ואולי טיפת עידוד

במשך השנתיים האחרונות, שלי בלייק-פלוק התמיד בכתיבת הבלוג שלו, Teach Paperless, בתדירות מעוררת פליאה. בבלוג, שנפתח בפברואר 2009, יש יותר מ-800 מאמרונים. עם זאת, בחצי השנה האחרונה קצב הפרסום של בלייק-פלוק ירד מאד. החודש נראה שהוא חוזר לפרסם במרץ, אם כי הבלוג עבר שינוי, ועכשיו עשרה אנשי חינוך נוספים משתתפים בכתיבתו. השבוע, בלייק-פלוק עצמו פרסם מאמרון שמתייחס לכתבה בניו יורק טיימס שאליה התייחסתי במאמרון הקודם שלי כאן. הוא כותב בעקבות פנייה של קורא ששאל אותו אם הוא מסכים עם הקביעה של לארי קובן שבמקום להשקיע במכשירי iPad, חשוב יותר להשקיע בהכשרת מורים.

בלייק-פלוק מסכים … חלקית. הוא טוען שבעבר הצטיידות בתי הספר במחשבים לא באמת תרמה הרבה ליצירת תהליכי למידה משמעותיים. לעומת זאת, היום, כדמדובר ב-iPad, המציאות הדיגיטאלית שונה לגמרי – כל אחד יכול להיות מחובר מכל מקום. הוא מדגיש שאין זה עניין של הכנסת עוד מחשבים לתוך בית הספר. בנוסף, הוא איננו רואה את השימוש במכשירים כאלה בראש ובראשונה כמשהו שקשור למערכת החינוכית:

The mobile-connected world isn't a new ed tech gimmick. It's a cross-cultural societal shift. And I'm not blind to the fact that that shift itself has got a lot of money riding on it; but our personal feelings about how culture is changed don't change the fact that culture is changed. Too often we try to raise a barrier between the classroom and the world; I think that defeats the potential of either to grow.
וכאשר יותר ויותר הגבולות בין העולם הגדול לבין הכיתה מתטשטשים, הציפיות שלנו מהמורים גם צריכות להשתנות. וזה, כמובן, משפיע על הדרך שבה מכשירים את המורים:
I don't want to spend money "training" teachers how to do the things that educational institutions are currently doing. Rather, I want to develop teachers who are comfortable and savvy moving education forward into a future where the physical and the digital are augmented in a variety of ways; where schools themselves are mobile and hybridized environments merging the digital and the f2f in teaching things relevant to the lives and futures of their students' potential and authentic experience in a globalized world; and where the point of education is not simply to pass a test or get a job, but to empower individuals and community in celebrating creativity, innovation, beauty, and human capacity.
כידוע, אינני חסיד של אמירות פופוליסטיות כגון "העולם הגלובאלי". בנוסף, סביר להניח שלארי קובן עשוי לטעון (בצדק) שאין חדש בחזון של בלייק-פלוק, ושעם כל טכנולוגיה חדשה היה מי שטען שסוף-סוף אפשר יהיה להגשים מטרות חינוכיות שלא הושגו לפניה. אבל על אף הביקורת הזאת, עלי להודות שהגישה של בלייק-פלוק נראית לי. היא מחדדת את הבעייתיות שבאמירות של המורים והמהנלים שצוטטו בכתבה בטיימס. אותם מורים ומנהלים התלהבו מהטכנולוגיה, אבל הם הציגו צרות אופקים מדאיגה בנוגע ליכולת של הטכנולוגיה הזאת להשפיע על תהליך הלמידה, ונדמה לי שהם בכלל לא התייחסו לשאלה של מה חשוב ללמוד היום.

לא פעם בדברים שבלייק-פלוק כותב יש תחושה של תמימות לגבי הדרך שבה מערכות חינוכיות פועלות (אם כי הוא מורה בכיתה ומיישם הרבה ממה שעליו הוא כותב). אבל אם צריכים לבחור בין חזון תמים לבין התלהבות עיוורת מכל טכנולוגיה חדשה, ברור במה אני בוחר.

נחמה פורתא

מספר אירועים בשבוע שעבר עוררו בי תחושה חזקה שהתקשוב החינוכי בישראל לא נע בכיוון שאני רוצה שינוע בו. (למען האמת, תחושה כזאת איננה זרה לי, אבל השבוע היא היתה חזקה יותר מהרגיל.) אבל מצב הרוח שלי קצת השתפר כאשר קראתי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בניו יורק טיימס. התעודדתי לא מפני שמקריאת הכתבה גיליתי משהו על התקשוב החינוכי בישראל שלא ידעתי קודם, אלא מפני שנוכחתי לדעת שהמצב בארה"ב בהחלט יותר גרוע.

הכתבה בטיימס עסקה בדהירה של בתי ספר ומחוזות לרכוש מכשירי iPad, ובהתלהבות שלהם מהכלי. בין היתר אנחנו קוראים על בית ספר בלונג אילנד שכבר חילק כמעט 50 מכשרים כאלה לתלמידים ולמורים, ומקווה להשלים את החלוקה לכל 1100 תלמידיו (לא צויין מתי). אינני מתנגד להכנסת המכשירים האלה לתוך הכיתה (ואשמח לזכות באחד כדי לבחון את יכולותיו), אבל ההסברים שהמורים והמנהלים בכתבה מביאים כדי להצדיק את הרכישה תמוהים מאד בעיני. אולי אני מגזים. הרי ביסודו של דבר אין שום דבר תמוה ברצון להשתמש במכשירי iPad כדי להחליף ספרי לימוד, או להתכתב עם המורים, או לייעל את הגשת שיעורי הבית. אבל קשה לא לשאול אם בשביל השימושים האלה יש צורך במכשיר החדיש הזה. אפשר היה לשאוף לשימושים כאלה עם מחשבים קצת פחות נוצצים.

