קטגוריה: למידה

כתבה חדשה בירחון Wired מדווחת על אוניברסיטה בטקסס שחילקה מכשירי iPhone לכל הסטודנטים שהתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם. המשפט הפותח של הכתבה מתארת את הרעיון הכללי:

לא מדובר בפרויקט חדש – לפני שנה Wired פרסמה כתבה קצרה על ההתחלה של הפרויקט. האוניברסיטה בטקסס טוענת שהיא הראשונה בארה"ב שמחלקת מכשירי iPhone (או, לפי בחירת הסטודנטים, מכשירי iPod Touch) לכל 1000 הסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם בשנה הקודמת. יתכן שזה נכון, אם כי יש מפעלים דומים במספר הולך וגדל של מוסדות להשכלה גבוהה.

מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:

הסטודנטים בוודאי צדקו – אם המטרה של רישום דברי המרצה בעת שיעור היא העברת מספר פריטי מידע למחברות של הסטודנטים, מדובר בפעולה מיותרת. יש דרכים מהירות ויעילות יותר להעביר מידע למחברת, וכמובן שבכלל לא ברור שההעברה הזאת נחוצה. אם היא כן נחוצה, מרצים יכולים לחלק לסטודנטים סיכומים של השיעורים שלהם (אם בנייר, או כקובץ דיגיטאלי), או להעלות את המצגות שהם הכינו לשיעור על אתר עזר של הקורס. ללא ספק, המידע שבסיכומים האלה יהיה מדוייק ואמין יותר מאשר מה שהסטודנטים ירשמו בעצמם. אבל איננו מבקשים מסטודנטים לרשום את דברי המרצה בזמן הרצאה כדי שהכל יהיה רשום אצלם. אם אנחנו מבקשים מהם לרשום, זה על מנת שהם לא יהיו מאזינים פסיביים בעת השיעור, שהם יתמודדו עם מה שהם שומעים, וינסו לארגן את הדברים בראשים שלהם.

אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.

אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.

למרות שלא כל כך נעים לי להודות בזה, אינני יכול לקרוא את כל מה שמופיע בקורא ה-RSS שלי. יש בלוגים שהתכולה שלהם מצטבר ומצטבר עד שאין מנוס מאשר להודות לעצמי שאפשר לוותר על הבלוג הזה לגמרי. יש כאלה שמספיק לי לרפרף בכותרות ורק מדי פעם לקרוא יותר לעומק. ויש גם מאמרונים שהכותרות שלהם תופסות אותי ומגרות אותי להמשיך לקרוא, אך אחרי מספר שורות אני מגלה שבעצם הכתוב לא כל כך מעניין (אותי לפחות). מאמרון בבלוג Tech & Learning שהתחלתי לקרוא השבוע היה מהסוג האחרון הזה.

אבל אותו מאמרון קישר למאמרון אחר של דין שרסקי שהופיע לפני חצי שנה, והמאמרון הזה כן תפס אותי. משום מה, למרות שהבלוג של שרסקי מופיע בקורא ה-RSS שלי, המאמרון המסויים הזה חמק ממני. בבלוגוספירה, פרק זמן של חצי שנה כמעט שווה ערך למספר דורות של מאמרונים, ולצערי, נושאים מרתקים שבהחלט ראויים להתייחסות נדחקים לתחתית הערימה. כך קורה שאם אינני מקדיש זמן למאמרון כאשר הוא חדש, ספק אם אצליח להתייחס אליו בכלל. (ולפני שמישהו יעיר על זה, רוב הספרים שברשימת הספרים שאני מקווה לקרוא השנה ראו אור לפני יותר מ-15 שנה – אינני בז למה שאיננו חדש לגמרי.)

כותרת המאמרון של שרסקי היה מספיק פרובוקטיבי, כך שקשה להבין כיצד הוא לא תפס אותי: How the book destroyed Community. שרסקי מדווח בו שהוא שמע הרצאה של רורי מקגריל מאוניברסיטה אתבסקאו, האוניברסיטה הפתוחה של קנדה. בהרצאה:

מקגריל מסביר שבתקופה שקדמה לאוריינות לכל, הלמידה התרחשה בקבוצות שהתקבצו סביב אדם שידע לקרוא, או שידע לספר סיפור. המצב הזה השתנה עם הדפוס. אבל מקגריל איננו מאשים את גוטנברג בהריסת הקהילה הלומדת, אלא את אלדוס מנוטיוס – המו"ל שהוציא את "ספרי הכיס" הראשונים. כל עוד הספרים שהודפסו היו גדולים והיו צריכים להיות מונחים על שולחן, אנשים המשיכו להתרכז מסביב לספר, וללמוד ביחד. אבל כאשר כל אחד היה יכול להחזיק ספר בעצמו, אפשר היה גם ללמוד באופן פרטני. (שרסקי משבץ קטע בן שש דקות מההרצאה של מקגריל שנמצאות ביו-טויב.)

