קטגוריה: כתיבה

והוא בכלל לא ידע שהוא כותב

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ'רד ווג'וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:
I love using the internet. It is very easy and requires no writing.
ווג'וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג'וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על "כתיבה" התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג'וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו "לימודים".

ושוב על הבלוג והחשיבה

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".
My work on blogs, articles, handbooks, and so on is an invitation to engage in conversation, not a proclamation of what I absolutely know.
סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:

When I write, and even when I speak, I am basically thinking aloud – and readers and listeners are able to follow along.
לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:

Watching others learn is an act of learning.
אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

לכתוב מפני שאני קורא

לפני בערך שבוע, באתר Campus Technology, טרנט בטסון פרסם תגובה למאמר המוכר של ניקולס קאר Is Google Making Us Stupid? (גירסה עברית כאן). המאמר של קאר הופיע לפני יותר מחצי שנה, והוא עורר תגובות רבות. גם מי שחשב שטיעוניו של קאר היו מוטעות או מוגזמות הרגיש שמדובר במאמר חשוב. אבל בבלוגוספירה (ובאינטרנט באופן כללי) חצי שנה הוא פרק זמן די ארוך – מאמרים אחרים כבר מזמן תפסו את אור הזרקורים. היה קצת מוזר לקרוא תגובה שמופיעה דווקא עכשיו.

אינני בטוח עד כמה ההערות של בטסון חדשים, אבל בבלוגוספירה שבה אנשים מוכשרים רבים כותבים, והרבה, לא פעם מה שמושך אותנו איננו בהכרח התוכן, אלא הניסוח. מקורי או לא, בטסון מצליח להעיר מספר נקודות מאד חשובות בדרך שמאד מצלצלת. דיברה אלי במיוחד הפיסקה:

Carr sees only one side of the change we are going through, the loss of book habits. But, for us over our thousands of years of learning, the book is the anomaly, not the Web. The book led us to think that one person could write a permanent compilation of truth. Books lived on over the years, separated from their authors, a single voice, implying that knowledge is a thing or a commodity, creating the legal fiction that one person "owned" the ideas in a book as though the author had grown up in isolation from all other humans and all the ideas had sprung, fully-formed, from his or her brain.
כמובן שבמבואות לספרים רבים שאנחנו קוראים המחבר מביע תודה לרשימה ארוכה של אנשים ומדגיש שהדיונים שהוא ניהל איתם סייעו לו רבות לגבש את רעיונותיו. אבל בכל זאת, משהו מצלצל נכון בדבריו של בטסון. ביסודו של דבר, הבלוגוספירה משדרת לנו שרעיונות אינם שייכים לאדם אחד, אלא מתגבשים תוך כדי התן וקח הרעיוני של הרשת. סימנתי לעצמי שכדאי לחזור למאמר של קאר ולכתוב עליו שוב לאור ההתייחסויות של בטסון.

אבל מספר ימים עברו, ובתקופה הזאת, מה שלא מגיעים עליו מיד זז מהר לתחתית הערימה, וכמעט שכחתי מהכוונות האלו. ראיתי שמספר בלוגרים אחרים כתבו על בטסון (בהתחשב בסוג הבלוגרים שאני בדרך כלל קורא, אין זה צריך להפתיע שאלה הזדהו יותר עם בטסון מאשר עם קאר). אבל כבר התייחסתי כאן לקאר, ונושאים אחרים ביקשו התייחסות. ההתייחסויות שקראתי לא הניעו אותי להעביר את המאמר ממשהו שאני מסמן לשמירה בקורא ה-RSS שלי או שולח לעצמי בדואר (כבר מזמן לא שמרתי משהו בסימניות) למשהו שעליו אני חייב לכתוב. וכך היה, עד שקראתי את המאמרון החדש של קנדס שיבלי.

גם שיבלי קראה את בטסון ובלי לציין עם מי היא מסכימה איתו או עם קאר, היא מציינת שללא ספק הקריאה השתנתה. היא כותבת שהיא מצאה את עצמה מקליקה שוב ושוב בין המאמרים של קאר ושל בטסון וששני המאמרים:

… have me ready to click “write a post” before I finish bouncing between them.
הבעת התחושה הזאת, שתוך כדי הקריאה היא כבר צריכה לכתוב משהו, היא בצעם העיקר של המאמרון שלה. מצד אחד היא מסכימה עם קאר שבמידה רבה הקריאה, בהשפעת האינטרנט, הפכה ל-power browsing, אבל מצד שני היא מזדהה עם בטסון שטוען שהקריאה ברשת, לעומת הקריאה בספרים, מחזקת את החשיבה הביקורתית. אבל שיבלי היתה מורה בכיתה שנים רבות, והיא קוראת את המאמרים עם עיניים של מורה. היא כותבת:
I would go even further and say that reading has become an invitation to DO something.
שיבלי בעצם אומרת שלפני הרשת הקריאה נשארה קריאה, פעולה פרטית בין אדם לעצמו, ואילו בעידן הרשת, הקריאה דוחפת אותנו לעשות משהו – בעיקר, לכתוב. היא כותבת על הנסיון שלה כמורה בכיתות יסוד לתלמידים מחוננים. בכיתה היו שני סוגים של קוראים – אלא שהיו צריכים לספר על כל דבר שהם קראו, ואלה שספגו את הכל, אבל לא הרגישו שום צורך או רצון לספר לאחרים. החוויה הפרטית הספיקה להם. היא מביעה את התחושה שהרשת יכולה להוות מרחב שבו שני סוגי הקוראים האלה יבואו לביטוי מועיל. אלה שמשתפים יכולים לעשות זאת בצורה שלא יפריע לאחרים, והספוגים יוכלו להמשיך לספוג עד אשר הם מרגישים את הרצון או את הצורך לשתף. (אני בוודאי אינני דוגמה טובה לספוגים של שיבלי, אבל רק אחרי שקראתי מספר התייחסויות לקאר ולבטסון הרגשתי שעלי לכתוב עליהם.)

