מוטב מאוחר …

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על שני סרטי וידיאו קצרים שהועלו לרשת על ידי מיכאל ווש, מרצה באוניברסיטה של קנסס. כתבתי אז שלדעתי אלה הם סרטים "נהדרים", אבל ציינתי גם שהיה בהם משהו פשטני ופופוליסטי. קשה היה לא להרגיש, במיוחד עבור הסרט שעסק בדרכי הלימוד של סטודנטים, A Vision of Students Today, שהוא מצליח להלהיב כל עוד לא בוחנים אותו יותר מדי לעומק. חששתי גם שהסרטים מאפשרים לצופים בהם להתבצר בסיסמאות, להניף את דגל ה-"רלוונטיות" בלי להתייחס למספר שאלות קשות על הרגלי הלמידה של סטודנטים, ועל הציפיות שלהם מהמרצים. הייתי משוכנע שתוך זמן קצר הם יזכו לצפיות רבות מאד, ובירכתי על כך. בצורה די מתחמקת, ציינתי שמעל לכל, הסרטים יכולים לעורר דיון על הלמידה של היום, דיון שהוא מאד נחוץ.

שני הסרטים זכו, כצפוי, בציפיות רבות מאד, אם כי מעניין לציין שהסרט שעוסק באופיו של המידע בימינו (Information R/evolution) נצפה בערך 200,000 פעמים, ואילו הסרט על דרכי הלמידה של סטודנטים נצפה כמעט במיליון וחצי פעמים. אישית, היחס הזה איננו מפתיע – A Vision of Students Today הוא סרט הרבה יותר פופוליסטי, הוא מזמין הזדהות, אבל אינו מגרה לחשיבה.

אבל למה לחזור לסרטים האלה עכשיו? לפני חודשיים גרי סטייגר פרסם ביקורת על הסרט על דרכי הלימוד (A Vision …) ורק אתמול, די במקרה, נתקלתי בו. אם הביקורת שלי היתה מהוססת, זו של סטייגר ממש קטלנית. סטייגר, שהוא בין חלוצי השימוש ב-Logo בבתי הספר בארה"ב, וגם היום נושא את הדגל של למידה קונסטרוקטיביסטית, מרים גבה לגבי הטענה שאחוז גדול ממה שסטודנטים לומדים באוניברסיטה אינו רלוונטי להם. הוא כותב:

One valuable lesson you should learn at university is that the world is full of people smarter than you and wondrous things to learn. This video and the mindless kudos afforded it make just the opposite point. Hey kids, you have cellphones! You've played Halo and excerpted someone else's blog which in summarized someone else's blog which excerpted an article on a magazine web site. Therefore, you are master of the universe and every educational institution should abandon scholarship, discipline and any text longer than a screen.

שמחתי למצוא את הביקורת הזאת. הסרט בהחלט יכול לעורר דיון, אבל אין זה אומר שלא היה כדאי שהוא יעודד מחשבה מעמיקה יותר, מבוססת יותר, מעבר לסיסמאות. אבל זה עדיין לא סיבה מספקת לחזור לסרט כאן. את הסיבה הזאת מצאתי כאשר בעיון בתגובות למאמר של סטייגר מצאתי גם תגובה של ווש עצמו:

Thank you for demonstrating some of the ways the video is being misinterpreted. I have posted some clarifications on our blog: http://mediatedcultures.net/ksudigg/?p=124

אם ווש חש צורך להבהיר, אז אני ראיתי לנכון להקליק על הקישור ולראות מה יש לו להגיד. גיליתי שווש כתב שני מאמרונים בבלוג שלו על התגובות לסרט. אצל סטייגר הוא קישר לשני, אבל גם הראשון היה מעניין מאד – אם כי לא בהכרח בגלל תוכנו. ווש מציין בו, בסיפוק, שהסרט נעשה מאד פופולארי:

To my delight, “A Vision of Students Today” is currently the most blogged about video in the blogosphere. I have read nearly every blog and comment posted about the video ….

ווש כותב שמפליא אותו לראות את המגוון הרחב של פרשנויות שצופים מביאים לסרט, והוא מנסה לעשות סדר באלה בבלוג שלו. עלי להודות שאם ווש התכוון שהוא קרא את כל התגובות לסרט שהופיעו ב-YouTube, קשה להאמין לו. רק שם הופיעו מעל 6700 תגובות. קריאת מספר כזה של תגובות דורשת זמן רב, אבל חלק גדול מאלה אינם "פרשנויות" אלא פשוט כתיבה עילגת שיוצרת את הרושם שהכותבים לא סיימו בית ספר. קריאת כולן לא רק דורשת זמן, היא דורשת סבלנות רבה ועצבים חזקים.

