האם הטכנולוגיה היא שמשבשת?

במאמרון שני במה שכנראה תהיה סדרה, גיל עמית סוקר את ההיסטוריה של התקשוב החינוכי בישראל. כמו במאמרון הקודם, גיל מבקש לבחון את התקשוב בחינוך לאור התיאוריה של קלייטון כריסטיאנסון על "חידושים משבשים", אם כי נדמה לי שהשאלה אם התקשוב באמת מהווה חידוש משבש משמשת רק כקרש קפיצה. באופן כללי גיל מבקש להבין את התנאים שהובילו לחדירה, או לאי-חדירה, של התקשוב לתוך המערכת.

בתיאורו למתרחש בתקשוב בארץ בשנות ה-80 גיל מזכיר על הלוגו:

שהתיימרה להוות עולמון זעיר שבו התלמידים יכולים ליצור, לבנות, לחשוב, לחקור
אבל בסופו של דבר הלוגו הצליח לעורר התלהבות יחסית רגעית, ואחרי זמן יחסית קצר ההתלהבות הזאת שקטה. גיל כותב:
התקשוב בחינוך לא הצליח לחדור לעסקי החינוך הקיימים.
אני בטוח שהתיאור הזה תואם את המציאות, והוא גם מעמיד בסימן שאלה את שאלת החידוש המשבש. אין ספק שחסידי הלוגו, ובראשם פפרט, חלמו על שינוי מהותי בדרכי הלמידה הנהוגות בבתי הספר. הלוגו לא הבטיח שיפור בתוצאות של מבחנים בינלאומיים אצל תלמידים, או ציונים גבוהים יותר בנושאים המסורתיים הנלמדים בבית הספר. פפרט חלם על למידה אחרת שלא תאמה את המערכת כפי שהיא. ולכן על מנת שהלוגו "יצליח" היה עליו לא "לחדור לעסקי החינוך הקיימים" אלא לשנות אותם. חזון הלוגו בהחלט היווה שיבוש למערכת הקיימת, אבל הוא לא היה מסוגל, בכוחות עצמו, לחולל שינוי. בסופו של דבר, בצורה שמזכירה את הטענה של לארי קובן, המערכת עיכלה את החידוש מבלי שהוא הצליח להשפיע באופן מהותי. (יש טעם להוסיף כאן שרוב המורים שהשתלמו בלוגו "הבינו" שמדובר ביישום שמאפשר לתלמידים לצייר, ולכן כאשר יישומים גראפיים פשוטים ויעילים יותר חדרו לשוק, ההתעניינות בלוגו נמוגה. וכמובן שהיישומים הגראפיים לא שיבשו דבר, אלא בסך הכל היוו כלי ציור חדשים שהצטרפו לעפרונות הצבעוניים שכבר היו בקלמר של כל תלמיד.)

הדיון של גיל על בית ספר אביב לעומת הכליקיט ממחיש שהתקשוב "הצליח" כאשר הוא שירת צרכים קיימים, לא כאשר הוא ניסה לשנות סדרי הוראה/למידה. אביב בתחילתו, הרי, עקף את המורים והציע לתלמידים אפשרות ללמוד כמעט באופן עצמאי. (גיל, אגב, עזר לי אז להבין שגם אם יש בכך חזון ראוי, הוא איננו ישים.) לעומת אביב, הכליקיט ענה על צורך שלא שיבש את ההתנהלות הרגילה, המסורתית, של בית הספר, אלא הרחיב את ההתנהלות הזאת לתוך הרשת. אינני טוען בזה שהיה פגם בכלי – ההפך, הוא דווקא כלי יעיל ורב עוצמה – אלא שהמערכת היתה מסוגלת לאמץ אותה מבלי לשנות באופן משמעותי את ההתנהלות הבית-ספרית המוכרת.

הנפשות הפועלות בהיסטוריה של התקשוב החינוכי בארץ התאפיינו במגוון גישות חינוכיות. היו (ויש) בינינו שבראש ובראשונה ראו בתקשוב אמצעי לשפר את הלמידה המסורתית, והיו (ויש) בינינו שרואים את הערך האמיתי של התקשוב בחזון חינוכי/לימודי אחר מהקיים. כמובן שלא מדובר במחנות קוטביים – יש לפחות קצת משתי הגישות בכולנו (וחשוב לזכור שהמערכת החינוכית איננה נוהגת להעביר תקציבים לפרויקטים שמטרתם ביטול החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אפילו אם מדובר בתקשוב). בנוסף לגישות האלה, ובוודאי כחוט מקשר ביניהן, קיימת גישה הסבורה שמערכת חינוכית חייבת לאמץ טכנולוגיות שעומדות לרשות החברה של היום. לפני עשור (וגם היום) היו שטענו שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז. עוד בשנת 1997, למשל, טוד אופנהיימר טען:

There is no good evidence that most uses of computers significantly improve teaching and learning
והצורך להפריך את הטענה הזאת איחד את כל מי שעסק בתקשוב החינוכי מכל הגישות.