אבל הנוצץ כנראה משכנע במקום שהמוכר איננו מצליח להרשים. באמירה שמשום מה נשמעת טיפה מיושנת, מורה אחד באותו בית ספר מכריז:

It allows us to extend the classroom beyond these four walls.
מאוחר יותר בכתבה אותו מורה מתאר יתרון טיפה מוזר של ה-iPad, יתרון שאיכשהו מזכיר את היכולות של יישומים על גבי מחשב, או אולי כלים שהיום נגישים באמצעות כל דפדפן:
If there isn’t an app that does something I need, there will be sooner or later.
לשבחה של הכתבה ייאמר שבין שתי הציטטות האלו ניתנת במה גם לאלה שמתלהבים קצת פחות. בין המבקרים מצטטים את לארי קובן שמציין שבמקום לקנות מכשירי iPad עדיף להשקיע בהכשרת מורים. אבל בסיום האתנחתא הקצרה הזאת, תורם של המתלהבים חוזר, ומציינים שלא מדובר סתם בצעצוע אלא בכלי רב עוצמה בעל מבחר רב של שימושים. במה שנראה כהעדר ראייה היסטורית משוועת, מנהל בית ספר במדינת ניו ג'רסי שהתחיל עכשיו בהכנסת מכשירי iPad לתוך בית ספרו מכריז:
I think this could very well be the biggest thing to hit school technology since the overhead projector.
אפשר לשאול על מה אני בכלל מתלונן כאן. אני הרי מאחל ליום שבו בידי כל תלמיד יהיה מכשיר שיאפשר לו גישה זמינה למידע. אני משוכנע שמכשיר כזה יכול לקדם שינוי מהותי בדרכי הלמידה של תלמידים. ואם, בנוסף לגישה למידע, אותו מכשיר גם מאפשר הדמיות ועריכת ניסויים, ויהיה קל (מאד) לשימוש, הגיוני שאברך על אימוצו בחינוך. אבל מה שמדאיגה אותי כאן איננה העובדה שרוצים להשקיע כסף במכשירים האלה, אלא הדרך שבה ההחלטה על אימוץ הכלי מתקבלת. מנהל בית ספר שרואה ב-iPad את הדבר הגדול ביותר בטכנולוגיה הבית ספרית מאז המטול העילי מושפע הרבה יותר מהכותרות בפרסומות מאשר מהרצון ליצור למידה מסוג אחר. ואם מנהל כזה הוא אופייני למנהיגים החינוכיים בארה"ב, יש סיבה לדאגה. מיליצות כאלו, נטולות ראייה היסטוריה חינוכית, כמעט מבטיחות שבעתיד הלא רחוק, גם אחרי שמכשיר iPad או מכשיר דומה יהיה בידי כל תלמיד, נקרא שוב על כשלון התקשוב בחינוך.

אולי דבריו של מנהל בית ספר אחר, גם בניו ג'רסי, מסגירים, לא בכוונה, את מה שכל כך מדאיג כאן. אותו מנהל מכריז בהתלהבות לגבי ה-iPad:

It has brought individual technology into the classroom without changing the classroom atmosphere.
אם אני מבין נכון את כוונתו, הוא מרוצה מכך שהנה, סוף סוף יש מכשיר טכנולוגי שיימצא בידיו של כל תלמיד, אבל … לא ישנה את הדרך שבה הכיתה מתנהלת! וכמובן שאין הרבה שמעודד כאן – מלבד התחושה שאצלם יותר גרוע מאשר אצלנו.

אם באמת רוצים לערוך ניסוי …

אחת האמירות הידועות ביותר של אלן קיי, אחד החלוצים של הממשק הגראפי ושל תכנות מונחת עצמים, היא:
Technology is anything that wasn't around when you were born.
הטכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת.
אני מרבה לצטט את האמירה הזאת של קיי (אם כי כנראה שלא עשיתי זאת כאן עד עכשיו) מפני שנראה לי חשוב במיוחד שאנשי חינוך יבינו שגם הלוח והגיר, העפרון והמחברת, הם גם טכנולוגיות, ושפעם גם הם היו חדשים. ההתנגדות להכנסת מחשבים או טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה מבטאת תחושה שקיימת דרך אחת, נצחית, לארגן בית ספר וכיתה, ולכן חשוב להבין שבכל דור החינוך אימץ את הטכנולוגיות הרווחות, ושבאופן בלתי-נמנע אלה השפיעו על דרכי ההוראה והלמידה.

בבתי ספר רבים נהוג לערוך "שבוע ללא טכנולוגיה" שמטרתו להמחיש לתלמידים עד כמה הם תלויים במכשירים הרבים שממלאים את חייהם. חיפוש פשוט על מונחים כמו "a day without technology" מעלה דיווחים רבים על נסיונות כאלה. כמובן שאין שום פסול בנסיון להנתק ממכשירים אלקטרוניים לתקופה מסויימת. אבל משום מה, כאשר כותבים על "טכנולוגיה" הכוונה היא רק למחשב, לנגני MP3 ואולי גם לטלויזיה.

