לפעמים האריכות מוצדקת

מידי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שמאמרונים לבלוגים יכולים להופיע בכל מיני צורות ואורכים, המאמרון הקצר (ובתקווה הגם לעניין) עדיף על זה שאיננו יודע להסתיים. בימים האחרונים הקדשתי זמן רב מעבר למה שבאמת היה לרשותי לקריאה של מאמרון ארוך של מארק ניקולס. כמובן שאותו מאמרון, אפילו אם בממדים בלוגיים הוא די ארוך, לא דורש ימים של קריאה. אבל יש תגובות רבות למאמרון, ורבים מאלה די ארוכות. בנוסף, ניקולס מקשר למספר מאמרים מעניינים במאמרון שלו, ומגיביו מוסיפים עוד כמה הפניות. יוצא שכדי לעכל את הכל, צריכים לשבת ולקרוא – לאט. הכתיבה לבלוג היא אמנם דרך טובה להרהר על הכתוב, אבל במקרה הזה אני חש שדווקא רצוי לא למהר לעשות זאת.

ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.

נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.

ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר "מסורתית". הוא כותב:

And so, my ideal future: A formal education system based on social constructivism, actively pursued within the incumbent system of control, hierarchy and centralisation, applying Web 2.0 tools when it makes sense to do so. This, I think, is a more realistic, sustainable and viable response to future possibilities than adopting a system with a deliberate Web 2.0 or learning 2.0 foundation. I am not suggesting that one can only learn through formal education. I am suggesting that an education afloat on Web 2.0 community would be impoverished by comparison to an incumbent system arranged around social constructivism within the framework of a solid curriculum.
חשוב להדגיש שבעיני רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך, גישה כזאת נחשבת ככניעה לממסד הקיים. בלוגרים חינוכיים רבים רואים ב-Web 2.0 אמצעי לשחרור הלמידה מהכבלים של שליטה ריכוזית של חברה מיושנת. הם מייחלים למהפכה בחינוך, גם אם אותו חינוך עתידי שהם מייחלים לו מבוסס יותר על מאוויים מאשר על תמונה ברורה של כיצד תלמידים לומדים.

קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.

שליטה בדרכי נועם היא עדיין שליטה

קשה לבוא בתלונות כלפי מורים שבמשך שנת הלימודים אינם מוצאים מספיק זמן לכתוב לבלוגים שלהם. קל לשכוח שבנוסף לעדכון הבלוג, הם צריכים למצוא זמן להכין שיעורים, לבדוק שיעורי בית ועבודות, ולעסוק בפעולות הוראתיות רבות אחרות. עם כל כך הרבה מטלות אחרות, אין זה פלא שאפילו אלה שרוצים לכתוב אינם מספיקים. אבל למרות שקשה לבוא בתלונות, בהחלט אפשר להצטער. הרי, כל פעם ש-אריאלה מהרהרת בבלוג שלה, ההרהורים שלה מעניינים ומעוררים מחשבה, וחבל שהיא איננה מספיקה לכתוב יותר.

הפעם אריאלה מדווחת על סרט וידיאו שהיא מצאה, וידיאו שממחיש שיטה לרכישת הקריאה – "הפרופסור המטורף". השיטה מורכבת ממספר שלבים, כולל קריאה מוגזמת (או מוקצנת) וגם קריאה בעזרת תנועות ידיים שאמורות להמחיש את תוכן הכתוב. אריאלה מציינת שמצפייה בסרט מתקבל הרושם שהתלמידים באמת מתלהבים מהקריאה, אבל היא גם מבחינה בתזמור רב למדי של המורה ששולט בכל שלבי הלימוד. כל דבר מתוכנן מראש, אולי אפילו ההתלהבות.

מול הדוגמה העכשווית הזאת אריאלה מביאה סרטון נוסף, מלפני כ-60 שנה, שעוסק במשמעת בכיתה. הסרטון מציג שתי גישות למשמעת, כאשר המסר המרכזי הוא שכאשר המורה מסביר את החומר הנלמד בצורה מעניינת, התלמידים מתעניינים, ובעיות המשמעת מתמעטות. הסרטון מביא שתי דוגמאות לניהול כיתה, ומדגיש שבעזרת קצת הומור, במקום הפחדה ואיומים, אפשר ליצור אווירה של למידה בכיתה. הסרטון כמובן מבויים לגמרי, אבל סביר להניח שכך גם הסרט על שיטת "הפרופסור המטורף" שרוצה ליצור רושם של ספונטאניות, אך לטעמי אינו מצליח.

הדקה הראשונה של הסרטון על שיטת "הפרופסור המטורף" מזכיר את סרטיו של מיכאל ווש, אבל הפעם, במקום שסטודנטים מציגים פלקטים שעליהם רשומים עובדות על הלמידה שלהם, התלמידים מדקלמים עובדות (עגומות) על אחוזי האוריינות בארה"ב. אין ספק שהמצב עגום, וכל שיטה שיכולה לשפר את המצב הזה מבורכת. אבל אישית, השיטה הזאת איננה משכנעת אותי. יש משהו מתוזמר למדי במה שאנחנו רואים בסרט. כדאי לזכור שבגישת ה-Reading First שזכתה להיות השיטה המלווה את No Child Left Behind, לא היה מרחב פעולה למורים. במקום זה, הם הונחו בדיוק כיצד לנהוג בכל שלב ושלב, כולל אפילו אילו משפטים להגיד לתלמידיהם. לאחרונה, השיטה הזאת, שלכאורה התבססה על מחקר מדעי, נחשפה כלא יעילה, והבסיס המחקרי שעליו היא מבוססת התגלה כמפוקפק למדי. (לפני חודש גרי סטייגר כתב דברים מעניינים, ומשכנעים, מאד על השיטה הזאת.)

