דווקא מדובר בשינוי די משמעותי

טים סטאמר כותב שבזמן האחרון הוא מהרהר על השימושים החינוכיים של טלפונים סלולאריים משוכללים (הוא מכנה אותם "personal portable communication devices" – מכשירי תקשורת אישיים ניידים – מפני שלדעתו השם "טלפונים חכמים" איננו מקיף את מלוא היכולות של המכשירים, ולכנות אותם סתם "מחשבים" מקבע את השימוש בהם למה שכבר מוכר לנו). הוא מדווח שבמחוז בו הוא עובד עורכים ניסויים בשימוש במכשירי iPod Touch בכיתות, ובוחנים דרכים שבהן תלמידים אולי ישתמשו במכשירים אישיים כאלה. אבל הוא נתקל בבעיה: הוא מתרשם שהמורים אינם מבינים כיצד באמת ניתן להשתמש בהם. במקום זה, הם מנסים לאלץ אותם ליישר קו עם השימוש המקובל של מחשבים במעבדות המחשבים של בית הספר. הוא מסביר:
In a computer lab, even one consisting of laptops stored in a big metal box that is rolled from room to room, all the units are the same. Or essentially identical when booted.

All have the same software, identical desktops, files all in the same places, mapped to the same servers, and sometimes are even connected to a master unit that can take control of the whole lab.

And all the kids using them are expected to be doing exactly the same activities on each computer.

לעומת זאת, כאשר תלמידים (וגם מורים) מגיעים לבית הספר עם המכשירים האישיים שלהם, הם אישיים לכל דבר – מותאמים לסגנונות השימוש של המשתמשים. המצב הזה שונה באופן מהותי מהמצב שבו כל המחשבים פועלים באותה צורה, מצב שבו אפשר בקלות להנחות את התלמידים לבצע את אותן הפעולות. מתעוררת בעיה, בעיה שבאה לביטוי בשאלה שמורה אחד שאל אותו: כיצד המורים אמורים להספיק ללמד משהו אם כל מחשב בחדר שונה? סטאמר משיב:
It’s a valid question, and I think the answer lies in a fundamental mistake we’ve made over the decades in the way we’ve taught kids and adults to use computers.
סטאמר מודע לכך שהכיוון שעליו הוא מצביע די פשטני, אבל עבורו מדובר בהתחלה חשובה. הוא מסביר שעלינו להפריד בין הוראת השימוש בכלי לבין הוראת הפעולה הלימודית החשובה שהכלי מאפשר. במילים אחרות, האחריות על לימוד השימוש בכלים צריכה לעבור לתלמידים עצמם, כך שבית הספר יוכל להתמקד בלמידה שמתרחשת באמצעותם. וכדי שזה יקרה, כמה דברים די משמעותיים צריכים להתרחש:
First, we must allow and encourage students to freely use their own computing devices in schools (and provide them for those families who can’t afford it).

And then completely revise both the curriculum and our approach to teaching to fit the new circumstances.

סאטמר מסכם שהצעדים האלה אינם פשוטים, אבל לדעתו אין אופציות אחרות. נדמה לי שהוא צודק.

לטפל בבעיה בשיתוף

השבוע קיבלתי מכתב מבית הספר בו לומדים הילדים שלי. נושא המכתב – השימוש בטלפונים סלולאריים ומכשירים אלקטרוניים למיניהם בבית הספר. למיטב ידיעתי, נכון להיום הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר אסורה. נדמה לי שכולם יודעים שמדובר באיסור שאי אפשר לקיים, אבל עד כמה שידוע לי התקנון הזה עדיין לא שונה. במדינה כמו שלנו, שבה הורים עשויים להצטרך ליצור קשר עם ילדיהם עם הישמע כותרות החדשות, ברור שמדובר בתקנון שדורש תיקון. במציאות הנוכחית הגיוני יותר לקבוע שהמכשירים לא יפריעו למהלך הלימודים, ולמען האמת, נדמה לי שבפועל זה מה שקורה. (כתבתי בעבר שאני מייחל ליום שבו המורים יבקשו מהתלמידים להוציא את הסלולאריים כדי להשתמש בהם בלימודים, ואני עוד מקווה, ומצפה, שזה יקרה, אבל לא זה הנושא שלי הפעם.)

מתברר שתלמידים בשכבה של הבת שלי (חטיבה צעירה) מנצלים את המכשירים שבידיהם לרעה. יש תלמידים ששולחים מסרונים שלכאורה מבקשים מתלמידים אחרים לצאת מהכיתה מסיבות "לגיטימיות", ויש מצבים חמורים יותר של צילומים מביכים וגם מבויימים שמפיצים בפייסבוק. בית הספר מבקש ליידע את ההורים על התופעות האלו. הוא מוסר לנו שהוא נוקט באמצעים שונים כדי לטפל בהן – החל בשיחות, וכלה בענישה בעת הצורך. הוא מבקש מההורים לא לשלוח את התלמידים לבית הספר עם טלפונים סלולאריים או מכשירים אלקטרוניים, למרות שהוא יודע שזה לא יקרה. לכן הוא מדגיש שהוא יחרים מכשירים גלויים בשעת שיעור, ויחזיר אותם רק בסוף יום הלימודים.

