קטגוריה: שימוש בבתי ספר

מילים גבוהות … וגם גרעין של אמת

אולי זה לא מוצדק. אולי זה פשוט הנטייה שלי לראות את החור יותר מאשר את הבייגלה. סטיב הרגדון פרסם מאמרון ארוך השבוע – Web 2.0 Is the Future of Education – הזוכה לתגובות נלהבות, ומשום מה, אני מתקשה להתלהב כמו שעשו, כנראה, רוב קוראיו. (הרגדון פרסם את המאמרון לא רק בבלוג האישי שלו, אלא גם ב-TechLearning Blog, ובשני אלה, ובמקומות רבים בבלוגוספירה החינוכית, השבחים רבים.)

יכול להיות שאני מתקשה להתלהב דווקא מפני שאני מסכים עם רוב מה שהרגדון כותב. אישית, אני זקוק פחות להצהרות שיעוררו את הרצון לעמוד דום ולהצדיע, ויותר לביקורת שמנפצת מוסכמות. בנוסף, כאשר הדברים נכתבים על ידי מישהו שכבר כתב דברים דומים פעמים רבות בעבר, קשה לא לשאול מה השתנה שגורם לו לעשות זאת שוב. קשה לא להרגיש שיש כאן דוגמה של שכנוע עצמי – שהרגדון כותב על מנת לחזק את השורות. אישית, אינני מקבל את הרושם שדבריו מכילים משהו חדש שיגרום לאלה שעדיין לא משוכנים להתגייס לשורות אוהדי ה-Web 2.0 בחינוך.

קשה להתווכח עם הלהט של הרגדון. הוא כותב:

I believe that the read/write Web, or what we are calling Web 2.0, will culturally, socially, intellectually, and politically have a greater impact than the advent of the printing press. I believe that we cannot even begin to imagine the changes that are going to take place as the two-way nature of the Internet begins to flower, and that even those of us who have spent time imagining this future will be astounded by what happens.
ובהמשך הוא מונה עשר מגמות של ה-Web 2.0 שלדעתו ישפיעו בצורה מכרעת על החינוך. כפי שכבר רמזתי, אני דווקא מסכים עם הרבה מהתחזיות שלו (ואני מודה שגם לי יש נטייה להתלהב יתר על המידה מהפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך), אבל נדמה לי שבמקום שדבריו מחדשים, הם פשוט חוזרים על נקודות שמזמן הפכו למוסכמות בקהילת ה-Web 2.0 בחינוך. הרשימה טובה, אבל נדמה לי שקראנו אותה כבר פעמים רבות.

ובכל זאת, נקודה אחת גרמה לי להנהן נמרצות בראש. המגמה השנייה שעליה הרגדון כותב היא "A Tidal Wave of Information" – בוודאי לא משהו חדש. אבל בנוגע למגמה הזאת הוא מציין:

I will also say that on a personal level, when people ask me the answer to content overload, I tell them (counter-intuitively) that it is to produce more content. Because it is in the act of our becoming a creator that our relationship with content changes, and we become more engaged and more capable at the same time.
אם הרגשתי שלא היה הרבה שחידש או הלהיב במאמרון הארוך שלו, דווקא כאן מצאתי נקודה חשובה באמת. הרגדון מודה שהגישה הזאת – שהדרך להתמודד עם העובדה שאנחנו מוצפים במידע היא ליצור יותר מידע – היא תפיסה הנוגדת את ההגיון. אך עם זאת, אין ספק שיש בה יסוד בריא שנוגע במהות החינוך. בימינו, צרכן המידע הפסיבי איננו יכול להתמודד עם כמויות המידע שמציפות אותו. רק אם הוא יירטב ממש, אם הוא ישחה עם הזרם, הוא יוכל למצוא מה כדאי ומשמעותי לו, וכך גם הוא יוכל להפיק תועלת מהמידע הרב המציף אותו.

כשהם יהיו מוכנים?

מילים רבות הוקדשו לסוגיה כיצד לעודד מורים לאמץ את המחשב ואת האינטרנט בעבודה המקצועית שלהם. יש, כמובן, השתלמויות רבות, ופרויקטים כמעט מכל סוג שמיועדים לשכנע את המורים שכדאי להם לשלב את הכלים האלה לתוך העבודה היום-יומית שלהם. אבל קשה לדעת מה עובד ומה לא, מה מצליח לזרז את התהליך ומה פשוט עושה רושם, אבל ביסודו של דבר לא משפיע מעבר לקצב ההתפתחות ה-"טבעי".

