קטגוריה: טכנולוגיה

שוב ממציאים את החינוך?

מידי פעם בבלוג הזה אני מוצא לנכון לציין שתחום התקשוב החינוכי מתאפיין ביכולת לשכוח תהליכים חינוכיים משמעותיים שהתרחשו לפני המצאת המחשב או האינטרנט. היכולת הזאת איננה, כמובן, ייחודית לתקשוב החינוכי. נדמה לי שדי טבעי שכל דור יראה את עצמו כאילו צמח יש-מאין, ושאין מה ללמוד מדורות שקדמו לו. אבל בכל זאת מדובר בתכונה מצערת ומדאיגה שמביאה בסופו של דבר להעדר יכולת ללמוד מן העבר. לפני שבוע, במדור שלה באתר Inside Higher Ed, אודרי ווטרס כתבה על הזכרון קצר-המועד הזה.

ווטרס מגיבה למספר הכרזות של השבועות האחרונים – על ספרי לימוד דיגיטאליים, על אמצעי המחשה "חדשים", על קורסים מאסיביים פתוחים – שלפי חסידיהן יחוללו מהפכה בחינוך. היא מזכירה לנו שיכולנו למצוא טענות דומות בעבר, ולא רק בשנות ה-90, אלא גם בשנות ה-80, ה-70 וה-60. היא כותבת שאם זה עתה נדלקה אצלנו הנורה שהטכנולוגיה תביא לשינוי מהותי בחינוך, לא יזיק ללמוד קצת היסטוריה:

Or rather, if you have suddenly stumbled upon the insight, you need to do a lot of reading about the history of technology in the classroom. Chances are there's a long line of theorists and practitioners you should read about. When it comes to the promised "revolution" of ed-tech, we've been agitating for a change a long, long time.
ווטרס צודקת, וחבל שצריכים להזכיר את זה לעתים קרובות כל כך. אבל הזכרון הקצר הזה מופיע לא רק בענייני טכנולוגיה והשינויים שהיא יכולה, או לא יכולה, להביא. יש זכרון קצר גם לגבי "חידושים" פדגוגיים. לפני יומיים ויל רוצ'רדסון כתב בהתלהבות על רעיון שהוא פגש בדיווח של מורה במדינת אריזונה – מבחנים שנערכים עם "אינטרנט פתוח". ריצ'רדסון מציין שמבחנים כאלה מתקשרים לשאלה הנצחית של מה התלמידים שלנו צריכים להחזיק בראש לעומת מה שהם יכולים למצוא ברשת. אכן, נהוג היום להדגיש שיותר מאשר תלמידים צריכים לזכור עובדות, עלינו לעזור להם לדעת כיצד למצוא את המידע הדרוש. מהבחינה הזאת, יש הגיון רב במבחנים שבהם מאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. הוא כותב:
But just think of all of the new ways we would be able to prepare kids to answer the questions that they will be asked in their real lives if we gave them a handful of “Open Network” tests before they graduated. I mean, why wouldn’t we be doing this?
זאת שאלה טובה ומתבקשת, ואני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. אבל נדמה לי שבמקרה הזה התשובה החינוכית די מובנת מאליה, ואילו התשובה ההיסטורית הרבה יותר חשובה: עושים את זה כבר שנים רבות. קיימות דוגמאות רבות למבחנים שמאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. יתכן שהמנהג איננו נפוץ רק מפני שעדיין אין מחשב לכל תלמיד. והמנהג היה מוכר גם לפני האינטרנט – פשוט קראו לזה מבחנים עם ספרים פתוחים. בהחלט מדובר ברעיון חיובי, אבל קשה להבין למה ריצ'רדסון מתלהב ממנו כאילו הוא חדש.

האינטרנט הוא מקור מצויין למידע, ואם צריכים מבחנים, יש הגיון במבחנים שבוחנים את היכולת של תלמידים למצוא מידע שם (וכמובן גם להעריך את מידת התאמת המידע שמוצאים לצרכים שלהם). אבל גם ספרים הם מקור מידע מצויין, וגם כאשר הספר היה מקור המידע הראשי שלנו, מערכות חינוך התמודדו עם השאלה של מה כדאי לזכור מול כיצד למצוא את מה שצריכים. למרבה הצער, הזכרון ההיסטורי הזה כנראה איננו נמצא באינטרנט.

יחי ההבדל ה…?

לארי קובן הוא איש מחקר מנוסה בשדה החינוכי. על פי רוב הוא רואה את השדה מזווית הראייה של חוקר. במאמרון חדש הוא מצביע על בעיה שגם אלה מאיתנו שעוסקים בהטמעת התקשוב בסביבות חינוכיות, נתקלים בה. לפני מספר ימים קובן כתב על כך שאין התאמה בין הדיווחים של מורים על השינויים שמתרחשים בדרכי ההוראה שלהם לבין מה שהוא, כחוקר, רואה בשטח:
I have run into a dilemma that has bothered me for many years as both a practitioner and scholar. The issue is about what researchers see and what teachers see when it comes to changes in practice.
לשם דוגמה קובן מביא את המקרה של מורה שטענה בלהט שהתרחש שינוי מהותי ביותר בדרך שבה היא מלמדת נושאים מדעיים בכיתה שלה. המורה סיפרה שבתחילת דרכה כמורה היא מיקמה את עצמה במרכז הפעילות הלימודית, אבל היא עברה שינוי, ועכשיו תלמידיה נמצאים במרכז. קובן מוסיף שכעדות לשינוי המורה הצביעה על חומרי למידה חדשים, והשיטות הוראה שונות מבעבר, שבאמצעותם היא מלמדת. אבל קובן מעיר שכאשר הוא צפה בשיעורים שלה, הוא אכן ראה שימוש בחומרים ובאמצעים חדשים, אבל השימוש בהם היה בניגוד לייעודם המוצהר של מי שפיתח אותם והביא אותם למערכת. בעצם, החומרים היו חדשים, אבל דרכי ההוראה נשארו מסורתיות.

