לאור זה, המצב בחינוך כמעט נראה סביר

לפני כניסת החג קראתי בקפטן אינטרנט על כנס בעולם העסקים על Web 2.0 שנערך לאחרונה. המסר הבסיסי היה שמנהלים חוששים מהמציאות החדשה ש-Web 2.0 מבשרת, אבל גם שהם יצטרכו ללמוד להתמודד איתה. מתוך הכתבה:
המחשבה שניתן לשלוט באינטרנט מלמעלה, קרי מרמת המנהלים, כבר מזמן אינה מציאותית. העובדים בארגונים והלקוחות הם אלה שישפיעו.

במילים אחרות, עולם העסקים מתנהל באופן היררכי, כאשר המנהל קובע עבור עובדיו, בין היתר, מה יגידו (אם בכלל) על מקום העבודה שלהם. מדובר בעולם שמעדיף לשמור על סוד במקום לאגור ידע משותף, בעולם הרגיל לבדוק, על הדקה, כיצד עובדיו מנצלים את זמנם – תכונות שאינן תואמות את המציאות של Web 2.0. אין, בדברים אלה, שום דבר שונה ממה שצייתי כאן לפני בערך עשרה ימים, בעקבות מאמרון ב-Read/Write Web (מלבד העובדה שהפעם הדברים נכתבו בעברית). אבל אם, בעקבות המאמרון הראשון, זיהיתי נקודות חפיפה בין העסקים והחינוך, לאור המאמר בקפטן אינטרנט הרגשתי שאולי המצב בחינוך הרבה יותר טוב מאשר זה שבעסקים.

למרות החשש הגדול של חלקים נרחבים במערכת החינוך מכלי Web 2.0, יש בכל זאת פתיחות לנסות לבחון כיצד אלה יכולים להשתלב בתהליכי למידה. מהמאמר בקפטן אינטרנט אני מתרשם שהכדאיות הבלעדית שיש לבחון בנוגע לכלים האלה בעסקים היא באיזו מידה הם מגדילים את ההכנסות. מתוך המאמר:

בישראל יש כ-250 אלף בלוגים, וכ-200 אלף תגובות בפורומים ובאתרים נכתבות מדי יום, אבל הכלכלנים יודעים כי יש לשפוט טכנולוגיה רק במונחי היכולת שלה להציג גידול ברווחיות. לווב 2.0, כך נדמה, אין בשורה בעניין זה, לפחות לא מיידית.

בהמשך, מצטטים את פרופסור גדי אריאב מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שאמר:
זו תופעה מורכבת שאין כלים להבין אותה. איך מודדים את חלקם של הבלוגרים בתל"ג? איך בודקים שליטה, מטרה, תועלת, תרומה לחברה, עלות שולית? הכלכלה של הבלוגרים אינה מדידה, ומבחינה ניהולית אין כלים להתמודד ולנהל את זה כמערכת מידע, ולכן מדובר בסיוט.

נדמה לי שבדבריו של אריאב יש ביקורת כלפי עולם העסקים, ושהוא מייחל לשינוי בניהול שיאפשר לכלי Web 2.0 להשפיע לחיוב, אבל אותו חיוב עדיין יימדד, כנראה, ברווחיות.

דווקא מה שמדאיג אותי הוא הסיכוי שכלי Web 2.0 ישתלבו בחינוך רק בעקבות זה שעולם העסקים יאמץ אותם (כמו שקרה בעבר עם כלים ממוחשבים אחרים). במקרה כזה, ה-"השתלבות" תהיה על בסיס של ציונים, של הכנת עבודות, של חלונות ראוה למנהלי בתי הספר, ולא של הלמידה המשמעותית שאותם כלים מאפשרים.

תוצאה בלתי נמנעת של שילוב הבלוג בכיתה?

שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, קונרד גלוגאוסקי מהרהר על השילוב של בלוגים בכיתה שלו, וכמו תמיד, השאלות שהוא מעלה חודרות למהות הדברים. גלוגאוסקי מציין שכבר עם התחלת השנה התחושה היא חיובית. התלמידים כותבים, והוא חש שההערות שלו תורמות להמשך הכתיבה. אבל הוא מחפש משהו נוסף:

This year, I want my personal voice to be present in the community. I will, of course, continue to be present as Mr.Glogowski, the grade eight Language Arts teacher. I will be present in my didactic and supportive role of an educator, of a classroom teacher who guides and explains. At the same time, I want to be present as Konrad Glogowski, the human being who has his own interests and views. I want to be present as an individual, not an individual reduced to one role.