אינני טוען ששיטת "הפרופסור המטורף" הוא כמו Reading First. למען האמת, אני מוצא הבדלים רבים, ואינני יודע מספיק כדי לקבוע. אבל אני מתרשם שמתחת לפעלתנות המרשימה, אין בהכרח למידה של ממש. התלמידים מזיזים את ידיהם בלהט, אבל לא ברור שתנועות הידיים שלהם מעידות שהם באמת מבינים את הכתוב. עם זאת, בהחלט מורגש שיש אווירה חיובית בכיתה. אבל למידה איננה נובעת רק מפעלתנות ורעש. אפשר למצוא אווירה של למידה גם במסגרות שנראות נוקשות. על הסרטון השני, למשל, אריאלה כותבת:

דוקא בסרטון הישן – נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבר אותו צד אנושי וחם של המורה.
אריאלה צודקת. המורה אמנם מעונב, והתלמידים יושבים בשורות ישרות. אבל אפשר לחוש איכפתיות אמיתית כלפי התלמידים.

גם בסביבה המתוקשבת אפשר לפקח על כל צעד של כל תלמיד. אבל נדמה לי שמי שצולל לתוך הסביבה הזאת מבין שכדי להפיק ממנה את המרב, המורה צריך לשחרר את הרסן, צריך לוותר על האפשרות לנצח על תזמורת הכיתה, ולתת לתלמידים לעבוד לפי המוסיקה שהם שומעים בראשים שלהם, במקום לפי הפרטיטורה שנקבעה על ידי המורה מראש.

על חידושים, ועל התלהבות יתר מהם

לא פעם, אלה מאיתנו שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בחינוך לוקחים את עצמנו קצת יותר מדי ברצינות. כתבתי את זה לפחות פעם בעבר, אבל לא מזיק לחזור על זה. לפעמים אנחנו רודפים אחרי כל חידוש טכנולוגי, ומתנהגים כאילו אנחנו ממציאים את הגלגל. ומפני שאנחנו נוטים לעשות זאת, חשוב מידי פעם להעמיד מולנו מראה על מנת לראות כיצד אנחנו נראים. נדמה לי שהסיפור הבא הוא מן מראה כזאת.

בבלוג של Smart Mobs, נתקלתי במאמרון קצר בשם Twitter helps TV viewing become social. הבלוג Smart Mobs הוא בלוג קבוצתי שדן בעיקר בדרכים המעניינות שבהן אמצעי תקשורת ניידים משפיעים על התנהגויות חברתיות. בדרך כלל אני מוצא בו רעיונות מאד מעניינים. אבל הפעם הכותרת נראתה לי יומרני למדי. כידוע, אינני בין המתלהבים מ-Twitter, אבל מפני שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך מוצאים בו טעם, אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו. לכן, למרות הכותרת היומרנית, הסתקרנתי. היה זה מאמרון קצר מאד. בעצם, מדובר בציטוט קצר מתוך הבלוג על טכנולוגיות חדשות של ה-BBC שאחד מהכותבים לבלוג הביא לפרסום. שם קראתי:

Last night I was watching Eurovision with Twitter running on my laptop. In real time, my Twitter friends and I shared comments and made observations about the event as it was happening.

Twitter was being used to extend the experience of watching the event together, but also for people to share links to sites with backstory, or explainers etc.

Twitter plus TV = informed viewing.

מקריאת הקטע הקצר הזה התקשיתי לא לגרד בראש בפלאיה. האם מדובר כאן באמירה בנוגע לשילוב של הטלוויזיה ויישום אינטרנטי חדשני? הרי מה שמתואר כאן הוא בסך הכל שבמקום שקבוצת חברים יישבו מול הטלוויזיה וישתו בירות ויזרקו לאוויר אמירות שנונות שעדיין לא נאמרו בנוגע לאירוויזיון (אם בכלל עדיין יש כאלה), אותם חברים יושבים, כל אחד בביתו, ובאמצעות הטכנולוגיה עושים את אותו הדבר. ממש הישג טכנולוגי אדיר!

לא רק אני התרשמתי כך. באחת התגובות המעטות למאמרון הזה מישהו כתב שלפני ארבע שנים הוא עשה את אותו הדבר באמצעות המסגנ'ר. לכן, הוא פסק, לא מדובר בחידוש. לטענה הזאת כותב המאמרון המקורי השיב באמצעות קטע ווידיאו בן דקה בו הוא משבח את המגיב על הגישה החדשנית שלו לטכנולוגיה, אבל חוזר ומדגיש שבעיניו השימוש ב-Twitter במקרה הזה הוא כן סוג של חידוש. אני מודה, לא חשתי שהיה כאן תשובה, אלא פשוט חזרה על הטענה המקורית.

אכן, נדמה לי שנכון לציין, כפי שנטען באותה תגובה, שמבחינת הטכנולוגיה אם מדובר בחידוש, הרי זה חידוש די מזערי. בעצם, את אותה הטענה אפשר למצוא במאמר המקורי באתר ה-BBC שמצוטט בבלוג ה-Smart Mobs. שם כותב המאמר מציין:

So does this mean anything? Arguably all Twitter did was turn an old fashioned mass participation event, viewing Eurovision, into the digital age.
זאת כמובן גם דעתי. אבל זה בפני עצמו איננו מצדיק מאמרון כאן. לעומת זאת, אותה מראה שהסיפור הזה מעמיד מולנו כן מצדיקה התייחסות. אין, כמובן, שום פסול בשימוש בכלי כמו Twitter כדי להפוך ערב די תפל למהנה יותר. אבל כאשר אנחנו עושים זאת, רצוי לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, ולא לחשוב שמה שאנחנו עושים מהווה חידוש טכנולוגי רב משמעות.

ומה שנכון לגבי הבידור נכון גם לגבי החינוך. לא כל שימוש בטכנולוגיה חדישה באמת מהווה חידוש. לא פעם אנחנו נותנים לטכנולוגיות החדישות שבידינו להתל בנו, ולגרום לנו לחשוב שאנחנו ממציאים דרכי למידה חדשות, כאשר בעצם אנחנו רק מלבישים תהליכי למידה מוכרים בלבוש חדשני. וכדאי שמידי פעם אנחנו נכיר בכך, כדי שלא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות.

האם רצוי לקרוא לילדים לפני השינה?