שיבלי מסיימת את המאמרון שלה עם סיפור קצר מהתקופה שבה היא היתה סטודנטית:

I once had a prof who always asked, “Now what will you DO with it?” as he handed back a good paper. The web (and email and RSS feeds and Facebook and cell phones…) asks that every time we READ.
והנה, אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה, הייתי חייב גם אני לכתוב.

שיפרחו מאה התייחסויות

לפני כשבוע כתבתי כאן על מאמר של קתרין ינסי על "הכתיבה במאה ה-21". כתבתי שינסי רואה בכלים האינטרנטיים החדשים מנוף לעידוד הכתיבה, ולהענקת מעמד מכובד יותר של הכתיבה בחיינו. אתמול אסתי דורון, בבלוג שלה, המשיכה את ההתייחסות למאמר. במרחב הבלוגי כל אחד מגלגל רעיון בציפייה, או בתקווה, שהוא יגיע לאחרים שיידעו לעבד אותו לצרכים שלהם. אני ציינתי שקראתי את המאמר של ינסי דרך קישור שנשלח אלי, ואסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר דרך הבלוג הזה. מאוחר יותר מצאתי מספר התייחסויות למאמר בבלוגים שאני בדרך כלל קורא, אבל בגלל עומס עניינים הגעתי אליהם רק בשבוע ויותר של איחור. כנראה שהמאמר הצליח להרשים רבים, וטוב שכך.

האם חשובה שרשרת המסירה? אישית, מחמיא שאסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר של ינסי דרכי, אבל אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי נעלב. העיקר הוא ההתייחסות, והחשיפה לחשיבה של אחרים. דרך תגובה למאמרון ההוא כאן הגעתי, למשל, לבלוג של ניקי אהרוניאן, בלוג שלא הכרתי בכלל, למרות שניקי, שכותבת באנגלית, גרה בארץ ועוסקת ברבים מאותם הנושאים שמעסיקים אותי. בבלוג שלה, גם ניקי כתבה על המאמר של ינסי, ובמאמרון שלה היא מעירה נקודה חשובה מאד:

As I experiment with blogging in the classroom, I am convinced that that has the potential to form part of a new curriculum which takes into account that writing has changed, is changing and that many of our students are actually writers.
נעים לי ללמוד שהשינוי הזה מתרחש אצל התלמידים שלנו – אבל כמובן שלא רק אצלם זה קורה. התגלגלות המאמר של ינסי, מקורא לקורא וממתייחס למתייחס, מצביעה על שינוי דומה אצל מבוגרים. השינוי אולי קטן, אבל הוא משמעותי. אסתי כותבת שמיד עם קריאת המאמרון שלי, היא התחילה ליצור התייחסות – התייחסות שנרקמה תחילה בראש שלה, אך הפכה, כמובן, למאמרון חדש בבלוג. אצל כולם ההתחלה הזאת די מוכרת – כולנו מגבשים לעצמנו תובנות לאירועים ולהתרחשויות סביבנו. אבל ההמשך עדיין איננו תופעה נרחבת, אם כי בעידן הדיגיטאלי היא נעשית יותר ויותר נפוצה. אסתי גיבשה את התובנות שלה דרך הכתיבה האישית/ציבורית של הבלוג. היא כותבת:
מניסיוני אוכל לומר, שהכתיבה בבלוגספירה העצימה אותי מאד, גרמה לי להתפתח מקצועית ולתקשר באמצעות הרשת עם אנשים שמעולם לא הכרתי העוסקים בתחומים המשיקים לשלי.
אנשים שאינם בלוגרים נוהגים לחשוב שיש משהו נרקיסיסטית בכתיבה הזאת, כאילו מי שכותב בלוג עסוק רק בעצמו. אבל אסתי מיטיבה לתאר את המרחב הבלוגי, מרחב שבו אנחנו קוראים וכותבים, ומגלגלים רעיונות על מנת לגבש את חשיבה של עצמנו ותוך כדי כך לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. וזאת בעצם הכתיבה שעליה ינסי כותבת במאמר שלה. אסתי מסיימת את המאמרון שלה בהבאת משאלה:
הייתי רוצה לראות עוד ועוד מורים שנכנסים למהלך, (ו)פותחים בלוגים …. הייתי רוצה לראות עוד מורים שחווים התפתחות מקצועית בעקבות הכתיבה, התפתחות שבוודאי תקרין גם על תלמידיהם.
אני, כמובן, משוחד. אבל אני משוכנע שהסיפור הפשוט הזה על גלגוליו של רעיון, ועל המקום שהכתיבה יכולה לתפוס בחיים שלנו, צריך לשכנע מורים שאכן כדאי להם להצטרף למרחב הבלוגי שעליה אסתי כותבת – גם בשביל תלמידיהם, וגם בשבילם עצמם.

