קטגוריה: שימוש בבתי ספר

לא כל מה שדיגיטלי נוצץ

במאמרון בבלוג שלו מלפני מספר ימים קליי בוראל מדווח על מאמר שהתפרסם ב-eSchool News המספר על כמה אתרי וידיאו חדשים שמוקדשים לענייני מדע. האתרים האלה דומים ל-TeacherTube שמרכז סרטים "חינוכיים" באתר "נקי" כדי שבתי ספר שחוסמים את YouTube לא יחסמו אותם. ההבדל העיקרי הוא שבאתרים האלה מדענים מעלים סרטים שבהם הם עצמם עורכים ניסויים. האתרים האלה גם מאפשרים לתלמידים להעלות ניסויים שהם עורכים בכיתות שלהם. בוראל מציין:

What I find exciting about this is that it shows scientists in action, in their labs, explaining their real-world scientific experiments for the layperson.

אתרים כאלה הם בוודאי דבר חיובי. תמיד יש צורך בסרטים מדעיים טובים. זכור לי היטב כיצד, כתלמיד בית ספר, הקרנת סרט היתה מבצע די מורכב, עם תורן שידע להשחיל את הסרט, ועוד. והנה, סרטים איכותיים של ממש נגישים לנו היום ממש במרחק של קליק. אבל בוראל מוסיף הערה שבעיני היא עוד יותר חשובה. הוא כותב שבאתרים האלה אפשר לראות אנשי מדע שמתמודדים עם רכישת אותן מיומנויות שתלמידי בתי ספר גם נדרשים לרכוש בסביבה הדיגיטלית:

The point here: scientists themselves are now studying the same skills our students are learning when they make iMovies, podcasts, and so forth. This is good to explicitly communicate to students, who otherwise might churn out digital products with the same indifference with which they write schooly essays or fill out worksheets.

זאת אומרת, המדענים אמנם מבינים בנושאים המדעיים שעליהם הם מכינים סרטים, אבל הם עוד חדשים לדרכי ההגשה וההסבר שהסביבה הדיגיטלית פותחת עבורם. לפי בוראל, חשוב להראות לתלמידים שלא רק עבורם, אלא גם עבור אנשי מדע מקצועיים, הכלים של הסביבה הזאת חדשים. הוא רואה בזה דרך לעודד איכות אצל התלמידים.

אבל בוראל מוסיף עוד משהו. הוא מבקר את הגישה הדי רווחת שעצם העובדה שתלמידים מפיקים תוצרים דיגיטליים אומרת שאותם תוצרים הם איכותיים. לא פעם, כתיבה של תלמידים שהיתה נחשבת כרדוד ולא מושקע אם מגישים אותה למורה על דף נייר, הופכת להיות איכותית ומרשימה רק מפני שהיא מוגשת על גבי בלוג או ויקי. בוראל רואה כאן סכנה ממשית:

I really share this because, in my four-month old 1:1 school, I’m seeing students starting to display the “it’s just for school, so it’s irrelevant” attitude toward digital skills that they previously associated with pencil-and-paper work. This is a real danger to the whole enterprise of making schooling more relevant through digital literacy and connectivity.

במילים אחרות, אנחנו מרבים לציין שהסביבה הדיגיטלית משפיעה לחיוב על תהליך הלמידה בכך שהיא מעודדת תלמידים לשאוף למצויינות. אבל גם המצב ההפוך – שהסביבה הבית ספרית (סביבה שבה תלמידים התרגלו לעבוד ברשלנות ובחוסר-איכפתיות כלפי הנושאים שהם לומדים) תשפיע על הגישה של תלמידים כלפי הכלים האלה – הוא גם אפשרות אמיתית שממנה צריכים להזהר.

מורים, מה לעשות, מתערבים

תודה לאיריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" עבור ההתייחסות שלה לדיון שבריאן קרוסבי עורר סביב השאלה של מידת ההתערבות, ובמיוחד העריכה, של מורים בבלוגים של התלמידים שלהם. לאור העובדה שדבריו של קרוסבי, וגם התגובה של דוג נון שאיריס מביאה, התפרסמו לפני חודש, אני מסיק שאיריס, כמוני, פשוט אינה מצליחה לעמוד בקצב של מבול הנושאים המעניינים שמופיעים בבלוגים הרבים שהיא קוראת. יש, אכן, רבים שהם ראויים להתייחסות. האמת היא שכאשר הדיון הזה התחיל (אני הגעתי אליו דרך התגובה של דוג נון), סימנתי אותו כנושא שעליו רציתי לכתוב. אך מה לעשות, ועניינים רבים נוספים תפסו את קידמת הבמה (או קידמת תודעתי) ודחו את הנושא הזה הצידה. כך יצא שללא התזכורת של איריס, לא הייתי מתייחס כאן בכלל. ולכן, שוב, תודה.