דרך סטיבן דאונס הגעתי (זו הפעם הראשונה) לבלוג של דונלד קלרק, בלוגר אנגלי, כנראה אקדמאי, שאין לי עליו שום מידע נוסף. עלי לציין שאפילו לא ברור לי מה הביא אותו לכתוב את המאמרון שאליו דאונס מקשר, מאמרון בשם Reading to your children makes no difference. קלרק כתב את המאמרון שלו בעקבות ידיעה שארגון ה-National Year of Reading האנגלי פירסם, ידיעה הטוענת שפחות מחצי מההורים באנגליה קוראים לילדיהם. קלרק בוחן מספר היבטים של הטענה הזאת, ובהמשך, כאשר הוא מסתמך על מחקר אחר, אמריקאי, כותב:
Interestingly, having lots of books in your home is highly correlated with educational attainment, but ‘parents reading to their children’ is NOT.
מפני שקלרק איננו מביא קישורים למחקרים, היה עלי לחפש קצת בעצמי. נדמה לי שמצאתי את הסקר האנגלי המקורי דרך הבלוג של בלוגר אנגלי אחר, ריצ'רד וורייארד. לפני כמעט חודשיים וורייארד כתב שלשון הידיעה המקורית מארגון ה-National Year of Reading היתה כל כך מעורפלת שקשה היה להבין ממנה דבר. לכן, הוא חיפש את הסקר המקורי כדי למצוא פרטים נוספים. אבל כאשר הוא מצא את המקור, הדברים נשארו מעורפלים. מתברר שהסקר נערך אצל 2200 הורים לילדים בין הגילאים 0-16, וקשה להסיק מאוכלוסיה כזאת מסקנות ברורות. אני מודה, המשכתי לקרוא לילדים שלי לפני השינה עד גיל יחסית מבוגר, אבל כשהם היו בני 12, גם כאשר היה לי הרצון או הכוח לקרוא להם לפני השינה, הם לא רצו לשמוע אותי. לא ברור אם אותם "פחות מחצי" מההורים שלא קראו לילדיהם לא עשו זאת מפני שהילדים שלהם פשוט היו מבוגרים מדי לפעילות הזאת.

אבל ללא קשר לסקר עצמו, ההתייחסות של סטיבן דאונס מעניינת וחשובה. קלרק עצמו רומז שאין לקריאה לילדים (והכוונה היא כנראה לקריאה לפני השינה) שום השפעה חינוכית. דאונס מהרהר שהכוונה ב-"השפעה חינוכית" היא כמעט תמיד ציונים גבוהים יותר, והוא שואל אם אין סיבות "חינוכיות" ראויות יותר שבגללן כדאי לנו לקרוא לילדים. הוא כותב:

I look to the possibility of other benefits – the easy association, for example, of text and phonetics, something that would never show up on a written test, but would reward the child with a rich inner life of many voices and nuances. The moral of the story? To Assume that 'educational attainment' is the purpose of learning is to miss most of the value of learning.
לא קשה להסכים איתו, ומתבקש לחתום את המאמרון הזה עם המילים שלו. ובכל זאת, יש אולי מקום להערה נוספת, נסיון טיפה מאולץ למצוא נמשל נוסף. עדיין בימינו, כאשר המחשב הפך לכלי יום-יומי וביתי אצל הרוב הגדול מאיתנו, רבים עדיין סבורים שהמבחן של הכדאיות של המחשב בבית הספר נמצאת בשיפור בתוצאות המבחנים של תלמידים. וגם כאן, כמו עם הקריאה לפני השינה, גישה כזאת מפספסת את הערך האמיתי של הלמידה.

רק תוסיפו מיים ותערבבו

כריס להמן, המנהל של ה-Science Leadership Academy, בית ספר עתיר טכנולוגיה, וגם עתיר שבחים, שבעיר פילדלפיה, מקשר בבלוג שלו לווידיאו קצר המהלל את האפשרויות החינוכיות הטמונות בשילוב התקשוב בבתי ספר. להמן מציין שעל פניו היה צפוי שהוא יאהב את הווידיאו, ואפילו מכריז שגם אחרי הצפייה יש בו הרבה שאכן מוצא חן בעיניו … אבל. ובתוך אותו "אבל" של להמן אפשר לזהות הרבה מהבעייתיות שבסיסמאות שהן רווחות כל כך בתחום התקשוב בחינוך.

הווידיאו, Learning to Change, הוא סרט פרסומי יפהפה של Pearson Education, חברה ענקית המשווקת "חומרי לימוד" לשוק החינוכי באנגלית. כחמישה-עשר אנשי חינוך ידועי שם מופיעים בווידאו. בראיונות קצרים הם מסבירים כיצד התקשוב מחולל שינוי אדיר בתהליך הלמידה. להמן מודה שסרט שמנסה להעביר מסר תוך חמש דקות יעסוק, מן הסתם, בסיסמאות. אבל הוא חש צורך לנתח את הסיסמאות האלו על מנת להסביר מה מפריע לו בווידיאו שלכאורה היה צריך להיות מאד מרשים. להמן כותב:

I'm disturbed by the fascination with connection for connection's sake that I see in the first few minutes of the video. I remain very, very concerned with the notion that all we have to do is let the kids connect with the world – just like they do on Facebook or MySpace – and the kids will learn. There's a fallacy there, and my experience with how much really deep teaching of digital ethics we've had to do at SLA to counter all that the kids come in the door thinking about the digital world. Just introducing connection into our schools without a sense of what we want to do when we connect, how it changes things when we do it, and what we gain and lose when we change our schools this way. We have to stop just thinking that the introduction of these tools without an incredible amount of planning and forethought will change anything for the better.
ההערות האלה של להמן בוודאי מוכרות היטב לכל מי שבאמת מנסה להטמיע את התקשוב בחינוך. אכן, מדובר בתהליך ארוך ומורכב. אבל מי שיצפה בווידיאו עשוי לקבל רושם אחר לגמרי. במקום תהליך קשה ומסובך, אפשר לחשוב שיש תהליך שיכול להתרחש ממש לפני העיניים שלנו אם המורים והמנהלים ירשו זאת. להמן מעלה נקודה נוספת שאיננו מרבים לשמוע. הוא טוען שעם כל הכבוד לעולם המתוקשב שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר, אין זה מובן מאליו שאנחנו צריכים לייבא את החוץ הזה פנימה:
We don't want to just ape the rest of the world in schools. Schools should remain something different than the lives kids lead outside of school. That's ok. That's even good. Because I think much of the input that kids have outside of school (marketing, specifically, I suppose) isn't a good thing. Schools should be different than that.
שוב, אדם מחוץ לעולם החינוך הצופה בסרט עשוי להתרשם שאין יותר קל מאשר לחשוף את התלמידים לתקשוב, ופתאום אותם תלמידים שעד היום היו משועממים בתוך הכיתה יהפכו לצמאי דעת. להמן כותב:
Because nowhere in that talk … is there much of an honest discussion of just how hard implementation of these ideas actually is.