אינני יודע עד כמה התופעות המתוארות במכתב נפוצות, ולכן אינני יכול לקבוע עד כמה המצב חמור. ברור לי שזכותו של בית הספר לנקוט צעדים, ואני סומך על שיקול הדעת החינוכי של המחנכים לטפל בנושא. ובכל זאת, למרות שלא יכולתי לשים את האצבע על משהו ספציפי, משהו במכתב שקיבלתי צרם לי. אתמול קראתי את תמליל הנאום של דנה בויד בפתיחה של כנס SXSW מלפני מספר ימים, והבנתי שמה שהפריע לי במכתב בית הספר לא היה משהו שנכתב בו, אלא משהו שהיה חסר.

לקראת סיום דבריה בויד פונה להורים ולאנשי חינוך שבקהל:

Many of you are struggling to help young people navigate this new world of privacy and publicity, but many of you are confused yourself. The worst thing you can do is start a sentence with "back in my day." Back in your day doesn't matter. What does matter is that you care and that you too are trying to figure out how to make sense of an ever-changing environment. Rather than approaching teens and telling them how things should be, why they shouldn't be putting material online, please consider the value of opening up a dialogue. You have a lot to learn from what teens are trying to do; you once had to make sense of public life too. The difference is that they are doing it in the new environment. Take what you know and then actively listen to teens. Through their struggles, you can see what is new and different.
לפי בויד המציאות המתוקשבת שסביבנו מבלבלת גם אותנו, המבוגרים. גם אנחנו מנסים להבין אותה וללמוד כיצד להתמודד איתה, ולא תמיד מצליחים. לא מעט מהמעידות הדיגיטאליות של בני הנוער נובעות מההתמודדות עם סביבה שאיננה ברורה להם … ולנו. המכתב של בית הספר מנסה לטפל בבעיה מעמדה של בטחון, מתוך תחושה שהתלמידים אינם מבינים את הסביבה, אבל המבוגרים כן מבינים. כאדם מבוגר שחי שעות ארוכות של היום בסביבה הזאת, ומכיר אותה שנים רבות, אני יכול להעיד שזה לא נכון. מבחינתי האישית, במכתב של בית הספר חסר הספק, חסרה האמירה שגם עבורנו מדובר במציאות מבלבלת. ומפני שאלה חסרים, חסרה גם ההזמנה לשיתוף פעולה ללמוד ביחד שכל כך נחוצה. וחבל.

מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:

"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:

בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

רצוי להזהר בנבואות

לארי קובן הוא בין המבקרים החריפים של האמונה העיוורת ביכולת של המחשב לשנות את פני החינוך. במאמרון שהתפרסם לפני שלושה שבועות בבלוג שלו הוא מזכיר שכבר לפני 25 שנים, בספר שניתח את ההיסטוריה של טכנולוגיות שונות בבית הספר הוא השמיע את הביקורת הזאת. באותו ספר הוא ביקר את הטענה שהטכנולוגיות האלו יכולות לסייע למורים ללמד יותר, ולעשות זאת מהר יותר וטוב יותר. קובן כמובן עדיין דבק בדעה הזאת, אבל אחרי שהוא כותב זאת הוא מוסיף שבאותו ספר הוא עשה משהו שטותי – בפרק האחרון הוא ניסה לנבא את עתיד השימוש במחשבים בכיתות. מה הוא ניבא?
“I predict that … in elementary schools where favorable conditions exist, teacher use will increase but seldom exceed more than 10 percent of weekly instructional time [roughly 3 hours a week]. Pulling out students for a 30-to-45-minute period in a computer lab will, I suspect, gain increasing popularity in these schools…. In secondary schools, the dominant pattern of use will be to schedule students into [labs] and one or more elective classes where a score of desk-top computers sit…. In no event would I expect general student use of computers in secondary schools to exceed 5 percent of the weekly time set aside for instruction. I predict no great breakthrough in teacher use patterns at either level of schooling” (p. 99).
היו, כמובן, כאלה שניבאו את ההפך – חדירה מלאה של המחשב לתוך הכיתה, ואפילו שינוי מהותי של פני החינוך, עד לביטול בית הספר, בעקבות השימוש הנרחב במחשב. בינתיים, שני הקצוות האלו התבדו. בתי הספר עוד קיימים, והתנהלותם דומה מאד לדרך התנהלותם לפני 25 שנים. אבל מצד שני אחוזי השימוש גדולים בהרבה ממה שקובן חזה. הוא איננו מתבייש להודות בטעות, ואפילו מביע את תודתו כלפי קוראיו שאינם מרבים להזכיר לו שטעה. הוא כותב:
The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.
אבל אם הוא טעה בעניין המידה שבה המחשב יחדור לתוך בתי הספר, הוא כנראה כן צדק בעניין המידה שבה החדירה הזאת משפיעה, או איננה משפיעה, על תהליכי הוראה ולמידה:
I stated clearly in Teachers and Machines and subsequent writings that the uses of new technologies for classroom instruction would seldom satisfy those advocates of more instructional use in schools because teacher use would tend toward the traditional and unimaginative—not all teachers, by any means—but enough to be a central tendency of classroom practice.
יכול להיות שבתי הספר של היום אינם גדושים במחשבים, אבל ברור שמספרם רב מאד, ושהמספר הזה עוד ילך ויגדל. גם אם מספר בתי הספר שבהם יש פרויקטים של 1:1 לא גדול, ויש עדיין בתי ספר שאפילו אינם מגיעים ליחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים, הכיוון די ברור. בנוסף, אפילו אם נכון להיום אלה אינם מנוצלים לצרכי למידה, המכשירים הסלולאריים שאיתם תלמידים רבים מגיעים לבית הספר הם מחשבים לכל דבר. אבל יותר ויותר מחשבים בבתי הספר עדיין איננו אומר שתהליכי ההוראה והלמידה שונים ממה שהם היו לפני דור או יותר. ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר על השימוש בעפרונות בכיתה) מעיר בתגובה למאמרון של קובן שהוא ספקן כלפי היכולת של טכנולוגיה כלשהי לחולל שינוי:
The social, political, economic and cultural forces are all greater than any grand prediction from technocrats and cyberphiles.
אז אולי זה פשוט עניין של זווית הראייה – יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה ומי שרואה את חצי הכוס הריקה. אישית, יש לי ימים כאלה וכאלה. אני שמח שקובן טעה בנבואה שלו לגבי חדירת המחשבים לתוך בתי הספר, אבל הייתי הרבה יותר שמח לו הוא טעה בענין מידת השפעתם.