לא מדובר במקרה יחיד. קובן כותב שמורים רבים טענו לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה שלהם, במידה רבה בגלל טכנולוגיות חדשות שנכנסו לכיתה. הוא מציין שמורים אכן משלבים כלים ועזרי הוראה חדשים לתוך הכיתה, והוא גם מדגיש שבעקבות זה בהחלט ניתן לראות שינויים. אבל האם מדובר בשינויים מהותיים? הוא כותב:

Yet, to me sitting in the back of the room, all of those changes added up to an enhancement of teacher-centered lessons, not a move toward student-centered instruction–what policymakers wanted, vendors promised, and techno-enthusiasts sought.
קובן כותב שכאשר מדובר בשינוי, חשוב להבחין בין הכוונות של מורים לבין אלה של חוקרים. הוא מדגיש שבמחקרים שלו הוא אכן מזהה שינויים רבים בדרכי ההוראה של מורים, אבל בעיניו אלה שינויים זעירים. לעומת המורים, כחוקר הוא מנסה לבחון אם השינויים שאליהם התכוונו קובעי המדיניות כאשר הם החליטו לאמץ עזרי הוראה או כלים טכנולוגיים חדשים אכן מתממשים. המסקנה ברורה – קיים פער בין המטרה המוצהרת לבין השינויים הזעירים שמתרחשים בכיתה.

עבור קובן חשוב כאן להבחין בין נקודות המבט. המורים והחוקרים מתייחסים למתרחש בבית הספר בדרכים שונות. לפי המורים, דרכי העבודה שלהם אכן השתנו. אבל החוקרים שבוחנים את השינוי אינם רואים אותו כמשמעותי כמו שהמורים חשים. כחוקר חשוב לקובן להכיר בתחושות של מורים שאכן קיים שינוי, גם אם בעיניו השינוי איננו גורף במידה שיוזמי השינוי קיוו לו.

אבל נדמה לי שלאמת שקובן חושף כאן חשיבות גדולה יותר מאשר העובדה היבשה שמורים וחוקרים תופסים אחרת את עוצמת השינוי. רבים מצפים שהתקשוב יחולל שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה, וכגודל הציפיה, גם גודל האכזבה. מובילי המערכת, שבכוחם לתת פקודה ולצפות שהיא תתבצע, וגם משלמי המיסים, שרוצים להיות בטוחים שכספם איננו מתבזבז על מותרות, מצפים שההשקעה בתקשוב תביא לשינוי מהיר ונרחב במערכת החינוך. לעומתם, המורים, שהם אלה המופקדים על ביצוע השינוי, גם אם הם חשים שמתרחש שינוי גדול, מבינים שלטוב או לרע השינוי שמתרחש בתוך הכיתה זעירה ואיטית יותר.

התרומה האמיתית של התקשוב?

ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים ביותר בתחום התקשוב החינוכי. לפני כארבעה חודשים דיווחתי על ההחלטה שלו לצמצם את הכתיבה שלו, והוא אכן עשה זאת, אבל הוא בכל זאת ממשיך לפרסם מאמרונים בתדירות די גבוהה, ונדמה לי שהוא איננו מצליח לקצר את בכתיבה כפי שהוא חשב שיעשה. כאחד הבלוגרים הוותיקים בתחום, יש לו קוראים רבים (יש כ-1000 דרך קורא ה-RSS של גוגל בלבד), וכמעט כל מאמרון מקבל תגובות רבות. תמיד מעניין לקרוא את ריצ'רדסון, אם כי בעבר הבעתי את התחושה שכמו רבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, חסרה לו ראייה היסטורית – לא פעם הוא כותב כאילו החינוך ההבנייתי הוא המצאה של התקשוב.

אבל לפעמים הוא קולע למטרה – מטרה שאולי רק מי שמכיר את התקשוב, שמקבל אותו בזרועות פתוחות, יכול לזהות. כך נדמה לי שהוא עשה לפני מספר ימים.

על אף העובדה שעיקר העיסוק של ריצ'רדסון קשור לתקשוב, הוא משתדל לראות את התמונה הרחבה. התקשוב אצלו חייב לשרת מטרה חינוכית, ובעיניו הישגים במבחנים סטנדרטיים אינם מטרה חינוכית. במאמרון חדש ריצ'רדסון שואל לשם מה אנחנו מחנכים. הוא מעיד שלאחרונה הוא שומע יותר ויותר אנשים מכובדים שמתבטאים בנוגע לצורך "ללמד" במובן המסורתי של המילה – להעביר מידע ממקור של סמכות לתלמיד שצריך לקלוט אותו. בנוסף, כאדם שמעורה בתקשוב, הוא מודע למיזמים הרבים שצומחים היום (רובם מהשוק הפרטי) שמבטיחים "הוראה" מותאמת לקצב האישי של כל תלמיד. המיזמים האלה אוספים אלפי נתונים על הלומד ומנתחים אותם כדי לקבוע תכנית לימודים אישית לכל תלמיד. המגמות האלו מחדדות אצל ריצ'רדסון את הצורך להגדיר טוב יותר את תפקיד המחנך. הרי:

Technology will soon provide a better “learning” experience to kids needing to pass the test than a classroom teacher with 30 (or 50) kids. Self-paced, formatively assessed, personalized to each student’s needs.
חשוב להדגיש שריצ'רדסון מוסיף מרכאות למילה "למידה". מבחינתו הכנת תלמידים לקראת מבחנים איננה נחשבת למידה. כמו-כן, תפקיד המחנך איננו מסתיים בהקניית דעת. הוא מציין שאם אלה המטרות החינוכיות שלנו, אז לאור ההתקדמות הטכנולוגית המהירה יתכן שבקרוב בכלל לא יהיה צורך במורים. דווקא בגלל זה יש צורך דחוף אחר:
There is an urgency now to redefine our value. We cannot be about passing the test. We cannot be about content to the extent we are today because content is everywhere. We cannot be about a curriculum that’s a mile wide and an inch deep. Something else can do that now, and in some ways, that’s a good thing. We have to be about the thing that technology cannot and will not be able to do, and that’s care deeply for our kids as humans, help them develop passions to learn, solve problems that are uniquely important to them, understand beauty and meaning in the world, help them play and create and apply knowledge in ways that add to the richness of life, and develop empathy and deep contextual understanding of the world. And more.
ריצ'רדסון מקדיש חלק נכבד מהכתיבה שלו להסברים על כיצד השימוש בכלי Web 2.0 מעשיר את חווית הלמידה. הוא מראה כיצד הבלוג והוויקי פותחים הזדמנויות למידה מעבר לכיתה הסגורה. אבל התקשוב איננו מה שמעסיק אותו במאמרון הזה. הפעם מעניין אותו משהו מעבר לתקשוב. אבל על אף העובדה שהוא עוסק כאן ב-"חינוך" במקום בתקשוב, לתקשוב מקום חשוב מאד במאמרון.