בעקבות שאלה שקורא אחד הפנה אליו, קרוסבי היהרהר על מדיניות העריכה שלו כלפי הבלוגים של התלמידים שלו. הוא הודה שהוא מאשר כל מאמרון של תלמידיו לפני הפרסום. היות והרושם הכללי שנוצר בבלוגוספירה החינוכית היא שהמורים נותנים יד חופשית לתלמידים שלהם לכתוב את מה שהם רוצים, נדמה לי שאירוס צודקת כאשר היא מסיקה:

מסתבר כי יש פער ניכר בין יפי התיאוריה לעולם המעשה.

אבל זה כמובן לא צריך להפתיע. ואם, בכל זאת, אנחנו כן מופתעים, נדמה לי שבמידה רבה האשמה קשורה להתלהבות היתר של מורים שעובדים עם בלוגים בכיתה, ובהגזמה שלהם סביב כיצד אותם בלוגים מסוגלים לשנות את פני החינוך. הרי אנחנו קוראים פעם אחר פעם כיצד הבלוג הוא כלי אישי בידי התלמיד, כלי שמאפשר לו להביע את עצמו, וקשה ליישב גישה כזאת עם מורה שבודק כל מה שנכתב, עם עט אדום ביד.

ולכן, שוב אפשר להבין למה איריס מסכימה עם משפט של דוג נון שהיא מצטטת (נון "השיב" לקרוסבי במאמרון בבלוג קבוצתי בו הוא משתתף) :

I think there’s an inherent contradiction between the concept of the blog as a personal website and its use in school as a writing platform.

וגם אני מסכים. אבל אולי בכל זאת כדאי לעדן את הדברים: הסתירה איננה קשורה ישירות לבלוגים, אלא לנסיון שלנו, המורים, לעודד כתיבה "אישית" במסגרת בית ספרית שמעוניינת לפתח כתיבה "תקנית". אנחנו אולי רואים דמיון בין שני סוגי הכתיבה האלה, אבל המערכת החינוכית איננה בהכרח רואה את הקשר הזה. אם, מצד אחד, אנחנו רואים את הבלוג ככלי רפלקטיבי בידי התלמיד, ככלי שמאפשר לו לנווט את הלמידה של עצמו, אז בהחלט יהיה זה מוזר מצידנו להחזיק ברסן ואפילו למשוך בו. אבל כבר מזמן צבי לם לימד אותנו (אפילו רק מכותרת הספר, מבלי שנצטרך לפתוח אותו) שיש בחינוך הגיונות סותרים. המורה בכיתה נדרש למלא תפקידים מגוונים, ולשרת נאמנויות שונות, ולעתים קרובות זה דורש ממנו לדבר ביותר מקול אחד.

ואם בקולות רבים מדובר, אפשר למצוא כאלה בתגובות הרבות שהופיעו למאמרון של קרוסבי. בסיום המאמרון שלו, קרוסבי "פנה" לעוד ששה בלוגרים והציע/ביקש שגם הם יענו על אותן השאלות שהופנו אליו. שלושה מהששה עשו זאת. התגובות השונות מתחברות לתמונה רב גונית. אין אחידות בגישות לעריכה. רוב המגיבים מודים שגם הם עורכים את מה שתלמידיהם כותבים, לרוב בגלל האילוצים של בתי הספר, אבל בין "עריכה פעילה" לבין גישה מאד מתירנית אפשר לזהות גוונים רבים המעידים על ביטוי של אישיות המורה.

(יש טעם להוסיף כאן שתוך כדי קריאת התגובות קשה היה לא להקליק, ולהקליק, ולהקליק, ולבדוק את הבלוגים של המגיבים וגם של הכיתות שלהם. קל, ואפילו נעים, מאד להתפס ברשתות הרבות שחיכו לנו בקצה השני של הקליקים האלה. אני מנחש שהפרסום המאוחר של איריס על הנושא הזה נבע, בין היתר, מחוויית הקריאה בעקבות התגובות השונות – חווייה שקשה היה לעצור. כך, לפחות קרה אצלי.)

