קטגוריה: Uncategorized

שווה בדיקה

הקריאה האובססיבית בבלוגים יכולה להעיק, אבל היא גם יכולה להפוך לתענוג שאינו מפסיק להפתיע. ומה שגורם לתענוג הזה היא האפשרות למצוא משהו מעניין ממקור שהוא חדש לגמרי עבורנו. כך קרה לי בבלוג של מישהי שמזדהה רק בשם לקסה. בפרופיל שלה היא מוסיפה שהיא בת 28, גרה בבלגיה, ועובדת כיועצת בטכנולוגיות אינטרנטיות בחינוך. במאמרון שלה אליה הגעתי היא מדווחת על מיזם צרפתי ברישות חברתית – מיזם שהוא כנראה צומח מה-"ממסד" ואיננו פתוח/פרוץ כמו MySpace אלא מאורגנת באופן מבוקרת (וגם די מוגנת):

Meanwhile many French speakers are using a rather unique platform, set up by a non-profit organisation, called Parano.be. Although it's based on rather basic technology (php), it has a huge number of users and survives on donations made by the biggest fans of the site. There is no advertising at all. Members join specific sectors based on their interests, which include sector-specific forums, bulletin boards and a number of other features.

כאדם שקורא רק אנגלית ועברית, אני עשוי ללמוד על מיזמים מהסוג הזה רק אם מישהו ממש מעמיד אותו לפני העיניים שלי, וחבל. סביר מאד להניח שמספר רב של פרויקטים לא מעטים קיימים אי-שם, אם רק נוכל ללמוד עליהם. כל מה שידוע לי על הפרויקט הזה הוא מה שקראתי בדיווח בבלוג, אבל זה מספיק לעורר התעניינות. זה נשמע כמו משהו שמערכת חינוכית (גם בישראל) יכולה ליזום – לא על מנת לדכא את הרצון של תלמידים להתנסות ברשתות חברתיות מקוונות, אלא כדי לנתב את הרצון הזה לכיוונים חיוביים. אם מישהו קורא צרפתית ומוכן לבדוק את הנושא, אנא דווח לי.

האם המחשב יצר פדגוגיה חדשה?

במאמרון חדש בבלוג שלו, אלכס רייד מהרהר על העתיד של החינוך בעידן הטכנולוגי. כמובן שלא רק אלכס רייד מהרהר בנושא הזה – מדובר בנושא המעסיק את כולנו. ואם כך, האם יש הצדקה בלהקדיש מספר פיסקאות להרהורים האלה? למען האמת, אינני בטוח. ההדים של המאמרון עורר אינם רבים כל כך – שלוש תגובות בבלוג של רייד, שמונה תגובות להתייחסות (החיובית) של ויל ריצ'רדסון למאמרון בבלוג שלו. בוודאי יש עוד שבהם עדיין לא נתקלתי, אבל לא מדובר בצונאמי של תגובות.

ובאופן פרדוקסלי (לפחות לטעמי) הדבר המעניין ביותר במאמרון הוא שבעצם, הוא לא כל כך מעניין. רייד כותב (תחת הכותרת the threat of the network – ואני מבקש סליחה מראש על הציטטה הארוכה) על הדרך שבה מורים תופסים את המקצוע שלהם:

they continue to view their profession as one that will be founded on a discrete, unchanging body of information that they will acquire before graduating. We might all deride the notion of the teacher/professor reciting the same lectures and lessons plans year after year, but somehow this does not alter this belief that a degree will certify us once and for all as authorities. Sure, all these teacher-students recognize that they will gain experience as teachers, learn helpful tips along the way, and become better practitioners. But this development of practice is separated from the acquisition of authoritative knowledge.

And this faith exists in both K-12 and college faculty.

The threat of the network is the dissolution of this authority. The ongoing development of media and networks requires us to keep moving. It doesn't mean that what we've learned has no value; it means that it cannot establish us as authorities. We cannot imagine the classroom as resting upon a core body of knowledge. We are engaged in a technocultural shift that shakes the very foundations of epistemology: what began as a philosophical critique in theory now becomes a material condition.