הפקה איננה בהכרח הבנייה

על פי רוב אינני מרבה להתייחס כאן לכלים או למכשירים תקשוביים ספציפיים, וזאת משום שחשוב לי להדגיש שהכלי עצמו איננו מה שחשוב, אלא הדרכים החינוכיות שאנחנו מוצאים להשתמש בו. ה-iPhone הוא כלי נהדר (ולא אתנגד אם מישהו יחליט לתרום לי אחד כדי שאוכל לוודא שזה אכן נכון) אבל אני מעוניין בשימוש בטלפונים סלולאריים משוכללים בלמידה ובהוראה באופן כללי, ולא בטלפון המסויים הזה. ובכל זאת, לפעמים, ובמיוחד כאשר כלי חדש זוכה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת, יש טעם להתייחס לכלי ספציפי. כך המצב לגבי ה-iPad שרבים מנבאים לגביו שתהיה לו השפעה מהפכנית על החינוך.

במסגרת אחרת כבר התייחסתי טיפה ל-iPad, ולספקות שלי ושל אחרים לגבי נחיצות המכשיר. אני בטוח שהוא מכשיר נהדר, אבל אין זה אומר שמה שהוא עושה הוא דווקא מה שאנחנו (ולא רק בחינוך) צריכים. לפני מספר ימים גם ג'ף אוטכט כתב על ה-iPad. הביקורת שלו, כמו הביקורת של אחרים, התמקדה בכך שמדובר במכשיר שמעניק לנו חוויה נהדרת של צריכת מדיה:

If you want a new way to consume information, it’s a great piece of technology that allows you to do that.
לפי אוטכט, כשמדובר בחינוך התכונה הזאת היא בעצם חסרון:
We already have ways to consume information in education. Consuming information has never been our issue. What we need help with is teaching students how to become producers of information and knowledge.
ההערה הזאת של אוטכט מאד תואמת את רוח התקופה שלנו. בעצם, היא כבר הפכה למוסכמה, כך שאני מניח שרבים מאיתנו קוראים אותה ומהנהנים בראש ועוברים הלאה. אבל דווקא בגלל זה נדמה לי שחשוב לעצור רגע ולשאול "האמנם?". מס השפתיים שאנחנו משלמים לרעיון של "תלמידים כמפיקי מידע" עשוי להטעות אותנו. הרי בחינוך "הפקת מידע" איננה מטרה בפני עצמה. המטרה היא הבנייה – יצירת מצב שבו התלמיד מתמודד עם מידע על מנת להפוך אותו לשלו. "הפקת מידע", דוגמת "כתיבת ספר הלימוד" איננה בהכרח מסייעת להפנמת המידע, או להבנתו. לעתים קרובות מדי היא איננה אלא פעלתנות לשמה. תלמידים שכותבים ספר לימוד עשויים בסך הכל להעביר פיסות מידע ממקור אחד למקור אחר, מבלי לבחון מה אותו מידע מראה, או לשם מה הוא נחוץ. הם אולי "מפיקים מידע" אבל אין זה אומר שהם באמת לומדים. בצורה דומה, אין ספק שיש ערך בפרסום כתיבה של תלמידים בבלוגים. אבל העובדה שמשהו התפרסם בבלוג איננה הוכחה לכך שהוא באמת היה ראוי לפרסום. התלהבות היתר כאן עשוי ליצור מצב שבו תלמידים אינם לומדים להבחין בין בוסר לבין משהו שעבר בדיקה ועריכה. הם עשויים לחשוב שמי שכתב את מה שהם קוראים, אם בספר או אם ברשת, לא עבר שוב ושוב על מה שהוא כתב, ושלפעמים הוא שכתב אותו לחלוטין מחדש לפני הפרסום.

