קטגוריה: למידה

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ'רד ווג'וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:

ווג'וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג'וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על "כתיבה" התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג'וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו "לימודים".

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".

סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:

לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:

אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על טרישיה בוק שפתחה בלוג בו היא מדווחת על הנסיון שלה ללמד בכיתות ללא נייר. ציינתי שלמרות שהבלוג מאד מרשים, עבר הרבה זמן מאז שהתפרסם בו משהו חדש. שלושה השבועות שעברו מאז המשיכו להיות שקטים מבחינת הבלוג, אבל לפני יומיים בוק הפרה את הדממה עם מאמרון ארוך בו היא מתארת את המתרחש בכיתות שלה. עבורי מדובר במאמרון מרגש ביותר, עדות מרתקת ללמידה של ממש.

הגעתי לבלוג של בוק דרך המלצה של קורא בבלוג אחר שציין שהנה יש עוד מורה שכותבת על כיתה ללא נייר. אבל כאשר התחלתי לקרוא בו היה לי ברור שאצלה לא הטכנולוגיה העיקר, אלא התהליך. במאמרון החדש שלה בוק מאפשרת לנו להציץ לתוך התהליך הזה.

בוק כותבת על ההבדל בין plans ו-paths. (כן, יש מילים בעברית – אפשר למשל להשתמש ב-"תוכניות", וב-"נתיבים", או "מסלולים". אבל לא במקרה בוק, שמלמדת כתיבה, בוחרת במילים עם צליל דומה, ואין לי הכישורים הלשוניים למצוא מילים מקבילות בעברית.) היא מביאה דוגמאות מספרות כדי להראות שסופו של כל plan הוא שלא יעמדו בו, ואילו כל path מלא באפשרויות. לאור זה, אין זה מפתיע שהיא כותבת שהיא בוחרת לזנוח את ה-plan לטובת ה-path:

אין ספק שמה שבוק מתארת הוא path – שביל לא ישר ולא סלול שעם כל צעד חדש נוצר. היא מתארת כיצד קריאת שיר מובילה לקריאת ספר, ומהספר מתבקשת האזנה למוסיקה. הלמידה איננה נשארת בתוך הכיתה – הורי התלמידים, ומורים אחרים בבית הספר, מצטרפים לתהליך. התלמידים מלהיבים את ההורים, ואלה ממליצים על ספרים נוספים שכדאי לקרוא. בוק אפילו מציינת ש-75% מהסטנדרטים שהיא אמורה להשיג בקורס כבר הושגו לפני סיום המחצית של הסמסטר. אבל כמובן שההישגים האלה לא היו העיקר:

כבר שנים אני מייחל ליום בו לא נצטרך לסווג את המתרחש בכיתה לקטגוריות של "למידה באמצעות תקשוב" או של למידה "מסורתית" יותר. בתיאור של בוק אנחנו יכולים לראות שבצעם, היום הזה כבר כאן.

קורא ה-RSS שלי גדוש בפידים רבים – אולי ביותר מדי. כך קורה שאם פיד מסויים מפסיק לתפקד, פרק זמן די ממושך עשוי לעבור עד שאשים לכך לב – ממילא יש פידים רבים אחרים שמספקים לי יותר מידע מאשר יש לי הזמן לקרוא. וזה מסביר למה במשך יותר מחודשיים לא שמתי לב שנערכו שינויים באתר Tech Learning, ופיד ה-RSS לבלוגים שהתפרסמו באתר הזה חדל להתעדכן.

אפשר להבין שלא בכיתי יתר על המידה – הייתי עסוק למדי בקריאת בלוגים אחרים. אבל מידי פעם גירדתי בראש ושאלתי את עצמי למה אינני רואה מאמרונים של אותם בלוגרים שכותבים ל-Tech Learning Blog שהייתי רגיל לקרוא. בשלב מסויים בדקתי את האתר וגיליתי שהוא עבר מתיחת פנים. בתוך האתר המחודש יש עדיין בלוגים, אבל אין פיד שמוקדש רק לבלוגים. עדכנתי את הפיד שעליו אני מנוי, ועכשיו אני מקבל עדכונים לכל מה שחדש באתר ולא רק בבלוגים. רבים מהעדכונים האלה אינם מעניינים אותי, אבל לפחות אני כן רואה מה חדש באותם בלוגים שנהגתי לקרוא.