אירא סוקול מתייחס לימים נטולי טכנולוגיה כאלה במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מגדיר טכנולוגיה כסך כל הכלים שבאמצעותם אנחנו מתפעלים את העולם. עבורו, ימים ללא טכנולוגיה בבתי ספר מייצגים ראייה מצומצמת מאד, ומצומצמת מדי:

So students are asked to turn off computers and mobile phones, but not clocks or pens. They are asked to not use email and SMS, but school busses seem fine. They are asked not to use digital signals, but paper is actually recommended.
אבל סוקול מזכיר לנו שגם הנייר הוא טכנולוגיה:
The book, and the paper it is printed on, even the ink used to form those letters, are gigantic technologies.
אם בתי הספר באמת רוצים לערוך ניסוי, במקום יום (או שבוע) בלי טכנולוגיות דיגיטאליות, סוקול מציע מספר טכנולוגיות אחרות שעליהן בתי הספר יכולים לוותר:

  • שבוע ללא שעונים ופעמונים
  • שבוע ללא שולחנות וכסאות
  • שבוע ללא ספרים ונייר

עבור כל אלה הוא מתאר כיצד הם פוגעים בלמידה – הפעמון קוטע את רצף הלמידה; אי הנוחות של שולחנות וכסאות מקשים על הלמידה; תלמידים רבים מתקשים לאחוז בעפרון, והקושי הזה הופך לליקוי למידה של ממש. סוקול משוכנע שאם צריכים לעבור שבוע ללא טכנולוגיה כלשהי, רצוי דווקא לוותר על הטכנולוגיות האלו. אם נעשה זאת:

We might see a whole new set of student skills rise to the top with those "Gutenberg technologies" stripped from our kids' lives. We might see a whole new kind of learning.
יתכן מאד. ומה שבטוח, זה היה עוזר לנו להבין קצת יותר טוב שטכנולוגיה איננה רק מחשבים.

טכנולוגיה, חינוך, ו … קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם "כישורי המאה ה-21". לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג'ורג' סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:

jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של "האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה" סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו … אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג'ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:

From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם … 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע "כישורים טכניים", וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

אם בטכנולוגיה מדובר …

האם אנחנו (שוב) מגלים שההשקעה היקרה בתקשוב איננה מה שיציל את החינוך? האם המטוטלת של התקשוב החינוכי שוב זזה לכף החובה? מינה גזית הפנתה אותי לכתבה באתר Slate שבוחנת את המאפיינים של בתי הספר הטובים בעולם. לפי אמנדה ריפלי, מחברת הכתבה, מתברר שהנוכחות של טכנולוגיות תקשוב מתקדמות איננה אחת מאלה. במידה מסויימת, מוזר שלא נתקלתי בכתבה בכוחות עצמי. חיפוש על קטעים בכתבה דרך גוגל מראה שמקשרים לכתבה ב-Slate כמעט 100 פעמים, כולל במספר בלוגים שאני נוהג לקרוא. אבל הייתי כנראה עסוק בעניינים אחרים, ולא הגעתי לכתבה הספציפית הזאת.

מתברר שמאפיין חשוב במיוחד של בית ספר טוב קשור לגיוס המורים – במדינות שלהן ההישגים הלימודיים הטובים ביותר במבחנים בין-לאומיים 100% מהמורים באים מהשליש העליון של בוגרי האוניברסיטה. בארה"ב, לעומת זאת, רק 23% מהמורים באים מהשליש העליון. אין ספק שיש כאן נתון מאד משמעותי, אם כי רצוי לזכור שלא כולם מסכימים שהמדד לחינוך טוב הוא ההישגים במבחנים בין-לאומיים. בנוסף, ריפלי משבחת בתי ספר charter בארה"ב על ההישגים שלהם, ואפילו מציינת שמאפיין מרכזי בהוראה בבתי הספר האלה הוא השינון. אין ויכוח על כך שהשינון יכול לשפר תוצאות במבחנים, אבל יש ויכוח חריף על הערך החינוכי של ההוראה הזאת.

לפי ריפלי, כיתות במדינות עם התלמידים עם ההישגים הטובים ביותר אינן משופעות בטכנולוגיה, אלא:

They look, in fact, a lot like American ones—circa 1989 or 1959. Children sit at rows of desks, staring up at a teacher who stands in front of a well-worn chalkboard.
יתכן מאד שזה נכון, אם כי רצוי לזכור שכך נראות הרוב המכריע של הכיתות בעולם. הכותרת במאמרון בבלוג של ג'ואן ג'ייקובס שמצטטת מהכתבה של ריפלי מכריזה שה: World’s best classrooms are low-tech אבל משום מה ג'ייקובס איננה מוסיפה שגם בכיתות הגרועות ביותר בעולם אין הרבה תקשוב. חשוב להדגיש שריפלי איננה "מגלה" שפחות טכנולוגיה מובילה ליותר הישגים, אלא שהטכנולוגיה לבדה איננה מבטיחה חינוך מוצלח. הבעיה שבגילוי הזה היא שהיום, עשור לתוך המאה הנוכחית, קשה למצוא מישהו שעוסק בתקשוב בחינוך שאיננו יודע זאת.

ריפלי מצטטת מורה אחת שטוענת שהמקרן הוא הטכנולוגיה הנחוצה לה ביותר מפני שבלי המקרן היא צריכה להפנות את הגב לכיתה כדי לכתוב על הלוח. ריפלי מפרשת:

The oldest technology in the room is the one that helps her the most with a fundamental human skill—presenting material while staying connected to every student in the room, watching who is getting it and who is not, without having to turn to write on a chalkboard.
אם הסיבה היחידה שבגללה התקשוב אמור להכנס לכיתה היא כדי לסייע ב-"הצגת החומר" לתלמידים בצורה יעילה, גם אני מוכן לוותר על עליו. ניצול מוצלח של תקשוב חייב להתבסס על ראייה חינוכית רחבה יותר.