אז? אני שותף לביקורת של אוטכט על ה-iPad. נחמד ככל שיהיה, נדמה לי שנכון להיום חסרים בו מרכיבים שהם הכרחיים כדי להפוך אותו לכלי לימודי של ממש. אבל לא כדאי לנו לזנוח את הצרכנות לטובת ההפקה. חשוב שנמשיך לנסות להכשיר את התלמידים שלנו להיות צרכני מידע ביקורתיים. אני חושש שתלמיד שלא ילמד להיות צרכן מידע ביקורתי לא יצליח להפיק מידע איכותי.

האם הטכנולוגיה היא שמשבשת?

במאמרון שני במה שכנראה תהיה סדרה, גיל עמית סוקר את ההיסטוריה של התקשוב החינוכי בישראל. כמו במאמרון הקודם, גיל מבקש לבחון את התקשוב בחינוך לאור התיאוריה של קלייטון כריסטיאנסון על "חידושים משבשים", אם כי נדמה לי שהשאלה אם התקשוב באמת מהווה חידוש משבש משמשת רק כקרש קפיצה. באופן כללי גיל מבקש להבין את התנאים שהובילו לחדירה, או לאי-חדירה, של התקשוב לתוך המערכת.

בתיאורו למתרחש בתקשוב בארץ בשנות ה-80 גיל מזכיר על הלוגו:

שהתיימרה להוות עולמון זעיר שבו התלמידים יכולים ליצור, לבנות, לחשוב, לחקור
אבל בסופו של דבר הלוגו הצליח לעורר התלהבות יחסית רגעית, ואחרי זמן יחסית קצר ההתלהבות הזאת שקטה. גיל כותב:
התקשוב בחינוך לא הצליח לחדור לעסקי החינוך הקיימים.
אני בטוח שהתיאור הזה תואם את המציאות, והוא גם מעמיד בסימן שאלה את שאלת החידוש המשבש. אין ספק שחסידי הלוגו, ובראשם פפרט, חלמו על שינוי מהותי בדרכי הלמידה הנהוגות בבתי הספר. הלוגו לא הבטיח שיפור בתוצאות של מבחנים בינלאומיים אצל תלמידים, או ציונים גבוהים יותר בנושאים המסורתיים הנלמדים בבית הספר. פפרט חלם על למידה אחרת שלא תאמה את המערכת כפי שהיא. ולכן על מנת שהלוגו "יצליח" היה עליו לא "לחדור לעסקי החינוך הקיימים" אלא לשנות אותם. חזון הלוגו בהחלט היווה שיבוש למערכת הקיימת, אבל הוא לא היה מסוגל, בכוחות עצמו, לחולל שינוי. בסופו של דבר, בצורה שמזכירה את הטענה של לארי קובן, המערכת עיכלה את החידוש מבלי שהוא הצליח להשפיע באופן מהותי. (יש טעם להוסיף כאן שרוב המורים שהשתלמו בלוגו "הבינו" שמדובר ביישום שמאפשר לתלמידים לצייר, ולכן כאשר יישומים גראפיים פשוטים ויעילים יותר חדרו לשוק, ההתעניינות בלוגו נמוגה. וכמובן שהיישומים הגראפיים לא שיבשו דבר, אלא בסך הכל היוו כלי ציור חדשים שהצטרפו לעפרונות הצבעוניים שכבר היו בקלמר של כל תלמיד.)

הדיון של גיל על בית ספר אביב לעומת הכליקיט ממחיש שהתקשוב "הצליח" כאשר הוא שירת צרכים קיימים, לא כאשר הוא ניסה לשנות סדרי הוראה/למידה. אביב בתחילתו, הרי, עקף את המורים והציע לתלמידים אפשרות ללמוד כמעט באופן עצמאי. (גיל, אגב, עזר לי אז להבין שגם אם יש בכך חזון ראוי, הוא איננו ישים.) לעומת אביב, הכליקיט ענה על צורך שלא שיבש את ההתנהלות הרגילה, המסורתית, של בית הספר, אלא הרחיב את ההתנהלות הזאת לתוך הרשת. אינני טוען בזה שהיה פגם בכלי – ההפך, הוא דווקא כלי יעיל ורב עוצמה – אלא שהמערכת היתה מסוגלת לאמץ אותה מבלי לשנות באופן משמעותי את ההתנהלות הבית-ספרית המוכרת.

