קטגוריה: טכנולוגיה

כן לחזור ליסודות!

נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.

בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:

סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לקרוא". כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לכתוב". עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to "read." We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to "write." We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984. הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
"Oh, they can read," he said, "but I'm not so sure they know how to think. That's where teaching has to go."
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information…. But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא "קרא" לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם "כתב" חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.

סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות "מיוחדות" שזקוקות לתיווך "טכנולוגי" על מנת להשיג מה שאוכלוסיות "רגילות" משיגות באופן "טבעי" יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר "יסודי". במציאות החינוכית של היום, מציאות של "back to basics", סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.

מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:

"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:

בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

רצוי להזהר בנבואות

לארי קובן הוא בין המבקרים החריפים של האמונה העיוורת ביכולת של המחשב לשנות את פני החינוך. במאמרון שהתפרסם לפני שלושה שבועות בבלוג שלו הוא מזכיר שכבר לפני 25 שנים, בספר שניתח את ההיסטוריה של טכנולוגיות שונות בבית הספר הוא השמיע את הביקורת הזאת. באותו ספר הוא ביקר את הטענה שהטכנולוגיות האלו יכולות לסייע למורים ללמד יותר, ולעשות זאת מהר יותר וטוב יותר. קובן כמובן עדיין דבק בדעה הזאת, אבל אחרי שהוא כותב זאת הוא מוסיף שבאותו ספר הוא עשה משהו שטותי – בפרק האחרון הוא ניסה לנבא את עתיד השימוש במחשבים בכיתות. מה הוא ניבא?
“I predict that … in elementary schools where favorable conditions exist, teacher use will increase but seldom exceed more than 10 percent of weekly instructional time [roughly 3 hours a week]. Pulling out students for a 30-to-45-minute period in a computer lab will, I suspect, gain increasing popularity in these schools…. In secondary schools, the dominant pattern of use will be to schedule students into [labs] and one or more elective classes where a score of desk-top computers sit…. In no event would I expect general student use of computers in secondary schools to exceed 5 percent of the weekly time set aside for instruction. I predict no great breakthrough in teacher use patterns at either level of schooling” (p. 99).
היו, כמובן, כאלה שניבאו את ההפך – חדירה מלאה של המחשב לתוך הכיתה, ואפילו שינוי מהותי של פני החינוך, עד לביטול בית הספר, בעקבות השימוש הנרחב במחשב. בינתיים, שני הקצוות האלו התבדו. בתי הספר עוד קיימים, והתנהלותם דומה מאד לדרך התנהלותם לפני 25 שנים. אבל מצד שני אחוזי השימוש גדולים בהרבה ממה שקובן חזה. הוא איננו מתבייש להודות בטעות, ואפילו מביע את תודתו כלפי קוראיו שאינם מרבים להזכיר לו שטעה. הוא כותב:
The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.
אבל אם הוא טעה בעניין המידה שבה המחשב יחדור לתוך בתי הספר, הוא כנראה כן צדק בעניין המידה שבה החדירה הזאת משפיעה, או איננה משפיעה, על תהליכי הוראה ולמידה:
I stated clearly in Teachers and Machines and subsequent writings that the uses of new technologies for classroom instruction would seldom satisfy those advocates of more instructional use in schools because teacher use would tend toward the traditional and unimaginative—not all teachers, by any means—but enough to be a central tendency of classroom practice.
יכול להיות שבתי הספר של היום אינם גדושים במחשבים, אבל ברור שמספרם רב מאד, ושהמספר הזה עוד ילך ויגדל. גם אם מספר בתי הספר שבהם יש פרויקטים של 1:1 לא גדול, ויש עדיין בתי ספר שאפילו אינם מגיעים ליחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים, הכיוון די ברור. בנוסף, אפילו אם נכון להיום אלה אינם מנוצלים לצרכי למידה, המכשירים הסלולאריים שאיתם תלמידים רבים מגיעים לבית הספר הם מחשבים לכל דבר. אבל יותר ויותר מחשבים בבתי הספר עדיין איננו אומר שתהליכי ההוראה והלמידה שונים ממה שהם היו לפני דור או יותר. ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר על השימוש בעפרונות בכיתה) מעיר בתגובה למאמרון של קובן שהוא ספקן כלפי היכולת של טכנולוגיה כלשהי לחולל שינוי:
The social, political, economic and cultural forces are all greater than any grand prediction from technocrats and cyberphiles.
אז אולי זה פשוט עניין של זווית הראייה – יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה ומי שרואה את חצי הכוס הריקה. אישית, יש לי ימים כאלה וכאלה. אני שמח שקובן טעה בנבואה שלו לגבי חדירת המחשבים לתוך בתי הספר, אבל הייתי הרבה יותר שמח לו הוא טעה בענין מידת השפעתם.

