אור צנוע … אך מאיר למרחקים

בשמי התקשוב החינוכי יש לא מעט מטאורים שזורחים לתקופה קצרה ונשרפים, או פשוט מוצאים לעצמם חלקי שמיים אחרים שבהם יותר כדאי לזרוח. כמעט מדי שנה יש מטאור תורן – בדרך כלל מישהו שמביא מסר מהפכני שאמור לשנות כליל את פני החינוך. ולעתים קרובות מדי, כאשר משום מה החינוך מסרב להשתנות מספיק מהר, הכוכבים הזוהרים האלה דועכים, והמלאכה של הטמעת התקשוב בחינוך נשארת, שוב, בידי אורות קטנים יותר, אורות שאולי אינם זורחים באותה עוצמה, אבל מתאפיינים בכוח עמידה גדול יותר.

אם וכאשר תיכתב ההיסטוריה של התקשוב החינוכי – סיפור שעדיין מתהווה, ואיננו בשל ליד ההיסטוריון – המטאורים בוודאי יזכו לאזכור רב יותר מאשר האורות הקטנים. אין בכך פסול, ולא רק מפני שספרי היסטוריה בדרך כלל מתמקדים באירועים מכוננים, ולא בתקופות של התבססות אטית. לא פעם, מי שזורח לזמן קצר, בכל זאת מאיר את התחום באור חדש וייחודי, ובכך מתווה דרך, ועוזר לנו לצעוד קדימה. אבל הסיפור האמיתי של התקשוב החינוכי שייך פחות למטאורים, ויותר לאותם אורות קטנים שבהתמדתם בנו תשתית איתנה.

באופן די הגיוני, האורות הקטנים מוכרים פחות. לא פעם מדובר במורים די אלמוניים שיוזמים פרויקטים שמראים כיצד כלי זה או אחר יכול לקדם את הלמידה. ההשפעה המיידית של המורים האלה אולי זעירה, ואיננה ניתנת בקלות למדידה, אבל בצעדים הקטנים של המורים האלה, הסיסמאות הגבוהות של המטאורים הופכות למעשים שמהם אפשר ללמוד, לדוגמאות שאותן אפשר לחקות.

נפל בחלקי להכיר לא רק את רוב המטאורים של התקשוב החינוכי, אלא גם לא מעטים מהאורות הקטנים – המורים הפחות או יותר אלמוניים, ה-unsung heroes. כמובן שאינני מכיר את כולם, ואין ספק שיש רבים הראויים שסיפוריהם יסופרו, אך את שמותיהם מעולם לא שמעתי.

נחמה שני לא היתה אלמונית. במשך כעשור היא ניהלה את הפרויקטים המתוקשבים של המנהל למו"פ ולהכשרה של רשת אורט. בתפקיד זה נחמה קידמה קורסים מקוונים, כתבה ויזמה ספרי הדרכה מעולים על השימוש בכלי אופיס שונים, הובילה את ההטמעה בבתי ספר רבים, ועוד. לא פחות חשוב, כמנהלת היא הובילה וטיפחה צוות של אנשים שצמחו איתה והפכו לתורמים משמעותיים בתקשוב החינוכי בזכות עצמם. ובמשך חלק גדול מהתקופה הזאת נחמה נלחמה במחלה קשה (עוד בשנת 2002 נחמה כתבה על מחלתה, ועל המקום של התקשוב בהתמודדות איתה – "המידענות המתוקשבת שלי"). אני זכיתי לשעות רבות של שיחות עם נחמה על הפרויקטים השונים שהיא הובילה, על התקשוב החינוכי באופן כללי, ועל נושאים רבים אחרים. שיחות עם נחמה על תקשוב תמיד ערערו מוסכמות והובילו לכיווני מחשבה חדשים. ובנוסף לעמית למקצוע, היא היתה ידידה אמיתית.

האור של נחמה לא היה אור של מטאור שבאופן חד פעמי מאיר את שמי התקשוב החינוכי ועובר הלאה. אורה היה אור מתמשך, כמעט אור רקע שבקלות רבה מדי מקבלים כמובן מאליו. גם כאשר האור האישי של נחמה הלך ונחלש, האור החינוכי שלה המשיך לזרוח. לפני שבוע אורה כבה. התקשוב החינוכי בישראל איבד אחד האורות הצנועים, אבל המתמידים שלו. נקווה שבהיסטוריה שעוד עתידה להיכתב, יידעו לתת לה את הכבוד שהיא ראויה לו. יהי זכרה ברוך.

