תל למחשב את אשר למחשב

אינני יכול להתלונן על כך שאני צריך להכין רשימות ביבליוגראפיות רק לעתים רחוקות. עשיתי זאת פעמים רבות בעבר, ואני עדיין זוכר, פחות או יותר, את הכללים. אבל אל תבקשו ממני לזכור אם ציון שם המו"ל צריך לבוא לפני או אחרי עיר המצאו, או לזכור בדיוק היכן שנת ההוצאה צריכה להופיע, ואפילו אם זה שם של מאמר או של ספר שצריך להופיע על קו תחתי (או אולי באותיות מודגשות?). גם אם אינני צריך להכין רשימות כאלה, לא פעם מזדמן לי לראות את הרשימות של אחרים, ואני מגלה בהן מידה גדולה של חוסר עקביות. לפעמים חוסר העקביות צורם לי, אבל על פי רוב, כל עוד אני מסוגל לזהות את המקור ולהגיע אליו בעת הצורך, אני מוכן לסלוח את הסטיות מהכללים המקובלים. אולי הכללים האלה באמת חשובים, אבל (סליחה על הווידוי) לא כל כך איכפת לי.

יש, כמובן, כאלה שכן איכפת להם. ג'יי פפמן (שקישרתי לבלוג שלו כאן לפני שנה וחצי) כותב השבוע על מאמר שהוא קרא שדן בשאלה אם היום, כאשר קיימים אתרי אינטרנט שיכולים להכין רשימות ביבליוגראפיות באופן אוטומאטי, יש בכלל צורך ללמד את כללי ציון המקור הנכונים. פפמן מציין שכאשר הוא התחיל לקרוא את המאמר התעורר בו החשד שמדובר בעוד מאמר מייגע שמתאבל על האובדן של מיומנות שממילא היתה צריכה כבר להכחד:

"Here we go," I thought, "someone else opining about the pleasures of doing a completely inane task and lamenting that if we don't teach students when to use a period, a comma, and italics in some insanely stupid format designed before computers by people who create rules that are almost impossible to follow correctly because the people who created the system don't understand grammar well enough to recognize the inconsistencies.
אבל להפתעתו, ולשמחתו, פפמן מגלה שכותב המאמר (EZ Bibliographies באתר של ה-Chronicle of Higher Education), מודה שלמרות שהוא עצמו נהנה ממלאכת הכנת הביבליוגראפיות (וזאת משום שמדובר במלאכה שאינה דורשת חשיבה יתרה) הוא כבר לא רואה סיבה ללמד את המלאכה הזאת לסטודנטים שלו. כותב המאמר השתכנע שכדאי לתת למחשב לעשות מה שהוא עושה טוב יותר מהאדם.

פפמן מכליל את ההתייחסות הזאת כדי לבחון את המקום של המחשב והאינטרנט בלמידה באופן כללי:

The point, to me, is that computers are good at doing the same thing over and over again and we're not. So if you can get the computer to put in the commas and italics, you should let it …. With the busywork removed you can now focus on stuff that actually requires thinking.
ונדמה לי שמדובר בכלל ברור, המנוסח היטב, שכדאי לנו לאמץ.

האם פשוט יכול להיות פשוט מדי?

לפני יומיים התפרסמה הודעה (במקורות רבים – כאן, ו-כאן ,למשל) שוויקימדיה, חברת האם של ויקיפדיה, זכתה במענק של כמעט מיליון דולר כדי לבחון ולפתח דרכים שיקלו על פעולות הכתיבה והעריכה לויקיפדיה. אנשי ויקימדיה משוכנעים שממשק העריכה הנוכחית של ויקיפדיה מסורבלת ומסובכת מדי עבור אנשים רבים שאולי היו רוצים לתרום לפרויקט. סביר להניח שהם צודקים – אפילו אנשים מנוסים מאד בסביבה האינטרנטית נרתעים מלתרום בגלל תפריט הכפתורים הלא סטנדרטי, והעדר אפשרויות לעצב טקסט, אפילו בעיצובים פשוטים כמו גודל וצבע. לכן, יש טעם לבחון כיצד ניתן לעצב את ממשק העריכה כך שהוא יהיה יותר ידידותי למשתמשים חדשים.

הממשק הנוכחי של ויקיפדיה בהחלט נראה מיושן, ואיננו מעורר רצון לתרום. היום, כאשר כמעט כולם מכירים ממשקים של תמלילנים שהם קלים לשימוש (בעיקר, כמובן, וורד, אבל יש לא מעט אחרים שהם די מוכרים) משתמש חדש שפוגש לראשונה את ממשק העריכה של ויקיפדיה עשוי להרגיש מאויים. לכן, יש טעם בכלי עריכה ידידותיים יותר. אם זאת, לפחות שתי שאלות עולות מהיוזמה החדשה הזאת.

