קטגוריה: Uncategorized

שוב, צריכים להתחשב בנתוני הפתיחה

נעים לקרוא את המילים של טום הסקינס במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מתייחס לדינמיקה של הלמידה המתרחשת תוך כדי הקריאה בבלוגים. אולי אין זה כך אצל קוראים אחרים, אבל אני נוטה לחשוב שמי שקורא את דבריו של הסקינס חש שיש בהם ביטוי מאד משכנעת את היופי של העיסוק בבלוגים – לא רק הקריאה בהם, אלא גם הכתיבה בהם, שהיא בעצם נסיון לזכך את המחשבות שלנו בעקבות מה שקראנו:

There's informal learning happening inside my blog reader. All these bloggers I subscribe to appear to be learning without formal instruction. No one is showing signs of rote learning, acquiring books smarts without street smarts, or regurgitating a repository of useless facts. All these bloggers are self directing their own learning proceses, motivating their own progress, synthesizing their own meaning and constructing idiosyncratic mental models.

ובכל זאת (וכן, אני יודע שאני מרבה, יותר מדי, להשתמש במילים האלו), קשה לא לחוש שיש כאן טאוטולוגיה לא קטנה. אותם בלוגים שמופיעים בקורא ה-RSS של הסקינס הם אלה שאחריהם הוא בחר לעקוב. וכי למה? מפני שהוא מצא בהם ההתמודדות בשאלות חשובות ומעניינות, וההתמודדות הזאת היא מה שמושך אותו. אי לכך, אין זה פלא שלמידה בלתי-פורמאלית מתרחשת בתוך קורא ה-RSS שלו – הוא כבר סינן את אלה שלא מתאפיינים בתכונות הדרושות ללמידה בלתי-פורמאלית ועצמאית.

הבעיה היא שזה לא תמיד כך. קיימת קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים שמסוגלים לכוון את הלמידה של עצמם. חברי הקבוצה הזאת מניחים שהבלוג, והקריאה בבלוגים, הוא מה שמכוון ומצמיח את הלמידה. אבל במידה לא קטנה, ההפך הוא הנכון – אותם האנשים שיכולים ללמוד בדרך הזאת נמשכים, באופן די טבעי, לבלוגים. נדמה לי שזאת הסיבה שבלוגרים רבים חושבים שדי לפתוח לתלמידים בלוגים כדי שהם יתחילו להיות לומדים בלתי-פורמאליים בעלי מוטיבציה פנימית. אבל לצערי, זה לא עובד כך. רצוי מאד שהתלמידים שלנו יצללו לתוך הסביבה הבלוגית, אבל דרושות מידות גדולות של הכוונה והדרכה בכדי יוכלו להפיק משהו ממנה.

אבל מה לעשות, ואני די מקנא בהסקינס. לא סתם מפני שהוא כותב יפה (ואני חדש לבלוג שלו, אבל אני בוודאי אחזור כדי לקרוא את מה שהוא כותב) אלא מפני שהלמידה הבלתי-פורמאלית שעליה הוא כותב מתרחשת גם בקורא ה-RSS שלי, אבל כמעט באופן בלעדי באנגלית. אני עדיין מייחל ליום שבו הסביבה הבלוגית החינוכית בארץ, בעברית, תהיה מספיק עשירה כדי שאנחנו באמת נוכל ללמוד זה מזה דרך הבלוגים שלנו.

השקיפות מחייבת

במשך החודשיים האחרונים הזדמן לי לקיים מספר סדנאות עם מורים סביב מה שמכנים כלי Web 2.0 (לפני חודש דיווחתי על פגישה כזאת). בסדנאות האלו אנחנו פותחים חשבונות בדלישס ומתנסים טיפה בכלי. יש מורים שמיד חשים שהם, באופן אישי, זקוקים לכלי הזה, ואילו אחרים שואלים, מי בשקט, ומי בקול רב ומופגן, לשם מה זה בכלל נחוץ. כבר כתבתי השבוע שלא תמיד אני יודע כיצד לענות. אבל משהו אחר מתרחש כאן, וגם הוא ראוי להתייחסות.