גיל מסכם שכאשר ביקשנו להשתמש בתקשוב כדי לחולל מהפכה "נהדפנו", ולכן למדנו להתאים את התקשוב למערכת הקיימת. אני בטוח שיש אמת בתיאור ההיסטורי הזה. אבל נדמה לי שהעמדת הדברים בצורה הזאת רומזת שהמטרה היתה החדרת התקשוב לתוך המערכת, ולכן, כאשר התקשוב נהדף לראשונה, נדרשה מאיתנו שינוי טקטי. לפחות עבורי, המטרה היתה, ונשארה, שינוי פדגוגי, כאשר התקשוב, נפלא ככל שיהיה, הוא רק אמצעי. הסקירה ההיסטורית של גיל עוזרת לנו לראות שהשיבוש האמיתי איננו הטכנולוגיה, אלא תפיסה חינוכית שמציבה דרכי הוראה ולמידה שונות מהקיימות היום. לא פעם טענתי שמפני שהתקשוב מהווה תשתית שעליה גישות קונסטרוקטיביסטיות יכולות לבוא לידי מימוש, אם התקשוב לא היה קיים הקונסטרוקטיביזם היה צריך להמציא אותו. אבל זה כמובן איננו אומר ששילוב התקשוב לתוך המערכת החינוכית מחייב שינוי פדגוגי. הוא רק כלי נפלא שבאמצעותו ניתן, אולי, להשיג אותו.

הלוואי והתקשוב כן היה משבש

גיל עמית כותב, בבלוג שלו, על ספרו של קלייטון כריסטיאנסן Disrupting Class. היה לי מעניין לגלות שהמאמרון של גיל הופיע כמעט בדיוק שנה אחרי שאני, בבלוג הזה, ואריאלה לונברג בבלוג שלה, התייחסנו לספר הזה. לפני שנה ספרו של כריסטיאנסן היה להיט שזכה להתייחסות רבה בבלוגוספירה החינוכית. אבל עם הזמן ההתייחסות הזאת נמוגה. הרעיונות שבספר עלו לכותרות שוב בקיץ כאשר מיכאל הורן, שותף של כריסטיאנסן, השתתף בדיון מעניין בכנס ה-NECC, אבל הרושם שמתקבל היום הוא שמדובר בעוד ספר שעורר התעניינות לתקופה קצרה, ואחרי-כן הונח על המדף ונשכח. אשמח אם המאמרון של גיל יחדש את העניין בספר, אם כי אינני מקבל את הטענה המרכזית שבו.

בהתחשב בעובדה שהספר מבקש לתאר את התנאים שבהם התקשוב יכול לחולל שינוי גורף במערכות חינוכיות, העובדה שהוא כנראה כבר לא מעורר התעניינות רבה אולי מחזקת אחת הטענות המרכזיות של הספר. הרי כריסטיאנסן טוען שבתי הספר, כמו מערכות רבות אחרות, מצליחים לביית טכנולוגיות שלכאורה יכלו לטרוף את הקלפים ולהביא לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כריסטיאנסן מתאר את התנאים הדרושים לחידוש "משבש" שכן מביא שינוי – אותו חידוש חייב לפנות לאוכלוסיה שלא זוכה לטיפול במערכת הקיימת, או חייב למלא צורך שהמערכת הקיימת איננה ממלאת.

גיל מביא הסבר די משכנע לכשלון של התקשוב לחולל מהפכה. הוא מזכיר שהחידוש ה-"משבש" של כריסטיאנסן זקוק לאוכלוסיה שאיננה זוכה לטיפול במערכות כפי שהן קיימות היום. אבל במקרה של מערכת החינוך, קשה למצוא אוכלוסיה שאיננה מטופלת:

כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י"ב) לומדים בבתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו.
אכן, קשה לאתר אוכלוסיה שעבורה התקשוב יכול להוות חידוש – אם "משבש" או לא. אבל להערכתי, הבעיה יסודית יותר, ובעצם העדר אוכלוסיה הזקוקה לחידוש משבש מטשטש את הבעיה האמיתית. מפני שקשה לזהות אוכלוסיה כזאת אפשר להמשיך לחשוב שהתקשוב יכול להוות חידוש משבש, כאשר בעצם הוא פשוט איננו כזה. רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך מייחלים לשיבוש שהתקשוב לכאורה יכול להביא למערכת החינוכית (נדמה לי שהפעם הראשונה שאני כתבתי על זה היתה לפני עשר שנים). אבל אם נביט נכוחה על המציאות במקום לצפות בה דרך התקוות שלנו לא נתקשה למצוא מקרים רבים שבהם יותר מאשר התקשוב משבש, הוא משרת דרכי הוראה מוכרות ומטרות חינוכיות מסורתיות. למרות הטענות (כן, גם שלי) שהתקשוב יוצר תשתית שמאפשר לנו להתמקד בלמידה של התלמיד ולשים את התלמיד במרכז, ברוב המקרים הוא בסך הכל מסייע למורה להעביר מידע, ומחזק מערכת הוראה סמכותית במקום להחליש אותה.