ביכולתו של התקשוב להחליף רבים מהתפקידים המסורתיים של ההוראה. ודווקא בגלל זה, הוא גם מסוגל לעזור לנו לזהות טוב יותר מה באמת חשוב. אם נרצה או לא, אני מניח שהעברת מידע יבש ותרגול בלתי-פוסק יהוו חלק נכבד מאד מהשימוש בתקשוב בחינוך. אבל כאשר הוא יעשה זאת, נבין טוב יותר שזה איננו העיקר. אני משוכנע שהתקשוב יכול לתרום המון לתהליכי למידה (והוראה). אבל אם הוא יעזור לנו להבין טוב יותר את תפקידנו כמחנכים, אולי תהיה זאת תרומתו הגדולה ביותר.

בעצם, לא מכל מחקר השכלתי

קצת לפני כנסית החג השני נדב שלח לי קישור עם ההערה ש-"אני חושב שהנושא הזה קרוב ללבך". ואכן, הקישור הוביל לכתבה שדיווחה על סקר שנערך אצל כ-6000 סטודנטים ב-36 קולג'ים קהילתיים בארה"ב – מסוג הסקרים שתמיד גורמים לי לגרד בראש ולשאול "מה בדיוק ניסו לבדוק כאן?". כבר בכותרת הכתבה קראתי ש:
כזכור, רק לפני שבוע התייחסתי כאן לדבריו של לארי קובן שהזכיר לנו שאין עדות מחקרית ברורה שמראה שהתקשוב משפיע באופן חיובי על הישגים בלימודים. האם הסקר הזה מהווה נקודת אור במנהרה הארוכה והאפלה הזאת? האם עכשיו אפשר להכריז שלפחות בעיני סטודנטים בקולג'ים קהילתיים יש תחושה שהטכנולוגיה מסייעת להם?

כבר מראש עלינו לזכור שמדווחים לנו שסטודנטים חשים שהטכנולוגיה (הכוונה למגוון רחב של אמצעים תקשוביים) משפיעה על הציונים. לא מציינים כאן שיש קורלציה בין השימוש בטכנולוגיה לבין ציונים, אלא רק שהסטודנטים מרגישים שהטכנולוגיה מסייעת לשיפור בציונים. לכן, היה טעם לבדוק קצת מעבר לכותרת ולברר מי ערך את הסקר, ומה הוא גילה. וכאן עלי להודות שאני כמעט מצטער שעשיתי זאת. אני מרבה להדגיש שאינני איש מחקר, וזה משום שלא ניחנתי בתכונות הדרושות כדי לעצב ולבצע מחקר בצורה שיטתית ומעמיקה. עם זאת, נדמה לי שאני מסוגל לזהות מחקר טוב כאשר אני נתקל בו. במקרה הזה אמנם מדובר (רק) בסקר, אבל הפרסומים שמופיעים ברשת (שהם בוודאי פרי של יחצ"נות) מציינים שמדובר ב-"groundbreaking study", ואם יש כאן משהו "פורץ דרך" או "חלוצי", יש לנו הזכות לצפות למשהו רציני.

בכתבה שקיבלתי מנדב קראתי ש:

The survey showed that the positive results were strongly tied to proper use of the technology.
אין מנוס מלשאול האם אנחנו באמת זקוקים לסקר אצל 6000 סטודנטים כדי להגיע לקביעה מוזרה כזאת? את המילה "proper" אפשר לתרגם כ-"ראוי", "נכון", "נאות", "תקין", או "מתאים" (כל התרגומים האלה עולים דרך Google Translate). האם מישהו מבין עורכי הסקר ציפה שסטודנטים ירגישו שהישגים לימודיים טובים יהיו תוצאה של שימוש "לא נכון" בטכנולוגיה?

הסקר נערך על ידי ה-Lone Star College System, מערך קולג'ים קהילתיים גדול מאד במדינת טקסס. בדף ה-Executive Summary אנחנו לומדים שהממצאים יאפשרו לאנשי המנהל של הקולג'ים:

to hear the collective voice of American students and provides invaluable data on students’ needs, desires and dreams and how technology can help them achieve these goals.
אין ספק שזאת מטרה ראוייה, אבל קשה לקרוא לזה תקציר של ממצאי הסקר. הרי, אין כאן ממצאים בכלל. את אלה, אנחנו לומדים, קולג'ים שהשתתפו בסקר יכולים לקבל ללא תשלום. אחרים שרוצים לעיין בממצאים יצרכו לשלם $500, ואם מדובר בגופים פרטיים, $1000. יש כמובן אופציה נוספת – לקרוא את הסיכומים שהוצאו לעיתונות. מספר סיכומים כאלה מופיעים ברשת. האתר Campus Technology, למשל, מביא סיכום. שם מספרים לנו ש:
Key findings in the report reflect students' desire for reliable, effective technology that is used consistently by instructors:

  • Colleges should not implement technology for the sake of technology;
  • When technology is deployed, make sure that it works; and
  • Faculty members need to know how to use the technology and they should actually use it.
ספק אם מישהו יכול להתווכח עם ממצאים כאלה, ואני מניח שטוב שמישהו אסף את הנתונים שמוכיחים אותם. אבל אני מקווה שהמוסדות שאיתם אני עובד לא ירגישו צורך להוציא $500 כדי לקבל את הדוח המלא.

אולי תירוץ … אבל בכל זאת הסבר

בתחילת ספטמבר הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מצב התקשוב בבתי ספר. הכתבה התמקדה במחוז אחד במדינת אריזונה שלפני שש שנים פתח במהלך אינטנסיבי של הכנסת ציוד תקשובי רב לתוך בתי הספר שלו. עבור מי שעוקב אחר הנושא הזה, לא היה הרבה חדש בכתבה. עם זאת, היא בהחלט מיקדה את הבעיה המרכזית שבוודאי מוכרת לכולנו – על אף השימוש הרב במחשבים ובאינטרנט אצל המורים והתלמידים, לא נראה שיפור בציוני התלמידים.

