אם הזמן ירשה

עד לפני מספר שנים, ואולי אפילו עוד היום, נהוג היה להגיד שאם אנחנו רוצים למצוא יצירתיות בשימוש בתקשוב בחינוך עלינו לחפש אותה בכיתות יסוד ובחטיבות הביניים. הסיבה לכך די ברורה – בתיכון צריכים להתכונן לבגרויות, ואין זמן לעסוק בפרויקטים מתוקשבים שאולי מלהיבים את התלמידים אבל אינם תורמים להצלחה במבחנים. וככל שתרבות המבחנים חודרת לכיתות הנמוכות, אפילו בכיתות היסוד יש פחות ופחות זמן לפעילות החינוכית שבעיני רבים מאיתנו מהווה הלב של הלמידה.

המצב הזה כזכור מוכר היטב, ובכל זאת מידי פעם יש טעם לחזור אליו, כמו בסיפור שטים סטאמר מביא השבוע. סטאמר כותב על שיחה שהוא ניהל עם מורה לכיתות יסוד בה הוא תיאר לה אפשרויות רבות לשילוב התקשוב בשיעורים שלה. המורה התלהבה וציינה שתלמידיה בוודאי ייהנו מהדברים שהוא תיאר. ואז היא הוסיפה:

Maybe we can plan to do something with Google Earth after the SOLs.
ה-SOLs הם, כפי שאפשר לנחש, המבחנים הסטנדרטיים שבמחוז של סטאמר נערכים (גם בכיתות היסוד) כל שנה באביב. כנראה שאחרי המבחנים, לקראת סוף שנת הלימודים, אף אחד לא יתנגד לכך שהתלמידים ישחקו קצת עם המחשבים ועם האינטרנט.

אבל בשנים האחרונות עוד משהו כמובן השתנה. לפני כעשור חלק ניכר מהתקשוב החינוכי התמקד בחיפוש אחר המעורר עניין, בנסיון לגלות מה אפשר לעשות להרחיב את החוויה הלימודית. ככל שהתקשוב המשיך לחדור לתוך החינוך, המוקד עבר לשילוב התקשוב לתוך העשייה הבית ספרית המסורתית – העברת "חומר" לתלמיד והכנה למבחנים. המורה שאיתה סטאמר שוחח כנראה רצתה יותר זמן אחרי המבחנים. אישית, נדמה לי שהייתי רוצה לחזור לתקופה המוקדמת יותר כאשר יכולנו לשחק ולהתנסות … ולעסוק בלמידה.

אין חובה ללכת עד לקצוות

בדרך כלל אני מסכים עם דבריו של שלי בלייק-פלוק, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מגרד בראש ושואל אם באמת ירדתי לסוף דעתו. כך קרה לי השבוע כאשר קראתי מאמרון קצר שלו – Saying No – בו הוא מנסה להתמודד אם קביעה חינוכית די בסיסית:
if we want students to engage with learning, we won't tell them the answers.
כזכור, בכיתות של בלייק-פלוק לכל תלמיד מחשב והוא מעודד את השימוש בכלים רבים, הן לצרכי הגעה למידע, והן לצרכי תקשורת בין התלמידים. ללא ספק הוא מורה שהפנים את העובדה שלרשת השפעה גדולה על מה שחשוב ללמוד, ושהיא מחייבת דרך אחרת של למידה. אבל אין חדש בגישה פדגוגית שגורסת שאין לתת "תשובות" לתלמידים, אלא שעלינו לעודד אותם למצוא את אלה בעצמם. כך היה הרבה לפני שהיה האינטרנט, כאשר תלמידים התבקשו לקרוא פרק בספר, או לחפש מידע בספריה, או לשוחח עם הסבתא שלהם. ברור לי גם שבלייק-פלוק יודע את זה, ולכן לא ברור למה דווקא עכשיו הוא חש צורך להדגיש את זה.

חלק מהתשובה נמצא בעוצמה האדירה של הרשת, בעובדה שהיום כל כך הרבה מידע כל כך זמין. בלייק-פלוק מדגיש שלכל אחד מתלמידיו יש מכשיר שמקנה לו גישה למכלול הידע האנושי. לכן, הוא שואל למה להתייחס אליהם כאילו העוצמה הזאת איננו נמצא בהישג ידם. הוא מבקש מתלמידיו לחבר בין כוח המוח שלהם לבין העוצמה של הרשת כדי להתמודד בכוחות עצמם בבעיות שאותם הם מנסים לפתור. על פניהם, גם השאלה וגם הבקשה הגיוניות. הרי שוב, גם לפני התקשוב זה מה שרצינו שהתלמידים שלנו יעשו. אבל מחקר אחר מחקר מראה שבני נוער אינם יודעים להשתמש בכלים אינטרנטיים כדי למצוא מידע או להשתמש במידע שאליו הם מגיעים בצורה לימודית מוצלחת. בלייק-פלוק כותב שהוא צריך להגיד לתלמידיו:

You want to succeed in learning? Then learn to activate your own capacity to learn. Figure it out. Use that thing sitting on your lap and the connection to the world that it represents. And stop leaning on me; because soon enough I won't be here. And it will just be you and the world.
ההצהרה הזאת נשמעת מאד יפה, אבל לא ברור אם יש אחריה יעילות פדגוגית. קל להזדהות עם ההכרזה של בלייק-פלוק שהוא לא ייתן את התשובות לתלמידיו. אבל משום מה, נוצר הרושם שזאת שאלה של הכל או לא כלום, ובין לענות על הכל בשביל התלמידים לבין לזרוק אותם למיים אין שום אפשרויות אחרות.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הביטוי שאריקה מקוויליאם קבעה כדי לאפיין את עבודת המורה: meddler in the middle. ציינתי אז שהרעיון כל כך הגיוני שמוזר שאף אחד (למיטב ידיעתי) לא קבע ביטוי כזה מוקדם יותר. מעניין שמדבריו של בלייק-פלוק מתקבל הרושם שהוא איננו מכיר באפשרות פדגוגית אמצעית כזאת. אני מניח שזה איננו נכון – הוא הרי מורה מנוסה, וממה שהוא כותב על הכיתות שלו ברור לי שהוא מאד מעורב בהצלחות הלימודיות של תלמידיו. אבל חבל שבמקרה הזה הוא כנראה נותן לטכנולוגיה להתגבר על התבונה החינוכית שלו ומניח שדרך הרשת אפשר להגיע לכל מה שצריך לדעת בלי התיווך של בעל נסיון. ואולי מכל זה אפשר ללמוד על כוחה של ביטוי. כאשר התרגלנו לחשוב שעומדים לרשותנו שתי קצוות של פעילות פדגוגית – ה-sage on the stage או ה-guide on the side, אנחנו מתקשים לזכור שהעבודה הפדגוגית האמיתית נמצאת אי-שם באמצע.