  1. האם באמת יש צורך בממשק ידידותי יותר? כבר היום אלפי אנשים תורמים לויקיפדיה, אם על ידי הוספת תוכן חדש, או אם בעריכת תכנים קיימים. אם האלפים האלה מסתדרים עם הממשק הקיים, לא ברור שיש צורך בממשק אחר.
  2. $900,000 אינם סכום כל כך גדול, אבל בכל זאת, האם באמת דרוש סכום כזה כדי לבחון חלופות? כבר היום יש מערכות ויקי רבות עם ממשקי עריכה פשוטים יותר מזאת של ויקיפדיה. חלק מאלה הם קוד פתוח וניתן לאמץ אותם ללא קושי, ובזול. לא כל כך ברור מה אנשי ויקיפדיה מתכוונים לחקור שעדיין איננו ידוע.

היום, בבלוג שלה, קתי דייווידסון מעלה שאלה נוספת, שבעיני היא מעניינת במיוחד. דייווידסון שואלת כיצד צירופם של עורכי ויקיפדיה חדשים לתוך קהילת התורמים הקיימת ישפיע על איכות התכנים בוויקיפדיה:

Will it, as hoped, invite in smart people with expertise but who may not be technophiles? Or will it just invite in a new level of pesty, obnoxious, nuisance-making users?
אכן, התקווה של אנשי ויקימדיה היא שרבים מהאנשים שהיום נרתעים מהממשק הם בעלי מומחיות בתחומים שונים, ואם תהליך ההוספה והעריכה יהיה קל יותר, נזכה לפרץ של תוספות חיוביות מהמשתמשים החדשים האלה. אבל בהחלט יתכן שהתוצאה תהיה הפוכה – השיפור בממשק העריכה יהיה קל כל כך לשימוש כך שרבים שאין להם מה לתרום בכל זאת יעשו זאת, ו-"תורמים" לא רצויים יציפו את המיזם.

דייווידסון שואלת שאלה נוספת:

Social Scientist Alert: what is the relationship between credibility and technical ability in editing a Wikipedia entry?
אם כי היא מוסיפה שסביר להניח שמישהו אי-שם כבר מנסה לבדוק את היחס הזה.

אישית, נדמה לי שמתבקשת עוד שאלה כאן. הממשק הגראפי של מערכת ההפעלה פתח עבורנו את השימוש במחשב ככלי קל וזמין. כלים כמו בלוגים הפכו את הפרסום באינטרנט לקל כל כך שבעצם הוא איננו שונה מלהקליד ישירות לתמלילן. ובכל זאת, אנשים לא מעטים עדיין מתקשים (מאד) להשתמש בכלים האלה. האם באמת מדובר בקשיים טכניים? או אולי לא מדובר בקושי טכנולוגי שעליו אפשר להתגבר בעזרת כלים עוד יותר פשוטים, אלא בחסם מחשבתי או רגשי שבכלל איננו קשור לקלות השימוש בכלי זה או אחר.

סיבה אחת אפשרית לכך שלא לוקחים אותנו ברצינות

הבלוג ReadWriteWeb עוסק בעיקר בעולם ה-Web 2.0 מהיבטים טכנולוגיים ועסקיים. עם זאת, לעתים קרובות הוא בוחן את ההשתמעויות החברתיות של כלי Web 2.0, ולפעמים הוא נוגע גם בחינוך. שלשום, שרה פרז, אחת מצוות האנשים שכותבים לבלוג, פרסמה שם מאמרון שהתייחס לכתבה קצרה בטיימס-אונליין הלונדוני, כתבה בו מראיינים את דון טפסקוט שלפני בערך עשור כתב את הספר Growing Up Digital, ולפני כחודשיים ספרו החדש, Grown Up Digital ראה אור.

בכתבה בטיימס (Google Generation has no need for rote learning) טפסקוט מסביר למה שינון עובדות איננו חשוב:

A far better approach would be to teach children to think creatively so that they could learn to interpret and apply the knowledge available online. “Teachers are no longer the fountain of knowledge; the internet is,” Tapscott said. “Kids should learn about history to understand the world and why things are the way they are. But they don’t need to know all the dates. It is enough that they know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google,” he said.
במאמרון שלה (Education 2.0: Never Memorize Again?) אני מתרשם שפרז מתייחסת לגישה הזאת כחידוש חינוכי:
For the older generations who grew up having to memorize historical dates and mathematical formulas, the idea that memorization shouldn't be a part of the educational experience is somewhat shocking. Of course you need to know the exact year something happened…don't you?
לא יתכן שאני היחיד שכאשר קראתי את הכתבות האלו גירדתי בראש והצצתי בתאריך בלוח. עם כל אהבתי לתקשוב בחינוך, אני חש צורך להזכיר שהטענה שאין ערך החינוכי רב בשינון תאריכים לא נולדה עם האינטרנט. ללמוד להבין את העולם, ומה גורם לדברים להיות כמות שהם, הם מטרות חינוכיות עם אילן יוחסין די מפואר ושורשים עמוקים. כל אלה קיימים לא רק בגישות חינוכיות שצמחו באמצע המאה הקודמת. הם מופיעים בגישות חינוכיות רבות, וראוי להזכיר שהגישות האלו אינן נשמרות בסוד – פרחי הוראה נחשפים אליהן, לפחות באופן כללי, במהלך לימודיהם. אפילו עיתונאים יכולים למצוא אותן ללא מאמץ רב מדי (אפשר אפילו לערוך חיפוש קל באינטרנט).