בערך באותו הזמן ששרסקי פרסם את המאמרון שלו, אירה סוקול פרסם מאמרון בבלוג שלו שנוגע, גם הוא (בין היתר), בנושא של אבדן ההיבט החברתי של הלמידה בעקבות הספר. סוקול כתב:

מקגריל מדגיש שקיים מרכיב חברתי חשוב במשחקי המחשב של היום, ולכן אפשר אפילו לטעון שהמשחקים האלה מחזירים לתהליך הלמידה את הקהילתיות שהספר מחק.

אבל ברור שלא מגריל, לא שרסקי, ולא סוקול רואים את הספר כאשם בפשע נוראי שבוצע. יותר מכל, הדוגמאות שלהם באות על מנת להזכיר לנו שאי אפשר לצבוע את הכל בשחור ולבן, לחלק את הטכנולוגיות לטובות ולרעות. (יש טעם להוסיף כאן שאין ספק שהיסטוריונים של הקריאה ושל הדפוס ימצאו נקודות רבות בסיפור של מקגריל שאיתן אפשר להתווכח.) סוקול (בתגובה למאמרון של שרסקי) כותב שמדובר בפשרה:

והוא בוודאי צודק. בעקבות הספר האישי הרגלי הלמידה שלנו השתנו, ולא רק מבחינת הלמידה בקהילה. היכולות שלנו להתעמק בנושאים, לברר את ההתייחסות האישית שלנו לכתוב, להרחיב את הרעיונות שאנחנו קוראים לתוך שולי הטקסט, גדלו מאד. ספק אם היינו רוצים לוותר על אלה ולחזור למצב בו אנחנו נשב מסביב למישהו שקורא טקסט בקול לקבוצת מאזינים. עם זאת, רצוי לא למהר להסיק שאם טכנולוגיות חדשות יגרמו לנו להפסיק לאחוז ספרים בידיים שלנו, זה יהיה הסוף של הלמידה.

לפני בערך חצי שנה קתי דייווידסון פרסמה מאמרון בבלוג שלה בפרויקט Hastac בו היא דיווחה על נסיון שלה בקורס בו היא לימדה. היא ביקשה לאפשר לסטודנטים שלה להמליץ על הציונים הראויים לעמיתיהם. היא טענה אז שהיא משוכנעת שסטודנטים בקורס שמציגים את עבודותיהם לכלל הקורס במקום להגיש אותן למרצה ישקיעו מאמץ גדול יותר, והתוצאות יהיו טובות יותר.

הנסיון הזה של דייווידסון נבעה מחזרתה להוראה אחרי תקופה ארוכה בה היא עסקה בניהול ובמחקר בלבד. היא מצאה שהיא אוהבת ללמד, אבל לא מצאה את הטעם במתן ציונים. היא כתבה:

דבריה של דייווידסון אז עוררו תגובות רבות, ולא אחידות. כמעט כל המגיבים בבלוג הזדהו עם התחושה שציונים אינם משקפים למידה. לעומת אלה, דיווח על המאמרון של דייווידסון ב-Inside Higher Ed זכה למטר של תגובות שטענו שדייווידסון מפקירה את התפקיד שלה כפרופסור.

התגובות האלו הפתיעו אותי, וזה משום שלא מצאתי הרבה חדש בחיפוש של דייוודסון אחר שיטה "חדשה" למתן ציונים. אני זוכר שלפני 40 שנה כמה מהמרצים שלי בחנו דרכים דומות. דייווידסון אמנם הסבירה שהחיפוש שלה אחר שיטה אחרת למתן ציונים נבעה מהמציאות הדיגיטאלית החדשה, אבל לא הייתי משוכנע שמדובר במשהו חדש, אלא פשוט אדרת חדשה לגברת שכבר נעשתה די זקנה.