לגלות את מה שמצפים לגלות?

נדמה לי שעד עכשיו לא יצא לי לקשר לבלוג Tech Disruptions, בלוג שכל מאמרון בו הו דו-שיח בין קתלין נוריס ואליוט סולוויי. הבלוג מהנה מאד, וכמעט תמיד מעורר למחשבה, אבל כל פעם שחשבתי שאכתוב על אחד המאמרונים בו משהו אחר עולה והוא נדחק הצידה. חבל – נוריס וסולוויי מצליחים להעניק לנו מהנסיון העשיר שלהם בתקשוב החינוכי עם מידה גדושה של אירוניה עצמית שתמיד כייף לקרוא.

לפני שבוע הם פתחו את דו-השיח ביניהם עם פנייה של קורא שביקש את דעתם על ניסוי חדש שאמור לבחון את השימוש במכשירי iPad כתחליף לספרי לימוד באלגרבה. מתוך תיאור של הניסוי:

Students randomly selected for the program will receive iPads loaded with digital versions of their textbooks for the coming school year. Their progress will be tracked and compared against that of their classmates using traditional textbooks to determine the potential benefit of a switch to digital technology.

Students with iPads will have instant access to more than 400 videos from teaching experts walking them through the concepts and assignments, rather than having to rely on the teacher's explanation in class. There is also a homework coach and animated instructions on how to complete assignments.

נוריס בסולוויי מציינים שהם בטוחים שתוצאות הניסוי יראו שהשימוש במכשירי ה-iPad יגרום לתוצאות טובות יותר מאשר השימוש בספרי הלימוד. אבל זה איננו מפני שהמכשיר עצמו טוב יותר ללמידה מאשר הספר, אלא מפני שהמכשיר מאפשר גישה לסרטונים, להסברים, לקבצי עזרה ועוד. וזה מוביל להתייחסות לבעייתיות של בידוד משתנים במחקר חינוכי:
Cathie: So, when the iPad class shows higher test scores, there is no way to tell if it was the iPad per se or the 400 videos or the coach or the myriad of other elements that caused the gain in test scores. In fact, it is probably all the factors and given the confounds…
Elliot:… academics talk funny.
Cathie:… oh hush… there is no way to even correlate an increase in test scores with the use of the iPads.
Elliot: This situation points out the absurdity of traditional physics-style experiments in social contexts. There is simply no way to hold everything constant except one variable!
Cathie: The crazy thing is: what if the iPad class does worse than the traditional algebra classes? Does that mean that iPad is bad?
Elliot: No! To do a real educational experiment is expensive, time consuming, and requires considerable planning. The “experiment” organized by Houghton Mifflin Harcourt and the California Secretary of Education in several districts in California does not sound carefully conceived.
כאחד שמשתדל לעקוב אחר המחקרים שנערכים בנושא השימוש בתקשוב בחינוך (ואחר הנסיונות לפרש אותם), אני יכול לקבוע שדבריהם של נוריס וסולוויי הם בין השפויים ביותר שקראתי. נדמה לי שבמקום לכתוב שמארגני הניסוי לא תכננו אותו באופן זהיר, היה נכון יותר לכתוב שהניסוי תוכנן כדי לגלות את מה שמתכנניו רצו לגלות. אבל כך קורה לעתים קרובות, והעובדה שהניסוי הזה מבקש להצביע על השפעה חיובית של התקשוב איננה מעידה על ההיפך. זה כן מראה שכמעט בלתי-אפשרי לבודד משתנים כך שנוכל לקבוע אם מכשיר זה או אחר גרם לשינוי או אם זה היה, לדוגמה, התלהבותם של המורים (והתלמידים) מהשימוש בו, או אולי המבקרים הרבים שנכנסו לכיתות וגרמו לתלמידים לחשוב שהם מיוחדים. וכמובן שאם אנחנו רוצים לגלות אם לתקשוב השפעה חיובית על הלמידה, לא מזיק להגדיר מדדים להצלחה – האם הכוונה היא לשיפור בציונים, או בהבנה יותר טובה של רעיונות מסויימים (איך בודקים את זה?), או בהגברת ההנאה של התלמידים, או במשהו אחר.

אבל נוריס וסולוויי מציינים עוד משהו חשוב, משהו שאיננו קשור להצלחה או לאי-הצלחה של הניסוי. אפילו אם היום מכשירי iPad יקרים, תוך זמן די קצר מחירם, והמחיר של מכשירים דומים, יירד. וכפי שקובעת נוריס, בעתיד הלא רחוק:

in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
וזה נכון – עם או בלי נסיויים שתוכננו היטב.

החידוש שבחזרה לעבר?