קלי כריסטופרסון, מורה קנדי, מעלה סברה מאד פשוטה, סברה שהוא מכנה The potty training theory of technology. הוא טוען שכמו הפעוט שמחליט לשבת על סיר מתי שהוא עצמו מוכן לעבור מהחיתול אל הסיר, ללא קשר לשכנועים, לשידולים או לתחנונים של הוריו, כך גם המורים יאמצו את המחשב ואת האינטרנט כאשר הם יהיו מוכנים לעשות זאת. לפי כריסטופרסון:

Learning to use the bathroom, a new and exciting piece of technology for a toddler, is somewhat like learning to use new technology of any kind but, especially, I think, technology in education. Really.
הנסיון מהשטח די משכנע שכריסטופרסון צודק. אולי אנחנו רוצים לזרז, אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. לכן, נדמה לי שבאופן טבעי יש נטייה לקבל את ה-"תיאוריה" הזאת. הבעיה היא שזה גם מתכון לבטלה, הזמנה פשוט לא לעשות דבר. הרי, אם מה שאנחנו, המטמיעים, עושים ממילא לא ישפיע, למה לנסות?

שרון פיטרס, עוד מורה קנדית, מגיבה למאמרון של כריסטופרסון:

The analogy holds together well for the most part, but it is that sense of necessity and critical mass that concerns me. Too many teachers are comfortable in their diapers or training pants to bother finding out where the bathrooms are. When whole schools of teachers are wearing diapers, where are they going to see teachers who are not only using the toilet but are handing out maps to where they are in the building?
במילים אחרות, פיטרס טוענת שאם כל המורים מסתפקים בחיתולים, הם לא יראו אף אחד שיושב על הסיר, ואם כך, הם לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת.

היא בוודאי צודקת, והמסקנה ברורה – אפילו אם ההשפעה שלנו עשוייה להיות קטנה, אנחנו בכל זאת צריכים להוות דוגמה. אולי לא עלינו לגמור את המלאכה, אבל אנחנו בוודאי לא בני חורין ליבטל ממנה.

תהליך – ולא רק תוצר

בדיווח שלי על חלקים מכנס צ'ייס ציינתי ששני מושבים של הכנס הוקדשו לוויקיים, ואילו בלוגים בקושי הוזכרו כלל. הרהרתי אז שאולי חוקרים נמשכים אל הוויקי יותר מאשר אל הבלוג מפני שהנתונים שנאגרים בוויקי עושים אותו לכלי שכמעט מזמין שיערכו עליו מחקר. סלביה מרטינז, שאת הבלוג שלה התחלתי לקרוא רק השבוע, מעלה הסבר אפשרי אחר לפופולאריות של הוויקי – לא אצל חוקרים, אלא אצל מורים.

בדרך כלל, כאשר דנים על כלי Web 2.0 בחינוך, הוויקי והבלוג מככבים יחד – לעתים קרובות, אפילו באותו משפט. מי שבוחן את הכלים לעומק מבין שלכל אחד ייחוד משלו, ושכל אחד מתאים יותר לסוג מסויים של פעילות לימודית. אישית, בארץ, לא שמתי לב שמורים בבתי הספר מעדיפים אחד מאלה על פני משנהו. בינתיים, בארץ, שניהם זוכים לשימוש די דליל באופן די שוויוני.

אבל הנסיון של מרטינז, בארה"ב, כנראה קצת שונה. היא מדווחת על כנס בו היא השתתפה השנה:

I heard a number of teachers say that they are able to use wikis or make podcasts at their schools, whereas blogs were discouraged or blocked.
ובעקבות ההערה הזאת, היא מנסה למצוא הבדלים בין הכלים. היא כותבת שתחילה היא חשבה שאולי חוסמים בלוגים מפני שהם מזוהים עם כלי כמו MySpace שנחשב למרחב מלא סכנות, ואילו הוויקי בטוח יותר. (לאור הביקורת הרבה כלפי וויקיפדיה, קשה לי להסכים עם מרטינז כאשר היא כותבת שמורים נוטים לזהות את הוויקי עם למידה.) אבל בהמשך היא מוצאת הבחנה אחרת שבעיני חשובה ביותר:
But as I thought more about it, I don’t think it’s that simple. I think it reflects a larger issue of assessment and comfort with the status quo. In most schools, curriculum focuses on student product rather than process.

A wiki is a means to collaboratively get to an end product, something a teacher can look at, assess, and grade. It’s easier to adapt existing curriculum to use a wiki, since most curriculum is also product focused….

But blogs reflect the process of learning, of going through a learning experience that may not result in a final product. Where’s the report, the culminating evidence of mastery, the final draft? How do you grade a student who might be changing over time?

יש, כמובן, לא מעט דוגמאות שבהן מורים משתמשים בוויקיים לא על מנת להפיק תוצר, אלא כדי ללוות תהליך (ואין פסול בכך שבסיומו של תהליך יש תוצר). ובכל זאת, מרטינז נוגעת כאן בנקודה מאד חשובה. הבלוג איננו רק כלי שמאפשר פרסום, או שמעודד כתיבה. הוא כלי שמסוגל להעניק לתלמיד את המרחב האישי הדרוש לו להתפתח כלומד עצמאי. בתי ספר עשויים לחשוש בפני הבלוג מפני שהוא שם דגש בתהליך, ולא בתוצר.

אבל אני כמובן מייחל ליום שבו יהיו מספיק וויקיים ובלוגים בבתי הספר בארץ כך שנוכל, אם זה יידרש, להשמיע ביקורת כזאת. בינתיים, היום הזה עוד רחוק.