הצגת שני צדדים איננה בהכרח ניטרליות

במאמרון מלפני בערך שבוע, אסתי דורון מתייחסת לבעייתיות של הוראה בעידן שאין אמיתות מוחלטות. היא סוקרת מאמר על ספרו החדש של פרהד מנג'ו הטוען שבימינו:
אנשים מרבים לבלבל בין עובדות לאמיתות ולא בודקים מספיק לעומק את אמיתות העובדות
ומכאן בא הקשר לחינוך. אסתי כותבת:
בעולם כזה, תלמידים כיצרני תוכן עלולים להיות מטעים במיוחד.
כאחד שרואה טעם רב ברעיון של "תלמידים כיצרני תוכן", אני חייב להסכים איתה. קל מאד לאמץ את הסיסמה הזאת, אבל כאשר בודקים את המשמעות שלה בפועל, בכלל לא ברור כיצד היא אמרוה לבוא לביטוי. אם תלמידים אמורים להיות יצרני תוכן, יהיה עליהם גם להפעיל חשיבה ביקורתית, ונכון להיום, המערכת החינוכית איננה מצליחה במשימה הזאת. אסתי מעלה מספר גורמים להעדר ההצלחה הזאת, והיא חותמת את המאמרון שלה עם משפט שאיתו אני בוודאי מסכים:
בית הספר המחנך לאמת אחת, לתשובה אחת נכונה עומד בניגוד גמור להטלת הספק ושאלת השאלות שהיא הבסיס לכל חשיבה ביקורתית.
נזכרתי במאמרון הזה של אסתי כאשר קראתי מאמרון חדש של לארי סנגר בבלוג של Citizendium. סנגר היה בין היוזמים הראשיים של ויקיפדיה, אבל הוא עזב את הפרויקט כאשר הוא השתכנע שפתיחות היתר בכללי העריכה שלה הובילה למצב שבו קולות של מומחים לא זכו לכבוד הראוי להם. במאמרון המדובר סנגר כותב על פרויקט יחסית חדש בשם ProCon. אתר ProCon עושה פחות או יותר מה ששמו רומז – הוא מביא את שני הצדדים של נושאים שבמחלוקת, כאשר הוא מקפיד להביא את עמדות שני הצדדים האלה באופן ניטראלי. סנגר כותב שממה שהוא הצליח לראות, העמדות המנוגדות נכתבו על ידי בוגרי אוניברסיטה צעירים שעושים עבודה רצינית. לדעתו:
The whole project looks wonderful, from the point of view both of a researcher and of someone who loves neutrality in educational resources. My compliments also to whoever designed the site and its software. It is remarkably well-laid-out.
נזכרתי במאמרון של סנגר מפני שעל פניו היה נדמה שהצגת שני הצדיים של המטבע היא בעצם ההפך מלחנך לאמת אחת או לתשובה אחת נכונה. ואם כך, אולי פרויקט כמו ProCon יכול להוות חלק מתשובה לפיתוח החשיבה הביקורתית. אני מאד מעריך את לארי סנגר, ולכן הצצתי באתר ProCon בציפייה שאתרשם מאד מהאתר. התאכזבתי. במחלוקות שאני בדקתי, אין ספק שהאתר הביא שפע של מקורות, וכמובן, משני הצדדים. אבל התרשמתי גם שכבר בדרך שהיצגו את השאלות שעומדות לדיון הניטראליות מופרת. זאת ועוד – עצם העובדה שלכל שאלה יש שתי עמדות, בעד ונגד, נראה לי כטעות די בסיסית. ברוב הנושאים שסביבם קיימת מחלוקת אין רק בעד ונגד, אלא קשת רחבה של דעות והתייחסויות. יתכן שאם איננו רוצים להציג רק "אמת אחת", הצגת שתי אמיתות היא צעד בכיוון הנכון, אבל זה עדיין מצמצם מאד את רב-גוניות העולם, זה עדיין רומז שצריכים לבחור בין שתי ברירות, במקום לאפשר חשיבה מעמיקה, ויצירתית, יותר.

לפני חצי שנה (ראיתי את זה רק עכשיו) רורי ליטווין כתב על ProCon בבלוג Library Juice. ההתרשמות שלו שונה מאד מזאת של סנגר. ליטווין מציין שצורת העמדת השאלות לדיון כבר מכוון לדעה מועדפת. הוא כותב:

Don’t be fooled by this site. I encourage librarians to use it in information literacy instruction as an example of a biased website. A website can have all of the features students are traditionally taught to look for to establish reliability and still be propaganda. This site is an example of why we need to go a little deeper in our teaching about how to evaluate websites and how to detect bias.
אני נוטה להסכים עם ליטווין. פרהד מנג'ו בוודאי צודק שבעולם של היום איננו בודקים מספיק לעומק את ה-"אמיתות" שלנו. אבל חשיבה ביקורתית מורכבת יותר מאשר רק ראיית "הצד השני", וקל מאד לאמץ "פתרונות" קלים לפיתוח החשיבה הזאת, כמו ProCon, כאשר המלאכה מורכבת ומסובכת הרבה יותר.

ועכשיו מה נסביר לתלמידים שלנו?

במקרה הטוב, היחס של מערכות חינוך לוויקיפדיה אמביוולנטי. מורים שמרשים לתלמידים שלהם להביא ערכים מוויקיפדיה כמקור מקפידים להסביר שמדובר רק בקרש קפיצה למידע נוסף, ושאין להסתמך על המידע שנמצא שם בלבד (כאילו שאפשר היה לעשות זאת מכל מקור אנציקלופדי אחר). אבל זה, כמובן, במקרה הטוב. במקרים רבים רק השמעת השם "ויקיפדיה" מעורר חשד. "לא בבית ספרנו" נשמעת במקומות רבים מאד, אפילו אם מאחורי הגב (או כאשר לא מסתכלים) לא רק התלמידים אלא גם המורים פונים למקור הזמין והפופולארי הזה.