ריצ'רדסון מצטרף לדעה הזאת. הוא מתאר את הבלבול שהמצב הזה גורם אצל מורים:

We are asking teachers in large measure to abdicate their authority in the classroom, at least in the content sense. And what then remains to be authoritative about?

התשובה של ריצ'רדסון די פשוטה. על המורים להיות "סמכותיים" כלפי הלמידה (the learning) – זאת אומרת, במקום להיות מומחי תוכן המעבירים "עובדות" לתלמידים שלהם, על המורים להמחיש בפועל שגם הם נמצאים בתהליך מתמיד של למידה.

אבל מה שמוזר כאן, ואפילו מדאיג, הוא שספק אם אפשר למצוא היום מורה, או אפילו פרח הוראה, שאיננו דוגל בגישה הזאת – לפחות ברמה של מס שפתיים. דווקא קשה למצוא הוגה חינוכי של הדורות האחרונים, ועוד הרבה לפני המחשב והאינטרנט, שלא חשב כך. אפשר אולי לטעון שהמחשב והאינטרנט מחריפים את הצורך בגישה כזאת, וגם יוצרים את התשתית להצלחתה. אבל לטעון שפדגוגיה חדשה צומחת פתאום כתגובה לטכנולוגיות המחשב? זה מצביע, לצערי, על הבנה דלה למדי בהיסטוריה של גישות חינוכיות. אם ההוגים החדשים שלנו חושבים שהפדגוגיה "החדשה" התחילה מהמחשב, מצבנו די עגום.

מישהו רוצה לפתח חומרי למידה ללא תמורה?

אני לא תמיד מסכים עם ג'ורג' סימנס, אבל אין ספק שכמעט תמיד יש לו משהו מעניין להגיד. אבל הפעם, אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין את הכוונה שלו.

סימנס מתייחס למאמר מאד מעניין שהופיע ב-Wired News על מה שמכונה crowdsourcing. הכוונה היא לתהליך שבו אנשים רבים, על פי רוב לא מקצועיים, יבצעו, בזיל הזול, פעולות שעד היום בוצעו על ידי אנשים מקצועיים, במחיר הרבה יותר גבוה. המאמר ב-Wired מספר על רשת עיתונים שמחפש דרך לחסוך בהוצאות:

The initiative emphasizes four goals: Prioritize local news over national news; publish more user-generated content; become 24-7 news operations, in which the newspapers do less and the websites do much more; and finally, use crowdsourcing methods to put readers to work as watchdogs, whistle-blowers and researchers in large, investigative features.

אין חדש, כמובן, ב-user generated content. זה סוג הדבר שאנחנו פוגשים כאשר רשת טלויזיונית, במקום להפיק תוכניות בעצמה, משדרת סרטים "אישיים" שהיא מורידה מהרשת. סימנס מנבא שאותו הדבר עתיד לקרות בחינוך. על זה אפשר אולי להתווכח. אבל משום מה, נדמה שהוא רואה בכך משהו חיובי:

In education, I think we will encounter a similar model – instead of completely doing away with traditional structures, we will (and are beginning to) see a gradual blend. That will be stage one. After the existing model has adjusted to more learner-centric processes, the real change will be possible.

קשה לא להסיק מזה שסימנס חושב שהמלאכה של הכנת חומרי למידה ומערכי שיעור יכולה לעבור לידי כל מי שמוכן להתנסות בו. לצערי, יש משהו "הגיוני" בזה – או לפחות הגיוני ברוח הדמוקרטיזציה של הדעת הנושבת בחלק מהמחנה של Web 2.0 בחינוך. בסופו של דבר, המרחק בין "כל אחד יכול לכתוב בלוג" ו-"בעזרת הכלים האלה כל אחד מבנה את הידע של עצמו" (רעיונות שבפני עצמם אינם פסולים) לבין "לא צריכים אנשי חינוך מיומנים ומקצועיים כדי להכין חומרי למידה" איננו גדול כל כך. אבל אפילו אם הוא לא כל כך גדול, הוא הבדל מהותי ביותר.