הוא מסביר שבעבר התפקיד שהוא מילא היה תפקיד של משגיח, של מכוון התנועה, של הצופה מלמעלה. בעצם, עד עכשיו, נשמר היחס המסורתי בין תלמיד למורה:

My own blog in our class blogosphere has always been used to post updates, assignments, commentary on student work, and words of encouragement. For years, it was called “The Language Arts Blog,” or “Mr. Glogowski’s Blog” or something equally official and unimaginative. The name of my blog has always reflected my one-dimensional presence in the community – the voice of a teacher.

המטרה שהוא מציב לעצמו השנה הוא לאפשר לקול האישי שלו לבוא לביטוי, להפסיק להיות "רק" המורה, ובמקום זה להיות חלק מקהילה לומדת:

This year, I want to move beyond blogging only about course-related topics. I want my students to see what I am interested in, what makes me mad, what fascinates me, what I write like when I write as someone other than Mr.Glogowski, the Language Arts teacher. In short, I want to be myself and am beginning to take small steps towards this goal.

בעצם, הצד הזה היה צפוי. מהרגע שהבלוג נכנס לכיתה, אפשר להגיד שהכתובת כבר היתה על הקיר. אם אנחנו, כמחנכים, מבקשים לסייע לתלמידים שלנו למצוא את הקולות שאישיים שלהם, קשה לעשות זאת מבלי לתת דוגמה, מבלי לתת ביטוי לקולות האישיים של עצמנו. (נדמה לי שגם לזה התכוונה אריאלה במאמרון שלה עוד במשך הקיץ.) כיוון כזה, כמובן, לא נוצר עם הבלוג. מדובר בתפיסה של "engaged pedagogy" שקיימת זמן רב לפני שהאינטרנט חדרה למערכת החינוך. אבל ברור גם שהבלוג מחדד את הדברים, מביא אותם למצב שבו ההמנעות ממתן ביטוי אישי נראה כמגוחכת, נראה ככפירה בעיקר. מבלי להתייחס לבלוג עצמו, גלוגאוסקי נותן ביטוי למגמה הכללית בצורה בהירה ביותר:

If education is essentially a social process, then the teacher needs to be part of the learning community, not only as its facilitator but also as one of its members.

הבלוג יכול לשמש את מערכת החינוך בדרכים רבות ושונות. הוא יכול למלא תפקיד של יידוע, וכמובן גם של פורטפוליו. הוא יכול להוות בסיס שעליו תלמידים יכולים לכתוב סיפורים, או לאסוף קטעי מידע, ועוד. כל אלה חיוביים ורצויים. אבל אם ניתן לו לבטא את משמעותו ואת ערכו הבסיסיים ביותר, הוא מבשר על שינוי מהותי בתהליך הלמידה, ועל "הקהילה הלומדת" בכללותם.

לא רק בחינוך חוששים מ-Web 2.0

לא פעם בעבר קבלתי על כך שהכלים המחשביים והאינטרנטיים שבהם אנחנו משתמשים בחינוך לא נוצרו לצרכים חינוכיים או לימודיים, אלא לצרכים של עולם העסקים. לטוב, ולעתים קרובות גם לרע, מקורם של רוב הכלים האלה הוא בעסקים. עובדה זאת איננה, כמובן, פוסלת את השימוש שלהם בחינוך. אבל הצרכים, והמטרות, של שני המגזרים האלה רחוקים מלהיות זהים, ואנשי חינוך נאלצים להקדיש מאמצים רבים כדי להסב את הכלים האלה לסביבה הלימודית.

לאור זה אולי מותר היה לי להרשות לעצמי טיפה של שמחה לאיד כאשר קראתי בבלוג Read/Write Web שלא מעטים בעולם העסקים חוששים מחדירת כלי Web 2.0 לתוך עולמם. ריצ'רד מקמנוס, העורך הראשי של הבלוג, מצטט מדוח של חברת פורסטר העוסקת בתחזיות לעסקים. הדוח מסביר, בקצרה, את היתרונות של Web 2.0:

It’s the ability to more efficiently generate, self-publish, and find information, plus share expertise in a way that’s so much easier and cheaper than earlier knowledge management attempts.

אבל בהמשך, הדוח עובר מיתרונות לחסרונות. ומהו החסרון המרכזי? כנראה אובדן שליטה על העובדים. כאשר עובדים משתמשים בכלים האלה, המערכת ההיררכית נמצאת בסכנת התפוררות:

Web 2.0 tools have almost certainly already entered your organization under the radar through unsanctioned employee usage. This raises the stakes and criticality of taking action sooner rather than later.