הטכנולוגיה בוודאי אשמה

בשעה די מאוחרת בלילה, תוך כדי קריאה בבלוגים שאחריהם אני עוקב (מה לעשות, ומדובר בעיסוק יום-יומי), מצאתי את עצמי קורא את התגובות למאמרון שעורר את התעניינותי (אם כי, עליו, כנראה בהזדמנות אחרת). בין התגובות האלו, תגובה אחת מאד מצא חן בעיני. כותבת התגובה לא היתה מוכרת לי, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני – הקלקתי על הקישור לבלוג שלה, והתחלתי לקרוא בו. גיליתי שלא רק התגובה שלה מצא חן בעיני, אלא הבלוג כולו (וגם עליו, בהזדמנות). אבל בין המאמרונים שקראתי בבלוג הזה, מצאתי התייחסות למאמר שקראתי מספר ימים לפני-כן, וסימנתי לעצמי עם מספר סימני קריאה – "כתוב על זה". ומשום מה, היו לי דברים אחרים שעליהם בחרתי לכתוב, והמאמר הזה מצא את דרכו לתחתית הרשימה. אז כפי שידוע, נפלאות דרכי הרשת, והנה, בזכות הבלוג החדש שהתחלתי לקרוא, אני חוזר אל אותו מאמר.

פטריק וולש, מורה ותיק בבית ספר תיכון באיזור ושינגטון הבירה, כותב על מה שבעיניו הוא טכנולוגיית היתר של בית הספר. הוא כותב:

Technolust is in its advanced stages at T.C., where our administrators have made such a fetish of technology that some of my colleagues are referring to us as "Gizmo High."
וולש מביא דוגמאות רבות שבמראות שבית הספר מתמלא ביותר ויותר מחשבים ועזרים טכנולוגיים, אך מתרוקן מלמידה אמיתית. הוא אפילו טוען שמכריחים את המורים להשתמש בטכנולוגיות שהם לא רוצים, ולא צריכים:
Science and math teachers, for instance, have been told that they can't use traditional overhead projectors to present material to classes, even though the teachers say that in many cases, they're far superior to computers for getting certain concepts across.
יש משהו במאמר הזה שמצלצל כאמיתי. אין ספק שלא מעט בתי ספר רודפים אחרי כל מכשיר חדש או כל כלי חדש. מורים רבים, וגם, ואולי בעיקר, מנהלים רבים משוכנעים שיש קשר ישיר בין הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בית הספר,לבין השבחת הלמידה. לא קשה למצוא דוגמאות רבות שמראות שאין קשר הכרחי בין השניים.

אבל קריאה לעומק של המאמר של וולש מעוררת את התחושה שאולי המצב איננו בדיוק כפי שהוא מתאר אותו. לפני עשור טוד אופנהיימר פרסם מאמר בירחון אטלנטיק, "The Computer Delusion" שהפך מזמן לקלסיקה. כמה שנים אחרי-כן, הוא פרסם ספר (The Flickering Mind) שהמשיך את הקו שהוא תיאר באותו מאמר – שבתי ספר רודפים אחרי המחשב ומנסים לשלב אותו לתוך הכיתה, אבל התוצאות כמעט תמיד מאכזבות. לפני ארבע שנים ג'יימי מקנזי, שהוא בעצמו מבקר די חריף של הגישה של "המחשבים יפתרו את בעיות הלמידה" (אם יש בכלל גישה כזאת) פרסם ביקרות נוקבת על הספר של אופנהיימר, בו הוא הראה שאופנהיימר הצליח לראות רק מה שהוא רצה לראות בבתי הספר שבהם הוא ביקר, שהוא התעלם מדוגמאות של שימוש מוצלח של המחשב ושל האינטרנט. וולש, במאמר שלו, יוצר את הרושם שהוא מבקש להיות היורש של הגישה של אופנהיימר.

וזה מביא אותנו לבלוג של סילביה מרטינז. מרטינז איננה מתכחשת לאפשרות שוולש מתאר נכונה את המצב בבית הספר שלו, אבל היא מציינת (וזה שם המאמרון) "Oh, there’s so much wrong in this story". היא מצטטת שתי דוגמאות מהמאמר של וולש. מורה למתמטיקה אומר:

Math grows out of the end of a pencil. You don’t want the quick answer; you want students to be able to develop the answer, to discover the why of it. The administration seems to think that computers will make math easy, but it has to be a painful, step-by-step process.
והיא מצטטת גם את וולש עצמו שכותב:
Many students send their papers in over the Internet, and while the margins are correct and the fonts attractive, the writing is worse than ever. It’s as if the rule is: Write one draft, run spell check, hit “send” and pray.
לטענות האלה מרטינז משיבה:
For these teachers, the computers are not just a symptom, they are the problem. But the computer isn’t making students worse writers or setting these “rules”. Do the teachers have any responsibility for standards, for requiring excellent writing. Are the computers to blame for this too?
לפי מרטינז, במקרה של בית הספר של וולש, אפילו אם בית הספר נחשב כבית ספר מוצלח, בעל היסטוריה מפוארת, יש בו, כנראה, לא מעט בעיות יסוד, בעיות שהמחשב והאינטרנט אינם יכולים לפתור. ואולי, במקום לטפל בבעיות האלו, המחשב משמש שעיר לעזאזל זמין. מרטינז מתייחסת לבית הספר של וולש בהגינות מרבית, ובמקום למצוא פגם בבית ספר מסויים, היא מנסה לראות את התמונה הרחבה. היא מסיימת את המאמרון שלה:
But from my point of view, blaming technology, even extreme “technolust” for the problems described here is only half the story. The other half of the story is how many ways school reform efforts can go wrong, and how fragile and rare it is when it goes right.
ואכן, גם אלה מאיתנו שמשוכנעים שהטכנולוגיה יכולה לסייע ללמידה יודעים היטב שהיא יכולה לעשות זאת רק אם אקלים בית הספר מפאשר זאת.