לפני שנה אריאלה ציינה (וציטטתי אותה גם אז) שהחזון שכריסטיאנסן מתאר איננו חזון חינוכי מפתה במיוחד:

אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
ואם זה איננו החזון המיוחל, למה רבים מתרגשים מהגישה של כריסטיאנסן שלכאורה מצביעה על הדרך שבה התקשוב יצליח לחדור למערכת? שוב, נדמה לי שהסיבה נמצאת בתקוות שלנו. אנחנו חולמים על שינוי חינוכי שאנחנו מתקשים להגשים, ותולים תקוות בתקשוב להביא, כמעט בדלת האחורית, את מה שלא הצלחנו להכניס בדלת הראשית. אני אמנם נמשך לטכנולוגיה, ושמח למצוא בה תכונות שיכולת להשפיע בחיוב על דרכי הוראה ולמידה. אבל אינני משלה את עצמי שהתכונות האלו אינהרנטיות לתקשוב, תלושות מתפיסה חינוכית מגובשת. אני בטוח שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להיות יעילים מאד בתהליכי למידה, ואפילו אם אינני בין המתלהבים מהלוח האלקטרוני האינטראקטיבי הוא בוודאי יוכל לשמש אמצעי המחשה ולימוד מוצלח. אבל לא רק שהשימושים האלה אינם "משבשים" את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום – הם משתלבים היטב, ובקלות, לתוך המערכת החינוכית בצורתה הנוכחית. מה שעשויה לשבש איננה טכנולוגיה אלא תפיסה חינוכית. בלי שינוי תפיסה יש סיכוי טוב שנזכה למנות גדושות של טכנולוגיה, אבל גם בהמשך הקיים מבחינה חינוכית.

משהו טיפה שונה לראש השנה

אני מקפיד לעסוק כאן, כמעט באופן בלעדי, בתקשוב בחינוך, אם כי אני מרשה לעצמי להגדיר את התחום הזה באופן די רחב. אני משתדל לא לגלוש, למשל, לעניינים פוליטיים, למרות שאלה מעסיקים אותי מאד. אם אני מתייחס לשאלות של סטנדרטים או של מבחנים, אני משתדל לבחון כיצד התקשוב יכול להשפיע על הנושאים האלה. ולמען האמת, נדמה לי שבלי קריצה גדולה מדי אפשר להגיד שהמאמרון הזה גם שייך לנושא התקשוב בחינוך.

טיפת רקע (ורק טיפה): נודע לי שבבית הספר שבו הילדים שלי לומדים הוחלט להשתמש במאגר ביומטרי של טביעת אצבע על מנת לפקח על הסעדת התלמידים בחדר האוכל של בית הספר. הארוחות הן בתשלום (של ההורים) ולא כל משפחה מחליטה אם הילד שלה תאכל שם. לכן נוצרת בעיה של הרישום והחיוב. עם תחילת השנה למדנו שהוחלט להקים מאגר ביומטרי שיזהה ויחייב את התלמידים שהם רשאים לאכול בחדר האוכל. השיטה הזאת אכן פותרת מספר בעיות – רישום התלמידים הסועדים, אבדן כרטיסי כניסה, ואף גניבת כרטיסים. עם זאת, נדמה לי שהיא פותחת בעיות נוספות שבעיני הן חמורות יותר. כתבתי על כך להנהלת בית הספר, והחלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי.

התקופה שבה למדתי לתואר ראשון היתה תקופה של תסיסה חברתית בתחומים רבים. בקמפוסים רבים הסטודנטים אימצו סיסמה שדימתה אותם לשיניים קטנים בתוך גלגל שיניים ענק, גלגל שיניים של מערכת כלכלית/תעשייתית שהתייחסה אליהם לא כיחידים בעלי זהות אנושית, אלא ככלים שנועדו לשרת מנגנון ביורוקראטי קר, שירות שלשמו הוענקו להם הלימודים. סיסמת המחאה שאלה את הכיתוב שהופיע בכרטיסי נתונים שהוזנו לתוך המחשבים הפרימיטיביים של אותה תקופה והסבה אותו לסיסמה נגד הגישה התעשייתית הזאת:

       I am a human being, do not fold, spindle or mutilate.

