כל התשובות נכונות, אבל …

דין שרסקי סוקר את התיאורים הנפוצים בנוגע לשימוש בתקשוב בחינוך במאמרון חדש בבלוג שלו. התיאורים שהוא מביא אינם בהכרח חיוביים, או אפילו נכונים, אלא פשוט אלה שאנחנו פוגשים לעתים קרובות. הוא מזכיר לנו, למשל, שהטכנולוגיה משנה כיצד המוחות שלנו פועלים, ושהטכנולוגיה משבשת את החינוך. כמו-כן, הוא מציין שהטכנולוגיה מגבירה כל דבר, וגם שהיא איננה אלא כלי, שהיא משנה את החינוך, ולעומת זאת שאין לה שום השפעה. עבור כל אחד מהתיאורים האלה שרסקי גם מקשר לדוגמה. בנוגע לשינוי המוח הוא מקשר למאמר של סוזן גרינפילד, מבקרת חריפה בנוגע להשפעת הדיגיטאליות על חיינו, ועבור השיבוש הוא מקשר, כצפוי, לאתר של קלייטון כריסטנסן. לעומת הידועים האלה, הקישורים שממחישים את התיאורים האחרים הם לבלוגים פחות מוכרים או למאמרים די ישנים. מטרתו איננה לשכנע בצדקת תיאור זה או אחר, אלא להראות שיש מגוון רחב של התייחסויות למקום של התקשוב בחינוך.

שרסקי מציין שבמהלך השנים, ובהתאם למצב הרוח שלו, הוא היה מסוגל לאמץ כל אחד מהתיאורים האלה … וגם לשלול אותם. עם זאת, הוא כותב שעבורו, יותר מכל דבר אחר, התיאור המשכנע ביותר הוא שהטכנולוגיה מבטאת תקווה. בסיום המאמרון הוא כותב:

When I think about teaching before access to technology, I didn't have this hope of possibility. I see teachers today way more engaged, way more excited about teaching than ever before. That’s what technology does. It starts with access, it continues with support and encouragement and it can lead to change. I've seen it happen.
אפשר להבין אותו, ואפילו להזדהות איתו. אני מניח שאצל אנשי חינוך רבים הפגישה הראשונה עם טכנולוגיות חדשות, ובמיוחד דיגיטאליות, הדליקה נורה מעל לראש וגרמה להם לחשוב על אפשרויות חינוכיות חדשות. אבל הדרך אל הקביעה של שרסקי על התקווה סלולה בדוגמה מאד תמוהה בעיני. הוא מקשר לסרטון פרסומת בן דקה של חברת אפל מלפני עשרים שנה, וכותב שכאשר הוא צפה בו לראשנה הוא הפיח בו תקווה. הוא כותב שהוא אמר לעצמו שהוא רוצה שהתלמידים שלו יוכלו לפעול כמו הדמות המרכזית בסרטון.

ומה בסרטון? בסרטון רואים כיתה בבית ספר יסודי בשעת "show and tell". כל תלמיד מציג חפץ ובאמצעותו מדווח על חופשת הקיץ שלו. הדיווחים של התלמידים אינם שונים מדיווחים דומים של הוריהם ואפילו הסבים שלהם בעבר. הם משעממים. אבל אצל כוכב הסרטון המצב שונה. שזור לתוך הדיווחים של התלמידים האחרים אנחנו רואים כיצד הוא מכין סרטון בעזרת אביו על גבי מחשב מקינטוש. כצפוי, כאשר הוא מקרין את הסרטון בכיתה התלמידים האחרים מאד מתלהבים. מכך אנחנו אמורים להבין שבאמצעות המחשב אפשר להלהיב ולרגש. אין לי ספק שזה אכן אפשרי – פעמים רבות ראיתי כיצד זה קורה. אבל מוזר לי ששרסקי מתעלם מהסאבטקסט של סרטון הפרסומת – שהדיווחים של התלמידים האחרים היו משעממים מפני שהם לא נעזרו בטכנולוגיות.

שרסקי כותב שהשימוש במצלמת וידיאו, ובכלים לעריכה ולפרסום, מייצגים את התקווה ואת האפשרויות החדשות שהם כל כך חשובים לחינוך. הוא מוסיף שכאשר הוא מציג למורים כלים כאלה ואחרים, אלה התחושות שהוא מבקש לעורר אצלם:

What I try to share is that these tools are about possibilities and mindsets. They offer hope that you can do things differently, that students can learn in new ways, that you can learn in new ways. When you have hope you are less likely to settle, your eyes and ears remain open to new ideas and your curiosity is piqued.
יש משהו מעודד בדבריו של שרסקי, ואם, כפי שהוא כותב, הוא מצליח לעורר תקוות ללמידה אחרת בעזרת הטכנולוגיה, אי אשר להתלונן. ובכל זאת, קשה לא לראות כאן דוגמה מעציבה של סגידה לטכנולוגיה בהיותה טכנולוגיה. כדי לשכנע אותנו לגבי איכויות הטכנולוגיה, הפרסומת של מקינטוש מציגה את הדיווחים של התלמידים האחרים כמשעממים וחסרי ענין. אם אכן הם כאלה, זאת איננה בגלל העדר של טכנולוגיה, אלא מפני שהתלמידים האלה עדיין אינם יודעים כיצד לספר סיפור בצורה מושכת. בקהילת התקשוב בחינוך היום מרבים להדגיש את חשיבות הסיפור, ומזכירים לנו שמצגת PowerPoint מצליחה איננה מתאפיינת בגרפיקה יפה או באנימציות מעניינות אלא בסיפור שמספרים בצורה מעניינת. לעומת זאת הפרסומת של אפל שנמצאת במרכז המאמרון של שרסקי מעמידה את הטכנולוגיה במרכז.

הטכנולוגיה בוודאי יכולה לסייע לסיפור טוב, אבל לעתים קרובות מדי היא מכסה על כך שהסיפור איננו מעניין. זאת ועוד: אנחנו מאפשרים לנוצץ ולאופנתי לתפוס את קדמת הבמה ומעלימים עין מדלילות הסיפור. יתכן מאד שהתלמיד שמראה לכיתה אבן שהוא מצא במהלך הקיץ מצליח לרתק את הכיתה הרבה יותר טוב מאשר התלמיד שמכין סרטון.