הנפשות הפועלות בהיסטוריה של התקשוב החינוכי בארץ התאפיינו במגוון גישות חינוכיות. היו (ויש) בינינו שבראש ובראשונה ראו בתקשוב אמצעי לשפר את הלמידה המסורתית, והיו (ויש) בינינו שרואים את הערך האמיתי של התקשוב בחזון חינוכי/לימודי אחר מהקיים. כמובן שלא מדובר במחנות קוטביים – יש לפחות קצת משתי הגישות בכולנו (וחשוב לזכור שהמערכת החינוכית איננה נוהגת להעביר תקציבים לפרויקטים שמטרתם ביטול החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אפילו אם מדובר בתקשוב). בנוסף לגישות האלה, ובוודאי כחוט מקשר ביניהן, קיימת גישה הסבורה שמערכת חינוכית חייבת לאמץ טכנולוגיות שעומדות לרשות החברה של היום. לפני עשור (וגם היום) היו שטענו שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז. עוד בשנת 1997, למשל, טוד אופנהיימר טען:

There is no good evidence that most uses of computers significantly improve teaching and learning
והצורך להפריך את הטענה הזאת איחד את כל מי שעסק בתקשוב החינוכי מכל הגישות.

גיל מסכם שכאשר ביקשנו להשתמש בתקשוב כדי לחולל מהפכה "נהדפנו", ולכן למדנו להתאים את התקשוב למערכת הקיימת. אני בטוח שיש אמת בתיאור ההיסטורי הזה. אבל נדמה לי שהעמדת הדברים בצורה הזאת רומזת שהמטרה היתה החדרת התקשוב לתוך המערכת, ולכן, כאשר התקשוב נהדף לראשונה, נדרשה מאיתנו שינוי טקטי. לפחות עבורי, המטרה היתה, ונשארה, שינוי פדגוגי, כאשר התקשוב, נפלא ככל שיהיה, הוא רק אמצעי. הסקירה ההיסטורית של גיל עוזרת לנו לראות שהשיבוש האמיתי איננו הטכנולוגיה, אלא תפיסה חינוכית שמציבה דרכי הוראה ולמידה שונות מהקיימות היום. לא פעם טענתי שמפני שהתקשוב מהווה תשתית שעליה גישות קונסטרוקטיביסטיות יכולות לבוא לידי מימוש, אם התקשוב לא היה קיים הקונסטרוקטיביזם היה צריך להמציא אותו. אבל זה כמובן איננו אומר ששילוב התקשוב לתוך המערכת החינוכית מחייב שינוי פדגוגי. הוא רק כלי נפלא שבאמצעותו ניתן, אולי, להשיג אותו.

הלוואי והתקשוב כן היה משבש

גיל עמית כותב, בבלוג שלו, על ספרו של קלייטון כריסטיאנסן Disrupting Class. היה לי מעניין לגלות שהמאמרון של גיל הופיע כמעט בדיוק שנה אחרי שאני, בבלוג הזה, ואריאלה לונברג בבלוג שלה, התייחסנו לספר הזה. לפני שנה ספרו של כריסטיאנסן היה להיט שזכה להתייחסות רבה בבלוגוספירה החינוכית. אבל עם הזמן ההתייחסות הזאת נמוגה. הרעיונות שבספר עלו לכותרות שוב בקיץ כאשר מיכאל הורן, שותף של כריסטיאנסן, השתתף בדיון מעניין בכנס ה-NECC, אבל הרושם שמתקבל היום הוא שמדובר בעוד ספר שעורר התעניינות לתקופה קצרה, ואחרי-כן הונח על המדף ונשכח. אשמח אם המאמרון של גיל יחדש את העניין בספר, אם כי אינני מקבל את הטענה המרכזית שבו.

בהתחשב בעובדה שהספר מבקש לתאר את התנאים שבהם התקשוב יכול לחולל שינוי גורף במערכות חינוכיות, העובדה שהוא כנראה כבר לא מעורר התעניינות רבה אולי מחזקת אחת הטענות המרכזיות של הספר. הרי כריסטיאנסן טוען שבתי הספר, כמו מערכות רבות אחרות, מצליחים לביית טכנולוגיות שלכאורה יכלו לטרוף את הקלפים ולהביא לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כריסטיאנסן מתאר את התנאים הדרושים לחידוש "משבש" שכן מביא שינוי – אותו חידוש חייב לפנות לאוכלוסיה שלא זוכה לטיפול במערכת הקיימת, או חייב למלא צורך שהמערכת הקיימת איננה ממלאת.