אירא סוקול, במאמרון חדש, מאפשר לנו מבט אחר על "טכנולוגיה" בבית הספר. הוא מונה שלוש טכנולוגיות מכריעות בחינוך – והמילה "מחשב" מופיעה במאמרון רק פעם אחת. ה-"טכנולוגיות" שאליהן סוקול מתייחס בסיסיות יותר מהתקשוב: הזמן וכיצד מחלקים אותו, חלוקת התוכן הלימודי לתוך יחידות "ידע" נפרדות, והעיצוב הפיסי של הסביבה הלימודית. המדדים האלה של סוקול עוזרים לנו להבין טוב יותר את הבעייתיות של הביקורת של ריפלי. היא בוודאי צודקת שלאיכות המורים יש השפעה מכרעת על הישגי התלמידים. אבל מעבר למדד הזה, יש משהו מאד אפור בסביבה החינוכית שהיא מתארת. קשה לי להאמין שהיום ה-"best classrooms in the world" (כך בכותרת הכתבה של ריפלי) מושיבות את התלמידים בשורות מול הלוח, ושהחשיבה החינוכית ה-"מתקדמת" הזאת תלושה כל כך מהטכנולוגיות שעליהן סוקול כותב.

הרהורים ארוכים מדי על דיון ציבורי חשוב

האם השימוש במחשב מסייע ללמידה? הוויכוח הזה כמובן לא יסתיים לעולם – ולא בתוך החוג היחסית מצומצם של העוסקים בתקשוב בחינוך, שם יש כמעט תמימות דעים, אלא בקרב הציבור הרחב. דווקא ראוי שהדיון ייערך בציבור הרחב – אם אפשר יהיה להתגבר על הקלישאות שבדרך כלל תופסות את מקומה של התייחסות רצינית לנושא.

כתבה מהשבוע בקפטן אינטרנט שמתייחסת לשני מחקרים חדשים מעלה את הבעיה הזאת שוב. הכתבה מקשרת לכתבה קודמת ב-The Marker שעסקה בקריאה באינטרנט לעומת הקריאה בספר המודפס והכרוך. אותה כתבה הזכירה מחקר חדש של ג'יקוב ויגדור והלן לד מטעם ה-National Bureau of Economic Research. הכתבה ב-The Marker מסבירה שהחוקרים הלאה:

בחנו את השימוש במחשב בקרב חצי מיליון תלמידים בכיתות ה' עד ח' בצפון קרולינה. החוקרים מצאו קשר ישיר בין השימוש במחשבים אישיים ובחיבור אינטרנט מהיר ובין ירידה ניכרת בציונים במתמטיקה ובקריאה.

התיאור הזה בהחלט נאמן לאמת, אם כי לא צויין בו שמדובר במחשבים בתוך הבתים של התלמידים. במילים אחרות, כאשר התלמידים קיבלו הזדמנות לעסוק במשחקי מחשב, בגלישה באינטרנט ובשימוש ב-Facebook מהבית, העיסוקים האלה כנראה גברו על הכנת שיעורי בית ופגעו בהישגים הלימודיים של אותם תלמידים. אין זה רק הפרשנות האישית שלי. בתוך המחקר עצמו החוקרים מציינים ש:

On the margin, then, broadband internet access appears to crowd out studying effort, presumably by introducing new options for recreational use by students and other family members.
החוקרים מוסיפים שבמשפחות שבהן מעורבות ההורים בחיי ילדיהם גדולה, הילדים השתמשו במחשב בצורה חיונית, ואפילו לימודית, יותר.

כזכור, הכתבה ב-The Marker עסקה בקריאה. המחקר של ויגדור ולד, ועוד מחקר שנערך בראשות ריצ'רד אלינגטון, מומחה בתחום הקריאה, מוזכר מההיבט של פיתוח הרגלי קריאה. במחקר של אלינגטון החוקרים גילו שכאשר נותנים ספרים לתלמידים בתחילת חופשת הקיץ, הישגי הקריאה של אותם תלמידים משתפרים. אין ספק שיש כאן ממצא חשוב וגם מרשים (אם כי לא במיוחד מפתיע). אבל ספק אם משני המחקרים האלה אפשר להסיק, כפי עושה כותב הכתבה:

שני מחקרים אלה מזינים את הוויכוח שסובב סביב ספרו של ניקולאס קאר, "The Shallows" (הרדודים).
ספרו של קאר, הרחבה של המאמר הידוע שלו מלפני שנתיים – Is Google Making Us Stupid? – עוסק בהשפעה השלילית של האינטרנט, ושל המידע המהיר והמקוטע, על יכולת החשיבה שלנו. בכלל לא ברור כיצד מחקר שמראה שכאשר נותנים ספרים לתלמידים הקריאה שלהם משתפרת, או מחקר שמראה שתלמידים מעדיפים להשתמש במחשב ובאינטרנט לצרכים לא לימודיים, מתקשרים לטענות של קאר.

הכתבה בקפטן אינטרנט איננה עוסקת בקריאה, אלא בהשפעה של המחשב על הלמידה של תלמידים. היא מזכירה את המחקר מצפון קרולינה, ועוד מחקר שהתפרסם לאחרונה שחקר תלמידים ברומניה שקיבלו מחשבים לבתיהם. מתברר שבעקבות קבלת המחשבים, ציוניהם במבחנים בבית הספר ירדו. לפי הכתבה בקפטן אינטרנט:

נראה כי המחקרים סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך. על כך יכולים להעיד דורות של ילדים והורים בארץ, שהמחשב שנכנס לבית בתקווה להיות כלי למידה שימש רוב הזמן כפלטפורמה למשחקים ובשנים האחרונות בעיקר כלי לפייסבוק ולרשתות חברתיות.
אולי יש טעם לציין כאן שכמו עם המחקר מצפון קרולינה, הדיווח על המחקר ברומניה נכון … למחצה. כבר בתקציר של אותו מחקר אנחנו קוראים:
Our main results indicate that that home computer use has both positive and negative effects on the development of human capital. Children who won a voucher had significantly lower school grades in Math, English and Romanian but significantly higher scores in a test of computer skills and in self-reported measures of computer fluency. There is also evidence that winning a voucher increased cognitive ability, as measured by Raven's Progressive Matrices.
במילים אחרות, אכן היתה ירידה בציונים (תוצאה שסביר להניח היתה די צפוייה), אבל לצד זה היה שיפור במיומנויות מחשב, ואפילו גם בכישורים קוגניטיביים – שיפורים שמשום מה לא זכו לכותרות. קשה לראות בכל זה סתימת הגולל על התועלת של המחשב. הרי לעומת הירידה בציונים, התלמידים השתפרו בתחומים אחרים.