אבל בהמשך המאמרון ווש מסביר ששני הסרטים שהועלו ל-YouTube הם שני החלקים הראשונים של טרילוגיה, ושהחלק השלישי יעסוק בשיטות למידה/הוראה אלטרנטיביות לאלה של היום. הוא אפילו מנסה לגייס דוגמאות:

What are we DOING to change how we are teaching? If you have any great examples of how you have changed up your classroom (or “classroom”) in ways that are more in tune with the information environment in which we all now exist, please comment.

הבקשה הזאת טיפה מפתיעה – הייתי מצפה שווש כבר מכיר נסיונות ליצור כיתות אחרות, דינאמיקות למידה חדשות. אבל עצם האמירה שהסרט השני לא היה אמור להיות סוף פסוק דורש ממני לראות אותו באור קצת אחר. זאת ועוד: בתגובה השנייה ווש מדגיש שהעובדה שצופים פירשו את הסרט כתמיכה באמירות של הסטודנטים שלו שמופיעות בו, משכנעת אותו ש:

I need to accept that I could have done a better job editing the video and delivering my message.

הוא מבהיר:

Students are learning to read, navigate, and create within a digital information environment that we scarcely address in the classroom. The great myth is that these “digital natives” know more about this new information environment than we do. But here’s the reality: they may be experts in entertaining themselves online, but they know almost nothing about educating themselves online. They may be learning about this digital information environment despite us, but they are not reaching the levels of understanding that are necessary as this digital information environment becomes increasingly pervasive in all of our lives.

אני מודה, לא חשתי את זה בסרט עצמו. לדעתי זה היה מה שהיה חסר בו. סטייגר מגיב למאמרון ההבהרה הזה של ווש בשתי מילים: "Fair enough", בתרגום חופשי, "מקובל עלי". אני נוטה להסכים, ומקווה שלא נצטרך לחכות יותר מדי זמן עד לפרסום הסרט השלישי.

יד ביד, מומחה וחובבן, למען הנגישות

לפני שבוע ספריית הקונגרס (בארה"ב) הודיעה שהיא מפרסמת כ-3000 צילומים מאוסף הצילומים שלה באתר שיתוף הצילומים Flickr. למען האמת, 3000 צילומים הם רק טיפה מתוך 14 מיליון הפריטים הויזואליים שנמצאים באוספים של ספריית הקונגרס. אבל אין בכך להמעיט מחשיבות ההודעה הזאת. הצעד הזה של ספריית הקונגרס הוא בעיני צעד משמעותי ביותר. מרכז תחום התקשורת של ספריית הקונגרס, מאט ריימונד, כותב בבלוג של הספרייה שהפצתם של האוספים של הספרייה היא בין המטרותיה המרכזיות. לכן:

That’s why it is so exciting to let people know about the launch of a brand-new pilot project the Library of Congress is undertaking with Flickr, the enormously popular photo-sharing site that has been a Web 2.0 innovator. If all goes according to plan, the project will help address at least two major challenges: how to ensure better and better access to our collections, and how to ensure that we have the best possible information about those collections for the benefit of researchers and posterity.

אבל המטרה איננה רק לאפשר גישה של הציבור הרחב לאוספים האלה (כבר היום כל אחד יכול להכנס לאתר של ספריית הקונגרס ולצפות בצילומים רבים). יש מטרה נוספת – לגייס את משתמשי Flickr למלאכה של הוספת תגיות לצילומים האלה. ריימונד מוסיף:

The real magic comes when the power of the Flickr community takes over. We want people to tag, comment and make notes on the images, just like any other Flickr photo, which will benefit not only the community but also the collections themselves.

מקטרגי ה-Web 2.0 מדגישים, חזור והדגש, שההמוניות של הווב פוגעת באיכות, שבסופו של תהליך היא יוצרת תרבות ירודה. אבל הספרנים של ספריית הקונגרס אינם, כנראה, מודאגים מהשתלטות החובבנות על המקצועיות. הם סבורים שאלפי עיניים יכולות לתרום למיון מוצלח יותר של הצילומים שבאוספים. (גם מהצד של Flickr כותבים על שיתוף הפעולה הזאת בהתלהבות.)

