שליטה בדרכי נועם היא עדיין שליטה

קשה לבוא בתלונות כלפי מורים שבמשך שנת הלימודים אינם מוצאים מספיק זמן לכתוב לבלוגים שלהם. קל לשכוח שבנוסף לעדכון הבלוג, הם צריכים למצוא זמן להכין שיעורים, לבדוק שיעורי בית ועבודות, ולעסוק בפעולות הוראתיות רבות אחרות. עם כל כך הרבה מטלות אחרות, אין זה פלא שאפילו אלה שרוצים לכתוב אינם מספיקים. אבל למרות שקשה לבוא בתלונות, בהחלט אפשר להצטער. הרי, כל פעם ש-אריאלה מהרהרת בבלוג שלה, ההרהורים שלה מעניינים ומעוררים מחשבה, וחבל שהיא איננה מספיקה לכתוב יותר.

הפעם אריאלה מדווחת על סרט וידיאו שהיא מצאה, וידיאו שממחיש שיטה לרכישת הקריאה – "הפרופסור המטורף". השיטה מורכבת ממספר שלבים, כולל קריאה מוגזמת (או מוקצנת) וגם קריאה בעזרת תנועות ידיים שאמורות להמחיש את תוכן הכתוב. אריאלה מציינת שמצפייה בסרט מתקבל הרושם שהתלמידים באמת מתלהבים מהקריאה, אבל היא גם מבחינה בתזמור רב למדי של המורה ששולט בכל שלבי הלימוד. כל דבר מתוכנן מראש, אולי אפילו ההתלהבות.

מול הדוגמה העכשווית הזאת אריאלה מביאה סרטון נוסף, מלפני כ-60 שנה, שעוסק במשמעת בכיתה. הסרטון מציג שתי גישות למשמעת, כאשר המסר המרכזי הוא שכאשר המורה מסביר את החומר הנלמד בצורה מעניינת, התלמידים מתעניינים, ובעיות המשמעת מתמעטות. הסרטון מביא שתי דוגמאות לניהול כיתה, ומדגיש שבעזרת קצת הומור, במקום הפחדה ואיומים, אפשר ליצור אווירה של למידה בכיתה. הסרטון כמובן מבויים לגמרי, אבל סביר להניח שכך גם הסרט על שיטת "הפרופסור המטורף" שרוצה ליצור רושם של ספונטאניות, אך לטעמי אינו מצליח.

הדקה הראשונה של הסרטון על שיטת "הפרופסור המטורף" מזכיר את סרטיו של מיכאל ווש, אבל הפעם, במקום שסטודנטים מציגים פלקטים שעליהם רשומים עובדות על הלמידה שלהם, התלמידים מדקלמים עובדות (עגומות) על אחוזי האוריינות בארה"ב. אין ספק שהמצב עגום, וכל שיטה שיכולה לשפר את המצב הזה מבורכת. אבל אישית, השיטה הזאת איננה משכנעת אותי. יש משהו מתוזמר למדי במה שאנחנו רואים בסרט. כדאי לזכור שבגישת ה-Reading First שזכתה להיות השיטה המלווה את No Child Left Behind, לא היה מרחב פעולה למורים. במקום זה, הם הונחו בדיוק כיצד לנהוג בכל שלב ושלב, כולל אפילו אילו משפטים להגיד לתלמידיהם. לאחרונה, השיטה הזאת, שלכאורה התבססה על מחקר מדעי, נחשפה כלא יעילה, והבסיס המחקרי שעליו היא מבוססת התגלה כמפוקפק למדי. (לפני חודש גרי סטייגר כתב דברים מעניינים, ומשכנעים, מאד על השיטה הזאת.)

אינני טוען ששיטת "הפרופסור המטורף" הוא כמו Reading First. למען האמת, אני מוצא הבדלים רבים, ואינני יודע מספיק כדי לקבוע. אבל אני מתרשם שמתחת לפעלתנות המרשימה, אין בהכרח למידה של ממש. התלמידים מזיזים את ידיהם בלהט, אבל לא ברור שתנועות הידיים שלהם מעידות שהם באמת מבינים את הכתוב. עם זאת, בהחלט מורגש שיש אווירה חיובית בכיתה. אבל למידה איננה נובעת רק מפעלתנות ורעש. אפשר למצוא אווירה של למידה גם במסגרות שנראות נוקשות. על הסרטון השני, למשל, אריאלה כותבת:

דוקא בסרטון הישן – נושן הזה, אשר במבט ראשון מעורר חלחלה וזכרונות ילדות בלתי נעימים, מודגש בסופו של דבר אותו צד אנושי וחם של המורה.
אריאלה צודקת. המורה אמנם מעונב, והתלמידים יושבים בשורות ישרות. אבל אפשר לחוש איכפתיות אמיתית כלפי התלמידים.