אבל למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? אחרי שסידרתי את הפיד מחדש, ואני שוב מקבל עדכונים מהאתר שעכשיו מכונה Tech & Learning, מצאתי קטע אחד שממש מבקש פרסום נרחב יותר.

פטריק היגנס, שכנראה הצטרף למשפחת הבלוגרים של Tech & Learning מאז השינוי, מדווח על הרצאה שהוא שמע בכנס בו הוא השתתף לפני חודש. דוג פישר, המלמד בתיכון (כנראה מאד יוקרתי) בסן דיאגו שבקליפורניה נשאל אם לכל תלמיד בבית הספר יש מחשב נייד. כאשר הוא השיב שלא, מי ששאל אותו השיב שאם כך, בוודאי בבית הספר יש מספר מעבדות מחשבים. היגנס כותב שפישר השיב:

כבר לפני שנים די רבות האגף לחינוך יסודי המליץ שיש למקם את המחשבים של בית הספר בכיתות ובמסדרונות. המלצה זאת נבעה מההנחה שהשימוש במחשב חייב להיות מחובר לתכנים לימודיים, ולא מנותק מהם. מיקום המחשבים במעבדות שהן בנפרד מהכיתה יוצר מצב שבו הולכים למעבדה כדי ללמוד "מיומנויות מחשב" ולא להשתמש בהם ככלי למידה. מספר שיקולים, הקשורים לרוב לתקציב ולצורכי ביטוח, הביאו לכך שלמרות ההמלצה הזאת רוב בתי הספר המשיכו למקום את המחשבים שלהם במעבדות. אבל התשובה של פישר קולעת מצויין לרוח ההמלצה של האגף: על בתי הספר לראות בתקשוב אמצעי למידה שהוא מובן מאליו – לא תוספת לאמצעיי הלמידה הרגילים, אלא פשוט אחד מהם. באותה מידה שתלמיד ישקול לכתוב עם עפרון, הוא יוכל גם להקליד משהו לתוך תמלילן. כמובן שזה כבר נאמר על ידי רבים אחרים (וגם כאן) פעמים רבות. אבל כאשר זה נאמר בצורה כל כך קולעת, הוא שווה ציטוט.

בדרך כלל אני משתדל לגוון בין הבלוגרים החינוכיים שאליהם אני מקשר. יש, הרי, רבים מאד, ואפילו אם יש רק משהו כמו 100 בלוגים פעילים בתוך קורא ה-RSS שלי, אלה (והבלוגרים שאליהם הבלוגרים האלה מקשרים) מספקים לי מאמרונים מעניינים רבים שעליהם אפשר לדווח, או כאלה שמציתים את המחשבה ומניעים אותי להרהר בכתיבה. לכן, יש אולי משהו טיפה מוזר בכך שזאת הפעם השלישית תוך חודש שאני מקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי.

ווג'וודסקי פתח את הבלוג שלו רק לפני טיפה יותר מחודש, וכבר יש בו מעל 125 מאמרונים. כמובן שלא כולם מעניינים (או, ליתר דיוק, לא כולם מעניינים אותי) אבל לטעמי הוא מצליח די בעקביות להתמקד בעיקר, כך שבאמת מתחשק לצטט אותו. כזכור, המטרה המוצהרת של הבלוג של ווג'וודסקי (Wojewodzki) היא לעודד מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר – לכיתות שמתנהלות כמה שיותר באופן דיגיטאלי. אבל הערך האמיתי של הבלוג איננו בהצעות או בדוגמאות לפעילויות דיגיטאליות, אלא בדגש החינוכי שבו.

מידי פעם המאמרונים שווג'וודסקי כותב נפתחים עם שאלות שקוראיו שואלים. לפני מספר ימים, למשל, שאלת הפתיחה היתה מה הוא מציע לעשות בכיתה כאשר התקשורת נופלת. התשובה שלו הגיונית ביותר:

במילים אחרות (ולמען האמת, הוא איננו זקוק למילים אחרות, ובוודאי לא למילים שלי), אין שום דבר קדוש בפעילות מתוקשבת. העיקר הוא האווירה שנוצרת – עם או בלי תקשורת. ווג'וודסקי מסביר שככל שמשתמשים במשאבים שעומדים לרשותנו, אלה נראים פחות ופחות כמשאבים. הוא כותב, לדוגמה, שלמרות שבלי פטיש ומסמרים אי אפשר לבנות בית, איננו נוהגים לחשוב על בית כ-"מושתת פטיש ומסמר". בסיום המאמרון הוא מביא את הדימוי הזה לכיתה:

התקופה שלנו היא תקופה שבה התקשוב עדיין איננו מובן מאליו. במידה מסויימת, זה חלק מהקסם של התקופה. עדיין אין דפוסים מוצקים או קבועים לפעילות לימודית מתוקשבת, וזה מעניק לנו תחושה של חלוציות. לא ברור מה יעבוד ומה לא, מה באמת מסייע ללמידה ומה איננו אלא קישוט יפה. יש לנו האפשרות, וגם הזכות, להתנסות ולבדוק. אבל פועל יוצא של הראשוניות הזאת הוא התחושה שאנחנו מתמקדים יתר על המידה בטכנולוגיה עצמה. כאשר נגיע ממש לשלב שבו הטכנולוגיה תהיה פשוט הסביבה שבה אנחנו פועלים, אז נוכל להתמקד בלמידה של ממש.

כתבה שהתפרסמה ב-Chronicle of Higher Education שעוסק בתופעה יחסית חדשה בנוף החינוכי עוררה די הרבה התייחסויות בבלוגוספירה החינוכית. הכתבה, These Lectures Are Gone in 60 Seconds, מתארת נסיון בקולג' קטן במדינת ניו מקסיקו המבוסס על מיקרו-הרצאות. הנסיון בניו מקסיקו הוא כנראה ה-"קצר" ביותר – אורך ההרצאות שם הוא דקה בלבד – אבל מוסדות להשכלה גבוהה אחרים בוחנים את היעילות של שיעורים שבהם ההרצאות תופסות הרבה פחות זמן מאשר בעבר.

הכתבה מצטטת את סנדרה טרייסי, איש סגל בקולג' המדובר, שמודה שתחילה היו לה ספקות לגבי הכדאיות של ההרצאות הקצרצרות, אבל היום היא מנסה לשכנע מרצים לאמץ את השיטה:

אבל טרייסי מודה שהפורמט מתאים למצבים שבהם המרצה רוצה להעביר יחידות קטנות של מידע, ואילו בקורסים שבהם נדרשת דיון מורחב, הוא איננו עונה על הצרכים.

אחד ממפתחי הפורמט, דייוויד פנרוז, מסביר שמדובר בשיטה שמהווה מסגרת שמאפשרת בילוש אחר ידע. ההרצאות לבדן אינן מהוות שיעור, אלא רק התחלה. בהמשך צריכה לבוא פעילות שבה הסטודנטים ממשיכים לחקור. עם זאת, יש משהו מאד מובנה בתהליך. (בכתבה יש מרשם בן חמש נקודות לבניית הרצאה בת דקה, והנקודות הרביעית מנחה את המרצה להכין מטלה לביצוע אחרי ההרצאה שתכוון את הסטודנטים לקריאת חומר משלים בנושא.) לפי פנרוז:

מספר בלוגרים חינוכיים התייחסו לכתבה. יש כאלה שרואים במיקרו-הרצאה פורמט מבטיח, ויש כמובן אחרים שרואים בה כניעה ליכולת הריכוז והקשב הירודה של הסטודנטים של היום. טים סטאמר איננו שולל את השיטה (והוא משוכנע שהרצאות רבות יכולות להיות קצרות יותר), אבל יש לו, בכל זאת, השגות. הוא איננו משוכנע שמטלה מודרכת בה הסטודנט מגיע לחומר העשרה היא באמת למידה פעילה:

פוניה מישרא, שמלמד באוניברסיטה במדינת מישיגן, מביע דעה דומה. כמו סטאמר, מישרא חושב שהרצאות לא מעטות יכולות להיות קצרות יותר, והוא רואה בחיוב הקישור בין מיקרו-הרצאה לבין פעילות שבאה אחריו. אבל הוא חושש שברוב המקרים, אפילו אם יש פעילויות שתוכננו היטב, רוב הסטודנטים יחשבו שההרצאה בת הדקה היא כל השיעור. הבעיה איננה אורך ההרצאה, אלא הדעה הרווחת שאנשים באמת לומדים דרך הרצאות:

לפעמים הרצאות (ואפילו הרצאות ארוכות) יכולות להיות אמצעי למידה יעיל וטוב. יש אינטראקציה מחשבתית פורה בין מרצה טוב לבין מאזין פעיל, ואין סיבה לשלול את השימוש בהרצאות. כמו-כן, אם מחפשים דרכים חלופיות להפוך סטודנטים ללומדים פעילים, הרצאה בת דקה עם פעילות מונחת אחריו איננה האפשרות היחידה. השבוע מיכאל ווש מתאר פעילות אחרת. בקורס עם 16 סטודנטים, במקום לבקש מכל הסטודנטים לקרוא את אותם המאמרים, היה על כל סטודנט לקרוא חמישה מאמרים ולתקצר אותם, ולהעלות את התקצירים למאגר מתוקשב. לפני השיעור היה על הסטודנטים לקרוא את כל התקצירים במאגר. בדרך הזאת:

קשה לא להרגיש, כפי שטוען מישרא, שפורמט המיקרו-הרצאה קשורה לתפיסה שרואה את תפקיד המרצה רק כמסירה של ידע. הבעיה איננה בהרצאה עצמה, אלא במודל הלמידה. יתכן שרצוי לקצר הרצאות, אבל לא מזה יבוא השינוי. נדמה לי שווש מצביע על כיוון מבטיח יותר.

אין זה סוד שבעיני הערך האמיתי של התקשוב בחינוך איננו צריך להימדד בתוצאות גבוהות במבחנים או בציונים טובים בקורסים. מה שמעניין אותי בתקשוב הוא הפתח שהוא יוצר לדרכי למידה חדשות, והיכולת שלו לעורר את הרצון לחקור ולדעת. תקשוב בשרות החינוך המסורתי איננו מושך אותי במיוחד. אבל אם מישהו עורך מחקר שמראה שהתקשוב בכל זאת כן מסייע ברכישת הידיעות הדרושות על מנת לקבל ציון טוב בקורס מסורתי, מי אני להתלונן!

כתבה שהתפרסמה לפני שבוע באתר של ה-Milwaukee Journal-Sentinel מדווחת על קורס מקוון באוניברסיטה של ויסקונסין במילווקי שמתנהל לפי שיטה שפותחה על ידי פרופסורית באוניברסיטה שכנראה משיגה את התוצאה הזאת. כותרת הכתבה:

מדובר בקורס מבוא לפסיכולוגיה – סוג הקורס שבדרך כלל מתנהל באולם הרצאות עם מאות סטודנטים שמאזינים להרצאות, קוראים פרקי קריאה בספר לימוד עב כרס, ונבחנים על החומר הנלמד במבחנים "אמריקאיים" מעצבנים בסוף הסמסטר. דיאן רדי, המרצה, החליטה לשנות את הפורמט המוכר הזה. היא בנתה קורס מקוון שבו הסטודנטים מתקדמים בקצב אישי. על מנת לעבור ליחידת לימוד חדשה, סטודנט צריך לקבל לפחות 90% בבוחן על תוכן היחידה בה הוא למד. אבל הסטודנט יכול להבחן שוב ושוב (אחרי הפסקה של לפחות שעה – לשם רענון על החומר) עד שהוא מקבל את הציון הדרוש. כמו-כן, לפני שאפשר לגשת לבוחן הסטודנט צריך להתנסות במספר פעילויות ו/או משחקים מקוונים שבנויים על מנת להקנות את ידע הדרוש. רדי מכנה את השיטה שלה U-Pace.

ברור שהמטרה של השיטה היא יצירת סביבה שבה הסטודנט ילמד את החומר שבדרך כלל מופיע במבחן הסיום של קורס מסורתי. וזה כנראה פועל:

הקורס מחולק ל-24 יחידות קטנות, כל אחת עם בוחן בסיומה. הציון הסופי של הסטודנט נקבע לפי מספר היחידות שהוא עבר במהלך הקורס (ולא על ידי מבחן סיום).