החיבור הזה בין המקצוענים והחובבנים מעורר תאבון לעוד. בסך הכל מה שגולשים Flickr מתבקשים לעשות הוא לצפות בצילומים, ותוך כדי כך להוסיף תגיות. אין זו מלאכה מסובכת, וככל שמוסיפים תגיות, הסיכוי שהמבקרים הבאים יוכלו למצוא משהו שהם מחפשים גדל.

אוסף התצלומים הלאומי של ישראל נמצא באינטרנט כבר בערך עשור. (נדמה לי שהאוסף הועלה לאינטרנט לכבוד חגיגות היובל של המדינה, ומסיור באתר נדמה לי שמאז לא נערכו בו שינויים). לא פעם נברתי באוסף הזה כדי למצוא צילום על נושא מסויים, או פשוט כדי למלא קצת זמן בצפייה בצילומים מעניינים. אני חייב להודות שמלאכת החיפוש לא היתה קלה. מפעל של תיגוי כמו זה שיוצא לדרך בין ספריית הקונגרס ו-Flickr יכול לתרום המון גם אצלנו. אני יכול לתאר לעצמי מפעל לאומי משותף בו כיתות שלמות של תלמידי בית ספר צופים בצילומים שבאוסף הלאומי ומוסיפים להם תגים רבים, ובדרך הזאת הופכים מפעל ראוי, אך מסורבל, להרבה יותר נגיש. מתנה של ממש לחגיגות ה-60.

סיבה לאופטימיות – אפילו יותר מזעירה

דייוויד ורליק כותב בלוג שלו על סקר זעיר שהוא ערך לאחרונה. ורליק מנהל מערכת של בלוגים חינוכיים (אם כי קשה להבין מתי יש לו זמן לפרויקט הזה בין כל יתר העיסוקים שלו). המערכת שלו די מבוקרת – מורים, למשל, צריכים לאשר תגובות למאמרים של התלמידים.

וארליק פנה למורים שמשתמשים במערכת שלו עם מספר שאלות, וקיבל 50 תשובות. הוא מציין שהוא איננו מקצוען בעריכת סקרים, ולכן אין הוא מזדרז להסיק מסקנות. כמו-כן, 50 משיבים איננו מספר גדול. עם זאת, קשה לא להתרשם.

ורליק ביקש לדעת אם בעקבות השימוש בבלוג תלמידים נהנים יותר לכתוב. התשובה היתה חיובית ביותר – פחות מ-10% חשבו שההנאה לא גדלה, ואילו כל היותר הסכימו (בערך 25%), או הסכימו מאד (בערך 65%) עם האמירה. בנוסף, 80% מהמורים ציינו שהם חשים שכאשר התלמידים שלהם כותבים לבלוג הם מקפידים יותר על הכתיבה שלהם. זאת ועוד – כמעט כל המורים ציינו שאותה הקפדה בכתיבה באה לביטוי לא רק בבלוג, אלא שהיא משתקפת, בעקבות הכתיבה לבלוג, במשימות הכתיבה של התלמידים באופן כללי.

כל הנתונים שורליק מביא מעניינים, וכדאי להציץ במאמרון במלואו. אפשר, כמובן, לטעון שעצם העובדה שהמורים שמשיבים לשאלון פתחו בלוגים כיתתיים במערכת של ורליק מבטיחה תוצאות "חיוביות". הרי קל מאד "סתם" לפתוח בלוג עבור תלמידים, ואילו השימוש במערכת של ורליק דורש כוונה ורצון. וכמובן, אולי יש מורים שפתחו בלוגים במערכת הזאת אך זנחו אותם מפני שהעסק לא הלך, והמורים האלה כמובן גם לא ענו על השאלון.

ובכל זאת, יש כאן נתונים מעודדים ביותר. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הבאה גם בישראל יהיו מערכות כמו זאת של ורליק שיאפשרו למורים לעבוד בבלוגים עם התלמידים שלהם – ולהשיג תוצאות דומות.

ושוב על הכתיבה ביד … אבל לא רק

יד על הלב, אין לי שום דבר נגד העפרון והפתק – כיס החולצה שלי כמעט תמיד מלא בפתקאות על כל מיני נושאים – לא רק מספרי טלפון (שלעתים קרובות אינם משויכים לשמות), קטעי מחשבות, ותזכורות קצרות שמזמן שכחתי מה הם אמורים להזכיר לי. אני אוהב להחזיק עפרון או עט ביד. כאחד שגדל (לא אגיד "התבגר") לפני המחשב והתמלילן, זה נותן לי תחושה של פרץ של יצירתיות. ובכל זאת, ברור לי שבתי הספר חייבים להקנות את השימוש בכלי כתיבה דיגיטאליים.