הפקה איננה בהכרח הבנייה

על פי רוב אינני מרבה להתייחס כאן לכלים או למכשירים תקשוביים ספציפיים, וזאת משום שחשוב לי להדגיש שהכלי עצמו איננו מה שחשוב, אלא הדרכים החינוכיות שאנחנו מוצאים להשתמש בו. ה-iPhone הוא כלי נהדר (ולא אתנגד אם מישהו יחליט לתרום לי אחד כדי שאוכל לוודא שזה אכן נכון) אבל אני מעוניין בשימוש בטלפונים סלולאריים משוכללים בלמידה ובהוראה באופן כללי, ולא בטלפון המסויים הזה. ובכל זאת, לפעמים, ובמיוחד כאשר כלי חדש זוכה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת, יש טעם להתייחס לכלי ספציפי. כך המצב לגבי ה-iPad שרבים מנבאים לגביו שתהיה לו השפעה מהפכנית על החינוך.

במסגרת אחרת כבר התייחסתי טיפה ל-iPad, ולספקות שלי ושל אחרים לגבי נחיצות המכשיר. אני בטוח שהוא מכשיר נהדר, אבל אין זה אומר שמה שהוא עושה הוא דווקא מה שאנחנו (ולא רק בחינוך) צריכים. לפני מספר ימים גם ג'ף אוטכט כתב על ה-iPad. הביקורת שלו, כמו הביקורת של אחרים, התמקדה בכך שמדובר במכשיר שמעניק לנו חוויה נהדרת של צריכת מדיה:

If you want a new way to consume information, it’s a great piece of technology that allows you to do that.
לפי אוטכט, כשמדובר בחינוך התכונה הזאת היא בעצם חסרון:
We already have ways to consume information in education. Consuming information has never been our issue. What we need help with is teaching students how to become producers of information and knowledge.
ההערה הזאת של אוטכט מאד תואמת את רוח התקופה שלנו. בעצם, היא כבר הפכה למוסכמה, כך שאני מניח שרבים מאיתנו קוראים אותה ומהנהנים בראש ועוברים הלאה. אבל דווקא בגלל זה נדמה לי שחשוב לעצור רגע ולשאול "האמנם?". מס השפתיים שאנחנו משלמים לרעיון של "תלמידים כמפיקי מידע" עשוי להטעות אותנו. הרי בחינוך "הפקת מידע" איננה מטרה בפני עצמה. המטרה היא הבנייה – יצירת מצב שבו התלמיד מתמודד עם מידע על מנת להפוך אותו לשלו. "הפקת מידע", דוגמת "כתיבת ספר הלימוד" איננה בהכרח מסייעת להפנמת המידע, או להבנתו. לעתים קרובות מדי היא איננה אלא פעלתנות לשמה. תלמידים שכותבים ספר לימוד עשויים בסך הכל להעביר פיסות מידע ממקור אחד למקור אחר, מבלי לבחון מה אותו מידע מראה, או לשם מה הוא נחוץ. הם אולי "מפיקים מידע" אבל אין זה אומר שהם באמת לומדים. בצורה דומה, אין ספק שיש ערך בפרסום כתיבה של תלמידים בבלוגים. אבל העובדה שמשהו התפרסם בבלוג איננה הוכחה לכך שהוא באמת היה ראוי לפרסום. התלהבות היתר כאן עשוי ליצור מצב שבו תלמידים אינם לומדים להבחין בין בוסר לבין משהו שעבר בדיקה ועריכה. הם עשויים לחשוב שמי שכתב את מה שהם קוראים, אם בספר או אם ברשת, לא עבר שוב ושוב על מה שהוא כתב, ושלפעמים הוא שכתב אותו לחלוטין מחדש לפני הפרסום.

אז? אני שותף לביקורת של אוטכט על ה-iPad. נחמד ככל שיהיה, נדמה לי שנכון להיום חסרים בו מרכיבים שהם הכרחיים כדי להפוך אותו לכלי לימודי של ממש. אבל לא כדאי לנו לזנוח את הצרכנות לטובת ההפקה. חשוב שנמשיך לנסות להכשיר את התלמידים שלנו להיות צרכני מידע ביקורתיים. אני חושש שתלמיד שלא ילמד להיות צרכן מידע ביקורתי לא יצליח להפיק מידע איכותי.

תרגיל מחשבתי מאלף

המלצה חמה ביותר של ריצ'רד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless גרמה מה לי להזדרז ולהקליק על קישור לבלוג חדש – Adventures in Pencil Integration. עוד לפני שהספקתי לקרוא את כל הבלוג היה לי ברור שאשמח גם אני להמליץ עליו. ועכשיו, אחרי שקראתי את כל מה שעד עכשיו התפרסם שם, אני ממשיך להמליץ – בהתלהבות.

הבלוג, שנכתב על ידי מורה בשם ג'ון ספנסר, מספר את הסיפור של טום ג'ונסון, מורה בבית ספר במחוז קטן בארה"ב … בשנת 1897. התלמידים בבית הספר של ג'ונסון כותבים על לוחות אישיים בעזרת גיר, וג'ונסון הוא בין החלוצים שרוצים לאמץ טכנולוגיה חדשה – העפרון. בבלוג/יומן שלו הוא מעלה את מחשבותיו על הטכנולוגיה הזאת, על התגובות של המורים ושל ההורים, ועוד.