Because it is plenty hard… ask SLA teachers… it ain't easy. And the problem is that our entire structure has to change to make it easier. You can't teach 150 kids a day this way… you can't have traditional credit hours… you have to find new ways to look at your classroom. Everything from school design to teacher contracts to class size and teacher load to curriculum and assessment – everything we do in schools – has to be on the table for change if we are to achieve the kind of schools that video is speaking about.

לטעמי, המאמרון של להמן הוא מהסוג שראוי שיימצא על הקיר של כל מי שעוסק בתחום. הוא מזכיר לנו שקיים פער אדיר בין הסיסמאות לבין היישום. אני כמעט מתפתה לצטט את כולו כאן, אבל הרי בשביל זה יש קישוריות. ובכל זאת, אביא ציטטה נוספת אחת – קטע קצר שבו להמן מתייחס לעוד אחד מהנושאים שאליהם אני אוהב לחזור:
And missing from this conversation is any sort of historical sense of education. The fact is ideas like the ones that Kay and Pink are talking about have been around in schools for a long, long time…. The technology can be transformative, but only when coupled with a sense of where you are going and why.
אנשי Pearson בוודאי יודעים לאן פניהם – לשיווק המוצרים שלהם. אבל במקרה הזה אין זאת הכוונה של להמן, או שלי.

עדכון קצר – 21.5.08

סטיבן דאונס מוסר שכנראה כתגובה לביקורת שהושמעה (מי חשב שלבלוגים חינוכיים יש השפעה כזאת?) חברת Pearson הורידה את הווידיאו מהרשת. מי שיקליק על הקישור בתוך הבלוג של להמן יקבל הודעה על כך. דאונס מוסיף שלמרות הורדת הווידיאו אין שום קושי למצוא עותק אחר ב-YouTube, למשל כאן.

לפעמים ביצה אינה אלא ביצה

לטוב או לרע, כאשר אני מתעמת עם רעיון מסויים הכתיבה זורמת יותר מאשר כאשר אני מביע הסכמה. כאשר אני מסכים עם משהו אני כמובן שמח לחלק שבחים ומחמאות, אבל התוצאה היא, לדעתי, פחות מעניינת. אי-הסכמה בדרך כלל מובילה רבים מאיתנו לנתח דברים יותר לעומק, ועל ידי כך אנחנו גם מצליחים לחדד ולזכך את המחשבות של עצמנו. אני קורא את הבלוגים של רשימה די ארוכה של אנשי חינוך שכותבים על השימוש בטכנולוגיות בתהליך הלמידה. מן הסתם מדובר בקבוצת אנשים שמסכימה על קשת רחבה של נושאים יותר מאשר היא במחלוקת. ההסכמה גם יוצרת תחושה של שייכות, תחושה שהיא בוודאי רצוייה. אבל אותה הסכמה איננה בהכרח יוצרת מחשבה מהעמיקה, או כתיבה מעניינת.

אם כל ההקדמה הזאת נראית כמו מבוא להתנצלות, יש בזה משהו. הרי גם אם הביקורת מחדדת את המחשבה, אין זה נעים לקטול, פעם אחר פעם, את דבריהם של בלוגרים אחרים (בלוגרים שאינם, אגב, קוראים עברית, ואינם יודעים שמישהו משמיץ אותם). כזכור, אני קורא רשימה ארוכה מאד של בלוגים, ואם אני מגלה שפעם אחר פעם אינני מסכים עם בלוגר מסויים, שום דבר לא עוצר אותי מלהפסיק לקרוא את אותו הבלוג. אם בכל זאת אני ממשיך לקרוא בלוג שאת עמדותיו אני מבקר באופן די קבוע, הסיבה היא, על פי רוב, שאני מוצא לא מעט מדעותיי באותו בלוג שאני מבקר. בעצם, אני קורא ומגיב מפני שבדרך הזאת אני מבטא ביקורת על עצמי. כך קורא עם הבלוג של ג'ודי בראק – Golden Swamp. במידה מסויימת, בראק הפכה עבורי למראה שלתוכה אני מכריח את עצמי להביט כדי שאזכור שדי בקלות גם אני יכול להפוך לגרופי של הטכנולוגיה, למעריץ נלהב שאינו מוצא שום פגם בתחום הטכנולוגיה בחינוך.