חיזוק נוסף לדעה הזאת הגיע השבוע דרך הבלוג של איאן מקינטוש. מקינטוש כותב השבוע:

Half of written communication is by email, 29% by text and just 13% by pen and paper. Think about it. How much pen and paper use is in schools? Probably the majority.

נאמן לשיטה שלי להביא דברים בשם אומרם, ניסיתי למצוא את המקור של הדברים האלה. ממה שאני יכול למצוא, נדמה לי שהנתונים נלקחו מדווח של ה-Institute of Practictioners in Advertising, באנגליה, שהתפרסם לפני שנה. (נתונים נוספים בסקירה על הדווח גם מעניינים מאד.) מקינטוש מביא אותם במסגרת דיווח על הרצאה של דייוויד ווילי, מנהלו של פרויקט לשימוש במחשבי כף-יד במחוז באנגליה. הוא מציין את העובדה שמחשבי כף-היד (לפי ווילי) יכולים להגדיל את מרחב הלמידה של תלמידים כך שהוא יכלול גם את הבית.

Reading news reports and summaries of the project you would be quick to see that home use, the motivation to learn beyond the 4pm bell. It's not just gaining some of the 200 minutes per night that kids spend online for school work. It's about creating new relationships between parents and children, where parents are taking part in a 'joint hobby', learning with their child.

הקישור השני בציטטה למעלה הוא למאמרון של מקינטוש מחודש מרץ, בו הוא כותב על דווח בשם UK Children Go Online של ה-Economic and Social Research Council האנגלי. על אותו דווח מקינטוש כותב:

Well, the research is there and it is high profile. This 2005 E-Society Paper (download as PDF) shows that most use of the net by kids is what most sensible people would call, well, sensible. Most of their use (on page 10) is for researching the web for homework. The references to IM and email are probably going on simultaneously meaning that an even larger chunk of time than is stated in the research is actually being invested in learning. And the sites they choose to look at (page 18) are invariably noble in their causes: environment, charity, human rights and, yes, government.

ולאן כל זה מוביל אותנו? תחילתו של המאמרון הזה היתה בכתיבה בעט ובעפרון, והעובדה שלמרות טכנולוגיות דיגיטאליות זמינות, העפרון עדיין נפוץ ביותר בבתי הספר. נכון, הכלים הדיגיטאליים עדיין יקרים מאד, אבל נדמה לי שהעט והעפרון עוד דומיננטיים בבית הספר מפני שלא מרבים לתפוס את הכתיבה כאמצעי לתקשורת. אישית, אינני בטוח שמחשבי כף-יד הם העתיד, אבל ברור שהזמינות של כלים כאלה, והשימוש בהם לחשיבה ולתקשורת, הוא הכיוון הנכון.

מה עושים עם וויקי בפעם השנייה?

אני מודה, אני די ספקן בנוגע לשילוב הוויקי במסגרות לימודיות כמו כיתות וקורסים – גם בבית הספר, וגם בהשכלה הגבוהה. רעיון הוויקי בהחלט קוסם, אבל אני מתקשה להשתכנע שהוא באמת מהווה תשתית לתהליך למידה. אין זה אומר שלא ראיתי התנסויות מוצלחות – ראיתי כמה כאלה. אך לעומת אלה, ראיתי יותר מדי שימוש סתמי – משהו כמו קבוצת דיון על גבי פלטפורמה שאיננה מתאימה לה.

ביסודו, הוויקי היא תשתית טובה לבנייה משותפת של מאגר ידע. בעקבות ההצלחה של הוויקיפדיה רבים חושבים שיש חיבור כמעט מוחלט בין הוויקי כתשתית והאנציקלופדיה עצמה. לא מעט אנשים אפילו אינם יודעים שיש הבדל בין התשתית לבין השימוש בה. (וצריכים להודות שהחיבור הזה איננו רק מוצלח – הוא גם מאד הגיוני.)