אינני מטיל ספק ביכולת של הטכנולוגיה לעורר תקוות לחינוך אחר, אבל דווקא במקרה הספציפי הזה אני חושש ששרסקי מסתנוור מהנוצץ, וכאשר אנחנו מרשים לזה לקרות, כולנו מפסידים.

עדיין תקף – 16 שנים מאוחר יותר

לפני שבוע, יחסית במקרה, נתקלתי בטקסט של הרצאה קלאסית של ניל פוסטמן משנת 1998. ה-"מקרה" היה כפול – להגיע אי-שם ברשת לטקסט שעותק ממנו כבר שמור בדיסק הקשיח שלי, אם כי כמעט נשכח, ולגלות שפוסטמן נשא את ההרצאה ב-28 למרץ. אמנם 16 שנים אינן מספר עגול, או יום שנה מהסוג שבדרך כלל זוכה לציון מיוחד, אבל סמיכות ה-"גילוי" לתאריך ההרצאה עוררה בי הרצון לפרסם את המאמרון הזה גם ב-28 למרץ. דבריו של פוסטמן הם תזכורת חשובה לכך שקצת ראייה היסטורית לא יכולה להזיק לתקשוב החינוכי.

בהרצאה שלו פוסטמן מונה חמישה "רעיונות" בנוגע לשינוי טכנולוגי. כל אחד מהם צריך, גם היום, לעורר אצלנו הרהור לגבי המקום שהטכנולוגיות שלנו תופסות בחיינו. לקראת סוף ההרצאה שלו פוסטמן מונה את כולם, יחד עם טיפת הרחבה:

And so, these are my five ideas about technological change. First, that we always pay a price for technology; the greater the technology, the greater the price. Second, that there are always winners and losers, and that the winners always try to persuade the losers that they are really winners. Third, that there is embedded in every great technology an epistemological, political or social prejudice. Sometimes that bias is greatly to our advantage. Sometimes it is not. The printing press annihilated the oral tradition; telegraphy annihilated space; television has humiliated the word; the computer, perhaps, will degrade community life. And so on. Fourth, technological change is not additive; it is ecological, which means, it changes everything and is, therefore, too important to be left entirely in the hands of Bill Gates. And fifth, technology tends to become mythic; that is, perceived as part of the natural order of things, and therefore tends to control more of our lives than is good for us.
אפשר להתווכח עם כל אחת מהנקודות האלו. פוסטמן אמנם בוחן את הקשרים, אולי אפילו את ההדדיות, בין התרבות לבין הטכנולוגיות שהיא מאמצת, אבל יש מידה לא קטנה של דטרמיניזם טכנולוגי בתפיסה שלו. היום נהוג יותר לבחון כיצד טכנולוגיה כלשהי ממלאת תפקידים שונים בתרבויות שונות, ופחות לטעון שיש לה תכונות אינהרנטיות. אין חד-סטריות בדרך שבה הטכנולוגיה משפיעה עלינו, וההדדיות איננה נקבעת מראש אלא פתוחה להשפעות של ביטויים תרבותיים שונים. עם זאת, יש הרבה שאנחנו עדיין יכולים ללמוד מפוסטמן – במיוחד בטענה שלכל טכנולוגיה יש מחיר, ובקביעה שכאשר טכנולוגיה מסויימת נעשית רווחת בחברה, לא כולם מרוויחים, אלא שיש גם מי שמפסיד.

זאת אשליה מסוכנת לחשוב אחרת, אבל רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך בכל זאת עושים זאת. משום מה אנחנו הולכים שבי אחרי כל המצאה טכנולוגית חשדה שענקים טכנולוגיים, או חברות הזנק, מבטיחים לנו תביא ישועה לחינוך, מבלי לשאול אם ה-"חינוך" שאליו הם מתכוונים הוא אותו "חינוך" שאליו מתכוונים האנשים שבאמת עוסקים בתחום. הנטייה לאמץ את ההבטחות האלו היא דווקא דוגמה להענקת מעמד של מיתוס לטכנולוגיה שפוסטמן מציין, ואולי מיותר להוסיף שלעתים קרובות מדי המעמד שהטכנולוגיה זוכה לו מעוור אותנו לעובדה שדווקא החינוך לפעמים נמנה בין המפסידים.

ואולי חשוב ביותר, פוסטמן מדגיש שעלינו להבין את ההשפעות של טכנולוגיות מהעבר על התרבות כדי שנוכל לשמור על עין ביקורתית כלפי הטכנולוגיות של היום:

One might say, then, that a sophisticated perspective on technological change includes one’s being skeptical of Utopian and Messianic visions drawn by those who have no sense of history or of the precarious balances on which culture depends. In fact, if it were up to me, I would forbid anyone from talking about the new information technologies unless the person can demonstrate that he or she knows something about the social and psychic effects of the alphabet, the mechanical clock, the printing press, and telegraphy. In other words, knows something about the costs of great technologies.
המסר הזה של פוסטמן, 16 שנים אחרי שהוא נשא את הרצאתו, עדיין חשוב ומשמעותי כפי שהיה, ואולי אפילו עוד יותר.

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.

טוב שזה כבר לא כל כך פשוט

בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.

רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.

וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:

At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven't met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn't a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.

ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.

וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:

  • הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
  • ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
  • ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי

הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:

So, I'll make a plea here – we like simple answers, we like people who give us simple answers. They're sexy. They're convenient. They're tweetable. But life isn't like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.

וכך מפיגים את השעמום?

דרך קישור שאודי מלכה העלה לאתר של שלובים, למדתי שאחד המתחרים בתחרות Techono.me של השנה שנערך בתל אביב לפני יומיים הוא סטרט-אפ חינוכי בשם learni. אודי קישר לכתבה ב-The Marker שתיאר את learni תחת כותרת מעוררת עניין: "תלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום, ננסה לעשות שינוי בחינוך". ממקורות נוספים הצלחתי ללמוד שתחרות Techono.me נערכת פעם בשנה, פרי היוזמה של אורלי יקואל המוכרת מאד בחוגים של סטרט-אפים טכנולוגיים.