גיל מביא הסבר די משכנע לכשלון של התקשוב לחולל מהפכה. הוא מזכיר שהחידוש ה-"משבש" של כריסטיאנסן זקוק לאוכלוסיה שאיננה זוכה לטיפול במערכות כפי שהן קיימות היום. אבל במקרה של מערכת החינוך, קשה למצוא אוכלוסיה שאיננה מטופלת:

כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י"ב) לומדים בבתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו.
אכן, קשה לאתר אוכלוסיה שעבורה התקשוב יכול להוות חידוש – אם "משבש" או לא. אבל להערכתי, הבעיה יסודית יותר, ובעצם העדר אוכלוסיה הזקוקה לחידוש משבש מטשטש את הבעיה האמיתית. מפני שקשה לזהות אוכלוסיה כזאת אפשר להמשיך לחשוב שהתקשוב יכול להוות חידוש משבש, כאשר בעצם הוא פשוט איננו כזה. רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך מייחלים לשיבוש שהתקשוב לכאורה יכול להביא למערכת החינוכית (נדמה לי שהפעם הראשונה שאני כתבתי על זה היתה לפני עשר שנים). אבל אם נביט נכוחה על המציאות במקום לצפות בה דרך התקוות שלנו לא נתקשה למצוא מקרים רבים שבהם יותר מאשר התקשוב משבש, הוא משרת דרכי הוראה מוכרות ומטרות חינוכיות מסורתיות. למרות הטענות (כן, גם שלי) שהתקשוב יוצר תשתית שמאפשר לנו להתמקד בלמידה של התלמיד ולשים את התלמיד במרכז, ברוב המקרים הוא בסך הכל מסייע למורה להעביר מידע, ומחזק מערכת הוראה סמכותית במקום להחליש אותה.

לפני שנה אריאלה ציינה (וציטטתי אותה גם אז) שהחזון שכריסטיאנסן מתאר איננו חזון חינוכי מפתה במיוחד:

אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
ואם זה איננו החזון המיוחל, למה רבים מתרגשים מהגישה של כריסטיאנסן שלכאורה מצביעה על הדרך שבה התקשוב יצליח לחדור למערכת? שוב, נדמה לי שהסיבה נמצאת בתקוות שלנו. אנחנו חולמים על שינוי חינוכי שאנחנו מתקשים להגשים, ותולים תקוות בתקשוב להביא, כמעט בדלת האחורית, את מה שלא הצלחנו להכניס בדלת הראשית. אני אמנם נמשך לטכנולוגיה, ושמח למצוא בה תכונות שיכולת להשפיע בחיוב על דרכי הוראה ולמידה. אבל אינני משלה את עצמי שהתכונות האלו אינהרנטיות לתקשוב, תלושות מתפיסה חינוכית מגובשת. אני בטוח שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להיות יעילים מאד בתהליכי למידה, ואפילו אם אינני בין המתלהבים מהלוח האלקטרוני האינטראקטיבי הוא בוודאי יוכל לשמש אמצעי המחשה ולימוד מוצלח. אבל לא רק שהשימושים האלה אינם "משבשים" את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום – הם משתלבים היטב, ובקלות, לתוך המערכת החינוכית בצורתה הנוכחית. מה שעשויה לשבש איננה טכנולוגיה אלא תפיסה חינוכית. בלי שינוי תפיסה יש סיכוי טוב שנזכה למנות גדושות של טכנולוגיה, אבל גם בהמשך הקיים מבחינה חינוכית.

לא הכרחי, אבל רצוי

ג'יי פפמן שואל שאלה שנראית לי כאחת החשובות והמרכזיות בנושא התקשוב החינוכי והטמעתו במערכת. פפמן שואל:
למען האמת, שני המונחים האלה אינם מילים נרדפות. אין שום חוק שמחבר בין התקשוב לבין שיטות הוראה/למידה ששמים את התלמיד במרכז. אבל גם אם אין חוק, אין ספק שרבים מהעוסקים בתקשוב בחינוך (ואני ביניהם) נוהגים כאילו המטרה האמיתית מאחורי קידום התקשוב בחינוך איננה להצעיד את בתי הספר לתוך הסביבה הטכנולוגית של המאה ה-21, אלא לחולל שינוי בשיטות ההוראה/למידה המקובלות בהם.

