קטגוריה: Uncategorized

למרות הדימוי הציבורי הרווח שהאינטרנט מקנה במה שבה כולנו יכולים להתבטא – מי בפורום, מי באתר אישי, מי בבלוג (ובל נשכח – מי בטוקבק), ולמרות שאנחנו קוראים על עשרות-מיליוני אנשים שפותחים אתרונים אישיים על תשתיות חברתיות כגון MySpace, במרחב החינוכי מתקבל הרושם שמעט מאד מורים נמשכים לביטוי מהסוג הזה. מדובר בחידה שהיא בין הגדולות והמרכזיות באינטרנט החינוכי. לסוגיה הזאת התייחס השבוע שרון גרינברג בבלוג שלו. (יש מספר סיבות טובות לקרוא את הבלוג של שרון, ולטעמי, סיבה בכלל לא מבוטלת היא השם הנהדר של הבלוג, הלקוח מתוך ספר של אריך קסטנר.)

כבר בתחילת הכתבה שלו שרון נותן מימד היסטורי לבעיה:

במשפט הזה למילה הקטנה שמופיעה בסוגריים – "(שוב)" – חשיבות גדולה. היום, בהקשר של Web 2.0 שאלת ההשתתפות של מורים עולה. אבל מדובר בשאלה המלווה אותנו מאז תחילתו של האינטרנט החינוכי. עודדנו מורים להשתתף בקבוצות דיון, ואחוז קטן אכן השתתף. הזמנו מורים לפתח תכנים (והעברנו השתלמויות ללמד אותם כיצד לעשות זאת) ואחוז קטן אכן פיתח. שרון צודק כשהוא קובע שאחרי עליה רגעית שהתרחשה לפני מספר שנים, ההשתתפות הפעילה של מורים בהכנת תכנים שוב דעכה. הוא מוסיף:

שרון מביא מספר סיבות הקשורות למקצוע ההוראה שמסבירות, לפחות באופן חלקי, את העדר ההשתתפות הזאת. יתכן והסיבות האלו הן שורש הבעיה, אם כי הוא גם מביא תיזה הטוענת שבכל פעילות מקוונת אחוז התורמים הפעילים הוא תמיד די מזערי.

מתפתח דיון מעניין בנושא בבלוג של שרון, וקוראים כאן מוזמנים להציץ שם ולהתרשם. מה גם, אפילו אם הקוראים האלה מורים, הם בכל זאת מוזמנים להצטרף ולהוסיף התייחסות משלהם.

לפני מספר ימים הרהרתי בדרכים השונות לחולל שינוי ביחס לכלים אינטרנטיים במערכת החינוך. הדגשתי שלעתים קרובות המורים שרוצים להשתמש בכלים האלה בדרכים מקוריות חשים את עצמם מבודדים. אני בטוח שאכן כך המצב. אבל לא תמיד. לפעמים אנחנו פוגשים מנהל הנותן דוגמה למורים שלו. כך, כנאה, המצב עם טים לאואר שעליו כתבתי לפני חצי שנה. התרשמתי ממנו אז, והוא עוד ממשיך להרשים.

השבוע, לאואר כותב בבלוג שלו על המורה לטכנולוגיה (ולמוסיקה!) בבית הספר שלו שמשתמש בכלים של גוגל כחלק אינטגראלי מפרויקט העוסק בתכנון בתים ושכונות. לאואר כותב שהמורה:

קשה לא להתלהב. בנוסף, די ברור שבמקרה הזה המנהל לא סתם נותן יד חופשית למורה להוביל ניסוי, אלא שהמנהל מעורב באופן אישי באותו ניסוי. אינני יודע מתי הוא מספיק לעשות זאת, אבל מהבלוג של לאואר די ברור שהוא מקדיש לא מעט זמן לחיפוש כלים חדשים ובקידתם. וכמובן שהוא גם מעודד את מוריו למצוא דרכים לשלב את הכלים האלה שיעורים. אשרי לאותם מורים שאינם חשים מבודדים. יש, כנראה, גם כאלה.