במאמרון מלפני שבועיים בבלוג שלו קלרנס פישר שואל "?Do New Tools = New Learning". פישר משלב כלים תקשוביים רבים בהוראה שלו, ולכן אולי טיפה מוזר שבנימה זעירה של התנצלות הוא כותב שלאחרונה הוא חש שהוא איננו רודף אחרי כל כלי חדש. (אני מתאר לעצמי שמורים שאינם מתוקשבים כמוהו בוודאי היו חושבים אחרת.) פישר כותב שבשנה הקרובה הוא רוצה להוסיף כמה כלים חדשים לתוך מאגר הכלים שבהם הוא כבר משתמש, והרצון הזה מעורר אצלו שאלה:
Does using new tools allow for new learning? Are there new tools that change the landscape of information that is available? Are there tools that are so significant that they allow students to learn things in new ways that would not have access to without them?
זאת איננה שאלה חדשה. בדרך זאת או אחרת היא עולה, פעם אחר פעם, ברבים מהבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, כולל כאן. לפני שנתיים וחצי, למשל, ציטטתי את דבריו של ג'ף אוטכט שבארבע שאלות קצרות ניסה לקבוע מדד להערכת השימוש בטכנולוגיה בכיתה:

  • האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים ישנות"?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים חדשות"?
  • האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?

אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי "חוויה לימודית חדשה"). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני "תסמונת החפץ הנוצץ" שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-"למידה חדשה" קיימת:

New tools are important. New tools give us access to information we wouldn’t have without them. New tools give our students the ability to share, to network and learn in ways they wouldn’t have without them.
אני כמובן מסכים, אם כי אפשר לשאול "אז מה?". הרי אין חדש בכל זה. אבל אולי עצם העובדה שמדובר במשהו שאיננו חדש הוא מה שמעניין.

היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש "ביקשו" שאצוטט אותם כאן.

בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ' 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:

I ought also to say here that the preceding remarks as well as those which follow are made upon the presumption that every pupil of every age has his own separate desk for I conceive this to be a highly important point in the construction of every school house. Some I know undertake to say that one desk will serve for two pupils and so it may when we cannot do better. But one pupil and one only to each desk however young he may be is certainly preferable.
בהמשך (עמ' 23) הוא דן בדרך שבה המורה צריך לשאול את התלמידים שאלות. אלקוט כותב שמורים רבים תמיד פונים לתלמידים באותה דרך, ושהקול שלהם מסגיר את התשובה הנכונה, או המצופה, לשאלה. התוצאה היא שהתלמידים מתרגלים לשטנץ מסויים, ועונים נכון מבלי ללמוד. המטרה של אלקוט היא לפתח את החשיבה של תלמידיו (ולא רק לזהות את התשובה הנכונה), והוא משוכנע שהלוח עשוי לשרת את המטרה הזאת:
He who is convinced of the truth of what is here affirmed will take special pains to avoid falling into such an erroneous habit. He will endeavor to lead his pupils to think rather than to imitate or decipher or echo back his own thoughts It is indeed one excellence of slate and black board and oral exercises that there is not apt to be so much of the error alluded to connected with these modes of instruction as with many other modes. Still as we have seen there is danger even here.
האם הכלי החדש של לפני 170 שנה יצר למידה חדשה? (ואולי צריך לכתוב "הכלים החדשים"? הרי מדובר גם בלוח גדול על קיר הכיתה, בלוחות אישיים לכל תלמיד, וגם בשולחן אישי.) אינני בטוח. ולמען האמת, אינני בטוח שאני יודע מה זאת "למידה חדשה". הפרק התשיעית של ספרו של אלקוט עוסק בקריאה. בפרק הזה אלקוט טוען שבמקום להציף תלמידים צעירים בקטעי טקסט קשים ולא מובנים ולדרוש מהם ללמוד לקרוא אותם, עדיף לאפשר לתלמידים לכתוב בעצמם, ולשתף את הכיתה בכתיבה שלהם על ידי כתיבת המשפטים שלהם על לוח הכיתה וקריאתם בקול רם. לא נדרש ממני מאמץ רב כדי למצוא ב-15 העמודים של הפרק הזה הקבלה ברורה לדבריו של פישר שכלים חדשים מקנים לתלמידים את האפשרות לשתף וללמוד בדרכים חדשות.

וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ' 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח:

That which delights me most in connection with these exercises is that instead of being irksome to the pupils they are to them almost like pastimes and they are sometimes as sorry to have them at an end as if they were really such.
אז אולי העיסוק בשאלה של "למידה חדשה" איננו העיקר. אולי העיקר הוא פשוט היכולת של המורה לעורר רצון ללמוד אצל תלמידיו. איזה מורה לא היה רוצה להיות מסוגל לכתוב על תלמידיו את מה שאלקוט כתב על התלמידים שלו!

הרהורים ארוכים מדי על דיון ציבורי חשוב

האם השימוש במחשב מסייע ללמידה? הוויכוח הזה כמובן לא יסתיים לעולם – ולא בתוך החוג היחסית מצומצם של העוסקים בתקשוב בחינוך, שם יש כמעט תמימות דעים, אלא בקרב הציבור הרחב. דווקא ראוי שהדיון ייערך בציבור הרחב – אם אפשר יהיה להתגבר על הקלישאות שבדרך כלל תופסות את מקומה של התייחסות רצינית לנושא.

כתבה מהשבוע בקפטן אינטרנט שמתייחסת לשני מחקרים חדשים מעלה את הבעיה הזאת שוב. הכתבה מקשרת לכתבה קודמת ב-The Marker שעסקה בקריאה באינטרנט לעומת הקריאה בספר המודפס והכרוך. אותה כתבה הזכירה מחקר חדש של ג'יקוב ויגדור והלן לד מטעם ה-National Bureau of Economic Research. הכתבה ב-The Marker מסבירה שהחוקרים הלאה:

בחנו את השימוש במחשב בקרב חצי מיליון תלמידים בכיתות ה' עד ח' בצפון קרולינה. החוקרים מצאו קשר ישיר בין השימוש במחשבים אישיים ובחיבור אינטרנט מהיר ובין ירידה ניכרת בציונים במתמטיקה ובקריאה.