מאמרון של דייווידסון שהתפרסם לפני שבוע באתר DML Central גרם לי לחשוב שאולי באמת יש כאן משהו חדש. במאמרון הזה דייווידסון מסבירה שהצורך בשיטת מתן ציונים חדשה נובעת מתוכן הקורס שהיא לימדה:

היות ובעידן הדיגיטאלי כולם מקבלים הזמנה להשתתף (נדמה לי שהקביעה הזאת של דייווידסון באמת נכונה), אחד התפקידים של מערכות חינוכיות צריך להיות להכשיר תלמידים וסטודנטים להשתתף במרחב הציבורי באופן אחראי. במידה לא קטנה אם, בקורס הזה, דייווידסון לא היתה מחפשת דרך לערב את הסטודנטים שלה במתן הציונים היא עצמה היתה נכשלת ביישום התכנים שהיא מבקשת ללמד.

בסביבה החינוכית יש (לפחות) שתי אמירות שבאופן די קבוע אנחנו משמיעים לתלמידים שלנו:

• מה שאתם מפרסמים אודות עצמכם באינטרנט היום ישאר שם לעד, ולכן עליכם להזהר מאד
• מידע דיגיטאלי הולך לאיבוד בקלות, ולכן עליכם לגבות היטב כל מה שאתם מפרסמים

למרות ששתי האמירות האלו פחות או יותר סותרות זו את זו, במידה לא קטנה שתיהן נכונות.

בעקבות סגירתם של אתרי GeoCities בחודש האחרון בוב ספרנקל, באתר Tech & Learning מהרהר על העמידות של המידע הדיגיטאלי, ועל מה שאנחנו אומרים לתלמידים שלנו לגביו. ספרנקל מביע צער על האובדן של האתרים הרבים שנמחקו כל כך בקלות. אפילו אם רק מעטים היום מעוניינים לעיין באתרים הישנים האלה, פעם הם היוו חלק מכובד של ה-WWW. (ויש בוודאי לא מעט אנשים שלא השכילו לגבות את האתרים שלהם ורק מאוחר מדי גילו שאולי היה כדאי לעשות זאת.) היסטוריה חשובה של התפתחות האינטרנט חבויה בתוך האתרים האלה – דוגמאות מאלפות של סגנונות הפקה של מידע אינטרנטי שראוי היה שיישמרו. ומעבר לנוסטלגיה, ספרנקל מהרהר על מה עלינו להגיד לתלמידים שלנו:

טים סטאמר מקשר לסיפור אחר שהופיע בחדשות לאחרונה, ודרכו גם הוא בוחן את הנושא של עמידות המידע ברשת. סטאמר מקשר לכתבה שמופיעה באתר של ה-EFF שמדווחת על אדם שהורשה ברצח בגרמניה. אחרי 15 שנים בכלא, הרוצח יוצא עכשיו לחופשי, ולפי החוק הגרמני הוא כבר איננו נחשב כדמות ציבורית, ולכן יש לו זכות להגן על הפרטיות שלו. הוא תובע מוויקיפדיה – גם בגירסה הגרמנית וגם בגירסה האנגלית – להסיר את הערכים שמתייחסים אליו מפני שאלה מפירים את זכותו לפרטיות. אין כאן, אגב, ויכוח על העובדות, אלא רק על הזכות לפרסם אותן.

גם סטאמר מוצא קשר לסביבה החינוכית. הוא כותב שהאיש ופרקליטיו אינם מבינים שבמרחב האינטרנטי העולמי כמעט בלתי-אפשרי למנוע את הפצתו של מידע מכל סוג. הוא מעיר:

בעקבות הדברים האלה גם אני, כמובן, הרהרתי על המסרים שהתלמידים שלנו מקבלים מאיתנו בנוגע לאריכות הימים של המידע באינטרנט. המסרים שלנו אמביוולנטיים, אבל במידה לא קטנה, זה כורח המציאות. אנחנו משדרים שני מסרים קצת סותרים מפני ששניהם באמת נכונים. עם זאת, הרגשתי שיש היבט נוסף לנושא הזה שאיננו מדגישים מספיק.