אינני בטוח, אבל נדמה לי ש- טום הופמן היה הראשון שלפני כמה ימים הציע הפצצת גוגל (googlebombing) על השם "מרטין לותר קינג". ההצעה נבעה מהעובדה שכבר זמן רב האתר על מרטין לותר קינג שמופיע ראשון ברשימת התוצאות של חיפוש על השם הוא אתר גזעני. הופמן ביקש, באמצעות ההפצצה, להעלות אתרים אחרים על קינג לראש הרשימה. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מצאתי עוד כ-20 אתרים שהצטרפו להפצצה.

התגובות בבלוג של הופמן להצעתו היו מעורבות. אף אחד לא מצא חיוב בכך שאתר ביוגרפי גזעני, ולרוב שקרי, אודות קינג מופיע בראש רשימת התוצאות, אבל הדעות היו חלוקות בנוגע לכיצד יש להתמודד עם הבעיה. כזכור, היו כאלה שהצטרפו להפצצה, אבל היו גם כאלה שלא רצו להשפיע בואפן מלאכותי (אם אכן יש דבר כזה) על תוצאות הדירוג של גוגל. קורא בשם טרי אליוט הרהר:

ללא ספק, יש כאן שאלה החודרת למהות, או להעדר המהות, של המידע היום. קיימת סכנה שנתייחס יותר לפופולריות של המידע מאשר לערכו (או, אולי יותר לענין, ערכו ייקבע על ידי הפופולריות שלו). אבל נדמה לי שיש שאלה עוד יותר חשובה שצריכים לשאול. הצעת ה-googlebombing נבעה, בעצם, מהרצון להגן על תלמידים בפני מידע כוזב. מפני שקל כל כך להגיע לאתר שמתיימר להיות אובייקטיבי אודות מרטין לותר קינג, אך הוא למעשה אתר גזעני, מספר אנשי חינוך מחפשים את הדרך להפוך את אותו האתר לפחות נגיש, לאתר שאליו לא מגיעים סתם דרך חיפוש פשוט בגוגל.

נדמה לי שעצם ההצעה הזאת חושפת חוסר אימון בתלמידים וביכולת שלהם להעריך את ערכו, או את מגמתיותו, של אתר. מפני שתלמידים כנראה אינם מצליחים לזהות שקרים כאשר הם נתקלים בהם, חובה עלינו, המחנכים, למנוע מהם להגיע לאותם שקרים. ואם כך המצב, אנחנו, המחנכים, כנראה נכשלנו. מפני שאנחנו איננו מכשירים את התלמידים להתמודד עם מידע כוזב, מפני שאיננו מכשירים אותם להעריך את מידת המהימנות של אתרים, בסופו של דבר אנחנו פשוט מנסים למנוע מהם להגיע אל אותו מידע.

לאור זה ראוי להזכיר מאמר מלפני בערך חצי שנה המסכם לא מעט מחקר על הרגלי החיפוש של תלמידים (They Might be Gurus – Teen Information-Seeking Behavior). כותבת המאמר מסיקה את המסקנה הדי עגומה שלמרות השליטה של בני נוער בהיבטים טכנולוגיים של המחשב ושל האינטרנט, הם מוגבלים מאד כאשר עליהם למצוא משהו ספציפי, או לבחור את המקור הטוב ביותר מבין תוצאות של חיפוש. בעצם, אין בזה שום דבר חדש. המצב הזה מוכר כבר שנים רבות. אבל שיטת ה-googlebombing כאילו מיישר קו עם העבודה הזאת, במקום לנסות להלחם בו, ולהכשיר את התלמידים שלנו כמו שצריך.