הכתיבה במבט היסטורי

דרך המלצה מראובן וורבר הגעתי למאמר של קתרין ינסי – Writing in the 21st Century. ציינתי כבר פעמים רבות שכותרות שמכריזות על כישורים אלה או אחרים שהם ספציפיים למאה ה-21 מעוררות בי חשד. אבל כאשר התחלתי לקרוא את המאמר הזה נוכחתי לדעת שאין כאן סתם שינוי אדרת. ינסי, פרופסורית לאנגלית באוניברסיטה במדינת פלורידה, איננה טוענת שהיא ממציאה משהו חדש. על מנת להסביר כיצד היא רואה את הכתיבה היום, בעידן הדיגיטאלי, היא חשה צורך לסקור את ההיסטוריה של הכתיבה (היא משתמשת במילה composing). היא בוחנת כיצד הכתיבה של היום גם דומה וגם שונה מבעבר, ומביאה המלצות לגבי הקניית הכתיבה אצל תלמידים.

ינסי טוענת שלהבדיל מהקריאה, הכתיבה מעולם לא תפסה מקום של כבוד בבית הספר. היא מסבירה שבין היתר זה מפני שציבור שידע לקרוא יכול היה לקבל פקודות, ולכן הקריאה היתה אמצעי לשליטה. לעומת זאת, אי אפשר לשלוט בכתיבה. היא מצטטת את מונהן ואת סאל (במאמר שהתפרסם לפני יותר מעשרים שנה שאצטרך לבדוק):

Society has focused on children as readers because, historically, it has been much more interested in children as receptors than as producers of the written word.
ינסי מביאה מספר סיבות שעשויות להסביר למה בתרבות שלנו הכתיבה איננה זוכה לאותו כבוד כמו הקריאה. בין היתר היא טוענת שהקריאה מזוהה עם תחושה של חמימות ושל משפחה, ואילו הכתיבה מזוהה עם אי-נעימות. בנוסף, היא מציינת ש:
Writing has historically and inextricably been linked to testing.
היה לי מעניין ללמוד שמבחינה היסטורית מבחנים בכתב התפתחו בבתי הספר, כנראה, כדי להבטיח אובייקטיביות. ינסי מסבירה שהוראס מאן, אחד מחלוצי החינוך הציבורי בארה"ב במאה ה-19, דגל במבחנים בכתב מפני שהוא הרגיש שבמבחנים בעל פה הבוחנים הושפעו מדעות קדומות כלפי הנבחנים. אבל אפילו אם הסיבה הראשונית היתה חיובית, בימינו התוצאה היא שתלמידים מרגישים שהם כותבים רק על מנת לענות על מבחנים, או להכין עבודות.

במקומות שונים במאמר שלה ינסי מזכירה לנו שבכל תקופה אנשים כתבו מחוץ לבית הספר – חיילים הביתה, אסירים מבתי כלא, מאמינים בשוליים של ספרי תפילה, ועוד. וזה בעצם מביא אותה לקביעה המרכזית שלה: המחשב האישי, התקשוב, וכלי Web 2.0 יוצרים מצב שבו הכתיבה (ה-composing) יכולה לשוב ולתפוס מקום של כבוד בחיינו, ולא רק בבית הספר:

With digital technology and, especially Web 2.0, it seems, writers are *everywhere* – on bulletin boards and in chat rooms and in emails and in text messages and on blogs responding to news reports and, indeed, reporting the news themselves as I-reporters. Such writing is what Deborah Brandt has called self-sponsored writing: a writing that belongs to the writer, not to an institution, with the result that people—students, senior citizens, employees, volunteers, family members, sensible and non-sensible people alike—want to compose and do—on the page and on the screen and on the network – to each other.
לפי ינסי, רכישת הקריאה בעבר התפתחה במה שהיא מכנה מבנה פירמידי – קודם כל רכשו את הקריאה המודפסת, אחריה את הקריאה הדיגיטאלית, ולבסוף את הקריאה המרושתת. אבל היא טוענת שהיום אין משמעות למדרג הזה. היום, כולם נרכשים ביחד. והיא טוענת שכך צריך להיות גם עבור רכישת הכתיבה:
When teaching children to write in print, we don’t insist that they spell every word correctly before they are allowed to write a sentence; we don’t expect perfect paragraphs before they are allowed to write a story. We expect complex thinking to develop alongside and with beginning skills.
אם הבנתי אותה נכון, ינסי איננה טוענת שהכתיבה היא מיומנות של המאה ה-21, אלא שהכלים שעומדים לרשותנו במאה ה-21 מאפשרים לנו להחזיר לכתיבה מקום של כבוד בתרבות שלנו. וזה שימוש של המילים היותר מדי שגורות בסביבה החינוכית "המאה ה-21" שאיתו אני יכול להזדהות.