התיאור הזה בהחלט נאמן לאמת, אם כי לא צויין בו שמדובר במחשבים בתוך הבתים של התלמידים. במילים אחרות, כאשר התלמידים קיבלו הזדמנות לעסוק במשחקי מחשב, בגלישה באינטרנט ובשימוש ב-Facebook מהבית, העיסוקים האלה כנראה גברו על הכנת שיעורי בית ופגעו בהישגים הלימודיים של אותם תלמידים. אין זה רק הפרשנות האישית שלי. בתוך המחקר עצמו החוקרים מציינים ש:

On the margin, then, broadband internet access appears to crowd out studying effort, presumably by introducing new options for recreational use by students and other family members.
החוקרים מוסיפים שבמשפחות שבהן מעורבות ההורים בחיי ילדיהם גדולה, הילדים השתמשו במחשב בצורה חיונית, ואפילו לימודית, יותר.

כזכור, הכתבה ב-The Marker עסקה בקריאה. המחקר של ויגדור ולד, ועוד מחקר שנערך בראשות ריצ'רד אלינגטון, מומחה בתחום הקריאה, מוזכר מההיבט של פיתוח הרגלי קריאה. במחקר של אלינגטון החוקרים גילו שכאשר נותנים ספרים לתלמידים בתחילת חופשת הקיץ, הישגי הקריאה של אותם תלמידים משתפרים. אין ספק שיש כאן ממצא חשוב וגם מרשים (אם כי לא במיוחד מפתיע). אבל ספק אם משני המחקרים האלה אפשר להסיק, כפי עושה כותב הכתבה:

שני מחקרים אלה מזינים את הוויכוח שסובב סביב ספרו של ניקולאס קאר, "The Shallows" (הרדודים).
ספרו של קאר, הרחבה של המאמר הידוע שלו מלפני שנתיים – Is Google Making Us Stupid? – עוסק בהשפעה השלילית של האינטרנט, ושל המידע המהיר והמקוטע, על יכולת החשיבה שלנו. בכלל לא ברור כיצד מחקר שמראה שכאשר נותנים ספרים לתלמידים הקריאה שלהם משתפרת, או מחקר שמראה שתלמידים מעדיפים להשתמש במחשב ובאינטרנט לצרכים לא לימודיים, מתקשרים לטענות של קאר.

הכתבה בקפטן אינטרנט איננה עוסקת בקריאה, אלא בהשפעה של המחשב על הלמידה של תלמידים. היא מזכירה את המחקר מצפון קרולינה, ועוד מחקר שהתפרסם לאחרונה שחקר תלמידים ברומניה שקיבלו מחשבים לבתיהם. מתברר שבעקבות קבלת המחשבים, ציוניהם במבחנים בבית הספר ירדו. לפי הכתבה בקפטן אינטרנט:

נראה כי המחקרים סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך. על כך יכולים להעיד דורות של ילדים והורים בארץ, שהמחשב שנכנס לבית בתקווה להיות כלי למידה שימש רוב הזמן כפלטפורמה למשחקים ובשנים האחרונות בעיקר כלי לפייסבוק ולרשתות חברתיות.
אולי יש טעם לציין כאן שכמו עם המחקר מצפון קרולינה, הדיווח על המחקר ברומניה נכון … למחצה. כבר בתקציר של אותו מחקר אנחנו קוראים:
Our main results indicate that that home computer use has both positive and negative effects on the development of human capital. Children who won a voucher had significantly lower school grades in Math, English and Romanian but significantly higher scores in a test of computer skills and in self-reported measures of computer fluency. There is also evidence that winning a voucher increased cognitive ability, as measured by Raven's Progressive Matrices.
במילים אחרות, אכן היתה ירידה בציונים (תוצאה שסביר להניח היתה די צפוייה), אבל לצד זה היה שיפור במיומנויות מחשב, ואפילו גם בכישורים קוגניטיביים – שיפורים שמשום מה לא זכו לכותרות. קשה לראות בכל זה סתימת הגולל על התועלת של המחשב. הרי לעומת הירידה בציונים, התלמידים השתפרו בתחומים אחרים.

תוצאות או השפעות כאלו אינן אופייניות רק למחשב ולאינטרנט. כאשר הטלוויזיה חדרה לתוך בתים של משפחות לפני כחצי מאה היא בוודאי השפיעה באופן שלילי על הישגיהם של תלמידים בלימודים. אבל היום, כאשר מובן מאליו שלכל בית יש טלוויזיה, איננו מבקשים לבחון את ההשפעה הזאת. במכתב פרטי צביה אלגלי מעירה:

בטכנולוגיה הוותיקה של הדפוס יש מי שיקרא רק את הצהובונים ומדורי האופנה ויש מי שיקרא (גם) את גלילאו, עיניים ועיתון הארץ.
המסקנה? המסקנה די ברורה: מסקנות שמסיקים בנוגע להשפעה של טכנולוגיה זאת או אחרת על תחום זה או אחר מבלי להתחשב במספר רב של נתונים נוספים הן חסרות משמעות.

בשלב הזה אני חש צורך להסיק מסקנה נוספת, מסקנה בנוגע לדרך שבה התקשוב בחינוך מוצג בעיתונות הפופולארית. הרי פעם אחר פעם אנחנו פוגשים רק קצוות. מצד אחד מכריזים שהתקשוב יחולל מהפכה בלמידה, ומהצד השני משיבים שהתקשוב הוא בזבוז כסף אדיר. וכאשר הכתבה בקפטן אינטרנט מסיקה שהמחקרים שנסקרו בה "סותמים את הגולל על התועלת שאפשר להפיק ממחשבים במערכת החינוך", היא מצטרפת לרשימה ארוכה של כתבות שטחיות.

אבל לא יהיה זה הוגן מצידי להסיק כך. אמנם הוגים כמו ניקולס קאר טוענים שבעידן האינטרנט איננו קוראים עד הסוף של ספרים, או אפילו של מאמרים ארוכים (וכן, אני מודע לכך שהמאמרון הזה מתחיל להתארך בצורה מסוכנת), אבל כדאי מאד לקרוא עד לסוף של הכתבה בקפטן אינטרנט. אי-שם אחרי אמצע הכתבה הכותב מצטט את מארק וורשאואר, אחד החוקרים החשובים והרציניים בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שלא מרבים לצטט את וורשאואר בכתבות עיתונאיות מסיבה אחת פשוטה – הוא איננו משיב על שאלות בצורה פשטנית המתאימה לכותרות. במקום זה הוא מנסה לחדור למהויות. והנה, אמנם לא בהתחלה אבל בכל זאת בתוך הכתבה, מביאים מדבריו של וורשאואר, ואפילו מקשרים לבלוג שלו.

