יש, כנראה, מטלות שאינן משתנות

עוזי מלמד נוהג להסביר שלמידה מידענית מתאפיינת בחיפוש אחר תשובה לבעיית אמת שפתרונה תלוי במידע. נזכרתי בטענה הזאת של עוזי כאשר קראתי מאמרון קצר של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם השבוע – מאמרון שמנוסח כדו-שיח בינו לבין בתו שלומדת בחטיבת ביניים.

ריצ'רדסון מוצא את עצמו במצב טיפה מוזר. הבת שלו מנסה לשכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי משלה, אבל הוא איננו רוצה להכנע לשידוליה. בהמשך, בתשובה לשאלה מה קרה באותו יום בבית הספר, היא מסבירה שהיא מבואסת מפני שעליה לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע. ריצ'רדסון טיפה משתעשע ורומז לה שהנה, יש לה הזדמנות לכתוב חיבור שישכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי. אבל הבת משיבה שזאת איננה אופציה – עליה לבחור נושא מתוך רשימה נתונה. ריצ'רדסון עצמו מתבאס כאשר הוא מגלה שמתוך הרשימה המוצעת היא בחרה בלמה תלבושת אחידה לא צריכה להיות חובה בבית הספר.

מספר די רב של פעמים שמעתי את ההגדרה של עוזי מלמד, וכל פעם שאלתי את עצמי אם בכלל יתכן דבר כזה "בעיית אמת" במסגרת של מטלה בית ספרית. יש משהו מלאכותי בעצם הרעיון של בית ספר – מסגרת שמפרידה בין הלומד לבין חיי היום-יום על מנת לבנות סביבה שמאפשרת למידה מונחית. אינני טוען כאן שיש משהו פסול במלאכותיות – ההפך הוא הנכון. לפעמים המלאכותיות הכרחית על מנת שהתלמיד יוכל לרכוש הרגלי למידה, כדי שהוא יתפתח באופן שיטתי. החיים עצמם הם אולי בית הספר הטוב ביותר, אבל לא תמיד קל ללמוד מהם. קצת מלאכותיות איננה מזיקה על מנת לאפשר למידה מסודרת והדרגתית. אבל בתוך המסגרת המלאכותית הזאת הנסיון ליצור "בעיית אמת" נראית לא פעם כמאולצת.

אבל אפילו בסביבה מאולצת, היה נדמה שמורים יהיו מעוניינים לעודד את תלמידיהם לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע על נושא שבאמת קרוב לליבם. תלמיד שיפעיל את כישוריו המידעניים על מנת למצוא את הטיעונים הטובים ביותר כדי לשכנע את הוריו לקנות לו טלפון סלולארי בוודאי ירוויח יותר ממטלה כזאת מאשר תלמיד שיחזור בפעם המי יודע כמה על הטיעונים בנושא לעוס כבר שנים כמו תלבושת אחידה.

הבלוג של ויל ריצ'רדסון עוסק בעיקר בנושאים הקשורים לכלי Web 2.0 בחינוך. אבל באופן די עקבי בשנה האחרונה הוא מתמקד יותר ויותר בתהליכי למידה באופן כללי, ובצורך בשינוי מהותי בדגשים של מערכת החינוך. מהדיווח שלו על מטלת הכתיבה של בתו, אפשר להבין למה הוא חש את הצורך בשינוי הזה במיקוד.

בין אוריינות מסורתית לאוריינות טכנולוגית

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:

You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by … what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

מעז יוצא מתקתק?

אם לפני כעשור, בתקופה הראשונה של הפריחה האינטרנטית, אוניברסיטאות ומכללות הביעו התעניינות רבה בקורסים מקוונים ועודדו מרצים ללמד קורסים כאלה, בשנים האחרונות ההתלהבות הזאת דעכה. אפשר אפילו להגיד שיש דריכה במקום בפיתוח הקורסים האלה. מרצים חלוצים עדיין מלמדים דרך האינטרנט, וממשיכים להתנסות בהוראה באמצעות כלים חדשים, אבל מרצים חדשים אינם מביעים התעניינות רבה בקורסים האלה. ולא רק במצרים מדובר – גם אצל הסטודנטים אין ביקוש גדול לקורסים מקוונים. הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה לא מוותרים על הקורסים האלה, אבל הן גם לא מרבים לעודד אותן כמו פעם. עם השנים הקורסים המקוונים מתמקמים אי-שם בתוך ההיצע של המוסדות – עוד אופציה ללמידה, אבל לא הרבה יותר מזה.