לא על הכל דרוש מחקר

עם כנס צ'ייס ומספר המחקרים העצום שעליהם דווח בו (רבים מהם באמת מעניינים) עוד טרי בזכרוני, קישור שמצאתי בחשבון הדלישס של סוזן הזכיר לי שהשינוי לא בא בהכרח מהחוקרים, אלא שגם לשטח יש מה להגיד. מדובר במאמרון בבלוג של דין שרסקי, בקנדה. שרסקי מספר על ביקור שערך אצל כיתה ט' בבית ספר אחד בעקבות הזמנה שהוא קיבל מהמנהל. מתברר שהמנהל ואחת המורות ניסו לערוך ניסוי בשימוש בטלפונים סלולאריים בכיתה. לפני כשלושה שבועות שרסקי קיבל דואר מהמנהל, והעלה אותו לבלוג שלו:
I’m sure we are not going insane, but some would probably disagree. Carla and I tried something new and, well a little bit rebellious today. We invited the grade 8/9 ELA class/students to bring their cell phones into class (if they didn’t have one we used mysask for text). Our goal, using cell phones for learning. Our objectives, appropriate use of cell phones (manners and ethics), using the calendar/scheduling, using text to discuss literature (lit circles), tracking progress and assignments/projects, and engaging the new learner. Guess what, it worked like a charm and the kids are peeing themselves with enthusiasm. Welcome to Web 2.0!!!! I needed to share.
שרסקי קיבל הזמנה לבקר באותה כיתה, ובמאמרון מלפני כמה ימים הוא מדווח על מה שהוא ראה. מדובר, כמובן, בנסיון מצומצם, ובוודאי אי אפשר להסיק ממנו על השימוש בטלפונים סלולאריים בכיתות אחרות. ובכל זאת …. שרסקי מונה חמישה תחומים שבהם הוא התרשם ממה שהוא ראה. כולם מעניינים, אם כי עבורי הראשון הוא אולי המעניין ביותר. המנהל והמורה אמנם רצו לעשות משהו חלוצי, אבל הם גילו שהתלמידים התמקדו בלמידה, ולא בטכנולוגיה. שרסקי מסביר:
As Carla and Gord pointed out, the cellphone novelty will soon pass, the engagement was with the ideas and sharing. Students were not really dazzled by their phones, they simply used them to share ideas, pictures, sounds and videos. The real engagement was with each other and the story. The cellphones were almost seamless.
אין ספק שיש כאן עוד עדות לחשיבות של המעורבות של המנהל בתהליכי הטמעת הטכנולוגיה לתוך הכיתה. אבל מעבר לכך, נדמה לי שאנחנו רואים, בצורה משכנעת, שבעידן האינטרנט (והטלפון הסלולארי, כמובן) השינוי מתרחש מהשטח, מהנכונות לבדוק דברים חדשים. תמיד נעים לפגוש דיווחים מהסוג הזה.

באריזונה ממשיכים את הדיון

לפני כשלושה שבועות דיווחתי כאן על פרויקט מרשים מאד שקרל פיש ומורים אחרים בבית ספר תיכון באריזונה מנהלים עם תלמידים בכיתה ט' בשיעורים לכישורי שפה. דיווחתי שפיש, והמורים האחרים, נעזרים בבלוגים ובוויקיים, בנוסף לדיון באקווריום, כולל עם מומחים מחוץ לכיתה, כחלק מהתייחסות התלמידים לספר של דניאל פינק, A Whole New Mind. מפני שפיש מדווח על השלבים השונים של הפרויקט הזה בבלוג שלו, מתאפשר לנו, הצופים מבחוץ, להציץ במתרחש, ולהתרשם.

בבלוגים של שני המורים שבכיתותיהם מתנהל הפרויקט אנחנו יכולים לקרוא תמליל (אם זאת המילה הנכונה) של הפגישות עם המומחים החיצוניים. חשוב לציין שהפגישה התקיימה בשני מעגלים – מעגל פנימי של אקווריום שהתנהל באמצעות וידיאו, ומעגל חיצוני. התלמידים שהיו במעגל החיצוני כתבו לבלוגים שלהם, וגם שלחו "תגובות" לבלוג של המורה. האורחים, בנוסף להשתתפות במעגל הפנימי גם הגיבו להערות בבלוג.