בפגישות האלו רק מורים מעטים מספיקים להכניס חופן של סימניות לתוך החשבון שלהם. וכאשר מספר הסימניות מצומצם, קשה לחוש את העוצמה הגלומה בשיתוף סימניות על הרשת (אם היא בכלל קיימת). לכן, כאשר אנחנו מציצים לתוך החשבונות של המשתתפים האחרים בסדנא, ואפילו מצטרפים לרשתות שלהם, באופן די טבעי החשבון שלתוכו מציצים יותר מאשר באחרים הוא שלי. ולא רק מציצים – גם נרשמים לתוך הרשת שלי כדי שבעתיד (אם בכלל ישתמשו בכלי הזה) אפשר יהיה בקלות לראות מה אני סימנתי לאחרונה. מפני שאני יודע שאנשים עשויים להציץ לתוך החשבון שלי, אני חש את עצמי מחוייב להשתמש בו, להוסיף אליו באופן מתמיד.

מבחינתי האישית, למרות שהכלי מאד מוצא חן בעיני, אינני תמיד מעוניין להכניס קישור לתוך חשבון הדלישס שלי. אני מסמן דפים במספר אמצעים שונים, ואפילו עדיין משתמש בחשבון לא ציבורי כאשר אני רוצה להציץ במשהו פעם נוספת לפני שאני אחליט אם כדאי להמליץ עליו. נכון, סימון קישור בדלישס איננו בהכרח צריך להתפרש כהמלצה, אבל במקרה שלי, כאשר אני יודע שאנשים כן עשויים להציץ, אני מנסה להקפיד שמה שמופיע הוא אכן משהו מומלץ. (אני, אגב, עדיין מנסה לקבוע לעצמי מה צריך להופיע כאן, בבלוג, ומה מתאים לדלישס. אני חש שיש טעם להבחין בין השניים, אבל הקו המפריד עוד בתהליך של התהוות.) אין לי ספק שבדרך הזאת משהו מהספונטאניות הרצוייה (אפילו "הדרושה") בכלי חברתי כמו דלישס הולך לאיבוד, וחבל.

אבל ההשתייכות לרשת היא דבר דו-כיווני (לפחות). באותה מידה שאחרים יכולים להציץ בחשבון שלי, אני יכול לראות מה חדש אצלם. במהלך הסדנאות שעליהן אני מדווח (ובמספר קטן של מקרים בדרכים אחרות) 22 משתתפים הצטרפו לרשת שלי בדלישס (יש עוד שניים שרואים את החשבון שלי דרך בלוגלינז). ואני לפעמים מציץ במה שחדש אצלם. אבל אין חדש. נדמה לי שגם אלה שמתלהבים מהכלי הזה בסדנאות מגיעים הביתה ושוכחים ממנו. בעיניהם מדובר בכלי נחמד, אבל כנראה לא נחוץ. בעיני זה חבל. אבל אני, שלא יודע מתי האנשים האלה יתעוררו וירצו שוב להשתמש בכלי, אצטרך להמשיך לעבוד איתו לא רק בצורה הציבורית/חברתית הטבעית שלו, אלא גם כאילו מישהו מציץ מעבר לכתף שלי.

מה אתם עושים ממש ברגע זה?

אני מודה, לא פעם, כאשר אני מציג כלים שונים מה-read/write web לקבוצות של מורים, יש ביניהם ששולאים "בשביל מה אני צריך את זה?". ולמען האמת, אינני תמיד בטוח מה אפשר לענות. אין בעובדה שאני מרגיש שרבים מהכלים האלה משרתים אותי בלמידה האישית שלי שום הוכחה על כדאיותם. מה גם, כדי להפיק מהם תועלת, יש צורך להשקיע זמן, כאשר ההחזר על ההשקעה הזאת איננה בהכרח מיידית. לכן, השאלה הנוספת, "למי יש זמן לזה?", בעייתית גם היא.