יש המון מתוך כל מה שקראתי שראוי לציטוט, אבל כמובן שלא אעשה זאת כאן. אחד המגיבים, רוסל מונטגומרי, דיווח שהוא העלה קישור למאמרון של קרוסבי לדף ויקי שהוא יצר בנושא בלוגים של תלמידים. נדמה לי שהגיע הזמן שדף כזה יופיע גם בעברית. אך למרות שלא אצטט רבים, כן אביא הערה של מארק אלנס, מהבלוג שלו. (אלנס, אגב, השיב בבלוג של קרוסבי, ופרסם את אותה "תגובה" בבלוג שלו, אבל שם הוא גם הוסיף את הקטע שאני מצטט כאן:

The tough part is time, of course. Jeff was exactly right in that we teachers cannot ADD blogging to what we already do. There is not enough time in the school day, nor in a teacher's life to do that. So we have to REPLACE part of our practice with blogging (or wikiwork, Tubing, Twittering, whatever).

These new tools can't be used as add ons. They have to replace existing practices.

כל עוד נתייחס לבלוגים כ-"עוד פעילות" בכיתה, נרגיש שאיננו מצליחים לעסוק בכל מה שדורש את תשומת הלב שלנו כמורים. אם נרצה להפיק תועלת אמיתית מהבלוג, נצטרך להבין שעלינו לאפשר לבלוג לתפוס מקום של כבוד – על חשבון פעילויות אחרות.

ואולי יותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עורר אצלי קנאה. ההיקף הרחב של הבלוגוספירה החינוכית באנגלית מאפשר יצירת מאגר של נסיון שממנו מורים רבים שמתנסים בבלוגים יכולים ללמוד. וכמובן שבהמשך, המורים האלה מתנסים, ומוסיפים למאגר. הקהילה שלנו בארץ אמנם קטנה בהרבה, אבל אין לי ספק שגם כאן קיימת התשתית למאגר כזה של נסיון. לצערי, אם הוא כבר קיים, הוא איננו מורגש בפומבי, ולכן הוא איננו משרת את כלל המורים. יכול להיות שאני עדיין לא מצאתי את הבלוגים בארץ בהם המורים מדווחים על הנסיונות שלהם, אבל אני חושש שעדיין מעט מדי מורים משתמשים בכלי הזה כדי לדווח על הנעשה אצלם בכיתה. אשמח, כמובן, לתרום לקידום מאגר כזה.

תקשורת בין מורים? תנו לאינטרנט לעזור

טום הופמן מביא כתבה בעיתון בעיר פיטסבורג המדווחת על מחקר שערכה ד"ר קארי ליאנה. ליאנה מצאה שיותר מכל נתון אחר, תקשורת בין מורים בתוך בתי הספר משפיעה על תוצאות חיוביות של תלמידים במבחני הערכה. בלשון הכתבה:

In an award-winning study of the Pittsburgh Public Schools, Dr. Leana found that in the schools where teachers talked to each other the most about their jobs, and where the principals did the best job of staying in touch with the community, students had noticeably higher reading and math test scores.

Even more significant was the discovery that these communication networks had a much bigger impact on test scores than the experience or credentials of the staff did.

המסקנה של הופמן די פשוטה – יש כאן טענה משכנעת ביותר לעידוד של מערכות מתוקשבות לתקשורת בין מורים:

Given the time constraints teachers work under, augmenting face to face interactions with online modes, making it easier for them to share student work and data, publish the results of their collaborations, etc. is a no brainer.…

It doesn't need to be any more complicated than that.

הכתבה המלאה עם הדיווח על המחקר של ליאנה באמת מרתקת, ויש בה מספר דוגמאות, לא רק מתחום החינוך, שמחזקות את הטיעון שלה. בכתבה מצטטים את ליאנה ש:

I think we all intuitively know that our relationships at work matter.

אבל מה שבאמת משכנע הוא שהמחקרים של ליאנה מבססים את התחושה האינטואיטיבית הזאת בנתונים מחקריים.