מהכתבה ב-The Marker אפשר להכיר טיפה את learni. הקימו אותה:

שורה של יזמים ותיקים, ומפתח פלטפורמת למידה בספרים דיגיטליים על גבי טאבלט. את החברה הקימו ב-2011 היזם והמשקיע רני כהן (מנכ"ל), היזם דב מורן (יו"ר), מריוס נכט ממייסדי צ'ק פוינט (חבר במועצת המנהלים), הח"כ לשעבר דדי צוקר (סמנכ"ל שיווק ומכירות), ואורי קפלן (סמנכ"ל תפעול).
המעט הזה הוא יותר מאשר אפשר למצוא באתר של החברה שכמעט ריק לגמרי. בתחתית הדף הראשי מציינים שזכויות היוצרים של האתר רשומים ל-Bligear, החברה שתמכה בפרויקט הטבלטים בבתי הספר של בת ים. נכון לתקופה שבה כתבתי את המאמרון הזה האתר של Bligear לא היה זמין, וסביר להניח ש-learni הוא גלגול חדש של ההחברה ההיא, והאתר שלו מחליף את האתר של Bligear.

בזמנו לא התרשמתי ממה שהכרתי מ-Bligear, אבל זאת כמובן איננה סיבה לשלול את learni, וממילא זאת איננה הכוונה שלי כאן. הכתבה ב-The Marker מתארת את הפרויקט ככלי להפקת ספרי לימוד דיגיטאליים. תיאור דומה אפשר למצוא באנגלית בכתבות ב-The Next Web ו-TechCrunch שדיווחו על Techono.me. לתוך התשתית ש-learni מציעה מורים יכולים להוסיף תכנים, וכמובן גם לקשר לאתרים אחרים, לחיפושים ברשת, לתרגום, וכנראה למספר פעילויות נוספות. התיאור הכללי הזה מזכיר את ספרי הלימוד הדיגיטאליים של מט"ח, עם ההבדל הקטן שדרך מט"ח כבר קיימים ספרים רבים במתכונת כזאת.

אני משוכנע שיש צורך בכלי/פלטפורמה כזאת, וסביר להניח שיש מקום בשוק לעוד חברה שמבקש לענות על הצורך. אני פחות משוכנע בנחיצות של מאפיין אחר של המיזם. לפי הכתבה ב-The Marker:

הפלטפורמה משמשת גם מורים כמערכת לניהול השיעורים ומעקב אחר התקדמות התלמידים. המורה מקבל תמונת מצב המשקפת מי מתלמידי הכתה קורא בספר בזמן שיעור ומי משתמש בטאבלט לשימושים אחרים.
הספר הדיגיטאלי של learni אמור לשרת צרכי למידה, ואפשר היה לקוות שאם אפשר ליצור חוויית למידה מעניינת, לא יהיה צורך במרכיב הנוסף שמטרתו לשמור על המשמעת בכיתה. וזה מביא אותי למה שבעיני החלק המוזר ביותר בכתבה ב-The Marker, ציטטה מרני כהן, מנכ"ל החברה:
זה לא סוד שתלמידים באים לבית ספר ומתים משעמום. החלטנו לנסות לעשות שינוי בחינוך…. המטרה שלנו היא להעצים, להעשיר ולגרום לחוויית הלמידה להשתנות ולהיות הרבה יותר מעניינת, חברתית וטכנולוגית.
אני מוכן להסכים עם היזמים של learni שהשעמום הוא בין המאפיינים המרכזיים בשיעורים בבתי הספר. כל יוזמה שיכולה להתגבר על השעמום הזה בוודאי מבורכת. אבל האם אנשי learni באמת סבורים שספרים דיגיטאליים ומעקב צמוד אחר מידת הריכוז של התלמיד בשעת השיעור הם אשר יפיגו את השעמום הזה? אולי צריכים להסביר להם שהתקשוב מפני עצמו איננו יוצר עניין. לפני חודשיים ציטטתי כאן את ביל פריטר שהביע את זה בצורה ברורה ביותר, וגם הסביר מה כן יכול לעורר מוטיבציה ללמוד. אבל יזמי סטרט-אפ בוודאי יודעים טוב יותר מאשר אנשי חינוך, ולכן כאשר learni ישולב לתוך מערכת החינוך אנחנו צפויים לראות את המחזה המרהיב של תלמידי בתי הספר רצים בהתלהבות כל בקר לקראת יום לימודים מרתק.

למה הטכנולוגיה תמיד אשמה?

אחד המדורים המעניינים ביותר בענייני חינוך בעיתונות האמריקאית מופיע בוושינגטון פוסט. במדור הזה, The Answer Sheet, וולרי סטראוס מפרסמת מאמרונים רבים הנוגעים לסוגיות הלוהטות בחינוך היום. לפעמים היא מפרסמת מאמרונים שהיא עצמה כותבת, ולפעמים של כותבים אורחים. לפני שבוע סטראוס פרסמה מאמרון של ננסי קרלסון-פאיג', אישיות חינוכית אמריקאית מוכרת בתחום הגיל הרך. קרלסון-פאיג' מתריעה בנוגע לשעות הרבות שילדים צעירים (וגם מבוגרים יותר) מבלים מול מסכים. לדעתה, השהות מול המסך באה על חשבון המשחק החופשי של הילדים, ובגלל זה היא פוגעת בפיתוח הדמיון והיצירתיות שלהם. כמו-כן, השהות הזאת גורמת נזק להתפתחות החברתית של הילדים, ומעכבת את היכולת שלהם להתמודד עם תסכולים. קרלסון-פאיג' מסבירה:
What children see or interact with on the screen is only a representation of things in the real world. The screen symbols aren’t able to provide as full an experience for kids as the interactions they can have with real world people and things. And while playing games with apps and computers could be considered more active than TV viewing, it is still limited to what happens between the child and a device — it doesn’t involve the whole child’s body, brain, and senses. In addition, the activity itself and how to do it is already prescribed by a programmer. What the child does is play according to someone else's rules and design. This is profoundly different from a child having an original idea to make or do something.
זאת איננה, כמובן, הפעם הראשונה שטענות כאלו מושמעות. מבקרים רבים משמיעים טענות דומות. גם אצל קרלסון-פאיג' הן אינן חדשות. המשפט הפותח באתר האישי של קרלסון-פאיג' מתמצת היטב את עיקר הגישה שלה:
Today’s cultural pressures on children—media saturation, materialism, test-driven schools, and the fast pace of life—threaten to undermine some of the basic building blocks of healthy development.
אבל יש הבדל לא כל כך קטן בין הטענה הכללית של המשפט הזה לבין מה שקרלסון-פאיג' כותבת במאמרון שלה בוושינגטון פוסט. במשפט הפתיחה באתר שלה קרלסון-פאיג' מתייחסת לא רק למדיה. היא מציינת גם את הגישה המטריאליסטית הרווחת בחברה, וגם את תרבות המבחנים של בתי הספר. אלה אינן מופיעות במאמרון שלה. פתאום כל האשמה נופלת על הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמציפות את הילדים שלנו במסכים שמפרידים ביניהם לבין העולם האמיתי.

