מחבר: Jay Hurvitz

25 מיתוסים ותפיסות שגויות בלמידה בסביבה דיגיטלית

דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ’ 3)

את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ’ 5)

למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ’ 5)

אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ’ 6)

הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ’ 6)

חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ’ 8)

מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ’ 9)

השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ’ 9)

עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ’ 12)

מיתוס לפיו על כל מורה להכיר “ארגז כלים דיגיטלי”, וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב”כלים”, על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ’ 12)

על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ’ 12)

מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד’. (עמ’ 14)

עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו “למידה דיגיטלית”. (עמ’ 13)

עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה”ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט”ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית…. (עמ’ 15)

הכתבה ב-Wired מוסרת לי ש:

Your Kid’s School Is Missing the Tech Revolution, and It’s All Your Fault

For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.

But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.

Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.

We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.

AltSchool הוא בית ספר חדש שנוסד על ידי מקס ונטייה (Ventilla), יזם היי-טק שלפני מספר שנים מכר לגוגל חברה שהוא יצר עבור 50 מיליון דולר, והמשיך לעבוד במשרה בכירה בגוגל עד אשר הקים את בית הספר. לפני שנה הוא גייס 33 מיליון דולר לבניית בית הספר. לפני שבוע נודע שהוא גייס מספר יזמי היי-טק מכובדים לעבוד איתו. בלשון הכתבה שהופיעה ב-Silicon Valley Business Journal:

High-powered veterans of Google, Uber, Rocket Fuel and Zynga have joined a startup that aims to help educators reinvent elementary school teaching.

AltSchool aims to use technologies ranging from data analysis to wearable devices combined with private sector entrepreneurial tactics to change elementary school education.

If we acknowledge that all children learn differently, then the way schooling is currently arranged – in a monolithic batch mode system where all students are taught the same things on the same day in the same way – won’t ever allow us to educate children in customized ways.

The AltSchool program is based on proven methods such as the emergent curriculum exemplified by Reggio Emilia.

However, we stress the importance of flexibility and ongoing innovation. We test what works in the classroom and are constantly looking for opportunities to improve.

K-12 has been using the computer to automate direct instruction, the pedagogy that has dominated K-12 for the past 120+ years. In automating direct instruction, the computer has been and is being used to present information and drill learners. As Schuler, et al. pointed out, more than 80 percent of the apps in Apple’s iPad store are some form of digital flash card. While drilling learners via an iPad may be more fun for the children, drilling is still drilling, and the gains from using iPads have been modest – incremental at best.

The 11 Barriers to Technology Adoption

We have said it before — and been beaten up for saying it, by the way — but we will say it again: to a first approximation, the impact of 50 years of computing technologies on K-12 education has been zero.

When an early adopting science teacher visited a third-grade classroom to demonstrate the inquiry-oriented pedagogical practice of “fostering conversation through question asking,” one student piped up: “Why are you asking us questions? Your job is [to] provide us with answers, not questions.”

If the tests are about “this or that fact,” then it is not surprising that personalized learning, with its focus on competency-based learning of “this or that fact,” is seeing significant adoption in U.S. schools.

Personalized learning does increase test scores!

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה’ בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת “בענן”, אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-“הכל דיגיטאלי”, וילד אחר מספר ש-“אפילו שאתה בחו”ל או חולה …” הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:

השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם

המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.

על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).

התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.

מאפיין די בולט של רבים שעוסקים בתקשוב החינוכי הוא הרצון לזהות את “הדבר הגדול הבא” (ועדיף, כמובן, לפני שאחרים עושים זאת). דוח Horizon מנסה לזהות, בטווחים בין שנה לחמש שנים, אילו מגמות טכנולוגיות ישפיעו על החינוך. אבל לא ברור לשם מה תחזית כזאת נחוצה. ספק אם מורים בכיתות יכולים להרוויח מעיון בדוח. הם הרי עסוקים ביום-יום שלהם, ובמקרה הטוב הם מאמצים טכנולוגיות שכבר מגיעות למימוש. לא נראה לי שיהיה להם יעיל לעקוב אחר תחזיות של עתידנים כדי לגלות מה ישפיע על התחום בעוד שנה או חמש שנים. יתכן שיזמים שרוצים לחדור לתחום החינוך ירצו לעיין בתחזית עתידית כדי שהם יוכלו לבדוק אם מישהו אחר כבר עולה על הרעיון שלהם, אבל יזמים מוצלחים ירצו לצעוד לפני המחנה, ובמקום לקרוא על מגמות הם ינסו להיות אלה שיוצרים אותן. מי נשאר? אנשי מנהל ופיקוח כן עשויים להתעניין בתחזיות האלו על מנת לתכנן את הרכישות שלהם, להחליט אם כדאי להוציא כסף היום על הרעיונות המבטיחים הנוכחיים, או אולי לחכות לטכנולוגיות שנכון להיום אינן ישימות אבל נחשבות למבטיחות בעוד כמה שנים.