שתי התגובות למאמרון האחרון שהתפרסם כאן ("אולי זה יותר מסובך מאשר חשבתי") עוררו בי הרהורים נוספים בנוגע לדרך שבה ניתן לחולל שינוי ביחס לשילוב האינטרנט בתהליכי למידה במערכת החינוכית. לאחרונה נתקלים במספר התייחסויות בבלוגים באנגלית לכיצד עלינו להטמיע את הכלים האלה במערכת. כאשר קראתי את הכתבות האלו התלבטתי אם יש טעם להתייחס עליהן כאן. התגובות שהתפרסמו כאן שכנעו אותי שמדובר בנושא חשוב.

בבלוגים שקראתי נתקלתי במונח Spray and Pray. במקור המונח הוא כנראה מונח צבאי המתאר ירי אוטומטי בלתי-מכוון לכל עבר. משם הוא נכנס לשימוש נרחב, כאשר בחינוך הוא מתאר תהליך של הטמעה באופן אקראי, ללא תוכנית מסודרת, ללא הערכת מצב כדי לקבוע היכן כדאי להשקיע מאמצעים. מדובר במשהו כמו לפזר זרעים לכל עבר ופשוט לקוות שמשהו יצמח. רוב הבלוגרים שמשתמשים במונח אינם רואים בו תהליך חיובי. הם רוצים לפעול באופן מסודר יותר – לזהות את האוכלוסיות עם הסיכוי הטוב ביותר להצליח, לקבוע תוכנית ארוכת טווח, לרכז את ההדרכה במספר קטן של התנסויות. ובאמת, אין ספק שהצדק עם הגישה הזאת … עד מידה מסויימת.

אם אפשר, רצוי לעבוד באופן מסודר. רצוי לקבוע יעדים ברורים שניתנים להשגה. אבל אפשר גם להגיד שהשאיפה לפעולה מאורגנת היטב עומדת בסתירה לאתוס של עידן האינטרנט. מדובר בעידן שבו, יותר מאשר בעבר, ההתנסויות המוצלחות ביותר צומחות מלמטה, מגיעות אלינו מזוויות בלתי-צפויות.

אם משהו מוצלח יצמח מלמעלה, כתוצאה מתקציבים נדיבים, הדרכה מסודרת, ותוכנית הערכה מקצועית, אף אחד לא יתלונן. אבל הנכס החשוב ביותר בפרויקט המנסה לשלב בכלים אינטרנטיים חדשים בכיתה הוא המורה שמוכן להתנסות, שמוכן להקדיש זמן לימוד יקר למשהו שעדיין לא הוכיח את עצמו. והכין יש מורים כאלה? הם מפוזרים אי-שם במערכת. הם מבודדים בכיתות ובבתי הספר שלהם. הם חוששים שאחרים חושבים שהם משחקים בצעצועים לא רציניים ולא חינוכיים בשעה שיתר המורים שוקדים על הקניית דעת בדרכים המקובלות.

פיזור המורים האלה – אחד כאן, אחד שם, עוד זוג במקום אחר – איננו תוצאה של Spray and Pray, אבל אפשר לראות בו ביטוי לתהליך של אימוץ כלים חדשים שאיננו שונה ממה שהיינו מצפים לו כתוצאה ממנו. ה-Spray and Pray איננו, אולי, דרך רצויה להטמעה, אבל הוא משקף נאמנה את המציאות בשטח. עם זאת, קצת ריכוז לא יכול להזיק. השאלה היא, כמובן, איזה ריכוז. אם הבלוג זה יכול לעודד מורים להתנסות, וגם לתת להם במה לדיווחים על אותן התנסויות (ולא רק כאשר הן מצליחות), זה סוג הריכוז שאשמח להיות שותף לו.

בשבועות האחרונים היו לי מספר הזדמנויות להפגש עם מורים ועם רכזים סביב הכלים האינטרנטיים החדשים שעליהם כל כך מרבים לדבר … או לפחות שעליהם מרבים לדבר בכל מקום מלבד בחינוך. ידעתי שיש התעניינות, והאמנתי ביכולת שלי להפוך את ההתעניינות הזאת, לפחות באופן חלקי, להתלהבות.. אבל אני חושש שלא כך התפתחו הדברים.