אבל באותו הזמן שמערכות חינוך מתבצרות בגישה שלילית כלפי ויקיפדיה, מדענים רציניים מחפשים דרכים להביא את המחקרים שלהם אל הציבור הרחב, ואחת הדרכים לעשות זאת היא דרך פרסום בוויקיפדיה. השבוע, ב-Nature News הופיעה כתבה על פרויקט של כתב העת RNA Biology. מדובר בפרויקט שבו מדענים שמבקשים לפרסם את מחקריהם בכתב העת יהיו חייבים גם לפרסם תקציר של המחקר שלהם בוויקיפדיה. מטרת הפרויקט הזה הוא לחבר בין הפעילות של אנשי מדע לבין השטח, ולשפר את איכות התכנים המדעיים של ויקיפדיה.

התקצירים יופיעו תחילה, כנראה, לא כערכים עצמאיים בוויקיפדיה, אלא בדפי המשתמש של החוקרים, וזה משום שבוויקיפדיה לא מקובל לפרסם "מחקר מקורי". רק אחרי שהמחקרים יראו אור בכתב העת יהיה אפשר להעביר את התקצירים לערכים עצמאיים.

התגובות לצעד הזה של RNA Biology מעורבות. יש מדענים שרואים בו צעד חשוב בהפצת ידע מדעי לציבור הרחב, ואילו אחרים חוששים שוויקיפדיה איננה המקום המתאים לפרסום מחקרים מדעיים כאלה. הם חוששים שכאשר התקצירים יופיעו בוויקיפדיה, ואפשר יהיה לערוך אותם, העריכה תיעשה על ידי אנשים שאינם מבינים בתחום. זה יגרום, במקרה הטוב, לשיבושים בידע המדעי, ובמקרה היותר גרוע לחבלה מכוונת. מהצד השני, גם עורכים בוויקיפדיה מגיבים. חלקם מברכים על הפרויקט, ואילו אחרים מזהירים שהעובדה שמדובר במחקר מדעי איננה אומרת שהכתיבה תעמוד באמות המידה שוויקיפדיה קובעת לערכים שמתפרסמים בה.

ומה לגבי אנשי חינוך? נדמה לי שאולי סוף סוף נצטרך להכיר בעובדה שוויקיפדיה כבר איננה מערב פרוע מידעי, מקור אשר המוטעה והמופרך גוברים על המוסמך. במשך השנים הכלי הזה לא רק גדל בממדיו. הוא גם הפך לנכס תרבותי שאי-אפשר להתעלם ממנו. למען האמת, אינני מצפה שתלמידים יפנו לוויקיפדיה כדי ללמוד על מולקולות RNA. אבל העובדה שמידע מוסמך מהסוג הזה נמצא בוויקיפדיה, ושמדענים רואים לנכון להעלות את המידע הזה אליה, מחייבת אנשי חינוך לפתח התייחסות אחרת לכלי הזה מאשר היתה להם עד עכשיו.

בשביל מה?

במידה רבה, אני בר מזל. הנושאים שבהם אני מתעניין הם נושאים שעבורם יש פעילות אינטרנטית רבה. התקשוב בחינוך, למשל, הוא נושא שבלוגרים רבים כותבים עליו מידי יום. כמו-כן, באתרי המלצות שיתופיים דיווחים על כלים חדשים שכדאי לבדוק מופיעים בתדירות גבוהה. כמעט לא עובר שבוע בלי שיתפרסם מאמר או מחקר חדש על השימוש באינטרנט אצל בני נוער. מפני שתחום התקשוב בחינוך מורכב ממגוון רב של נושאים, על מנת להתעדכן בנעשה בתחום חשוב לי להיות מחובר למקורות רבים ומגוונים.

אבל מדובר בסוג של "מזל" שלא תמיד מובן אצל אחרים, ולא פעם גם עולה לי ביוקר. כאשר אני נפגש עם קבוצות, או מדריך בהשתלמויות, אני נוהג להסביר למשתתפי המפגשים האלה שכלים כמו קוראי RSS ודלישס, וגם רשתות חברתיות ייעודיות, מהווים אמצעים מצויינים על מנת להגיע למידע חדש ושימושי בנושאים שבהם הם עוסקים. אך לעתים קרובות נסיונות השכנוע שלי (והסברים על השימוש בכלים האלה) אינם נופלים על אוזניים קשובות. משתלמים רבים מהנהנים בראש, ומביעים התעניינות זהירה, ואז שואלים למה בכלל כדאי להם לטרוח ללמוד להשתמש בכלי חדש כאשר על פי רוב הם מגיעים למידע הנחוץ להם דרך חיפוש פשוט בגוגל

והאמת היא שאני כבר לא יודע מה לענות. עבורי השימוש בכלים אינטרנטיים שיתופיים מוכיח את עצמו. אבל אני חייב להודות שלא כל תחום דעת הוא מהסוג שבו המידע מתחדש באופן דינאמי ותדיר. סביר להניח, למשל, שעבור מורה שמלמד על תהליך הפקת אנגריה מהשמש, מנוע חיפוש שמוצא מספר מאמרים, ואולי כמה הדרכות והמחשות, בהחלט מספיק. לא ברור שהמורה הזה זקוק לרשת שמחברת אותו למורים אחרים, אפילו אם המורים האלה מדווחים על הפרויקטים שהם יוזמים, או מקשרים להמחשות שהם מצאו אי-שם באינטרנט. אין זה אומר, כמובן, שההתחברות לרשת חברתית היא מיותרת – אין ספק שזה יכול להעשיר את המורה ואת ההוראה שלו. אבל זה כן מחייב אותי לשאול אם ההשקעה בלימוד כלים חדשים היא באמת כדאית. והדוגמה של מורה למדעים היא דווקא דוגמה שבה די קל למצוא כדאיות בכלים שיתופיים. ללא ספק יש תחומי דעת אחרים שבהם הכלים האלה עשויים להיות הרבה פחות יעילים.