משהו נוסף מצלצל בכתבה, משהו שבא לביטוי באמירה של הופמן שהדברים אינם צריכים להיות מסובכים. אני נזכר בסיפור, מתוך הקשר שונה לחלוטין, מלפני לפחות שלושים שנה. הסיפור התרחש בבית חולים לוותיקי מלחמות בארה"ב. בין המטופלים שם היו הרבה אלכוהוליסטים, ובמשך השנים מנהלי בית החולים אימצו דרכים מגוונות כדי לדובב את המטופלים להגיע לפגישות של AA, אך ללא הועיל. אך בעקבות הצטרפותה של אחות חדשה לצוות הטיפול, פתאום שמו לב שהמטופלים התחילו להגיע לאותן פגישות. שאלו את האחות מה היא עשתה כדי לחולל את השינוי והיא בתמימות עינתה שהיא חשבה שאם המטופלים יידעו על הפגישות, אז בטח הם ירצו להגיע. לכן, היא עברה בין חדרי המטופלים שעה לפני כל פגישה והודיעה להם על הפגישות, ואמרה שהיא גם תלווה אותם אליהן. מתברר שקצת מידע ויוזמה היו כל מה שהיה נחוץ.

כמובן שהדברים אינם תמיד כל כך פשוטים. רצוי שבנוסף לפתיחת צינורות השיתוף בין מורים, אם באמצעים מתוקשבים, או פשוט פנים אל פנים, יתרחש גם שיפור בהכשרה המקצועית שלהם. אבל המחקרים של ליאנה מראים שאותו שיתוף הוא באמת מרכיב מרכזי, והופמן בוודאי צודק שהתקשוב יכול למלא בו תפקיד חשוב.

יחי ההבדל הקטן?

מידי פעם, ואולי לעתים קרובות מדי, אני מנצל הזדמנות זו או אחרת לציין שהסביבה האינטרנטית החינוכית שונה מזו שבעולם העסקים. לכאורה העובדה הזאת כל כך מובנת מאליה שאין צורך להקדיש לה מאמרון. אבל מנקודת התצפית שלי אני נתקל במה שנראה לי כבלבול רב בנושא הזה. לצערי, אנשי חינוך מתנהגים כאילו מה שטוב לעסקים טוב גם לחינוך. אי-לכך, כאשר אני קורא משהו שמאפשר לי להתייחס לנושא הזה, אני שוב מנצל את ההזדמנות.

היום, בבלוג Read/Write Web, ריצ'רד ממקנוס, העורך הראשי של הבלוג, כותב שהאינטרנט, ובמיוחד אותו חלק המכונה Web 2.0, נמצא בשלב של גיבוש ולא של פיתוח מואץ. מקמנוס מזכיר דברים שכתב אלכס איסקולד, אחד מהכותבים לבלוג שהוא עורך, שלא מזמן הגדיר את התקופה הנוכחית כ-"שלב העיכול". איסקולד כתב שהשלב הזה הוא:

a period of time for us to reflect, to integrate, and to understand recent technologies and how they fit together

קראתי והנהנתי בראש. אמרתי לעצמי שזהו בדיוק צו השעה גם עבור החינוך. מספר היישומים האינטרנטיים שעומדים לרשותנו בסביבה החינוכית עצום, ואפילו מאיים. אישית, מזמן הבנתי שאין שום אפשרות לבחון את כולם – ולמזלי, הבנתי גם שאין שום טעם או צורך. מה שנחוץ הוא שנבחן כמה מהם ונסיק מסקנות אופרטיביות לגבי השימוש בהם אצל מורים, אצל תלמידים, באופן כיתתי, ועוד. אבל קצת להפתעתי, אני מגלה שלא מעטים בסביבה החינוכית חושבים אחרת.

לפני כשבועיים ויקי דייוויס, בלוגרית מכובדת מאד בתחום הטכנולוגיה בחינוך, פרסמה רשימה ארוכה של הכלים שבעיניה הם הכדאיים ביותר לשימוש בחינוך. (המאמרון התפרסם גם בבלוג האישי של דייוויס, וגם ב-TechLearning Blog.) אישית, יש לי רשימה די ארוכה של כלים שהם אהובים עלי, ושנראים לי מתאימים לחינוך. אבל הרשימה שלי מתגמדת לעומת זאת של דייוויס. אינני יודע מתי היא מוצאת את הזמן לבדוק את כל הכלים שעליהם היא ממליצה, קל וחומר להשתמש בהם. אבל בין התגובות למאמרון שלה, בשני המקומות שבהם הוא התפרסם, לא מצאתי התייחסות לבעיית העומס, אלא רק אמירות של תודה עבור הרשימה, וכמה הצעות עבור כלים נוספים.