הכתבה הוגנת מאד. מרואיינים בה מורים שמשוכנעים שהתקשוב מסייע להם בהוראה, ואחרים שאינם מתלהבים ממנו. כמו-כן, הכתבה מצטטת חוקרים שמדגישים שאין הוכחות מחקריות ליעילות של הכלים האלה לצד אלה שטוענים שאי-אפשר למדוד את הכדאיות של התקשוב בכיתה באמצעות המדדים המסורתיים. על אף העובדה שהפרטים הקטנים על מחוז אחד באמת מעניינים, קשה להגיד שהכתבה מלמד אותנו משהו שלא ידענו לפני-כן. אפשר אפילו לטעון שכבר קראנו גירסאות אחרות של הכתבה הזאת פעמים רבות בעבר. (לפני כמעט 15 שנים התפרסם מאמר בשם "אשליית המחשב" [The Computer Delusion] מאת טוד אופנהיימר. נדמה לי שהטענות שבכתבה הנוכחית בניו יורק טיימס כמעט זהים לאלה שאופנהיימר העלה אז במאמר שלו.)

לפני מספר ימים לארי קובן התייחס לכתבה שבטיימס בבלוג שלו. ליתר דיוק, קובן התייחס לתגובות לכתבה. קובן (שמצוטט בכתבה, וגם ראויין למאמר של אופנהיימר לפני שנם) מדגיש שהעדר השיפור בציונים איננו דבר חדש או מפתיע. למרות זאת, מה שבאמת מעניין בעיניו הם הנסיונות השונים של מומחים למיניהם לתרץ את העדר השיפור הזה:

None of this has surprised those of us who, over the years, have pointed out the lack of cause-and-effect between technology use and student test scores. What did surprise me, however, were the responses of journalists, academics, teachers, CEOs, vendors, and others who read the New York Times piece last month.
ומה יש בתגובות האלו שכן הפתיע אותו? קובן מקשר למספר תגובות, כאשר לדעתו כל אחת מהן מאפיין סוג שונה של הכחשה. זאת אומרת, שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת שהעדר נתונים מחקריים שמצביעים על קשר חיובי בין השימוש בתקשוב ושיפור בתוצאות במבחנים מוכיח שאין קשר כזה, התגובות מנסות לתרץ את העדר הקשר הזה.

קובן מציין ארבעה סוגים ראשיים של הכחשה:

  • להאשים את המבחן שאיננו בוחן את הדברים החשובים
  • להאשים את מבנה הכיתה שאיננו מאפשר שימוש מוצלח בטכנולוגיה
  • לטעון שהנתונים אכן נכונים, אבל שזה איננו הסיפור שצריכים לספר
  • לא להכיר במורכבות העצומה של לחולל שינוי בבתי הספר

הוא מביא דוגמאות לשלוש הגישות הראשונות, ומקשר לכתבה אחרת שמתארת את האחרונה.

על פניו, קובן צודק – רבים מאיתנו שמסנגרים על התקשוב בחינוך נאלצים לתרץ את העובדה שעל אף החדירה המאסיבית של מחשבים לתוך המערכת, עולם (חינוכי) כמנהגו נוהג. אבל יש טעם לשאול אם הדוגמאות שהוא מביא מהוות עדות ל-"הכחשה" או אם הן פשוט נסיון להסביר תופעה בעייתית. הרי ספק אם נכון להיום יש מישהו שטוען שאנחנו מצליחים להפיק את המיטב מהתקשוב בחינוך. כמו-כן, מעטים (אם יש כאלה בכלל) טוענים שרק על ידי הכנסת עוד ועוד ציוד מחשבי לתוך הכיתה ניתן יהיה לשפר את המצב. כולם מסכימים שצריכים גם לטפח את הפדגוגיה, ולהעמיק את ההבנה של המורים בשימוש בתקשוב. בנוסף, רבים מוסיפים שקשה לצפות לתוצאות חיוביות מפני שהלמידה שהתקשוב יכול לקדם איננה הלמידה שהמערכת החינוכית אמונה עליה היום. כמובן שאפשר לטעון שאין זה אלא תירוץ – והיות ולא צפוי שינוי גורף בדרכים שבהן פועלות מערכות החינוך, התירוץ הזה יוכל להמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. אבל זה איננו שולל את האפשרות שבכל זאת יש אמת בטענה הזאת. אם אכן מדובר בהכחשה, אפשר להבין את הביקורת של קובן. אבל אם מדובר בנסיונות כנים להסביר את התופעה (ולהתמודד איתה), קשה להבין כלפי מי מכוונת הביקורת שלו.

לפני כחודשיים, לקראת ציון שנתיים לבלוג שלו, קובן פרסם שנית מאמרון שפורסם לראשונה בינואר 2010. במאמרון הזה קובן מתייחס לכמה מהתחזיות שלו בספרו משנת 1985 – Teachers and Machines: The Classroom Use of Technology since 1920, ספר שטוד אופנהיימר השתמש בו כדי לבסס את הביקורת שלו בשנת 1997. במאמרון הזה קובן סוקר כמה מהטעויות של עצמו בנבואת עתיד המחשבים בחינוך. הוא כותב:

So my 1985 prediction on teacher and student use of computers for classroom instruction was inaccurate and died a quiet death. Compassionate readers seldom remind me that I flopped in peeking into the future. The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.

Moreover, a quarter-century ago I ended the book by urging a moratorium on buying more computers. Whoa, was that a loser of a recommendation! Worse yet, I even repeated the call for a moratorium on deploying computers in schools—for largely the same reasons—in 2001. Of course, these calls were ignored then as they would be now.