כך לא רק לגבי מורים, אלא גם עבור תלמידים. לא פעם הסברתי למורים שעבור כיתה שחוקרת נושא מסויים, כלי כמו דלישס יכול להוות מאגר שיתופי ודינאמי מצויין, מאגר של קישורים לאתרים טובים בנושא הנלמד. אבל עלי להודות שיש נושאים לימודיים שבהם חופן אתרים טובים בהחלט מספיק. יש נושאים שאינם דינאמיים, שאינם משתנים מידי יום, וסביר להניח שמספר קישורים שנבחרו בקפידה יספיקו כדי ליצור תשתית טובה ללמידה.

כלים דוגמת קוראי RSS או דלישס הם אמצעים שעוזרים לנו להתמודד עם הצפת המידע. הכלים האלה באים על מנת לתת מענה למצוקה שנוצרת מכמויות המידע העצומות שאנחנו פוגשים. הרבה מהמידע הזה עשוי להיות רלוונטי לנו, ולכן אנחנו זקוקים לכלים שעוזרים לנו לסנן את המידע ולהגיע רק למידע הנחוץ לנו בלי מאמץ רב מדי. עבורי, הכלים האלה הם פתרון מצויין, וקשה לי להסתדר בלעדיהם. אבל המקרה הספציפי שלי איננו בהכרח אופייני. קל לי לשכוח שבשביל אנשים רבים, וביניהם גם מורים, אין צורך ב-"פתרון" כזה מפני שמראש כמויות המידע שהם פוגשים, או שהם מרגישים צורך לפגוש, קטנות בהרבה. לא ברור להם למה להשקיע מאמץ בלימוד כלי שמביא להם מידע דינאמי ומתחדש אם מידע כזה איננו נחוץ להם.

אני אמשיך להסביר על הכלים האלה, ולנסות לשכנע לגבי כדאיותם, ואפילו נחיצותם. אבל כל פעם שאני נתקל שוב בשאלה כמו "למה לי להשתמש בזה?", ההתלהבות שלי טיפה דועכת. לצערי, עבור מורים רבים, מדובר בפתרון מצויין לבעיה שמשום מה לא קיימת.

במקרה הזה, העדר דיגיטאליות איננו הבעיה

לפני כמעט ארבעה חודשים כתבתי כאן על ספרי לימוד דיגיטאליים ושאלתי, בעקבות סקר שהתפרסם בערך אז, אם יש באמת ביקוש אצל סטודנטים לספרים האלה. מדובר, הרי, במוצר יקר שמתיישן מהר. יש, כמובן, אנשים שמוכנים לוותר על ספרי הלימוד באופן כללי – גם מודפסים, וגם דיגיטאליים – ומציעים במקום שהתלמידים יכתבו את הספרים האלה בעצמם. הרעיון הזה איננו חדש. עוד בשנת 1969 ניל פוסטמן הציע משהו דומה (וכתבתי על זה כאן לפני בערך שנה וחצי). פוסטמן הציע לצייד תלמידים עם מחברות ריקות, ולאפשר להם לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם. אם זאת, עשור מאוחר יותר הגישה של פוסטמן היתה שונה. אינני חושב שהוא זנח את הרעיון של החוברת הריקה בידי התלמיד, אבל הוא הדגיש שלספר הלימוד יש תפקיד חשוב במסירה התרבותית של חברה.

ואכן, ספר לימוד (textbook) איננו רק ספר שמתאר או מסביר נושא כלשהו. הוא ניתן ביטוי ליחס של החברה לאותו נושא, הוא מסביר לקורא כיצד החברה (או הזרמים השולטים בה) מבינה אותו. מפני שספרי הלימוד ממלאים את התפקיד (החשוב) הזה, אינני צופה שיתרחש שינוי גדול בדרך המקובלת להוצאה לאור שלהם. גם אם העדכון יקר ודורש זמן רב, מערכות חינוך עדיין זקוקות לספרי לימוד. ההפקה הדיגיטאלית יכולה, אולי, לייעל את תהליך ההוצאה לאור, אבל היא לא תבטל את חשיבות הספרים. ספר הלימוד הוא סמל של סמכות, וקשה לתאר מערכת חינוכית שאיננה מפעילה את הסמכות שלה דרכם.

