקציה הזאת הוא כותב על התגובה שלו לדחייה אז, ועל כיצד הוא מתייחס אליה עוד היום.

דאונס הוא אחד האנשים הפוריים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, גם מבחינת הפרסום שהוא מביא למאמרים ולבלוגים שעוסקים במגוון רחב של נושאים חינוכיים, וגם מבחינת הרעיונות שלו עצמו. הוא חריף מחשבה ונחשב דעתן, ותקיף בדעותיו. לא אתפלא שבדיון איתו אנשים מרגישים מאויימים. אבל במאמרון הזה אנחנו זוכים להכיר פן אחר של האדם.

דאונס כותב על דחיית ההצעה, ועל כך שעד היום הוא דבק ברעיונות שהוא העלה אז. מצטיירת תמונה של אדם שמשוכנע בצדקתו, אבל ללא יוהרה. הוא כותב:

I struggle every day with the question of whether my work is genuine, original and important, whether, indeed, it is even academically and scientifically sound. I look at the work of others – like Varela's, for example – and I am daunted and humbled. But such work, too, is rare. And what I leave behind is so different in format and method and in style and structure (that) a comparison is probably impossible. The best I can do is to work as honestly and as openly as possible, consistent in my pratcice and my principles.
הוא שואל את עצמו מה היה קורה אילו הצעתו היתה מתקבלת, והוא היה ממשיך במסלול אקדמי – האם השפעתו היום היתה אחרת? הוא מודה ש-20 שנים מאוחר יותר הוא עדיין כועס על כך שהמנחים שלו לא יכלו לראות את הערך במה שהוא כתב. והוא בוחן את החרטות שעד היום מלוות אותו:
You know, in life, you have certain kinds of regrets. One kind of regret revolves around the opportunities you never had – what if I had had better schools, better teachers, better jobs, better finances. What if I had been treated fairly here, rewarded justly there, shown this in that place. Things I could never be, places I could never go. These are regrets over things I cannot control. But the other kind of regret – ah. The regret of a man who was not true to himself, who did not give his all, who held himself back or conformed for the sake of advancement, of the man who stopped seeking because he was told what to believe: these are the regrets I could not bear to feel.
בתחילת המאמרון הזה הרהרתי אם יש בכלל צורך בבלוגים מקצועיים כמו אלה שעוסקים בתקשוב בחינוך להכיר את האישיות שמאחורי הבלוג. פיקפקתי בצורך הזה. אבל אין לי ספק שסטיבן דאונס העשיר אותנו בכך שהוא סיפר לנו על עצמו כל כך בכנות.