נכון, צריכים לענות, בין היתר, שרבים מהתלמידים של היום מרגישים "בבית" בסביבה המתוקשבת, ועבורם כבר לא נכנסים ויוצאים מהסביבה הזאת, אלא חיים בתוכה תוך כדי ביצוע רוב פעולות היום-יום שלהם. אבל אין זה אומר, בהכרח, שזה רצוי. ואז מגלים כלי כמו Twitter, וקשה להחליט אם בכלל רצוי להציג אותו, או להסתיר אותו מעיני המורים הספקנים.

מה הכלי הזה עושה? רק שני דברים: הוא מזמין אותנו לכתוב, עדיף בשורה קצרה, מה אנחנו עושים בזה הרגע, ולקרוא את התשובות, הנכונות לאותו רגע, של משתמשים אחרים. (נכון, התשובה האמיתית היחידה היא בוודאי משהו כמו "אני כותב את השורות האלו", אבל בכל זאת, מאות, ואולי אלפי, משתמשים כותבים תשובה המתארת את העיסוק שלהם נכון לאותו רגע.)

אבל מפני שקל כל כך לצחוק על התופעה, לא בוחנים את התמונה הרחבה יותר. זה מה שקתי סיארה, בבלוג Creating Passionate Users מנסה לעשות, והתוצאה מעניינת ביותר. היא כותבת:

Brain 2.0 isn't coming anytime soon. And we're all feeling the enormous weight of not being able to keep up. We can't keep up with work. We can't keep up with our social life. We can't keep up with the industry, our hobbies, our families. We can't keep up with current events. We'll never read a fraction of those books on our list. And we are hurting.

אם אנחנו באמת מצפים שהתלמידים שלנו (וכמובן גם אנחנו) יוכלו להתמודד עם המצב הזה של להיות מחוברים באופן תדיר, כדאי לנו להתייחס להרהורים האלה.

הוכחה (לא כל כך נחוצה) שהדרך נכונה

כתבת השער של גליון השבוע של השבועון טיים נושאת את הכותרת המושכת "How to Bring Our Schools Out of the 20th Century" (כדי לקרוא את המאמר ללא תשלום, יש צורך לצפות קודם בפרסומת קצרה). כצפוי, בלוגרים רבים שכותבים על חינוך מתייחסים אל הכתבה מקשרים אליה.

טיים הוא אחד השבועונים הנקראים ביותר בארה"ב, והכתבה בהחלט טובה – היא מדגישה את הצורך בגישה של חקר, ושל רב-תחומיות בלמידה. גם המחשב ואוריינות מידעית (טוב, אצלנו קוראים לזה "מידענות") זוכים למקום של כבוד ברשימת המיומנויות הדרושות כדי שהתלמידים של היום יוכלו לתפקד בעולם של מחר. זאת ועוד – קשה לבוא בביקורת כלפי כתבה שיש בה הסיפור הבא:

Learn the names of all the rivers in South America. That was the assignment given to Deborah Stipek's daughter Meredith in school, and her mom, who's dean of the Stanford University School of Education, was not impressed. "That's silly," Stipek told her daughter. "Tell your teacher that if you need to know anything besides the Amazon, you can look it up on Google."

אז כאשר שבועון כמו טיים, המזוהה כל כך עם מיינסטרים, כאילו מאמץ את הטענות שלך, אסור להתלונן. הרי יש כאן, בעצם, הוכחה שכל מה שאתה טוען כבר זמן רב אכן נכון. והרושם שמתקבל מהתגובות לכתבה בבלוגים השונים הוא אכן ברוח של "הגענו", "מכירים בנו".

התחושה הזאת מוצדקת, אבל בכל זאת, קשה לא להרגיש קצת אי-נוחות. האם אנחנו כל כך חסרי בטחון בדעות שלנו שאנחנו זקוקים למאמר בטיים כדי שנשתכנע שהדרך באמת נכונה? אני מניח שלא מעט מורים שרוצים לשכנע את המנהלים שלהם לאפשר להם להתנסות בבלוגים בכיתה ישמחו להגיש להם את הכתבה הזאת, וזה בהחלט לא יכול להזיק. אבל בעוד שבוע לטיים תהיה כתבת שער חדשה, ואנחנו נצטרך להמשיך במלאכה בלי הזרקורים.