אתרי בית ספר או אתרי כיתה, יפים ומרשימים ככל שיהיו, אינם משקפים את הפעילות הלימודית האמיתית שמתרחשת אצל לומדים. נעים לעיין בתוצרים (אם הם אכן מרשימים) אבל התוצרים שאנחנו מוצאים באתרים האלה – פרויקטים מעוצבים, מצגות מלוטשות (או מלוטשות פחות) – אינם אלא, במקרה הטוב, השלב האחרון בתהליך שבו התרחשה למידה. הרבה יותר קשה למצוא ביטויים של התהליך עצמו – פיסות עדות של מחשבות, של הרהורים, של יצירת קשרים בין קטעי מידע שאינם בהכרח קשורים. אלה אינם נשמרים בקלות בצורה דיגיטאלית. מדובר לפעמים במסלולי התפתחות של חשיבה שאיננה מגובשת, חשיבה שמשנה מיקוד, צועדת בכיוונים לא ברורים וגם חולפת. זאת ועוד: לא פעם העדויות האלו לא נראות כמשהו שראוי שיישמר. אוסף של סימניות שכיתה ליקטה תוך כדי למידה של נושא מסויים – חלקן טובות וחלקן כאלה שעיינו בהם רק לרגע לפני שעברו הלאה, למשל – איננו מסוג התוצר האינטרנטי ששומר על ערך או על משמעות כאשר הוא נמצא מחוץ להקשר של תהליך של למידה.

ואם לומר את האמת, אינני בטוח שאני מעוניין שתלמידים יראו את ה-"עבודה" שלהם – הרשימות הקצרות, הפתקאות, המחשבות שעדיין לא הבשילו – כמשהו שצריך להשמר. אפילו אם אני אישית שומר על כל אלה, נדמה לי שאחת המיומנויות החשובות שאנחנו רוצים לפתח אצל תלמידים היא היכולת לפעול ברשת בטבעיות. אנחנו נדע שאנחנו בדרך הנכונה לשילוב התקשוב בסביבה הלימודית כאשר איננו מתייחסים לשימוש בכלים מתוקשבים כמשהו מיוחד או יוצא דופן, אלא פשוט ככלים שמשרתים את הלמידה. אם, מתוך למידה של נושא כלשהו, תלמידים משרבטים לתוך המחברות שלהם (ואני מקווה שהם אכן עושים זאת) ואנחנו איננו רואים צורך לתלות את השרבוטים האלה על לוח השעם של הכיתה, אינני רואה סיבה שנשמור את השרבוטים הלימודיים שלהם שנוצרים ברשת. אין זה אומר שצריכים למחוק את אלה, אלא רק שלא אצטער אם הם ילכו לאיבוד בתוך מרחבי הרשת האין-סופיים. במידה לא קטנה, זאת תהיה ביטוי אמיתי לכך שהצלחנו להתייחס לאינטרנט כסביבת למידה.

בתי ספר charter בארה"ב הם בתי ספר שמקבלים כספים ציבוריים אבל מנוהלים באופן פרטי. הנהלות בתי הספר האלה בדרך כלל חופשיים לקבוע תכנית לימודים שונה מזאת של בתי הספר הממלכתיים, וגם להעסיק או לפטר מורים לפי שיקול דעתם. בתי ספר charter רבים טוענים שהם מסוגלים לשפר את רמת ההישגים של תלמידיהם, וכך להיות יותר אפקטיביים מאשר בתי הספר הממלכתיים. וכיצד מודדים אפקטיביות? על ידי אחוזי התלמידים שעוברים בהצלחה את המבחנים הרבים שהממשלה דורשת כחלק מתכנית No Child Left Behind, כמובן. באתר הניו יורק טיימס של אתמול מדווחים על תכנית מיוחדת של אחד מבתי הספר האלה בניו יורק שמוכן לעשות הרבה כדי לקדם את תלמידיו.

רשת של ארבעה בתי ספר מסוג charter, הפועלת בשכונת הרלם, מוציאה את ילדי הגן של בתי הספר לסיור בחווה מחוץ לעיר. נסיעה לחווה על מנת לראות שדות וחיות, אולי ללטף כבשה ולגלות את הקשר בין ביצים לבין תרנגולות, היא ללא ספק בעלת ערך לימודי רב – במיוחד לתלמידים שגדלים בתוך שכונת עוני ואינם נחשפים לדברים שבעיני רבים מאיתנו הם טבעיים ומובנים מאליהם. אבל מתברר שאלה מאיתנו שרואים בליטוף כבשה ערך בפני עצמו לא מבינים את הערך האמיתי שבסיור כזה. לפי הכתבה:

במסגרת NCLB, כזכור, התלמידים נבחנים לעתים קרובות, ואם הם אינם מצליחים במבחנים הם אינם מתקדמים לכיתה הבאה, ובתי הספר אינם מקבלים את כספי הציבור. אך מה לעשות, והמבחנים שבוחנים אם התלמידים רכשו את הידע הדרוש אינם מתחשבים בסביבה שילדי הרלם מכירים. לא מעטות מהשאלות שמופיעות במבחנים האלה מניחות שלתלמיד ידע בסיסי על חיות כמו כבשים ופרות, וילדי הגן של הרשת פשוט לא יודעים על מה מדובר. אין מה לדאוג, יש פתרון. המורים ברשת בתי הספר:

מנהלת רשת בתי הספר מסבירה בכתבה שאפשר גם להעניק לתלמידים חוויה לימודית וגם לעזור להם להצליח במבחנים, ובכך היא בוודאי צודקת. ובכל זאת, קשה לקרוא את הכתבה ולא להתרשם שסדר עדיפויות מאד עקום מנחה את בתי הספר האלה, ואת המערכת כולה. המטרה העיקרית היא, הרי, לעבור את המבחן, ואם, תוך כדי הכנה למבחן גם לומדים משהו ונהנים מהיציאה מהעיר, כולם מרוצים. אבל נדמה לי שהסיפור הזה גם ממחיש את ההבדל העצום, והעצוב, בין ללמד בשביל המבחן, לבין חינוך אמיתי.

הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח "לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים":

לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות – לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה. הפעם הוא תיקן את עצמו:

הפעם הרמז די ברור – לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.

למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה – אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-"Creepy Treehouse" עליו כתבתי לפני שנה.)

וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:

גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.

אחת מתכניות הטלוויזיה האהובות ביותר על הבן האמצעי שלי (כמעט בן 16) היא Mythbusters. ואם אני נמצא בסביבה כאשר הוא צופה בתכנית אני תמיד שמח להצטרף אליו – גם אם יש לי דברים דחופים יותר לעשות. מידי תכנית המנחים ועוזריהם בוחנים אגדה אורבאנית על מנת לאמת או להפריך אותה. בעזרת מעבדה מצויידת להפליא, הם עורכים ניסויים מורכבים שמשולבים בהם מנות גדולות של מדע ושל הומור. וכל זה על מנת לחתור לאמת בנוגע לאגדות שהם בודקים. היום, ב-Tech & Learning דין שרסקי כותב על התכנית ומציין שמדובר בתכנית נהדרת.

שרסקי מצטט מהבלוג של גרדנר קמפבל שמדווח על הרצאה של מרקו טורס בכנס שנערך בחודש יוני (איזו שרשרת נהדרת של "בשם אומרו"!). המאמרון של קמפבל אמנם מכיל דיווח על ההרצאה של טורס, אבל אולי יותר מאשר שהוא מהווה דיווח, הוא פשוט מכיל רצף של מחשבות שעולות אצל קמפבל בעקבות ההרצאה. כך יוצא שאינני יודע אם מה ששרסקי מצטט הוא ציטוט מטורס דרך קמפבל, או הרהוריו של קמפבל בעקבות טורס. אבל למען האמת, אין זה משנה. בנוגע ל-Mythbusters, קמפבל כותב:

שרסקי מתחבר להערה הזאת. מה שמלהיבה אותו בתכנית היא ההזדמנות שהיא מקנה לצופים לראות כיצד המנחים חושבים, כיצד הם בונים את הניסויים שהם עורכים, כיצד הם לומדים:

אין זה מפתיע אותי שה-Mythbusters מצליחים לעניין את בני הרבה יותר מאשר שיעורי המדע בהם הוא נוכח. פרקי התכנית קופצים מנושא לנושא, ובוודאי אינם יכולים להוות תכנית לימודים מסודרת למדעים לחטיבת הביניים או לעליונה. אבל אין הם צריכים לעשות זאת. אפשר ללמוד מהם המון גם בצורתם הנוכחית. למען האמת, אני קצת מופתע שאתר ה-Mythbusters, שנמצאים בו קטעים מהתכנית ועוד הרבה, איננו מכיל הצעות לשימוש בפרקים השונים בשיעורי מדע. חלק אחד מהאתר אמנם מוקדש ל-Science Behind the Myths (החלק הזה מתבסס על חומרים שנמצאים באתר המצויין How Stuff Works) אבל אין בו מדריך למורה או משהו דומה. אבל אפילו אם הייתי רוצה למצוא הזדמנויות רבות יותר לשלב את התכנית בשיעורי מדע, נדמה לי שהערך האמיתי של התכנית נמצא פחות בהסברים לתופעות, במדע עצמו, ויותר בתהליך שהיא ממחישה. כאשר אנחנו צופים בתכנית אנחנו רואים אנשים סקרנים שמבקשים לדעת אם משהו באמת מתרחש כפי שטוענים. אנחנו מלווים את המנחים במסע הלימוד שלהם, ולומדים לשאול שאלות, וללמוד, כמוהם. מדובר באחד השיעורים החשובים שאפשר ללמוד, ואפשר ללמוד אותו גם בחופשת הקיץ.

מדור קבוע של האתר של ה-Chronicle of Higher Education עוסק בטכנולוגיות מידע בהשכלה הגבוהה. לפעמים הכתבות במדור מקבלות בברכה טכנולוגיות חדשות, ומדווחות על דרכים חיוביות שבהן הטכנולוגיות משפיעות על הלמידה. אבל נדמה לי שברוב הגדול של המקרים עורכי המדור מעדיפים להצביע על פגמים שנגרמים על ידי הטכנולוגיה כמו מקרים שבהן השימוש בניידים בשעת השיעור פוגע בלמידה, או כאשר שליחת מסרונים מפריעה לריכוז של סטודנטים אחרים. הפעם, קשה לא להתרשם שהכותרת של כתבה חדשה במדור ממש צוהלת:

הכתבה מדווחת על דיקן סטודנטים באוניברסיטה בטקסס שמציב אתגר מול אנשי הסגל – "ללמד בעירום", זאת אומרת, ללמד בלי להשתמש בטכנולוגיה. לפי הכתבה:

הכתבה גם מביאה נתונים מסקר שנערך אצל סטודנטים באנגליה. מתברר שבעיני הסטודנטים הרצאות מלוות מצגות הן די משעממות, ואילו סמינריונים, ודיונים בקבוצות – ללא מחשבים כמובן, מעניינים אותם הרבה יותר.

אבל אין שום דבר מפתיע בגילוי הזה. מבחינת הפעילות של הסטודנט, צפייה במצגת בשעת שיעור איננה שונה מהאזנה להרצאה. בשני המקרים הסטודנט פסיבי. וחשוב גם לזכור שהרוב הגדול של המרצים מעולם לא למדו כיצד להפוך מצגת למשהו אפילו טיפה יותר מעניין מאשר רצף של משפטים על המסך. אותו דיקן סטודנטים בטקסס לא מוציא את השעמום מהכיתה מפני שהוא מגרש את המחשבים. הוא מצליח להפחית את השעמום מפני שהוא מראה למרצים שאם הם מציבים מול אותם סטודנטים בעיות שדורשות חשיבה ודיון, זה מעורר את ההתעניינות שלהם. אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.

והראייה לכך היא העובדה שאותו דיקן סטודנטים דווקא דוגל בשימוש בטכנולוגיה. הוא דואג לכך שכל המרצים באוניברסיטה שלו יקבלו מחשבים ניידים, וגם הדרכה בהכנת סרטי וידיאו ו-podcasts. הוא מעודד את המרצים להכין הרצאות באודיו ובוידיאו, והסטודנטים מאזינים או צופים באלה בזמנם ה-"חופשי" לפני השיעור. כך ניתן לנצל את שעת השיעור לדיונים ולהתמודדות עם השאלות שעולות מתוך ההרצאות המוקלטות. בעצם, המחשב לא יצא מהכיתה, אלא הכיתה יצאה מאולם ההרצאות. סביבת הלמידה התרחבה, גם במימד הפיסי, וגם במימד הזמן. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעתיק לתוך הבית של הסטודנט את מה שבעבר התרחש בתוך אולם ההרצאות, היא גם מאפשרת לאולם ההרצאות לקבל ייעוד אחר. המחשב אולי יצא מהכיתה, אבל במקרה שמתואר בכתבה של ה-Chronicle, הוא בהחלט לא יצא מהלמידה.