צריך או לא צריך?

כיאה לתחילת השנה האזרחית, לוסי דה-לה-ברר סוקרת השבוע בבלוג Infinite Thinking Machine את רשימת ההבטחות שלה לעצמה בתחום התקשוב בחינוך משנת 2007. היא כותבת שהרשימה שלה נועדה להבטיח ש:
no child was left behind in a digital age
מדובר, ללא ספק, במטרה ראוייה. דה-לה-ברר כותבת שבמספר מאמרונים עתידיים היא מתכוונת לבדוק עד כמה ההבטחות שלה לעצמה מלפני שנתיים התגשמו. המאמרון הראשון מוקדש להבטחה לעדכן רשימת קישורים לאתרים שמפתחים כישורי הקלדה עיוורת, ולקדם את ההקלדה העיוורת אצל כל התלמידים.

עד לפני שנה או שנתיים, הייתי מריע בקול לקריאת הבטחה כזאת. פעמים רבות מדי ראיתי תלמידים (ומבוגרים) שאינם מצליחים להביע את עצמם בסביבה הדיגיטאלית מפני שזמן רב מדי מתבזבז באיתור האותיות המבוקשות על המקלדת. (החלום של הקלדת טקסט בקצב המחשבה, ראוי ככל שיהיה, נראה לי כבלתי מציאותי לחלוטין.) נכון שאצל רבים מאותם תלמידים קצב הכתיבה בעפרון על נייר גם איטי למדי. אבל נדמה לי שדה-לה-ברר צודקת כאשר היא טוענת שהדרישה לכתוב טקסטים יותר ויותר ארוכים גדלה כל הזמן, ואצל תלמידים שאינם רוכשים את ההקלדה העיוורת הפער בין מה שנדרש ומה שהם מסוגלים לעשות הולך וגדל. לכן, קל לי להזדהות עם דה-לה-ברר כאשר היא כותבת שהיא תמשיך להנחות מורים בדרכים לפיתוח כישורי הקלדה:

I'm going to continue to mentor our new generation of elementary teachers in the technique of teaching keyboarding – so that no child gets left behind in an increasingly digital world because they can't keyboard….
ההצהרה הזאת של דה-לה-ברר מופיעה אחרי שהיא מציינת שהיא מכירה את הטענה שבימינו מיומנות ההקלדה נרכשת באופן "טבעי", ללא צורך בהדרכה מיוחדת. דה-לה-ברר אינה מקבלת את הטענה הזאת. אני, לעומתה, כבר אינני בטוח לגביה. בשנים האחרונות צפיתי באצבעות של תלמידים רבים שללא שום הכשרה פורמאלית מצליחים להקליד בקצב משביע את הדעת.

בנוסף, וכפי שציינתי כאן בעבר, כלל לא בטוח שהמקלדת הסטנדרטית של היום תאריך ימים בתור האמצעי הנפוץ ביותר ליצירת טקסט דיגיטאלי. אינני מכיר תוכניות לימודים שמלמדות את השימוש במקשים של הטלפון הסלולארי להקלדת טקסט, אך משום מה, תלמידים מצליחים לשלוח מסרונים בקצב מרשים ביותר. יכול להיות ששעות שיוקדשו להוראת ההקלדה העיוורת יתגלו כמבוזבזות כאשר אמצעי אחר, או סדר אחר של המקלדת, יהפוך לסטנדרט. וחשוב לזכור את הלקח של הצלחת המסרונים – כאשר יש לתלמיד משהו שהוא באמת רוצה להגיד, הוא כנראה מסוגל לרכוש את המיומנות שמאפשרת לו לעשות זאת.

לוסי דה-לה-ברר מבטיחה לעצמה להמשיך לפתח את מיומנות ההקלדה של תלמידים. נדמה לי שאני, שעדיין קשור (אפילו רגשית) למקלדת הסטנדרטית, ולהקלדה עיוורת, צריך להבטיח לעצמי לבחון את החלופות.

סיפור שצומח מתנאיי השטח

לפני חצי שנה דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים שבה מורה בריטי, מחנך בכיתה ה', כתב על הנסיונות שלו בשימוש במסמכים של גוגל בכיתה. כתבתי אז שתחילה חשתי שאותו מורה מדגיש יתר על המידה את הטכנולוגיה, ואילו כאשר קראתי את הסידרה במלואה הבנתי שמדובר ב-"מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז". השבוע שמחתי למצוא סידרת מאמרונים חדשה של אותו מורה, טום בארט. הפעם הוא מדווח על השימוש ב-Google Earth כאמצעי לעידוד הכתיבה היצירתית של תלמידיו. באופן דומה למה שחשתי לפני חצי שנה, תחילה חששתי שהשימוש ב-Google Earth נבע מהרצון להשתעשע בטכנולוגיה חדשה, ולא שירת צורך אמיתי. אבל בהמשך השתכנעתי שיש כאן נסיון מעניין ביותר לגייס כלי חדש על מנת לעזור לתלמידים לכתוב.