כמובן שלא כל מה שהוא טען התבדה. הוא מוסיף, לדוגמה, שטענה אחרת, שהשימוש במחשבים בכיתה יהיה על פי רוב חסר מעוף ודמיון, אכן התממשה (ובצער אנחנו יכולים להוסיף "בגדול"). אם ניתן לחבר בין שני המאמרונים האלה, נדמה לי שהמסקנה המתבקשת (והלא מפתיעה) היא שקשה מאד לנבא את עתיד התקשוב בחינוך. קובן עצמו מודה שבנוגע לתחזיות גדולות, הוא צדק בערך חצי מהזמן (ולכן גם טעה חצי מהזמן). אבל אינני כותב את הדברים האלה כדי להעריך את יכולתו של קובן לנבא את העתיד, אלא לשאול, לאור הקושי לנבא, אם התגובות שאליהן קובן מתייחס הן רק תירוצים או ביטויים של הכחשה. אולי הן נסיונות אמיתיים להתמודד עם מציאות מורכבת.

בעיתונות הפופולארית מבקשים לחלק את הקהילה החינוכית לאלה המסונוורים על ידי התקשוב ואלה שמבינים שהוא איננו תרופת פלא (או לאלה שמבינים שהוא נחוץ לעתיד החינוך ואלה שמבקשים לשמור על החינוך כמו ש-"תמיד" הכרנו אותו). החלוקה הזאת, לחולמים מול הזויים, למשולהבים מול המעוגנים במציאות, ואפילו לטובים מול רעים, בוודאי מסייע למכירת העיתון. אבל המציאות היא שהחלוקה למחנות היא פיקציה. בעצם, כל הגישות האלו קיימות, בעת ובעונה אחת, בתוך אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך. כמה מאנשי החינוך המשולהבים ביותר כלפי התקשוב הם גם אלה שמשמיעים את הביקורת החריפה ביותר כלפיו. וכך צריך להיות. הם הרי פועלים הן מתוך הכרות עם המציאות, והן מתוך רצון עז לשנות אותה. נדמה לי שמה שקובן מכנה הכחשה איננה אלא נסיון להתמודד עם מציאות מאד מורכבת. הרי גם הוא, כמו היתר מאיתנו, בוודאי לפעמים מגלה שמתוך הנסיון להסביר הוא גולש למה שנראה לאחרים כתירוצים.

ושוב הדבר הגדול הבא?

על אף מס השפתיים לעליונות הפדגוגיה, עולם התקשוב החינוכי כנראה איננו סומך על עצמו. שוב ושוב, עם הופעתו של כמעט כל כלי חדש, הוא מראה שהוא מקווה לגאולה מכיוון הטכנולוגיה. לאור זה היה צפוי שהשבוע, עם השקת Google+ (גוגל פלוס) מאמרונים נוסח "היום ראינו את עתיד החינוך" ימלאו את הבלוגוספירה החינוכית. אודרי ווטרס, בבלוג ReadWriteWeb שאלה, למשל:
מעניין שמעבר לשאלה הזאת בכותרת, יתר המאמרון שלה די מיושב. הנושא המרכזי שאליו ווטרס מתייחסת קשור למעגלים השונים של שיתוף שבגוגל פלוס. היא שואלת עם אפשרות השליטה ברמות של שיתוף תיצור נכונות אצל מערכת החינוך להכניס רשתות חברתיות לתוך הכיתות.

גם פיל ווגנר מתעניין ביכולת לקבוע רמות של שיתוף, ולמען האמת, לרוב המאמרון שלו על גוגל פלוס די ענייני. לקריאת המאמרון מתקבל הרושם שווגנר עדיין לא התנסה בכלי אלא רק קרא עליו. אבל גם אצלו ההתלהבות משתלטת. השם (המשולהב) של המאמרון?:

יש אחרים, אם כי ציפיתי ליותר. ועלי להודות שלשמחתי ההתלהבות במאמרונים האלה יחסית מוצנעת. ובכל זאת ברור שבלוגרים רבים מזדרזים לבדוק את הכלי, ושהם רוצים לאהוב אותו. הרצון הזה איננו נובע מהעדר של כלים תקשוביים טובים. כבר היום הכלים הקיימים עושים הרבה יותר מאשר מה שהרוב המכריע של המורים רוצים לעשות, או בכלל מתארים לעצמם שאפשר לעשות. אך כמובן שללא קשר למה שכבר קיים, אנחנו ממשיכים לקרוץ לכיוון הטכנולוגיה ולדבר החדש הבא.

מתוך כל זה דייב קורמיאה מציג עמדה שונה. קורמיאה עובד באוניברסיטה קטנה בקנדה, שם הוא אחראי לתקשוב החינוכי. במשך יותר מעשור הוא נחשף "לדבר הגדול הבא", ומהנסיון שהוא צבר ברור לו שהנקודה החשובה איננה מה הכלי יכול לעשות, אלא האם הוא עונה על צורך אמיתי של מי שאמור להשתמש בו. קורמיאה קבע לעצמו שלוש שאלות שהוא שואל בנוגע למשתמשים העתידים של כל כלי תקשובי חדש:

  1. Will they carve the time out of their schedule to understand it?
  2. Will they be willing to learn it themselves?
  3. Will they be willing to teach others how to use it?
הוא כותב שגוגל פלוס הוא אכן כלי מרשים, אבל תוהה אם הוא מרשים מספיק כדי שאנשים ישקיעו את הזמן הדרוש כדי ללמוד להשתמש בו כאשר כלים שכבר קיימים עונים די יפה על הצרכים שלהם.

עדיין לא הספקתי לבדוק את גוגל פלוס. אשמח לעשות זאת, ויכול להיות שאני אגלה שאני מאד אוהב את הכלי. אבל נכון לעכשיו נדמה לי שקורמיאה מסכם את הנושא בצורה מאד משכנעת:

It’s not about how cool the technology is… it’s about humans. And I don’t understand why lots of humans would choose to use it.
לא מזיק להקשיב לבעל נסיון.