אבל העלייה הגדולה במחירי הדלק, והמשבר הכללי באופן כללי, גורמים להתעניינות מחודשת בקורסים מקוונים. פתאום, כאשר הנסיעה לקמפוס נעשית יקרה מאד, כדאי ללמוד דרך האינטרנט. גם אם סטודנטים לא מתלהבים מהאפשרות של קורס מקוון, מבחינה כלכלית ברור שכדאי להם לנסות ללמוד בדרך הזאת.

אוהדי הלימוד המקוון מוצאים בזה קרן אור. הנה, אם לא מאהבת מרדכי, אז לפחות משנאת המן, שוב מעודדים קורסים מקוונים. ואכן, יש בכך מידה של הגיון. אבל כאשר סטודנט מחליט ללמוד מהבית בקורס מקוון התמונה שיש לו בראש איננה בהכרח תואמת את התמונה שיש אצל אוהדי הלימוד המקוון, אצל אלה שבונים את הקורסים האלה. על פי רוב הסטודנט מתאר לעצמו קורס בהתכתבות. הוא מצפה שיהיה עליו לקרוא פרקי קריאה המוגשים לו (מבלי שהוא יצטרך לגשת לספריה), ואז יהיה עליו להגיש עבודה. לעומת הסטודנט, חלוצי הלימוד המקוון חולמים על תהליכי למידה דינאמיים ואינטראקטיביים. הם מקווים ליצור קהילה לומדת שצומחת מהשימוש המקורי בכלים אינטרנטיים חדשים. הם מצפים ליצור חוויה לימודית ייחודית. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אפשר לצפות שצפויה להם אכזבה כאשר הסטודנטים לא יענו בחיוב לחוויה הלימודית שמוצעת להם.

ואצלנו? מחירי הדלק כבר גבוהים מאד. עליה נוספת לא תיצור מצב חדש שיצריך שינוי בהסדרי הלימוד של סטודנטים. לעומת זאת השבתת הלימודים בקמפוסים בדרום הארץ בעקבות ירי הטילים כן יוצרת מצב חדש. והמצב החדש הזה, כמו עם מחירי הדלק, יוצר את הצורך בלימוד באמצעות האינטרנט. לכאורה מדובר בשעתה היפה של הלימוד המקוון. הטכנולוגיה, הרי, קיימת. אפשר להפעיל דרכה יחידות לימוד שיאפשרו לסטודנטים ללמוד מבלי להגיע לקמפוס, וכך נוכל להוכיח את הכדאיות של האינטרנט בהשכלה הגבוהה.

יכול להיות שזה קורה, אבל מהמקום שממנו אני צופה על המתרחש אינני אופטימי. ההנהלות מבקשות מהמרצים להכין יחידות לימוד אינטרנטיות שאליהן הסטודנטים יכולים להגיע מבלי לצאת מהבית, ולא מעט מרצים נענים לאתגר. אבל התוצאות דלות וחסרות מעוף. אפשר, כמובן, להבין את זה. למי יש ראש לבניית יחידת לימוד אינטראקטיבית? בקושי יש כוח לשלוח לסטודנטים מאמר לקריאה והנחיות לסכם אותו. וספק אם לסטודנטים יש השקט הנפשי לעשות את המוטל עליהם. כל זה מובן ומוצדק. לא מדובר בתירוצים, אלא במציאות. ובכל זאת, אני חושש שהתוצאה תהיה שהמרצים שמתנסים בדרך הזאת לא ימצאו שום ייחוד בלימוד המקוון, אלא יתרשמו שמדובר בסך הכל בשיעורים בהתכתבות. וכאשר נגיע לימים רגועים יותר, וננסה לשכנע את המרצים להמשיך להתנסות בקורסים מקוונים, התמונה שתהיה להם בראש תהיה של אותה למידה מרחוק שאפשר לקיים באמצעות דואר ישראל. ספק אם מרצה ירגיש שיש טעם להשקיע בבניית קורס כזה, במקום פשוט להמשיך בקורסים פנים אל פנים. אני מקווה שאתבדה, אבל אני חושש שזה לא יקרה.