לפני מספר ימים, כתב החינוך של הוושינגטון פוסט, ג'יי מתיוז, פירסם כתבה על ספרי לימוד. בכתבה הוא רמז שההערכה שלי כאן מוטעית, וששינוי משמעותי בדרכי ההפקה של ספרי לימוד עשוי להתרחש בקרוב. מתיוז ציין את המגרעות המוכרות של ספרי הלימוד, ובעיקר את התיישנותם המהירה, והעובדה שתלמידים אינם אוהבים להשתמש בהם (האם הם אוהבים לקרוא בכלל?). הוא כתב על קבוצה של מורים בבתי ספר תיכוניים במדינת וירג'יניה שחברו יחד כדי לכתוב תוספות לספרי לימוד קיימים, כאשר הפרקים שהם יכתבו יהיו זמינים ברשת, חינם. המטרה של המורים האלה איננה להחליף את ספרי הלימוד, אלא להשלים את הספרים המודפסים שהמידע בהם מתיישן.

כל זה איננו מחדש הרבה. דווקא החלק המעניין בכתבה של מתיוז איננו קשור לדיגיטאליות כפתרון להפקת ספרים, אלא לדרכי למידה. הוא כותב:

Facts and ideas, in my experience, are more likely to sink in if introduced in group exercises, exploiting the adolescent urge to belong. Teachers have their classes organize book clubs, recreate the Constitutional Convention, raise animals, write and perform plays, publish online magazines.
וגם זה איננו חדש – אבל זה בדיוק מה שמדאיג אותי. הפעולות שמתיוז מתאר נראות לי כמובנות מעליהן. מדובר בפעולות לימודיות שצריכות להוות בסיס לכל הוראה טובה. הגיוני שעבור מורים שמשלבים פעולות כאלו בהוראה שלהם (או מבססים אותה עליהן) ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) יהוו מרכיב משלים ללמידה הנרכשת בכיתה. אבל מתיוז כותב כאילו רוב המורים אינם מכירים את הפעולות האלו, ואינם משתמשים בהן בכיתות שלהם. מהכתבה שלו מתקבל הרושם שהמורים יודעים רק "ללמד" על ידי זה שמנחים את התלמידים לקרוא בספר הלימוד. ואם זה באמת המצב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר רק תקשוב כדי לשפר את החינוך.

לא בהכרח מילים ריקות מתוכן

בשבועות האחרונים התנהל דיון ער מאד בבלוגוספירה החינוכית של ארה"ב סביב המועמדים האפשריים למשרת שר החינוך בממשל של אובאמה. אישית, אינני מכיר את הנפשות הפועלות. בגלל זה, למרות שרבים מהנושאים שעלו בדיון הזה אינם זרים לדיון החינוכי בארץ – סטנדרטים, עתיד NCLB, האפקטיביות של מורים והזכות של מפקחים לפטר מורים לא מוצלחים – לא יכולתי להביע דעה או העדפה לגבי המועמדים. עם זאת, התרשמתי מאד מכך שאנשי חינוך שהעיסוק העיקרי שלהם הוא בדרך כלל בתקשוב הרגישו צורך להתייחס לשאלות חינוכיות רחבות יותר.

הרבה ממה שקראתי בדיון הזה (שבוודאי יימשך, למרות שהבחירה של אובאמה כבר פורסמה) עזר למקם את התקשוב בתוך שאלות חינוכיות כלליות יותר. ואכן, אין ספק שהשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך איננו רק שאלה של טכנולוגיה, אלא של שאלות בנוגע למטרות החינוך, של גישות חינוכיות, של סדר עדיפויות בתקציבים, ועוד הרבה. מתוך הדיון הזה, התרשמתי במיוחד ממאמרון של סילביה מרטינז שכתבה על מס השפתיים שמשלמים למונחים כמו "אוריינויות המאה ה-21" ועל כך ששימוש היתר במונח הביא להוזלה שלו. היא כותבת:

… I think that “21st century skills” and “___ 2.0″ have essentially become meaningless.
מרטינז מסבירה שאין זה צריך להפתיע שמרוב שימוש המילים האלו נעשות ריקות מתוכן. בראשו של הקורא, או השומע, הן מעלות אסוציאציות של כיתות עתירות טכנולוגיה, מבלי שהטכנולוגיה הזאת תהיה קשורה לתהליכי למידה. במילים די פשוטות מרטינז מתארת כיצד היא רואה את השימוש בטכנולוגיה בהוראה:
When I talk about teaching with technology, I intend it to mean giving students access to tools and teaching them to find answers to tough problems that challenge them. I want kids to be able to think and act, construct, compute, solve, share, and more. There are nuances and details that paint the complete picture of what I think teaching and learning should look like in the 21st century. And sure, many of these are simply aspects of what a good education should have provided in any century.
המטרה איננה "לוח חכם" בכל כיתה (ומרטינז מוסיפה שהיא ביקרה בכיתות רבות שבהן אותו "לוח חכם" שימש לא יותר מאשר מסך למקרן), או תוצאות טובות יותר במבחנים סטנדרטיים, אלא התמקדות באותם מרכיבים של למידה שהיו מוכרים לנו גם במאה הקודמת, ועוד לפני-כן. כבר קראנו, כמובן, אמירות כאלה פעמים רבות בעבר, אבל בכל זאת נעים מאד לקרוא אותן מנוסחות באופן כל כך ברור.