קשה לא לגרד טיפה בראש ולבדוק אם אולי מדובר במערכת החינוכית, ולא בעולם העסקים. הרי טענה דומה ביותר, לפעמים כמעט באותן מילים, מלווה את החשש מהשימוש בכלים האלה בחינוך. (ואם יורשה לי, אולי בפעם המי יודע כמה, אותו חשש מאובדן שליטה במערכת היררכית נמצא גם בסיס הטענות של אנדרו קין.)

מקמנוס, בסיכום שלו, מצביע על כך שמקבלי ההחלטות בעולם העסקים קרועים בין החשש בפני הכלים האלה, לבין ההבנה שיש בהם ערך רב:

It's clear that enterprises, or to be more exact IT decision-makers, still fear web 2.0. Yet they also see the value in it. So their natural inclination is to control the situation – only allow sanctioned web software in and enforce policies that limit use of web 2.0 technologies. That way, IT decision-makers reason, the company still gets the benefits of web 2.0 – but without the risks.

אז רגע, מהו, במילים פשוטות יותר, ה-"פתרון"? שליטה, כמובן. אבל לשליטה הזאת יש מחיר:

Yet web 2.0 is all about open-ness and collaboration. … The real reason why IT fears web 2.0 … is that it upsets the historical need for control and power in IT departments. The … reason web 2.0 is finding it difficult to penetrate the enterprise is not that IT can't see the value in it, but that they fear it may erode their control and power.

שוב, אם לא ידעתי אחרת, יכולתי לחשוב שמדובר בחינוך. גם כאשר המערכת החינוכית מוצאת חיוב בכלי Web 2.0 היא מקדישה מאמצים כבירים כדי "להסב" את השימוש הזה לנתיבים "לימודיים", היא תוחמת את הפעילות של התלמידים תוך גבולות "בטוחים". אך מה לעשות, וכפי שמקמנוס מציין, ביסודם של הכלים האלה נמצאת הפתיחות. אפשר אפילו להגיד שבלי הפתיחות הזאת, הם כבר לא יהיו אותם כלים.

הבחנה חשובה

קתי דייווידסון, בבלוג הקבוצתי על מדיה דיגיטלי ולמידה של קרן מקארתור, מדגישה את ההבדל בין "למידה דיגיטלית" לבין "instructional technology" (אני מעדיף לתרגם את המונח ל-"טכנולוגיות בלמידה", למרות שברור שיש כאן דגש על ההוראה לעומת הלמידה). דייווידסון כותבת:

IT (Instructional Technology) is indispensable to most educational institutions. Its development and enhancement are crucial to the institution. But does improving IT improve “digital learning”? Sometimes. Not always. Maybe not even often. The reason is that IT is usually institutionalized from the top down whereas digital learning is shared, contributory, collective, collaborative, customizable.

היא מוסיפה:

In digital media and learning, the outcomes are less clear, the teachers have less of a determining role, and technology isn’t something delivered to others but is intrinsic to the larger learning project. Its building and application are part of the collective learning experience.

במילים אחרות, שילוב טכנולוגיות דיגיטליות לתוך ההוראה איננו מערער את המסגרות הבית ספריות המסורתיות. כאשר בתי ספר מאמצים IT, לא מתרחש שינוי מהותי באינטראקציה בין המורה לבין התלמיד – הדגש נשאר על העברת ידע ממקור של סמכות לכלי הריק, ורק אמצעי ההעברה משתכללים.

אין ספק שהעסק איננו כל כך שחור/לבן. קיימים גוונים רבים של אפור (וגם של צבע) בדרכים השונות שבהן בתי ספר מאמצים ומשלבים טכנולוגיות חדשות. אבל ביסודו של דבר, יש כאן הבחנה חשובה מאד. ב-IT יש המשך של הקיים, ואילו מה שמעניין ב-"למידה דיגיטלית" הוא פתיחת מרחבי הלמידה, יצירת הזדמנויות למידה שהן מעבר לכיתה המסורתית.

בזמן האחרון מתקבל הרושם שבלוגרים חינוכיים לא מעטים מוכנים לוותר על בית הספר ו-"להחליף" אותו במרחבי הלמידה הפתוחים והאישיים שהלמידה הדיגיטלית מזמינה. לטעמי, אפילו אם מדובר בחזון רצוי, הוא בכלל איננו ישים – בעתיד הנראה לעין, הרוב המכריע של ילדינו ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בתי הספר האלה ימשיכו לשלב עוד ועוד מרכיבים של IT, אבל לרוב, המרכיבים האלה ישרתו את שיטות ההוראה והלמידה המסורתיות. נאחל שבשנה החדשה, לצד מרכיבי ה-IT האלה, נהיה עדים גם להתקדמות בכיוון של "למידה דיגיטלית" – למידה המשחררת את תלמיד להפיק את המרב מהנוף המידעי של היום לצרכי הלמידה של עצמו ושל עמיתיו. שנה טובה!