יש גם אפשרות שלישית

לא צריכים לחפש תירוצים לעסוק ברפלקציה – על פי רוב היא באה לבד, ובאופן טבעי. אבל לא פעם, פתיחת שנה אזרחית חדשה מהווה הזדמנות לבחון עד כמה אנחנו מתקדמים לקראת המטרות שהצבנו לעצמנו. טים סטאמר עורך בדיקה קצרה כזאת השבוע.

הזרז להרהור של סטאמר (הפעם) הוא מסמך קצר ששותפה שלו לעבודה מצאה השבוע. המסמך נכתב לפני כמעט עשור, ונועד לעזור למנהלי בתי ספר להבין ולהעריך כיצד טכנולוגיות שונות משולבות לתוך הכיתות שלהם.

סטאמר איננו מפרסם את המסמך עצמו, אבל הוא מציין שכאשר הוא קורא אותו היום הוא מתרשם שהוא עדיין תקף – כמעט במלואו. וזה מביא אותו לשאלה חשובה:

Were we that forward thinking a decade ago or have we just made so little progress in that time?
כצפוי, התשובה שלו איננה חד משמעית. הוא כותב שהוא מעדיף לחשוב שמדובר במקרה הראשון – שאכן הראייה שלו אז היתה מאד מתקדמת. אבל הוא גם חושש שאולי מדובר במקרה השני – שמעט מדי השתנה במשך העשור האחרון.

ככל שאני חושב על השאלה הזאת אני מתקשה להחליט לגבי התשובה. אבל זה איננו רק מפני שאינני יודע איזו משתי האפשרויות משקפת את המציאות, אלא גם מפני שאני חש שהן אינן האפשרויות היחידות. אין לי ספק שהיתה התקדמות רבה. המחשבים והאינטרנט משולבים עמוק לתוך בתי הספר היום, ויותר ויותר כלים בעלי פוטנציאל חינוכי רב נמצאים בידי המורים. אבל לצד ההתקדמות הזאת אנחנו מגלים שהדרך אל שילוב חינוכי אמיתי של המחשב והאינטרנט לתוך תהליך הלמידה מורכבת ומסובכת יותר מאשר פעם תיארנו לעצמנו. כן, ראינו אז לרחוק, אבל אנחנו גם התקדמנו המון. אנחנו פשוט מגלים שהדרך הרבה יותר ארוכה מאשר חשבנו.

צריך או לא צריך?

כיאה לתחילת השנה האזרחית, לוסי דה-לה-ברר סוקרת השבוע בבלוג Infinite Thinking Machine את רשימת ההבטחות שלה לעצמה בתחום התקשוב בחינוך משנת 2007. היא כותבת שהרשימה שלה נועדה להבטיח ש:
no child was left behind in a digital age
מדובר, ללא ספק, במטרה ראוייה. דה-לה-ברר כותבת שבמספר מאמרונים עתידיים היא מתכוונת לבדוק עד כמה ההבטחות שלה לעצמה מלפני שנתיים התגשמו. המאמרון הראשון מוקדש להבטחה לעדכן רשימת קישורים לאתרים שמפתחים כישורי הקלדה עיוורת, ולקדם את ההקלדה העיוורת אצל כל התלמידים.

עד לפני שנה או שנתיים, הייתי מריע בקול לקריאת הבטחה כזאת. פעמים רבות מדי ראיתי תלמידים (ומבוגרים) שאינם מצליחים להביע את עצמם בסביבה הדיגיטאלית מפני שזמן רב מדי מתבזבז באיתור האותיות המבוקשות על המקלדת. (החלום של הקלדת טקסט בקצב המחשבה, ראוי ככל שיהיה, נראה לי כבלתי מציאותי לחלוטין.) נכון שאצל רבים מאותם תלמידים קצב הכתיבה בעפרון על נייר גם איטי למדי. אבל נדמה לי שדה-לה-ברר צודקת כאשר היא טוענת שהדרישה לכתוב טקסטים יותר ויותר ארוכים גדלה כל הזמן, ואצל תלמידים שאינם רוכשים את ההקלדה העיוורת הפער בין מה שנדרש ומה שהם מסוגלים לעשות הולך וגדל. לכן, קל לי להזדהות עם דה-לה-ברר כאשר היא כותבת שהיא תמשיך להנחות מורים בדרכים לפיתוח כישורי הקלדה:

I'm going to continue to mentor our new generation of elementary teachers in the technique of teaching keyboarding – so that no child gets left behind in an increasingly digital world because they can't keyboard….
ההצהרה הזאת של דה-לה-ברר מופיעה אחרי שהיא מציינת שהיא מכירה את הטענה שבימינו מיומנות ההקלדה נרכשת באופן "טבעי", ללא צורך בהדרכה מיוחדת. דה-לה-ברר אינה מקבלת את הטענה הזאת. אני, לעומתה, כבר אינני בטוח לגביה. בשנים האחרונות צפיתי באצבעות של תלמידים רבים שללא שום הכשרה פורמאלית מצליחים להקליד בקצב משביע את הדעת.

בנוסף, וכפי שציינתי כאן בעבר, כלל לא בטוח שהמקלדת הסטנדרטית של היום תאריך ימים בתור האמצעי הנפוץ ביותר ליצירת טקסט דיגיטאלי. אינני מכיר תוכניות לימודים שמלמדות את השימוש במקשים של הטלפון הסלולארי להקלדת טקסט, אך משום מה, תלמידים מצליחים לשלוח מסרונים בקצב מרשים ביותר. יכול להיות ששעות שיוקדשו להוראת ההקלדה העיוורת יתגלו כמבוזבזות כאשר אמצעי אחר, או סדר אחר של המקלדת, יהפוך לסטנדרט. וחשוב לזכור את הלקח של הצלחת המסרונים – כאשר יש לתלמיד משהו שהוא באמת רוצה להגיד, הוא כנראה מסוגל לרכוש את המיומנות שמאפשרת לו לעשות זאת.

לוסי דה-לה-ברר מבטיחה לעצמה להמשיך לפתח את מיומנות ההקלדה של תלמידים. נדמה לי שאני, שעדיין קשור (אפילו רגשית) למקלדת הסטנדרטית, ולהקלדה עיוורת, צריך להבטיח לעצמי לבחון את החלופות.

כמו שצריך

היה צפוי שבשעה שבה ילדי הדרום נאלצים לשהות בבית, גורמים אינטרנטיים רבים יפתחו את האתרים שלהם לשימוש חופשי. כמובן שהעובדה שזה היה צפוי איננה אומרת שאין זה צעד מבורך. זה בהחלט ראוי להערכה. הרשימה ארוכה, ואינני רוצה להעליב אף אחד בכך שלא אזכיר אותו כאן. לא בדקתי את כל האתרים (קיבלתי רשימה נאה מאד מהמועצה האיזורית שלנו, והרשימה באתר משרד החינוך מקיפה מאד). המבחר גדול: יש אתרים שהשימוש בהם בימי רגיעה כרוך בתשלום שכעת פתוחים, יש מערכות שיעורים קיימות שבהן תלמידי הדרום מוזמנים להשתתף, ויש אתרים טובים שהגישה אליהם חינם כל השנה, ועכשיו יש הזדמנות להכיר אותם יותר מקרוב.

אני מניח שעל פי רוב אין באתרים האלה חומרי למידה שהוכנו במיוחד לימים האלה. הם פשוט פונים אל התלמידים שבימים אלה אינם מגיעים לבתי הספר ומזמינים אותם לנצל אתרים לימודיים קיימים (וגם, כמובן, למלא את הזמן בצורה חינוכית). ממה שאני ראיתי, רוב ההפניות באות ללא הסבר, או עם הסבר מינימאלי – תלמידים (או הורים) שמקליקים אל האתרים האלה צריכים לבחון בעצמם אם האתר שאליו הם מגיעים כדאי, או עונה על הצרכים שלהם. פירוט נרחב יותר היה רצוי, אבל אפשר להבין שבשעת חירום יותר חשוב להפיק אתר הפניות בזריזות מאשר להשקיע שעות רבות בבניית אתר שמביא פירוט על כל קישור וקישור.