לפני שבוע וורשאואר כתב על המחקרים שמוזכרים בכתבה. הוא מציין שיש שלוש "מסגרות" ראשיות שבהן השימוש בתקשוב בחינוך יכול לבוא לביטוי: learning (למידה, אם כי לדעתי יותר נכון להשתמש במונח כמו "למידה בית-ספרית"), change, ו-power. וורשאואר מסביר שרוב הביקורת כלפי השימוש בתקשוב בסביבות חינוכיות נובעת מהעדר של הישגים בתחום הלמידה. אבל הוא מדגיש שעבור רבים מאלה שעוסקים בתקשוב בחינוך הלמידה הבית-ספרית איננה העיקר. מה שחשוב להם הוא השינוי. הוא כותב שלפי התפיסה הזאת:

test scores don’t matter–only difficult-to-measure new literacies do–and we could probably solve most educational problems if we tore down schools and let kids play online games all day.
לפי וורשאואר שני הקצוות האלו אינם האפשרויות היחידות. יש גם "מסגרת" נוספת – העצמה. הכוונה היא לשימוש בתקשוב כדי להרחיב את היכולת של הפרט לתרום ולהשפיע על הסביבה שלו. מי שפועל מתוך ה-"מסגרת" הזאת איננו שולל את החשיבות של הישגים לימודיים, אבל איננו רואה בהם את המטרה היחידה, או המרכזית:
From this “Power” perspective, we are not only teaching students to read and write texts, but also to read and write the world.
התפיסה של וורשאואר עוזרת לנו להבין למה המחקרים על צפון קרולינה ועל רומניה אינם בהכרח סותמים שום גולל. יתרה מזאת, התפיסה הזאת מקנה לנו אמות מידה שלפיהן ניתן לבחון את ההשפעות השונות, ואת הכדאיות, של התקשוב בחינוך.

והכתבה בקפטן אינטרנט? בין הטובות על הנושא בעיתונות הפופולארית.

זה לא כל כך פשוט

בתחילת החודש הזה כתבתי על הרהוריה של ליסה ליין בנוגע לאגירת חומרים בקורסים מתוקשבים. ציינתי אז שכמורה להיסטוריה, לליין זיקה מיוחדת למסמכים ולמקורות. במאמרון חדש היא בוחנת את ההתייחסות של הסטודנטים שלה למקורות, ובעקבות הבחינה הזאת ליין שואלת שאלות קשות בנוגע לדרכי ההוראה הקונסטרוקטיביסטיות שלה.

בעבר ליין כתבה על כך שהיא מנחה את הסטודנטים שלה למצוא עדויות של מקור ראשון לאירועים שונים, והיא תיארה כיצד היא מעודדת אותם לפתח דיונים סביב מה שניתן ללמוד מהן. הדיווחים האלה היו חיוביים מאד, והיא הדגישה שהיא חשה שהיא מצליחה לגרום לסטודנטים שלה "לעשות" היסטוריה (לפעול כהיסטוריונים), ולא רק ללמוד את העובדות היבשות. אבל על אף ההצלחות, במאמרון החדש ליין מביעה מידה לא קטנה של תסכול.

היא כותבת שפעם אחר פעם היא מזכירה לסטודנטים שהדעות של עמיתיהם אינן נחשבות "מקור ראשון". אבל ללא הועיל – הם מביאים את מה שסטודנטים אחרים כותבים, ומקורות משניים נוספים, כעדות ראשונית. הקושי של הסטודנטים להבחין בין מקורות מדאיגה את ליין:

I can’t tell whether this is just laziness, or total misunderstanding, or an extension of their overly-developed self-esteem, but I’ve never seen this before. When I asked them to “use the primary sources that have been posted in the forum”, it never occurred to me they’d do this. I begin to wonder about all this educational push toward student-created content, and what it’s led students to believe about that content. They seem to think that their writing is on the same level as that of a professional historian, worthy of citation.
חשוב להדגיש שליסה ליין איננה מזדהה עם התפיסה של אנדרו קין שבספרו The Cult of the Amateur מבקר בחריפות את "תרבות הרשת" שלדעתו מצמיחה בינוניות (או אפילו גרוע מזה). היא איננה טוענת שצריכים לחזור לשיטות חינוכיות שבהן המקורות נמצאים בידי המומחים שמעבירים אותם, אחרי בדיקה וסינון כמובן, לסטודנטים. ליין משוכנעת שאפשר, וצריך, להפעיל את הסטודנטים שלה כהיסטוריונים, ושההפעלה הזאת היא דרך מוצלחת ללמד את ההיסטוריה.

ובדיוק בגלל זה התסכול שלה חשוב. דווקא מפני שהיא משוכנעת שלכלים תקשוביים חדשים, ולמעורבות של סטודנטים באיסוף ובחינה של מקורות, יש ערך לימודי רב, עלינו להיות מודעים לקשיים שבהם היא נתקלת.

מגיבה אחת למאמרון של ליין מהרהרת שבאמצעות בלוגים וויקיים אנחנו (אנשי החינוך) מעודדים את הסטודנט לחשוב שהוא כבר מומחה, ושהגיגיו הם שווי ערך למה שההיסטוריון המקצועי כותב. ליין משיבה שאכן מדובר בבעיה רצינית:

I’d go bigger than educators and say that our whole society sets up people as experts who may have few qualifications!
אמירות נוסח "התלמידים יכתבו את ספר הלימוד" נשמעות נהדר, אבל בפועל מתברר שהן ריקות מתוכן. כדי לכתוב ספר לימוד צריכים, בין היתר, להיות מסוגלים להבחין בין מקורות שונים, ומתברר שהסטודנטים של ליין עדיין לא פיתחו את היכולת הזאת. אין בכך בושה – אנחנו לומדים מפני שיש דברים שאנחנו איננו יודעים. אבל כמובן שאם אנחנו כבר מומחים, אין מה ללמוד.