סיכום ביניים מרשים ביותר

לפני כמעט שנה כתבתי כאן על פרויקט של ספריית הקונגרס האמריקאית בו הועלו כ-3000 צילומים של הספריה לתוך אתר שיתוף הצילומים Flickr. ציינתי אז שמדובר בנסיון מאלף – חיבור בין אוסף אדיר של צילומים לבין אנשים בשטח – מה שכיניתי אז "חובבנים" – על מנת לאפשר את השימוש, ועוד יותר להוסיף למטה-דאטה, של הצילומים האלה. השבוע, אחד-עשר חודשים אחרים השקת הפרויקט, ספריית הקונגרס פרסמה דוח ובו סיכום ביניים על הניסוי.

על מנת לקבוע את מידת ההצלחה של פרויקט כזה, יש כמובן צורך לבדוק את מטרות הפרויקט. אלה, כנראה, מפורטות בדוח המלא שעדיין לא קראתי. עם זאת, בדוח המקוצר אפשר לזהות בבירור את שתי המטרות המרכזיות של הפרויקט. מטרה אחת היתה, כמובן, הפצה של אוסף הצילומים של הספרייה מעבר לאוכלוסיה שכבר הכירה אותה (דרך אתר ספריית הקונגרס עצמו). השנייה קצת יותר מורכבת – גיוס עזרת הציבור בזיהוי הצילומים והרחבת המידע המופיע אודותם. בלשון ההודעה על הדוחות שפורסמה השבוע:

We were essentially conducting an experiment to see how crowdsourcing might enhance the quality of the information we are able to provide our collections, while also finding innovative ways to get those collections out to people who might have an avid interest in them.
לפי הדוח, המטרות האלו בהחלט הושגו.

היה אולי צפוי שעם הפרסום הראשוני של הפרויקט מספר הצפיות בצילומים יקפוץ. אבל אולי פחות צפוי היתה העקביות בהתעניינות – מידי חודש יש בערך חצי מיליון צפיות באוסף הצילומים (תחילה כ-3000, ועכשיו מעל 4000) ב-Flickr. המספר הזה הוא, ללא ספק, גדול בהרבה ממספר הכניסות לאוספים של הספריה באתר הבית שלה – אתר שבפני עצמו מאד פופולארי. אבל יש נתונים נוספים שהם מרשימים ביותר:

  • 98% מהצילומים שהועלו ל-Flickr זכו לפחות לתג אחד שהוסף על ידי לפחות משתמש אחד
  • הביקורים באתר הצילומים של ספריית הקונגרס עצמו עלו בערך ב-20%
  • המידע של מעל 500 צילומים, בערך 12% מהצילומים שהועלו ל-Flickr במהלך הניסוי, הורחב ושופר בעקבות המידע שהיגע מהמבקרים

בסיכום של הדוח המקוצר כותבי הדוח מציינים שהעלאת האוסף ל-Flickr:

sparks creative interaction with collections
ללא ספק, הנתונים האלה מעידים על כך, ומצביעים על כיוון חשוב להמשך פרויקטים כאלה, והידוק הקשר בין הספרנים המקצועיים של ספריית הקונגרס והרבים מאיתנו שמרוויחים מאוסף הצילומים, וגם לומדים לתרום לו.

האם זה טוב שאנחנו מסכימים?

כתבה של השבוע הקודם בניו יורק טיימס בוחנת (באופן די שטחי, ובכל זאת מעניין) את המקום של עבודה משותפת בתהליכים יצירתיים. הכתבה נפתחת:
DESPITE the enduring myth of the lone genius, innovation does not take place in isolation. Truly productive invention requires the meeting of minds from myriad perspectives, even if the innovators themselves don’t always realize it.
אבל למרות שבתחילת הכתבה אנחנו קוראים שהיצירה זקוקה לעבודה משותפת, ואיננה צומחת מאדם יחיד שיושב לבדו, מבודד מאחרים, בהמשך הכתבה מספרים לנו שהקבוצה לא תמיד מהווה סביבה מתאימה ליצירה. הכתבה מביאה את דבריו של מומחה אחד בתחום חידושים והמצאות שמתייחס לטכניקה של סיעור מוחות:
Brainstorming, Mr. Boyd says, is the most overused and underperforming tool in business today. Traditionally, brainstorming revolves around the false premise that to get good ideas, a group must generate a large list from which to cherry-pick. But researchers have shown repeatedly that individuals working alone generate more ideas than groups acting in concert.
האסוציאציה שמתעוררת אצל ג'ורג' סימנס בעקבות קריאת הכתבה דומה מאד לנושא שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות:
Collaboration involves individuals contributing their unique perspectives, not a type of faceless mob with an identity all its own. The individual view of collaboration has always been an issue for me in using wikis. Wikis overwrite individual contributions….
שמחתי לקרוא את דבריו של סימנס – אם כי לא מפני שאינני רואה כדאיות רבה בשימוש בוויקיים בחינוך, אלא מפני שסימנס מתמקד בחולשה המרכזית של הוויקי בחינוך, חולשה שנובעת מהרצון לאמץ כלי "חדש" מבלי לבחון לעמוק לא רק את יתרונותיו, אלא גם את חסרונותיו. אין ספק שהוויקי מעודד עבודה משותפת, אבל ה-"שותפות" שבאה לביטוי דרכו איננה בהכרח ה-"שותפות" שמצמיחה יצירה אמיתית או משמעותית.