אפשר אולי להבין את המניעים של עיתון/אתר כמו הטיימס הלונדוני שמקדיש כתבה קצרה לדעות של טפסקוט. הטיימס הרי מבין שמדובר בספר שעשוי להיות רב-מכר, ולכן רצוי להקדיש לו מספר שורות. ואפשר גם לסלוח לשרה פרז – היא איננה עוסקת בחינוך, ולכן אפשר אולי להבין שהיא חושבת שעד היום השינון עדיין נחשב כמרכיב מרכזי מהלמידה. אבל אני חושש שגם רבים בבלוגוספירה החינוכית יתרגשו מהספר החדש של טפסקוט, ויציינו את הגילוי מרעיש העולמות שבעידן האינטרנט, כאשר כל המידע בעולם זמין לנו בהקלקה על כפתור העכבר, אין צורך לזכור עובדות כהוכחה של ההשפעה החיובית של התקשוב על החינוך.

אבל אם אחרי יותר מעשור של שילוב התקשוב בחינוך היתרון המרכזי של התקשוב נשאר "היום כבר אין צורך לשנן" (עם תיבול קל של "התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד", טענה שללא ספק יזכה לאריכות ימים עד שנראה תוצאות משכנעות) לא קשה להבין למה לא מעטים חושבים שההשקעה במחשבים ובאינטרנט בחינוך היא בזבוז של כסף.

בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים

נדמה לי שעד היום בבלוג הזה הזכרתי את Second Life רק פעמיים. הסיבה לכך די פשוטה: למרות שקראתי ושמעתי הרבה על הפוטנציאל החינוכי האדיר של הסביבה הווירטואלית הזאת, המעט שראיתי היה רחוק מלשכנע אותי. כל פעם שהוצגו לפני דוגמאות חינוכיות ב-Second Life הרגשתי שאפשר היה להשיג לפחות את אותן התוצאות באמצעים פשוטים יותר. אין זה אומר שהסביבה של Second Life איננה קוסמת לי, אבל אני מתקשה להבין לשם מה שווה המאמץ.

אני מאד מעריך את קונרד גלוגאוסקי וגישתו החינוכית. קונרד כבר זכה, בצדק, למספר לא קטן של אזכורים בדפים האלה. לכן, למרות ההסתייגות שלי מ-Second Life התעניינתי בתערוכה שהוא העלה שם בעקבות הביקור שלו בקנייה במסגרת הסניף הקנדי של Teachers Without Borders. במאמרון חדש בבלוג שלו קונרד מציין שלמרות שהוא כבר דיווח בבלוג שלו על הנסיון שלו בקנייה, וגם העלה צילומים רבים מהביקור ב-Flickr, הוא חיפש אמצעי המחשה בעל אוצמה חזקה יותר. הוא כותב שכאשר הוא התחיל לנבור באלפי הצילומים שלו מהביקור הוא הבין שהצילומים:

tell a story that is much more powerful than anything I could ever hope to convey in a blog post. The next day, I started building a virtual exhibit in Second Life.
עד היום הביקורים שלי ב-Second Life היו קצרים מאד, והם נערכו לא כתושב, אלא כאורח של אחרים שביקשו לשכנע אותי שמדובר בסביבה בעל פוטנציאל חינוכי רב. אני חייב להודות שאותם ביקורים לא הלהיבו אותי, ולא השאירו אצלי טעם של עוד. אבל רציתי להציץ בתערוכה של קונרד, ולכן אזרתי אומץ – נרשמתי ל-Second Life, והתקנתי את היישום. והיום, אחרי ביקור עצמאי, אני עדיין דבק בהתרשמות הקודמת שלי – למרות שהסביבה הזאת קוסמת לרבים, נדמה לי שהביקור הקצר שלי שם הספיק לי כדי שאהיה בין הלא מעטים שנרשמו, הציצו, ולא נפגעו. בתערוכה של קונרד סיירתי בין צילומים שאפשר לראות גם ב-Flickr, והדגם של הכיתה שלתוכה נכנסתי היה עבורי לא יותר מדגם על גבי צג של מחשב. למרות הרצון של קונרד ליצור אצל המבקר תחושה של "להיות שם", להיות בכיתה אמיתית, יותר מכל דבר אחר אני חשתי שאני נמצא בתוך משחק מחשב.