כן לבלוגים … אבל כן גם למקורות מסורתיים

לפני כמעט שבועיים דייויד ויינברגר התייחס לשאלה של המקורות השונים שאליהם אנחנו מכוונים את התלמידים שלנו:

If you want to know what’s going on in a field, the static and credentialed sources generally aren’t where you want to go. The credentialed sources are great for certain types of information—the solid and stolid facts, the commoditized information, the boring truth – but the real intellectual action is usually occurring in the blogs, newsletters, and forums. Confining students to the credentialed sites is likely to kill their interest and enthusiasm.

ממש באותו שבוע, אלכס ריד כתב משהו דומה בבלוג שלו:

However, if I were going to think about what I teach in my courses, much of the valuable information I rely on comes from blogs, and not only from academic blogs. If I want to know what teachers in new media were doing a year. ago, I guess I could read a journal. If I want to know what people are doing now, what new developments are emerging, what is working and what isn't, I would look at blogs. Wouldn't you?

בערך שבוע מאוחר יותר, ויל ריצ'רדסון חיבר בין השניים והסיק את המסקנה הלא כל כך מפתיעה שבמקום לחסום בלוגים במערכת החינוך צריכים לשלב אותם לתוך תהליך הלמידה. אכן, הערה כזאת היתה צפוייה, והיא בוודאי גם נכונה. מידע רב, מידע שיכול לעזור לתלמידים בתהליכי הלמידה שלהם, אכן נמצא בבלוגים, ורצוי לאפשר לתלמידים להגיע למקורות האלה. אבל מה לעשות, והעסק לא כל כך פשוט.

המידע שאנחנו מוצאים בבלוגים משקף תפיסת עולם של כותב הבלוג. הוא איננו מידע יבש, אלא מידע שעבר את העיבוד, וגם את המסננים, של מי שמפרסם אותו. על פי רוב הוא מידע מגוייס, מידע שנוקט עמדה. אין שום פסול בכך. בעצם, אפשר להגיד שיש בכך חיוב רב.

אבל קוראי בלוגים כמו שויינברגר וריד כבר מצויידים עם המיומנוית שמאפשרות להם לשייך את מה שהם קוראים לעולם מושגים ברור. אולי לא נעים להודות בכך, אבל הם מסוגלים לעשות את זה מפני שהם כבר צללו לתוך "האתרים המוסמכים" (the credentialed sites). כדי להבין את המשמעות של "מה שאנשים עושים עכשיו" (כדברי ריד) הם כבר למדו מה קרה בעבר. בלי זה, המידע שהם פוגשים תלוש וחסר הקשר.

ריצ'רדסון עושה לעצמו מלאכה קלה, כאשר הוא מתעלם מהמציאות העגומה של הרמה המידעית של התלמידים של היום. אין ספק שצריכים לפתח אוריינויות חדשות, אבל אלה חייבים להתבסס גם על אוריינויות בסיסיות קיימות – כמו הבנת הנקרא למשל.

הפצצת גוגל – עדיין נושא חם

נכון לעכשיו, התגובות למאמרונים שלי בבלוג הזה די דליל. אין, כמובן, שום פסול בכך. קוראים (אם יש) מוזמנים להגיב, אבל אין שום חובה לעשות זאת. נדמה לי שהמאמרון שזכה למספר הגדול ביותר של תגובות עסק בתופעה של הפצצות גוגל (google bombing). אני ציינתי שלטעמי, שימוש באמצעי כזה כדי להוריד אתר מראש רשימת התוצאות בגוגל (או, באותה מידה, להעלות אתר לראש התוצאות) מצביע על אזלת יד חינוכית. לא כולם מסכימים.

בשבוע האחרון, ג'ויס ולנזה, שבהזדמנות זאת אני שמח להמליץ על מאמר מצויין שלה על הרגלי החיפוש של בני נוער) הצטרפה לדיון הזה בבלוג שלה. אולי אין חדש בדבריה, אבל הם מנוסחים היטב, ועצם ההתייחסות כמה שבועות אחרי שהנושא לכאורה ירד מהנושאים החמים בבלוגים חינוכיים מראה שמדובר בנושא חשוב:

Sharing the idea of the campaign with students is an ultimate information fluency activity. Our students should know how the world’s favorite search tool operates and how all types of people “work” it.