חשבתי שכבר סיימתי עם ההתייחסויות שלי לכנס ה-NECC, אבל מספר נושאים שעלו בכנס עוד מהדהדים בבלוגוספירה, ונדמה לי שלפחות אחד מאלה ראוי לכמה משפטים.

אליס מרסר לא מיהרה לכתוב על הכנס, ולכן היא עוד עושה זאת, שבועיים אחרי שהכנס הסתיים. לפני מספר ימים נעזרתי בדיווח אחר שלה כדי להעלות מספר שאלות בנוגע לחיפוש מידע, והפעם מאמרון אחר שלה משמש קרש קפיצה להתייחסות לעתיד של בתי ספר גשמיים. במאמרון חדש מרסר כותבת על דיון מובנה (debate) שנערך ב-NECC סביב הטענה שאין כבר טעם בבתי ספר גשמיים:

במסגרת אחרת הבאתי את התגובה של ריצ'רד ווג'וודסקי לדיון הזה, וגם חלק מדבריו של גרי סטייגר בדיון עצמו. ועכשיו גם מרסר כותבת עליו. היא מציינת שעל אף העובדה שהמשתתפים בדיון היו אמורים להציג עמדות מנוגדות, בסופו של דבר הגישות שלהם לא היו שונות באופן משמעותי. והיא דווקא מסכימה אם שתי העמדות:

מהחלקים של הדיון שהספקתי לקרוא בדיווחים שונים נדמה לי שמרסר צודקת – סטייגר היה אמור לקטרג על בתי ספר גשמיים אבל הוא טען שהלמידה המקוונת בצורתה הנוכחית מחקה את הגרוע שבבתי הספר האלה, ואילו למקי, שהיתה אמורה לסנגר על בתי הספר הקיימים לא עשתה זאת, אלא תיארה מה צריך להיות. ובעצם, כפי שמרסר כותבת, שניהם אמנם באים מכיוונים שונים, אבל הם מגיעים לאותו המקום – במערכת החינוכית צריכה להשתנות באופן מהותי.

בלוגרים אחרים גם הביעו את דעתם על הדיון הזה. ג'ודי בראק (שלמיטב ידיעתי לא היתה בכנס אלא קראה על הדיון בבלוג של מיכאל הורן שהשתתף בדיון באותו הצד של גרי סטייגר), למשל, משוכנעת שאין צורך בבתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם היום:

נדמה לי שבראק מתייחסת במיוחד לדבריו של הורן מפני שהורן היה שותף לכתיבת הספר Disrupting Class של קלייטון כריסטנסון, והיא ציפתה שהוא יציג עמדה תקיפה נגד בתי ספר גשמיים. במקום זה הורן טען שלעתיד הנראה לעין הרוב המכריע של תלמידים ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בבלוג שלו הורן כותב:

בראק מוכנה להעביר את מלאכת הלמידה, כמעט במלואה, לאינטרנט:

זאת איננה הפעם הראשונה שאני מתייחס לכתיבה של בראק, ואני מודה שאני עושה זאת עם מידה לא קטנה של אי-נוחות. העמדה של בראק כלפי הכוח הלימודי של האינטרנט דומה מאד לשלי, אבל בראק מצליחה להקצין אותה עד כדי גיחוך. אני מייחל ליום שבו תלמידים יוכלו לפנות לאינטרנט באופן בלתי-אמצעי על מנת להעשיר את עולמם. אבל אינני משלה את עצמי שתלמידים שעדיין לא רכשו מיומנויות למידה בסיסיות מסוגלים לנצל את העושר הרב שברשת כדי ללמוד. הורן, כזכור, טוען שעבור הרוב המכריע של בני הנוער, בתי הספר הגשמיים מהווים המסגרת הטובה ביותר לרכישת התשתית הלימודית הדרושה כדי שהגישה הבלתי-אמצעית לאינטרנט תניב למידה משמעותית. לצערי, לקרוא היום לביטול בית הספר איננה קריאה לפתיחות וללמידה על בסיס הכוונה אישית, אלא קריאה שבסופו של דבר תמנע מתלמידים לרכוש את היכולת לנצל את הרשת לצרכי הלמידה שלהם.

ג'ונתן זיטריין הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד שמתמחה בהיבטים משפטיים של אינטרנט. בספרו – The Future of the Internet and How to Stop it (ה-PDF מופץ חינם) הוא מביע את החשש שהתפתחותם של כלים אינטרנטיים שתומכים רק בפורמטים שפותחו ע"י החברות שפיתחו אותם תביא להשתלטות של חברות מסחריות על הגישה החופשית למידע.