אני מרבה להדגיש שהטכנולוגיה בכיתה לא התחילה עם המחשב, ושיש טעם לחשוב על כיצד העפרון השפיע על תהליכי הלמידה וההוראה שרווחו לפניו. הבלוג/יומן של ג'וסון בוחן את ההשפעה הזאת, ומפני שהוא בונה עולם די מלא, היבטים שונים של ההשפעה הזאת באים לביטוי. אינני יודע הרבה על בתי הספר בארה"ב בסוף המאה ה-19, ואני מניח שהרבה ממה שמופיע בבלוג איננו מדוייק מבחינה היסטורית. אבל ספנסר מצליח לשלב לתוך העולם של ג'ונסון הרבה סוגיות שמעסיקות אותנו היום. לדוגמה, הוא מביא דיון בין ג'ונסון לבין המורה בבית הספר שמופקד על הטמעת השימוש בעפרון שאיננו מרוצה מהשימוש בעפרון בכיתה עצמה:

"Yes, but they are already learning it in the Pencil Lab. I teach them penmanship skills and most of them have already learned to put together a document of words."

"I assure you that I won't be teaching pencil skills. Instead, we will be using pencils within the curriculum."

"Tom, these kids don't know the basics. I see how they treat my pencil lab. I've had four pencils stolen despite the fact that they are bolted to the desktop. Yours will be mobile. Kids snap off erasers. I'm just worried about you, that's all."

יש מורים שדואגים שאם תלמידים יביאו עפרונות מהבית לבית הספר ייווצר פעם בין העשירים לעניים, והורים שמביעים חשש שבאמצעות העפרון הילדים שלהם יתחילו להתכתב עם אנשים מפוקפקים, ועוד. ג'ונסון גם איננו מתלהב מאיש המכירות של חברה שמשווקת חוברות עבודה לבית הספר. מנהל בית הספר מתעניין מאד בחוברות ושואל אם המורים צריכים לקבל הכשרה מיוחדת כדי להשתמש בהן:
"We provide our own professional development. However, trust me, it's a very user-friendly system. Teachers love it, because it replaces the teacher with the program. Think of it this way. You move from a sage on stage to a guide on the side."

Note to self: never trust people who rhyme their responses.

Don't get me wrong. There is a time to practice discreet skills. But it seems to me that worksheets fail to inspire. If you aim for "basic skills" you won't hit it. If students work on authentic pencil-integrated projects, though, and have to use critical thinking, the skills will increase along the way.

שוב, סביר להניח שאין כאן דיוק היסטורי. אבל ההצצה הזאת לתוך העולם של מורה שמתלהב מהעפרון יוצרת הזרה, ומאפשרת לנו לראות את הסוגיות שעולות סביב התקשוב באור קצת אחר מהמקובל. מדובר בזווית ראייה שונה – ראייה שאנחנו מאד זקוקים לה. הבלוג התחיל עם השנה החדשה, ונכון לעכשיו יש בו 18 כתבות (וגם לא מעט תגובות – חלק מהן ממש ברוח המאה ה-19). אינני יודע אם סנסטר יוכל להמשיך לפתח את העולם שהוא יוצר, אבל אפשר לקוות שכן … ולהמליץ בחום על מה שהוא כבר יצר.

תחזית לא מעודדת במיוחד

בדרך כלל לא קורה שאצטט כאן את אותו הבלוגר בשני מאמרונים רצופים. ההיצע של חומרים מעניינים שאליהם אפשר, ואף ראוי, להתייחס כל כך גדול שלחזור לאותו בלוגר יום אחר יום נראה לי כהתנהלות רשתית לא נכונה. והאמת היא שאין לי אמת מידה מוצקה שעל פיה אני קובע מה יזכה להתייחסות כאן ומה יישכח – על פי רוב ה-"שיטה" שלי היא פשוט תחושת בטן שמה שקראתי ראוי להפצה רחבה יותר, ושאולי אפילו יש לי משהו להוסיף עליו.

כל זה בא על מנת להסביר למה טיפה מוזר בעיני שגם הפעם אני מתייחס למאמרון של לארי קובן. אתמול נעזרתי בדבריו על מנת להדגיש שהתקשוב עשוי לאבד את הפן ההומניסטי שלדעתי צריך להימצא בבסיס הטמעתו בחינוך. והנה, מאמרון של קובן שהתפרסם מספר ימים לפני המאמרון ההוא גם מעלה נקודה חשובה ביותר. בקהילת התקשוב החינוכי נהוג להכריז שהתקשוב ישנה לחלוטין את פני החינוך כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במאמרון שלו קובן "מנבא" ששינוי מהותי כזה איננו עתיד להתרחש בעשור הקרוב.