פפמן איננו רק שואל שאלה. מדבריו ברור שהשינוי בשיטות הלמידה נמצא בבסיס המשיכה לתקשוב אצל מורים רבים:

The problem is that most technology-promoting educators and teacher educators are not interested in using computers to let teachers do their jobs better. What the technology professors want to do is to change the very notion of what schools and teachers are.
מהמשפטים האלה נוצר הרושם שפפמן מבקש לקרוא תיגר על החיבור בין התקשוב לבין התפיסות של "התלמיד במרכז". אפשר להתרשם שהוא מוכן להסתפק בשימוש בתקשוב על מנת לשפר את מה שהמורים עושים היום, ללא שינוי מהותי בדרכי הוראה. אבל פפמן דווקא כן מזדהה עם הגישה הזאת. לקראת סיום המאמרון שלו הוא כותב:
… I share those goals and would love for more teachers to become more student-centered …
אבל על אף ההזדהות הזאת הוא משוכנע שהחיבור ההדוק הזה איננו בהכרח לטובת החינוך:
… but I still think that there exist teachers who have different epistemologies who nonetheless do a fine job and could and would do a better job if their students had access to computers. Why must we conflate using a tool with transforming education?
והאמת היא שכאשר הוא טוען שאין חובה בחיבור בין התקשוב לבין שינוי בדרכי הוראה/למידה הוא צודק. התקשוב בפני עצמו איננו מכתיב שינוי חינוכי. אבל גם אם אין חובה בחיבור הזה, נדמה לי שהוא בכל זאת הגיוני. ואולי צריכים לבטא את זה אחרת – דווקא מפני שאין חובה בחיבור, יש צורך להדגיש אותו. במוקדם או במאוחר הטכנולוגיה תחדור לתוך המערכת. הגורמים שמטפלים בתהליך הזה ידאגו לכך, אם על מנת לשפר ציונים במבחנים (דבר שאיננו מובטח), ואם מטעמים כלכליים. ואחרי שהתהליך הזה יסתיים, יהיה קשה למנף שינוי חינוכי בעזרת התקשוב. לכן, אפילו אם אין חובה הגיונית לחבר בין התקשוב לבין שינוי בתפיסה חינוכית, רצוי מאד לעשות זאת.

מה? שוב שואלים למה צריכים תקשוב?

הבלוג של ג'יי פפמן מתעדכן רק לעתים די רחוקות. יש בו תקופות קצרות של פעילות מוגברת בין תקופות ארוכות של שקט. אינני זוכר מה משך אותי לעקוב אחר הבלוג שלו – הרי ללא ספק יש לא מעט בלוגרים חינוכיים אחרים שכותבים דברים דומים למה שהוא כותב. אי-שם בעבר משהו בגישה שלו לנושא התקשוב החינוכי מצא חן בעיני, ולכן השארתי אותו בתוך קורא ה-RSS שלי. ולכן, כאשר מאמרון חדש מופיע זאת די הפתעה עבורי, ועל פי רוב הפתעה נעימה.

השבוע פפמן כותב על הסיבות שבגללן אנשי חינוך מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. לטענתו, רבים מאיתנו רואים את התקשוב כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן לקדם סדר יום חינוכי:

Tech folks frequently buy in to this Trojan Horse metaphor. Often, we (they?) think that by sneaking computers into classrooms under various auspices (e.g., it's the 21st century, the Internet is Really Important) with the real hope that what will happen is that teachers will embrace notions of constructivism, will become more student-centered and will change our educational system.
במידה לא קטנה של הסכמה עלי להודות באשמה. סדר היום שלי הוא בראש ובראשונה חינוכי. אם התקשוב החינוכי יהווה רק אמצעי לעקוב אחר ציונים ולהעריך הישגים, אם הוא רק יאפשר ניהול יעיל יותר של בית הספר, ספק אם הייתי ממשיך לעסוק בתחום הזה. (נעים לי להוסיף שאני בטוח שכך המצב גם עבור רוב השותפים שלי למלאכת התקשוב החינוכי.) אבל אין זה אומר שאנחנו מבקשים "להגניב" פדגוגיה הבנייתית לתוך בתי הספר באמצעות התקשוב. אנחנו הרי משוכנעים שהתקשוב והקונסטרוקטיביזם ממש מתאימים זה את זה.

האמת היא שגם פפמן שותף לדעה הזאת. הוא איננו כותב על מנת להתריע על פעילות חתרנית של גייס חמישי חינוכי, אלא כדי לשאול אם בכלל צריכים להצדיק את השימוש בתקשוב. הוא מהרהר אם אולי הדרישה לשימוש הבנייתי בתקשוב מוגזמת או מיותרת. הוא כותב:

It strikes me today that though I'm all for these changes, I don't think that the promise of those changes is the point. I continue to be struck that we in education seem to feel obligated to come up with some Really Good Reason to use computers in schools. So much so that, for example, teachers in schools where every kid has a laptop, lament that they're "only" word processing and using the web. They think that they need to have kids creating movies or doing something that's "not possible" without computers. Otherwise, they're somehow "wasting" the computers.
פפמן מזכיר לנו שבתחומים אחרים לא שואלים אם השימוש במחשב משרת צרכים נעלים יותר או מיוחדים יותר מאשר מה שעשו לפני עידן המחשב. במקום זה, פשוט משתמשים בכלי. ולאור זה הוא שואל למה צריכים לעשות זאת בחינוך. אולי כדאי יותר פשוט להכניס מחשבים לתוך בתי הספר, עם מינימום של תמיכה והטמעה, ולאפשר למורים ולתלמידים לראות מה אפשר לעשות איתם. פפמן מציין שהגישה הזאת לא כל כך משכנעת – לא את עצמו, ובוודאי לא אחרים – אבל נדמה לי שבכל זאת, הוא נוטה לאמץ אותה.