מעניין שהקטעים מתוך הכתבה של הטיימס שסימנס מצטט הם אותם הקטעים שאני סימנתי לעצמי כאשר קראתי אותה. הראשון כבר מופיע בתחילת המאמרון הזה, ואילו השני מצביע על המסקנה המתבקשת מהקטע הראשון:

The best innovations occur when you have networks of people with diverse backgrounds gathering around a problem.
השימוש במילה "רשת", במקום בקבוצה או בקהילה למשל, איננה בחירה סתמית. קבוצה של אנשים שעובדים על אותה משימה איננה אותו הדבר כמו רשת של אנשים שבה כל אחד מתמקד במשימה שהוא הגדיר לעצמו, אך באותו הזמן ניזון מאחרים וגם תורם להם. לטעמי, אפשר לראות כאן את ההבדל הבסיסי בין הבלוג לבין הוויקי, ואת הסיבה שבגללה אני רואה יתרון בבלוג. זה גם יכול להסביר למה חלק לא מבוטל מהפידים בקורא ה-RSS שלי הם של בלוגים של אנשים שלעתים לא מעטות אינני מסכים איתם. רק כאשר אני דואג להשאר פתוח לגישות אחרות משלי, אני מצליח לחדד, ולפתח, את הגישה שלי.

אבל אם זה נכון, נדמה לי שאין מנוס מלשאול עוד שאלה – האם העובדה שסימנס ואני מסכימים כאן היא באמת דבר חיובי?

יופי! אבל מה הקשר כאן לחינוך?

כל פעם שאני כותב כאן על ג'ודי בראק ועל הבלוג שלה, אני חש אי נוחות מסויימת. כמעט כל פעם שאני מתייחסת לדבריה, אני מציין שאני מתקשה למצוא את הקשר בין ההתלהבות שלה כלפי הדברים שעליהם היא כותבת, לבין תהליכי הוראה או למידה. אבל אז אני שואל את עצמי – אם אינני מצליח להתייחס לדבריה ברצינות, לשם מה אני ממשיך לקרוא אותם, ולא רק זה, אלא גם לדווח עליהם.

אבל יש, בכל זאת, סיבה. עבורי בראק מהווה דוגמה של התלהבות היתר שממנה אני חייב להזהר. אלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב בחינוך נמצאים בסכנה מתמדת – סכנה שעם כל יישום או כל כלי חדש אנחנו נכריז "הנה, זה מה שיציל את החינוך". רק אם נהיה מודעים לנטייה שלנו להגזים, נוכל לעצור את עצמנו מלעוף רחוק מדי על כנפי הדמיון, נוכל להשאר קרוב לקרקע. כאשר אני קורא את ג'ודי בראק, אני נזכר עד כמה קל להפליג רחוק מדי.

לא שיש לי משהו נגד הדמיון – אין לי ספק שהוא נחוץ ביותר. אבל לא פעם הקשר בין החינוך לבין הדוגמאות שבראק מביאה הוא דמיוני בלבד. ונדמה לי שכך גם הפעם. בראק מדווחת על רופא בריטי שבעת ביקור בקונגו נתקל בנער שהיה זקוק לניתוח דחוף – כריתה מסובכת. אם הכריתה לא היתה מתבצעת הנער היה בסכנת חיים של ממש. הרופא ידע מה צריכים לעשות, אבל הוא לא ידע כיצד לבצע את הכריתה. הוא שלח SMS למומחה בתחום, וקיבל חזרה הנחיות מפורטות, גם הן ב-SMS, ובעזרת ההנחיות האלו הוא ביצע את הניתוח בהצלחה. כתבה קצרה על הסיפור, וגם וידיאו קצר, נמצאים באתר CNN.

הסיפור הוא ללא ספק מרשים מאד. הוא מצביע על הערך, ועל היופי, שבזמינות המידע שהטלפון הסלולארי מאפשר. אבל לטעמי המסקנות שבראק מסיקה מוגזמות למדי:

Most kids carry a mobile phone with them that not only can receive text messages like the lifesaving one from Dr. Meirion to Dr. Nott. The devices kids carry increasingly are able to deliver messages, images, and the Web itself. We can save some minds in the young generation by transmitting the knowledge they need to learn so they can use it through their mobiles.
בראק קופצת מ-"saving lives" באמצעות מידע של מומחה (וכמובן גם בעזרת התושייה של הרופא שידע למי לפנות), ל-"saving minds" של בני נוער על ידי "שידור" הידע שהם זקוקים לו. אין ספק שמדובר ברעיון קוסם – אבל הקשר בין הסיפור על הרופא והניתוח בעזרת ה-SMS לבין השימוש בטלפונים סלולאריים בתהליכי הוראה ולמידה נמצא, לצערי, בראשה של בראק בלבד.