אינני יודע אם יש אי-שם שידור של הוידיאו עצמו. אבל התעניינתי מאד בדיון שהתנהל על גבי הבלוג. (למען האמת, נדמה לי שבמקרה הזה היה כדאי יותר להשתמש בקבוצות דיון במקום בבלוג, ולא ברור לי למה לא בחרו בכלי הזה.) התעניינתי במיוחד בדיונים בהם השתתף גרי סטייגר מפני שציפיתי שהוא יתייחס לספר של פינק בביקורתיות חריפה. חשבתי שהתלמידים יתלהבו מהספר של פינק, ורציתי לדעת כיצד הם יגיבו לביקורת הדי קטלנית של סטייגר.

לא קל לעקוב אחר התמלילים של התגובות – גם מפני שאין לנו החוט המקשר של המעגל הפנימי, וגם מפני שאין שרשור בתגובות אלא פשוט אוסף של הודעות המאורגן לפי שעת המשלוח. אבל בשני ה-"תמלילים" (מעל 180 תגובות בבלוג של גב' מוריץ, ו-240 תגובות בבלוג של מר סמית) אפשר למצוא חשיבה מעמיקה שלעניות דעתי איננה אופיינית לתלמידים בכיתה ט', ובוודאי לא בשעות הלימודים בבית הספר. במקום לתקוף את סטייגר, רוב התלמידים (ותלמידים רבים משתתפים ב-"דיון") מתמודדים בכובד ראש עם הטענות שלו. הרושם הכללי הוא שהתלמידים הגיעו לדיון מוכנים – שהם קראו את הספר של פינק, וגם את הביקורת של סטייגר שהוגשה להם כחומר רקע.

התפקיד של פיש בכל המערך הזה הוא לרוב כמארגן את הדברים מאחורי הקלעים, אבל בבלוג שלו הוא מביא מקורות נוספים שיכולים לתרום לדיון (לדוגמה, הביקורת של סטייגר על הספר של פינק, ומנגד, ראיון של פינק עם תומס פרידמן [ראיון שמצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל ….]). אני מניח שהמורים של הכיתות הגישו את המקורות האלה לתלמידים שלהם באמצעים אחרים, ולכן נדמה לי שפיש עושה זאת בבלוג שלו לא על מנת לכוון תלמידים למקורות האלה, אלא כדי שאנשים שקוראים את הבלוג שלו (ויש לא מעטים) יוכלו לקרוא אותם. בכך הוא ממשיך להרחיב את המעגל, ומראה לתלמידי בית הספר שהנושאים שעליהם הם דנים הם אותם נושאים שמעסיקים מבוגרים רבים.

סטייגר עצמו מגיב למאמרון הזה של פיש ומציין שהוא מאד התרשם מבגרות התלמידים. פיש מוסיף:

It's been interesting observing the students through this process. When we first started, I'd guess about 80% "agreed" with Pink and perhaps 20% "disagreed" but most of them were pretty quiet about it. As we progressed through our discussions of the book, and with the help of outside bloggers like yourself as well as discussions with their classmates, now many of the students are looking closer at the ideas of the book and aren't quite as sure. In fact, a few of them have said something similar to, "I don’t know what to think anymore." Which, for me, is perfect.
לא פעם ציינתי שקשה לצפות שמבוגרים רבים יקראו בלוגים של תלמידים, או יגיבו להם עם הערות משמעותיות, בעלות ערך. יתכן שפרויקט מהסוג הזה יכול להצליח רק מפני שלבלוג של פיש יש קוראים רבים בקרב בלוגרים חינוכיים. אבל אפילו אם כך המצב, אין ספק שהפרויקט הזה, וגלי התגובות שהוא מעורר, מראה את הכוח של התקשוב בחינוך.

אין מנוס מלשאול … האם יש כאן למידה?

השבוע השתתפתי ב-VoiceThread הראשון שלי. בדרך כלל כלים מהסוג הזה אינם מושכים אותי. זה לא שאינני אוהב לדבר – אני מאד אוהב שיחות פנים אל פנים – אבל בסביבה האינטרנטית אני מעדיף, על פי רוב, את "רגע החושבים" שהכתיבה מאפשרת. הכתיבה מכריחה אותי לזכך את המחשבות, לבחון אם מה שאני כותב הוא באמת מה שרציתי להגיד, ואם הוא באמת ראוי לפרסום. אפילו אם אני חש שלא דייקתי בדברי, העריכה לפני ההקלקה על "פרסם" שהכתיבה דורשת מקרבת אותי, לפחות קצת, למשהו ברור וקוהרנטי יותר. כאשר אני מדבר לתוך מיקרופון, שלבי הבדיקה והעריכה החשובים האלה נוטים ללכת לאיבוד.