אני מניח שהשם של הבלוג של בראק הוא מה שמשך אותי אליו תחילה. אני הרי מאד מזדהה עם המטפורה הבסיסית שלה לגבי "ביצת" האינטרנט. בראק חוזרת למטפורה הזאת השבוע כאשר היא כותבת על ספר שהיא קוראת:

The premise of this blog and generally of my writing is that the Net is a swamp filled with the gold which will cause global enlightenment as the 21st century rolls on. Both Gilder’s and Zimmer’s Microcosms describe the sort of swamp where tiny pieces interact to cause it all. In the golden swamp, gold too is micro.
נדמה לי שההמשך של אותה מפטורה היה די צפוי:
How does the massive heap of information we call Wikipedia emit supple knowledge. With millions of of possible paths to webpages to choose among why does Google choose to place the best few at the top? Why does the chaos of content connections online make sense emerge instead of just crashing?
הבעיה היא שעם כל הכבוד למטפורה היפה, הדברים פשוט אינם עובדים כך. לא קל לתרגם את כל הקטע הזה, אבל חשוב לנסות כדי להראות עד כמה הטענה הזאת מופרכת. משמעות המילה emit היא "פולט", והמילה supple הינה "רך" או "גמיש". בראק בעצם אומרת לנו שמתוך מצב של כאוס צומח ידע בעל ערך. אבל ה-"ידע" עליו היא כותבת אינו מה שצומח, או מה שנוצר. נוצר מאגר מידע אדיר ממדים שממנו אנחנו יכולים לדלות פריטי מידע שחלק מהם שימושיים לצרכים שלנו. כמו-כן, גוגל איננו "בוחר" את פריטי המידע הטובים ביותר וממקם אותם בראש תוצאות החיפוש. הפריטים שמגיעים לראש התוצאות אינם בהכרח הטובים ביותר, אלא אלה שיותר אנשים מצאו ככדאיים עבורם – ולמען האמת, אחרי שפריטים מסויימים ממוקמים בראש התוצאות, לא קל להוריד אותם משם, גם אם הם אינם הטובים ביותר, או הכדאיים ביותר לצרכים שלנו או של רבים אחרים.

בראק נופלת בפח די צפוי – היא מניחה שמה שפופולארי הוא בהכרח גם טוב. כמעט אפשר להגיד שהיא יורה חץ, ואחרי זה מציירת את המטרה מסביב למקום בו הוא פוגע. דרכי הפעולה של הרשת אכן נפלאות. אבל עלינו להזהר לא לחשוב שמתרחש בה קסם. כאשר אנחנו מניחים שידע יכול לצמוח באופן קסמי מהערבוביה הביצתית של הרשת, אנחנו מפסיקים לעסוק בעבודה הקשה של לעזור לתלמידים ללמוד כיצד לזהות את מה שבאמת כדאי מתוך הביצה הגדולה הזאת.

מילא שינה … מה לגבי צחוק?

שבוע עמוס במטלות צימצם את הזמן שעמד לרשותי לבדיקת שלל ההודעות שנכנסו לקורא ה-RSS שלי. לקראת סוף השבוע, כאשר סוף סוף התפניתי לעבור על עשרות ההודעות שהצטברו אצלי, גיליתי שהנושא של backchanneling והתנהגות הולמת של מאזינים בקהל כאשר מחשבים ניידים בידיהם העסיק עוד כמה בלוגרים שאחריהם אני עוקב. אי לכך, ראיתי לנכון "להמשיך" את המאמרון מאתמול.

סטיב הרגדון שואל כיצד נוכל לנצל את הערוץ האחורי כדי להעשיר את הכנסים שלנו. כמובן שאין זאת שאלה חדשה, אבל התדירות שבה אנחנו פוגשים אותה הולכת וגוברת. הרגדון כותב:

I would argue that we are not only now capable of organizing, publicizing, and holding group activities without the traditional overhead associated with larger institutions … but we also now have a set of Web tools that substantively create new ways of interacting in those group activities which redefine our productive capabilities.
כמי שבעבר הביע את התחושה שאנחנו בהחלט זקוקים לאמצעים שירעננו את הכנסים שלנו, אני יכול להזדהות עם הרצון הזה של הרגדון. זאת ועוד – אם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הגיוני שאותו תקשוב יבוא לביטוי בכנסים שבהם אנחנו מדברים על מה שאנחנו עושים. הרגדון מביא רשימה של הצעות שיכולות להפוך כנסים ליותר מרק האזנה להרצאות. רוב ההצעות שלו נוגעות בהכנות ובארגון, אבל הוא גם מעודד backchanneling בעזרת כל כלי שהמשתתפים/המאזינים יבחרו:
Not only do most programs allow you to save the chat for later review, but they also can promote valuable ideas, thoughts, and questions from the quieter participants who might not normally jump into a discussion.
הרגדון, אגב, מביא רשימה די ארוכה של הצעות בכיוונים דומים, כולם ממאמרונים בבלוגים שונים, דבר המראה שאנשים רבים חושבים בכיוונים דומים.

רוב הרעיונות שהרגדון מביא בהחלט נראים לי, אבל אני בכל זאת חש אי-נוחות כלפיהם. במידה רבה אפשר לטעון שהדיונים המתמשכים בבלוגוספירה החינוכית מהווים כנס פתוח שאיננו מוגבל בזמן או במקום. המציגים בכנס הזה הם הבלוגרים שמעלים רעיונות שונים ומדווחים על הפרויקטים שלהם, והקהל הוא האנשים הרבים שקוראים, ולפעמים גם מגיבים. אבל אם יש לנו כנס כזה שנמשך כל השנה, לא ברור למה עלינו להפוך את מפגשי הפנים אל פנים המעטים שלנו לשלוחה מתוקשבות של הפעילות הזאת. נכון, כתבתי בעבר שחלקים נרחבים מהכנסים שאליהם אני מגיע די מייגעים, אבל אינני בטוח שה-"תשובה" לבעיה הזאת היא להמשיך את הדיון שמתקיים בבלוגוספירה גם לתוך אותם פגישות מעטות שבהם יש סיכוי להפגש פנים אל פנים.