אבל גם אם מבחינתי הנסיון ליצור סביבה שמקיפה את המבקר ויוצרת אצלו תחושה של "להיות שם" לא עלה יפה, אני עדיין מזדהה עם השיקולים שהביאו את קונרד לבנות את התערוכה. הוא כותב:

Of course, some will say that I didn’t have to use Second Life, that a blog entry, a Flickr set, or a PowerPoint presentation (or maybe all of them combined) would have been just as effective. That’s why, before I began, I asked myself: What can I do in Second Life that I cannot do on the world wide web? Why do I need a multiuser virtual environment?
לשאלות האלו שקונרד שואל את עצמו הוא עונה:
I wanted the visitors to be able to experience, even if only virtually, what it is like to stand in a typical rural Kenyan classroom. I can’t do that on my blog, but in Second Life I can create that classroom. I can try to re-create that environment.
לצערי, החוויה הזאת לא עברה אלי. עבורי, המילים והצילומים מצליחים טוב יותר להמחיש את מה שהוא חווה בקנייה. אבל אם וכאשר מישהו כן יצליח להעביר את התחושות האלו דרך סביבה כמו Second Life, זה יהיה מפני שהוא שואל את אותן השאלות שקונרד שואל.

סיפור שצומח מתנאיי השטח

לפני חצי שנה דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים שבה מורה בריטי, מחנך בכיתה ה', כתב על הנסיונות שלו בשימוש במסמכים של גוגל בכיתה. כתבתי אז שתחילה חשתי שאותו מורה מדגיש יתר על המידה את הטכנולוגיה, ואילו כאשר קראתי את הסידרה במלואה הבנתי שמדובר ב-"מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז". השבוע שמחתי למצוא סידרת מאמרונים חדשה של אותו מורה, טום בארט. הפעם הוא מדווח על השימוש ב-Google Earth כאמצעי לעידוד הכתיבה היצירתית של תלמידיו. באופן דומה למה שחשתי לפני חצי שנה, תחילה חששתי שהשימוש ב-Google Earth נבע מהרצון להשתעשע בטכנולוגיה חדשה, ולא שירת צורך אמיתי. אבל בהמשך השתכנעתי שיש כאן נסיון מעניין ביותר לגייס כלי חדש על מנת לעזור לתלמידים לכתוב.

נכון להיום הופיעו ארבעה מאמרונים בסידרה החדשה הזאת של בארט. במאמרונים האלה הוא סוקר את השלבים השונים של הפרויקט. בארט החליט שתלמידיו יכתבו על הבריחה מדודותיו של ג'יימס, גיבור ספרו של רואלד דאל, "ג'יימס והאפרסק הענקי". הוא מסביר שאחרי שהוא עיין בשטחים שונים ב-Google Earth הוא בחר בית שנראה לו מתאים להיות בית הדודות, והציג את הבית לתלמידיו כנקודת הפתיחה של הפרויקט. בהמשך, הוא והתלמידים סימנו תחנות שונות בציר הבריחה.

בארט מדגיש שהוא רצה שהסיפור כולו יתרחש בתוך Google Earth, ולא רק שהכלי ישמש כקרש קפיצה לכתיבה. הנקודה הזאת לא היתה ברורה לי. לא הבנתי למה השהות בתוך Google Earth היתה חשובה לו. אבל בהמשך הבנתי שהכוונה שלו היתה שכאשר "קוראי" הפרויקט ייכנסו ל-Google Earth הם יוכלו לעקוב אחר ציר הבריחה, ולקרוא וגם לשמוע את המילים שהתלמידים חיברו לתנאיי השטח שנראים שם. גם אחרי שהבנתי את הכוונה הזאת לא השתכנעתי שציון מקומות נבחרים על מפה יכול להוביל לכתיבה יצירתית טובה. אבל במאמרון הרביעית בסידרה בארט מתייחס גם לחשש הזה:

The use of the mapping in this story has provided us with a structure through the escape route we chose and also it has provided us with a rich visual stimulus for story content. The bushes James has to break through in his bid for freedom have caused scratches and bruises and ripped his clothing. The building site we have seen has caused James to be covered in dust and mud. In our story he hides between two large lorries and we stretched out with our senses (Jedi style!) and saw workmen chatting on a tea break, heard drills banging into the ground and the smell of diesel fumes from machinery. All of this has been generated from studying the satellite imagery in our story location.
במילים אחרות, בארט מנצל את השטח שהתלמידים רואים דרך Google Earth כדי להזין את דמיונם, ובהמשך, להעשיר את אוצר המילים שלהם. הוא מסביר שההתייחסות לתנאיי השטח של ציר הבריחה הובילה לבניית פלקט שעליו הודבקו מילים הקשורות לבריחה. נוצר:
… a bank of good vocabulary for the escape, which we have on our WOW WORD display. Through discussion and thesaurus work we have gathered lots of verbs and adjectives that have already proven valuable for the children to use in their stories.
בארט מקדיש חלק מהמארונים האלה לבעיות הטכניות שמתעוררות בכיתה, ולדרכים שהוא מציע כדי לפתור אותן. מתיאורי הבעיות האלו ברור שהשימוש בטכנולוגיה כמו Google Earth יוצר קשיים שאינם קיימים בכיתות שאינן מנצלות טכנולוגיות כאלו, ולכן ההתייחסות לטיפול בבעיות האלו מוצדקת. אבל נדמה לי שהנקודה המרשימה ביותר בסידרה הזאת היא העובדה שבארט נשאר נאמן למטרה הלימודית המוצהרת שלו – שיפור איכות הכתיבה של תלמידיו. לשם כך הוא מוצא דרך מקורית להשתמש בכלי שהיה יכול להשתלט על הפרויקט ולהסיט אותו מייעודו המרכזי. ממה שהצלחתי לקרוא נכון להיום, מדובר בדוגמה מרשימה שבה יש שימוש נרחב בכלים חדשים, ובכל זאת הפדגוגיה באמת מובילה את הטכנולוגיה.

לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף

זכיתי היום להשתתף בפתיחה החגיגית של התערוכה השנתית של המרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל: קופי פייסט – יצירה, מסירה ושיתוף. ליוויתי חלק מבניית התערוכה – אין זה סוד ששאלות של העתקה והדבקה, והמקום שהרעיון הזה תופס בתהליכי למידה ויצירה, קרובות מאד לליבי. אבל אני אדם מילולי למדי (אם כי המוסיקה מאד מדברת אלי), ואינני מבין בעיצוב, בניצול חלל כדי לבטא רעיון. לכן, שמחתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז, ולראות עד כמה הם היטיבו להמחיש את הרעיונות האלה באמצעים שונים מאלה שאיתם אני מרגיש בבית.

כאשר שהוזמנתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז לקראת הכנת התערוכה הצצתי בשרידי התערוכות הקודמות שלהם שנמצאים ברשת. התרשמתי במיוחד מהתערוכה של שנת 2007, "כמה כפתורים תפרת?". ידעתי שכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם צוות שהעמיד תערוכה כל כך מרשימה. וכך היה.

בפינה אחת של חלל התערוכה המבקרים מוזמנים לחבר דיסק-און-קי למחשב ולהעתיק תיקיה מלאה בקבצים שמתייחסים לנושא של העתקה/הדבקה ממספר היבטים. העתקתי. עלי להודות שבאופן כללי חשתי שעורכי התערוכה הרגישו שהם לוקחים (בוודאי לא "מעתיקים") ממני, אבל אני משוכנע שאני קיבלתי מהם לפחות באותה מידה שהם קיבלו ממני. מומלץ.

לא על החינוך לבדו

בימים האחרונים הצטברו אצלי קישורים למספר הולך וגדל של מאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. רוב המאמרונים האלה חדשים, אם כי ברור שהרבה מהמתרחש בתחום התקשוב בחינוך איננו "חדש" אלא וואריאציות על מספר יחסית מוגבל של נושאים. לכן, מידת העניין היא שקובעת, גם אם כמה מהדברים שאליהם אני רוצה להתייחס התפרסמו לפני מספר חודשים. אבל משום מה, למרות שרשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ותופחת, אני מגלה שמה שאני רוצה לכתוב עליו כעת איננו בדיוק שייך לתחום הבלוג הזה. מה לעשות – נפלאות דרכי הבלוג.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בנושאים חינוכיים. רק לעתים רחוקות ביותר אני מוצא טעם בדיווחים "אישיים", וגם אלה קשורים, אפילו אם רק במידה רופפת, לחינוך. לרוב, אינני חש צורך לדווח על מה שאכלתי לארוחת ערב, או על כמויות השיער שהכלב שלנו משיר, או אפילו על מעלליהם של ילדי הנפלאים. ואם קורה שאני מרגיש צורך בדיווחים כאלה (ועברו כבר שנים מאז שהרגשתי צורך כזה), עומדות לרשותי מסגרות אינטרנטיות אחרות שבהן אני יכול לעשות זאת. לכן, למרות שביום שישי האחרון יצאתי לטיול מעניין ביותר לשרידי שרונה של הטמפלרים, אינני רואה סיבה לדווח על זה כאן (ויש אחרים שמדווחים על הטיולים שלהם בכשרון גדול בהרבה משלי). בבלוג הזה בחרתי להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, נושא שאני פחות או יותר מבין בו ואולי אפילו יכול לתרום לו. ואם המיקוד הצר הזה יוצר רושם אצל הקורא המזדמן שצר עולמי כעולם נמלה, אני יכול לחיות עם הדימוי הזה.

אבל חופן קוראי הנאמנים בוודאי מזהים בהקדמה הארוכה הזאת דרך פתלתלה לתרץ כתיבת מאמרון שאיננו קשור ישירות לנושא המוצהר של הבלוג הזה. ואם הם זיהו, הם צדקו.