בבלוג שלו, גרי סטייגר מגיב לדבריה של קרלסון-פאיג'. סטייגר שואל אם האשמה באמת נמצאת רק בטכנולוגיה, ומדגיש שטכנולוגיות רבות יכולות דווקא לעודד את הדמיון ואת היצירתיות. הוא מהרהר, לדוגמה, אם אולי יותר מאשר האינטרנט מונע את היצירתיות, בתי הספר עושים זאת. סטייגר מביע את החשש שגעגועים לתקופה שעברה מהעולם מובילים את קרלסון-פאיג' למסקנות פשטניות:

It is hideously simplistic to privilege one media over another, especially when decrying the death of creativity or loss of innocence. For example, nobody ever questions the cognitive value or impact on creativity of a kid holding a Hotwheels car and saying, “Vroom Vroom,” over and over again for hours at a time. We value that activity, right? Do we have any evidence that it is more beneficial than a toy with batteries or Internet connection? Does a wooden toy increase creativity more than one made of plastic? If drawing with a crayon is better than drawing with your finger on a screen, why is it so? How do we know? Is drawing with a crayon better for childhood development than drawing with chalk?
הוא מבקש מאיתנו להעריך את טיב הפעולה שמתבצעת באמצעות הטכנולוגיה במקום להתמקד במאפיינים שטחיים. הרי אם הערך הוא פעולת הציור, האם באמת משנה באיזה כלי הילד מצייר? ואולי הבעיה איננה בטכנולוגיה. סטייגר מעלה אפשרויות אחרות:
What role are parents playing in the overregulation of children’s play through overprotection and over-scheduling? What is the impact of homework on play? What has silent lunch and the end of recess done to children’s creative development?
סטייגר הוא תלמיד של סימור פפרט. הוא דוגל בהוראת ה-Logo ובשימוש בעולמונים. לעתים קרובות הוא מבקר בחריפות את השימוש בכלים אינטרנטיים שלעתים רבות מדי מזמינים פעלתנות שטחית ולא לימודית של ממש. בעיניו השימוש הזה הוא רק לכאורה "חינוכי". לאור זה יש חשיבות מיוחדת לתמיכה שהוא מביע כלפי זמינות המידע שברשת, וכלפי הכלים הדיגיטאליים שמאפשרים את הגישה אל המידע הזה:
How can having the ability to answer any question you wonder about instantly be bad for children? If you make simple things easy to do, you make complexity possible.
למען האמת, מתחשק לצטט את התגובה של סטייגר במלואה. הוא מיטיב להרחיב את הראייה מעבר לתפיסה המצומצמת למדי של קרלסון-פאיג'. אבל התגובה של סטייגר מהווה תגובה מהצד של הטכנולוגיה בלבד. קיימת צד נוסף שכדאי להזכיר. הביקורת של קרלסון-פאיג' כלפי טכנולוגיות דיגיטאליות נובעת מהחשש שאלה מונעות את המשחק החופשי שכל כך חשוב להתפתחות של ילדים. היא כותבת:
Researchers who have tracked children’s creativity for 50 years are seeing a significant decrease in creativity among children for the first time, especially younger children from kindergarten through sixth grade. This decline in creativity is thought to be due at least in part to the decline of play.
מחקר של סנדרה רוס וג'סיקה דילון מאוניברסיטת קייס-וסטרן ריזרב שהתפרסם לאחרונה ב-Creativity Research Journal מעלה את הסברה שהטענה על ירידה ביצירתיות אצל ילדים איננה תואמת את המציאות. רוס ודילון סקרו 14 מחקרים שנערכו בין 1985 – 2008. המחקרים האלה בדקו את ה-"pretend play" – משחק עם מרכיבים של דמיון ושל "כאילו" – אצל ילדים בגילאים 6 – 10. כולם מסכימים שבתקופה הזאת היתה ירידה בזמן המשחק שעומד לרשות הילדים. אבל רוס ודילון גילו משהו די מפתיע:
The main findings of this study were that there was no evidence of change in some aspects of children's pretend play and improvements in other areas. There has been no evidence of change in children's pretend play, from 1985 through 2008, in terms of organization of the play story and amount and range of affect expression. Imagination has increased in recent play samples as has comfort engaging in the play task. It is encouraging that these cognitive and affective processes in play have remained the same or improved, given the decline in unstructured time for children.
נדמה שרוס ודילון הופתעו מהממצאים האלה. הן שואלות מה היה יכול לגרום להם. בין היתר הן מציינות:
It is also possible that the complexities and challenges of modern culture require creative problem-solving and imagination to function from day to day.
הסברה הזאת מזכירה את טענותיו של סטיבן ג'ונסון בספרו "Everything Bad Is Good For You". יתכן שדווקא המורכבות של הסביבות שבהן ילדים (וגם מבוגרים) נמצאים תורמת לפיתוח הדמיון והיצירתיות. גם אם יתכנו הסברים אחרים לתופעה שרוס ודילון מזהות, עצם האפשרות שהילדים של היום אינם פחות יצירתיים מחייבת אותנו לראות את הטענות של קרלסון-פאיג' באור קצת אחר. כמו שסטייגר כותב, אולי דרוש פחות נוסטלגיה, ויותר שכל ישר.