לא פעם אני מהרהר על אותם ימים, ועל כך שכאשר שוטטתי בקמפוס של UCLA, בין דשא לשיעור ובין ספריה להפגנה, עברתי ליד מרכז החישובים של הקמפוס. רק שנים מאוחר יותר למדתי שממש באותם ימים, אותו מרכז חישובים שסימל עבורנו אותם כרטיסים חסרי האנושיות היה ביתם של כמה מהנסיונות הראשונים באינטרנט. ואם כך, אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתי עד לשני הפנים האפשריים של הטכנולוגיה – זה שמוחק מהאדם את האישי ואת הייחודי, וזה שפותח עבורו אפשרויות בלתי-מוגבלות של ביטוי.

הסיפור האישי שלי אולי ממקד את שני הפנים של הטכנולוגיה בנקודה היסטורית ייחודית, אבל האמת היא שהוא איננו שונה בהרבה מהסיפורים שהרוב מאיתנו חווים מדי יום. כל יום אנחנו עדים ליכולת של הטכנולוגיה לשחרר ולפרוץ גבולות, ואילו באותו הזמן היא "שומרת" עלינו עם עין פקוחה תמידית ועוקבת אחרי כל צעד. המכוניות שלנו רושמות את המהירות בה אנחנו נוסעים; הטלפונים הסלולאריים שלנו מזהים את המקום בו אנחנו נמצאים, החיפושים שלנו באינטרנט משרטטים דיוקן של מה אנחנו אוהבים ובמה אנחנו מתעניינים. כל אלה נרשמים ונשמרים, ועומדים לרשות מי שאולי ירצה להשתמש בהם.

אין בכך בהכרח משהו שלילי. אמנם אני מעדיף לא לבדוק אם בני אומר לי אמת כאשר הוא מוסר לי שהוא לא נסע מעל למהירות המותרת, ואני משתדל לנהל את חיי משוחרר מהנסיונות של מפרסמים לשכנע אותי לקנות את מה שאינני רוצה או צריך. אבל לפעמים העובדה שמידע אודותינו נצבר יכולה לשרת אותנו. בעת אסון כמו סופת קתרינה, קיומו של מאגר מידע רפואי מרוכז היה יכול להחיש תרופות חשובות לאנשים שנאלצו להיות רחוקים מבתיהם.

העוצמה הרבה שבצבירת מידע מחייבת אותנו להיות זהירים ביותר בשימושו, ולזכור שבטכנולוגיה טמונה אפשרויות רבות מעבר למטרות היחסית צנועות שלהן ייעדנו אותה תחילה. מאגר ביומטרי שבסך הכל מיועד לייעל את תהליך חיוב הסועדים בחדר האוכל יכול, עם שינויים קלים, לעקוב אחר מה שכל תלמיד אוכל. שוב, שני צדדים לאפשרות הזאת. מצד אחד, המאגר יוכל להתריע עם תלמיד איננו אוכל ארוחות מגוונות, ואילו מצד שני הוא גם יכול לספק מידע על העדפות האכילה של התלמידים למשווקים שמבקשים להגדיל את מכירת המאכלים שהם משווקים לילדים.

אני מביא את הדוגמאות האלו דווקא מפני שהן אינן מתארות חלום בלהות, אלא אפשרויות שהן ממש בהישג יד. אינני טוען שמאגר ביומטרי יוביל ישירות לחברה הנשלטת על ידי האח הגדול, לחברה שבה מצלמות מעקב יוצבו בכל פינה. אבל אני כן סבור שצעדים קטנים שננקטים ללא כוונות זדון עשויים להוביל אותנו למציאות שבה צמצמנו מאד את המרחב האישי שהוא הכרחי לחברה בריאה. אנחנו עשויים לגלות שחדרנו הרבה מעבר לרצוי לתחום הפרט. אני משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע לשחרור הפרט במקום לשעבוד שלו. חלק ניכר מהעבודה המקצועית/חינוכית שלי מוקדש לנסיון לממש את ההבטחה החברתית החיובית הזאת. אולי במיוחד בגלל זה, אני משוכנע שמוסד חינוכי שדוגל בפיתוח הביטוי האישי של הפרט, ורואה בביטוי הזה אבן יסוד של חברה דמוקרטית, צריך לנהוג במשנה זהירות כאשר הוא שוקל צעד כמו הכנסת מאגר ביומטרי לתוך כתליו.

ואולי עוד מילה לסיום. הנושא כמובן חשוב לי – הרי אם לא היה כך, לא הייתי כותב, ומנסה להשפיע. עם זאת, ואולי מפני שאני עוסק בתקשוב, אני יודע היטב שלעתים קרובות מה שמתחיל בקטן, בפורום מצומצם, מסוגל בקלות לקבל כנפיים ולצאת לחופשי. בפרשה הזאת אין "טובים" ו-"רעים". האנשים שאליהם פניתי החליטו את מה שהחליטו בנוגע למאגר אחרי שהם שקלו את האלטרנטיבות … והגיעו למסקנה אחרת משלי. אין לי ספק שהאנשים האלה הם אנשי חינוך אמיתיים המונעים על ידי שיקולים חינוכיים לגיטימיים. במיוחד בגלל זה היה עדיף לו יכולנו לטפל בנושא הספציפי הזה "בתוך הבית". צר לי שזה לא הסתייע.

אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה

בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.

כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ' שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:

but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת. TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn't go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:

       62 per cent chocolate
       23 per cent alcohol
       8 per cent sex
       7 per cent mobile phone (!!)

לאור זה מעניין לקרוא כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives — to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them — has shifted along with technology's advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.

ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה … אבל עם תוספת של טכנולוגיה.

הפעם, המחשב לא כל כך אשם

מדור קבוע של האתר של ה-Chronicle of Higher Education עוסק בטכנולוגיות מידע בהשכלה הגבוהה. לפעמים הכתבות במדור מקבלות בברכה טכנולוגיות חדשות, ומדווחות על דרכים חיוביות שבהן הטכנולוגיות משפיעות על הלמידה. אבל נדמה לי שברוב הגדול של המקרים עורכי המדור מעדיפים להצביע על פגמים שנגרמים על ידי הטכנולוגיה כמו מקרים שבהן השימוש בניידים בשעת השיעור פוגע בלמידה, או כאשר שליחת מסרונים מפריעה לריכוז של סטודנטים אחרים. הפעם, קשה לא להתרשם שהכותרת של כתבה חדשה במדור ממש צוהלת:
הכתבה מדווחת על דיקן סטודנטים באוניברסיטה בטקסס שמציב אתגר מול אנשי הסגל – "ללמד בעירום", זאת אומרת, ללמד בלי להשתמש בטכנולוגיה. לפי הכתבה:
More than anything else, Mr. Bowen wants to discourage professors from using PowerPoint, because they often lean on the slide-display program as a crutch rather than using it as a creative tool. Class time should be reserved for discussion, he contends, especially now that students can download lectures online and find libraries of information on the Web. When students reflect on their college years later in life, they're going to remember challenging debates and talks with their professors. Lively interactions are what teaching is all about, he says, but those give-and-takes are discouraged by preset collections of slides.
הכתבה גם מביאה נתונים מסקר שנערך אצל סטודנטים באנגליה. מתברר שבעיני הסטודנטים הרצאות מלוות מצגות הן די משעממות, ואילו סמינריונים, ודיונים בקבוצות – ללא מחשבים כמובן, מעניינים אותם הרבה יותר.

אבל אין שום דבר מפתיע בגילוי הזה. מבחינת הפעילות של הסטודנט, צפייה במצגת בשעת שיעור איננה שונה מהאזנה להרצאה. בשני המקרים הסטודנט פסיבי. וחשוב גם לזכור שהרוב הגדול של המרצים מעולם לא למדו כיצד להפוך מצגת למשהו אפילו טיפה יותר מעניין מאשר רצף של משפטים על המסך. אותו דיקן סטודנטים בטקסס לא מוציא את השעמום מהכיתה מפני שהוא מגרש את המחשבים. הוא מצליח להפחית את השעמום מפני שהוא מראה למרצים שאם הם מציבים מול אותם סטודנטים בעיות שדורשות חשיבה ודיון, זה מעורר את ההתעניינות שלהם. אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.

והראייה לכך היא העובדה שאותו דיקן סטודנטים דווקא דוגל בשימוש בטכנולוגיה. הוא דואג לכך שכל המרצים באוניברסיטה שלו יקבלו מחשבים ניידים, וגם הדרכה בהכנת סרטי וידיאו ו-podcasts. הוא מעודד את המרצים להכין הרצאות באודיו ובוידיאו, והסטודנטים מאזינים או צופים באלה בזמנם ה-"חופשי" לפני השיעור. כך ניתן לנצל את שעת השיעור לדיונים ולהתמודדות עם השאלות שעולות מתוך ההרצאות המוקלטות. בעצם, המחשב לא יצא מהכיתה, אלא הכיתה יצאה מאולם ההרצאות. סביבת הלמידה התרחבה, גם במימד הפיסי, וגם במימד הזמן. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעתיק לתוך הבית של הסטודנט את מה שבעבר התרחש בתוך אולם ההרצאות, היא גם מאפשרת לאולם ההרצאות לקבל ייעוד אחר. המחשב אולי יצא מהכיתה, אבל במקרה שמתואר בכתבה של ה-Chronicle, הוא בהחלט לא יצא מהלמידה.