לפני שבוע, אלן לווין הקדיש מאמרון בבלוג שלו להתייחסות למספר כתבות שהופיעו לאחרונה שטענו שעידן הבלוגים הסתיים (Wandering the (not so) dead blogs). אני מודה שכאשר קראתי את אותן הכתבות שקלים אם לכתוב עליהן. לבסוף, החלטתי שהיו נושאים בוערים יותר להקדיש להם מילים (וזמן). אבל המאמרון של לווין עורר בי חשק לכתוב מילה טובה על התופעה שכנראה ממהרים להספיד. לווין כותב שהוא הציב לעצמו מסע – להתחיל מנקודת זינוק אחת, ולראות לאן הקישורים שהוא מוצא יובילו אותו. הוא מקשר לתריסר בלוגים שאליהם הוא הגיע שמהם הוא התרשם במיוחד:

Starting from my RSS reader, I had landed on an interesting story on a blog with a curious name. I got even curiouser about some of the blogroll or linklog names in the sidebar, and wondered, “How far can I wander? What would I find? Is it all tombstones, black rot, and blog tumbleweeds like those big shot writers for Wired try to tell us?’

I found not death, but teeming life.

I found people posting at an astounding rate, and original (and wonderfully strange and often deeply personal and quite silly too) stuff. And I could find no sign that people were in the vain pursuit of a front page Google Rank.

לא יכולתי לא להזדהות, וכמובן גם למצוא את הרגלי הקריאה הבלוגית שלי במסע הזה. קורא ה-RSS שלי מלא בבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אבל יש בו גם מספר לא מבוטל של בלוגים אחרים – בלוגים אישיים שמספרים סיפורים מרתקים שמתייחסים להתרחשויות סביבנו בעין מקורית ולפעמים מפתיעה. באמצעות פלאי הקישוריות, ולעתים קרובות באופן מקרי למדי, קליק נופל על קליק, וכמעט מדי יום אני מגיע לבלוגים שלא הכרתי (ואולי שלא אבקר בהם שוב) – בלוגים שבהם אני פוגש אנשים מיוחדים, וראייה מפתיעה על החיים, ולפעמים פשוט ניסוח ערב לחך שמהדהד בראשי וגורם לי להכריז "הלוואי ואני כתבתי את זה".

לא פעם אנשים שואלים אותי "מתי אתה מוצא את הזמן לכל זה?", ומתחשק לי להשיב "כיצד אפשר לא להקדיש זמן לעושר האנושי הזה?". פעם אחר פעם אני כותב כאן על הערך הלימודי הגלום בשימוש בבלוגים בחינוך. ואכן, אני משוכנע שיש ערך רב בשימוש בבלוג כדי לארגן את מחשבות הלומד, או לעודד רפלקציה לימודית, ועוד. כמו-כן, הבלוגוספירה החינוכית מהווה בסיס שעליו אפשר, ואף צריך, לבחון את שלל הנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך. אבל גם ללא קשר ל-"חינוך", יש פשוט ערך אדיר בכך שהבלוג פותח צוהר לעולם מגוון ובלתי-צפוי, עולם שאחרת אולי לא היינו מכירים.

מה יש, בסך הכל, בכתובת?

בוסטון קולג' היא אוניברסיטה קתולית קטנה אך איכותית בעיר בוסטון. השבוע הקולג' פרסמה ידיעה (דווח עליה, בין היתר, ב-Chronicle of Higher Education) שמהשנה האקדמית הנוכחית סטודנטים חדשים לא יקבלו כתובות דואר אלקטרוני של הקלוג'. ההודעה הזאת איננה מסוג ההודעות שזוכות לכותרות נוצצות. אפשר אפילו לטעון שבימינו, ספק אם סטודנטים חדשים בכלל רוצים כתובות דואר אלקטרוני על השרת של המוסד שבו הם לומדים, ושאם הם משתמשים בהם בכלל, זה רק מתוך הכרח. אבל אפילו אם ההודעה איננה במיוחד חשובה, היא משקפת היבט חשוב במציאות האינטרנטית הכללית של היום.

נכון להיום, מוסדות להשכלה גבוהה נוהגים לחלק כתובות דואר אלקטרוני על התחום (ה-domain) שלהם לאנשי הסגל ולסטודנטים שלהם. היתה תקופה שבה הכתובות האלו היו הכתובות הראשונות, או היחידות, של הסטודנטים. אבל כך היה אולי לפני בערך עשור – היום סטודנטים חדשים מגיעים ללימודים עם זהות דיגיטאלית ברורה ומגובשת, ועם כתובת דואר אלקטרוני אישי שבאמצעותו הם מנהלים חלקים נרחבים מחייהם המקוונים. אין להם צורך בעוד כתובת, והסטודנטים של היום ממעטים להשתמש (אם בכלל) בכתובות שמחלקים להם. במקום לסייע, ריבוי הכתובות יכול ליצור בלבול – יתכן והודעות רשמיות שנשלחות לכתובת המוסדי אפילו אינן נקראות מפני שסטודנטים שוכחים לבדוק את הדואר המוסדי שאינו משמעותי עבורם.