לא לזאת הכוונה

טים סטאמר מתוסכל. הוא מסביר שהגדרת התפקיד של המשרד במערכת החינוכית של המחוז בו הוא עובד היא "הטמעת טכנולוגיה חינוכית" (instructional technology integration). התחום הזה מעניין ומעסיק את סטאמר. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל יש בעיה:
much of what we actually do has nothing with either “instructional technology” or instruction.
ואם המשרד בו סטאמר עובד איננו עוסק בהטמעת טכנולוגיה חינוכית, במה הוא כן עוסק? הפרויקט המרכזי, שזוכה למספר הרב ביותר של עובדים ושל שעות עבודה, הוא מאגר שאלות גדול שמשמש מורים להרכבת מבחנים. סטאמר מוסיף שהמשרד מקדיש משאבים רבים לשני מאגרים נוספים – מאגר ממוחשב שמכיל פעילויות (מורשות) רבות שממנו מורים יכולים לתכנן מה לעשות בכיתה, ומערכת מידע מקיפה שמכילה מידע ניהולי רב. עבור כל אלה סטאמר מדגיש – אלה אינם טכנולוגיה חינוכית. ואם לא, מה כן? סטאמר כותב:
Simple. It’s anything that students use to develop and enhance their learning. Or, in the words of our school board, students should “use technology to access, communicate, and apply knowledge and to foster creativity”.
סטאמר איננו טוען שהעיסוקים של משרדו אינם חשובים. הוא מכיר בעובדה שלאור המורכבות ההולכת וגדלה של מערכות, בתי ספר זקוקים לכלים ניהוליים משוכללים. אבל הוא מוחה על כך שמשאבים רבים כל כך מוקדשים למה שבעיניו משני לעיקר. התוצאה עגומה:
students have fewer and fewer tools for all that creating, communicating, and collaborating we say we want the kids to be doing.
אפשר להבין את התסכול שלו. ולמרבה הצער, המצב שסטאמר מתאר איננו ייחודי למחוז שלו.

לשנות את המשחק ולוותר על המשחק?

במהלך השנים לארי קובן צבר נסיון רב בבדיקה של אופנות של טכנולוגיה לימודית. אני מניח שבגלל זה הוא קטן אמונה בנוגע ליכולת של טכנולוגיה זאת או אחרת, כולל התקשוב, לחולל ניסים בחינוך. הספקנות הזאת באה לביטוי באירוניה של הפיסקה הפותחת של מאמרון חדש שהוא פרסם בבלוג שלו:
The image of kindergartners touching iPad screens for letters of the alphabet makes concrete the promise of five year-olds reading soon. Another technological miracle.
קובן כותב על מבצע של מחוז במדינת מיין לחלק מכשירי iPad חדשים (iPad2!) לכל ילד גן חדש במחוז בשנת הלימודים הקרובה – 285 תלמידים בסך הכל. טום מוריל, מפקח המחוז, משוכנע שהמכשיר "משנה את המשחק", ושהוא מגדיר מחדש כיצד מלמדים ולומדים. אין ספק שמכשיר ה-iPad הוא מכשיר נפלא, בעל יכולות רבות ומגוונות. ואולי בדיוק בגלל זה רצוי לשאול לשם מה ישתמשו בהם בגני הילדים של המחוז. התשובה היא, כנראה, לרכישת יסודות הקריאה. מתוך כתבה על הנושא באתר של עיתון של מדינת מיין:
Mauri Dufour, a K-6 interventionist, showed a video of kindergarten students learning their letters on an iPad. Four letters popped up on the screen. Students had to quickly identify which one was a B or a P or an M. The 5-year-olds correctly identified the letters, laughing as they worked.

Dufour said last fall she was working with one kindergartner who was struggling to learn his letters. She handed him her iPad, which has programs for children to learn letters and sounds. Within two weeks, he knew 12 to 14 letters. And within six to eight weeks, the boy knew all of his letters. He was back in class doing grade-level work.

אין ספק שחשוב מאד שילדים ילמדו לקרוא, אבל יש בכל זאת טעם לשאול אם באמת יש צורך במכשיר שעולה $500 על מנת לפתח את היכולת הזאת. ויש, כמובן, שאלה עוד יותר חשובה: האם גן הילדים הוא המקום הנכון להקנות את יסודות הקריאה? אולי עדיף לאפשר לילדי הגן לשחק קצת יותר (אפילו עם מכשירי iPad) ולהכין אותם קצת פחות ללימודי ההמשך? קובן כותב על המעגליות שבגישות חינוכיות כלפי ילדי גן:
Early childhood education has experienced value-driven ideological cycles in preschools, kindergarten, and primary grades since the late-19th century alternating between programs that are child-centered (i.e., play, exploration, discovery) and academic learning (i.e., basic reading and math skills). Even though in 2011 there are many child-centered (and hybrid) kindergartens and preschools that include age-appropriate academic knowledge and skills, in the past three decades, kindergartens and preschools including Head Start (established in the mid-1960s) have shifted toward academic boot camps for the primary grades.
כפי שכתבתי בעבר, על אף העובדה שאינני מתנגד לשימוש בו, בשלב הזה אינני משוכנע שה-iPad הוא מכשיר נחוץ בחינוך. אבל במקרה של המחוז המדובר במיין, זה איננו הנושא המרכזי. הרי אם קברניטי החינוך של מיין רצו לשים את המכשירים האלה בידי הילדים כדי שהם יוכלו לשחק איתם, היה אולי טעם לשאול אם לא עדיף שהילדים ישחקו בקוביות ובארגז החול, אם כי אישית, לא הייתי מתנגד שהם גם יבדקו מה אפשר לעשות עם ה-iPad. אבל זאת כנראה איננה הכוונה כאן. מובילי המחוז מעוניינים במכשירי ה-iPad כדי ללמד את הילדים לזהות את האותיות ואת הספרות כדי "לקדם" אותם בלימודים. קובן כותב על המגמה הבעייתית הזאת:
Since NCLB, The sole focus on academically preparing high school students for college and the labor market has filtered down into middle schools (got to take Algebra!) and elementary grades with increased homework and testing. And, finally, slammed into kindergarten and preschool. Now kindergartners have homework. Five year-olds are tested for recognition of letters, colors, and counting numbers. Just as high school is now supposed to prepare graduates for college, preschools and kindergartens are supposed to prepare children for the rigors of reading, math, science, and testing in elementary school.
יש כאן תפיסה מעוותת של המושג "חינוך", וחבל שמכשיר מלא אפשרויות כמו ה-iPad יגויס לשירות התפיסה הזאת.