מאמרון חדש של קתי דייווידסון עזר לי להבין, לפחות באופן חלקי, מה מפריע לי כאן. שבשנים האחרונות דייווידסון צללה עמוק לתוך עולם התקשוב אבל המקורות שלה נמצאים באקדמיה הלא מתוקשבת, ויש לה עין חדה מאד. במאמרון החדש היא מעלה זכרונות מכנס על טכנולוגיות חדישות מלפני מספר שנים. היא מציינת שבאותו כנס עודדו את המשתתפים לנצל את המחשבים הניידים שלהם, ואת התקשורת הזמינה, כדי לשוחח ביניהם, גם בשעת ההרצאות. היא כותבת שהיא הבחינה בשני מסלולי תקשורת – הפורמאלי, מהבמה אל הקהל, והסמוי, שהתנהל בתוך הקהל, דרך המחשבים. היא כותבת:

Pretty soon two conversations developed at the seminar, one live conversation that was intense and serious and exciting, and then the back channel that was hilarious, silent, and also (of course: it's part of the genre!) snarky. I loved both conversations but not the bifurcation of emotion that arose from the simul-talking and back-talking. People in the room were doing a lot of silent, texting "lol" but, in fact, no one in the room itself was actually Laughing Out Loud. If a someone standing in the doorway had observed the room without knowing about back channelling, she would have thought we were at a funeral. All the fun was reserved for the then relatively new technology of back channelling.
דייווידסון כותבת שהיא קראה התייחסות של סטיבן ג'ונסון לאותה תופעה, התייחסות שנבעה מנסיון דומה משלה:
What Johnson notes is that in some ways the lol silent wit on the back channel, in neurological terms, robbed the front channel meeting he attended of social bonding. A major function among primates of laughter is not response to funniness but lubrication of a social situation. Laughing also modifies brain chemistry, shooting good things like stress-reducing oxytocin into the brain. …

LOL – when it really is out loud in a group setting–is a group harmonizer. There is a de-stressing effect that happens with group laughter that serves to calm hostility and aid communication. There were more actual jokes per minute because of the back channel at Johnson's retreat but Johnson's room–like the seminar room I was in a few years ago–was so eerily silent that people intuited the mood as hostile even when it wasn't supposed to be.

אני משוכנע שיש טעם בהרחבת הדיון בכנסים. רצוי שההתמקדות בבמה, ובמומחים שמרצים, יפנה מקום לדיון הער שיכול להתקיים בתוך הקהל עצמו. מהבחינה הזאת, backchanneling הוא בהחלט דבר רצוי. אבל מתן קול לקהל איננו צריך לבטל את תחושת השייכות שיכולה להיווצר פשוט כתוצאה של האזנה משותפת לדברי טעם. נדמה לי שבכנסים רצוי לגרום לנו לצחוק – אבל לצחוק ביחד.

רק שלא יירדמו

מספר פעמים בשבועות האחרונים הזדמן לי להשתתף בפורומים שבהם נדמה היה שכמה מהאנשים בקהל היו עסוקים יותר במחשבים שלפניהם מאשר באותה הרצאה שלכאורה הם באו לשמוע. בכמה מההזדמנויות האלו הייתי בקהל, ואילו באחרות הייתי זה שהתחרה על תשומת ליבם של המאזינים עם המחשבים שלפניהם.

מפני שאין לי מחשב נייד (כל תרומה למען מטרה זאת תתקבל בברכה) אינני יכול לגלוש בווב, או לבדוק דואר אלקטרוני, בעת הרצאה. לעומת זאת, כאשר "אולם ההרצאות" הוא חדר מחשבים אינני מהסס לעשות את הדברים האלה. אבל גם בלי מחשב נייד, תוך כדי האזנה אני רושם הערות לעצמי, ואני גם משרבט בדף. קורה גם שארשום לעצמי קטעי מחשבות שאינם קשורים להרצאה. מה לעשות, והמחשבות רצות, ולא תמיד מתמקדות בנושא המוצהר של ההרצאה.

הרהורים אלה עולים בעקבות קריאת מאמרון בבלוג של בריאן קלי. קלי עצמו מהרהר על מאמרון של מרטין וולר, שבצורה אופיינית מאד לבלוגוספירה מתייחס למאמרון של דוג קלאו בו הוא מדווח על תגובות של כעס להן הוא זכה כאשר הוא הקליד לתוך הנייד שלו בעת הרצאה של וולר. (אני די בטוח שקלי, וולר וקלאו מכירים זה את זה, ואפילו עובדים יחד.) קלאו מדווח שמספר אנשים בקהל פנו אליו והתלוננו – גם שההקלדה שלו הפריעה להם, וגם שהתנהגותו פשוט לא היתה נימוסית. במאמרון שלו הוא מתנצל על ההפרעה, אבל הוא מוסיף:

Now, for me, I found it hugely useful to do. My handwriting is awful – it makes my hand hurt and I can’t read what I’ve written. By typing, I have excellent notes on what was said, that I can refer to and even search. … Even better, by having another browser window open and doing some fast flipping, I was able to pursue some of the references that interested me then and there and put in proper links to them for later. … Even better better, by blogging it, I’ve made those notes and links available to the local OU community and beyond.
וולר מחזק את הדעה של קאלו. הוא כותב:
I think some people feel it shows disrespect to the speaker that you aren't giving them your full attention. In fact, thinking through the act of people having laptops or other devices operating during a talk I give, I'm of the completely opposite view. If what I'm saying isn't interesting enough for you to want to liveblog, twitter, look up sources or take notes on it, then I'm doing something wrong. And, if by some freak chance what I'm saying isn't interesting, then I'd rather people were doing their email or reading blogs than sitting in my session feeling resentful because they are trapped. Hey, I've had people sleeping during a talk before – I'd rather they were tapping away on their keyboards.
קלי מנצל את ההזדמנות הזאת לדווח על סקר שנערך לפני מספר שנים שבדק תגובות לשימוש בניידים אצל משתתפים בכנסים. הרושם הכללי הוא שאנשים נעשים סובלניים מאד כלפי השימוש הזה, אם כי התגובות לקלאו אינן בהכרח מחזקות את זה. קלי מוסיף:
When I run workshop sessions, for example, I make it clear that laptops should only be used for purposes relevant to the session (e.g. keeping notes, discussions with others, checking relevant resources, etc.) and I try and joke about other uses (”I must be boring if your email is more interesting than this session”).
אני מודה שכמרצה אינני מוצא פגם בכך שהקהל שלי מקליד במחשב או גולש בווב. בעבר נהגתי לעודד אנשים לרשום את הסיכומים שלהם בתמלילן במקום על דף, וכאשר אני בקהל ומוצא את עצמי עם גישה לווב (או ליד מישהו עם נייד) אני מחפש מידע על נושא ההרצאה ובדרך הזאת ללא ספק מעשיר את הלמידה שלי מההרצאה. אני בהחלט יכול לתאר לעצמי מצב שבו דברי אינם מעניינים את המאזינים שלי, ואין זה מעליב אותי אם מישהו ינצל את המחשב שלידו להעסיק את עצמו. (עם זאת, אני חייב להודות שבהרצאה לפני זמן קצר די נדהמתי כאשר התרשמתי שכמה "מאזינים" היו כל כך עסוקים מול המחשבים, עוד לפני שהתחלתי לדבר, שהם בכלל לא שמעו אפילו את התחלת ההרצאה. למען האמת, אינני יודע כיצד הם יכלו לקבוע אם ההרצאה שלי היתה מעניינת או לא. מעניין שבסיום אותה הרצאה מאזינה אחרת פנתה אלי ושאלה אותי על אחד האתרים שהזכרתי – תוך כדי האזנה היא העלתה את אותו האתר ולא הבינה מה לעשות שם, ולכן ביקשה עוד מידע ממני.)