תוצאות או השפעות כאלו אינן אופייניות רק למחשב ולאינטרנט. כאשר הטלוויזיה חדרה לתוך בתים של משפחות לפני כחצי מאה היא בוודאי השפיעה באופן שלילי על הישגיהם של תלמידים בלימודים. אבל היום, כאשר מובן מאליו שלכל בית יש טלוויזיה, איננו מבקשים לבחון את ההשפעה הזאת. במכתב פרטי צביה אלגלי מעירה:

בטכנולוגיה הוותיקה של הדפוס יש מי שיקרא רק את הצהובונים ומדורי האופנה ויש מי שיקרא (גם) את גלילאו, עיניים ועיתון הארץ.
המסקנה? המסקנה די ברורה: מסקנות שמסיקים בנוגע להשפעה של טכנולוגיה זאת או אחרת על תחום זה או אחר מבלי להתחשב במספר רב של נתונים נוספים הן חסרות משמעות.

בשלב הזה אני חש צורך להסיק מסקנה נוספת, מסקנה בנוגע לדרך שבה התקשוב בחינוך מוצג בעיתונות הפופולארית. הרי פעם אחר פעם אנחנו פוגשים רק קצוות. מצד אחד מכריזים שהתקשוב יחולל מהפכה בלמידה, ומהצד השני משיבים שהתקשוב הוא בזבוז כסף אדיר. וכאשר הכתבה בקפטן אינטרנט מסיקה שהמחקרים שנסקרו בה "סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך", היא מצטרפת לרשימה ארוכה של כתבות שטחיות.

אבל לא יהיה זה הוגן מצידי להסיק כך. אמנם הוגים כמו ניקולס קאר טוענים שבעידן האינטרנט איננו קוראים עד הסוף של ספרים, או אפילו של מאמרים ארוכים (וכן, אני מודע לכך שהמאמרון הזה מתחיל להתארך בצורה מסוכנת), אבל כדאי מאד לקרוא עד לסוף של הכתבה בקפטן אינטרנט. אי-שם אחרי אמצע הכתבה הכותב מצטט את מארק וורשאואר, אחד החוקרים החשובים והרציניים בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שלא מרבים לצטט את וורשאואר בכתבות עיתונאיות מסיבה אחת פשוטה – הוא איננו משיב על שאלות בצורה פשטנית המתאימה לכותרות. במקום זה הוא מנסה לחדור למהויות. והנה, אמנם לא בהתחלה אבל בכל זאת בתוך הכתבה, מביאים מדבריו של וורשאואר, ואפילו מקשרים לבלוג שלו.

לפני שבוע וורשאואר כתב על המחקרים שמוזכרים בכתבה. הוא מציין שיש שלוש "מסגרות" ראשיות שבהן השימוש בתקשוב בחינוך יכול לבוא לביטוי: learning (למידה, אם כי לדעתי יותר נכון להשתמש במונח כמו "למידה בית-ספרית"), change, ו-power. וורשאואר מסביר שרוב הביקורת כלפי השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות נובעת מהעדר של הישגים בתחום הלמידה. אבל הוא מדגיש שעבור רבים מאלה שעוסקים בתקשוב בחינוך הלמידה הבית-ספרית איננה העיקר. מה שחשוב להם הוא השינוי. הוא כותב שלפי התפיסה הזאת:

test scores don’t matter–only difficult-to-measure new literacies do–and we could probably solve most educational problems if we tore down schools and let kids play online games all day.
לפי וורשאואר שני הקצוות האלו אינם האפשרויות היחידות. יש גם "מסגרת" נוספת – העצמה. הכוונה היא לשימוש בתקשוב כדי להרחיב את היכולת של הפרט לתרום ולהשפיע על הסביבה שלו. מי שפועל מתוך ה-"מסגרת" הזאת איננו שולל את החשיבות של הישגים לימודיים, אבל איננו רואה בהם את המטרה היחידה, או המרכזית:
From this “Power” perspective, we are not only teaching students to read and write texts, but also to read and write the world.
התפיסה של וורשאואר עוזרת לנו להבין למה המחקרים על צפון קרולינה ועל רומניה אינם בהכרח סותמים שום גולל. יתרה מזאת, התפיסה הזאת מקנה לנו אמות מידה שלפיהן ניתן לבחון את ההשפעות השונות, ואת הכדאיות, של התקשוב בחינוך.

והכתבה בקפטן אינטרנט? בין הטובות על הנושא בעיתונות הפופולארית.

נוכחת איננה שוות ערך ללמידה

לא פעם אני נתקל בקוריוז שגורם לי לעצור ולשקול אם כדאי לכתוב עליו. בדרך כלל מדובר במשהו שמעורר חיוך, או צחוק, או פליאה, אבל במחשבה נוספת איננו קשור מספיק ללמידה על מנת שאתעכב עליו כאן. לא חסרים נושאים שעליהם אפשר, ורצוי, לכתוב, וקוריוזים רק דוחים את הנושאים היותר ענייניים האלה הצידה. אבל לפעמים, אחרי שכבר עברתי הלאה, אני נזכר בקוריוז וחש שבכל זאת חשוב להתייחס. כך קרה עם מאמרון קצר של כריס דאוסון ב-ZDNet Education לפני שבוע.