כאחרית דבר למאמרון הזה, יש טעם להזכיר עד לאיזו מידה של גיחוך הדברים יכולים להגיע. לפני חודש העיתונים בניו יורק דיווחו על תביעה משפטית של אם לילדה בת ארבע. האם טוענת שבגן שאליו היא שלחה את בתה, בעלות של $19,000 לשנה, הבת נאלצה לבלות במשחק עם בני שנתיים ושלוש במרבית הזמן, במקום שהיא תעסוק בהכנות למבחנים כדי שהיא תוכל להתקבל לבית ספר יסודי מובחר. בלשון התביעה (לפי הניו יורק טיימס):

The school proved to be not a school at all, but just one big playroom.
אינני שולל את הזכות של משפחה בעלת אמצעים להוציא $19,000 לשנה על גן ילדים. כמו-כן, לגיטימי שמשפחה תרצה להבטיח חינוך מצוין לילדיה. ובכל זאת, נדמה לי שמשהו פגום כאן בסדר העדיפויות החינוכי של המשפחה הזאת, וגם, אם כי במידה קטנה יותר, אצל מנהיגי החינוך של מדינת מיין.

קואליציה איננה עדות להסכמה

לפני חודש סילביה מרטינז פרסמה מאמרון קצר בבלוג שלה. המאמרון הכיל שני סרטונים של הרצאות TED – אחד של קונרד וולפרם (אחיו של סטיבן וולפרם) והאחר של סלמן חאן, מייסד ה-Khan Academy. שני הסרטונים (שניהם באורך של כ-15 דקות) עוסקים בהוראת המתמטיקה בבתי הספר. על ההרצאות האלה מרטינז כתבה:
Both these talks are about “improving education with technology” – but they couldn’t be further apart in world view.
מרטינז כתבה שוולפרם דיבר על הפוטנציאל של מחשבים לעזור לתלמידים להבין מתמטיקה ולראות כיצד היא באה לביטוי בעולם. לעומת זאת, היא ציינה, חאן דיבר על השימוש במחשבים כדי לקיים את ההוראה המסורתית בצורה יעילה יותר. היא ביקשה מקוראיה להשוות בין שתי הגישות, אם כי לא היה קשה לנחש איזו גישה עדיפה בעיניה.

ההבדלים בין הגישות די ברורים. וולפרם מרכיז:

stop teaching calculating, start teaching math
בהמשך הוא מסביר שהמתמטיקה מורכבת מארבעה חלקים – העלאת שאלות, הבעת בעיה אמיתית כבעיה מתמטית, חישובים, וחזרה לעולם האמיתי כדי לאמת את החישוב. אבל לפי וולפרם בית הספר מקדיש בערך 80% מהזמן של הוראת המתמטיקה לנסיון להסביר כיצד לעשות את החישובים על נייר, על אף העובדה שהשלב הזה הוא היחיד שהמחשב יכול לעשות טוב יותר מהאדם. הוא טוען שעלינו להשתמש במחשבים לבצע את החישובים, ולעזור לתלמידים לבצע את השלבים האחרים. הוא מוסיף:
Just because paper was invented before computers doesn’t mean that we have to calculate on paper before we can calculate with computers.
הרצאתו של חאן עוסקת דווקא בשלב השלישי שוולפרם רואה כשולי. הוא טוען שבעזרת סרטי ההדרכה המפורטים שהוא מעלה לרשת תלמידים יכולים ללמוד בקצב האישי שלהם. הם יכולים לצפות בסרטונים (בבית) כמה זמן שדרוש כדי להבין את הדברים. ואז, בכיתה, המורה יכול לתת עזרה אישית למי שזקוק לה. השיעור בכיתה איננו מכוון אל תלמיד ממוצע (שאיננו קיים). בדרך הזאת, הוא טוען:
teachers use technology to humanize the classroom
כזכור, מרטינז ביקשה מקוראיה להשוות בין ההרצאות. ניסיתי לעשות זאת, עד שנתקפתי במחסום כתיבה (ובמספר לא קטן של מטלות אחרות). המחסום הזה השאיר את הבלוג הזה דומם לתקופה די ארוכה. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהיה לי קשה לערוך את ההשוואה שמרטינז ביקשה. משהו בבקשה שלה צרם לי, והתקשיתי לשים עליו את האצבע.

נקודה שעליה אני חוזר (אולי אפילו יותר מדי) בדפים האלה היא שהתקשוב בחינוך יכול לשרת אדונים שונים. בדומה לסיפור הידוע על חוכמי הודו העיוורים והפיל, לא כל מי שמדבר או כותב על התקשוב החינוכי מתכוון לאותו הייצור. יש מי שרואה את העיקר ביכולתו של התקשוב לאסוף ולנתח נתונים על לומדים, ואחר שמתלהב רק מהחסכון הכספי שבהעברת ספרי לימוד מודפסים לפורמט דיגיטאלי. יש מי שמשוכנע שהתקשוב צריך לשכלל ולייעל את ההוראה המסורתית, ואחר שרואה אותו כמנוף לקידום הלמידה ההבנייתית. כל הגישות האלו דרות יחד במשפחת תקשוב חינוכי אחת. יחד הן מהוות קואליציה רחבה, ובעשייה החינוכית היום-יומית אפשר למצוא את כולן זו לצד זו, אפילו בתוך אותו בית ספר. הגישות אולי מנוגדות זו מזו, אבל מפני שהן ממלאות נישות שונות בפסיפס החינוכי, קשה לקבוע שאם גישה אחת "נכונה" אחרת היא "מוטעית".

וכאן נמצא הקושי שלי. אני מניח שעבור כל מי שקורא את הבלוג הזה די ברור שאני מזדהה הרבה יותר עם הגישה של וולפרם מאשר עם זו של חאן. אבל אינני בטוח שצריכים לבחור ביניהן. וולפרם, הרי, דיבר על מה כדאי ללמוד, ואילו חאן דיבר על איך כדאי ללמוד אותו. ואם כך, כל אחד יכול לטפל בתחום השונה שלו, ואפשר להגיע לעמק השווה, לא?