ההעתקה וההדבקה אינן הבעיה

אחרי שקראתי את המאמר של יאיר עמיחי-המבורגר, "נגד גישת ה-copy & paste" שהתפרסם במרושתים לפני מספר ימים, גירדתי את הראש ושאלתי את עצמי למה המאמר קיבל את השם הזה. נכון, יש במאמר ביקורת, אפילו חריפה, כלפי ההעתקה וההדבקה בעבודת התלמיד, אבל אותה ביקורת איננה, לטעמי, החלק החשוב של המאמר.

כאשר הוא מתייחס לתהליך הלמידה באמצעות האינטרנט, עמיחי-המבורגר כותב דברים די צפויים:
דוגמה לשימוש לא נבון היא האופן בו משמשים מאגרי לימוד לצורך כתיבת עבודה. התלמיד סורק כמה מקורות וכותב חיבור מסכם לפיהם.

בפועל, תהליך זה מסתכם ברוב המקרים בפיתוח מיומנויות copy & paste ללא תהליך משמעותי של לימוד.

פעמים רבות כבר שמענו את זה, כמו גם את החלק שבא אחריו:
על מנת שלמידה מסוג זה תיצור גישה אקטיבית לאינטרנט ותאפשר התפתחות עצמית של הילד על ההורה והמחנך להשקיע בפיתוח יכולתו של הילד:

  1. לאתר את מקורות המידע המהימנים.
  2. ללמדם להתייחס לחומר מתוך חשיבה ביקורתית.
  3. ליצור אינטגרציה בין חומרים שונים היוצרת הבנה חדשה אצל התלמיד.
והוא כמובן צודק כאשר הוא מוסיף:
כל אחת מיכולות אלה דורשת כמובן עבודת תשתית רבה.

אבל שוב, לא רק שאין חדש כאן, זה אפילו נדוש. מה שכן מעניין, ואפילו משמעותי, במאמר הוא הביקורת כלפי דרכי ההוראה הנהוגות היום:
במקום לפתח חשיבה יצירתית, הילד רוכש חשיבה ממסגרת ומגבילה. הסוציאליזציה יוצרת חסמים פסיכולוגים מפני הבעת עמדה עצמאית.

חסמים אלה מוטמעים לתוך תפיסתו העצמית של הילד, ההופך למבוגר בעל תחושה של חוסר לגיטימיות להבעת האינדיבידואליות שלו.

עמיחי-המבורגר צודק. אבל ההעתקה וההדבקה אינן אשמות במצב הזה. הן בסך הכל שיטה שתלמידים סיגלו לעצמם (והם עשו זאת הרבה לפני האינטרנט) כדי להתאים את עצמם למערכת "ממסגרת ומגבילה". דווקא היום, כאשר אנחנו מוצפים ב-"מידע", ההעתקה וההדבקה יכולות להיות אמצעים כשרים לארגון מחדש של פריטי מידע. במקום לדרוש מהתלמיד ליצור משהו יש מאין, יש לא מעט יצירתיות בארגון מחדש של פריטי מידע קיימים, "מועתקים".

אבל אם כך, למה המאמר מצביע על ההעתקה וההדבקה כאילו הן האשמות בהעדר למידה משמעותית, במקום לראות בהן תוצרי לווי של גישה לימודית המעודדת חזרה על המוכר והמוסמך? למה, מתוך ההיצע האדיר של כלים אינטרנטיים העומדים לרשות המערכת החינוכית היום, מציינים לרעה את ההעתקה וההדבקה, ולא מצביעים על כלים אחרים שיכולים לסייע בהגשמת החזון החינוכי הראוי שעמיחי-המבורגר מתאר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו. ברור לי שהגישה החינוכית שעמיחי-המבורגר מבקש לפתח תואמת מאד את השימוש באותן כלים שמוזכרים לעתים כל כך קרובות כאן, ולא ברור לי למה קוטלים כלי מחשבי/אינטרנטי אחד, ומתעלמים לגמרי מאחרים.

אני מודה שאחרי שקראתי את הכותרת ואת המשפטים הראשונים של המאמר, לא היה לי חשק להמשיך לקרוא עד הסוף. חשבתי שאמצא בו לא יותר מאשר חזרה על ביקורת נדושה ביותר כלפי האינטרנט. חבל שהמאמר זכה לכותרת שהוא קיבל, הרי יתכן מאד שאחרים חשבו כמוני, ולא קראו עד הסוף. ואם כך הם עשו, הם פספסו מאמר בעל חזון חינוכי ראוי, חזון שעל אף הנרמז בתחילת המאמר, תואם את השימוש הנרחב באינטרנט במערכת החינוך.