הרבה יותר מסתם "מקום טוב באמצע"

לארי קובן נוהג למקם את התייחסותם של אנשי חינוך כלפי שילוב התקשוב בבתי הספר על רצף שנע בין גישה אוטופית לבין גישה ספקנית. קובן, כמובן איננו היחיד, ולא הראשון, לתאר רצף כזה. במאמרון מחודש מרץ, 2010, קובן ציין שב-2008 אנדרו צוקר עשה משהו דומה, וכך גם אלן קולינס וריצ'רד הלברסון ב-2009. קובן ממקם את עצמו אי-שם באמצע. הוא איננו מבטל את ערכו של התקשוב, אבל הוא איננו יכול להזדהות עם האוטופים מפני שלדעתו הם מגזימים יותר מדי בנוגע ליכולת של התקשוב לשנות את החינוך. באופן די עקבי הוא אפילו נוהג ללעוג למחנה האוטופים בגלל ההגזמות האלו.

על אף הספקנות שהוא מביע כלפי התקשוב, קובן, כזכור, איננו מזדהה כחלק ממחנה הספקנים, אלא טוען שהוא תופס מקום באמצע. הוא גם טוען שבוויכוח הציבורי רק קולותיהם של הקצוות נשמעים, ושהקולות של אלה שדוגלים בתקשוב אבל מסרבים לאמץ אותו כפתרון לכל בעיות החינוך נבלעים בתוך הרעש. באותו מאמרון מלפני שנתיים הוא כתב:

Seldom do these futurists acknowledge in their rosy predictions that while many parents, practitioners, policymakers, and researchers inhabit either the Utopian or Skeptic poles, many others cluster in the middle of the continuum. Many of those who hug the middle know that present and past school uses of technologies show great promise for student learning but contain serious flaws; sometimes they even wince at especially foolish claims Utopians make. Overall, however, most believe technologies in or out of school will ultimately benefit students and teachers.
אבל למה לכתוב עכשיו על הבחנה של קובן מלפני יותר משנתיים, הבחנה שכבר אז לא היתה מקורית במיוחד? באותו מאמרון קובן ביקש לקשר פרצוף אנושי למחנות השונים, וכנציג של המחנה שבאמצע הוא בחר בביל פריטר, מורה בבית ספר בצפון קרוליינה המרבה לשלב תקשוב בהוראה שלו. כדי להראות שפריטר שייך למחנה האמצעי קובן הביא קטע מתוך מאמרון של פריטר בו הוא מבקר את השימוש בלוח הלבן האינטראקטיבי. פריטר מציין שעם הכסף הדרוש כדי לקנות לוח היה עדיף לרכוש ציוד תקשובי שהיה מאפשר סוג אחר של הוראה/למידה. בעיני קובן ההערה הזאת של פריטר ממקמת אותו אי-שם באמצע של הרצף האוטופי/ספקני, אם כי הוא גם הוסיף שנראה לו שפריטר נוטה חזק לצד האוטופי.

לפני מספר ימים פריטר פרסם מאמרון אורח בבלוג SmartBlog on Education בו הוא שואל:

במאמרון הזה פריטר מוסר לנו שכאשר הוא איננו מלמד בכיתה שלו הוא מעביר השתלמויות רבות בשימוש בתקשוב בכיתה. הוא כותב שבהשתלמויות האלו מרבים לשאול אותו על הקשר בין התקשוב לבין המוטיבציה של תלמידים. התשובה שלו די נחרצת:
My answer often catches participants by surprise: You can't motivate students with technology because technology alone isn’t motivating. Worse yet, students are almost always ambivalent toward digital tools. While you may be completely jazzed by the interactive whiteboard in your classroom or the wiki that you just whipped up, your kids could probably care less.
ולפי פריטר מה כן מדרבן לתלמידים ללמוד? תשובתו מאד ברורה: ההזדמנות להתמודד, יחד עם עמיתים, עם שאלות גדולות ועם רעיונות מאתגרים:
They are motivated by issues connected to fairness and justice. They are motivated by the important people in their lives, by the opportunity to wrestle with the big ideas rolling around in their minds, and by the often-troubling changes they see happening in the world around them.
תשובה כזאת איננה צריכה להפתיע. נדמה לי שאנשי חינוך רבים מודעים לזה. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו דבריו הדי הגיוניים של פריטר, אלא העובדה שהם נאמרים על ידי מישהו שבמידה רבה מוצג על ידי קובן כנציג של המחנה האוטופי. כזכור, קובן מבקש מאיתנו להטות אוזן לקולות שבאמצע, קולות שנוטים להעלם תחת רעש הקצוות. הבעיה היא שכדי שקובן יכול לתבוע זכות על האמצע הוא חייב להקצין את הקצוות. לפני שנתיים קובן אמנם התרשם מאד מפריטר, אבל הוא בכל זאת תיאר אותו כקרוב מאד למחנה האוטופים. נדמה לי שפריטר עצמו איננו מתכחש לשיוך הזה. הוא רואה את עצמו ממוקם חזק במחנה של אלה שמשוכנעים שהתקשוב יכול להשפיע לחיוב על החינוך. אבל השיוך הזה איננו מונע ממנו להכריז לקראת סיום המאמרון שלו:
Technology’s role in today’s classroom, then, isn’t to motivate. It’s to give students opportunities to efficiently and effectively participate in motivating activities built around the individuals and ideas that matter to them.
קובן בוודאי יטען שגישה שקולה כזאת איננה מאפיינת אוטופיסט תקשובי. אבל נדמה לי שהמסקנה צריכה להיות הפוכה: העובדה שפריטר כותב כך מוכיחה שרגליו, ורגליהם של רבים מאלה שקובן מכנה האוטופיסטים התקשוביים, נטועות חזק בקרקע החינוכית והבית ספרית. כדי למקם את עצמו במקום טוב באמצע קובן נאלץ לתאר את אלה שטוענים שההשפעה של התקשוב על החינוך יכולה להיות חיובית ביותר כחולמים שאינם מעוגנים במציאות. יש בוודאי לא מעט אנשי שיווק ונציגים של חברות טכנולוגיות שבצדק זוכים לתואר כזה. האנשים האלה מוכרים "פתרונות" המושתתים על עוד ועוד תקשוב, אך התלושים מתפיסות חינוכיות בריאות. אבל הכינוי "אוטופיסט" איננו מתאר נכונה את פריטר, וגם לא רבים מאד מאנשי החינוך המתוקשבים שאני מכיר.

דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה

בימים האחרונים נתקלתי במספר קישורים לפרויקט שזוכה למימון מהקרן החינוכית של ביל ומלינדה גייטס – בין התורמים הכבדים ביותר בתחום החינוך. אני מודה שתחילה, כשהבנתי במה מדובר, בדקתי את התאריך – חשבתי שאולי פספסתי אחת המהתלות של האחד באפריל. אבל מתברר שמדובר בסיפור אמיתי – סיפור על טכנולוגיה וחינוך … וחשיבה עקומה.

כתבה שהופצה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס (אני קראתי את הכתבה ב-Chicago Tribune) מה-12 ליוני מוסרת לנו שהקרן של גייטס מעניקה כמעט מיליון וחצי דולר למחקר לקראת פיתוחו של מה שמכונה "engagement pedometer", צמיד שתלמיד יענוד סביב פרק כף היד שלו. באמצעות "משוב ביומטרי" כמו מידת ההזעה וחום הגוף, הצמיד אמור למדוד את מידת המעורבות, או הערנות, של התלמיד בשיעורים. לפי הכתבה:

Gates officials hope the devices, known as Q Sensors, can become a common classroom tool, enabling teachers to see, in real time, which kids are tuned in and which are zoned out.
אני מניח שכמוני, התגובה הראשונה של מי שקורא את המשפט הזה היא לגרד בראש ולשאול האם לא הגיוני יותר שמורה פשוט יעיף מבט על הכיתה שלו ויראה מי בוהה דרך החלון, מי הניח את ראשו על השולחן, ומי שולח SMS לשכנו. נדמה לי שכל מי שצבר אפילו קצת נסיון של הוראה בכיתה מסוגל לזהות מי מתלמידיו מעורב בשיעור ומי לא. האנשים בקרן של גייטס כנראה ציפו לתגובה כזאת, כי בפיסקה הבאה של הכתבה מקדימים תרופה למכה ומסבירים לנו שאם באמת רוצים לשפר את החינוך, כבר אי אפשר לסמוך על ההתרשמות של המורה:
Existing measures of student engagement, such as videotaping classes for expert review or simply asking kids what they liked in a lesson, "only get us so far," said Debbie Robinson, a spokeswoman for the Gates Foundation. To truly improve teaching and learning, she said, "we need universal, valid, reliable and practical instruments" such as the biosensors.
המילים "כללי, בר-תוקף, אמין, ומעשי" ניטרליות למדי. כיצד אפשר להתנגד לכלי מדידה שעונה להגדרה כזאת? אכן, קשה – עד שנזכרים שמדובר בצמיד שהתלמיד אמור לענוד במשך יום הלימודים, צמיד שצובר מידע על מצבו הפיסי (וכנראה בעקבות זה, גם הנפשי) ומוסר אותו למאגר נתונים מרכזי. לאור זה מתבקש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הצעה כזאת נשמעת כמעט הגיונית. האם אנחנו באמת יכולים לקרוא על טכנולוגיה פולשנית כזאת, ומפני שהיא כנראה נובעת מכוונות טובות של שיפור ההוראה, להשאר אדישים להשתמעויות החברתיות הרחבות שבה?

אנשי הקרן של גייטס כנראה מודעים לביקורת האפשרית כלפי צמיד כזה. בכתבה של רויטרס הדוברת של הקרן מבהירה שהצמיד שבפיתוח איננו חלק מפרויקט רב-היקף של הקרן (הושקעו בו כ-45 מיליון דולר) שמטרתו איתור דרכים למדידת האפקטיביות של מורים. אבל איכשהו ההבהרה הזאת נשמעת בלתי-מחייבת:

Still, if the technology proves reliable, it may in the future be used to assess teachers, Robinson acknowledged. "It's hard for one to say what people may, at some point, decide to do with this," she said.
דיאן רביץ', פרופסור לחינוך באוניברסיטה של ניו יורק, ולשעבר סגן שר החינוך של ארה"ב, פרסמה מספר מאמרונים בבלוג שלה על הצמיד. כבר ב-9 ליוני, כאשר מישהו שלח לה ידיעה על המכשיר, היא כתבה עליו. רביץ' ידועה במאבק שלה להגן על החינוך הציבורי בארה"ב מול הנסיונות להפריט אותו, אבל היא גם אישיות מאד מוערכת בחוגים חינוכיים, ונחשבת לשקולה מאד בדעותיה. במאמרון מה-10 ליוני רביץ' ניסתה לתאר, באופן יחסית אובייקטיבי, מה הצמיד עושה:
These bracelets, as I understand it, would be worn by students to measure how engaged they are, how bored they are, how they respond to their teachers. If they are bored, it won’t look good for the teacher. If students who show a high level of engagement, the teacher will get credit. The teachers too will wear the bracelet, to find out how engaged or bored they are. If this technology works, it will provide a foolproof tool for teacher evaluation. Or that’s the idea behind it.
אבל יש משהו ברעיון הבסיסי שמקשה על האובייקטיביות, ובהמשך אותו מאמרון רביץ' איננה חוסכת במילים בהבעת דעתה:
I’m sorry. I think this is madness. Is there a mad scientist or psychologist advising the Gates Foundation? …

This stuff crosses the line from legitimate research to investing in technologies to control and manipulate people by monitoring their emotions.

יש מי שיטען שרביץ', ואחרים כמוה (ואני ביניהם), מגזימים. הרי בסך הכל מה רע בנסיון לזהות מה אפקטיבי בהוראה ומה לא. אולי הביקורת הזאת מוצדקת. אולי אנחנו פשוט זקוקים לעוד קצת זמן כדי להתרגל לרעיון שכל תלמיד יסתובב עם צמיד על כף היד שמודד את תגובותיו הפיסיות ומוסרת את המידע הזה למאגר מרכזי (מאגר מרכזי שיקבע, באופן אובייקטיבי, כמובן, אם המורה מחזיק את כיתתו או לא). אולי בעוד כמה שנים נצחק על כל הפרשה הזאת ונודה שהיינו פרנואידיים, ושלא היתה סיבה להתרגש. אולי גם נבין שעל מנת לשפר את ההוראה כל הדרכים לגיטימיות. יתכן. אבל אם גייטס והקרן שלו באמת מעוניינים לשפר את החינוך, נדמה לי שאפשר להשקיע את הכסף הרב שלו בפרויקטים אחרים. במקום להשקיע הון בפיתוח אמצעים מפוקפקים למדוד את האפקטיביות של מורים, אני יכול להציע, למשל, להשקיע בהכשרה חינוכית משמעותית, ואפילו בשכר עבודה הוגן. זה לא יכול להזיק.