נכון להיום הופיעו ארבעה מאמרונים בסידרה החדשה הזאת של בארט. במאמרונים האלה הוא סוקר את השלבים השונים של הפרויקט. בארט החליט שתלמידיו יכתבו על הבריחה מדודותיו של ג'יימס, גיבור ספרו של רואלד דאל, "ג'יימס והאפרסק הענקי". הוא מסביר שאחרי שהוא עיין בשטחים שונים ב-Google Earth הוא בחר בית שנראה לו מתאים להיות בית הדודות, והציג את הבית לתלמידיו כנקודת הפתיחה של הפרויקט. בהמשך, הוא והתלמידים סימנו תחנות שונות בציר הבריחה.

בארט מדגיש שהוא רצה שהסיפור כולו יתרחש בתוך Google Earth, ולא רק שהכלי ישמש כקרש קפיצה לכתיבה. הנקודה הזאת לא היתה ברורה לי. לא הבנתי למה השהות בתוך Google Earth היתה חשובה לו. אבל בהמשך הבנתי שהכוונה שלו היתה שכאשר "קוראי" הפרויקט ייכנסו ל-Google Earth הם יוכלו לעקוב אחר ציר הבריחה, ולקרוא וגם לשמוע את המילים שהתלמידים חיברו לתנאיי השטח שנראים שם. גם אחרי שהבנתי את הכוונה הזאת לא השתכנעתי שציון מקומות נבחרים על מפה יכול להוביל לכתיבה יצירתית טובה. אבל במאמרון הרביעית בסידרה בארט מתייחס גם לחשש הזה:

The use of the mapping in this story has provided us with a structure through the escape route we chose and also it has provided us with a rich visual stimulus for story content. The bushes James has to break through in his bid for freedom have caused scratches and bruises and ripped his clothing. The building site we have seen has caused James to be covered in dust and mud. In our story he hides between two large lorries and we stretched out with our senses (Jedi style!) and saw workmen chatting on a tea break, heard drills banging into the ground and the smell of diesel fumes from machinery. All of this has been generated from studying the satellite imagery in our story location.
במילים אחרות, בארט מנצל את השטח שהתלמידים רואים דרך Google Earth כדי להזין את דמיונם, ובהמשך, להעשיר את אוצר המילים שלהם. הוא מסביר שההתייחסות לתנאיי השטח של ציר הבריחה הובילה לבניית פלקט שעליו הודבקו מילים הקשורות לבריחה. נוצר:
… a bank of good vocabulary for the escape, which we have on our WOW WORD display. Through discussion and thesaurus work we have gathered lots of verbs and adjectives that have already proven valuable for the children to use in their stories.
בארט מקדיש חלק מהמארונים האלה לבעיות הטכניות שמתעוררות בכיתה, ולדרכים שהוא מציע כדי לפתור אותן. מתיאורי הבעיות האלו ברור שהשימוש בטכנולוגיה כמו Google Earth יוצר קשיים שאינם קיימים בכיתות שאינן מנצלות טכנולוגיות כאלו, ולכן ההתייחסות לטיפול בבעיות האלו מוצדקת. אבל נדמה לי שהנקודה המרשימה ביותר בסידרה הזאת היא העובדה שבארט נשאר נאמן למטרה הלימודית המוצהרת שלו – שיפור איכות הכתיבה של תלמידיו. לשם כך הוא מוצא דרך מקורית להשתמש בכלי שהיה יכול להשתלט על הפרויקט ולהסיט אותו מייעודו המרכזי. ממה שהצלחתי לקרוא נכון להיום, מדובר בדוגמה מרשימה שבה יש שימוש נרחב בכלים חדשים, ובכל זאת הפדגוגיה באמת מובילה את הטכנולוגיה.

למען האמת, לא כל כך איכפת לי

ויל ריצ'רדסון כותב על כך שאנשי חינוך רבים מתעקשים לשמור על התלות שלהם בנייר. הוא מספר על שיחה שהתנהלה בינו לבין האחראית ליום עיון בית ספרי שהוא היה אמור להעביר. האחראית ביקשה ממנו לשלוח אליה את תוכנית יום העיון בדואר אלקטרוני כדי שהיא תוכל לשכפל עותקים ולחלק אותם למשתתפים. ריצ'רדסון כותב שהוא סירב בטענה שלא היה בזה צורך:
“No, I mean it,” I said. “We’re going to be spending the whole day online; there is no reason to bring paper.”
כבר לפני יותר מעשור, בהשתלמויות שהעברתי, נהגתי להסביר למשתלמים שבמקום לרשום לעצמם הערות בפנקסי הנייר שלהם, עדיף פשוט לפתוח קובץ וורד, להקליד כל מה שנראה להם ראוי לזכור, ובסוף היום לשלוח את הקובץ לעצמם בדואר. לשמחתי, יותר ויותר אני פוגש אנשים שעושים זאת. זכור לי יום עיון מלפני שנה בו התיישבתי ליד מחשב פנוי והקלדתי רשמים מההרצאות ששמענו. לידי היו שתי משתתפות שלא הכרתי שעשו את אותו הדבר. להפתעתנו, כאשר ניסינו להתחבר לדואר שלנו לשלוח לעצמנו את הקבצים, גילינו שהדואר חסום. לבסוף נכנסתי לקבוצת דיון שניהלתי והעליתי אליה "הודעות" שכללו את קבצי הוורד. אחרי ששלושתנו הורדנו את הקבצים מהבית, הסרתי את ההודעות מהפורום.