עבורי יש משהו מאד מעודד במאמרון של ליין. הנכונות שלה להתמודד עם הקושי שמתעורר אצל הסטודנטים שלה, מבלי לזנוח את התקשוב, או את דרכי ההוראה שלה, מעידה על ההתבגרות של התקשוב החינוכי שכבר איננו מוכן להסתפק בקלישאות.

לגעת בשאלות יסוד

החודש קראנו ש-Becta, הגוף באנגליה המופקד על הטמעת טכנולוגיה לתוך מערכת החינוך, הודיע על הסכם שהושג בין מפיצי לוחות אינטראקטיביים. לפי ההסכם הזה, חומרי הלימוד המיועדים ללוחות האלה יופקו לפי פורמט אחיד. על סמך ההסכם הזה בתי הספר לא יוגבלו לחומרי למידה שהופקו ללוחות של חברה מסויימת, אלא כל מה שיופק ללוחות, ללא קשר לחברה שמפיצה את הלוחות, יהיה נגיש ושמיש.

יותר ויותר לוחות אינטראקטיביים חודרים לתוך מערכות החינוך, ולכן מדובר בהסכם מאד חשוב לעתיד השימוש בהם בבתי הספר. אבל לאור הפופולאריות ההולכת וגדלה של הלוחות האלה, מעניין ש-דוח הוריזון של 2010 איננו מזכיר אותם בכלל. זאת ועוד: בדקתי את הדוחות של ארבע השנים האחרונות, ומצאתי רק אזכור אחד ללוחות האלה. דוח הוריזון (K-12) מתמקד במגמות טכנולוגיות בחינוך בשלושה תחומים – בהוראה, בלמידה, ובביטוי יצירתי. לאור זה, יש משהו טיפה מוזר בכך שהדוחות אינם מזכירים את הלוחות האלו. כידוע, ללא מעט אנשי חינוך יש ביקורת די נוקבת כלפי הלוחות. הם טוענים שלמרות השם, השימוש בלוח האינטראקטיבי מנציח את השיעור הפרונטאלי המסורתי, ולכן מדובר בכלי שאיננו מעודד "ביטוי יצירתי". ובכל זאת, דוחות הוריזון מתייחסים גם להוראה, ואין ספק שמדובר במגמה בהוראה שתופסת תאוצה.

במידה לא קטנה העוסקים בתקשוב בחינוך מתחלקים לשני מחנות. מצד אחד יש אלה שמבקשים לאמץ את הטכנולוגיה כדי לחזק את ההישגים של תלמידים בתחומי הלימוד המסורתיים. עבורם, הלוח האינטראקטיבי הוא כלי נפלא שמייעל ומשביח את עבודת המורה. לעומתם, יש כאלה שחושבים שהערך האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בדרבון פיתוח שיטות למידה שמעצימות את התלמיד, שמאפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו, או ללמוד בשיתוף עם אחרים. סביר להניח שמחברי דוח הוריזון מזדהים עם המחנה השני, ולכן הם אינם חשים צורך להתייחס לטכנולוגיות שתואמות יותר את המחנה הראשון.

ובכל זאת, נדמה לי שהפערים בין שני המחנות קטנים מאשר חסידיהם נוהגים לתאר אותם. גם מי שדוגל בלמידה ממוקדת תלמיד מבין שיש מקום ל-"הוראה" במובן המסורתי של המילה, ורבים מאלה שמנסים לשלב את הלוח הלבן האינטראקטיבי לתוך תהליך ההוראה סבורים שהלוח יכול לעודד למידה פעילה. הם אינם חושבים רק על תוצאות טובות יותר במבחנים בינלאומיים. אם יש מחלוקת, היא מתמקדת בשאלה של היכן כדאי להשקיע את המשאבים הדלים שמגיעים לחינוך. אבל עבור שתי הגישות אין ערעור על כך שקיימת תכנית לימודים שקובעת מה התלמיד אמור ללמוד. שתיהן מתקשות לשאול שאלה חשובה מאד לגבי מה בכלל חשוב ללמוד היום, שאלה שמעלה דייוויד ויינברגר במאמרון חדש בבלוג שלו.

ויינברגר היה אמור להרצות באנגליה לפני שבוע, אבל התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה ממנו להגיע לשם. בבלוג שלו הוא מציין מספר נקודות שאליהן הוא התכוון להתייחס. בין אלה אנחנו מוצאים:

Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)
זמינות המידע משפיעה, כמובן, על המקורות שאנחנו מחליטים להביא לתלמידים שלנו. בנוסף, היום כולנו משלמים מס שפתיים לצורך בכישורים מידעניים כדי שאפשר יהיה להתמודד עם כמויות המידע העצומות שמציפות אותנו. אבל לפי ויינברגר, מפני שכל נגיעה במידע בתחום כלשהו מיד מפגיש אותנו עם העובדה שאין אפשרות לדעת את הכל, המשמעות של "לדעת" איננה מה שהיתה בעבר. לא ברור אם הוא מסיק מזה שאין צורך (או אין טעם) ללמד "עובדות", או שהיום כל המקצועות מתמזגים זה עם זה ולכן דרושים אמצעי הוראה/למידה שונים, או אולי משהו אחר. אבל אם באמת המשמעות של "לדעת" שונה ממה שהיתה, זה ללא ספק צריך להשפיע לא רק על איך אנחנו מלמדים ולומדים, אלא גם על מה בכלל כדאי ללמד וללמוד. נדמה לי שעד היום מחברי דוח הוריזון, וכמוהם גם מפיצי הלוחות האינטראקטיביים, לא התחילו להתמודד עם הסוגיה הזאת.