קובן מתאר שתי גישות לחיזוי העתיד – השמרנית והאוטופית. לפי הגישה השמרנית העתיד הוא המשך של מגמות קיימות, ואילו לפי הגישה האוטופית מדלגים על מה שקיים היום ומבססים את העתיד על ההבטחה של כלים חדשים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. קובן מדגיש שעם כל הבעייתיות שבדבר, הוא מעדיף את הגישה היותר שמרנית.

אין זה אומר שהוא לא חושב שמכשירים דיגיטאליים זעירים יחדרו לתוך הכיתה. הוא דווקא רואה הרבה חיוב באלה בחינוך. אבל הוא טוען שלא מובטח שאלה ישנו את פני החינוך. הוא מתאר, למשל, עתיד שבו לכל תלמיד יש מכשיר דיגיטאלי זעיר, והעתיד הזה איננו שונה באופן מהותי ממה שקיים היום:

Instead of students’ excuses about leaving texts in lockers, teachers will hear requests to recharge their Blackberries, iPhones, etc.
קובן גם מתייחס לקורסים מקוונים. הוא משוכנע שאלה, והביקוש בהם, יתרחבו. אבל הוא מפקפק בטענה שהקורסים האלה יתפסו חלק ניכר מהלימודים של תלמידים. לדעתו, הרוב הגדול של הלמידה תמשיך להתרחש במסגרות המסורתיות של כיתות בית הספר. הוא מסביר שמי שצופה את השתלטות הקורסים המקוונים על החינוך שוכח שלבתי הספר תפקידים חשובים שהם מעבר להענקת "דעת":
The error that online champions make decade after decade (recall that distance learning goes back to the 1960s) is that they forget that schools have multiple responsibilities beyond literacy. Both parents and voters want schools to socialize students into community values, prepare them for civic responsibilities, and yes, get them ready for college and career. Online courses from for-profit companies and non-profit agencies cannot hack those duties and responsibilities.
בסופו של דבר, קובן איננו צופה שבשנת 2020 הלמידה ובתי הספר יהיו שונים באופן מהותי ממה שההורים והסבים של התלמידים של היום הכירו. התחזית הזאת – גם בנוגע לשימוש במכשירים זעירים, וגם בנוגע ללמידה מקוונת – נראית לי נכונה, גם אם היא איננה מעודדת במיוחד. נדמה לי שלא נראה שינוי מהותי בדרכי הלמידה ובבתי הספר, אלא רק שינויים זעירים והדרגתיים. כלים דיגיטאליים זעירים אמנם מאפשרים זמינות וניגשות של מידע, אבל הם אינם מבטיחים שינוי. כפי שקובן מציין, החשיפה למידע, או פיתוח היכולת של חשיבה ביקורתית, אינם התפקידים היחידים שהחברה מטילה על המערכת החינוכית שלה (ולא פעם הן דווקא מטרות מאד מוצנעות). בעוד עשר שנים סביר להניח שאם עוד יהיו בלוגרים חינוכיים, הם עוד ייחלו לשינוי גורף בתהליכי הוראה ולמידה. אבל הם לא יוכלו לתלות את התקוות לשינוי שלהם בתקשוב, מפני שהתקשוב כבר יהיה משולב היטב לתוך המערכת, ובכל זאת, עולם כמנהגו ינהג.

לא לזה הכוונה

אם הייתי חייב לבחור בין ה-Partnership for 21st Century Skills, שמקדם כישורים טכנולוגיים המבוססים על הכלים של היום ושל מחר, לבין ה-Common Core שמבקר את הגישה הזאת וטוען שחייבים להקנות "ידע" בתחומי דעת בסיסיים, אני מניח שהייתי בוחר בגישת הכישורים. הגיוני לטעון, כמובן, שביסודו של דבר אין סתירה בין שתי הגישות – שרכישת מיומנויות נעשית תוך כדי רכישת דעת, וההפך. אבל טענה כזאת מתעלמת מהכוונות הסמויות של שני הארגונים האלה. ה-Partnership, הרי, מייצג חברות טכנולוגיות, ויש לו אינטרס בהחדרת כמה שיותר טכנולוגיה לתוך בתי הספר, ובהכשרת העובדים הטכנולוגיים של מחר. לעומת זאת, כאשר אנשי ה-Common Core מדברים על היסודות התרבותיים שיש להעניק לכל תלמיד, הם אינם מתכוונים ל-"ידע" במובן הרחב של המילה, אלא לנכסים תרבותיים שמשקפים שכבות מאד מוגדרות של האוכלוסיה. הוויכוח ביניהם איננו על מה שטוב לתלמידים, אלא על מי יקבע את סדר היום של מה תלמידים ילמדו בבית הספר.