נדמה לי שהסיפורים האלה מראים שאני דוגל בדיגיטאליות. אבל למרות שאני ממשיך, במידה הולכת וגדלה של הצלחה, לשכנע אנשים לוותר על הנייר לטובת אמצעיי רישום דיגיטאליים (וביסודו של דבר, בלוג אינו אלא פנקס רשמים), למדתי להכיר בעובדה שכל האמצעים כשרים. כיס החולצה שלי תמיד מלא בפתקים שמכילים קטעי מחשבות, תזכורות לעצמי, ולצערי גם מספרי טלפון ללא שמות מזהים לידם. למרבית הפתקים האלה יש מקבילים בביטים – על פי רוב בדואר הגוגל שלי. אני יודע שאם אני יכול לזכור אפילו פריט קטן מתוך משהו שאני רוצה לאתר, החיפוש יאפשר לי למצוא את מה שאני רוצה. ובכל זאת, אני כותב לעצמי פתקים שגודשים את הכיס – פחות מאשר זה עניין של צורך בגיבוי, זה פשוט עניין של לשמור על כל האופציות פתוחות. לא תמיד יש לי מקלדת בהישג יד, אבל תמיד יש עט בכיס.

ריצ'רדסון כותב על הבזבוז אשר בפנקס האישי שאיננו משרת אחרים:

At one planning session I was in a few weeks ago, twenty people were all furiously scribbling down notes on their pads, filling page after page after page. The same notes, 20 times. (I’d love to know where those notes are now.) At the end of the session, I gave everyone a TinyUrl to a wiki page where I had stowed my observations and asked them to come in and add anything I missed. Two people have.
נדמה לי שההערה הזאת נובעת מאי-הבנה בסיסית של הסיבה שבגללה אנשים כותבים במחברות שלהם בשיעורים, או בימי עיון. ריצ'רדסון אמנם כותב שמדובר בעשרים עותקים של אותן הערות, אבל זה איננו נכון. כל הערה היא הערה אישית – נסיון של האדם המסויים שרשם אותה ליצור משמעות אישית ממה שהוא שמע. כמו-כן, ריצ'רדסון מהרהר שהוא היה רוצה לדעת היכן אותן הערות נמצאות עכשיו, רמז לכך שבעצם אין לפתקה האישית שום שימוש חוזר. גם כאן, לדעתי הוא מפספס את העיקר. אני מניח שהרוב הגדול של המשתתפים שרשמו הערות לעצמם לא עיינו בהם שוב, ואפילו לא התכוונו לעשות זאת. הערך העיקרי של כתיבת הרשמים נמצא בחשיבה שמתרחשת תוך כדי הכתיבה.

לא פעם אני חש שחסידי הדיגיטאליות (ואני ביניהם) נעלבים כאשר שבסביבות עתירות טכנולוגיה הם רואים אנשים שכותבים לתוך מחברות נייר. הרי אחרת, קשה לי להסביר למה הדיון הזה עולה שוב ושוב, במקום פשוט שנכריז "על טעם וריח …". בעת כתיבת המאמרון הזה היו כבר כמעט 30 תגובות למאמרון של ריצ'רדסון, וכמעט כולן הביעו תסכול על כך שמורים ממשיכים לאחוז בעט ובנייר, למרות שאין ספק שהביטים עדיפים. מגיב אחד מצליח להתעלות על התסכול הזה ומציין את היתרון של הביטים על הנייר:

the real point centers around how the work can be accessed and reused once it has been stored. Paper offers fewer options than digital, but we all knew that already.
אני מסכים שלעומת הביטים, לנייר יש פחות אופציות מבחינת הגישה והשימוש החוזר. אבל זה נכון רק עבור אנשים שלמדו איך לנצל את היכולות של הביטים. מה לעשות – יש עדיין אנשים לא מעטים שעבורם העט והנייר עדיין עדיפים. ואם העט והנייר מסייעים להם להרהר ולעשות סדר במחשבות, אז הכלים האלה יעילים יותר מאשר הכלים הדיגיטאליים שבהם הם עדיין לא שולטים. כמובן שאשמח לעזור לאנשים האלה להכיר את היתרונות של הדיגיטאליות, אבל לא אתווכח איתם אם הם בוחרים בכלי אחר.

האם כולנו יכולים לכתוב?

לפני שבוע ראובן ורבר שלח לי קישור למאמר מהנה ביותר – The Term Paper Artist – וידוייו של אדם שבמשך מספר שנים התפרנס מכתיבת עבודות לפי הזמנה להגשה בבתי ספר ובקולג'ים. המאמר גדוש בסיפורים פיקנטיים על סטודנטים שהיו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקבל עבודה מוכנה להגשה כאשר ברור היה שלא היה להם מושג מה נלמד בקורסים שבהם היו רשומים, ולא הבינו בכלל כיצד לכתוב עבודה.