While this particular response to neoNazi activity appears democratic, and noble, something about it leaves me cold and frightened. I can easily see Google bombing used in damaging ways. What happens when our writings, our ideas, our professions, our friends are on the other side of the bomb? How does that lesson play out? What should we teach about ethics and citizenship and reason?

חשוב להוסיף שאחת התגובות בבלוג של ולנזה מציינת שלדעת המגיב, הפצצה דרך גוגל איננה צנזורה, אלא פשוט נסיון לתקן בעיה הנובעת משיטת הדירוג של גוגל. אפשר להסכים, לפחות באופן חלקי. ובכל זאת, אין היכולת של התלמיד להעריך את איכותו ואת מהימנותו של אתר אינטרנט נרכשת לא על ידי צנזורה.

גם ילדי כיתות היסוד כותבים לויקיפדיה

השימוש בויקיים במרחב החינוכי בארץ רק בחיתוליו. רק בחודשים האחרונים ויקיים בעברית נעשו (כמעט) זמינים לכל, ומספר מסגרות חינוכיות מעיזות לבחון את הכלי ולראות מה אפשר לעשות איתו. אני מודה, אני ספקן. הכלי אמנם מאפשר עריכה קלה של חומרים על הווב, וכמובן גם שיתוף פעולה ביצירת התכנים שעורכים, אבל עד עכשיו הדוגמאות שראיתי, למרות שאלה שדיווחו עליהם התלהבו ופארו את הכלי ואת הפרויקטים, לא הרשימו אותי מי יודע מה.

הפעם זה שונה. מוניקה אדינגר מדווחת בבלוג שלה על פרויקט מאד מרשים שהיא ניהלה עם ילדי כיתה ד' שהיא מלמדת. ילדי הכיתה קראו את הערך בויקיפדיה על ספר אהוב עליהם (Charlotte’s Web מאת E. B. White). הערך צרם להם. הם מצאו בו שגיאות רבות והכתיבה לא היתה לטעמם. לכן, הם התארגנו לשנות את הערך עצמו.

על פניו, אין כאן שום דבר שונה ממספר פעילויות של כתיבה כיתתית לויקיפדיה שעליהן אפשר למצוא דיווחים במספר בלוגים של מורים. ובכל זאת התרחש במקרה הזה משהו די מיוחד. הצורך בכתיבה מחודשת של הערך צמח מהתלמידים, והם כתבו על ספר שבאמת היה מוכר להם, שהיה להם סיכוי להיות כלפיו מומחים. אדינגר בנתה את הפעילות של הכיתה כך שהם גם ילמדו על הויקיפדיה באופן כללי. היא כותבת:

… I sought out the Charlotte’s Web entry. As soon as I saw the lousy plot summary I knew I had a very cool lesson to do.

And so yesterday I asked my class what they knew about wikipedia. One child immediately told us his mother had recently used it to find an article for a conference talk she was giving. She’s a physician so presumably she found what she wanted – an example of wikipedia working. However, another child admitted that it hadn’t helped him the year before when researching the Middle Ages

מיותר, אולי, לציין שהתלמידים היו מרוצים מאד לראות שמה שהם כתבו הופיע באינטרנט, במקום זמין לכל, אם כי, באופן די צפוי, כבר למחרת גם מה שהתלמידים כתבו עבר, והכתיבה שלהם מופיעה עכשיו רק בדפי ההיסטוריה של הויקיפדיה.

קורא אחד בבלוג של אדינגר העלה ההסתייגות מעניינות. הוא קרא את מה שהתלמידים כתבו וציין:

Your class wrote great cover copy. Any paperback publisher in New York would be pleased with that text on the back of a book.

Unfortunately, an encyclopedia entry is a different literary genre.