בכמה מהפגישות האלו תיארתי כלים רבים ורמזתי על כיצד הם יכולים להיות חלק מתהליכי למידה משמעותיים. היו גם פגישות שעסקו ממש בהדרכה. בפגישות האלו בחרתי להתמקד בדליציוס (del.icio.us) ובבלוגלינז (Bloglines) מפני שלדעתי אלה ככלים די בסיסיים שהם גם קלים לשימוש. מדובר בכלים שיכולים להמחיש כיצד אנחנו מעשירים את הסביבה החינוכית תוך כדי פעולה "אישית" של סימון של URL כמועדף במאגר ציבורי, וכיצד אנחנו יכולים לווסת את הזרם האדיר של חומרים שברצוננו לנו לקרוא (על פי רוב מדובר בבלוגים). ההצלחה היתה חלקית בלבד.

נכון, אצל כמה מהמשתתפים היתה התלהבות, אבל נדמה לי שבחלק גדול יותר היה קושי וחשש. אני משוכנע שמדובר בכלים שנלמדים בקות. ולא רק זה, אלא כאשר מתחילים להשתמש בהם, מגלים שזה לא רק כדאי אל גם מהנה. אבל ההדרכות היו קשות יותר מאשר תיארתי לעצמי. הנכונות להתמודד עם קשיי הלימוד היתה נמוכה, והרצון לבחון כיצד הכלים האלה יכולים להיות חלק מתהליכי למידה היה עוד יותר קטן.

אני לא אחד מאלה שחושב שהתלמידים שלנו יידעו מה לעשות אם הכלים האלה רק מפני שהם נולדו בדור הנכון. הם זקוקים לכלים האלה כדי ללמוד איך ללמוד בסביבה עתירת המידע של היום. והם זקוקים לעזרה שלנו כדי לעשות זאת. לצערי, לא יצאתי מעודד מהנכונות, או היכולת, של המורים להוביל במשימה הזאת.

אתר ההמלצות הפופולרי Digg רשמה הצלחה מרשימה לפני שבוע. גם בעיתונות הכללית, וגם בבלוגים הטכנולוגיים מדווחים לנו שהאתר דיווח על התפטרותו של שר ההגנה האמריקני, דיק צ'ייני, דקות ספורות אחרי שהידיעה ראתה אור דרך האסוסיאיטד פרס (AP). מאמר של קייט גרין בבלוג של Technology Review מספר שהידיעה היתה ב-Digg שלוש דקות אחרי הדיווח ב-AP, וארבע דקות לאחר מכן היא היתה בדף הראשי שלו. מדובר ביותר מרבע שעה לפני שהידיעה הופיעה בחדשות גוגל:

אכן, הישג מרשים, אם כי, נדמה לי שצריכים לשאול "אז מה?". איזה יתרון הושג בכך שמישהו קרא את הידיעה מספר דקות לפני שיתר העולם שמע עליה? האם מישהו הרוויח מזה שהידיעה הגיעה לאוזניו כל כך מהר? סביר להניח שמעבר לגאווה הנובעת מכך ש-"אני ידעתי קודם", זה באמת לא משנה.

זאת ועוד: בחינוך אין חשיבות גדולה בלהיות הראשון לדעת משהו. החשיבות היא בלהבין, להיות מסוגל להשתמש במה שאתה יודע כדי לפתור בעיה, כדי להבין תמונה רחבה יותר. האנשים שמפרסמים ידיעות ב-Digg זוכים להערכה של קהילת Digg על הזריזות ועל כמות הידיעות שהם מביאים שהופכות להיות פופולריות. כל זה טוב ויפה, אבל זה גם מסביר למה לכלי כמו Digg אין חשיבות גדולה בסביבה החינוכית. פשוט אין התאמה בין דרך הפעולה של קהילת Digg לבין החינוך.