יש לי לא מעט שאלות לגבי השימוש בוויקיים בחינוך. לא אתווכח עם מי שיטען שכאשר תלמידים וסטודנטים מנסים לבנות מאגר של ידע על נושא מסויים הם גם רוכשים את הידע הזה לעצמם, ומפנימים אותו. יש לי החשש שיותר מאשר הם "יוצרים" ידע הם רק מעבירים אותו ממקום למקום (מותר להגיד "מעתיקים"?), אבל אני בהחלט פתוח לאפשרות שבדרך הזאת הבניית ידע אמיתית יכולה להתרחש. חשש נוסף הוא שנוסחת ה-90-9-1 נמצאת בפעולה כאן, ובעצם, לא כיתה שלמה כותבת משהו, אלא רק קומץ תלמידים. ובכל זאת, אני יכול לתאר לעצמי מספר "תשובות" להרהורים האלה. הבעיה שאליה אני רוצה להתייחס כאן היא בעיה אחרת, בעיה שעליה אינני רואה תשובה.

אם המטרה של עבודה קבוצתית על גבי ויקי היא ליצור מאגר של ידע על נושא מסויים, מה תהיה המטלה של הכיתה הבאה שלומדת את אותו הנושא? מקבץ של ערכים על מגלי עולם יכול להיות מטרה חיובית מאד של כיתה ה' שלומדת את הנושא הזה. אבל האם, בשנה לאחר מכן, נבקש מכיתה ה' החדשה לבנות שוב את אותם הערכים? הרי הם כבר קיימים, וזמינים לרשת, לא רק לכיתה החדשה אלא לכל. היה רצוי, כמובן, שאותה כיתה חדשה היתה מוסיפה על מה שכבר נבנה, שהיא תשתמש במאגר הזה כתשתית לעבודה מורכבת יותר. אבל ספק אם התלמידים (או המורים) יוכלו לעשות את זה. האם זה אומר שאחרי שכיתה מסיימת את בניית הוויקי שלה, ואחרי שההורים קראו והתפעלו, צריכים להסיר אותו מהרשת כדי לאפשר לכיתה הבאה להתחיל את הכל מההתחלה? ברור שאם כך עושים, מדובר בגול-עצמי, ובניצול לא הגיוני של הוויקי.

במרחב החינוכי סביבת הוויקי עוד צעירה, ולכן מורים עדיין לא נתקלו במצב כמו זה שאני מתאר כאן. אבל זה עשוי לקרות די בקרוב. אינני מכיר ספרות על ויקיים שדנה בנושא הזה. אם מישהו כן מכיר, אשמח לקבל הפניות, או לשמוע הרהורים של אחרים על הנושא.

ושוב, טיפת פרסומת עצמית

בדפים האלה אינני מרבה לספר על דברים שאני כותב במסגרות אחרות. אינני יודע מה גורם לי להקפיד (פחות או יותר) על ההפרדה הזאת, ולמען האמת, אינני בטוח שהיא נחוצה, או אפילו רצויה. מה שבטוח, המחיצות קיימות, אפילו אם לפעמים חוצים אותן. הפעם האחרונה שדיווחתי כאן על מאמר שהתפרסם במסגרת הבוידם היתה לפני חצי שנה, ובקצב כזה אפילו אני נוטה לשכוח.

וכל זה כפתיח שמלכתחילה לא היה נחוץ לפרסומת הזולה שאני מביא כאן: המהדורה האחרונה של הבוידם (כן, מה לעשות, באנגלית) עוסק בנושא שקשור באופן די ישיר לחינוך. במאמר, שהתפרסם לפני שבוע, אני דן בשאלה האם ההבחנה בין "ילידים דיגיטליים" לבין "מהגרים דיגיטליים" היא הבחנה משמעותית, או אפילו נכונה.

Carrying cognitive baggage from the old country
Column No. 127 of the Boidem
natives and immigrants, and what they do in cyberspace

וכמו שכתבתי גם לפני חצי שנה, אפשר לקרוא ולהגיב – גם באנגלית וגם בעברית.

עסקים וחינוך – גדול השוני על הדמיון

אני מודה, אינני מבין בעסקים. (יש מי שיגיד שאני גם לא מבין בחינוך, אבל זה אולי הנושא של רשימה אחרת.) מפני שאינני מבין בעסקים אינני צריך להתבייש יותר מדי כאשר אני מודה שלא הבנתי את הכתבה של אשר עידן השבוע ב-Ynet שעסקה בעיקר ב-Web 2.0 בארגונים. מה זאת אומרת לא הבנתי? מצאתי שם המון הבטחות עתידיות גדולות:
ספינת האנטרפרייס 2.0 המריאה ב-2007, כמו שווב 2.0 המריא ב-2006 וכמו שטלקום 2.0 יהיה הלהיט של 2008. אנטרפרייס 2.0 פירושו ארגון שמשתמש בכלי ווב 2.0 לשירות לקוחותיו ולייעול העבודה של עובדיו.