ואם כך, מה באמת קורה כאן? האם, כמו שטוענים מקמנוס ואיסקולד, אנחנו בשלב של עיכול, או האם קצב הפיתוח של כלים חדשים עדיין מסחרר? הטענה של מקמנוס ושל איסקולד היא שלמרות ריבוי הכלים, אנחנו כבר לא נחשפים ליישומים חדשניים של ממש. בעיניהם, רוב הכלים שהם פוגשים היום אינם אלא פיתוחים על דפוסים שכבר נוצרו מזמן. נדמה לי שאת זה אפשר לחוש גם ברשימה של דייוויס. ההבדל החשוב הוא שמקמנוס מבכה את המצב הזה, ומייחל להמשך תנופת הפיתוח, ואילו אני חש שמרוב כלים כבר לא מוצאים את הלמידה.

כמובן שההבדל הזה נובע מציפיות שונות. הסביבה היזמית שהבלוג של מקמנוס משרת חייבת להיות בחיפוש מתמיד אחר החדש, ואילו הסביבה החינוכית צריכה לגבש תובנות בנוגע לשימוש ביישומים שכבר קיימים בתהליך הלמידה. הבעיה היא שכאשר האווירה היזמית/עסקית היא הדומיננטית בחברה הסובבת, גם החינוך נגרר אחריה.

רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת?

לפני מספר ימים התפרסמה כתבה בוושינגטון פוסט בה אנחנו קוראים שבקרוב יותקן מחשב נייח אחד בכל הכיתות של בתי הספר של העיר וושינגטון די. סי. הכתבה מוסרת לנו ש:

Mayor Adrian M. Fenty (D) and D.C. schools Chancellor Michelle A. Rhee announced today that every D.C. classroom will have a desktop computer by February under a $4 million technology initiative.

The money will pay for more than 6,300 computers, which will be installed in the city's 141 schools.

העיר וושינגטון איננה עיר עשירה – ההפך הוא כנראה הנכון. מי שנשאר בתוך העיר הוא מי שאין לו האמצעים שיאפשרו לו לצאת. המחוז של העיר הוא בוודאי בין העניים של האיזור. אי לכך, יש לקבל בברכה את ההשקעה במחשבים במערכת החינוך. אבל האם מדובר בהשקעה משמעותית? על מנת לברר את השאלה הזאת, מתבקשים כמה חישובים יחסית פשוטים. מוסרים לנו שבבתי הספר של העיר יש 50,000 תלמידים. ארבעה מיליון דולר עבור 50,000 תלמידים הם $80 עבור כל תלמיד. אולי אני טועה, אבל השקעה כזאת לא נראית לי רצינית במיוחד. כמו-כן אם, כפי שקראנו, יש 141 בתי ספר בעיר, חלוקה שווה של המחשבים תתן 45 מחשבים לכל בית ספר, ובאופן כללי, היחס של תלמידים למחשבים יהיה 8:1. בימינו, כאשר מחוזים רבים בארה"ב כבר מדברים על יחס של 1:1, אני חושש שאפילו עם המחשבים החדשים האלה בתי הספר של וושינגטון עוד יישארו רחוק לאחור.

אבל נדמה לי שהחישובים הכלכליים חושפים רק חלק קטן מהבעיה. הכתבה מסכמת את דבריה של מנהלת אחת מבתי הספר במחוז:

the computers will be a big morale boost for her teaching staff and will allow every teacher to keep grades and other records electronically.

צריכים לקרוא את המשפט הזה פעמיים כדי לצלול לעומק משמעותה. מנהלת בית ספר רואה את החשיבות של הכנסת מחשב לתוך כל כיתה בכך שזה יאפשר לכל מורה לעקוב אחר ציונים וניירת בצורה אלקטרונית. ממש חזון אחרית הימים!

כמובן שהמצב איננו עד כדי כך מגוחך. יש, הרי, גם מי שמבין שאפשר להשתמש במחשבים בצורה חינוכית. הכתבה מצטטת, למשל, תלמיד בן 16 באחד מבתי הספר בעיר שהסביר שמחשבים בספריית בית הספר הם דבר חיובי:

You can use them to research your school projects.

קשה לבוא בטענות כלפי תלמיד שמשמיע משפט בנאלי כזה. הרי, אפילו אם המשפט בנאלי, הדברים בכל זאת נכונים. אבל מה נוכל להגיד כאשר המבוגרים בכתבה משמיעים אמירות אפילו פחות מרשימות? הכתבה מצטטת את המפקח הראשי על טכנולוגיות (ה-"chief technology officer") של העיר:

Today, we are laying the foundation…. We must use the Internet and other computer applications to help our students compete in the global economy and to enable our teachers to do what they do best, teach and mentor the future leaders of our country.