דיוקן המהפכן כמורה מסורתי

מיכאל ווש מוכר היטב בחוגי התקשוב בחינוך. סרטי וידיאו של ווש, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של מדינת קנסס, זכו לכמה מיליוני צפיות ביו-טיוב – וגם אני התייחסתי אליהם כאן כבר מספר פעמים. השנה ווש זכה בפרס יוקרתי של "פרופסור השנה" שהוענק על ידי קרן קרנגי לקידום ההוראה. קרן קרנגי מעניק פרסים כאלה למרצה כמעט בכל מדינה בארה"ב, אבל הפרס של ווש הוא של כלל ארה"ב – הישג בהחלט מכובד מאד.

בעקבות הזכייה בפרס, תומס הנסון, עורך הבלוג Open Education מביא ראיון וידיאו עם ווש. לא הצלחתי למצוא מידע על מי שערך את הראיון, או אפילו מתי הוא התרחש, אבל הרושם הוא שמדובר בראיון די חדש. הבלוג של הנסון סוקר תחומים חינוכיים רבים, ולא רק תקשוב, אבל התקשוב תופס בו מקום חשוב, ונדמה לי שהקשר של ווש לתקשוב הוא סיבה מרכזית שבגללה הוא מביא את ראיון הוידיאו בן עשר הדקות הזה.

התרשמתי מווש, אבל גם הופתעתי. ציפיתי למצוא מהפכן חינוכי, אדם שמכריז על צורך דחוף בשינויים מפליגים בדרכי ההוראה של ההשכלה הגבוהה. במקום זה פגשתי מרצה שנראה לי די נורמטיבי. כאשר שואלים אותו לגבי הגישה שלו ל-anti-teaching הוא מסביר שהרעיון מאחורי ה-anti-teaching הוא לעורר שאלות במקום להגיש תשובות. ווש אומר שהוא רוצה להלהיב את הסטודנטים שלו לעסוק בשאלות הקשורות לחייהם. הוא איננו רוצה שהסטודנטים שלו יחשבו "מה עלי לדעת בשביל הבחינה", אלא "מה עלי לדעת כדי לחיות את החיים שלי". קשה לא להסכים עם אמירות כאלה, אבל גם אין כאן שום מהפכה חינוכית. לפני 40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון, פגשתי מרצים רבים שפעלו ברוח הזאת.

מספר אמירות נוספות בראיון הן נורמטיביים למדי. ווש מציין, למשל, שהוא איננו חושב שאין כבר ערך בספרי לימוד, אלא שהם פשוט פחות חשובים היום מאשר פעם. כמו-כן, הוא מדגיש שתמיד יהיה צורך במבחנים, אבל בעיניו התוצאות של מבחן אינן יכולות להוות 80% מהציון. כאשר שואלים אותי כיצד אפשר למשוך את התעניינותם של הסטודנטים הוא משיב:

It starts with loving and respecting your students, recognizing that they are very intelligent, important people who have a lot to share with you and the world, and thinking about how you can unleash that…. There's a big difference between treating them as empty heads that you're going to fill with information….
שוב, אלה אמירות שראוי שכל מורה יזדהה איתן, אבל אין בהן שום מסר חדש.

גם כאשר הוא מתייחס למיומנויות התקשוב של הסטודנטים של היום, ווש מתגלה כאדם מיושב. הוא מדגיש, למשל, שלמרות שנהוג לחשוב שסטודנטים מנוסים מאד בשימוש בכלים דיגיטאליים חדשים, בעצם, ההכרות שלהם עם כלים האלה הוא בעיקר לצרכים חברתיים ובידוריים. כאן, לדבריו, למרצים יש תפקיד חשוב – להראות לסטודנטים שהכלים האלה יכולים לשרת אותם גם בלמידה, ולהביא לסוגי למידה חדשים ומשמעותיים.

כתבתי שהופתעתי מדבריו של ווש, אבל לא התאכזבתי. התרשמתי שמדובר באיש חינוך שמבין שטכנולוגיות התקשוב יוצרות הזדמנויות חשדות וחשובות בלמידה, אבל שאסור שהטכנולוגיות האלו יטו אותנו מהצורך לעזור לסטודנטים לרכוש כלים כדי להבין את העולם. בנוסף להבאת ראיון הוידיאו, הנסון מקשר גם לנאום שווש נשא עם קבלת פרס פרופסור השנה. בנאום הזה לא מצאתי אף לא מילה אחת שמזכירה טכנולוגיה או אינטרנט. לעומת זאת, התרשמתי עמוקות מהכבוד והאהבה שהוא רוחש ללמידה ולסטודנטים שלו. בעבר ציינתי שהיה משהו פשטני ופופוליסטי בסרטיו של ווש. יכול להיות שכאשר אצפה בהם שוב, אני עדיין אמצא את התכונות האלו. אבל בנאום, ובראיון איתו, פגשתי אדם אחר – מורה שפועל תוך מניעים חינוכיים אמיתיים. דווקא העובדה שאין בדבריו של ווש מסר מהפכני משכנע אותי שיש לו מה להגיד.

עדכון קטן (8.7.08):

תודה למשה חסיד שאיתר את המקור של הראיון על ווש. הוא הופיע לראשונה ב-4.12.08 בבלוג של אולריקה ריינהרד (http://blog.whoiswho.de/stories/33325), דמות פעילה מאד בתחומים הקשורים לאינטרנט ועסקים, שכנראה גם נוגעת לא מעט בחינוך.