לא רק צעצוע, לא שיש בכך פסול

אינני עוקב אחר הבלוג של אנדרו טוריס, ובגלל זה לא ידעתי שבמשך חודש הוא לא עדכן אותו. את זה למדתי מהבלוג של ג'ף אוטכט שדיווח בשמחה על כך שטוריס שוב כותב. אבל בצורה די אופיינית לפיגור התמידי שבו אני נמצא, את המאמרון של אוטכט שהזכיר את טוריס קראתי באיחור לא קטן. כך יוצא שהיום אני כותב על מאמרון שהתפרסם לפני חודש. אבל אין זה משנה במיוחד, היות ומה שטוריס כותב איננו קשור לאירוע זה או אחר, אלא מתייחס לסוגיה די קבועה בעולם התקשוב החינוכי.

במשך שנים רבות טוריס לימד בבתי ספר במדינת אורגון, והיום הוא עובד כמפקח בבית ספר אמריקאי בשאנגחאי, בית ספר של מעל 3000 תלמידים בשני קמפוסים שונים. בין היתר הוא אחראי על התקשוב. טוריס מציין שמבקרים של התקשוב בחינוך מרבים לטעון שתלמידים מתייחסים אל המחשבים, ובמיוחד למחשבים ניידים אישיים, כצעצועים, במקום להתייחס אליהם כמכשירים להשבחת הלמידה. הוא משיב:

The fact is that the students are, in our 1:1 program, really enjoying having full, unfettered use of their computers. I believe the same holds true with the teachers. The students have loaded on their own music, began building their own photo libraries. They have added bookmarks, tabs and links to the multiple browsers they use on their machines. They really like their computers and have “fun” using them to learn, to communicate (formally and informally). They use them to create artwork, movies, podcasts, reports and documents. They use them to research, learn, comprehend and create new understandings about their world. In short, it is a great learning toy… er… tool.
מעטים היום יטענו שתלמידים צריכים לסבול על מנת ללמוד. יכול להיות שהלמידה לא תמיד חייבת להיות חוויה, אבל אם זה אפשרי, זה בוודאי איננו מזיק. מפני שמחשבים עדיין יקרים (אם כי עלותם יורדת באופן תדיר) רבים סבורים שצריכים לנצל כל רגע איתם לצרכי למידה, וחוששים שאם תלמידים "ישחקו" איתם, הם יבזבזו זמן, וכסף, יקרים. אבל לרוב אנשי החינוך של היום ברור שאווירה נעימה מסייעת ללמידה, ולכן הגיוני לקוות שתלמידים ייהנו מהשימוש במחשב.

כזכור, ג'ף אוטכט מקשר אל טוריס, ובאופן די צפוי הוא מסכים את גישתו. אוטכט צועד עוד צעד חשוב קדימה בהתייחסות למחשב. הוא כותב שבבית הספר שלו התלמידים מקשטים את המחשבים שלהם ובדרך הזאת הופכים אותם למשהו אישי משלהם. אבל לא רק התלמידים – גם המורים עושים זאת. הוא מוסיף:

You see, computers aren’t a tool anymore… they are part of us.
וזה בוודאי משהו שכדאי לבתי הספר להבין.

טיפה על שורשי הגישה החינוכית שלי

אני מרבה לספר, בגאווה, שקיבלתי את תעודת ההוראה שלי ממכון חפ"ן – המכון הישראלי לחינוך, פתוח, ניסוי. אני בוגר המחזור השלישי, משנת 1978. כתלמיד בחפ"ן זכיתי ללמוד אצל פרופ' משה כספי – אדם שופע יצירתיות והומור שאיתגר את החשיבה וסייע לי רבות בגיבוש גישה חינוכית. אינני יכול להגיד שכמורה בכיתה תמיד הצלחתי ליישם את הרעיונות של משה. אבל גם אם לא הצלחתי, גישתו היוותה תשתית שהמשיכה ללוות, ואף לכוון, אותי.

שנים מאוחר יותר, כאשר צללתי לתוך האפשרויות הגלומות של האינטרנט בחינוך, היה לי ברור שהמפגש בין גישתו של משה לבין התקשוב הוא מפגש פורה – מפגש שנותן כיוון לתקשוב החינוכי, וגם מפגש שאפשר את היישום של תורתו של משה.

לפני כמעט שלוש שנים הוזמנתי לכתוב משהו עבור קובץ מאמרים של תלמידיו ושל חבריו של משה לכבוד יום הולדתו ה-80 של משה. שמחתי מאד על ההזדמנות לנסות לבטא בכתב את הקשר שאני מוצא בין התקשוב לבין מה שלמדתי ממשה, ובדרך הזאת גם להגיד לו תודה.

את הכתיבה סיימתי לפני בערך שנתיים וחצי, אבל רק אתמול, במפגש חגיגי ביום הולדתו ה-81 של משה, הספר יצא לאור. עורך הספר אישר לי לפרסם את מה שכתבתי באתר שלי:

אריגה לכל עת … ואתר

התבנות – הילד, המבוגר ותרבות מתחדשת
עולמות היצירה של תלמידיו וחבריו של משה כספי
מכללת "שערי משפט", פברואר 2010

יש אולי טעם להוסיף כאן הערה צדדית. כאשר העליתי את המאמר לאתר שלי שמתי לב שבעשור בין 1997 – 2007 כעשרים מאמרים שלי הופיעו בביטאונים או בכתבי-עת שונים – מאמרים שאחרי פרסומם העליתי לאתר שלי. (המאמרים האלה עברו עריכה לפני הפרסום, אם כי לא מדובר בכתבי עת של הערכת עמיתים.) אבל מאז המאמר האחרון משנת 2007 לא פרסמתי שום דבר בדרך הזאת. במידה מסויימת, זה מפני שכבר לא הייתי בקשר מקצועי עם אותם גורמים שפרסמו את המאמרים. אבל יש כמובן סיבה נוספת – הבלוג הזה. עבורי הבלוג מהווה במה שעליה אני יכול לבחון לעומק את אותן הסוגיות שעליהן כתבתי – סוגיות שכמובן ממשיכות להעסיק אותי. בין שתי צורות הפרסום האלה יש (לפחות) הבדל אחד משמעותי. מאמר שמתפרסם בכתב עת מהווה סיום. הוא בדרך כלל מציג מסקנות. לעומת זאת, מאמרון לבלוג הוא צומת בדיון מתמשך, דיווח של "נכון לעכשיו". קשה להתייחס אליו בנפרד ממכלול הדברים שקדמו לו, ועוד עתידים לבוא. הוא צילום מצב של רגע חולף בתוך בחינה פנימית מתמדת. בגלל זה, נדמה לי שהוא מתאים יותר לגישה שירשתי ממשה.