ספרי לימוד, ויקיים, והצעה מלפני 40 שנה

רק לפני שבוע התייחסתי כאן להצעה של ווסלי פריאר להפסיק את הרכישה של ספרי לימוד לבתי הספר בארה"ב. ציינתי אז שהצעה דומה נשמעה, במדינת טקסס, "לפני בערך שבע שנים", אך לא יכולתי לדייק יותר מזה. והנה, ממש במקרה (אם יש דבר כזה) נתקלתי בהתייחסות שלי לאותה הצעה. ומתברר שפספסתי קצת בתאריך. מדובר, בעצם, בהצעה משנת 1998. אך מה שאולי מעניין יותר, הוא שכאשר התייחסתי לנושא הזה אז (במסגרת הבוידם), ציטטתי גם מספרם של ניל פוסטמן וצ'רלס ויינגרטנר, Teaching as a Subversive Activity. שם הם מביאים מספר הצעות לשיפור ההוראה בבתי הספר. הראשונה מתוך אלה (עמ' 137) היא:

Declare a five-year moratorium on the use of all textbooks.

Since with two or three exceptions all texts are not only boring but based on the assumption that knowledge exists prior to, independent of, and altogether outside of the learner, they are either worthless or harmful. If it is impossible to function without textbooks, provide every student with a notebook filled with blank pages and have him compose his own text.

קשה לקרוא את ההצעה הזאת ולא לדפדף לתחילת הספר כדי לבדוק את שנת ההוצאה. וכאשר עושים זאת, מגלים שהספר יצא לאור בשנת 1969. פוסטמן וויינגרטנר לא הציעו שתלמידים יכתבו בוויקיים, או בבלוגים, אבל לא צריכים להתאמץ על מנת להבין שהכלים האלה הם התרגום הטכנולוגי ההגיוני של ימינו לאותה הצעה של דפים ריקים וכתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם.

רצוי לזכור שעשר שנים אחרי פרסום הספר ההוא, פוסטמן פרסם ספר נוסף, Teaching as a Conserving Activity. בספר הזה הוא הדגיש את תפקיד המסירה התרבותית שהחינוך צריך למלא, והצעה כמו כתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם אינה מופיעה בו. אפילו אם זה נשמע כמו דבר שסותר את עצמו, נדמה לי שצריכים להבין שפוסטמן צדק בשתי הפעמים. לפני כמעט 40 שנה, כאשר האפשרות הטכנולוגית של ויקיים היתה עוד הרחק בעתיד, פוסטמן כתב על הכוח החינוכי של כלי כזה. אבל הוא גם חש את יכולתו, או אולי את חובתו, של ספר הלימוד המסורתי ליצור תשתית תרבותית שממנו כולנו יונקים.

הצעה מעניינת, אך בשלב זה לא ישימה

ווסלי פריאר, בבלוג Infinite Thinking Machine מציע הצעה מרחיקת לכת:

a moratorium on further textbook purchasing in the United States of America for public schools

הטענה של פריאר די פשוטה – מדובר בהשקעה כספית שאפשר היה לנצל בדרכים יעילות יותר:

The purchase of paper-based textbooks, along with the dearth of analog testing materials now flooding most public K-12 schools, represents an enormous WASTE of taxpayer money which should be spent on more relevant and flexible curriculum resources and tools for learners: Namely, wireless, mobile computing devices (laptops) and digital curriculum materials.

פריאר איננו הראשון להעלות רעיון כזה. כבר לפני בערך שבע שנים (אם זכרוני אינו מטעה אותי) מנהל משרד החינוך של מדינת טקסס הציע משהו דומה – לא לפרסם ספרי לימוד (textbooks) ובכסף שחוסכים לקנות מחשבים נישאים עבור כל תלמיד, ולפתח חומרי לימוד על גבי CDים. למיטב ידיעתי, שום דבר לא יצא מאותה הצעה מטקסס, אבל הסביבה הדיגיטאלית התפתחה המון מאז. אפשר לטעון שהסיכוי שרעיון כזה היה מצליח אז היה קלוש, ואילו היום התשתיות מספיק מוצקות כך שיש טעם להתייחס אליה ברצינות.