קשה להגיד שההצלחה של השיטה קשורה ישירות לכך שהוא מקוון. במידה רבה סוד ההצלחה הוא המעורבות הרבה בהתקדמות של כל סטודנט שבנוי לתוכו. עוזרי ההוראה של רדי, למשל, עוקבים אחרי תוצאות הבוחנים של כל סטודנט ואם דרוש, הם מתקשרים אליהם, לפעמים בדואר אלקטרוני ולפעמים טלפונית, כדי להציע עזרה. וכאן, כמובן, יש יתרון לתקשוב: הפעילות של כל סטודנט נרשמת, עד לפרטים הקטנים. עוזרי ההוראה יכולים לדעת כמה זמן הסטודנט הקדיש לכל משימה, אם הוא פתח את פרקי הקריאה, ועוד.

הכתבה מביאה כמה מההסברים של רדי להצלחת התוכנית שלה. בין היתר אנחנו קוראים:

ואפילו אם אין זה סוג הלמידה שעליה אני חולם כאשר אני חושב על תקשוב בחינוך, קשה להתווכח עם מטרה כמו ללמוד כיצד ללמוד. ובהחלט מעודד לראות שגם בלמידה מסורתית שימוש נבון של תקשוב מניב פירות.

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:

ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:

כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:

ובהמשך:

אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:

שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":

הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:

לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:

אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

עוזי מלמד נוהג להסביר שלמידה מידענית מתאפיינת בחיפוש אחר תשובה לבעיית אמת שפתרונה תלוי במידע. נזכרתי בטענה הזאת של עוזי כאשר קראתי מאמרון קצר של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם השבוע – מאמרון שמנוסח כדו-שיח בינו לבין בתו שלומדת בחטיבת ביניים.

ריצ'רדסון מוצא את עצמו במצב טיפה מוזר. הבת שלו מנסה לשכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי משלה, אבל הוא איננו רוצה להכנע לשידוליה. בהמשך, בתשובה לשאלה מה קרה באותו יום בבית הספר, היא מסבירה שהיא מבואסת מפני שעליה לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע. ריצ'רדסון טיפה משתעשע ורומז לה שהנה, יש לה הזדמנות לכתוב חיבור שישכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי. אבל הבת משיבה שזאת איננה אופציה – עליה לבחור נושא מתוך רשימה נתונה. ריצ'רדסון עצמו מתבאס כאשר הוא מגלה שמתוך הרשימה המוצעת היא בחרה בלמה תלבושת אחידה לא צריכה להיות חובה בבית הספר.

מספר די רב של פעמים שמעתי את ההגדרה של עוזי מלמד, וכל פעם שאלתי את עצמי אם בכלל יתכן דבר כזה "בעיית אמת" במסגרת של מטלה בית ספרית. יש משהו מלאכותי בעצם הרעיון של בית ספר – מסגרת שמפרידה בין הלומד לבין חיי היום-יום על מנת לבנות סביבה שמאפשרת למידה מונחית. אינני טוען כאן שיש משהו פסול במלאכותיות – ההפך הוא הנכון. לפעמים המלאכותיות הכרחית על מנת שהתלמיד יוכל לרכוש הרגלי למידה, כדי שהוא יתפתח באופן שיטתי. החיים עצמם הם אולי בית הספר הטוב ביותר, אבל לא תמיד קל ללמוד מהם. קצת מלאכותיות איננה מזיקה על מנת לאפשר למידה מסודרת והדרגתית. אבל בתוך המסגרת המלאכותית הזאת הנסיון ליצור "בעיית אמת" נראית לא פעם כמאולצת.

אבל אפילו בסביבה מאולצת, היה נדמה שמורים יהיו מעוניינים לעודד את תלמידיהם לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע על נושא שבאמת קרוב לליבם. תלמיד שיפעיל את כישוריו המידעניים על מנת למצוא את הטיעונים הטובים ביותר כדי לשכנע את הוריו לקנות לו טלפון סלולארי בוודאי ירוויח יותר ממטלה כזאת מאשר תלמיד שיחזור בפעם המי יודע כמה על הטיעונים בנושא לעוס כבר שנים כמו תלבושת אחידה.

הבלוג של ויל ריצ'רדסון עוסק בעיקר בנושאים הקשורים לכלי Web 2.0 בחינוך. אבל באופן די עקבי בשנה האחרונה הוא מתמקד יותר ויותר בתהליכי למידה באופן כללי, ובצורך בשינוי מהותי בדגשים של מערכת החינוך. מהדיווח שלו על מטלת הכתיבה של בתו, אפשר להבין למה הוא חש את הצורך בשינוי הזה במיקוד.