שווה ציטוט

קורא ה-RSS שלי גדוש בפידים רבים – אולי ביותר מדי. כך קורה שאם פיד מסויים מפסיק לתפקד, פרק זמן די ממושך עשוי לעבור עד שאשים לכך לב – ממילא יש פידים רבים אחרים שמספקים לי יותר מידע מאשר יש לי הזמן לקרוא. וזה מסביר למה במשך יותר מחודשיים לא שמתי לב שנערכו שינויים באתר Tech Learning, ופיד ה-RSS לבלוגים שהתפרסמו באתר הזה חדל להתעדכן.

אפשר להבין שלא בכיתי יתר על המידה – הייתי עסוק למדי בקריאת בלוגים אחרים. אבל מידי פעם גירדתי בראש ושאלתי את עצמי למה אינני רואה מאמרונים של אותם בלוגרים שכותבים ל-Tech Learning Blog שהייתי רגיל לקרוא. בשלב מסויים בדקתי את האתר וגיליתי שהוא עבר מתיחת פנים. בתוך האתר המחודש יש עדיין בלוגים, אבל אין פיד שמוקדש רק לבלוגים. עדכנתי את הפיד שעליו אני מנוי, ועכשיו אני מקבל עדכונים לכל מה שחדש באתר ולא רק בבלוגים. רבים מהעדכונים האלה אינם מעניינים אותי, אבל לפחות אני כן רואה מה חדש באותם בלוגים שנהגתי לקרוא.

אבל למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? אחרי שסידרתי את הפיד מחדש, ואני שוב מקבל עדכונים מהאתר שעכשיו מכונה Tech & Learning, מצאתי קטע אחד שממש מבקש פרסום נרחב יותר.

פטריק היגנס, שכנראה הצטרף למשפחת הבלוגרים של Tech & Learning מאז השינוי, מדווח על הרצאה שהוא שמע בכנס בו הוא השתתף לפני חודש. דוג פישר, המלמד בתיכון (כנראה מאד יוקרתי) בסן דיאגו שבקליפורניה נשאל אם לכל תלמיד בבית הספר יש מחשב נייד. כאשר הוא השיב שלא, מי ששאל אותו השיב שאם כך, בוודאי בבית הספר יש מספר מעבדות מחשבים. היגנס כותב שפישר השיב:

No labs either. We feel that having a computer lab would be like having a pencil lab.
כבר לפני שנים די רבות האגף לחינוך יסודי המליץ שיש למקם את המחשבים של בית הספר בכיתות ובמסדרונות. המלצה זאת נבעה מההנחה שהשימוש במחשב חייב להיות מחובר לתכנים לימודיים, ולא מנותק מהם. מיקום המחשבים במעבדות שהן בנפרד מהכיתה יוצר מצב שבו הולכים למעבדה כדי ללמוד "מיומנויות מחשב" ולא להשתמש בהם ככלי למידה. מספר שיקולים, הקשורים לרוב לתקציב ולצורכי ביטוח, הביאו לכך שלמרות ההמלצה הזאת רוב בתי הספר המשיכו למקום את המחשבים שלהם במעבדות. אבל התשובה של פישר קולעת מצויין לרוח ההמלצה של האגף: על בתי הספר לראות בתקשוב אמצעי למידה שהוא מובן מאליו – לא תוספת לאמצעיי הלמידה הרגילים, אלא פשוט אחד מהם. באותה מידה שתלמיד ישקול לכתוב עם עפרון, הוא יוכל גם להקליד משהו לתוך תמלילן. כמובן שזה כבר נאמר על ידי רבים אחרים (וגם כאן) פעמים רבות. אבל כאשר זה נאמר בצורה כל כך קולעת, הוא שווה ציטוט.

מה יוצא כשהטכנולוגיה נכנסת?

כותרת בעיתון/אתר הבריטי Guardian תפסה את עינו של טים סטאמר. הכותרת מספרת על תוכנית לימודים חדשה בחינוך היסודי באנגליה, וכאופייני לכותרות, היא די פרובוקטיבית:
אכן, כותרת מעוררת עניין. בכוחה של הכותרת הזאת לגרום לאלה שדוגלים בהצעדת המנהיגים של מחר לתוך המאה ה-21 לצהול בשמחה. הנה, סוף סוף המערכת החינוכית מבינה שיש מציאות טכנולוגית חדשה שילדינו צריכים להכיר. ובאותו הזמן, זאת כותרת שבוודאי מעוררת את חימתם של אלה המשוכנעים שהחינוך איבד את דרכו ושהוא נוטש את חובתו כלפי תלמידיו הרכים להעניק את יסודות התרבות לדור הצעיר.