כזכור, בעיני החלוקה לשני מחנות נבדלים מלאכותית. במידה רבה, אותם כישורים של "חשיבה ביקורתית" שמודגשים בגישה של ה-Partnership אינם שייכים למאה ה-21 אלא לכל תקופה, ואנשי ה-Common Core יכלו להזדהות איתם בקלות. אבל לצערי לא פעם הגישה הטכנולוגית מאבדת את דרכה ושוכחת שהמטרה הבסיסית היא למידה. נדמה לי שכך קרה ב-THE Journal שלקראת סיום השנה האזרחית פרסמה כתבה עם תחזית של:

נדמה לי שאי-שם בעבר הצלחתי לגלות את פשר ראשי התיבות T.H.E. בשם של כתב העת, אבל אני כנראה שכחתי, ויותר מדי דקות של חיפוש לא העלו את התשובה. מה שבטוח, כתב העת שייך ל-1105 Media, חברה שלפי אתר הבית שלה מתמחה ב:
integrated business-to-business information and media
עם סיבת קיום כזאת אפשר היה לצפות שהמגמות המתוארות בכתבה לא יתייחסו למשהו מעבר לטכנולוגיה. (יתכן מאד שכאשר טים סטאמר מגדיר את כתב העת כ-the free edtech ad-delivery system הוא קולע בול לתפקיד שהוא ממלא.) ובאילו מגמות מדובר? כותבים לנו שספרי לימוד דיגיטאליים ימשיכו לחדור לתוך בתי הספר, שהשימושיות של מחשבי נטבוק תמשיך להתרחב, שיותר מורים ישתמשו בלוחות לבנים אינטראקטיביים, שהמכשירים האישיים של התלמידים יחדרו לתוך הכיתה, ושהתפתחויות טכנולוגיות יאפשרו התאמה אישית של הלמידה לצרכי התלמיד.

ספק אם תחזיות כאלו זקוקות לחזאי. אפילו מי שהקשר שלו לתקשוב בחינוך רופף, והוא קורא רק את הספרות הפופולארית, בוודאי יודע שהמכשירים הטכנולוגיים שלנו משתכללים כמעט מידי יום, ושהמכשירים האלה חודרים לתוך הכיתה. אבל לא בגלל זה הרשימה תמוהה בעיני. הרשימה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בחומרה. האזכור של ספרי לימוד דיגיטאליים מופיע במסגרת של התייחסות למשכירים שמציגים ספרים כאלה. כמו-כן, הנטבוק, הלוח האינטראקטיבי, וגם המכשירים האישיים שהתלמידים אולי יביאו לכיתה, הם חומרה. ואפילו הנקודה שמתייחסת לכאורה לפדגוגיה – התאמה אישית בעקבות מעקב צמוד אחר ההתפתחות של התלמיד – קשורה לפיתוח יקר של החברות הטכנולוגיות. אין ברשימה התייחסות לאמצעי לימוד פתוחים או חופשיים, או לכלים זולים (או חינמיים) שמסייעים ללמידה האישית ו/או השיתופית של תלמידים. לפי הכתבה, הדרך אל התקשוב בחינוך עוברת אף ורק דרך החומרה.

יש בינינו הסבורים שהתקשוב פותח פתח ללמידה אחרת, ושהגישה הבלתי-אמצעית למידע שהאינטרנט מאפשר מכתיבה דגשים חינוכיים שונים מאשר בעבר. אני מניח שעורכי THE Journal, וכמוהם גם אנשי ה-Partnership, מוכנים מאד לשלם מס שפתיים לרעיונות כאלה. אבל אם התחזיות של THE Journal באמת משקפות את עתיד החינוך כפי שהחברות הטכנולוגיות רואות אותו, ספק אם אני יכול לראות בהם שותפים בהתוויית העתיד הזה.

מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך

כתבה חדשה בירחון Wired מדווחת על אוניברסיטה בטקסס שחילקה מכשירי iPhone לכל הסטודנטים שהתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם. המשפט הפותח של הכתבה מתארת את הרעיון הכללי:
How do you educate a generation of students eternally distracted by the internet, cellphones and video games? Easy. You enable them by handing out free iPhones – and then integrating the gadget into your curriculum.
לא מדובר בפרויקט חדש – לפני שנה Wired פרסמה כתבה קצרה על ההתחלה של הפרויקט. האוניברסיטה בטקסס טוענת שהיא הראשונה בארה"ב שמחלקת מכשירי iPhone (או, לפי בחירת הסטודנטים, מכשירי iPod Touch) לכל 1000 הסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם בשנה הקודמת. יתכן שזה נכון, אם כי יש מפעלים דומים במספר הולך וגדל של מוסדות להשכלה גבוהה.

מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:

“About five years ago my students stopped taking notes,” Rankin said. “I asked, ‘Why are you not taking notes?’ And they said, ‘Why would we take notes on that?…. I can go to Wikipedia or go to Google, and I can get all the information I need.”
הסטודנטים בוודאי צדקו – אם המטרה של רישום דברי המרצה בעת שיעור היא העברת מספר פריטי מידע למחברות של הסטודנטים, מדובר בפעולה מיותרת. יש דרכים מהירות ויעילות יותר להעביר מידע למחברת, וכמובן שבכלל לא ברור שההעברה הזאת נחוצה. אם היא כן נחוצה, מרצים יכולים לחלק לסטודנטים סיכומים של השיעורים שלהם (אם בנייר, או כקובץ דיגיטאלי), או להעלות את המצגות שהם הכינו לשיעור על אתר עזר של הקורס. ללא ספק, המידע שבסיכומים האלה יהיה מדוייק ואמין יותר מאשר מה שהסטודנטים ירשמו בעצמם. אבל איננו מבקשים מסטודנטים לרשום את דברי המרצה בזמן הרצאה כדי שהכל יהיה רשום אצלם. אם אנחנו מבקשים מהם לרשום, זה על מנת שהם לא יהיו מאזינים פסיביים בעת השיעור, שהם יתמודדו עם מה שהם שומעים, וינסו לארגן את הדברים בראשים שלהם.

אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.

אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.

נושא שמתעקש לא להעלם

כבר כתבתי שהיה נדמה לי שמבחינתי מיציתי את הטיפול בשאלות סביב התיאוריה של קלייטון כריסטנסן בנוגע לחידושים משבשים בחינוך. אבל משום מה, התיאוריה ממשיכה להרים את הראש. מאמר בגליון החדש של ה-Washington Monthly בוחן את העתיד של מוסדות להשכלה גבוהה לאור הצלחתם של מייזמים שמציעים קורסים מקוונים במחיר עממי. מייזמים כאלה תואמים את התיאור של כריסטנסן – תחילה הם זעירים וצדדיים למלאכת ההוראה, וקשה לחשוב שהם מסוגלים להתמודד מול קולג'ים ואוניברסיטות ממוסדים. אבל עם הזמן הם משכללים ומשפרים את השירות שהם מציעים, ולקוחות שאינם יכולים לרכוש השכלה במחיר הגבוה שהאוניברסיטה דורשת מתחילים לראות בהם אלטרנטיבה כדאית.

עיקר המאמר עוסק בחברה בשם StraighterLine שמציעה קורסים ללא הגבלה תמורת $99 לחודש. כמובן שאחת הבעיות המרכזיות של מייזם מהסוג הזה היא קבלת הסמכה מגוף שיכול לאשר שהקורסים שלו נחשבים לקראת לימודי תואר. StraighterLine מצליח לקבל אישורים, אם כי יש לא מעט התנגדות לכך ממוסדות קיימים. קל להרים גבה כלפי "מוסדות" כאלה, אבל חשוב לזכור שלא כל מוסד להשכלה גבוהה הוא Harvard או Yale, ולא כל קורס הוא הרפתקה אינטלקטואלית שמרחיבה את אופקיו של הסטודנט. עשרות אלפי סטודנטים לומדים בקורסים שבסך הכל משרתים את המטרה של רכישת מקצוע שאולי מבטיח משכורת סבירה. ועבור הסטודנטים האלה, קורסים דרך StraighterLine הם פתרון כלכלי הגיוני.

המאמר מוצא דמיון בין מה שקורה היום לעיתונים לבין מה שעתיד לקרות בקרוב למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון הציע לקוראיו שלל שירותים שונים – לא רק החדשות, אל גם פרסומות, מידע על אירועים עתידיים, תשבצים, ועוד. בנוסף, החדשות שקראנו סובסדו על ידי המפרסמים שהיו זקוקים לעיתון כאחד האמצעים היחידים להפצת הפרסומות שלהם. ידוע לכולנו שהאינטרנט שיבש את ההסדר הזה, ועיתונים רבים מוצאים את עצמם בסכנת סגירה. במוסדות להשכלה גבוהה קורסים לקראת תואר ראשון ממלאים את התפקיד הכלכלי של הפרסומות – הכסף שנכנס לאוניברסיטה מהקורסים האלה (שהם על פי רוב זולים להפקה) מפרנס, למשל, את המחקר. לפי המאמר:

Like Craigslist, StraighterLine threatens the most profitable piece of a conglomerate business: freshman lectures, higher education’s equivalent of the classified section. If enough students defect to companies like StraighterLine, the higher education industry faces the unbundling of the business model on which the current system is built. The consequences will be profound.
התהליך שמתרחש כאן מכונה unbundling – פירוק החבילה, והוא בהחלט מאיים על האוניברסיטה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. עם זאת, האינטרנט מלמד שמקצוע העיתונאי יכול לשרוד ללא העיתון, ויתכן שאפשריים גם לימודים גבוהים ללא אוניברסיטה. השיבוש מאיים על המוסד שנהנה מהמערכת כפי שהיא קיימת היום, ולא בהכרח על הרעיון (עיתונאות, למידה) עצמו.

אין שום דבר פסול בכך שלימודים יתרחשו מחוץ למערכת המוכרת של היום. טים סטאמר כותב על המאמר הזה ב-Washington Monthly ומעיר:

Of course, it all depends on what you’re looking for from a college education.

If all a person needs is the information and credits, $99 a month and working entirely online is certainly a good way to go.