כל ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר שלו לא הוזמנתי להשתתף ב- VoiceThread על ידי אדם שאני מאד מעריך, ספק אם הייתי עושה זאת. אבל המארח שלי, קונרד גלוגאוסקי, ראה לנכון להכין VoiceThread לכנס Educon 2.0 שמתרחש בימים אלה. גלוגאוסקי העלה מבוא לדיון, וגם מספר מקורות טקסטואליים על גבי ויקי, והציע למגיביו לקרוא ולהתייחס אליהם. המקורות היו מעניינים מאד, וניסיתי לארגן את דברי כך שהם אכן יתייחסו אליהם. אבל הדיבור פועל אחרת מאשר הכתיבה, ונגררתי לכיוונים אחרים. נדמה לי שאותו הדבר קרה עם המגיבים האחרים.

ובכל זאת, הנסיון היה מעניין. אולי, אם אתנסה בכלי הזה עוד מספר פעמים, אצליח לארגן את המחשבות בצורה נאמנה יותר לנושא, וארגיש שלכלי יש מקום בסביבה החינוכית. אבל יש לי ספקות. מתברר שגם לגרי סטייגר יש ספקות, והשבוע הוא השמיע אותם די בחריפות. סטייגר מתייחס ל-VoiceThread שווסלי פריאר העלה סמוך לחג האמריקאי של יום הולדתו של מרטין לותר קינג. הוא מציין שמה שפריאר כותב על ה-VoiceThread הספציפי הזה מתייחס יותר לשלבים הטכנולוגיים של הכנתו מאשר לתכנים שלכאורה היו אמורים להיות העיקר. סטייגר מוסוף:

… lots of educators are being led to believe that such web-based software tools represent sophisticated practice and new learning opportunities. Such a conclusion would be wrong.

The VoiceThread examples I have seen are little more than digital book reports with images not owned or created by the student (author) and with narrations suffering from too little planning and
editing. The audience for such "productions" eludes me.

סטייגר ידוע כאחד שמרים גבה כלפי כלים חדשים רבים, ובמקרה הזה קשה לא להזדהות עם הביקורת שלו. מהדוגמה שפריאר מביא מתקבל הרושם שהמשתתפים "למדו" מעט מאד על מרטין לותר קינג, ובמקום זה פשוט השמיעו אמירות שטחיות שלא נבעו מתהליך למידה של ממש, שלא דרשו קריאה על חייו של קינג, או הקשבה לנאומים שלו. נדמה שההתלהבות מהכלי הטכנולוגי מעוור את פריאר (ואנשי חינוך רבים אחרים) לעובדה שהדיבורים של המשתתפים אינם אלא אוסף של התייחסויות בנאליות, חסרות תוכן של ממש. ונדמה גם שהנכונות להתרשם מתוצאה כל כך רדודה נובעת מהרצון להתלהב מכלי טכנולוגי חדש (כלי שלמען האמת לא דורש שום מיומנות טכנולוגית מיוחדת). עוד דוגמה מצערת שבה הטכנולוגיה שולטת על הפדגוגיה.

דוגמה למופת, עם הרהור לצידה

מידי פעם מתעורר בי החשש שאני משווק בלוגים בכיתה כפתרון קל למלוא תהליכי למידה – כאילו אם רק נפתח בלוגים עם התלמידים שלנו, ונזכיר להם לכתוב בהם מידי פעם, פתאום, באופן פלאי, נזכה בלמידה משמעותית. במספר בלוגים שאני קורא אפשר לחשוב שהכותבים משוכנעים שהטכנולוגיה כל כך מדברת בעד עצמה עד שהמורים יכולים להכניס בלוגים לתוך הכיתה, ולנוח – הלמידה תתרחש בעצמה. כמובן שהדברים אינם כל כך פשוטים. השבוע קרל פיש העניק לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך המורכב הזה ולהתרשם מהמחשבה הרבה שצריכים להשקיע כדי להפעיל תהליך למידה מוצלח. פיש כתב בבלוג שלו על פרויקט בבית הספר שלו, פרויקט שמתנהל במספר כיתות לכישורי שפה בכיתה ט'. מדובר בתהליך מורכב ומושקע.

פיש מדווח שהתלמידים המצטיינים בכיתות לכישורי שפה קוראים את הספר A Whole New Mind מאת דניאל פינק. מתנהלים דיונים על הספר בתוך הכיתות, ואחרי הדיונים התלמידים צריכים לכתוב חיבור על פרק אחד מתוך הספר. בדיון על הספר בכיתה התלמידים משתתפים בתרגילי אקווריום, כאשר התלמידים במעגל החיצוני כותבים רפלקציות לבלוגים שלהם בזמן אמת. ולא רק התלמידים. המורים של הכיתות הזמינו משתתפים נוספים – בלוגרים חינוכיים שהיו מוכנים להשתתף, חברי מערכת החינוך של הרשות המקומית, וגם מחבר הספר עצמו שישתתף בדיון על אחד מפרקי הספר.

לפני כשנתיים פיש סיפר כיצד התגבש הרעיון של השימוש באקווריום בכיתה. הוא הסביר שהוא רצה ליצור חוויה לימודית שבה התלמידים יכלו להיות פעילים יותר:

When I began teaching a senior level English class at Arapahoe, I became frustrated that I was to be the center of their learning. These kids have spent three years listening and watching their teachers teach; why couldn’t they be the expert on a piece of literature? However, I felt that they could not simply teach an entire piece of literature to one another in one week. So one day, I talked to the kids about how I learned in college and the difference it made in my learning to teach something rather than simply sitting back to listen to what my teacher told me to think about a novel. They were truly interested in the challenge of trying out fishbowl. They wanted their education to be different.