דאוסון מדווח שבבית ספר התיכון בו הוא מלמד נערכים שינויים בלוח הזמנים, כולל קיצור אורכו של השיעור, ולכן מחפשים דרך לקצר גם את תהליך בדיקת הנוכחות. הוא כותב שברגע של הלצה הוא הציע להטביע בתלמידים שבבי RFID, כך שכאשר הם יעברו את דלת הכיתה נוכחותם תירשם באופן אוטומאטי. אבל אז דאוסון גילה שהרעיון שלו איננו כל כך מקורי, וגם לא היתולי: באוניברסיטת צפון אריזונה החליטו להשתמש בשבבי RFID כדי לבדוק אם הסטודנטים מגיעים להרצאות. אני מניח שהתגובה הראשונה של כמעט כל אחד לתכנית כזאת היא לחשוב על 1984 ועל האח הגדול. עם זאת, מספר מגיבים לכתבה של דאוסון טוענים שאין מה לדאוג – קל לרמות את המערכת. סטודנט אחד, למשל, יוכל להחזיק את השבבים של חבריו … אלא אם כן הכוונה היא להשתיל את השבב לתוך גוף הסטודנט, וספק אם נכון להיום מישהו באמת חושב על דבר כזה ברצינות.

אינני רוצה להמעיט בחשיבות של תקדים. על פניו כרטיסים עם שבבי RFID אינם נראים כמזיקים, אבל בקלות הם יכולים להוביל אותנו אל אותו מדרון התלול שבסופו ביטול הפרטיות. אבל בעיני דווקא השאלות החינוכיות שנובעות מהמעקב אחר השתתפות בשיעורים נראות לי חשובות יותר. כתבה על התכנית באריזונה שהתפרסמה באתר של ה-Chronicle of Higher Education בסוף אפריל מביא את השיקולים של הנהלת האוניברסיטה:

Karen Pugliesi, vice provost for academic affairs, says the project will help improve attendance, which is key to higher academic performance.

Research, she says, shows a real link between good attendance and student achievement. She says the system will improve student engagement and participation, putting more students on track to graduate.

על פי רוב, בהשכלה הגבוהה סטודנט נבחן על פי התוצאות. אם הוא עובר את המבחן, סימן שהוא למד את החומר. השתתפות בשיעורים איננה חובה. אם יש הגיון בבדיקת נוכחות באמצעות שבבי RFID, זה נכון רק עבור קורסים גדולים (הרי בקורסים קטנים די במבט כדי שהמרצה יידע מי נוכח). סטודנטים נוהגים לא להגיע להרצאות באולמות גדולים מפני שלמרבה הצער, רבים מהקורסים האלה הם קורסי מבוא שבסך הכל מסכמים את מה שנמצא בספר הלימוד, וההרצאה איננה מוסיפה דבר על הכתוב. ספק אם "עידוד" הנוכחות על ידי בדיקה באמצעות RFID יצליח ליצור עניין גדול יותר בחומר הנלמד.

אבל יש כאן "טכנולוגיית למידה" זמינה שמדברת בשפה של הנהלות של מוסדות חינוך – טכנולוגיה שמאפשרת, ואף מחזקת, המשך שיטות ההוראה והלמידה הקיימות. בתקופה כל כך עשירה באמצעים לפיתוח למידה מקוונת שמעודדת יותר מעורבות מצד הלומדים, עצוב לגלות שמוסדות חינוך כנראה עדיין משוכנעים שהעתיד נמצא בהתבצרות במה שיש היום.

אולי באמת אין חדש

אני מודה שיש לי מידה לא קטנה של אמביוולנטיות כלפי הדברים שפרסמתי כאן אתמול. אין זה אומר שאינני מזדהה עם הביקורת (החריפה) של אירא סוקול כלפי המנהל אנתוני אורסיני, אבל אני חש שקל לי מדי להגיב בערבוביה של צחוק ותדהמה, מבלי לבחון אם בכל זאת המצב באותו בית ספר הוא מצב חירום שדורש צעדים דרסטיים. וכמובן שברגע שאני מעלה את האפשרות הזאת, אני בכל זאת שואל את עצמי האם באמת אפשר להצדיק, ולו בטיפה, גישה שטוענת שאין שום סיבה שלתלמיד יהיה מחשב בחדר שלו? הצהרה כזאת מצליחה להסיר ממני את שארית האמביוולנטיות שאולי היתה לי.

יורם הגיב, בצדק, שהתגובה של אורסיני איננה חדשה – תגובות דומות מוכרות בהיסטוריה כלפי כמעט כל טכנולוגיה חדשה. יורם כתב:

המצאת העפרון לפני מאות שנים, גררה בעקבותיה התנגדות עזה לחוסר המוסריות של כתיבה שניתן למחוק אותה באמצעות הכלי החדשני והשטני הזה
וההערה הזאת הזכירה לי רשימה של אמירות שלמיטב ידיעתי לא מופיעות באופן מרוכז בעברית (אם כי אני מביא אותם כאן באנגלית, אבל במסגרת של עברית). נתקלתי בהן לאחרונה כאשר קראתי את ספרם של קולניס והלברסון, Rethinking Education in the Age of Technology. הן מופיעות בפתיחה של הפרק השלישי. אבל ידוע לי שהן (או לפחות חלק מהן) נמצאות גם בספרו של דייוויד תורנבורג משנת 1992, Edutrends 2010.

בדרך כלל, כאשר אני קורא אמירות כאלו אני מתייחס אליהן במידה לא קטנה של ספקנות. נודף מהן ריח של אגדה אורבנית. אבל קולינס והלברסון הם חוקרים רציניים, ותורנבורג הוא אישיות חשובה בחינוך. אני מניח שהם ניסו לבדוק אם מדובר בציטטות אמיתיות לפני שהם פרסומו אותן. מה שבטוח, הן כבר קיבלו חיים משלהן. אפשר למצוא מאות דפים ברשת שמצטטים אותן. ואפילו אם הן אינם "אמיתיות", אני מניח שכולנו חשים שיש בהן מן האמת. אז:

Students today depend on paper too much. They don’t know how to write on a slate without getting chalk dust all over themselves. They can’t clean a slate properly. What will they do when they run out of paper?