חשוב לציין שפריאר מדגיש שהוא איננו מתנגד ספרים. הוא מדגיש שהוא רואה צורך בספריות רבות וטובות. אבל הוא משוכנע שספרי לימוד (textbooks) מודפסים סיימו את תפקידם. לעומת הספר המודפס הוא מונה מספר יתרונות של חומרים דיגיטאליים:

  • potential to be more up to date and current
  • potential to meet varied learning styles and needs (based on preferences, abilities and disabilities)
  • capacity for interactivity, promoting engaged learning
  • potential to support differentiation and self-directed learning
  • capacity to support multiple assessment methods, including ongoing assessment
על פי רוב, אני נוטה להסכים עם רוב הטענות האלו של פריאר, אבל בכל זאת, נדמה לי שההצעה שלו לא מציאותית. נכון להיום, גופים רבים, כולל, ואולי בעיקר, המו"לים הגדולים של ספרי לימוד, מפרסמים גם חומרי לימוד דיגיטאליים. חלק מאלה מנצלים את אפשרויות הטמונות בהיפרטקסט כדי ליצור סביבה לימודית מאתגרת, אך חלק גדול יותר איננו אלא אותם ספרי הלימוד הישנים על גבי CD (או אתר) עם תוספות מעטות של מדיה וקישוריות. תלמידים עדיין קוראים באלה מ-"עמוד" מסויים ל-"עמוד" אחר. היכן שאפשר, הם שולחים את החומרים להדפסה (דבר שעולה להורים בנייר ובדיו) וקוראים בצורה ליניארית. ובעצם, אין פלא בכך. הרי, גם אם יש חומרי לימוד היפרטקסטיים ואינטראקטיביים שמדציקים את ההשקעה, רוב המורים אינם יודעים ללמד באמצעות החומרים האלה, והשיעורים נשארים שיעורים שמסתמכים על הטקסטים המודפסים בספרי הלימוד הכל כך מוכרים.

ואולי זה לא בהכרח דבר כל כך רע. אישית, אין לי אהבה יתרה לספר הלימוד המסורתי, אבל בנוף המידעי של היום, נוף המורכב מעודף גירויים שבקלות יכול לבלבל, לא ברור שקצת עזרה מטקסט מוסכם ומוסמך הוא עד כדי כך דבר פסול.

אבל רגע! כך אפשר לסיים מאמרון כזה?

בעצם, לא. אי אפשר. צריכים בכל זאת משהו קצת יותר מעודד. הרי אני מייחל ליום שבו המורים כן יידעו כיצד לשלב טקסטים דיגיטאליים לתוך למידה משמעותית, ואולי אותו יום איננו רחוק כל כך. כמה מהתגובות למאמרון של פריאר די מעניינות. ביניהם יש אחת של "Mrs. V." הכותבת:

This subject has been emerging at my school over the past 3 years. 2 years ago, our district chose not to purchase reading basals…they didn't say don't use the old basals, they just put the textbook money to good use purchasing leveled readers, online subscriptions, and providing a reading coach for every building. Last year, they followed suit by not adopting a new math text. The same year, curriculum teams for science and social studies worked to create online interactive curriculum guides to support use of technology in all classrooms, and integration of these subjects into communication arts. I am holding my breath, waiting for someone to realize what it is that we are really doing….teachers? parents? who will be the first to say "where are your textbooks?" Perhaps the tides have turned here, and teachers will need to ride the wave, or crash and burn! I will do everything I can to teach anyone who wants to learn to surf the wave! Keep your fingers crossed everyone:)

הסתקרנתי מאד לדעת מי זאת ה-"Mrs. V." הזאת, וחיפוש יחסית פשוט גילה לי שמדובר במורה בבית ספר יסודי בעיר קטנה (מאד) במדינת מיסורי. היא התחילה לכתוב בלוג לפני כשלושה חודשים. ועם בלוגים, וגישה בריאה לחומרים דיגיטאליים, מגיעים לשם, אפשר להיות אופטימיים.

"הכנת התשתית ללמידה"

לפעמים אנחנו צריכים לדוש שוב ושוב בסוגיות שונות על מנת לגבש את הבנתנו כלפיהן. יש נושאים שדורשים הרהור ושיקול דעת, וזמן, עד שמשהו מבשיל בראש. ולפעמים אנחנו נתקלים בכמה משפטים שמזככים את הרעיונות שמתרוצצים בראש בצורה ברורה, צלולה, וגם פשוטה. כך קרה השבוע עם מאמרון בבלוג של קונרד גלוגאוסקי. אין זאת הפעם הראשונה שאני מצטט את גלוגאוסקי. אני מוצא בכתיבה שלו שילוב של רקע תאורטי ורפלקציה אישית בהירה על עבודת ההוראה שלו שהופך את קריאת הבלוג שלו לחוייה. (נדמה לי שאינני לבד בתחושה הזאת – לפני חודשיים אריאלה גם ציטטה אותו.) גלוגאוסקי מתכונן לשנת הלימודים הקרובה, והוא מהרהר:

I’ve spent the last couple of days thinking about the tools I will use next term with my classes (21classes? Edublogs? Ning? Wikispaces? PBWiki? MindMeister?) only to discover that what I’m really interested in is preparing the ground for learning.