במקום לחלק כתובות על שרת המוסד, הרבה יותר הגיוני לנתב את הדואר הרשמי לכתובת המועדפת של כל סטודנט. יתכן וסידור כזה אפילו חוסך משאבים תקשוביים. וזה מה שבוסטון קולג' החליט לעשות.

אבל לעומת ההיבט הטכני שאולי מעניינת, אבל לא מעבר לזה, התמונה התרבותית הכללית שמצטיירת מההחלטה הקטנה הזאת של בוסטון קולג' די מרתקת. חלוקת כתובות דואר אלקטרוני לסטודנטים על ידי מוסד להשכלה גבוהה כאילו מכריזה שהמוסד נמצא במרכז ההוויה הדיגיטאלית של הסטודנט ואחראי לעיצוב הזהות המקוונת שלו. יכול להיות שלפני עשור היתה מידה לא קטנה של אמת בתיאור הזה. לעומת זאת, בני הנוער של היום מגיעים לקולג'ים ולאוניברסיטאות אחרי שהם כבר הקדישו זמן ומאמץ בעיצוב הזהות המקוונת שלהם. הם אינם זקוקים ל-"עזרה" של המוסדות, והמוסד איננו יכול לתפוס את המרכז. הלימודים של בני נוער אינם אלא עוד צומת אחת ברשת הדיגיטאלית הענפה של הסטודנט.

יתכן שמדובר בצעד קטן של מוסד להשכלה גבוהה, אבל הצעד הקטן הזה משקף שינוי משמעותי בתרבות שלנו, והמקום של האינטרנט בתוכה.

הרהור נוסף בנוגע לוויקי

אתמול בלילה, זמן קצר לאחר שהעליתי את המאמרון הקודם לבלוג, זכיתי לתגובה מאסתי דורון. תגובתה עוררה אצלי הרהור בנוגע למה שכתבתי, וגרמה לי להסתכל טיפה אחרת על השימוש בוויקי בחינוך. בתגובה שלה אסתי מזדהה עם הביקורת שלי כלפי הוויקי, וכותבת:
ביה"ס כפי שהוא בנוי היום, עדיין מעודד בעיקר תחרותיות והשגיות בין התלמידים וזוהי תפיסה המנוגדת בעיקרה ובמהותה ללמידה שיתופית וליצירת תוצר שיתופי.
ואני, לא רק כדי להחזיר טובה, מסכים. אבל אולי בדיוק בגלל ההסכמה הזאת, אני מוצא שההתייחסות שלי כלפי הוויקי חייבת להשתנות טיפה. יתכן והביקורת הזאת של אסתי מהווה סיבה טובה לעודד תלמידים להשתמש בוויקי.

אינני חושב שהדגש על תחרותיות ועל הישגיות אישית של המערכת הוא מה שגורם לתלמידים לא לעבוד בצורה מוצלחת בסביבת הוויקי, אם כי הדגש הזה בוודאי תורם לקושי. אבל באופן פרדוקסאלי, אולי אחד האמצעים שיכולים לעזור לנו למגר את התחרותיות הזאת, ולמנף את השיתוף שהוא נחוץ כל כך בחברה שלנו, הוא השימוש בוויקי. ואם הוויקי, שללא ספק השיתוף נמצא בבסיסו, יכול לעזור לחנך לשיתוף, כדאי ללמד את השימוש הזה.

כמובן שחשיפת תלמידים ליכולות של הוויקי איננה הופכת אותם לבני אדם שיתופיים, אבל עידוד השימוש בכלי, ותרגול בשימוש הזה, עשויים לעזור לאמן תלמידים בתפקוד בונה בסביבה שיתופית.

ברור לי שכאשר חברה זו או אחרת מאמצת טכנולוגיה מסויימת, הדרך שבה הטכנולוגיה הזאת באה לביטוי משקפת את הערכים של אותה חברה. ובכל זאת, אם לכלי מסויים תכונות שמחזקות את השיתוף, התכונות האלה יכולות לבוא לביטוי גם בחברה שהיא תחרותית בעיקרה. באותה מידה שבה רוח החברה עשוייה להקשות על ניצול מיטבי של טכנולוגיה, הטכנולוגיה יכולה לעזור לחברה למצוא בעצמה תכונות שהן חבויות. ואם זה אכן יכול לקרות, יכול להיות שהוויקי הוא כלי שמסוגל לעשות זאת.