אז אם יש קוראים שייצא להם לשמוע אותי מרצה – דעו שלא יפריע לי אם תשתמשו בניידים שלכם באותו הזמן. דווקא די יחמיא לי אם, כשאתם מאזינים, אתם גם מכינים מאמרונים לבלוגים שלכם על אותה הרצאה. אשמח לקרוא.

בחינוך החיפוש עדיף על האופטימיזציה

אני מודה שאני מתייחס בספקנות רבה לנסיונות לתרגם מונחים מעולם השיווק לתוך עולם החינוך. קשה לי להבין מה מערכת שמטרתה היא פיתוח אדם עצמאי, משכיל וערכי אמורה לקחת ממערכת שמטרתה היא לשכנע אנשים לקנות משהו. לכן, תמיד צורם לי כאשר אנשי חינוך מתלהבים מאלמנטים השייכים לעולם השיווק.

לטעמי, ג'ודי בראק, שבבלוג שלה מרבה לדווח על דרכים ראויות לשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליכי למידה, גם נוטה להתלהב יתר על המידה מהאמצעים השיווקיים הטמונים בכלים אינטרנטיים וניידים. לפני שלושה שבועות היא פרסמה מאמר באתר שלה בו היא טוענת שהחינוך צריך לאמץ אמצעים של Search Engine Optimization – התאמה של מקורות דיגיטאליים לדרכי העבודה של מנוע חיפוש – כך שהמנועים יימצאו ביתר קלות את החומרים החינוכיים האיכותיים שיכולים להופיע ברשת. למרות שעל פניו הרעיון נראה הגיוני, נדמה לי שכאשר היא מנסה להסביר כיצד התהליך הזה צריך להתרחש בחינוך, משהו משתבש, בגדול.

בארק מתחילה בתיאור "היסטורי" קצר – עם המעבר ממקורות מודפסים למקורות דיגיטאליים, ועם הצורך לבנות אמצעים לאיתור המקורות האלה. היא מדגישה שאם לא נוכל למצוא חומרים חינוכיים טובים שנמצאים אי-שם ברשת, לא נוכל להשתמש בהם.

עד כאן הכל נראה די הגיוני, וגם מוכר. אבל בראק רוצה לשכנע אותנו שאנחנו צריכים לאמץ שיטות של Search Engine Optimization (SEO), ועל מנת לעשות את זה, נדמה לי שהיא צריכה לסלף את ההיסטוריה. היא כותבת:

It is fair to generalize that most of the content that established education has digitized since the mid-1990s has been kept closed.
לדעתי, ספק אם באמת הכללה כזאת היא הוגנת. כבר עם תחילת ה-WWW חומרים חינוכיים איכותיים זרמו לרשת. אוניברסיטאות ומוזיאונים העלו לאתרים שלהם חומרים רבים, ולא היה קשה להגיע אליהם. קטלוגים חינוכיים רבים נבנו שהכילו קישורים לאתרים מצויינים. בנוסף, אנשי חינוך רבים הבינו ש-"חומרים חינוכיים" אינם בהכרח חומרים שבאים ממקורות חינוכיים מוסמכים, והם למדו להשתמש במגוון רחב של מקורות כעזרי למידה יעילים. בראק, אגב, כנראה יודעת שמה שהיא כותבת איננו מדוייק. הרי לקראת סוף המאמר שלה, תוך כדי הסבר על אמצעי ה-SEO שהם, בעיניה, יעילים ודרושים היום, היא מציינת:
By tagging and linking the Net resources they respect, academic experts create findable patterns that underlie online educational resources of the future. (Actually, this has been happening in a small way for years.)
במילים אחרות, למרות הטענה שהרוב נשמר כ-"סגור", כבר שנים שמסגרות חינוכיות כן מעלות חומרים שהם נגישים. נדמה לי שהסתירה כאן נובעת מכך שבראק כל כך משתוקקת לאמץ משהו מעולם השיווק עד שהיא צריכה להתעלם מהעובדה שהחינוך כבר היה שם – אולי עוד לפני השיווק.

מנועי חיפוש משתכללים כמעט מידי יום. כתוצאה מכך, לרוב נעשה יותר ויותר קל למצוא משהו שהוא דומה למה שאנחנו רוצים למצוא. אבל בגלל זה ה-SEO הופך לתחום מאד תחרותי – הרי כאשר ההיצע רב כל כך, וכאשר קל כל כך למצוא משהו, חברה שרוצה לשווק את המוצר שלה צריכה לדאוג לכך שהמוצר לא יהיה רק בין תוצאות החיפוש, אלא הראשון מבין התוצאות. המטרה של ה-SEO איננה לסלול דרך ישירה יותר למלוא החומרים האיכותיים, אלא ליצור מצב שבו המוצר של חברה אחת תזכה לדירוג גבוה יותר בתוצאות של מנועי החיפוש. קשה לי להבין את הקשר בין זה לבין החינוך.