מתוך פרסום של מנהל בית ספר, 1815

Students today depend too much on ink. They don’t know how to use a knife to sharpen a pencil. Pen and ink will never replace the pencil.

בתוך הביטאון של ארגון המורים הלאומי, 1907

Students today depend on store bought ink. They don’t know how to make their own. When they run out of ink they will be unable to write words or ciphers until their next trip to the settlement. This is a sad commentary on modern education.

מתוך כתב עת בשם "המורה האמריקאי הכפרי", 1928

Students today depend upon these expensive fountain pens. They can no longer write with a straight pen and nib (not to mention sharpening their own quills). We parents must not allow them to wallow in such luxury to the detriment of learning how to cope in the real business world, which is not so extravagant.

מתוך איגרת של ארגון ההורים והמורים, 1941

Ballpoint pens will be the ruin of education in our country. Students use these devices then throw them away. The American values of thrift and frugality are being discarded. Businesses and banks will never allow such expensive luxuries.

מתוך כתב עת בשם "מורים פדראליים", 1950
ויש גם אחד שנשמע לי בדיוני מאד, אם כי הוא כנראה גם מופיע בתורנבורג (אך לא בקולינס והלברסון):
Students today can’t prepare bark to calculate their problems. They depend on their slates which are more expensive. What will they do when their slate is dropped and it breaks? They will be unable to write!

מתוך "כנס המורים", 1703
וגם אם האמירות האלו אינן אמיתיות, אלא הומצאו על ידי מישהו שרצה להגיד שתמיד היתה התנגדות לטכנולוגיות שיכלו לשנות את פני החינוך, נדמה לי שלא מזיק להנות מהן קצת.

להיות מורה (מתוקשב) טוב

אתמול בבקר קיבלתי דואר מידידה עם קישור למאמרון חדש של לארי קובן – How Long Does It Take To Become a “Good” Teacher?. יחד עם הקישור היא שאלה – כמה זמן דרוש (לדעתי, כמובן) להיות מורה מתוקשב מוצלח. אין לי תשובה לשאלה, אבל זה כמובן איננו מונע ממני לנסות להתייחס.

במאמרון שלו קובן מבקר את Teach for America, פרויקט אמריקאי שמכשיר, בקצב מזורז, בוגרי אוניברסיטה (לרוב איכותיים) להיות מורים. מי שעובר את ההכשרה הזאת מתחייב ללמד לפחות שנתיים בבית ספר ששייך לזרם המזוהה עם הפרויקט. אם הכשרת הבזק הזאת נשמעת קצת מוכר, זה מפני שמשרד החינוך שלנו מפעיל פרויקטים דומים בהכשרת אקדמאיים להוראה. ההכשרה המהירה, ובמיוחד התקופה הקצרה שבה בוגרי הפרויקט מלמדים בבתי הספר לפני שהם פורשים ופונים למקצועות אחרים, אינם מוצאים חן בעיני קובן. הוא מביא נתונים שמצביעים על כך שכדי להיהפך למומחה בתחום כלשהו, אדם זקוק ל-10,000 שעות "אימון". (מלקולם גלדוול כתב על הנושא הזה בספרו הפופולארי Outliers.) לפי חישוב די פשוט, מורה שעובר הכשרה ב-Teach for America ומלמד רק שנתיים איננו צובר מספיק שעות על מנת להגיע לרמת המקצועיות הדרושה כדי באמת להיות מורה מוצלח. קובן גם מציין שבתקופת ההכשרה של Teach for America כמעט אין למתלמדים קשר עם מורים מומחים שמדריכים אותם, או מגיבים לשיעורים שלהם. הדעה שלו ברורה: הוא איננו רואה את הפרויקט הזה כתחליף להכשרה המסורתית של פרחי הוראה בסמינרים או באוניברסיטאות.

לא קשה לשכנע אותי שקובן צודק, אבל קובן "עונה" על שאלה של הזמן הדרוש להכשרה של מורה טוב רק באופן כללי. האם המצב הזה תקף גם עבור מורה מתוקשב מוצלח? האם המורה המתוקשב זקוק לאותה תקופת זמן של התנסות? אולי במקרה של מורה מתוקשב אפילו 10,000 שעות אינן מספיקות? שוב, אין לי תשובה, אבל אני יכול להעלות מספר השערות.

לפני-כן, מספר הרהורים. מספר פעמים בעבר הדגשתי שגם המורה שאיננו מתוקשב משתמש בטכנולוגיה. הכתיבה על לוח בגיר או בטוש אולי מנצלת טכנולוגיה די פשוטה, אבל שימוש נבון בלוח כך שהוא יסייע ללמידה של תלמידים דורש תכנון. המורה צריך להחליט כיצד לחלק את הלוח, או באיזה צבעים להשתמש. הוא שוקל היכן וכיצד להדגיש נקודות חשובות, היכן להעלות רעיונות מעניינים של התלמידים, ועוד. בצורה דומה, עיצוב חלל הכיתה – מיקום השולחנות, למשל, הוא שימוש בטכנולוגיה שנובע משיקולים פדגוגיים ומנסיון שנצבר. אולי אנחנו נוטים היום לראות את השיקולים האלה כפשוטים ולא קשורים לטכנולוגיה. אבל המורה הטוב, מפני שהוא צבר שעות רבות של נסיון, מסוגל להתחשב בהם ולשלבם לתוך העבודה החינוכית שלו. הוא מבין כיצד הם, ושיקולים רבים אחרים, משפיעים על הלמידה.