בין סיפור לסיפור יש במאמר גם כתב אישום חריף כלפי מוסדות להשכלה גבוהה שמוכנים לקחת כסף מסטודנטים ולרשום אותם כלומדים מן המניין למרות שהסיכוי שהם יסיימו את לימודיהם בהצלחה ויקבלו תעודה היה קלוש מלכתחילה. בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים על הנושא הזה – האם ההשכלה הגבוהה מתאימה לכולם – ומדובר בנושא חשוב אבל גם בעייתי. הנושא מתקשר יותר מדי בקלות לגישות שגולשות לאליטיזם, ואפילו לגזענות, דוגמת זו של צ'רלס מורי (מאמר די חדש מאת מורי – The Age of Educational Romanticism – מועתק במספר אתרים ברשת).

למרות שנהניתי מאד מהמאמר, לא חשבתי שאכתוב עליו כאן (ואם מותר לי וידוי קטן, הדברים שעליהם אני כותב כאן הם אחוז קטן מכל מה שאני מצליח לקרוא, ויש גם המון שאינני מספיק לקרוא שבוודאי ראוי לקריאה ולהתייחסות). אבל משהו שטים סטאמר כתב על אותו מאמר אתמול העלה זווית חינוכית ששכנע אותי שבכל זאת כדאי להקדיש לו מספר פיסקאות. כמו רבים אחרים, סטאמר שואל אם באמת רצוי שכל בוגר תיכון ימשיך לקולג', אבל בהמשך, הוא שואל שאלה שמחפשת את שורש הבעיה במקום אחר:

Or it could be that teachers need to reconsider whether the “classic” term paper is still a valuable learning experience in a time when finding one is just a Google away.
אינני בטוח שהבעיה קשורה לעידן החיפוש המהיר באינטרנט. תלמידים וסטודנטים התקשו לכתוב עבודות גם לפני שגוגל אפשרה להם למצוא אחת מן המוכן, או להרכיב אחת בהעתקה והדבקה, בקלות רבה כל כך. כותב המאמר המקורי מזהה את הבעיה במקום אחר, מקום שנראה לי כהגיוני יותר:
I know why students don't understand thesis statements, argumentative writing, or proper citations.

It's because students have never read term papers.

הציפייה שסטודנט שמגיע לקולג' יהיה מסוגל לכתוב עבודה שמפתחת רעיון בצורה עקבית, כאשר הוא כמעט מעולם לא קרא כתיבה מהסוג הזה, ובוודאי לא זכה להדרכה על כיצד לקרוא כתיבה כזאת, איננה הגיונית. סטאמר בוודאי צודק שהמציאות האינטרנטית מחייבת אותנו לשקול מחדש את סוגי העבודות שיש לדרוש מתלמידים ומסטודנטים. אבל גם אם דרוש שינוי בסוג העבודות, ספק אם גם אלה ייכתבו בהצלחה בלי הדרכה מתאימה. עבודה כתובה שונה מדיווח בקול רם. היא דורשת מבנה וארגון שונים מאשר הדיבור. ובוודאי קשה ללמוד לכתוב עבודה מבלי לקרוא עבודות ובדרך הזאת להפנים את סגנונן הנכון. אולי יש מקום להרהר כאן בעניין השימוש בבלוגים בתהליך הכתיבה. מצד אחד, הבלוג יכול לשמש בסיס לאיסוף ולארגון המחשבות. הוא יכול להוות מרחב שבו הגרסאות הראשונות של עבודה מתחילות לקבל צורה. אך לעומת זאת, הוא יכול לתת לגיטימציה לפרסום של מה שעדיין איננו מוכן לפרסום.

אינני בטוח שבתי ספר יתחילו בקרוב ללמד איך לכתוב עבודות (עם או בלי הסיוע של בלוגים), אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שעד שהם יעשו זאת, אנשים כמו ניק מאמטס, שכתב את המאמר המהנה הזה, יוכלו להמשיך להתפרנס.

כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת

בשבוע האחרון קורא ה-RSS שלי לא פעל כראוי. משום מה, מספר בלוגים לא התעדכנו בו, ולא ידעתי אם השתיקה הממושכת של מספר בלוגרים נבעה מזה שהם יצאו לסוף שבוע ארוך (דבר לגיטימי בפני עצמו) או מהתעייפות החומר (גם לגיטימי) או מבעיה טכנית. כאשר השתיקה נמשכה מעבר לזמן סביר (יש בלוגרים שבאופן עקבי כותבים כל יומיים, ולכן אחרי זמן די קצר מתחילים לחשוש) הקלקתי על הבלוגים עצמם, וגיליתי שאכן יש בעיה טכנית, ושמספר די מכובד של מאמרונים חיכה לקריאה.

כל הסיפור הזה בא על מנת להסביר למה רק היום הגעתי למאמרון בבלוג של טים שטאמר מה-28 לספטמבר – 21st Century Keyboarding Skills. הנושא הוא, הרי, די אהוב עלי, ולו קראתי את המאמרון לפני שבוע, בוודאי הייתי כותב עליו כבר אז.