אבל בפועל לא הצלחתי לחבר את הכל למשהו ממשי. בסך הכל הרגשתי את עצמי שואל "האמנם?", והיתה לי תחושת בטן שרמזה לי שפחות מאשר מדובר בשינויים מהותיים בעסקים, מדובר במבצע שיווקי. בסך הכל מוסיפים את הסיומת "2.0" לרעיון כלשהו, ופתאום הכל חדש ומהפכני.

אבל אם הדברים של עידן בנוגע לעסקים גרמו לי להרמת גבה, דבריו באותה כתבה שנגעו בחינוך הביאו להרמת אותה הגבה כמעט מעבר למצח. אנחנו קוראים, למשל, שבעולם של חינוך 2.0:

התלמידים הם יצרני חומרי הלימוד העיקריים ולא המורים ולא מערכת החינוך ולא האוניברסיטאות. ווב 2.0 יקדם אותנו יותר לקראת וויקי-כיתה וויקי-אוניברסיטה.

אם הבנתי נבון, חלק מדבריו של עידן מתייחסים לאפשרות של הערכה תוך כדי עבודה, בזמן אמת. בזה אין לי ויכול (מלבד אולי להוסיף שבקרה מסוג הזה היתה אפשרית, ואפילו בשימוש, הרבה לפני שהתחילו להוסיף את ה-"2.0" לתופעה). אבל האם הכוונה היא באמת שהתלמידים יהיו "יצרני חומרי הלימוד העיקריים"? כאחד שגדל על ברכי הקונסטרוקטיביזם, ושמוכן לשלם הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים לרעיון של הלמידה כתהליך של הבניית ידע אישי, עלי להודות שאני בכל זאת לא מבין כיצד התלמידים יהפכו להיות "יצרני חומרי הלימוד". מערכת חינוך, גם אם היא עוסקת בהקניית דעת וערכים מהעבר, וגם אם היא עוסקת בהכשרת התלמיד לעולם של מחר, עוסקת במהותה בקביעת סדר היום הלימודי. אני דוגל בשימוש בבלוגים ובוויקיים בתהליך הלמידה, אבל אינני משלה את עצמי שאלה יכולים להיות "חומרי הלימוד העיקריים".

במשך שלושים השנים האחרונות שבהן אני מעורב, בדרך זאת או אחרת, במערכת החינוכית הישראלית, הייתי עד למהפכות רבות באותה מערכת. מובן מאליו שרבות מאלו לא הצליחו. עם זאת, לא ידעתי שכולן נכשלו. אבל זהו כנראה המצב. הרי, עידן מספר לנו שחדירת ה-Web 2.0 לתוך המחיוך:

יחזיר את הילד לעולם הלמידה של המאה ה-21 במקום העולם שבו אנו תוקעים אותו כיום של המאה ה-15.

אם הבנתי נכון את דבריו, כבר כמה מאות שנים, מאז תחילת עידן הדפוס ועד היום, המערכת החינוכית לא השתנתה, ורק עכשיו, עם ה-Web 2.0 שינוי אמיתי עשוי להתרחש.

אבל הויכוח שלי כאן איננו סתם על הגזמות פרועות. הרבה יותר חמורה בעיני היא ההנחה שיש חפיפה בין עולם העסקים לבין החינוך. בעסקים הלקוח הוא יצור בשל. לפעמים מנסים לעבוד עליו, ולפעמים מקבלים אותו כמות שהוא. אבל כך או כך אין יומרה לעצב אותו. החינוך כן עוסק בעיצוב. הוא מקבל אדם שעדיין בתהליך של בניית אישיותו ועולמו, ומנסה להקנות לו את הכלים כדי לעזור לו לבנות את אלה בתבונה ובהצלחה. ובדיוק מהסיבה הזאת, מה שאולי נכון לעסקים לא יכול להיות נכון לחינוך. ויקי יכול להיות כלי נהדר לגבש רעיונות, ולעזור לתלמידים ללמוד לגבש את הרעיונות שלהם. אבל באותה מידה הוא יכול גם להנציח רדידות וחוסר ידיעה. כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות יצרני הדעת של מחר, רצוי שהמערכת החינוכית תאמץ אלמנטים מ-Web 2.0, אבל חשוב גם שהיא לא תיפול בשבי ההגזמות הפרועות שלעתים קרובות מדי מלוות אותו.