הרעיון המשיך להתפתח, וכזכור, בגלגול הנוכחי של הפרויקט התלמידים שבמעגל החיצוני כותבים לבלוגים שלהם. קיימים מספר גירסאות של התרגיל הזה, כולל, למשל, משלוח שאלות מהמעגל החיצוני אל הפנימי באמצעות הבלוגים.

כזכור, תרגיל האקווריום איננו סוף התהליך. התלמידים צריכים להכין חיבור על אחד מפרקי הספר. המורים ממליצים לתלמידים להכין את החיבור על גבי ויקי, או בבלוגים האישיים שלהם. בנוסף, מנחים את התלמידים לתעד את כל התהליך ב-"יומן למידה אישי" – יומן שלפי בחירת התלמידים יכול להיות פרטי או ציבורי. עבור כל אחד מהשלבים האלה של הפרויקט יש דפי הנחייה, ופיש גם פתח ויקי עם תוכנית מפגשי האקווריומים ותיאורים קצרים של הבלוגרים האורחים.

אין ספק שמה שפיש מתאר כאן היא דוגמה מרשימה. אבל מעבר לדוגמה, נדמה לי שהסיפור על האקווריום ועל שילובם של מרכיבים נוספים לתוך התרגיל הזה, מצביע על משהו חשוב נוסף. אני בטוח שיש מורים שתוך כדי החשפותם לבלוגים ולכלים דומים מתחילים לחשוב אחרת על תהליכי למידה ועל התפקיד שלהם כמורים. אבל יש לא מעט מורים (ומן הסתם מדובר במורים ותיקים יותר) שחיפשו, במהלך כל שנות ההוראה שלהם, דרכים לשנות את מוקד הכיתה מהמורה אל התלמיד. עבור המורים האלה, כלים כמו בלוגים היו שלב הגיוני ומתבקש בתהליך הזה. הם אינם משנים את שיטות ההוראה שלהם בעקבות הבלוג אלא, כמו פיש, מגשימים שיטות הוראה שהם מאמינים בהם בעזרת הכלים החדשים. אין ספק שיש גלגלים שמחכים שמישהו ימציא אותם, אבל במקרה הזה לא מדובר בהמצאה של שיטות למידה חדשות, אלא בשכלולן באמצעות כלים חדשים.

כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד

לפני מספר ימים ריצ'רד ננטל פרסם מאמרון נחמד ובו הוא מנה Four Dumb Thing I Do Out Of Habit (But Plan To Stop). ננטל התייחס להרגלים תקשוביים שהוא סיגל לעצמו במהלך השנים שפשוט אינם נחוצים היום. הוא כתב, למשל, שאין שום סיבה להמשיך לסחוב את המחשב הנייד שלו לכל מקום, או לשלוח מסמכים דרך הדואר האלקטרוני כאשר אפשר להכין מסמך ב-Google Docs ולקשר אליו. התרשמתי במיוחד מהנקודה הרביעית: ננטל כתב שהוא צריך להזכיר לעצמו שבמקום ליצור תדריך כדי ללמד כיצד לבצע פעולה (לרוב מתוקשבת) עבור מישהו, הוא צריך ללמוד קודם כל לחפש אם מישהו כבר הכין תדריך על אותה פעולה והעלה אותו לרשת. גם אני מנסה ללמוד לעשות את זה.

אבל דווקא הנושא הראשון שאליו ננטל התייחס, נושא שנכון להיום עדיין איננו מעשי עבורי, הוא זה שעורר אצלי את הצורך בהתייחסות כאן. ננטל כתב שהוא צריך להפסיק להקליד טקסט לתוך התמלילן שלו. הסיבה לכך מאד פשוטה – היום יש במחשב שלו יישום שהופך את הדיבור שלו לטקסט, והוא כל כך מוצלח שפשוט אין סיבה להמשיך להקליד:

I can honestly say that it’s now a much faster and more precise way to input words than typing.

אחד הנושאים שלעתים די קרובות עולים כאן הוא השאלה אילו מיומנויות מחשב אנחנו צריכים ללמד בבית הספר. במשך השנים קראתי מסמכים רבים על הנושא (ואפילו כתבתי כמה כאלה). משום מה, הרוב הגדול של המסמכים האלה מתייחסים למחשב ככלי סטטי, ככלי שהשימוש בו אינו משתנה או מתפתח. מקריאה במסמכים האלה מתקבל הרושם שקיימת דרך אחת נכונה להפעיל את המחשב, ושאת הדרך הזאת אפשר, לצריך, להקנות לתלמידים.