איך בכל זאת תורמים את הטיפה שלך לים הדעת?

מידי פעם, מישהו מצטט את ויל ריצ'רדסון, שכנראה ראוי לזכויות על האמירה: "כאשר אינני כותב לבלוג, אין זה מפני שאין לי זמן לכתוב, אלא מפני שאין לי זמן לקרוא":

When I’m not blogging, it isn’t because I do not have time to write, it’s because I do not have time to read.

אולי במבט ראשון האמירה הזאת איננה נראית לגמרי הגיונית, אבל יש כאן קביעה שחודרת למהות של הכתיבה בבלוג. מדבור במהות שגם אני לומד להכיר מתוך הנסיון להתמיד בכתיבה.

אבל יש כאן מהות שנמצאת גם ביסוד של מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יפנימו בנוגע ללמידה באופן כללי. אפשר להתייחס לבלוגים כצמתים שבין כמויות המידע האדירות שאליהם אנחנו נחשפים, לבין המידע שאנחנו בוחרים לסגל לעצמנו, שאנחנו הופכים לחלק משמעותי בהבנה שלנו בנושא מסויים. הבלוג פועל כמסנן, אך לא כמסנן סביל שבאופן קבוע מאפשר לפרטי מידע מסויימים לעבור ועוצר אחרים. מדובר במסנן פעיל, מסנן הדורש מהתלמיד לבחון כל פריט מידע המגיע אליו על מנת להחליט מה לעשות איתו הלאה. מדובר במסנן של שיקול דעת, של גישה ביקורתית.

זאת ועוד. אנחנו אמנם מסננים עבור עצמנו, אבל לא רק עבור עצמנו. יש כאן תהליך שבו אנחנו לוקחים מהמרחב הציבורי, מעבדים את זה בעזרת כלים אישיים/פרטיים, ואחרי זה מחזירים אותו למרחב הציבורי עם הערך המוסף שהוא הנסיון, ההרהור, החשיבה שלנו.

יגידו, בוודאי, שאין כאן שום דבר הנשמע ייחודי לבלוג – הרי אפשר לכנות את מה שמתואר כאן כתהליך למידה מיטבי. ואכן זה נכון, מלבד הבדל אחד קטן. בדרך כלל התהליך הזה מופעל לקראת הגשת עבודה, כדי לצאת ידי חובה. המטרה של הבלוג היא ליצור מצב שבו התהליך הזה הופך להיות תהליך מתמשך, תהליך המלווה גם את התלמיד וגם את המבוגר בחיי היום-יום שלהם. דווקא בגלל זה, האמירה של ריצ'רדסון כל כך קולעת. אנחנו תורמים למרחב הציבורי מפני שאנחנו ניזונים ממנו. אם איננו ניזונים, דרך הקריאה, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אין לנו מה לכתוב.

בשבח הספריה

נדמה לי שחובתו של כל מי שדוגל בשימוש מורחב במחשבים ובאינטרנט במערכת החינוכית לפחות מידה קטנה של צניעות. נכון, אנחנו חושבים שביכולתם של הכלים האלה לשנות את פני החינוך. נכון שאנחנו משוכנעים שהיום פשוט בלתי אפשר לדבר היום על למידה מבלי לדבר על טכנולוגיה. נכון שהכלים החדשים שמציפים אותנו היום מאפשרים חוויות לימודיות שאנחנו רק מתחילים לדמיין ולטעום. אבל גם נכון ששימוש לו נבון של הכלים האלה יכול להיות בזבוז משאבים אדיר. דייוויד וארליק מתייחס לנושא הזה במאמרון חדש שלו בשם (איך לא?) Laptops are Not the Answer. וארליק מנסה לזהות את הסיבה שהוא התעורר באמצע הלילה עם תחושה מוזרה:

it had more to do with the fury that I woke up with, when it finally dawned on me what the librarians I had dinner with last night told me. They are laying off librarians in Michigan, and BUYING LAPTOPS!

וארליק ממשיך ומציין שבעיניו עדיף לוותר על המחשבים הנישאים מאשר לוותר על הספרנים. הוא מציין ש:

Research after research after research shows that professional librarians correlate with higher student achievement.