וזה נכון, אם כי אפשר לקוות שאין זה כל מה שסטודנטים מחפשים. ובאמת, רכישת ידע, ו/או מקצוע, איננה הסיבה היחידה שבגללה אנשים הולכים לאוניברסיטה. ולא מדובר רק במחקר החשוב שנתמך על ידי שכר הלימוד. מוסדות להשכלה גבוהה הם סביבה חברתית שבה, למשל, אפשר למצוא שותף לחיים, או בילוי נעים. הם מקיימים פעילות ספורטיבית שלעתים קרובות חשובה מאד לקהילה שבה הם נמצאים, ויש להם עוד תפקידים מעבר להוראה הטהורה. וכמובן שעבורי "המידע והקרדיטים" אינם כל מה שאדם צריך.

גם כאן יש הקבלה לעיתונים ולעיתונאות. החיבור ההיסטורי בין שני אלה היה אולי מקרי ולא מכוון, אבל העובדה שהעיתון הרוויח כסף אפשרה לו לממן עיתונאות חוקרת ועצמאית. עם התקפלותם של עיתונים רבים, גם הפונקציה של עיתונאי חוקר נמצאת בסכנת הכחדה. יתכן שפירוק החבילה של ההשכלה הגבוהה, למרות שהוא ייטיב עם הסטודנט שישלם פחות כסף, יביא לצמצום המחקר, ולמיגור ההשכלה לתחומים "פונקציונאליים" בלבד. אין זה החזון של הרוב מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך, ואפשר לקוות שגם עם מייזמים כמו StraighterLine אכן ישנו את הדרך שבה רוכשים ידע, השיבוש שהוא יגרום לתחומים לימודיים אחרים לא יהיה שלילי מדי.

לא בדיוק שיבוש

אחרי מספר התייחסויות כאן לתיאוריה של קלייטון כריסטנסן בעניין טכנולוגיה משבשת בחינוך הרגשתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה לנושאים אחרים. אין זה אומר שמיציתי את הנושא. אפילו אם הצהרתי שאינני מתלהב מהתיאוריה, לא יהיה זה נכון לכתוב שבאמת הבנתי אותה לעומק. אפשר אולי לציין שאימוץ דעה מגובשת כלפיה לא נראה לי נחוץ. כך או כך, לא הרגשתי צורך להמשיך לדשדש בנושא הספציפי הזה. ביסודו של דבר הבלוג הזה הוא מרחב להרהורים, ואין שום בושה בכך שהרהורים מסויימים נקטעים, ונשארים ברמה של חשיבה בקול רם. אבל אתמול בבקר נתקלתי בכתבה שהזכיר לי את אחת הטענות של כריסטנסן, ופתאום מצאתי את עצמי חוזר לכתוב על הנושא. כפי שהסביר גיל עמית במאמרון הראשון שלו על התיאוריה של כריסטנסן, החידוש המשבש:
מצליח כי הוא פונה ללקוחות לא קיימים, אוכלוסיה שלא הייתה כלל בשוק לפני זה.
בכתבה שקראתי נתקלתי בדוגמה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפני התקשוב, אך מסיבות שאפשר לכנות אותן ביורוקרטיות כנראה לא תצליח לזכות לטיפול גם אחריו. היה נדמה לי שהמקרה המתואר מלמד אותנו שהטכנולוגיה לבדה, משבשת ככל שתהיה, מתקשה לשנות את הסדר הקיים.

אבל לפני שהספקתי לכתוב על הכתבה המדוברת, גיליתי שגיל עמית פרסם אתמול מאמרון נוסף שממשיך לבחון את התקשוב החינוכי לאור התיאוריה של כריסטנסן, וכמובן רציתי לקרוא את מה שגיל כתב, ואולי להתייחס גם אליו.

מצאתי שהפעם גיל שם את הטכנולוגיה בצד ותוקף ישירות את לב הנושא – הפדגוגיה. נדמה לי שגיל צודק מאד כאשר הוא מתאר את הקונסטרוקטיביזם כפרה קדושה שלא מעיזים לגעת בה. אוי לאותם אנשי חינוך בני ימינו שיפקפקו (בפומבי) באמיתות הגישה הזאת! אבל לעתים קרובות מדי דמות הלומד שעומדת נגד עיני אלה מאיתנו שדוגלים בגישה הקונסטרוקטיביסטית דומה מדי לעצמנו – צמאי דעת, בעלי מאגרי ידע מכובדים שמאפשרים לנו להתחבר לידע חדש, ליצור קשרים, ולגלות ענין בכל. ומה לעשות, ורוב התלמידים שלנו אינם כאלה, ובכלל לא בטוח ששיטות ההוראה/הלמידה שבהן אנחנו מאמינים באמת מפתחות את התכונות של הלומד העצמאי והמתמיד שאנחנו שואפים לחנך. נדמה לי שגיל הוא בין המעטים שמעיזים להצביע על המציאות הזאת.