אני יכול להבין שכאשר בעלי תפקידים מתראיינים לכתבות לעיתון הם נוטים לדבר בהכללות, אבל אם בשנת 2007 כל מה שיש להם להגיד על השימוש ב-"אינטרנט ויישומי מחשב אחרים" בבית הספר היא אמירה נדושה מהסוג הזה, נדמה לי שהעיר וושינגטון זקוקה להרבה יותר מאשר רק מחשבים חדשים. נוהגים להגיד מצב התקשוב בבתי הספר בארץ בכי רע, אבל יד על הלב, אין מה להשוות.

לשם מה המחשב בחינוך?

רק לפני כמה שבועות התחלתי לקרוא את הבלוג של טום הופמן באופן עקבי, אבל לעתים קרובות אני מגלה שכנראה היה לי כדאי לעשות זאת די מזמן. לפעמים הוא עוסק בעניינים טכניים שאינם מעסיקים אותי, אבל ההערות החינוכיות שלו הן בדרך כלל הערות שאינן מושפעות מהדעה הרווחת בבלוגוספירה החינוכית, ולכן הוא מסוגל להפתיע ולגרום לנו לראות את המוכר באור אחר.

הפעם הופמן התייחס למאמרון בבלוג של כריס דאוסון, שכותב על ענייני חינוך באתר של ZD Net. דאוסון כתב על דיונים שהוא ניהל עם התלמידים שלו סביב האפשרות לנפק להם מחשבים ניידים. קצת להפתעתו, התלמידים אמרו לו שהיו שמחים לקבל מחשבים, והיו בטוחים שהם היו משתמשים בהם לצרכים לימודיים ולא למשחקים.

אינני מכיר את התלמידים של דאוסון, ולכן קשה לי להביע דעה כלפיהם, אבל אני נוטה לחשוב שתלמידים יודעים לתת את התשובות שהם חושבים שמצפים לשמוע מהם. זאת ועוד: אם יש סיכוי שבית הספר יחלק להם מחשבים ניידים, די צפוי שתלמידים יהיו מוכנים להגיד את הדברים הדרושים כדי לחזק את הסיכוי הזה. אבל אני גם משוכנע שתלמידים יכולים לנצל את המחשב לצרכים לימודיים אמיתיים, וגם שהם עצמם מבינים כיצד לעשות זאת.

אבל הופמן לוקח את דבריו של דאוסון למקום שבעיני הוא הרבה יותר מעניין וחשוב. בבלוג שלו הוא מציין:

A lot of people seem to have trouble realizing the utility of giving older students an inexpensive, robust work computer. I think it is partly because you can't thread the needle between those who say "we can't give them this, they'll play around with it" and those who say "if you don't give them something they can play around with, they won't use it." However, for kids, as adults, if you give them a computer to do their work on, they'll probably do their work on it. Of course, you can't say that because supposedly the whole purpose of giving kids computers is to change what kind of work kids do, so any discussion along these lines is immediately hijacked into an unresolvable discussion of curriculum and pedagogy.

בדבריו כאן הופמן מתמקד על אחת הבעיות המרכזיות של השילוב, או ההטמעה, של המחשב ושל האינטרנט לתוך המערכת החינוכית. אם אני אוכל להוכיח שהשימוש במחשב בבית הספר מביא לציונים טובים יותר במבחנים, המערכת תהיה מוכנה להשקיע בקניית יותר מחשבים. אבל הבעיה היא שאפילו אם אוכל להוכיח דבר כזה (ואינני משוכנע שאני יכול), זאת איננה הסיבה שבגללה אני רוצה שתלמידים יוכלו להשתמש במחשב בבית הספר. אני דווקא מעוניין לאפשר לתלמידים לשחק עם המחשב בזמן הלימודים שלהם – כך הם יוכלו לבחון כיצד הכלי הנפלא הזה לא רק מאפשר להם ללמוד את מה שהמערכת רוצה שהם ילמדו, אלא גם מה עוד ניתן ללמוד, לבחון אילו דברים שאיננו מלמדים היום בכל זאת ראויים ללמידה.

הופמן מסכם שהדיון סביב הנושא הזה איננו ניתן לפתרון, או להסכמה. נדמה לי שהוא צודק. אינני בטוח שזה מנחם, אבל נדמה לי שאפילו בלי פתרון, אפשר להמשיך, כל צד בדרכו. הרי שני הצדדים של הוויכוח הזה משוכנעים שהמחשב והאינטרנט הפכו לחלק אינטגראלי של העולם, ולכן, אם מסיבות של הישגים טובים יותר, או מסיבות של למידה אחרת, שניהם בעד שילוב המחשב לתוך בית הספר.

לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:

E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools – collectively known as web 2.0 – to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:

a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:

are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות "חברים" עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.

באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג' מכובד במדינת וירג'יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:

attested to the exasperation of countless teachers and professors in the computer era. Their perpetual war of attrition with defiantly inattentive students has escalated from the quaint pursuits of pigtail-pulling, spitball-lobbing and notebook-doodling to a high-tech arsenal of laptops, cellphones, BlackBerries and the like.

הוא ממשיך:

The poor schoolmarm or master, required to provide a certain amount of value for your child’s entertainment dollar, now must compete with texting, instant-messaging, Facebook, eBay, YouTube, Addictinggames.com and other poxes on pedagogy.

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על "ילדי הגוגל" שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ' מיכאל בוג'ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג'ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:

The baby boomers seem to see technology as information and communication. Their offspring and the emerging generation seem to see the same devices as entertainment and socializing.

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.

אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה

לפני מספר ימים, איריס, ב-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה למאמרון של ברד וונגר, ולמאמרון של ג'ף אוטכט, שמתייחסים להבדל בין "שילוב הטכנולוגיה" לבין "הטמעת הטכנולוגיה" בבתי הספר. לפני יומיים אריאלה המשיכה את הדיון בבלוג שלה ב-אדורשת.

אפילו אם במידה לא כל כך קטנה אני חש שמדובר בויכוח סמנטי, אין ספק שיש כאן דיון חשוב, דיון שראוי שימשיך להתפתח. (למרות שאני בחרתי להתייחס כאן, אני מציע להגיב על גבי התשתית של אדורשת, כתגובות למה שאריאלה כתבה. אני מקווה שאיריס תסכים.)

אי-שם, הרחק בהיסטוריה הדי עתיקה של השילוב/ההטמעה של המחשב לתוך בית הספר, המחשב נתפס ככלי שהיה כל כך שונה מכלים אחרים שהיה צורך לחשוף את המורים ליכולות הכלי ולרזיו. לא זכור לי שאי-שם בעבר היה צורך להסביר למורים כיצד להשתמש בעפרון או בעט (טוב, אני לא כל כך זקן) אבל די ברור למה. העפרון והעט הם כבר מזמן חלקים בלתי-נפרדים מהתרבות הכללית שלנו. כולם יודעים להשתמש בהם. אבל המחשב היה משהו חדש, וללא ספק שונה. התוצאה היתה שלצד השתלמויות שבהן לימדו מורים טכניקות חדשות ללמד נושאים שונים, הציעו להם גם ללמוד להשתמש במחשב בהוראה שלהם. נוצרו שני מסלולים נפרדים – הכשרה פדגוגית כללית, והכשרה בפדגוגיה באמצעות המחשב. אך מה לעשות, ויש כאן הפרדה מלאכותית.

נדמה לי שכל העיסוק סביב "שילוב" ו/או "הטמעה" אינו אלא נסיון לתקן את העיוות ההיסטורי הזה, וליצור מצב שבו כאשר מדברים על פדגוגיה, מדברים באופן טבעי גם (ולא רק "גם") בשימוש במחשב ובאינטרנט. אם יש מישהו שבאמת חושב ש-"פדגוגיה באמצעות המחשב" שונה מ-"פדגוגיה כללית", אז הוא בוודאי ירגיש שיש צורך ב-"שילוב". אבל מי שעבורו ההבחנה המשמעותית היחידה היא בין "פדגוגיה טובה" לבין "פדגוגיה צולעת" מייחל ליום שבו כבר לא יצרכו לשאול "כיצד אפשר להשתמש במחשב בהוראת הנושא הזה?". במקום זה, הוא פשוט יידע שהמחשב והאינטרנט עומדים לרשותו בכל מצב, כמו העט והעפרון, כמו מדף הספרים והספריה.