מיכאל לורנזן הוא ספרן שכבר שנים רבות כותב בלוג. הוא כותב על אוריינות מידעית, על השימוש בספריות, על חיפוש מידע, ועוד, ולרוב כדאי מאד לקרוא את מה שהוא כותב. במאמרון שהתפרסם לאחרונה הוא מדווח על שיחה בין שתי תלמידות שהוא שמע במקרה כאשר הוא ישב בספריה ועיין בכמה כתבי עת:

בדרך כלל אינני מתרגם את הקטעים שמצוטטים כאל, אבל במקרה הזה, למרות שהמשמעות המילולית די ברורה, זה מתבקש. תלמידה אחת אמרה לחברה שלה: "ובחדר הזה הספריה שומרת על דפי ווב מודפסים".

מה לעשות! אפילי אם המשמעות המילולית ברורה לנו, קשה לא לעצור לרגע ולהרהר בנוגע למשמעות החינוכית שלהן. קיים היום דור של תלמידים שעבורו טקסט שמודפס על גבי נייר איננו הצורה הטבעית שלו. במקום זה, הטקסט שמופיע על גבי המסך הוא כבר הטקסט ה-"מקורי" או ה-"ראשוני".

לורנזן מציין שהאמירה הזאת מעוררת מחשבות רבות, ובהחלט צריכים להסכים איתו. בלי לנקוט עמדה ערכית בעניין, אם התלמידים שלנו מתייחסים לטקסט המופיע על המסך כצורת הופעתו הטבעית, עלינו לפעול במשנה מרץ לעזור להם להבין כיצד להשתמש בטקסטים האלה – לשמור, למיין, להכין לשימוש חוזר, ועוד. ולא יזיק אם המורים גם ילמדו לעשות את זה.

בדרך כלל המאמרונים שאני מעלה לבלוג הזה משמיעים לא מעט ביקורת כלפי התפיסה של מה שמכונה Web 2.0 בסביבה החינוכית. הביקורת הזאת נובעת, לרוב, מההגזמות שבהן אני נתקל לעתים קרובות מדי בבלוגים שאני קורא על הנושא. אבל אין זה אומר שאינני משוכנע שהכיוון של אימוץ הכלים של Web 2.0 בחינוך הוא הכיוון הנכון. לכן, אין זה צריך להפתיע שבמסגרות אחרות אני דווקא כותב ברוח דומה לזאת שאני מבקר כאן.

וכל זה כהקדמה לקצת פרסום עצמי. מאמר משלי התפרסם לאחרונה ב-"גולשים בקשר" של האגף לחינוך יסודי. העליתי אותו גם לאתר האישי שלי:

אפשר, כמובן, לקרוא ולהגיב כאן.

האינטרנט הוא חלק אינטגראלי מהחיים שלנו. עלינו לברך על כך שהעכבר יושב באופן בטוח בתוך היד, ושבאופן טבעי ביותר אנחנו מקליקים על קישורים המעבירים אותנו, כבר לא בדרך נס, לכמויות אדירות של מידע מכל סוג. אפשר היה לחשוב שכולנו כבר מחוברים, אבל פרסומת חדשה של אחת מספקי השרות קורצת לנו שיש עוד אוכלוסיות שעדיין לא התחברו. אחרת, כיצד נסביר שגיבורת תרבות כמו שרלה שרון מככבת בפרסומת לאינטרנט? שרלה שרון מייצגת אוכלוסיה שאיננה קשורה לטכנולוגיה, וסביר להניח שהיא פונה לשכבת גיל הרבה מעל לנוער. הנוער כבר מחובר, ועכשיו צריכים לחבר את שארית הוריו שעוד חוששים מהאינטרנט.