לפני שבוע זיטריין חזר לבית הספר התיכון שלו, ושם הוא נשא את נאום הברכה לבוגרי בית הספר. הרצאתו שנונה ומלאה בחן. במקום לברך בסגנון המוכר של "עכשיו אתם יוצאים לעולם", או "אחראיות כבדה מוטלת על כתפיכם", זיטריין מביט בעין קורצת על התקופה שבה הוא למד בתיכון. מורגש שהוא באמת זוכר את ימיו כתלמיד – תקופה שלא היתה הנעימה ביותר – אם כי גם מה שבא אחריו לא היה קל כל כך. הוא אומר, למשל:

אבל מתחת להומור שלו יש, כמובן, מסר. זיטריין מדבר על התוויות השונות שמלבישים על תלמיד התיכון, ומדגיש שלא מדובר בתווית שמלווה אותנו כל חיינו (אפילו אם באותו הזמן נראה לנו שכך), אלא בתפקידים שנרקמים ומשתנים עם הזמן, ובסופו של תהליך מעצבים את האישיות:

אבל שוב, סביר להניח שבוגרים רבים אחרים שמוזמנים לשאת ברכה בבתי הספר שבהם הם למדו אומרים דברים דומים. אנשים מוצלחים רבים סבלו בתקופת התיכון, ואם מזמינים אותם לטקס הסיום, סביר להניח שהם יעלו זכרונות ויספרו כיצד הם התגברו על הקשיים של אז. זיטריין בוודאי איננו היחיד שמצליח להוציא מסר קצת מעבר לבנאלי מהסיפור האישי שלו. מהנה מאד לקרוא את הנאום של זיטריין, אבל מה שמעניין בו באמת היא הדרך שבה הוא מקשר בין מה שהוא חווה בתיכון לבין הכוח השיתופי שהוא מוצא ברשת.

כדוגמה לכוח הזה זיטריין מביא סיפור מלפני מספר שבועות – פקיסטאן חסמה את הגישה ל-YouTube בתוך ארצה, וכתוצאה מכך, הגישה ל-YouTube שובשה כמעט בכל העולם. זיטריין מסביר שאוסף של חנונים התגייס על מנת לתקן את התקלה:

זיטריין מרחיב את ההתייחסות שלו ומראה שהגישה הזאת באה לביטוי גם בוויקיפדיה. הוא מתאר את רשת העורכים בוויקיפדיה – רשת שמתגייסת על מנת לתקן עיוותים, אם מדובר בצנעת הפרט, או במניעת ספאם. זיטריין הוא, כזכור, מרצה למשפטים, והוא נפעם מהדרך שבה משתתפי ויקיפדיה מצליחים ליצור מערכת של הסכמות שאנשים בעלי דעות שונות יכולים לכבד. וזה מוביל אותו להכללה בנוגע למקום של וויקיפדיה בתהליך הלמידה. הוא רואה את הכתיבה לוויקיפדיה כמטפורה לדרך החשיבה ולשיתוף שהוא מקווה שייפתחו אצל בוגרי בית הספר:

זיטריין מדגיש שלא מדובר רק בתרומה מקורית לוויקיפדיה או בעריכה של ערך קיים, אלא בהתמודדות עם דעות אחרות, על היכולת להגן על דעתך, על היכולת להודות בטעות. הוא מסביר שעם סיום לימודיהם בתיכון הבוגרים שאיתם הוא מדבר מצטרפים לעולם מלא בחוכמה, אבל עם כיוון ברור של מסירה, חוכמה שבדרך כלל מקבלים בלי לבקר או לשאול "האמנם?". אבל הוא מוסיף שהיום נתיבי המסירה והסמכות אינם פועלים בצורה תקינה. לכן, יש צורך במודל אחר – על הבוגרים להיות שותפים לבנייה של נתיבי מסירה חדשים, נתיבים שהם שיתופיים. בנוסף, עליהם לעשות זאת עם כלים שלפני עשר שנים אף אחד לא הכיר.

עברו שנים רבות מאז שסיימתי תיכון, אבל אם הייתי מסיים תיכון היום, ושומע את הרצאתו של זיטריין, אני בטוח שהייתי משתוקק להיות חלק מהתהליך שעליו הוא מדבר.