למדתי הקלדה עיוורת עוד בכיתה ח', ומאז האצבעות שלי מרגישים בבית על המקלדת. כאשר עליתי ארצה, עם מזוודה ביד אחת, ומכונת כתיבה קטנה ביד שנייה, אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה היכן אפשר להשיג מכונת כתיבה בעברית. (לפני יותר מ-25 שנה ירשתי IBM Selectric דו-כיווני ממישהו, ואני מודה שביני לבין המכונה ההיא התפתח קשר הדוק ועמוק.) עד לפני מספר שנים הייתי משוכנע לחלוטין שההקלדה העיוורת היא מיומנות שחייבת להילמד בבית הספר. אבל באופן אולי פרדוקסאלי, הנגישות של התמלילן, והזמינות של מכשירים רבים אחרים שמאפשרים הכנת טקסטים דיגיטאליים, הובילו לספקות אצלי בנוגע לנחיצות ההקלדה העיוורת. נדמה לי שמשהו דומה קרה לסטאמר.

צילום: אוליבר קורמיס – CC, מתוך:
http://en.wikipedia.org/wiki/IBM_Selectric_typewriter
המאמרון של סטאמר צמח מארבעה ימים של ישיבות של צוות ההדרכה בבתי הספר היסודיים במחוז בו הוא עובד. שאלה אחת שעלתה לדיון בישיבות האלו היתה מתי מתאים להתחיל ללמד כישורי הקלדה. סטאמר מציין שמפני שהוא הרגיש שהוא היה בדעת מיעוט, ושדעתו לא זכתה להתייחסות הראויה, הוא החליט לכתוב על הנושא בבלוג שלו. הוא בוודאי מלגלג לעצמו כאשר הוא מסביר את ההחלטה להעלות את מחשבותיו לבלוג שלו:
I added my opinions to the mix, of course, but I’m pretty sure I was in the minority. Which is why I’m throwing out my thoughts here where everyone else can ignore them. :-)
לדעתו של סטאמר, שיעורי הקלדה הם שרידים של תקופה שכבר שייכת להיסטוריה, תקופה שבה תיקון שגיאות הקלדה היה כרוך בזמן ובמאמצים, ותמיד לכלך את הדף. בתנאים ההם היה חשוב ללמוד להקליד במינימום של שגיאות. אבל היום, זמינות התמלילן יוצרת מצב שבו קל מאד לתקן שגיאות (לפעמים התמלילן אפילו עושה זאת בעצמו). בנוסף, עד שמה שאנחנו כותבים איננו גמור, נקי ומסודר, אין צורך לשלוח אותו למדפסת. לאור זה, נראה לו שההקלדה העיוורת עיבדה חלק משמעותי מחשיבותה. סטאמר מוסיף שבעניין מהירות ההקלדה, בני הנוער של היום מיומנים מאד בהכנסת מסרונים לטלפונים במהירות בזק, ולכן הוא איננו חושש שהם אינם יכולים להקליד במהירות בעת הצורך.

אחד המגיבים למאמרון הזה מציין שאנחנו חיים בתקופה שבה אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום. כבר היום, למשל, קיימים יישומים מאד מוצלחים לזיהוי קול והפיכת הדיבור לטקסט מתומלל (באנגלית לפחות) כך שאין כבר סיבה להקליד, אלא פשוט לדבר לתוך התמלילן. אני חייב להודות שמדובר בטענה די משכנעת, אם כי אני יכול לתאר לעצמי תנאים מסויימים, הרצאה באוניברסיטה למשל, שבהם סטודנט לא יוכל לרשום לעצמו הערות על דברי המרצה באמצעות יישום מבוסס דיבור. יכול להיות ששיקול כזה הוא שמביא את טום הופמן, שגם הוא מגיב למאמרון של סטאמר, לכתוב שההקלדה העיוורת היא עדיין אחת ממיומנויות האוריינות החשובות. הופמן כותב שלא יתכן שתלמידים יסיימו בית ספר תיכון בלי שהם למדו הקלדה עיוורת.

אני מודה שאני חש אמביוולנטיות רבה כלפי הנושא. אני בוודאי מסכים שבעידן התמלילן הצורך בהקלדה ללא שגיאות הולך ופוחת. אבל אינני משוכנע שערכה האמיתי של ההקלדה העיוורת נמצא בצמצום שגיאות.

מחשבות רבות מתרוצצות בתוך הראש שלנו בלי הפסקה. מעטים מאיתנו מסוגלים לבטא את המחשבות האלו בצורה צלולה ומגובשת מבלי שנעביר אותן לנייר או לפורמט דיגיטאלי. הנייר והצג מסייעים מאד בעריכה ובפיתוח הרעיונות שלנו, והיכולת להחצין אותם במהירות, לפני שהם חולפים או מתמזגים עם אחרים, נחוצה לנו מאד. אפשר לקוות שאמצעים לזיהוי קול עוד יסייעו בתהליך הזה (אלקטרודות על המוח, במיוחד בשעת מקלחת, גם לא יכולות להזיק), אבל נדמה לי שיש עוצמה מיוחדת בכתיבה, עוצמה שלא נמצאת בהבעת רעיונות בקול רם. אין זה אומר שהמקלדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא המילה האחרונה בהפיכת מחשבות לטקסט מתומלל, אבל נכון להיום, נדמה לי שהיא האמצעי הטוב ביותר שיש לנו. וזאת סיבה מספקת כדי שנמשיך ללמד הקלדה עיוורת.