שוב (או עדיין?) מפתחים כבוד עצמי?

לפני כמה ימים דיווחתי על בית ספר בסקוטלנד הסבור שעל ידי אימון בשימוש בעט נובע אפשר להחדיר ערכים של כבוד עצמי, של התייחסות רצינית לעבודה לימודית, אצל תלמידים. קשה להתייחס לרעיון הזה בלי קצת ציניות, אבל אפשר בכל זאת להסכים שההקפדה על סדר יכולה להשפיע לטובה על היחס של התלמיד לעצמו ולעבודה שלו. עם זאת (תמיד יש איזה "עם זאת" נכון?), ראוי אולי לציין שאותה טענה של המנהל, שהשימוש בעט נובע גורם לתלמידים להיות זהירים יותר בעבודתם, היא בעצם אותה טענה של אלה המעודדים את השימוש בבלוגים בבית הספר. הרי לפי מסנגרי הבלוגים, כאשר ילדים מפרסמים את מה שהם כותבים לכל העולם, ולא רק למורה, הם חשים מחוייבות למה שהם כותבים, ולכן מקפידים יותר על הכתיבה שלהם. למרות שהגיוני לחשוב שזה נכון, אין הוכחה שכך הדבר, ונדמה לי שגם אין הוכחה מקבילה בנוגע לעט הנובע.

אבל מאמרון בבלוג אחד שקראתי השבוע האיר את השאלה הזאת מזוית נוספת. בריאן קרוסבי (ועוד מספר בלוגרים) מביא ציטטות היסטוריות על ההתפתחות של טכנולוגיות בבית הספר. הציטטות הן, כנראה, מספר של דייויד תורנבורג, Edutrends 2010: Restructuring, Technology and the Future of Education (1992). לפני בדיוק מאה שנה, לדוגמה, הארגון הארצי של מורים בארה"ב פרסם הודעה:

Students today depend too much upon ink. They don’t know how to use a pen knife to sharpen a pencil. Pen and ink will never replace the pencil.

האם משמעות הדבר היתה שמפני שתלמידים לא השתמשו בעט נובע, הם לא יכלו לפתח את הכבוד העצמי הדרוש כדי להיות תלמידים טובים? בוודאי שלא. אבל כמובן שגם ברור שהחזרה לטכנולוגיות ישנות איננה מפתיחה הרגלי למידה טובים, או אפילו "מסורתיים", יותר. באותה מידה שאין זה נכון לטעון שבלוגים בידי תלמידים הופך תלמיד שאיננו מכבד את הכתיבה שלו למי שדואג שהעולם יבין אותו, כך גם החזרה לטכנולוגיה ישנה איננה מפתיחה דבר מלבד די הרבה דפים מוכתמים ומאמרים קצת מוזרים מדי פעם בעיתונות.

כבו את המחשבים! אנחנו צריכים לגשת למעבדת המחשבים

בריאן קרוסבי עורך בלוג בו הוא מדווח על הנסיונות שלו לשלב את מחשב ואת האינטרנט בכיתה שבו הוא מלמד – כיתה ד' בבית ספר במדינת נוואדה. הוא איננו חדש לתחום הזה, אם כי, מהבלוג שלו אפשר להבין שרק השנה תלמידי הכיתה שלו קיבלו מחשבים נישאים. קרוסבי משקיע מאמצים רבים בשילוב של אלה במתרחש בכיתה. הכיתה שלו היא, כנראה, הכיתה ראשונה בבית הספר שלו לקבל מחשבים כאלה, וכולם, וגם מערכת השעות, צריכים להתרגל למציאות החדשה הזאת. זה הרקע לסיפור הנהדר הבא, שכדאי פשוט להביא במלואו:

So we used our laptops today to practice our multiplication facts online. Later we used them to work on our poems and journals that we began after our recent trip – we’ve been learning to illustrate them by accessing and inserting our own photos from our Flickr account. We are learning about analogies so we went to an interactive site about analogies and students came up and used our interactive whiteboard to run the site. Next we used our laptops to use more interactive sites about analogies (here and here) to practice on our own.

We were in the middle of that activity when we had to put the laptops away for the day so we could go to “computers” in the computer lab for our usual 30 minute once a week session. Does anyone else see irony here?