מה לעשות – יש מספר מוגבל של שעות כיתה שעומדות לרשות כל מערכת חינוכית באשר היא. כאשר מערכת חינוכית קובעת שיש להכניס "נושא" חדש לתוך תוכנית הלימודים, נושא אחר (ישן יותר? חשוב פחות?) נדחק החוצה. מהכתבה ב-Guardian, נראה שכך קורה עם תוכנית הלימודים החדשה באנגליה. אנחנו קוראים שהתלמידים יצטרכו לדעת למקם מאורעות שונים על רצף היסטורי, אבל כל בית ספר יהיה רשאי לבחור שתי תקופות היסטוריות שנלמדות לעומק. יש, כמובן, מי שיגיד שסוף סוף אין חובה ללמוד על התקופה הוויקטוריאנית, ומנגד, אחרים יטענו שילד אנגלי לא יכול להיות "אנגלי אמיתי" בלי להכיר את התקופה הזאת. לכל אחד יש הנושאים שבעיניו הם הכרחיים, וברוב המקרים הסך הכל של סל השעות נקבע במשא ומתן בין קבוצות עניין בעלות כוח. כמעט באופן בלתי נמנע, התוצאה היא בליל חסר מיקוד.

ומה לגבי הטכנולוגיה? אין בכתבה פירוט מעמיק, אבל אפשר להתרשם שיש דגש על החדש, אם כי לא ברור אם יש סדר או הגיון בדגש הזה. אנחנו קוראים:

Children to leave primary school familiar with blogging, podcasts, Wikipedia and Twitter as sources of information and forms of communication. They must gain “fluency” in handwriting and keyboard skills, and learn how to use a spellchecker alongside how to spell.
כתבתי "בליל"? יש כאן גם כתיבה ידנית וגם הקלדה (תמלילנות?), ידיעת איות נכונה לצד השימוש בבודק איות. יש מי שיטען שתלמיד שיידע להשתמש בתמלילן כראוי לא יהיה זקוק לכתב יד נקי, ואפילו יוכל להשאיר את "ידיעת" האיות למחשב. הרושם הכללי כאן הוא של פשרה בין קבוצות עניין שונות. ובאשר לטכנולוגיות היותר חדישות, סטאמר מציין, בצדק, שעד שהתלמידים של היום יסיימו את כיתות היסוד Twitter כפי שאנחנו מכירים אותו היום בוודאי יפנה את מקומו לכלי אחר. אבל ההתמקדות בכלים ספציפיים די מוכר, עם תוצאות מוכרות. בתי ספר ש-"מלמדים" את שורות התפריטים והכפתורים של אופיס 2003 מגלים שעכשיו הם צריכים "ללמד" את אלה עבור באופיס 2007. המצב הזה הוא שמביא את סטאמר להעיר בנוגע לפן הטכנולוגי של תוכנית הלימודים האנגלית:
… this particular change to the curriculum seems, on the surface, to be yet another attempt to teach tools instead of concepts.

….

We should be helping our kids understand how to write for the web, to present their ideas, to craft their online image, regardless of the tools.

The emphasis needs to be on the process, not the processor.

אין ספק שהוא צודק. השאלה היא האם, במסגרת האילוצים הפוליטיים השונים שבהם מערכת חינוכית ממוסדת נתונה, אפשר לעשות אחרת.

כשאת אומרת "טכנולוגיה חינוכית" …

ב-Education Week של השבוע מופיע דיווח על ממצאי מחקר על האפקטיביות של תוכנות לשיפור ביצועי תלמידים בקריאה ובמתמטיקה. מדובר במחקר שנערך מטעם משרד החינוך הפדראלי של ארה"ב. אפשר להגיד שהתוצאות אינן מעודדות. לפי הדיווח:
For the second year in a row, a controversial $14.4 million federal study testing the effectiveness of reading and math software programs has found few significant learning differences between students who used the technology and those taught using other methods.
לא רק שכמעט אין הבדלים משמעותיים בין הישגי התלמידים שנעזרו בטכנולוגיה לעומת אלה שלמדו בלעדיה – הממצאים האלה דומים מאד לממצאים של מחקר דומה שנערך לפני שנה. עורכי המחקר קיוו שאולי הפעם, לפחות אצל תלמידים שלומדים אצל מורים שכבר מכירים את התוכנות, הממצאים יהיו מעודדים יותר. אבל אפילו במקרה הזה כמעט לא נמצאו שיפורים.

לא כולם מקבלים את תוצאות המחקר כחד משמעיות. יש מבקרים שמצביעים על ליקויים במתודולוגיה, למשל. אחרים טוענים שלא נבדקו מספיק בתי ספר. סילביה מרטינז איננה מבקרת את המתודולוגיה. היא מסתכלת על המחקר מזווית שונה, וחשובה, מאד. מרטינז בכלל איננה מופתעת מהממצאים, אבל לא מפני שהיא מוצאת פגמים בשיטות המחקר. מבחינתה, היה מובן מאליו שיגלו שהתוכנות שנבדקו אינן מסייעות ללמידה. היא כותבת:

All of these software packages promise to improve student scores in reading and math. But as endless research has proven, drilling kids for tests doesn’t result in significant test score improvement, and has negative long-term results in what students actually retain. It doesn’t matter if we drill more efficiently with expensive software. Doing things that don’t work DOESN’T WORK. How much simpler can this be? As I said last year, the headlines SHOULD read, “Bad Educational Practice Proved Ineffective, Again!”
אבל אין זה אומר שהיא איננה מודאגת. היא מאד חוששת שפרסום ממצאי המחקר יגרום לאנשים לחשוב שהתקשוב בחינוך בכללותו מיותר:
… this will have a chilling effect on creative uses of software. To me, they are as different as zebras and baseballs, but all get lumped together under the banner of educational technology.
היא מצטטת את עצמה במאמרון שהיא כתבה לפני שנה כאשר הממצאים של המחקר הראשון התפרסמו:
Now, every time we talk about kids doing interesting stuff that involves a computer, we’ll get hit with this. Making movies, programming, blogging, collaboration, projects, kids making games, exploring virtual worlds, GIS, Google Earth? What are you thinking, haven’t you heard? Educational Technology Doesn’t Work.
לצערי, אני חושש שהיא צודקת. וזה רק ממחיש שכאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה חינוכית עלינו להבהיר טוב יותר למה אנחנו מתכוונים.

ושוב … לא מטרה בפני עצמה

בדרך כלל אני משתדל לגוון בין הבלוגרים החינוכיים שאליהם אני מקשר. יש, הרי, רבים מאד, ואפילו אם יש רק משהו כמו 100 בלוגים פעילים בתוך קורא ה-RSS שלי, אלה (והבלוגרים שאליהם הבלוגרים האלה מקשרים) מספקים לי מאמרונים מעניינים רבים שעליהם אפשר לדווח, או כאלה שמציתים את המחשבה ומניעים אותי להרהר בכתיבה. לכן, יש אולי משהו טיפה מוזר בכך שזאת הפעם השלישית תוך חודש שאני מקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי.

ווג'וודסקי פתח את הבלוג שלו רק לפני טיפה יותר מחודש, וכבר יש בו מעל 125 מאמרונים. כמובן שלא כולם מעניינים (או, ליתר דיוק, לא כולם מעניינים אותי) אבל לטעמי הוא מצליח די בעקביות להתמקד בעיקר, כך שבאמת מתחשק לצטט אותו. כזכור, המטרה המוצהרת של הבלוג של ווג'וודסקי (Wojewodzki) היא לעודד מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר – לכיתות שמתנהלות כמה שיותר באופן דיגיטאלי. אבל הערך האמיתי של הבלוג איננו בהצעות או בדוגמאות לפעילויות דיגיטאליות, אלא בדגש החינוכי שבו.

מידי פעם המאמרונים שווג'וודסקי כותב נפתחים עם שאלות שקוראיו שואלים. לפני מספר ימים, למשל, שאלת הפתיחה היתה מה הוא מציע לעשות בכיתה כאשר התקשורת נופלת. התשובה שלו הגיונית ביותר:

Well, the only reasonable thing to do is laugh. And read poetry. And have a conversation with the kids. Of course, that's the way a good paperless classroom works anyway.
במילים אחרות (ולמען האמת, הוא איננו זקוק למילים אחרות, ובוודאי לא למילים שלי), אין שום דבר קדוש בפעילות מתוקשבת. העיקר הוא האווירה שנוצרת – עם או בלי תקשורת. ווג'וודסקי מסביר שככל שמשתמשים במשאבים שעומדים לרשותנו, אלה נראים פחות ופחות כמשאבים. הוא כותב, לדוגמה, שלמרות שבלי פטיש ומסמרים אי אפשר לבנות בית, איננו נוהגים לחשוב על בית כ-"מושתת פטיש ומסמר". בסיום המאמרון הוא מביא את הדימוי הזה לכיתה:
It's funny, but if you just walked into my classroom on any given day, you probably wouldn't even realize it was paperless. Most of the time, the kids and I are sitting around a big table talking about the material in class as well as the material of life.

Technology is really just the environment. It's not a goal.

התקופה שלנו היא תקופה שבה התקשוב עדיין איננו מובן מאליו. במידה מסויימת, זה חלק מהקסם של התקופה. עדיין אין דפוסים מוצקים או קבועים לפעילות לימודית מתוקשבת, וזה מעניק לנו תחושה של חלוציות. לא ברור מה יעבוד ומה לא, מה באמת מסייע ללמידה ומה איננו אלא קישוט יפה. יש לנו האפשרות, וגם הזכות, להתנסות ולבדוק. אבל פועל יוצא של הראשוניות הזאת הוא התחושה שאנחנו מתמקדים יתר על המידה בטכנולוגיה עצמה. כאשר נגיע ממש לשלב שבו הטכנולוגיה תהיה פשוט הסביבה שבה אנחנו פועלים, אז נוכל להתמקד בלמידה של ממש.

הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:

Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning–all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
… if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.