אני עדיין צופה קשיים בשימוש מוצלח של הוויקי בחינוך. הנסיון מלמד שאפילו בעבודה שיתופית על מסמך משותף, ממדי השיתוף אינם בהכרח מרשימים (ועל כך העיר הבקר אייל בתגובה שלו). מה שבתיאוריה נראה כפשוט והגיוני הוא בכל זאת מאד קשה לביצוע – מאותן סיבות שהזכרתי אתמול. אי לכך, אם המטרה איננה אלא השימוש בכלי לשם פעילות פחות או יותר לימודית, יש טעם לשאול אם הדבר באמת כדאי. אבל אם יש גם מטרה של חינוך לשיתוף, כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות פחות תחרותיים מחר, אינני יכול להתנגד.

האם התוצר הקולקטיבי תמיד עדיף?

הוויקי נחשב לאחד הכלים המרכזיים במערך הכלים ההולך ותופח של כלי ה-Web 2.0 בסביבה החינוכית. למרות שאנשים שאני מאד מעריך מבקשים להראות לי פרויקטים חינוכיים מוצלחים שמופעלים על גבי תשתיות של ויקי אני מתקשה להשתכנע שבפרויקטים האלה לוויקי תרומה ייחודית. ראיתי פרויקטים מעניינים, ואפילו מרשימים, אבל לרוב הרגשתי שאפשר היה להשיג תוצאות דומות באמצעות כלים אחרים. לא התרשמתי שבפרויקטים האלה יש ביטוי לשיתופיות, שהיא המרכיב המרכזי שבבסיס השימוש בוויקי. במאמרון חדש של סטוארט מאדר בבלוג Grow Your Wiki נדמה לי שמצאתי סיבה חשובה להססנות שלי כלפי השימוש בכלי הזה בחינוך.

מאדר כותב רבות על השימוש בוויקיים (כולל ספר), והוא מדריך קבוצות שמאמצות את הכלי – במיוחד בחברות מסחריות. במאמרון החדש שלו הוא מדגיש שכל משתתף בוויקי חייב להבין שמה שהוא כותב עשוי לעבור עריכה ושינוי אצל משתתפים אחרים:

When several people use a wiki to collaboratively author a document, each person needs to understand that their writing can be directly edited by others, and this is different from an email, Word document, or forum post. In those cases, others can reply to what a person writes, but they don’t have the ability to directly make changes to it.
כפי שמאדר כותב, מצב שבו מישהו יכול לערוך את הכתיבה שלנו הוא מצב שונה מאד ממצב שבו מגיבים למה שאנחנו כותבים, או מוסיפים הערה, או ממליצים על שינוי. בבלוג, למשל, לכותב המאמרון בעלות על מה שמתפרסם, ואילו בוויקי התרומה של היחיד מתערבבת לתוך תוצר שבהגדרתו איננו אישי. במקרה הטוב התוצר הקולקטיבי עשיר יותר מאשר התרומה של היחיד, אבל זה איננו מובטח.

בחברה המורכבת מאנשי מקצוע, ובה הצלחת החברה תלוייה בנכונות של כל עובד לתרום, הסיכוי שהתוצר הקולקטיבי יהיה טוב יותר מהתרומה של היחיד די גדול. כפי שכותב מאדר:

… it’s a tool that can improve the process and produce a better finished product….
אבל התנאים בכיתה שונים מאד מהתנאים בחברה מסחרית. בסביבה החינוכית התלמידים עדיין נמצאים בתהליך של מציאת הקול של עצמם. בתנאים כאלה יש הצדקה לכך שהתרומה של היחיד תעמוד בפני עצמה, גם אם היא איננה מגיעה לאיכות המקווה. לתלמידים רבים עדיין אין הידיעות, או הכישורים, להביא תרומה משמעותית לתוצר של הכלל. סביר להניח, אפילו, שכאשר אנחנו מעודדים את כולם לתרום לוויקי, במקום שהתוצאה תהיה איכותית יותר, היא יורדת באיכותה. עם תלמידים שעדיין לא מצאו את הקולות של עצמם, התרומה האישית של כל אחד עשוייה להבלע לתוך התוצר של הכלל. נוצר מצב שבו הכיתה ככיתה איננה חשה גאווה כלפי מה שהיא יצרה, והיחיד איננו מזהה את התרומה שלו. נדמה לי שראוי יותר לעודד את התרומה האישית הייחודית, ותוך כדי כך לעקוב אחר ההתפתחות של היכולת של הפרט, וכך לקדם אותו.

אינני שולל פרויקטים שיתופיים (אם כי נדמה לי שברוב המקרים מתאים יותר לכנות את אלה פרויקטים קבוצתיים). אבל כפי שמאדר מדגיש, הוויקי מזמין את כל השותפים לו לערוך ולשנות – וכך לטשטש את התרומה האישית לשם תוצר קולקטיבי טוב יותר. השימוש האפקטיבי בוויקי דורש הבנה של התהליך הזה, ונאמנות למטרה. גם למבוגרים קשה להבין את הייחוד של הוויקי, וזה לא צריך להפתיע שהשימוש בו גם קשה עבור תלמידים.