אבל אולי עוד יותר מוזר במאמר של בראק הוא השיבוש בין המערכות. בראק עורכת השוואה בין החינוך לבין השיווק, ובהשוואה הזאת, ידה של השיווק יוצאת על העליונה:

One way educators have responded to the Net is by expecting teachers and students to become expert searchers. This is an opposite approach to what commerce did in seeing to it that its customers could find what they are looking for. If the commerce sector had taken the sort of approach education did, sellers would be teaching the customers how to find products to buy.
אין ספק שנכון להיום מורים ותלמידים אינם מחפשי מידע מדופלמים. המיומנות הזאת עדיין לא הוטמעה בהצלחה – לא אצל תלמידים, ולא אצל מורים. אבל בכל זאת נראה לי כהרבה יותר כדאי (שלא לדבר על "חינוכי") לעזור לתלמידים (וכן, גם למורים) לדעת לערוך חיפוש מושכל מאשר להשקיע מאמצים ב-SEO. משווקים אינם מנסים ללמד לקוחות כיצד "למצוא מוצרים לקנות" מפני שהם מעדיפים לצמצם את האפשרויות של הלקוחות. הם מקווים שאם הם יצליחו לתפוס את העין של הלקוח (והרי ידוע שמעט מאד אנשים בודקים אפילו את הדף השני של תוצאות של חיפוש) הם יוכלו גם למכור. לעומת זאת, החינוך צריך לעודד את החיפוש המושכל, ואת היכולת לבחון את תוצאות החיפוש לא לפי הדירוג שלהן אלא לפי מידת התאמתן לצרכים של המחפש.

יש סיבות רבות לבוא בביקורת כלפי מערכת חינוך שאיננה מצליחה להטמיע מיומנויות מידעניות. אבל בוודאי עדיפה מערכת שמנסה לעשות את זה ונכשלת, מאשר מערכת שתחשוב ששיטות של אופטימיזציה הלקוחות מעולם השיווק מתאימות לה.

פרספקטיבה היסטורית מעוררת מחשבה

לטעמי, קליי שירקי הוא אחד ממורי הדרך החשובים שלנו לחיים בעידן האינטרנט. לא צריך להפתיע שכבר הזדמן לי לצטט אותו. לצד התמיכה הבלתי-מסוייגת שלו בכלי אינטרנט חדשים ובהתהוותם של התחברויות חדשות שהרשת מאפשרת, הוא איננו מתעלם מהסכנה של הדלדלות תרבותית שעשוייה להתרחש מ-"חוכמת ההמון". ובנוסף, ואולי כאן באמת הגדולה שלו, הוא מצליח להעמיד את עידן האינטרנט ואת השינויים שמתרחשים בעידן הזה, בפרספקטיבה היסטורית מעניינת.

אתמול, בבלוג שהוא הקים שעוסק בנושאים הקשורים לספר החדש שלו, שירקי פרסם פרוטוקול של הרצאה שהוא נשא לפני מספר ימים. בהרצאה הזאת שירקי איננו מתייחס כלל לחינוך, אבל נדמה לי שלא יזיק אם אנשי חינוך ינסו לבחון את ההשתמעויות האפשריות של התהליך שהוא מתאר על התחום שלהם.

שירקי עורך השוואה בין התקופה שלנו לבין זו של המהפכה התעשייתית, ומתמקד בנקודה שהיא אולי מאד לא צפוייה. הוא כותב:

The transformation from rural to urban life was so sudden, and so wrenching, that the only thing society could do to manage was to drink itself into a stupor for a generation. The stories from that era are amazing– there were gin pushcarts working their way through the streets of London.

And it wasn't until society woke up from that collective bender that we actually started to get the institutional structures that we associate with the industrial revolution today. Things like public libraries and museums, increasingly broad education for children, elected leaders–a lot of things we like–didn't happen until having all of those people together stopped seeming like a crisis and started seeming like an asset.

It wasn't until people started thinking of this as a vast civic surplus, one they could design for rather than just dissipate, that we started to get what we think of now as an industrial society.

בעצם, שירקי רומז שהתגובה החברתית הראשונה לאורבניזציה האדירה שהתרחשה בעקבות המהפכה התעשייתית היתה בהלה וחוסר יכולת להתמודד, ורק אחרי תקופה של הסתגלות למצב החדש הזה מוסדות שיכלו לנצל את הריכוזים החדשים האלה של בני אדם התחילו לצמוח. הוא שואל מה בימינו יכולה להיות ההקבלה לג'ין של התקופה ההיא. כדי למצוא את ההקבלה הזאת, הוא מנסה קודם כל לזהות את השינוי שלא היינו מוכנים לו, והוא מזהה אותו בפנאי. לדבריו, עידן הפנאי הפתיע אותנו, ולא ידענו כיצד להתמודד אותו, כיצד לנצל את הפנאי בצורה חברתית חיובית:
For the first time, society forced onto an enormous number of its citizens the requirement to manage something they had never had to manage before–free time.

And what did we do with that free time? Well, mostly we spent it watching TV. ….

And it's only now, as we're waking up from that collective bender, that we're starting to see the cognitive surplus as an asset rather than as a crisis. We're seeing things being designed to take advantage of that surplus, to deploy it in ways more engaging than just having a TV in everybody's basement.

לפי שירקי, הפרץ האדיר של "תוכן משתמשים" שאנחנו עדים לו באינטרנט של היום הוא עדיין טיפה בים של ה-"פנאי" הרב שאנחנו מקדישים לצפייה בטלוויזיה. זאת ועוד – אנחנו ממש בתחילת הדרך של יצירת התוכן הזה, ושירקי מקבל כמובן מאליו שחלק גדול מהתוכן שניצור לא יהיה בעל ערך. הוא מניח שרבות מההתנסויות שלנו יהיו מוטעות, ושברוב ההתנסויות האלו לא נמצא את הדרכים ה-"נכונות" (או אולי הכדאיות) לניצול הפנאי. עם זאת, הוא מדגיש שבני אדם רבים מתחילים לגלות שאפשר לעשות יותר עם העודף הקוגניטיבי שעומד לרשותם מאשר רק לצרוך מדיה. הם מגלים שכדאי להם גם ליצור אותו. הוא דווקא מאד אופטימי.