לא על התקשוב לבדו

רבים (אולי רבים מדי) מאלה המעורבים בנושא התקשוב בחינוך ניחנים בראייה אפוקליפטית – הם מצפים שהכניסה המאסיבית של טכנולוגיות תקשוב לתוך בתי הספר תביא למהפכה בחינוך. למען האמת, גם רבים מאלה המפוכחים מספיק לפקפק בציפייה הזאת בכל זאת שומרים על התקווה שאולי זה בכל זאת יקרה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של לארי קובן. על פי רוב אני הרבה יותר אופטימי מקובן לגבי הסיכוי של התקשוב להשפיע לטובה על החינוך, ודווקא בגלל זה אני זקוק למנה קבועה של הכתיבה שלו כדי להחזיר אותי למציאות. בספר The Phantom Tollbooth מאת נורטון ג'וסטר (בתרגומו של אוריאל אופק, "המגדל הפורח באוויר") מילו, גיבור הספר, מבקר בערים "אשליות" ו-"מציאות". "מציאות" היא עיר אפורה ודי מדכאת, ואילו "אשליות" היא עיר יפהפייה, אבל עם בעיה אחת – היא איננה שם באמת. ה-Humbug, שותפו של מילו למסע, שואל למה האנשים ב-"מציאות" אינם עוברים לגור ב-"אשליות", הרי הרבה יותר יפה שם. המארח של מילו מודה שלא מעטים עושים זאת, אבל מסביר:
… it's just as bad to live in a place where what you do see isn't there as it is to live in one where what you don't see is.
נדמה לי שבאופן די דומה התמונה שקובן מצייר על התקשוב בחינוך פחות יפה מאשר התמונה שרבים מאיתנו מעדיפים לצייר בראשים שלנו, אבל היא מתארת את המציאות הנוכחית טוב יותר.

במאמרון חדש קובן בוחן (שוב) את התחזיות מלאות החזון והתקווה של חסידי התקשוב בחינוך, ושואל (שוב) למה התחזיות האלו אינן מתממשות. הוא מציין:

Claims about the power of new electronic devices to “revolutionize” schooling are a dime a dozen. Yet, if they are nearly worthless, why have smart people said them over and over again?
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת. קובן מביא ציטטה מסימור פאפרט. לפני כמעט 30 שנה פאפרט טען שמהפכה של ממש בחינוך תתרחש כאשר מחשבים יימצאו בידי תלמידים בבתי הספר במספרים מספיק גדולים. אחרי-כן הוא מביא ציטטה נוספת, הפעם מארני דונקן, שר החינוך האמריקאי הנוכחי. דבריו של דונקן דומים מאד לאלה של פאפרט. הדמיון בין מה שנאמר אז לבין מה שנאמר היום מעלה שאלה נוספת:
There are far more electronic devices in schools than when Seymour Papert wrote in 1984. Students use cell phones, personal computers, and tablets at home and in school. Ditto for teachers. Classrooms have been equipped with interactive whiteboards. So why is Arne Duncan calling for a “fundamental re-thinking of how our schools function?”
התשובה של קובן לשאלה הזאת איננה מפתיעה. היא דווקא יחסית פשוטה – דונקן עדיין קורא לחשיבה מחודשת ויסודית מפני שהמחשב עדיין לא חולל את השינוי:
The reason is that while there is much hardware and software in classrooms, how teachers teach and students learn have remained remarkably stable over the decades.
אין חדש בקביעה הזאת של קובן. הוא, ורבים אחרים, מראים שוב ושוב שברוב המכריע של בתי הספר תהליכי ההוראה נשארים כמו שהיו לפני (ואפילו הרבה לפני) התקשוב. אבל העובדה שלא מדובר בקביעה חדשה איננה אומרת שהיא איננה קביעה נכונה. אין זה נכון להגיד ששום דבר לא השתנה בבתי הספר בדורות האחרונים. דווקא הרבה כן השתנה. אבל דרכי ההוראה בכל זאת נשארו יציבות מאד.

קובן מקדיש חלק גדול מהמאמרון שלו לבחינה של הדרכים השונות שבהן התקשוב מוטמע בבתי הספר. החלק הזה של המאמרון, בעיני, איננו מעניין במיוחד. (אולי לא הצלחתי להבין את ההבחנות הדקות שלו על סוגי ההטמעה השונים.) אבל בסיום המאמרון הוא מעלה נקודה חשובה ביותר. קובן מזכיר לנו שבתי הספר הציבוריים הם הרבה יותר מאשר רק מקומות שבהם מעבירים מידע לתלמידים:

What technology enthusiasts, however, forget, neglect, stumble over – pick a verb – are the multiple purposes of tax-supported schools in a democracy. They and many others futurists err – my choice of the verb – in equating access to information with becoming educated. Even worse, these very smart people ignore the crucial and historical purposes public schools have served in a democracy.

Tax-supported public schools have been and are social, political, and moral institutions whose job is to help children and youth acquire multiple literacies, enter the labor market well prepared, vote, serve on juries, contribute to their communities, think for themselves, and live full and worthwhile lives.

אחת מתופעות הלווי של חדירת התקשוב לחינוך היא הפיכת השגת מידע ליעד כמעט בלעדי של החינוך. אין ספק שרכישת ידע היא בין המטרות החשובות של החינוך, אבל היא איננה המטרה היחידה. מה שמכונה "חוק הכלי" או "חוק מסלו" מאיים על החינוך. בדרך כלל מבטאים את החוק: "אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר". אפשר להגיד שההתייחסות לתקשוב כ-"פתרון" לבעיות החינוך הופכת את החינוך למרוץ אחר "מידע" בלבד, ומעוורת אותנו לכך שלחינוך מטרות נוספות שחשובות לפחות באותה המידה. קובן מזהיר שהמרוץ לאמץ הוראה מקוונת, גם אם יש בה היבטים חיוביים, עלול להפוך בתי ספר שביסודם שואפים לחנך את האדם, לבתי חרושת של מידע.