במשך העשור האחרון, במיוחד עם ההשתלטות המוחלטת של חלונות על מערכות ההפעלה, התגבשו כמה יסודות בשימוש במחשב – הקליק בעכבר, השימוש בתפריטים, ועוד. לפעמים, קשה אפילו לחשוב שהדברים יכולים לעבוד אחרת. כאשר אני מנסה להסביר לקבוצת מורים שהשמירה לתיקיות איננה נחוצה היום, הם מתקשים להבין אותי. וכמו שהם מתקשים בנוגע לתיקיות, אני בטוח שאני מקובע ביכולת שלי לחשוב על דרכים חדשות לבצע פעולות שונות. לאור זה, ההערה של ננטל מאד נחוצה לנו. יכול להיות שהוא צודק, ולא רחוק היום שבו המקלדת בכלל לא תהיה חלק אינטגראלי של המחשב, לא יהיה נחוץ להפעלתו. האם נמשיך להנחות תלמידים להקליד כאשר לא יהיה בזה צורך? דווקא יש סיכוי טוב שהסטנדרטים שלנו ימשיכו ליישר קו עם השימוש במחשב כפי שהיה, ולא כפי שהוא מתהווה, וחבל.

אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי

לפני עשרה ימים דיווחתי כאן על כנס מו"ח/ISOC-IL שעסק ב-Web 2.0. כתבתי אז שהציפייה שלי שבאי אותו כנס יהיו אלה שכבר מכירים את הכלים האלה היתה כנראה מוטעית. כמה ימים מאוחר יותר סיגל, ב-"מידע'לה – מידענות ועוד" העמידה אותי על טעותי. היא כתבה:
לשם כך מכנסים כנסים וימי עיון, כדי "ליישר קו" ולאפשר לנוכחים לקבל בנוחות ובאווירה נעימה מידע, בסיסי או מתקדם, מבלי שירגישו נבוכים מחוסר הידע שלהם, כביכול. במובן זה, השיג הכנס את מטרתו.

אני מודה שבמידה גדולה מדי אני מנותק מהמתרחש בשטח. אני נתקל בנושא הכלים האלה מידי יום, ואני מצפה שכך גם אצל אחרים. לכן אני מופתע, כל פעם מחדש, לגלות שאין זה המצב. ובכל זאת, הופתעתי מסקר שהתפרסם בארה"ב השבוע, סקר ששוב המחיש עד כמה קהילת העוסקים בענייני Web 2.0 מנותקת מכלל המשתמשים באינטרנט.

הבלוג ReadWrite Web דיווח לפני מספר ימים שסקר שנערך על ידי חברת NPD לחקר שווקים מצא ש-73% מכלל משתמשי המחשבים האישיים מעולם לא שמעו על כלי אופיס מקוונים כגון Google Apps. זאת ועוד – עוד 20% מדווחים שהם שמעו על הכלים האלה, אך מעולם לא השתמשו בהם. יש, כמובן, הבדל לא כל כך קטן בין כלי אופיס מקוונים לבין כלי Web 2.0. לאור המספר ההולך וגדל של אנשים שפותחים חשבונות פייסבוק, אפשר לטעון שאי אפשר להסיק מסקנות בנוגע לחשיפה לכלי Web 2.0 מהמספר הזעום של משתמשי, ואפילו מכירי, כלי אופיס מקוונים. ובכל זאת, קשה לא להרגיש שמדובר באחוזים זעומים.

בסביבה החינוכית יש לא מעט התעניינות בכלים כגון Google Apps. בחופשת חנוכה, למשל, נערכה השתלמות בכלים האלה בפיסג"ה של הרצליה, ואברום רותם כתב עליהם כבסיס לעבודה חינוכית שיתופית בבתי הספר. לזכותו של החינוך ייאמר שהרצון לקדם סביבות למידה שיתופיות מדרבן את המערכת לבחון את הכלים האלה. ואם כך, יש סיבה לאופטימיות. אבל הסקר של NPD (שנערך, יש להניח, כדי לבחון עד כמה כדאי להשקיע בשוק של כלי אופיס מקוונים) מעורר את החשש שאולי כמו עם כלי Web 2.0, הרעש גדול, אבל הוא מהדהד רק בתוך חוג מאד מצומצם.

וכל זה מעלה, כמובן, שאלה נוספת – שאלה שהיא אולי הרבה יותר משמעותית. האם המורה (וכמו-כן, גם התלמיד) שנכנס היום לתוך עולם התקשוב צריך ללמוד להשתמש בכלי אופיס לא-מקוונים? פעם, לפני עשור ויותר, כאשר כבר היה ברור שה-WWW כבש את האינטרנט, עדיין הדרכנו את השימוש ב-gopher, למרות שהיה ברור כבר שימיו של הכלי הזה ספורים. בהדרכות של היום אנחנו עדיין מלמדים את הכלים החדשים כאילו הם תוספת למיומנויות יסוד שצריכים לרכוש לפני המעבר לכים חדשים יותר. ואולי האמת היא שמיותר ללמד את השימוש בכלי האופיס הסטנדרטיים. אבל יכול להיות גם ההיפך – שהכלים ה-"חדשים" הם אופנה חולפת, ואלה מאיתנו שדוגלים בשימוש בהם חיים בתוך בועה.