באמת בדיוק אותו הדבר?

לפני כמעט שבועיים שודרה כתבה על מיזם "עת הדעת" בחדשות ערוץ 2 של ערב שבת. לא התלהבתי. הרושם המרכזי שהכתבה עוררה בי היה שהנה, מישהו ממציא גירסת ההיי-טק של מכונות הלמידה שמזמן ניסינו לשכוח. היו גם אחרים שלא התלהבו – אסתי דורון ו-רותי בן-ישי, בבלוגים שלהן, הביעו את התחושה שהמיליונים הרבים שמושקעים במיזם אינם משיגים יותר מאשר הפרויקטים שאליהן הן קשורות, פרויקטים שזוכים להרבה פחות כסף. בתגובות לבלוג של אסתי "עובד" ו-"עובד לשעבר" העירו שאכן מדובר במהפכה משמעותית, ושהכתבה לא שיקפה את השינוי המהותי שמתרחש בכיתה. מהתגובות האלו מתעוררת תמיהה קצת מוזרה – עם משקיעים מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, האם לא היה אפשר לצפות שמובילי הפרויקט היו מוצאים דרך להסביר את עצמם, או להציג את הפרויקט, בצורה יותר מוצלחת ופחות מעורפלת?

אבל אינני מתכוון כאן להתעמת עם "עת הדעת" – אני יודע מעט מאד על הפרויקט, ואין לי שום סיבה לבקר משהו שאינני מכיר. דווקא מעניין אותי כאן הערה של יאיר לפיד במבוא שלו לכתבה. לפיד הכריז (ואני מצטט מהחדשות):

אבל אם לפני 300 שנה מורה היה נרדם והיה מתעורר היום היה מגלה שהכיתה נראית בדיוק אותו הדבר – אותו לוח, אותם ספרים ומחברות, אותם כסאות ושולחנות
אפשר, אולי, לסלוח ללפיד שכעיתונאי איננו מחוייב לאמת, אבל כיצד נסביר שדובי וייס, ה-"פדגוג הראשי" של עת הדעת, אומר בכתבה:
הבעיות בכיתה הן בעיות שנוצרות כתוצאה שאנחנו עובדים עם מודל חינוכי שהומצא לפני מאתיים שנה. מורה אחד. 40-50 תלמידים. וכל מה שהוא עושה הוא בעצם נותן הוראות.
אני למדתי הוראה לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז הרעיון שהמורה רק נותן הוראות היה רעיון מיושן מאד שמעטים, אם בכלל, דגלו בו. ורעיונות אחרים, שונים מאד ממתן הוראות, לא הומצאו חמישים שנה לפני-כן על ידי ג'ון דיואי. לפני 200 שנה, ואפילו עוד יותר מוקדם, אפשר למצוא גישות חינוכיות שטוענות שילד לומד תוך פעילות. ולא מדובר רק ברעיונות, אלא בנסיונות מרתקים ליישם אותם. הפדגוג הראשי של "עת הדעת" כמובן יודע את זה, ואין הצדקה לאמירת דבר כזה בפרסומת בכתבה טלויזיונית שבאה על מנת לספר לנו שפתאום באה הגאולה לחינוך.

אבל אינני רוצה כאן להתעמת עם הטענות של "עת הדעת". מעניין אותי כאן המשפט המקומם בנוגע להעדר השינוי בחינוך. המשפט חדר לתוך התרבות שלנו, עד שאנחנו מקבלים אותו כאמת שאין לערער עליה. והגירסה הרווחת ביותר שלו (שגם מופיעה בדבריו של יאיר לפיד) מציגה את המורה באור מאד לא סימפטי. אני אוסף גירסאות של האמירה הזאת, ויש לי לא מעט. לפני ארבע שנים, למשל, איאן מקינטוש כתב בבלוג שלו:

A train driver from 100 years ago would not be able to drive a modern train, a surgeon from the same time would not know how to operate in a modern theatre. A teacher from 100 years ago would be operational nowadays within minutes.
לפני שנתיים דבריו של דון טפסקוט צוטטו (או זכה לפרפראסה) בעיתונים רבים, כמו BCTLA News:
Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake, he says, to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.
קשה לתאר כיצד לפני 300 שנה היה "בדיוק אותו הדבר" כמו היום אם בכלל לא היו בנות בכיתות אז. בבתי הספר של העבר שעליהם אני קראתי בלימודים שלי לא היתה החלוקה לכיתות לפי גיל. וכמובן, הרעיון של "חינוך לכל" הוא יחסית חדש, והדרכים להכשרת בני העליתות היו שונות מאד מהדרכים שהפכו, עם הזמן, למה שאנחנו מזהים היום כשיטות שלא השתנו דורות על גבי דורות.

ואם החינוך משתנה בקצב איטי מדי (ולצערי אני משוכנע שכך המצב), אחת הסיבות לכך היא שיכול להיות שרק היום, עם התפתחויות בחקר המוח, אנחנו מתחילים להבין כיצד בני אדם לומדים. העבודה של הרופא השתנתה לא רק מפני שטכנולוגיות מתקדמות הגיעו לידיים שלו, אלא מפני שהמדע הצליח לגלות מה גורם לחולי ומה ניתן לעשות כדי להבטיח בריאות. אם המדע יגלה כיצד אנחנו לומדים, אם הוא יחשוף את התהליכים שמתרחשים במוח שגורמים לכך שאנחנו מבינים את מה שמבקשים ללמד אותנו, אפשר לצפות שנדע כיצד צריכים לבנות כיתה שבאמת תסייע ללמידה.