אני מקווה שבעוד מספר שנים התקשוב ייהפך למובן מאליו כך שהשימוש בו ייראה פשוט ולא מורכב מדי – ממש כמו הלוח והגיר היום. אבל נכון להיום, התקשוב רחוק מלהיות מובן מאליו בכיתה. ברוב המקרים הוא תוספת שסביבה עדיין לא התגבשה משנה סדורה. אנחנו עדיין לא יודעים מה "עובד" ומה לא. במידה רבה, המורים המתוקשבים של היום הם חלוצים שיוצאים לחקור קרקע בתולה. יתכן ובעוד מספר שנים נביט אחרוה על הדרכים שבהן הם השתמשו בתקשוב ונשפוט אותם לכף חובה, או נצחק על התמימות שלהם. יתכן שמה שנראה לנו היום כשימוש נבון ייחשב בעתיד לחובבני למדי.

ברור לי שמורה מתוקשב טוב צריך להכיר את התקשוב היטב – כולל שילובו בחייו מחוץ לכיתה. אבל אינני יודע אם אפשר לחשב את השעות שבהן הוא צובר נסיון אישי תקשובי כחלק מהנסיון החינוכי שבאמצעותו הוא נעשה למורה טוב. אם בעתיד כולם יהיו מתוקשבים, ספק אם רכישת הנסיון האישי הזה יהיה חלק משעות האימון.

אז כמה שעות דרושות כדי להיות מורה מתוקשב טוב? אולי מפני שהיום אנחנו תופסים את התקשוב כתוספת, דרושות יותר שעות מאשר השעות הדרושות כדי להיות "סתם" מורה טוב. הרי הפנמת השימוש בכלים שהיום הם עדיין חדשים איננו חלק אינטגראלי של ההכשרה. אבל אולי ההפך. אם התקשוב הוא אמצעי, כמו כל הטכנולוגיה אחרת שעם השנים הפכה לשקופה, אולי ביסודו של דבר אין דבר כזה "מורה מתוקשב טוב", אלא רק "מורה טוב". ואם זה נכון, לא דרושה תקופה נוספת של צבירת נסיון מעבר לתקופה שממילא דרושה. ואם נכון להיום זה עדיין איננו המצב, אפשר לקוות שכך יהיה בעתיד.

עדיין אין חדש?

אסתי דורון כותבת על שאלה שמרצה באוניברסיטה בר-אילן שאלה בפתיחה של קורס. השאלה גרמה לאסתי להרהר על ההנחות החינוכיות הסמויות שבעיצוב מרחב הלימוד של כיתה. המרצה שאלה:
מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה.
לאסתי ברור שקיים קשר בין מבנה לבין תפקוד. ומפני שהיא מנחה בפרויקטים של מחשבים ניידים, היא שואלת את עצמה אם הכנסת מחשבים ניידים לתוך כיתה שנועדה להוראה פרונטאלית אולי מחטיאה את המטרה:
מה עשינו בעצם כשהכנסנו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים.
לא מדובר במבנה הפיסי בלבד. אסתי מציינת שיש גם אי-התאמה בין האפשרות של "למידה בכל מקום ובכל זמן" שבבסיס השימוש במחשבים ניידים, לבין שיעור שאורך 45 דקות:
האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן?
הרהוריה של אסתי מובנים לי מאד. נדמה לי שהם בסך הכל גלגול עדכני של שאלות שלארי קובן שאל לפני כמעט עשרים שנה (ובוודאי אחרים שאלו אותן עוד לפני-כן). במאמר בשם Computers Meet Classroom; Classroom Wins שהתפרסם בשנת 1992 קובן שאל למה, למרות הדיבורים הרבים שכבר אז נשמעו בעניין ההבטחה הגדולה של מחשבים בחינוך, השפעתם לא היתה כפי שחזו. קובן תיאר שלוש תחזיות של שילוב המחשב לתוך הכיתה:

  • חלום אוהב הטכנולוגיה – המחשבים יתקבלו בהתלהבות לתוך בתי הספר, והם ישפיעו באופן גורף על שינויים בתהליכי ההוראה והלמידה
  • תסריט האופטימיסט הזהיר – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל הם ישפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה רק לאט ובהדרגתיות
  • תסריט שומר החומות – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל השימוש בהם יהיה מוגבל, ובצורה שישרת דרכי הוראה ולמידה מסורתיים

קובן לא חשב שהתחזית הראשונה תתגשם, אבל הוא התקשה להכריע בין השנייה והשלישית. הוא קיווה שהמחשבים ישפיעו לחיוב, אבל הצביע על גורמים שמרניים שיגבילו את ההשפעה המקווה הזאת. בין הגורמים האלה הוא ציין כיתות נפרדות (שאינן מפגישות את המורה עם מורים אחרים), תכנית לימודים הבנויה לפי שכבות גיל, ומשך של שיעור שמאפשר רק קשר קצר מועד בין מורה לתלמיד. הוא גם הדגיש את הדרך המסורתית שבה רוב האוכלוסיה תופסת את הלמידה:

Teaching is telling, learning is listening, and knowledge is what is in books.
בסוף המאמר קובן חזר לשאלה שהוא שאל בתחילתו וניסה לענות:
My answer is that the sparing classroom use of computers is due less to inadequate funds, unprepared teachers, and indifferent administrators and more to dominant cultural beliefs about what teaching, learning, and proper knowledge are and to the age-graded school with its self-contained classrooms, time schedules, and fragmented curriculum. New technologies that fit these beliefs and organization get used often; those that don't fit get used less.
נדמה לי שהרהוריה של אסתי נובעים מהעובדה המעציבה שקובן צדק – המערכת מאמצת את הטכנולוגיות שתואמות את שיטות ההוראה והלמידה הרווחות, את השיטות שהשתרשו חזק לתוך הנוף החינוכי. ולמרות פריחה טכנולוגית נהדרת, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר אנחנו עדיין ניצבים מול אותה הבעיה – במפגש בין המחשב לבין הכיתה, הכיתה (המסורתית) מנצחת.