גיל כותב ש-"הלמידה בבית הספר היא מגוונת". אנחנו אכן לומדים לא רק מחקר, אלא גם, כפי שמציין גיל, מהאזנה להרצאה, מקריאת טקסט, ועוד. וחשוב לזכור שכל אלה אינן סתם פעולות פסיביות, של "העברת ידע" מהמורה לתלמיד. ההאזנה להרצאה והקריאה בספר יכולות להיות פעולות של הבנייה, של התמודדות אישית, כולל עימות, עם הנחות היסוד שלנו. יתרה מזאת: עלינו להרחיב את האמירה של גיל ולהצהיר שלא רק הלמידה מגוונת. גם המטרות של בית הספר מגוונות, ולפעמים, כפי שצבי לם לימד אותנו לפני דור שלם, אף סותרות. לא הכל "גילוי עצמי"; יש גם הקנייה של מורשת תרבותית, למשל. לכן, העוקצנות של גיל כלפי הקונסטרוקטיביזם מוצדקת, ואף מרעננת.

אבל הנה, עד כאן כתבתי על המאמרון של גיל, כאשר הכוונה הראשונית שלי היתה להתייחס למשהו הרבה יותר פרוזאי. ציינתי שאחד המאפיינים של החידוש המשבש הוא הפנייה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפניו. לפי הטענה הזאת, קורסים מקוונים עשויים להיות חידוש משבש, מפני שהם מאפשרים לקהלי יעד רחוקים, שאחרת לא יכלו להגיע למוסדות להשכלה גבוה, ללמוד במסגרתם.

בכתבה שהופיעה באתר Inside Higher Ed אנחנו קוראים:

In what some believe could be a landmark case in state oversight of online colleges, the Maryland Higher Education Commission this week barred the University of Maryland University College from offering an online doctoral program in community college administration to state residents, citing rules against “unnecessary duplication” of existing programs at historically black institutions.
על פניו אין כאן סיפור מרעיש. בסך הכל, הרשות להשכלה גבוהה במדינת מרילנד החליטה למנוע מאוניברסיטה אחת להציע תוכנית מקוונת לתואר דוקטור בתחום מסויים מפני שקיומה של תוכנית כזאת היתה עשויה לפגוע בתוכנית (לא מקוונת) באוניברסיטה אחרת. מסיבות שונות, הרשות לא הרגישה שמוצדק לפתוח מסלול מתחרה למסלול הקיים. (אגב, נוצר מצב קצת מוזר בו ניתן אישור לקבלת סטודנטים מחוץ למדינה, אך לא לקבלת סטודנטים תושבי המדינה, למרות שהאוניברסיטה נתמכת על ידי כספי הציבור של המדינה.) אפשר להגיד שבאמת היה כאן מקרה של שיבוש – התועלת התקשובית המוצעת לאוכלוסיה מסויימת (וגם לאוניברסיטה אחת) איימה על יחס מועדף שהגיע לפני-כן למוסד אחד. הטכנולוגיה איננה פועלת בואקום. הרווח של גורם אחד הוא ההפסד של גורם אחר. במקרה הזה המערכת החינוכית העדיפה לחסום את השיבוש, ולשמור על המצב הקיים.

תוך כדי הדיון שלו על הגישה של כריסטנסן גיל שואל למה השיבוש של התקשוב איננו מהדהד מספיק לתוך המערכת החינוכית. הוא מסיק את המסקנה ש:

קושי מרכזי בשילוב התקשוב בבתי הספר נובע מכך שהפתרונות המוצעים אינם מספיק טובים.
אבל במקרה שמתואר כאן לא מדובר בפתרון שאיננו מספיק טוב, אלא בפתרון שמאיים על האינטרסים של גופים קיימים. דווקא כאן, הראייה לטווח הרחוק של כריסטנסן נראית לי נכונה. נכון להיום, מתן היתר לתואר באמצעים מקוונים דורך על יותר מדי אצבעות שמגינות על קיומן. אבל סביר מאד להניח שעשר שנות ההבשלה שלפי כריסטנסן דרושות להטמעת השיבוש לתוך המערכת הן הרבה מעבר למה שבאמת יידרשו. סביר להניח שהסיפור על חסימת התואר המקוון מפני שהוא פוגע במערכת אחרת ייראה, תוך זמן די קצר, כלא יותר מקוריוז.

מה שבולט מהסיפור הזה הוא שגם כאשר תכונה משבשת של הטכנולוגיה מאיימת לחולל שינוי, מרכיבים אחרים של המערכת פועלים על מנת לשמר את המצב הקיים. במקרה הזה אין זה עניין של גישה חינוכית. (אישית, אינני רואה כיצד מתן אפשרות ללמוד מרחוק באמצעות האינטרנט "משבש" משהו חינוכי.) לא מדובר בטכנולוגיה שמשרתת גישה חינוכית קיימת, או שמעודדת גישה חינוכית אחרת. יש כאן בסך הכל דוגמה מוכרת מאד של מאבק פוליטי בין קבוצות אינטרסנטיות. במקרה הזה המאבק מתנהל על רקע של שינוי שהתקשוב יכול לחולל, אבל אין זה אומר שהתקשוב כאן באמת משבש משהו.