מתוך כל ההיצע הזה, מקור אחד בולט במיוחד בעיני. אין זה מפני שהוא אתר מושקע ונוצץ מבחינה גראפית. מדובר, דווקא, באתר מאד פשוט. המגמה לטכנולוגיות מתקדמות בחינוך באוניברסיטת חיפה פתחה ויקי המוקדש ל-פעילויות לעוטף עזה. הוויקי מכיל הפניות למגוון רחב מאד של אתרים – כולל רוב האתרים החינוכיים שמופיעים ברשימות האחרות, ועוד הרבה הצעות לפעילות "לימודית" לכל הגילאים. גם כאן הפירוט דל מדי. יש הפניות עם פירוט של משפט או שניים, ויש הפניות שאין לידן שום הסבר או פירוט. ללא ספק, יש טעם בהרחבה.

אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין הוויקי הפשוט הזה, לבין הרשימות האחרות. עורכי הוויקי (הסגל והסטודנטים במגמה) מזמינים את המבקרים לעזור:

כל אחד יכול להשתתף ולהוסיף פעילויות ומידע משלו.
אני בדקתי את האתר הבקר. מאז ועד הערב רק חופן דפים שונו, אם כי הדף הראשי קיבל מתיחת פנים די מלאה. מנסיון העבר, סביר להניח שרק מעטים מהמבקרים בוויקי יבחרו להוסיף, או לערוך, את ההפניות (נכון לעכשיו, התרומה שלי מאד זעירה). אבל התשתית קיימת, וזה הייחוד של הרשימה הזאת. גם הרשימות האחרות קמו על מנת ליידע את הציבור לגבי אתרים לימודיים, אבל בניית רשימה על תשתית של ויקי פתוח מאפשר לציבור להוסיף ולהרחיב. אפשר לקוות, כמובן, שלא יהיה צורך באתר כזה לימים רבים. ובכל זאת, יש כאן דוגמה משכנעת לערך של ויקי, ושימוש נבון בו.

ושוב על שינון?

לפני חודש התייחסתי כאן לשאלה האם בעידן האינטרנט יש חשיבות לשינון בתהליך הלמידה. הנושא עלה לדיון בעקבות ספרו החדש של דון טפסקוט, שצוטט בכתבות לקראת פרסום ספרו החדש. כצפוי, טפסקוט טען שבעידן של גוגל אין כבר צורך בשינון עובדות. טענתי אז שמדובר בעצם בויכוח סרק מפני שבימינו (ועוד הרבה לפני האינטרנט) מעטים הם אנשי החינוך שרואים בשינון אמצעי מרכזי לקידום הלמידה. העלאת טענה כזאת מצביעה על ניתוק משמעותי מחלק גדול מהספרות החינוכית המקובלת היום – ולא רק של היום, אלא של לפחות דור שלם.

אותה מאמרון קישרה לכתבה באתר של הטיימס הלונדוני. והנה, גיליתי שבאותו שבוע עוד עיתון/אתר בריטי פרסם כתבה מאד דומה. הכתבה הזאת, בטלגרף הבריטי, מוזכרת במאמרון בבלוג Open Education שהופיע לפני יומיים. כמו בכתבה בטיימס, גם הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט – כולל אותם משפטים שבהם הוא מזכיר את קרב הייסטינגס:

It is enough that they (התלמידים) know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google.
שתי כתבות בשני אתרים בריטיים (שבוודאי התבססו על אותו מקור) אינן הופכות את הטענה של טפסקוט לאמת. אבל הן כן מצביעות על מגמה, ותומס הנסון, בעל הבלוג Open Education, כמעט איננו מעז להתווכח עם המגמה הזאת. הוא מציין שאין ספק שחשוב להתמקד בכישורי חשיבה מסדר גבוה, ופחות בשינון. ובכל זאת, הוא איננו מוכן לוותר לחלוטין על השינון. הוא מביא את הדעה של הגוף הבריטי שמטפל בסטנדרטים בחינוך (Ofsted):
Ofsted has reported that pupils' knowledge and understanding of key historical facts is not good enough to enable them to "form overviews and demonstrate strong conceptual understanding".
למען האמת, אין הרבה חדש בטענה הזאת. אם לא היינו ברדיפה מטורפת אחר היצירתיות והגישה של "הכל נמצא באינטרנט", היינו עוצרים רגע ומודים שעל מנת לחשוב באופן יצירתי, על מנת לזהות קשרים בין עובדות היסטוריות שונות, עלינו להכיר את העובדות הבסיסיות. אם לתלמיד אין תמונה בראש של כלי הנשק שהיו בשימוש בזמן קרב הייסטינגס, או מי היו היריבים בקרב הזה, הוא איננו יכול להבין את חשיבות הקרב. ואם הוא כן מכיר את הרקע, התאריך עשוי להיות פרט שדי קל לזכור, פרט שאפילו עוזר לו לזכור היבטים נוספים של הקרב. לפי טפסקוט מספיק "לדעת על" הקרב, ואין צורך לזכור את התאריך המדוייק שבו הוא התרחש. אבל אין צורך להיות בין חסידי השינון כדי להבין שהחשיבה הגבוהה שלנו פועלת באמצעות ידיעות, ולא במקומן. כפי שניסח זאת סימור פפרט לפני כמעט 40 שנה:
You can't think about thinking without thinking about something.
אלה מאיתנו שדוגלים בפתיחות למקורות שביסוד הפנייה לאינטרנט בסביבה החינוכית חייבים גם להכיר בעובדה שהמקורות האלה מציפים את התלמיד, אבל אינם בהכרח מציעים לו יסודות מארגנים. במציאות החדשה הזאת אי אפשר לצפות שהתלמיד יידע לארגן את המידע הרב סביבו או שהוא יהיה מסוגל להפיק מהמידע הזה תובנות. באותה מידה שאין ערך לעובדות תלושות שהתלמיד נדרש לשנן, כך גם אין ערך בליקוט עובדות בלי יסוד מארגן. הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט:
Children are going to have to reinvent their knowledge base multiple times. So for them memorising facts and figures is a waste of time.
אבל למרות ששני המשפטים האלה סמוכים זה לזה, אין קשר הגיוני ביניהם. אם התלמיד איננו רוכש עובדות, הוא איננו יכול ליצור knowledge base ראשוני, לא כל שכן, להמציא אותו מחדש. טפסקוט מדגיש את חשיבות ה-"הבנה", הוא דוגל בידיעת "למה דברים הם כמו שהם". בכך הוא מעמיד את שינון התאריכים כאילו שהוא מנוגד להבנה. אבל בסביבה חינוכית אופטימאלית, השניים משלימים זה את זה. זאת בעצם הגישה שהנסון (שבוודאי איננו מהפכן חינוכי) מאמץ:
Clearly, teachers should emphasize rote learning less and replace the time spent on memorization with a greater focus on the need for higher order thinking skills. But it is not entirely clear that dismissing all forms of rote learning will in fact make students stronger in the long run.
מה שמוזר בניסוח הזה הוא שמדובר בגישה מאד הגיונית. אך משום מה, במציאות של "חדשנות" שטפסקוט מבקש ליצור, היא נראית כמיושנת ומנוגדת לקידמה. למען האמת, קל להתפתות לגישה הזאת, אבל זה בוודאי לא חינוכי.

לפתוח את השנה עם מיומנויות המאה ה…?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שכאשר אני שומע את המילים "אוריינויות המאה ה-21" אני מרים גבה, ושואל אם באמת מדובר במשהו חדש. לעתים קרובות מדי אני מתרשם שלא מתייחסים למילות הקסם האלה מספיק בספקנות. לפני כשבועיים קליי בורל קישר למאמרון של בן גריי שאיתו כן יכולתי להזדהות. גריי כתב:
The Partnership for 21st Century Skills believes demonstrating originality, communicating, being open and responsive, acting on creative ideas, utilizing time efficiently, accessing information, etc. are all 21st Century Skills. I’d retort that in reality, these skills have always been in existence and of the utmost importance. They don’t need to have the 21st Century moniker on them to make them significant.
אינני מכיר את בן גריי, או את הבלוג שלו, אבל שמחתי לקרוא את דבריו של עוד מישהו שמחזיק בדעה הזאת. וזאת היתה, כמובן, גם הגישה של בורל. אבל בהמשך המאמרון שלו, בורל מרחיב על הנושא ושואל את עצמו אם בכל זאת יש מיומנויות שאפשר לזהות אותן כחדשות. המסקנה שלו היא מיומנויות הקשורות לאינטרנט:
The only uniquely “21st century literacies” I can think of involve the web.
לדעתו, היכולת להעריך מהימנותו של מידע היא חדשה מפני שהיום אנחנו פוגשים כמויות אדירות של מידע שלא עברו את המסנן של עריכה לפני פרסום. אינני בטוח שמדובר כאן במיומנות "חדשה", אם כי אני מסכים שהצורך הזה דחוף יותר מאשר בעבר.