כמובן. אפילו מובן מאליו. אבל במבול הכלים השונים שמציף אותנו, קל מדי לשכוח שהלמידה היא שעומדת במרכז, ולא הכלים. גלוגאוסקי מוסיף:

I don’t want to structure and pre-define. I do not want to create a community or a social network for my students. Instead, I want to create the conditions necessary for the right kind of environment to emerge. Building an environment for the students is likely to result in failure: environments and communities need to be built with the students, with their full participation, through their work and their interactions with and about texts. It’s not just about choosing a blogging platform and letting the kids in. We need to move beyond the traditional approach of “pick the tools, add students and stir.”

הכלים שבהם אנחנו משתמשים משפיעים על תוצאות העבודה שלנו, אבל אין ספק שאפשר להשיג המון רק באמצעות העפרון והנייר – אם אנחנו מעמידים את הלמידה של התלמיד במרכז. גלוגאוסקי מודע שלא כל כך קל לעשות זאת. נדמה לי שהוא בין הבלוגרים המעטים שמוכנים להודות שלעתים לא כל כך רחוקות המאמצים שלנו מסתיימים בכשלון.

אבל הוא גם מודע לכך שהמערכת החינוכית שבה הוא מלמד מזמנת מעט מדי הזדמנויות להתמקד בתהליך, לעומת התוצאות. הוא ממשיך:

Unfortunately, my curriculum is still to a large extent dominated by units, lessons, assignments. Those are the realities of teaching and learning in North America in the 21st century – it’s not about the process, it’s about the product.

אני בטוח שהרוב הגדול של המורים שלנו מנסים לקדם למידה משמעותית אצל תלמידיהם, ושהם אינם מעוניינים רק בתוצרים. כמו-כן, לפחות חלק מהמורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך ההוראה שלהם נמשכים יותר לטכנולוגיה היבשה מאשר למה שהטכנולוגיה יכולה ליצור מבחינת תהליך הלמידה. ובכל זאת, נדמה לי שקיימת קורלאציה די גדולה בין המורים שמנסים לשלב כלים אינטרנטיים לתוך העבודה החינוכית שלהם, לבין אלה שאמונים על בניית סביבה לימודית המאפשרת לתלמידים להתנסות בלמידה אמיתית. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הקרובה נהיה עדים לנסיונות שילוב רבים כאלה.

והנמשל ברור

כולנו יודעים ששיעורים באמנויות תורמים לשיפור בהישגים לימודיים בתחומים עיוניים אצל תלמידי בית ספר. כיצד אנחנו יודעים זאת? בעצם, אנחנו פשוט ספגנו את הידיעה הזאת מאי-שם. בשנת 2000, אלן וינר ולויס הטלנד, שתי חוקרות מטעם Project Zero, פרויקט לחקר החינוך לאמנות של אוניברסיטת הרוורד, פרסמו מספר מחקרים בהם הן טענו שמה שכולנו יודעים פשוט איננו נכון. במחקרים שלהן הן לא מצאו קורלאציה בין לימוד האמנויות לבין הישגים לימודיים. הדבר עורר מחלוקת. הרי אם חוקרות הדוגלות בהוראת האמנות טוענות שהשיעורים האלה אינם תורמים לשיפור בהישגים, יבואו אנשי מנהל וידרשו לקצץ בתקציבים לתכניות האלו. וינר והטלנד המשיכו לטעון שתוצאות המחקרים שלהן לא הראו את הקשר המקווה. מאמר בניו יורק טיימס של השבוע מוסר לנו שבקרוב השתיים יפרסמו ספר חדש. בספר הזה, הן מגינות על המסקנות מהמחקרים הקודמים, אבל הן בכל זאת תומכות בתכניות לחינוך לאמנות בבתי הספר. כפי שנכתב במאמר בניו יורק טיימס:

In their view art education should be championed for its own sake, not because of a wishful sentiment that classes in painting, dance and music improve pupils’ math and reading skills and standardized test scores.