אכן, יש כאן אירוניה לא קטנה, אם כי אפשר לתרץ ולהסביר, במקרה הספציפי הזה, למה זה קורה. אבל קשה לא להכנע לפיתוי להשתמש בסיפור הזה כהשתקפות על המצב של מחשבים בבתי הספר באופן כללי. כל עוד נתייחס למחשב כדבר שצריכים "ללמוד" בנפרד מהלימודים האמיתיים שמתרחשים (או לפחות אמורים להתרחש) בתוך הכיתה, לא יהיה "שילוב" של המחשב בלמידה. קרוסבי מצליח ליצור סביבה שבה סביר להניח שהתלמידים שלו אפילו לא חושבים על זה שהם משתמשים במחשבים, אלא פשוט לומדים. כך צריך להיות. ממש חזון אחרית הימים.

ואנחנו נשארים על המפה …

הנה, רק לפני שבוע טיים מאגזין הקדיש את כתבת השער לכיצד אפשר לשנות את החינוך (עם קריצות, אם כי קטנות, למחשבים ולאינטרנט), והנה, השבוע אותו טיים מאגזין מכריז ש-אנחנו – כל האנשים שמעלים תוכן לאינטרנט, במיוחד באמצעות אותם כלים חדשים כמו בלוגים, אנחנו בעצם "איש השנה". אם היינו זקוקים להוכחה שה-read/write web מגיע למיינסטרים, אין ספק שהיא לפנינו. וכצפוי, בלוגרים רבים מדווחים על הבחירה הזאת.

במידה רבה, בלוגרים מטבעם די ספקניים. לכן אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגים מרימים גבה בנוגע לפרס. ובאמת, חלק מהדוגמאות שמביאים לנו כדי להראות כיצד האיש הפשוט משמיע את קולו (והקול הזה נשמע) הן לא רק בנאליים, אלא אפילו די מגוחכים. עם זאת, אפשר להבחין בתחושה של גאווה השוררת בבלוגים רבים.

האם באמת נכון שמדובר במהפכה, במתן כוח והשפעה שפעם היו בידי השטלונות באופן בלעדי לתוך ידיו של האיש הפשוט? האם זה נכון, כפי שטיים מספר לנו:

You control the information age.

לפני כחודש שרון גרינברג הזכיר את הנוסחה – 90 -9- 1 – נוסחה שבאה להגיד לנו שהרוב המוחלט של האנשים שנכנסים לאינטרנט אינם אלא קוראים פסיביים. לפני כחודשיים גם ג'ייקוב נילסון התייחס לנוסחה הזאת. זאת ועוד. רק השבוע ריצ'רד מקמנוס מדווח לנו שעל אף העובדה שאנחנו בעידן של המשתמש הפשוט, בדיקות מאד מעודכנות מראות שאחוז הולך וגדל של הכניסות באינטרנט מתרכזות באחוז קטן של אתרים. האם ערוכי טיים לא ידעו שכך המצב? או אולי הם חשבו שאפילו אחוז זעום של אנשים שתורמים תוכן, בצורה זו או אחרת, על גבי פלטפורמה זו או אחרת, הוא בכל זאת מהפכה? קל מדי לאלה מאיתנו שמבלים אחוז ניכר מהיום שלנו בסביבה הבלוגית לחשוב שהוא כל העולם, אך אין זה נכון.

אנדי קרבין מעלה עוד הרהור חשוב. הוא מזכיר שרק לפני שבוע טיים דיווח על שינויים בחינוך, אך משום מה, ההתייחסות לכלים אינטרנטיים חדשים באותה כתבה היתה מאד מצומצמת:

In contrast to this particular issue of Time, the previous week’s cover story was on how to bring education out of the 20th century. You might think that one article might inform the other and examine how Web 2.0 might be revolutionizing education, but that doesn’t seem to be the case. The education cover story explores a range of problems and potential solutions, but the Web 2.0 universe lauded in the Person of the Year issue is barely mentioned.

קרבין שואל, בצדק, מה אנחנו אמורים להבין מהעדר ההתייחסות הזאת. במקום להתמקד בדוגמאות של למידה משמעותית שבאה לביטוי באמצעות הכלים שטיים מזכיר, בכתבה אחת קיבלנו סיפורים על למידה שאין להם קשר לאינטרנט, ובכתבה השנייה (ליד מספר סיפורים בהחלט משכנעים בנוגע ליכולת ההשפעה של האינטרנט) דוגמאות להפצה רחבה של קטעי וידיאו חסרי עניין מעבר לצפייה חד-פעמית.

אז שוב, נעים שמכירים בנו, אבל בינתיים, כדאי שנמשיך במלאכה, מבלי שהפרסום הולך יותר מדי לראש.