בהמשך הוא מונה online identity management – היכולת לנהל את הנוכחות האינטרנטית שלנו כך שאנחנו מבינים מה ראוי לפרסום ומה לא, והיכן. הוא מדגיש שהיכולת הזאת נחוצה מפני שהפרטיות של היום "נקבובית" למדי.

מיומנות חדשה נוספת היא "קריאה חברתית". בורל מסביר:

the ability to evaluate communication acts by strangers in social networks, emails, comment threads wherever, and the whole range of places people can attempt to connect to us individually now.
במידה מסויימת מדובר כאן ביכולת להבחין בנסיונות הונאה, אבל אני מניח שבורל מתכוון גם להתחברויות חברתיות חיובית. הוא מוסיף, למשל, מיומנות נוספת – היכולת להשתתף בקהילות שכותבות באופן משותף.

בורל פרסם את הרשימה שלו (יש בה עוד כמה נקודות) בבלוג שלו, אבל גם כתגובה בבלוג של גריי. גריי עצמו מגיב שלמרות שהוא מסכים שהנקודות ברשימה של בורל מתארות כישורים חשובים, הוא איננו משוכנע שמדובר במיומנויות אורייניות חדשות, אלא בביטויים חדשים של כישורים קיימים.

אישית, למרות שאינני מוצא טעם במילים כמו "כישורי המאה ה-21", אינני בטוח שאני מסכים עם גריי. יש ברשימה של בורל רמז למשהו שהוא באמת חדש. ולשבחו של בורל יש לציין שהוא מפגין את הנכונות שלו להפעיל את הכישורים האלה. בדרך כלל הוא אוהב לקבל תגובות בבלוג שלו. הפעם, למאמרון הזה (שהוא בסך הכל עותק של התגובה שלו בבלוג של גריי) הוא סגר את התגובות, והיצע להצטרף לדיון שהתפתח אצל גריי. צעד לראוי להערכה, ואולי אופייני למציאות המידעית החדשה שבה אנחנו נמצאים.

היה או לא היה?

יש המשוכנעים שאדוורד אואנס (Edward Owens), הפיראט שלא היה, עושה יותר נזק היום מאשר הוא לכאורה עשה בחייו … הבדויים. אואנס, שלפי הביוגרפיה הקצרה שלו היה אולי הפיראט האמריקאי האחרון, ונפטר רק בשנת 1938, הוא המצאה של סטודנטים בקורס בהיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבמדינת וירג'יניה. כיאה לסיפור כולו, שם הקורס הוא "לשקר אודות העבר". הסטודנטים בקורס לא רק יצרו את אואנס וחיברו לו ביוגרפיה, אלא גם יצרו סטודנטית בדוייה שחקרה את ההיסטוריה של וירג'יניה וחשפה את הסיפור הבלתי-צפוי של אואונס. אולי כצפוי, אותה סטודנטית, שקיבלה את השם ג'יין בראונינג, דיווחה על השלבים השונים של העבודה שלה בבלוג שהופיע מתחילת ספטמבר ועד תחילת דצמבר, עם עוד מאמרון אחרון באמצע דצמבר בו היא חושפת את העובדה (שפורסמה כבר אז גם בעיתונות) שמדובר במתיחה. בנוסף ל-"מידע" המילולי הרב ש-"נאסף" אודות אואנס, בבלוג יש מפות וצילום של הצוואה של אואנס, וכמה סרטים. (כדאי לעיין גם בדף על אואנס בוויקיפדיה לפני חשיפת המתיחה.)