ואכן, האמת איתו. אם אנחנו רציניים בנוגע למרכזיותו של המידע בחינוך של היום, לגישה למידע, דרך המחשב והאינטרנט, חשובה מאד. אבל לדעת איזה מידע נחוץ לנו, ומה לעשות איתו כאשר אנחנו מגיעים אליו … בשביל זה הספרן עדיין עולה על הטכנולוגיה – בגדול.

כשאתה אומר "אישי", למה אתה מתכוון?

אחד מהבלוגרים הקבועים ב-Techlearning blog, מיגל גוילין, כותב השבוע על Personal Learning. הרעיון נשמה מאד מבטיח – הרי, הכלים שעומדים לרשות הכיתה והתלמיד היום מאשפרים עיצובה של סביבה אישית של כל תלמיד, סביבה שבה הוא או היא יכולים לרכז את החומרים שהם מגלים כדי להפיק מהם תובנות אישיות. גוילין כותב:

The excitement about the Read/Write Web is about educators waking up to the possibilities, awakening to the power of communication and collaboration in online settings.

Learning is intensely personal; it isn't business as usual. If you don't engage me emotionally, personally, then am I really learning? What is it that I will take away from my education, impersonal knowledge earned to achieve a credential or personal transformation of who I am as a person that will allow me to unleash my creative potential?

אין ספק, זה נשמע טוב מאד, עם הקריצה המחוייבת ליצירתיות נמצאת בכל אחד. אבל יש גבול לכמה שאפשר להשתמש בקלישאות. בשלב מסויים, צריכים להגיד משהו, ולצערי, גוילין איננו עושה זאת. במקום זה, הוא ממליץ שכל אחד ישאל שאלות כמו "כיצד הטכנולוגיה הזאת משפיעה על החיים שלי?".

ואם אנחנו באמת רוצים לצלול לתוך הלמידה האישית? נדמה לי שאם זאת הכוונה, עלינו לשאול האם, כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו לצאת מגבולות הכיתה ולחפש מידע אי-שם במרחבי האינטרנט, הם מצויידים עם היכולת להבחין במידע שמתאים לצרכים שלהם, האם הם מסוגלים לשמור אותו בצורה יעילה, להסביר לעצמם ולאחרים מה בו כדאי ורצוי. אולי זה ענין של דגש – יש למידה אישית שבו ה-"אישי" גובר על ה-"למידה", מגמד אותה. בכלים כמו בלוגים יש אולי הסכנה שזה יקרה, אבל אין זה הכרחי. הסכנה הזאת ממשית אם אנחנו פשוט זורקים את התלמידים שלנו לתוך המרחב הבלוגי ומצפים שהם ידעו לשחות. התפקיד שלנו הוא ללמד אותם לשחות – להראות להם, הלכה למעשה, כיצד האישי והלמידה הולכים יחדיו.

דיון חשוב שרצוי שיתקיים גם אצלנו

קנדס שיבלי, גם בבלוג שלה, וגם דרך הבלוג של דיוויד וארליק, מעלה שאלה משמעותית ביותר. שיבלי מתייחסת (אולי צריכים להוסיף כאן "כמובן") לאמירה בבלוג של מישהו אחר בנוגע לצורך לעודד תלמידים לא למצוא תשובות, אלא לשאול שאלות. היא מסכימה עם הקביעה הזאת, אך מוסיפה (בבלוג שלה):

I could not agree more, but only in the context of classes from about 7th grade up. What I want the Constructivist/Education 2.0 folks to address is the transition up to that point with younger students. It doesn’t suddenly happen ….

When are children too young to “produce” NEW questions and how do we lead them into this process?

אין ספק שיש כאן שאלה חשובה ביותר. הרי, אפשר להדגיש פעם אחר פעם את החשיבות של פיתוח היכולת לשאול שאלות, להתמודד עם המידע שמציף אותם ממבט של סקרנות מושכלת, אבל כלל וכלל לא ברור אם תלמידים צעירים מסוגלים להפנים את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם בעניין הזה.