כאשר שאלנו, לראשונה, כיצד ניתן לשלב/להטמיע את המחשב והאינטרנט בחינוך היה הגיון מסויים בשאלה. כפי שציינתי, אותם כלים היו חדשים – לא רק לנו, אלא לחברה כולה. המורים שהכניסו את המחשב לתוך הכיתות שלהם היו, במידה לא קטנה, חלוצים, והם עסקו לא רק בשילוב המחשב לתוך הכיתה, אלא גם בהפיכת הכלים האלה לחלק אינטגראלי של חיי היום-יום שלנו. היום, אפילו אם רבים מהכלים שאני מרבה לכתוב עליהם כאן עדיין לא זכו למקום של כבוד בחברה הסובבת, אין כבר ויכוח בנוגע למקום של המחשב והאינטרנט בחיים שלנו.

נדע שהצלחנו בהטמעה/שילוב אמיתי של המחשב והאינטרנט בחינוך כאשר כבר לא נשאל כיצד צריכים להשתמש בכלים האלה, אלא אותו שימוש יהיה מובן מאליו. שילוב/הטמעה אמיתי הוא בעצם קיום הצו "וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ ". כאשר ילד מחזיק עפרון ביד ומשרבט, כבר לא אומרים לו שמדובר בשימוש לא נבון בכלי. אנחנו מבינים (כך אני מקווה) שהשרבוט הוא חלק אינטגראלי מהחשיבה ומהלמידה, ומהעובדה שהכלי נמצא בידיים שלו. מי ייתן ונגיע למצב הזה גם בנוגע למחשב והאינטרנט.

רעיון נחמד … אבל לא בהכרח ישים

לבלוגים שימושים, ויעודים, רבים. הם מסוג הכלים שיכולים להתאים את עצמם למגוון מצבים. פעמים רבות (רבות מדי?) כבר כתבתי שמבחינתי השימוש בבלוג ככלי המארגן והמתעד את פעולות החקר של התלמיד ושל כיתה שלמה הוא השימוש שנראה לי המבטיח ביותר. אבל מתברר שאנשים אחרים ממשיכים למצוא דרכים חדשות ומקוריות לשלב בלוגים בתהליכי למידה. לפני מספר ימים התפרסם מאמר בניו יורק טיימס בו קראנו על מורה לספרות בניו ג'רסי שנותן שיעורי בית להורים של תלמידיו. יש חלוקה בין המטלות של התלמידים, והשיעורים שההורים מקבלים:

The ninth graders complete their assignments during class; the parents are supposed to write their responses on a blog Mr. Frye started online.

בעצם, מדובר ברעיון מאד פשוט. במאמר בטיימס המורה מסביר:

The point, he said, is to keep parents involved in their children’s education well into high school. Studies have shown that parental involvement improves the quality of the education a student receives, but teenagers seldom invite that involvement. So, Mr. Frye said, he decided to help out.

“Parents complain about never getting to see their kids’ work,” he said. “Now they have to.”

המאמר ממשיך ומציין שלא כל ההורים מתלהבים משיעורי הבית, אבל במשך שלוש השנים שהמורה מפעיל את התוכית הזאת, רק הורה אחד סירב להשתתף. ואם כך, נדמה שיש לנו כאן שימוש נהדר בבלוג. הרי בין היתרונות של התקשוב בחינוך נמצא פתיחת יום הלימודים להכיל שעות מחוץ לבית הספר, וגם הרחבת "קהילת הלומדים". ובוודאי אי-אפשר להתלונן אם תלמידים והורים מתחילים לשוחח ביניהם, אפילו באמצעות בלוג, על ספרות.

לאור זה, מעניין לקרוא את התגובות, כמעט 40 במספר, למאמר. יש מספר מורים שמציינים שמדובר ברעיון נפלא, אבל הרוב הגדול של ההורים מדגישים שהם לא התלמידים, ואין הם צריכים לקבל שיעורי בית. מורה אחד כותב שכמורה הוא אוהב את הרעיון, וכהורה הוא מתעב אותו. כהורה שמאד מעורב בשיעורים של ילדיו, אני יכול להעיד שלו המורים של ילדי היו נותנים לי שיעורים כאלה, הייתי משבח את היוזמה … ומחפש דרכים להתחמק מזה.

ואך כך, מה קורה כאן? נדמה לי שהכלים של Web 2.0 מערערים מוסכמות בקשת רחבה של תחומים. הנושא של "סמכות המידע" מאד מוכר כבר, אבל הם חודרים אפילו לתחום כמו הגמשת המרחב הלימודי, והכנסת הבית לתוך המרחב של בית הספר. אבל הטשטוש הזה פועל לשני הכיוונים. לא ברור כיצד הבית יגיב לחדירת בית הספר לתוך התחום שלו … אך גם כיצד ייראה בית הספר בעקבות זה כלל אינו ברור.