כתבה על המתיחה שהתפרסמה ב-Chonicle of Higher Education (הכתבה המלאה זמינה רק תמורת תשלום, אבל היא נמצאת במלואה במטמון של גוגל), מצטטת את המרצה של הקורס שמסביר:

History classes aren't often as much fun as they could be…. An awful lot of history classes are the passive-learning model, where the professor dispenses and the students consume. It's an efficient model. There's no evidence that it actually results in learning.
הוא בוודאי צודק, ואין ספק שעל מנת לפתח מתיחה מוצלחת הסטודנטים בקורס היו צריכים לחקור את התקופה, להכיר את הגיאוגרפיה של האיזור בו הפיראט פעל, להבין קצת על החברה ועל הכלכלה שבתוכן הוא פעל, ועוד. במילים אחרות, הם בוודאי למדו המון.

רבות מהתגובות בבלוגוספירה החינוכית שהתייחסו למתחיה הזאת היא סלחניות כלפיה, והיו גם בלוגרים שהגיבו בהתלהבות. קתי דייווידסון, למשל, טוענת שהמתיחה חכמה, מהנה, ומעניינת. היא מוספיה:

It doesn't take the Internet to perpetrate a hoax, but it is always a good reminder that we must be careful and cautious and think carefully about the credibility of what we read.
מיכאל פלדשטיין מסכים, אבל הוא הרבה פחות סלחני. לפי דעתו, אין פסול במתיחה – הוא אפילו מודה שהרעיון די מוצא חן בעיניו. אבל כאשר משתמשים בוויקיפדיה כדי לבסס את המתיחה, הוא חושש שזה מערער את האמינות של מקור שרבים שמחים לנצל כל הזדמנות לפסול, והוא רואה בכך פגיעה שהיא כמעט בלתי-נסלחת. הוא כותב:
Think of it this way. Suppose there was a community garden in town. A botany professor wanted to teach his students about the dangers of shoddy pest control. So he encouraged his students to plant a crop in the community garden and deliberately infect it with aphids. Sure enough, the other plots in the garden became infected too. Would that be OK?
ג'ורג' סימנס מודאג פחות מאשר פלדמן. דעתו דומה לזו של דיוודסון. אבל מה שמעסיק אותו איננו התהליך הלימודי שהסטודנטים עברו, אלא, כמו פלדמן, ההשתמעויות של פרסום המידע כאילו שהוא אמיתי. הוא כותב:
This project is not about Wikipedia or even the potential fallibility of user-generated content. This project highlights the importance for everyone, even so-called experts, to be constantly vigilant about all information sources. Everyone who encounters information online should be aware that it can be easily created by anyone. … Information is now validated at the point of consumption, not creation.
אני די מסכים עם סימנס, אם כי עוד לפני המתיחה על אואנס הפיראט לא חסרו לנו דוגמאות שמלמדות אותנו שהיום חובת האימות נמצאת בידי צורך המידע ולא בידי מי שיוצר אותו. אבל נדמה לי שהמסקנה המתבקשת מהשימוש בוויקיפדיה כמקור שבו המתיחה הזאת הופיעה, איננה המסקנה שממנה מסנגרי ויקיפדיה חוששים. הם חוששים שהשימוש הזה מערער את האמינות של ויקיפדיה, אמינות שהיתה רעועה עוד לפני-כן. אני דווקא מסיק מסקנה הפוכה – שהשימוש בוויקיפדיה מצביע על המידה שבה היא כבר התקבלה בחברה בכללותה כמקור. בעצם, הסיפור הזה מצביע על חוזקה של ויקיפדיה. אבל מה שמעציב אותי בכל הסיפור הזה הוא שהדיון סביב הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה מסיט אותנו מהתייחסות חיובית לתהליך הלימודי המרשים והמשמעותי שהסטודנטים שעמלו על מנת לבנות את המתיחה הזאת עברו.

עזרה דרך הרשת בזיהוי הלא ידוע

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף – דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:

This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective…. I realized that learning and research are like many things in life – processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:

There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.