קל להסכים שאין טעם להגיד שעד שהם מסוגלים לגבש דעה מגובשת ומנומקת משל עצמם, עלינו פשוט להגיד להם "ככה זה", או "אני קבעתי שזאת עובדה". אז מה עושים כדי להכשיר את הקרקע ליכולת שתבוא רק קצת מאוחר יותר?

דיוויד וארליק מעתיק את הדיון לבלוג שלו, וממשיך אותו. הוא מצטט את שיבלי, ואחרי שהוא מודה שאין לו נסיון עם ההוראה בגיל כיתות היסוד, מתייחס גם הוא:

I think that it is important that we try NOT to teach that “no one source is THE source”. Instead, we should simply teach that source is important. In the primary grades, it has very little to do with citations, and more to do with the conversations that are already happening. If a teacher stands in front of his class and says that the world is like this, or grocery stores are like this, then that teacher is teaching his student to assume the authority of THE source. However, if the teacher says that according to this source, this person, or this logic, the world is like this, or according to Sally Johnson, the manager of our Piggly Wiggly store, grocery stores provide this… – and that is part of every conversation, then the teacher is teaching students that the source of the information is as important as the information itself.

בשלב הזה וארליק פותח את הדיון לקוראים שלו. תוך שבוע 19 קוראים התייחסו, הרוב הגדול עם דברי טעם.

מה שמתרחש כאן איננו רק דיון סביב שאלה מאד חשובה, דיון שראוי שהוא יתקיים גם כאן, אלא גם דוגמה מאלפת של המרחב הבלוגי – מרחב שאיננו פלטפורמה יחידה, אלא דין ודברים על גבי מספר בלוגים, גם בכתיבה "ראשית" וגם בתגובות, מרחב שבו המטרה איננה לנצח בדיון, אלא לעזור לגבש תובנות עבור כולם. קוראים מוזמנים, כמובן, להתייחס. כבר כתבתי שראוי שהדיון הזה יתקיים גם אצלנו?

מי רוצה להשאר בתוך הזנב הארוך?

מושג הזנב הארוך זוכה להערכה רבה במרחב הבלוגי. הוא פותח על ידי כריס אנדרסון אשר במשך חודשים רבים כתב בלוג בו הוא תיאר את התופעה, ולבסוף פרסם ספר באותו שם. לא אתיימר לתמצת את הכל במספר משפטים, אבל בכל זאת, הרעיון הוא שהדיגיטליות מאפשרת לסחורה להיות חופשית מהתצוגה על מדפים, ושלא כמו במדפים, שרק דברים פופולריים או עם סיכוי גדול להמכר מוצגים בהם, במרחב הוירטואלי לכל דבר יש שוק קטן משלו. כך יוצא (או צריך לצאת) שהמסחר בעידן האינטרנט לא צריך להתבסס על שיווק של הלהיטים בלבד, אלא על מתן מענה מגוון הרחב ביותר של טעמים.

זה נשמע טוב, ואף (לפחות בחלקו) משכנע, אבל משום מה, כל מי שמוצא את עצמו אי-שם בתוך החלק האחרון של הזנב הארוך במקום להיות אי-שם על הגוף היותר מוכר לא מסתפק בזה ורוצה לשפר את המיקום שלו. וכך גם, כנראה, בתחומים הנידחים של הבלוגים שעוסקים בנושאים כמו שלנו כאן.

במה דברים אמורים? בימים אלה מתקיים כנס וירטואלי בשם K12 Online Conference. הכנס, כשמו הוא – כנס מקוון. כולם יכולים להשתתף, ולשמוע את השמות הגדולים שגויסו "להציג". ואכן, מדובר בשמות גדולים – אותם שמות שמופיעים, יש להניח, בקוראי ה-RSS של כל מי שמנסה לעקוב אחר התחום הזה. אבל לא כל השמות. אחד השמות היותר מוכרים, סטיבן דואנס, לא שם. הוא אפילו כותב (לא בבלוג ה-"אישי" שלו, אלא בבלוג אחר שבו הוא מאגד ידיעות חינוכיות שבעיניו משמעותיות) על הכנס:

It features a number of educational bloggers, mostly (as the title suggests) from the K-12 sector, and mostly from the United States (and not, as one commentator wrote, "top educational bloggers from around the world"). It's kind of like a 'Coming of Age', only presented as a conference. Oh hey wait, it's the same people! Who are – according to themselves – the leading edubloggers.