אני יכול להבין את הדילמה שלו. כבר מזמן התקשוב הפך להיות חלק בלתי-נפרד מתרבות החיים שלנו. אך משום מה בחינוך זה איננו מספיק – אנחנו מחפשים "שימוש נבון"; אנחנו מבקשים ניצול ייחודי של הכלי. וה-"ייחודי", כמובן, הופך מהר מאד לנדוש, ועלינו שוב למצוא הצדקה חדשה. נדמה לי שפפמן איננו "פותר" את הדילמה שלו. הוא איננו מסיק מסקנה, לא לצד הסוס הטרויאני, ולא לצד השימוש נטול הייחוד. ולמען האמת, אינני בטוח שיש פתרון לדילמה הזאת, מלבד להעלות אותה מדי פעם בבלוגים שלנו, להכיר בקיומה, ולהמשיך הלאה.

לא קסמים, אבל בכל זאת הרבה

באתר הבית של פרויקט OLPC, מארק וורשאור (Warschaeur) כותב על מספר מחקרים שהוא ערך בשנים האחרונות הנוגעים בשימוש במחשבים ניידים, ובמיוחד מחקר רחב היקף של ניידים 1:1, בבתי ספר (כיתות יסוד וחטיבות ביניים). המסקנה של וורשאור מפתיעה – אבל לא מפני שהוא גילה משהו שלא ידענו, אלא דווקא מפני שלפעמים אנחנו קוראים את המסקנות של מחקר ומגרדים בראש ושואלים "בשביל זה היינו זקוקים למחקר?". הוא כותב:
Laptops make a good school better, but they don't make a bad school good.
אבל אחרי שאני הרשיתי לעצמי להתייחס באירוניה לקביעה הזאת, המשכתי לקרוא את הסקירה של וורשאור ופגשתי חוקר מעניין מאד שכבר שנים רבות בוחן את השימוש בתקשוב בחינוך. (במידה מסויימת של בושה עלי להודות שלא הכרתי את וורשאור עד עכשיו – הגעתי לכתבה שלו באתר OLPC דרך טום הופמן – אבל בעקבות החשיפה כבר קראתי מספר מאמרים מאד מעניינים שהוא כתב.) זאת ועוד: יש טעם להוסיף שאפילו אם המסקנה של וורשאור נראית לי מובנת מאליה, יש עדיין לא מעט מורים ומנהלים שמייחסים לתקשוב יכולות מאגיות ופועלים מתוך תחושה שדי בהכנסת מחשבים ואינטרנט לתוך בית הספר כדי לחולל שינוי. לאור זה, המשך דבריו של וורשאור, בו הוא מרחיב ומסביר את כוונתו, חשוב מאד:
They make a good school better by facilitating more and higher quality writing, allowing the practice and development of 21st century learning skills, encouraging high student motivation and engagement, and assisting effective integration of technology in teaching and learning. (They don't make a bad school good, because if teachers and students are invested in wasting time rather than learning, an Internet-connected computer provides ample opportunities for doing so!)
במידה מסויימת יש כאן גירסה עדכנית למה שקרה כאשר מחשבים נייחים נכנסו לתוך בתי הספר לפני עשור ויותר. ברבים מהפרויקטים ההם הציבו את המחשבים במעבדות (ובמקרה הטוב בכיתות) וציפו לנס. אבל כמובן, נס לא קרה להם. היום ברור שברוב המקרים ללא הדרכה מתאימה מורים אינם מצליחים להבין מה לעשות עם המחשבים האלה.

הקביעה של וורשאור לגבי ההשפעה של מחשבים ניידים על בתי ספר באה במסגרת כתבה שעוסקת ב-netbooks חדשים. הוא כותב שהמחקרים שלו (Learning with laptops – A multi-method case study, למשל) הראו באופן ברור שפרויקטים של 1:1 יכולים להשפיע לטובה, ומפני שהוא יודע שאלה יכולים להצליח, ההתקדמות האיטית בהפעלת פרויקטים כאלה מאד מתסכלת אותו. מפני שהעלות הגבוהה של המחשבים היא הסיבה המרכזית להתקדמות האיטית, הופעתם של netbooks זולים מעוררת אצלו תקווה. כפי שכבר ראינו, וורשאור יודע שמחשב נייד אישי לכל תלמיד איננו ה-"פתרון". אבל בדיוק בגלל זה, כאשר בסיום הסקירה שלו על המחשבים הזעירים החדשים הוא מצהיר שהוא חש התרגשות מחודשת כלפי היכולת של ניידים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי ספר, הוא מעורר תקווה גם אצלי.