המאמר מצטט את וינר:

We feel we need to change the conversation about the arts in this country. … These instrumental arguments are going to doom the arts to failure, because any superintendent is going to say, ‘If the only reason I’m having art is to improve math, let’s just have more math.’ …

Do we want to therefore say, ‘No singing,’ because singing didn’t lead to spatial improvement? … You get yourself in a bind there. The arts need to be valued for their own intrinsic reasons. Let’s figure out what the arts really do teach.

ממש מתבקש לערוך ניסוי, ולהחליף את המילה "אמנויות" עם המילה "מחשבים" בהערות האלו. מעטים הם המחקרים שמראים שהשימוש במחשב או באינטרנט בבית הספר מוביל לשיפור בציונים (אם בכלל יש מחקרים שמראים זאת). ובכל זאת, אנחנו משוכנעים שלשימוש בכלים האלה יש ערך אמיתי, ערך שאיננו נמדד בציונים. במאמר אנחנו קוראים ש:

The researchers found that the visual arts classes did have broad indirect benefits, even if they were not directly related to quantifiable performance in other subjects. “Students who study the arts seriously are taught to see better, to envision, to persist, to be playful and learn from mistakes, to make critical judgments and justify such judgments,” the authors conclude.

נדמה לי שהמאפיינים האלה הם מרכיבים מרכזיים של תלמיד שלומד להתמודד עם העולם סביבו, של הבוגר שלקראתו אנחנו שואפים לחנך. אם נוכל להשיג תוצאות כאלה מהשימוש במחשבים ובאינטרנט בבית הספר, אישית, אהיה מוכן לוותר על שיפור בציונים.

גם אני שמתי לב לזה

המאמר האחרון שפירסמתי כאן הסתיים עם ציטוט משריל נוסבאום-ביץ', ועם הבטחה (אם אפשר כך לכנות את זה) להתייחס לעוד משהו שהיא כתבה. האמת היא שנוסבאום-ביץ' כותבת הרבה דברים מעניינים, ונדמה לי שהסיבה המרכזית שבגללה אינני מזכיר אותה כאן (עד עכשיו) היא שלטעמי היא להוטה מדי על כל כלי חדש שמופיע, עם מעט מדי התייחסות ללמידה משמעותית. אבל די עם הביקורת הזאת – לא פעם הקריאה בבלוג שלה מעוררת חשיבה מאתגרת.

אבל כזכור, הציטוט ממנה במאמרון הקודם לא בא מהבלוג שלה, אלא מתגובה ששהופיעה בבלוג של דיוויד וורליק. ציטטתי:

I have the pleasure of knowing 20 somethings who are immersed in these technologies. They do not obsess over wiki this and blog that– they just use them

אבל בהמשך היא מציינת:

I also have seen that these are NOT the kids we are attracting to education. About 80% of my preservice teachers are somewhat technophobes when they arrive.

I have often wondered if education actually draws those who feel more comfortable not having to keep up with the technical advances, because education herself hasn’t kept up.

נדמה לי שהדעה הרווחת היא שככל שטכנולוגיות אינטרנטיות נעשות לחלק אינטגראלי של החיים שלנו, נעשה יותר ויותר קל ללמד את השימוש בכלים האלה לפרחי הוראה ולמורים. אישית, לא מצאתי שכך קורה בשטח. ההערה הזאת של נוסבאום-ביץ' היא, למיטב זכרוני, ההתייחסות הראשונה שמצאתי בכתב לתופעה הזאת. נוסבאום-ביץ' גם מנסה להסביר את התופעה באמצעות אותו הסבר שבו אני מרבה להשתמש: אנחנו חיים בעידן של גודש טכנולוגי. עבור אנשים שמסתדרים עם הטכנולוגיות האלו יש היצע גדול של מקצועות שמהם אפשר לבחור. אבל מספר המקצועות שלא דורשות מגע יום-יומי בטכנולוגיות חדשות הולך ופוחת. פרחי הוראה רבים בוחרים ללכת לחינוך מפני שהם חושבים שמדובר במקצוע שלא דורש שליטה בטכנולוגיות חדשות. ואז, הם מוצאים את עצמם בקורסים ובהשתלמויות שדורשים שליטה באותן טכנולוגיות שמהן הם ברחו, ואפילו מנסים להראות להם כמה קל לשלב כלים אינטרנטיים חדשים לתוך ההוראה. לא פלא שהם נרתעים – הרי לו רצו מקצוע עתיר-טכנולוגיה, לא היו בוחרים מלכתחילה בהוראה.

אין ספק שהניתוח הזה פסימי למדי. הרי אם הניתוח הזה נכון, הסיכוי לקדם מורים חדשים לקראת שימוש נרחב במחשב ובאינטרנט בתהליך ההוראה/למידה די חלוש.