אינני מכיר אל דואנס, אם כי אני מרבה לקרוא את מה שהוא כותב, ועוד יותר מה שאליו הוא מכוון את קוראיו. הוא הרי מפרסם הרבה, אבל פועל עוד יותר כמאגר ומפיץ של הטוב מהכמויות האדירות של החומרים שאותם הוא סוקר. האם מהסגנון של הכתיבה שלו כאן עלינו להבין שהוא נעלב שהוא לא הוזמן להשתתף? כך רמזו כמה מקוראיו שציינו שעבורם הכנס היה מעניין וכדאי מאד להם.

דואנס לא נשאר חייב. בבלוג האישי שלו הוא פרסם כתב הגנה ארוך ומופרט בו הוא מספר את דעתו, וכתשובה לשאלה היכן, אם לא בכנס כמו K12 Online, אפשר לשמוע כל כך הרבה אנשים שכדאי לשמוע, הוא עונה בפשטות – בבלוגים. הוא אפילו מפרסם את רשימת ה-Bloglines שלו, רשימה אדירת ממדים שבאמת נותן קול לא רק לידועים ולמפורסמים אלא גם לקטנים אשר מדווחים על נסיון היום-יומי שלהם. (וכמובן, אי אפשר לא לשאול כיצד הוא מוצא את הזמן לעבור על כל זה).

המרחב החינוכי הוא, ללא ספק, תחום שבו אפשר להרוויח כסף (אם כי, אני עדיין לא גיליתי איך), וגם לזכות לפרסום. עם זאת, ספק שהתחום של השימוש באינטרנט בתהליכי למידה הוא תחום שבו מישהו יחפש להיות כוכב. ובכל זאת, דואנס ללא ספק עושה לכולנו טובה כאשר הוא מזכיר לנו שהעבודה האמיתית של קידום התחום הזה היא עבודה משותפת של רבים, שלא מעט מהם יישארו אי-שם בחלק הכמעט לא נראה של הזנב הארוך. אולי העובדה שיש מאיתנו שרומזים לתלמידים שלנו שדרך בלוגים הם יזכו לחשיפה ציבורית רחבה היא רמז לכך שכך גם אנחנו רוצים שיקרה לנו. נשרת את המטרה שלנו טוב יותר אם נדגיש את שיתוף הפעולה הנרחב שאינו מצמיח כוכבים, אלא מגדיל ומרחיב את הידע של כולנו.

מבט אישי על המצב בארץ

על פי רוב המאמרונים שלי בבלוג הזה הם הגיגים אישיים על האמירות השונות בתחום האינטרנט בחינוך של אחרים. (זאת אומרת, במילים פשוטות יותר, שיש כאן הרבה יותר תגובה מאשר מעשה.) מדי פעם אני מדווח על דברים הקשורים ישירות לנסיון שלי, וכך הפעם.

בשבועות האחרונים היו לי שלושה מפגשים עם הרכבים שונים של מורים ומפקחים בנושא הכלים החדשים שמעסיקים את הבלוגים הרבים אותם אני (בין היתר) סוקר כאן. כבר ציינתי בעבר שבעיות העברות יוצרת פיגור בין הנעשה כאן לבין הנעשה בעולם דובר האנגלית. פשוט, אותם כלים שלאחרים גישה קלה וחינמית אליהם אינם זמינים לנו, או אינם נמצאים על פלטפורמות שהן מתאימות לשימוש נרחב בחינוך. עם זאת, חשבתי שהשטח יותר מודע למה שקיים.