ההערה הזאת אכן נכונה. אדינגר מציינת בתגובה שהתרגיל נועד להמחיש לתלמידים כיצד הויקיפדיה פועלת, לא כדי ללמד אותם כיצד כותבים ערך לאנציקלופדיה. ובכל זאת, אין ה-"הסבר" הזה מניח, לגמרי, את הדעת.

אבל אפשר לבוא בביקורת כלפי כל פעילות. עד היום אין מספיק דוגמאות של פעילות כיתתית בסביבה של הויקי, והדוגמה הזאת, מצומצמת, וודאי לא מושלמת, היא בכל זאת צעד בכיוון הנכון.

תמיד נעים לשמוע מישהו עם קבלות אומר את זה

מספר די רב של בלוגרים התייחסו השבוע לכתבה על נאום של ג'ון סילי בראון ב-MIT בשבוע לפני-כן (Futurist: To Fix Education, Think Web 2.0). חיפוש בבלוגים על הכתבה העלה בערך 130 התייחסויות. ג'ון סילי בראון הוא, ללא ספק, אחד האנשים החשובים בתחום שילוב המחשב בתהליכי חשיבה ולמידה. בין יתר התארים שלו, הוא היה המדען הראשי של Xerox-Park. לכן, יש בהחלט סיבות להקשיב למה שיש לו להגיד. בנאום, בין היתר, הוא אמר:

With every new piece of technology, to make this technology work, you have to change your teaching practices. Part of it is (thinking about) how to go from sage on the stage to being a real mentor.

במאמר מדווחים שסילי בראון ציין ש:

The evolution of the Internet can facilitate this approach. Web 2.0 tools, such as wikis and blogs, make information sharing and content creation easier.

קשה לא להסכים איתו, ובכל זאת, קשה גם לא להרגיש קצת נבוך בקריאת האמירות האלו. הרי, לא רק אין חדש בדברים שנאמרים כאן – הם אפילו כבר די נדושים. חלק מהבלוגרים שמגיבים לדבריו מגיבים בהתרגשות – הנה הוגה בעל שם שחושב כמונו, הם אומרים. ממש סיבה לחגוג! לעומתם, יש אחרים שציינים שבעצם קהילת האינטרנט בחינוך אומרת וכותבת את אותם הדברים כבר מספר שנים.

אי אפשר להתלונן כאשר מישהו עם קבלות כמו ג'ון סילי בראון אומר דברים כאלה, אבל אולי זה מצביע על חוסר בטחון עצמי בקהילת האינטרנט בחינוך כאשר רבים כל כך מאיתנו ממהרים לצטט מפיו דברים שהם עצמם כתבו כבר מספר פעים.

"מחוברים תדיר" כבר אמרנו?

אני מניח שהדוח "Surveying the Digital Future" של מרכז אננברג באוניברסיטה USC זכה לכיסוי על מספר לא קטן של בלוגים. אני, אחרי כמה ימים של ניתוק-למחצה מהבלוגים הרבים שאותם אני משתדל לקרוא, קראתי עליו לראשונה בבלוג של אנדי קרבין learning.now.

הדוח הזה מתפרסם מדי שנה, וזאת השנה השישית שלו. שמונה העמודים שסוקרים את הדוח מלאים בנתונים שמראים לנו, בצורה די משכנעת, שבמקום סימן השאלה שבכותרת הדוח: Online World As Important to Internet Users as Real World? אפשר היה להשתמש בסימן קריאה. מדווחים לנו לא רק על פעילויות רבות שמבוצעות אונליין מידי יום, אלא גם (וכבר בפיסקה השנייה לדוח):

Large numbers of Internet users hold such strong views about their online communities that they compare the value of their online world to their real-world communities.

הנתונים, וגם הפרשנות, אינם צריכים להפתיע. מדובר במגמה די ברורה – לפחות לאלה מאיתנו שממש חיים בתוך העולם המתוקשב. ובכל זאת, יש כאן (שוב) איתות מאד ברור למערכת החינוכית: כבר לא מדובר ב-"הבה נגלוש קצת כדי למצוא מידע", אלא במשהו עמוק ומושרש הרבה יותר. עבור חלק משמעותי מהנוער של היום (ומדובר בחלק שממשיך לגדול), השימוש ברשת האינטרנט, והשהות בה, הם ממש מובנים מאליהם. נכון, אין זה אומר שאותו שימוש תמיד משמעותי או לימודי, או אפילו כדאי, אבל כבר אין ספק שהוא אמיתי ביותר.