אז זהו – שלא! המאמרון הראשון של מרטינז, מאמרון שבו היא הזמינה אותנו להשוות בין שתי הגישות, היה די קצר. שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון ההוא היא פרסמה עוד ארבעה מאמרונים, ארוכים ומפורטים, בהם היא מנתחת לעומק את הבעייתיות של ה-Khan Academy בעיניה (החלק הרביעי, המכיל קישורים ליתר החלקים, כאן). מכלול המאמרונים מהווה מסמך מרתק, וכל נסיון לתמצת אותם יפחית מערכם. מרטינז מתייחסת למגוון נושאים. בין היתר היא שואלת אם הנסיון באמת מלמד שתלמידים לומדים מסרטוני הסבר, ואם הוראת המתמטיקה ברצף מוגדר של שלבים ברורים היא דרך הוראה יעילה. היא מסבירה שהטענה שאנחנו זקוקים ל-"איזון" בהוראת המתמטיקה (טענה שלכאורה מצדיקה השימוש בסרטונים של חאן) מתעלמת מהעובדה שנכון להיום אין בכלל איזון והרוב המכריע של ההוראה היא כבר בסגנון של הסרטונים של חאן.

לקראת סוף המאמרון האחרון מרטינז כותבת:

Khan Academy is the system’s pushback against real curriculum reform. In “Reversal #2″ that Papert talks about, we see he has explicitly predicted Khan Academy. The system likes the status quo and things that support the status quo have a predictably comfortable feel to them. Then we get to call it a revolution without changing a thing….

… although I said that the discussion about Khan Academy is not about educational technology, it should be, because it’s the perfect example of a wolf in sheep’s clothing “technology revolution” that really supports the status quo.

ציינתי שתחום התקשוב החינוכי הוא "קואליציה". הנסיון מלמד שזה אכן נכון. אבל חשוב לזכור שעל אף העובדה שקואליציות נוצרות כדי לקדם מטרות משותפות, הן מורכבות ממחנות שבנקודות מהותיות אינם מסכימים זה עם זה. כך גם לגבי הקואליציה של התקשוב החינוכי – אפילו אם המחנות מדברים כמעט באותה שפה, כל אחד מפרש את הדברים אחרת, ותוך כדי "שיתוף פעולה" כל אחד מנסה לקדם את סדר היום הספציפי שלו. נדמה לי שזאת הסיבה שהבקשה של מרטינז להשוות בין שתי הגישות צרמה לי. הרי אם הדברים שעליהם מדברים וולפרם וחאן מתייחסים לתחומים משיקים אבל בסופו של דבר שונים, אין צורך לבחור ביניהם. אבל בסוף סידרת המאמרונים שלה, סידרה שבה היא מנתחת את הפרויקט של חאן לעומק מהיבטים רבים, מרטינז מסיקה מסקנה חשובה. בסיום המסע הארוך שלה היא מבהירה לנו (וגם לעצמה) שעל אף העובדה שבתחילת המסע היא כתבה שהדיון בפרויקט הזה איננו דיון בטכנולוגיה חינוכית, בעצם כך כן המצב. ומפני שכך, לגיטימי להשוות, וגם לקבוע דעה. והדעה שלי? מרטינז צודקת – יפה ומרשים ככל שיהיה, הפרויקט של חאן מנציח תפיסה חינוכית שיש לקוות שהחדירה המסיבית של התקשוב לתוך בתי הספר תצליח לשנות.

מה איננו טכנולוגיה?

לפני כשבוע הבאתי כאן את דבריו של איריא סוקול שכתב על האפשרות "לכתוב" באמצעות דיבור לתוך מיקרופון. ציינתי שקשה לי להזדהות לחלוטין עם הגישה של סוקול כלפי טכנולוגיות העזר שהוא תיאר. על אף העובדה שאני מוצא ערך רב באמצעים/כלים שמקלים על מלאכת הכתיבה, במקרה הספציפי של הכלי שסוקול הביא, אני חושש שטכנולוגיה שהופכת את הכתיבה ללא יותר מאשר דיבור על גבי נייר פוגעת בערך האמיתי של הכתיבה. עם זאת, אני כן מזדהה עם גישתו הכללית של סוקול כלפי טכנולוגיות עזר. הגישה הזאת באה לביטוי במאמרון שעליו רציתי לכתוב כבר לפני חודש, אך משום מה תמיד נדחף לתחתית הרשימה.

במאמרון הזה סוקול מזכיר לנו שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים היום מתבצע באמצעות הטכנולוגיה ובעזרתו:

The "default" methods of human movement are, I suppose, "bipedal locomotion," crawling, climbing, and perhaps swimming. The default method of moving "goods" is to carry them. The default methods of storing and transmitting knowledge are face-to-face speech and memory. The default methods of learning are trial and error and memory.

Anything beyond those "biologic basics" involve technology which increases human capacity and capability.

אולי פשוט מפני שאנחנו תופסים את המוכר כמובן מאליו, ולא כדבר שפעם גם הוא היה חדש, קל לשכוח שזאת אמת. כפי שאלן קיי אמר (באמירה שאני מצטט לעתים די קרובות):
Technology is anything that wasn't around when you were born.
סוקול שואל למה בתי ספר מזדרזים לראות בפנייה לטכנולוגיות עזר סוג של רמאות. הוא מזכיר לנו שאפילו ניתן לראות את הקריאה כאמצעי טכנולוגי שמרחיבה את היכולת ה-"טבעית" שלנו לזכור:
Schools have long accepted print literacy, for example, which Socrates derided as a symbol of learning's descent into laziness, though that technology dramatically – and artificially (there is no "reading center" of the human brain) – enhances human capability. They have also come to accept eyeglasses, pens, artificial lighting, they have even accepted – well, demanded – math on paper, distrusting those who do it "naturally" – in their heads.
הוא תוהה למה בתי הספר מוכנים להרשות "רמאות" טכנולוגי כמו שימוש בספרים, אבל פוסלים את הפנייה לאינטרנט למצוא מידע.

יתכן וכבר הפנמנו את הטענה המרכזית של סוקול ושדבריו מובנים מאליהם. (כזכור, עיקר הפעילות החינוכית של סוקול בחינוך המיוחד והוא תומך בנחישות בשוויון בגישה למשאבי למידה. בשני אלה לשאלה של נגישות טכנולוגית חשיבות גדולה.) אם בפעם הקודמת שכתבתי על סוקול הרמתי גבה בנוגע לכדאיות של טכנולוגיית עזר מסויימת, חשוב לי להבהיר, לפחות בטיפה, את גישתו הרחבה יותר כלפי הנושא, גישה שנראית לי לרוב בריאה ונכונה.