גם אם לעתים קרובות אינני מסכים עם הביקורת שלו כלפי התקושב, אזהרות כאלה של קובן מזכירים לי למה תמיד כדאי לקרוא אותו.

אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?)

במאמרון שהתפרסם לפני שבוע בבלוג שלו, לארי קובן מעלה שאלה חשובה שרבים חושבים עליה, אבל מעטים מעיזים לשאול: האם טכנולוגיות דיגיטאליות אפקטיביות בחינוך? ציינתי שקובן מעלה את השאלה, וזה משום שאין זה נכון להגיד שהוא שואל אותה. הוא כותב שזאת שאלה שעליה מפקחים, הורים, ואחרים מבקשים לקבל תשובה לפני שהם מחליטים אם כדאי להשקיע כסף רב בתקשוב מערכת החינוך. אבל לפי קובן, השאלה הזאת משנית לשאלה אחרת.

קובן כותב שאנשי חינוך רבים כבר "יודעים" את התשובה לשאלה הזאת, או ליתר דיוק, הם כבר החליטו להשקיע כסף רב בטכנולוגיות דיגיטאליות, ולכן הם נעולים על תשובה מסויימת, וספק אם הם באמת מעוניינים בתשובה המעוגנת במחקרים או בנסיון. עבור אחרים, שאולי עדיין אינם משוכנעים, קובן מציע שאלה אחרת שכדאי לשאול לפני ששואלים על האפקטיביות:

For those technology leaders, however, who want to provide credible answers to the inevitable question that decision-makers ask about the effectiveness of new devices, they might consider a prior question. What is the pressing or important problem to which an iPad is the solution? Asking that question first uncovers the confused set of purposes that surround buying and using high-tech devices in classrooms.
קובן סוקר את התשובות הנפוצות ביותר לשאלה היסודית הזאת. יש תשובות הקשורות ישירות להישגים בבית הספר: יש מי שטוען שבעזרת הטכנולוגיה ציוני התלמידים ישתפרו, ובמיוחד ציונים בקריאה. כמו-כן, יש תשובות יותר גלובליות, למשל שכלים דיגיטאליים חדשים ידברנו תלמידים להשקיע יותר בלימודיהם, או יכינו את התלמידים טוב יותר לקראת שוק העבודה עתיר המידע המחכה לכם. וכמובן יש מי שטוען שהשימוש בכלים דיגיטאליים יאפשר למערכת החינוך להשתחרר מדרכי ההוראה המסורתיות הנהוגות היום. קובן מציין שכל הציפיות האלו (ואחרות) מהוות מעמסה כבדה מאד על כתפיו של התקשוב החינוכי, והוא מוסיף:
Especially since there is hardly any research evidence that these high-tech devices solve these complex problems.
אין הרבה חדש כאן. קובן כבר כתב פעמים רבות על הציפיות המוגזמות שתולים בטכנולוגיות בחינוך, ועל כך שאין הרבה ממצאים מחקריים שמצדיקים את הציפיות האלו. ובכל זאת, יש משהו חשוב מאד בהבחנה שהוא עושה בין שאלת האפקטיביות לבין השאלה של מה אנחנו באמת מצפים מהתקשוב. איננו יכולים לקבוע אם כלי זה או אחר אפקטיבי אם לא נקבע לפני-כן מה אנחנו מצפים להשיג באמצעותו. הקביעה שבעקבות הטכנולוגיה התלמידים נעשים מוכנים יותר לשוק העבודה לא תספק את מי שמצפה שהטכנולוגיה תביא לשיפור בציונים, למשל.

במהלך השבוע לאחר הפרסום, המאמרון של קובן זכה ל-80 תגובות מבערך 15 קוראים, כך שהדיון במאמרון ארוך בהרבה מהמאמרון עצמו. הדיון מרתק, אבל במידה רבה הוא נראה כשיח חרשים. כל צד מציג את עמדתו, ונוצר הרושם שהסיכוי שהצדדים בוויכוח על התקשוב החינוכי יגיעו לעמק השווה די קלוש. יש מגיבים שטוענים שכל נושא התקשוב בחינוך איננו אלא אחיזת עיניים ובזבוז כספים, ומולם יש המדגישים שהתקשוב לא ישפיע באופן משמעותי על החינוך כל עוד הוא איננו חודר לתוך המערכת בצורה מאסיבית, ועם סדר יום חינוכי שונה בתכלית מזה של היום. (יש גם אלה שנאחזים בכל מחקר שמראה, ולו באופן מינימלי, שהתקשוב אכן מניב תוצאות חיוביות לפי המדדים המקובלים של היום.)

האם מדובר בוויכוח סרק? לאור העובדה שפחות או יותר כולם מבינים שבעתיד הלא כל כך רחוק כל תלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי כמו שהיום הוא מגיע עם קלמר, יתכן שכן. אולי אנחנו דורשים תשובה לשאלת האפקטיביות של התקשוב פשוט מפני שהתקשוב עדיין די חדש בנוף החינוכי. בעצם, כך טוען גרג פסטה בתגובה שלו למאמרון של קובן. פסטה מבקש לתת קצת פרספקטיבה כלפי שאלת האפקטיביות. הוא מעיר:

“Does it work?” Why aren’t school leaders asking the same question about the pedagogical effectiveness and student learning impact of textbooks, science lab materials, math manipulatives, the type of pen/pencil and paper provided for student writing, the ergonomics of the chairs students sit in, the lighting of the classroom, the quality of the acoustics of the classroom, the distance between student seating and teacher presentation medium, the temperature of the room while learning, the food they serve during lunch, etc. – I could go on and on.
יש מידה גדולה של אמת בדבריו של פסטה. אבל יש בהם גם בעיה לא קטנה. נכון, סיבה מרכזית שבגללה קברניטי בתי הספר אינם שואלים על האפקטיביות של כל הדברים האחרים שפסטה מונה היא שכל אלה מזמן הפכו לחלק אינטגראלי מהסביבה החינוכית. אבל יש עוד סיבה – העלות הגבוהה של התקשוב. נכון להיום תקשוב מערכת החינוך דורש השקעה כספית גדולה מאד. בגלל זה שאלות על הכדאיות והאפקטיביות של התקשוב, גם אם בעתיד הלא כל כך רחוק ייהפכו ללא רלוונטיות, הן היום עדיין בלתי-נמנעות.