כזכור, מהתגובות, או מהעדר התגובות (נכון לעכשיו) לדוח, נדמה לי שהשנה אין בו התעניינות רבה. אולי אני בודק את הבלוגים הלא נכונים, אבל משנה לשנה מספר ההתייחסויות שאני פוגש בבלוגוספירה החינוכית הולכת וקטנה. האם זה סימן שאפילו אנשי המנהל ואנשי הפיקוח כבר אינם צמאים לדעת מה יש בדוח? מגמות רבות צצות בחינוך, ובוודאי אין זה מזיק שקבוצה של מומחים ינסו לעשות בהן סדר. אבל יותר ויותר המגמות שמציינים בדוח נראות כאלה שגם מי שקורא את העיתון בצורה קצת יותר מעמיקה מאשר רופפת יכול לזהות. אולי היום כבר לא צריכים “מומחים”.

השנה דוח Horizon מוסר לנו שתוך שנה או פחות שתי מגמות יגיעו למימוש – BYOD והכיתה ההפוכה. שתי המגמות האלו זוכות לכותרות בעיתונות באופן תדיר כך שהיה צפוי למצוא אותן בדוח. אבל רצוי לשים לב שהכיתה ההפוכה זכתה לאותו מעמד גם בשנה הקודמת, כך שאולי היינו צריכים לצפות שבמקום שהיא תהיה “מגמה”, השנה היא כבר תמומש. בצורה דומה, BYOD נמצא בחדשות כבר מספר שנים. בהשכלה הגבוהה מעטים הם הסטודנטים שמגיעים לשיעורים בלי מחשב נייד או סמרטפון. בנוסף, זאת אמנם הפעם הראשונה שהוא מופיע בדוח להשכלה הגבוהה, אבל הוא מופיע כמגמה לטווח קצר בדוח של K12 לשנת 2014, ולכן תמוה שרק עכשיו מחברי הדוח מציינים שהוא עשוי להשפיע על ההשכלה הגבוהה.

אודרי ווטרס מבקרת את הדוח על כך שהוא תמיד נמצא עם המבט לעתיד. אפשר, כמובן, להבין שבדיוק זאת כוונתו – הרי שם הדוח הוא Horizon, אופק. אבל אם אנחנו אמורים להתייחס לדוח כמהימן חשוב שנוכל לבחון אם תחזיותיו הקודמות התממשו. אבל עם בכל דוח חדש אין סקירה על התחזיות משנים קודמות, קשה לנו לבדוק עד כמה הדוח חזה נכון את העתיד לקרות. ווטרס כותבת שמתסכל אותה שהדוח:

does not revisit previous year’s predictions, and as such does not really explain how or why the trends suddenly appear and disappear and reappear. Every report release always has me going back to previous years’ editions to see for myself what’s changed.

So what does it tell us about the methodology? Mostly, that it sways in the breeze. It’s strongly influenced by the popular press and marketing campaigns. It’s not based on a deep knowledge [of] significant technology developments, but rather focuses on surface-level chatter and opinion.

קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.

ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם “יודעים את התשובה”:

Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.

When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to ‘show off’. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.

במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה מיכאל פלדסטין הגיב להרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:

We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.

Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.

It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.

Oh, wait.

If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.

The core problem with our education system isn’t the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”

אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים. כך עושה כתבה שהתפרסמה בחודש דצמבר באתר District Administration.

הכתבה יחסית קצרה – בסך הכל 1000 מילים. אבל בנפח המצומצם הזה הקורא זוכה לסקירת בזק על כמעט כל דבר שהיה, או יהיה, במודה במרחב החינוכי. אין בה, לפחות לא באופן מוצהר, סגידה לטכנולוגיה. כדי שלא נחשוד שהתקשוב הוא זה שמחולל שינוי, בפתיחת הכתבה מזכירים לנו שהגישה החינוכית, או במקרה הזה, “תיאוריות חדשות” בתחום ההוראה והלמידה, היא שמובילה את השינוי:

Some exciting advancements are on the horizon for classrooms in 2015. While they sound technical, the biggest changes aren’t going to be driven by an app, a computer program or a new kind of tablet – they will come from new theories about how to engage both students and teachers in the classroom.

Online and blended learning opportunities, flipped classrooms and instructional videos will allow teachers to work with students on a more individual basis, Soule says. That will be especially true in schools with 1-to-1 or BYOD programs. In a class of 25 students with 25 laptops, every student can be working on a different task, Seltz says.

Such technologies will also make the classroom more of a 24/7 experience in 2015 and beyond, Soule predicts. This will make it easier for students to collaborate on group projects from home and also to take digital courses – like AP or elective classes –that they don’t have time for in their regular schedule.

explaining to them why they have to learn what they’re learning

Students identifying and tracking their own strengths and weaknesses is also gaining ground in schools, Soule says. She recently met a Washington, D.C., second grader who was updating her learning profile on an iPad, and was able to point to her goals for the day and update her progress – instead of leaving the task to the teacher.

With data-informed instruction, teachers use data not to just look at what is wrong, but how and why it’s wrong. Then they use that information not as a basis for what subjects to teach more of, but for what to teach differently.

With all of the above occurring, one would think that by 2025, age-graded schools and the familiar teaching and learning that occurs today in K-12 and universities would have exited the rear door. Not so.

None of these incremental changes herald the disappearance of K-12 age-graded public schools or the dominant patterns of teacher-centered instruction.