בפרסומת שלה שרלה מוסרת לנו שבאמצעות העזרה הנדיבה של ספק השרות היא כבר גולשת באופן חופשי. היא אפילו אומרת שעכשיו, לאחר שהיא התחברה, היא מחוברת לכל המעריצים שלה, וגם מכירה את הלהיטים. וממה שהיא אומרת בפרסומת, מתבקשות לפחות שתי שאלות: הרצון להכיר את הלהיטים הוא רצון הגיוני, אבל אם זה רצונה, האם לא היה קל יותר להאזין לרדיו? וגם, כיצד היא "מחוברת למעריצים"? האם היא מקבלת מכתבים בדואר האלקטרוני שעליהם היא עונה, או אולי פונים אליה כל הזמן דרך ה-ICQ? האם היא מנהלת קבוצת דיון? הנה, זה עתה היא התחברה, והיא כבר מגלה שהעסק כל כך פשוט שאולי היא בונה אתר אינטראקטיבי?

מלבד מה שנראה כהגזמה די פראית בפרסומת, נדמה לי שעוד נקודה אחת, חשובה יותר, מסתתרת כאן. שרלה מספרת לנו שעבורה האינטרנט משמש לתקשורת (דבר חיובי ביותר) וגם להכיר להיטים (דבר שהוא לגיטימי לגמרי, אם כי לא ברור אם אולי מדובר בהורדות פיראטיות). אבל היא לא מוסרת לנו שהיא עורכת חיפושי מידע מהסוג שהמערכת החינוכית חושבת שתלמידים אמורים לערוך. וגם כאן, אין שום פסול … מלבד זה שהמערכת החינוכית חייבת להבין שנוצרים שני דפוסים נפרדים של השימוש באינטרנט – זו של האוכלוסיה בכללותה, וזו של המערכת החינוכית. וכאשר נבקש מהתלמידים שלנו לפנות לאינטרנט כדי לבצע פעילות לימודית, סביר להניח שהם לא יבינו למה אנחנו מתכוונים. להיטים כן, אבל מידע? דרך האינטרנט? לא ידענו שזה משמש לזה בכלל!

במאמרון בבלוג Infinite Thinking Machine לוסי גריי מספרת על אמירה שהיא שמעה לאחרונה:

וגם אני, למרות שחשבתי שעברנו את השלב הזה די מזמן, שמעתי (להפתעתי) מספר הערות מהסוג הזה בזמן האחרון. גריי, לשמחתי, איננה מנסה להתווכח עם הגישה הזאת. היא פשוט מתארת מספר פרויקטים שבהם השילוב של המחשב ושל האינטרנט הרחיבו את הלמידה והוסיפו לה ממדים חשובים וחיוביים.

אבל היא עושה עוד משהו, לא פחות חשוב. היא סוקרת את ההתפתחות שלה עצמה כמורה המשלבת את המחשב לתוך ההוראה שלה. היא מראה כיצד היא למדה לא ללכת שבי אחרי הטכנולוגיה רק מפני שהיא קיימת, אלא למצוא את ההתאמה הטובה ביותר בין הנושאים שהיא מלמדת לבין הטכנולוגיה. היא מפנה למאמרון קודם שלה בו היא מתארת כמה מהנסיונות הראשונים שלה עם המחשב ועם האינטרנט בכיתה, ומציינת:

האם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל זה? נדמה לי שמסקנה ברורה אחת היא שכולנו נמצאים אי-שם בתהליך של ללמוד כיצד לאפשר לכלים להשתלב באופן טבעי לתוך ההוראה שלנו. ובנוסף, אין קיצורי דרך. סביר מאד להניח שעוד מחכים לנו לא מעט רגעים מביכים שבהם אנחנו נביט אחורה ונודה שמה שעשינו היה שימוש הלא כל כך נבון בכלים שעמדו לרשותנו. טעויות כאלו (אם הן באמת טעויות) יאפשרו למתנגדים לטכנולוגיות האלו בחינוך להצביע על כיצד אנחנו הורסים את הנוער, ומבזבזים את הזמן שלנו. ובכל זאת, אנחנו נהיה בכיוון הנכון.