במה דברים אמורים? בפגישות האלו, שאורכן בערך שעה וחצי, אני מנסה להראות כיצד הווב של היום שונה מזה שהכרנו רק לפני שנים אחדות. אני מראה mashups המאפשרים ייצוג של מיזוג של מידע ממאגרים נפרדים. אני חושף שורה ארוכה של כלים, כאשר חלק מהם הם הכלים ה-"פשוטים" של גוגל כמו הכלי לסימניות או "היסטוריית החיפוש" האישי. ואני מראה כיצד הלוח של גוגל מאפשר לנו לייבא לוחות של אחרים.

לא הכל גוגל. אני מראה כיצד אני משתמש ב-Bloglines כדי לעקוב אחר הבלוגים הרבים שמעניינים אותי. באופן טבעי, זה מוביל אותי להתייחסות נרחבת ל-RSS.

אולי יש כאן מידה לא קטנה של התממות מצידי (הרי מביאים אותי להציג את הכלים האלה, ואם כך, סביר להניח שהם לא כל כך מוכרים) אבל לא ציפיתי לכך שהרוב הגדול של הקהל שלי אינו עוקב אחר בלוגים בכלל, וכמעט איננו יודע מה זה RSS. עם זאת, ההתלהבות מאד גדולה, השאלות של כיצד כלים כאלה יכולים להשתלב בחינוך טובות ומחושבות, ויש רצון להתנסות. אז אמנם חשבתי שהשטח מודע יותר למתרחש, לשפע של כלים הצצים היום, אבל אפילו אם הוא פחות מודע, ההתעניינות והרצון לפעול אמיתיים מאד. וזה רק מחריף את הצורך בכלים שעובדים כמו שצריך בעברית.

הגודל לא קובע – על מרכזיותו של ה-RSS בלמידה

באתר blogs for learning היוצא מהסטייט אוניברסיטי של מישיגן, דיוויד פרי, מהסטייט אוניברסיטי של אלבני, פרסם לפני זמן קצר מאמר מעניין, ואף חשוב, מאד, עם השם הארוך: The Technology of Reading and Writing in the Digital Space: Why RSS is crucial for a Blogging Classroom. המוקד של פרי הוא הכתיבה בהשכלה הגבוהה, אבל הם קשורים מאד גם לחינוך של K12ולתהליכי חקר. פרי הוא בין המעטים שקראתי המציינים עובדה שאליה, לעתים קרובות, מעדיפים לא להתייחס: :

One of the most significant concerns about using blogs in the classroom is that students often feel as if they are doing the same writing, just placing it on the web.

זאת אומרת, אנחנו אולי מעודדים כתיבה, ומסבירים שבאמצעות בלוג "כל העולם" יכול לקרוא את מה שהתלמידים כותבים, אבל בעצם, מדובר בכתיבה שבחלקה הגדול היא העתקה מכתב יד לתמלילן, ואז הדבקה לתוך בלוג. פרי מוסיף: :

If one simply transfers the "book-way" of writing onto the digital space, students have learned little that they could not have gained from more traditional writing assignments.

הוא גם מדגיש שחשוב שתלמידים יידעו לנבט את דרכם, באופן מודע וביקורתי, בתוך הסביבה הדיגיטלית. זאת ועוד: הוא מציין שהכתיבה לסביבה הדיגיטלית מחייבת התייחסות למקורות רבים, עד כדי הצנעת הכותב היודע כל, לטובת השתתפות בקהילה של כותבים וחושבים.

אבל פרי אינני מתייחס רק לכתיבה, אלא לאמצעים שבהם תלמידים נחשפים למקורות טובים. כאן נכנס ה-RSS ככלי המאפשר הבאת פרטי מידע אלינו. פרי עוד מדגיש את החשיבות של ה-RSS בשיתוף פעולה בין לומדים – היכולת לתייג מה שכתוב כך שאנחנו, ואחרים, נוכל למצוא דברים שהם רלוונטיים לצרכים שלנו. אין זה מאמר שמחדש באופן משמעותי, אבל הוא מציג גישה חינוכית בריאה מאד. במקום התלהבות מכל דבר שיש לו ריח של Web 2.0, הוא מתאר באופן בהיר ומפורט כיצד כלי כזה יכול לשרת את הלמידה.