טיפה של מטה-רפלקציה על כתיבה לבלוג

אין חוק, או אפילו כלל, הקובע כיצד צריך להראות מאמרון לבלוג. (מילא כיצד זה נראה – אפילו על השם של מה שכותבים אין הסכמה. באנגלית "פוסט" [post] היא מילה קצרה וקולעת, אבל לא נוח לי עם המלה הזאת בעברית, שפה שבה, לצערי, עדיין לא צמחה מילה פשוטה וטבעית.) יש מי שטוען שסגנון כתיבה טלגראפי הוא המתאים לבלוגים, ואילו אחרים אינם רואים שום פסול בכתיבה ארוכה ואפילו מסורבלת (ואם אני קורא למה שאני כותב כאן "מאמרונים" נדמה לי שברור שאני יושב על הגדר בסוגיה הזאת). ברברה גנלי כותבת, במאמרון בשם Slow Blogging: Context, Transitions and Traditions שלאחרונה היא מודעת לעובדה שהיא פחות כותבת לבלוג שלה מאשר לפני זמן לא רב:

Lately I have been off blog much more than on, posting a few times a month, not a week, while reading with pleasure and a bit of wonderment about the whirlwind travels and explorations of Bryan, Stephen, Nancy and many others on my Bloglines feeds. At times I've thought perhaps I should blog more often–I certainly have many entries swirling about in my head, and I've got to post some recent talks–but quick posts just don't do it for me as a thinker, as a writer.

גנלי מציינת שהיא שואפת לסגנון שהיא מכנה "slow blogging or meditative blogging", וזאת , למרות שהיא מודעת לעובדה שמדובר בסגנון שבמידה לא קטנה מנוגדת למה שהטכנולוגיה מאפשרת או אפילו מבקשת. היא מוסיפה:

It takes time for the many loose strands of thought to converge into a unified post; it takes a lot of effort, a lot of energy, and a lot (I know, I know sometimes too much) writing. And some posts never quite find their footing; they remain awkward and tangled when I don't have enough time or courage or energy or ability to go deep.

קל לי להזדהות איתה. יש כל כך הרבה קריאה שאני מנסה (או לפחות רוצה) לצלול לתוכו. נכון לכתיבת המאמרון הזה שני ספרים שאני מנסה לקרוא יושבים על שולחן הכתיבה שלי – אחת מהם נכתב לפני יותר מעשרים שנה והוא בוחן כיצד הטלוויזיה משפיעה על כיצד אנחנו מבינים את העולם שלנו. ספר מלפני יותר מעשרים שנה? איך מוצאים זמן להעיף מבט בספר כזה כאשר יום-יום מתפרסמים כתבות בבלוגים שמתייחסות למתרחש היום בשטח האינטרנט בחינוך? (שלא לדבר על זה שביום שישי צריכים לנקות את הבית – אבל על זה [אולי] בבלוג אחר!)

זאת ועוד. גנלי בצדק מציינת שהאיסוף והסינון, ההרהור והחשיבה, וכמובן גם הכתיבה והעריכה, פשוט דורשים זמן ומאמץ. אין כאן, כמובן, שום דבר חדש – לפחות לא למי שמתנסה בפורמט/בטכנולוגיה הזאת. אבל זה גם מדליק אור צהוב (אני מקווה שלא אור אדום!) מבחינת האפשרות לעודד אחרים לקפוץ למיים. אם אחרים יתחילו להפוך את ההרהורים הפנימיים שלהם על התחום של אינטרנט וחינוך להגיגים ציבוריים על גבי בלוג, אני מבטיח לקרוא את מה שמתפרסם. אבל ברור לי שרבים יחליטו שהמאמץ גדול מדי, ובהתחשב במאמץ הדרוש להביא משהו לפרסום,יהיה לי קשה לשכנע אותם שבכל זאת מדובר במאמץ שווה.