גם בסביבה המתוקשבת אפשר לפקח על כל צעד של כל תלמיד. אבל נדמה לי שמי שצולל לתוך הסביבה הזאת מבין שכדי להפיק ממנה את המרב, המורה צריך לשחרר את הרסן, צריך לוותר על האפשרות לנצח על תזמורת הכיתה, ולתת לתלמידים לעבוד לפי המוסיקה שהם שומעים בראשים שלהם, במקום לפי הפרטיטורה שנקבעה על ידי המורה מראש.

המיידיות איננה תמיד יתרון

ויל ריצ'רדסון הוא בין אנשי החינוך החשובים בתחום של שילוב כלי אינטרנט חדשים בתהליך הלמידה. הוא כותב ומרצה המון, ומורים רבים שאימצו את הכלים האלה בעבודה שלהם נחשפו אליהם לראשונה דרכו. עם זאת, לא פעם מתקבל הרושם שריצ'רדסון מדגיש את הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה, ואיננו בוחן את איכות התוצר, או את איכות הלמידה המופקים על ידי הכלים שעליהם הוא כותב. לכן, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג שלו חשתי, לשמחתי, שדבריו אינם אופייניים לגישה שלו.

במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:

Ironically, the main problem I have with UStream is that it’s almost too easy to do, and therefore we’re bound to see a lot of pretty bad content coming across our screens. How do we get ourselves and our kids invested in a process that moves us all towards more “quality” in a traditional sense? Or should we even be worrying about that? Will the best content, the best uses bubble up? Should the traditional measures and standards apply, and, if so, to what extent?
ריצ'רדסון בוודאי צודק – יש כאן הזמנה להעלאת תוכן ירוד שיגרום לנו להתגעגע למנטוס ולבקבוקי הקולה ב-You Tube. אין זה אומר שהשימוש בכלי הזה פסול. יש בוודאי מצבים שבהם השידור הישיר של הרצאה או דיון, או של הופעה, יכול להיות יעיל וכדאי. בנוסף, סביר להניח שמי שמנסה לשדר בדרך הזאת זקוק לשעות של אימון והתנסות עד שהוא מצליח לשדר משהו מעניין. אבל עיון בתוכניות המשודרים דרך Ustream בכל רגע נתון מראה שקשה מאד למצוא משהו איכותי.

אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)

לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.

לא שמענו את זה כבר פעם … או פעמיים?

מה לעשות, הזמן של נאומי טקסי הסיום של בתי הספר הגיע. ספק אם יש משהו שעדיין לא נאמר בנאומים האלה – לא על ידי התלמידים שזכו לנאום בפני עמיתיהם והוריהם, ולא על ידי מנהלי בתי הספר שנאלצים להשמיע אמירות שטחיות שמנסות בכל זאת לרומם את הרוח. ולמען האמת, ספק אם יש חדש בסיפור התורן של העתקה בנאומים האלה. בדיוק לפני שנה דיווחתי על הנאום של מפקחת במדינת ניו ג'רסי שנלקח מאתר אינטרנט שכלל דוגמאות של נאומי סיום שנה. הפעם מנהל בית ספר בפרבר של שיקאגו השתמש בנאום של מורה בבית הספר שלו – נאום שאותה מורה נשאה 11 שנים קודם לכן כאשר היא סיימה את לימודיה באותו בית ספר. לשם הפיקנטיות, אפשר לפחות לציין שאותו מנהל בהחלט היווה דוגמה. מתברר שגם התלמיד המצטיין שנאם מטעם התלמידים העתיק את הנאום שלו.

אולי התכונה האופיינית ביותר של הנאומים האלה היא הבנאליות שלהם. אמנם סביר להניח שאין גבול למילים השונות שבהן אפשר להשתמש כדי לבטא רעיון בנאלי, אבל אם אין מנוס מהבנאליות, אפשר להבין את הרצון להעתיק נאום ולגמור עניין. למה לבזבז אנגריה על נאום מקורי שממילא יישמע כמועתק?

אם יש משהו מקורי בנושא הזה, אולי הוא ההסברים שבעזרתם מנסים לתרץ את ההעתקה. לפני שנה המקפחת שהעתיקה הסבירה שבאתר שממנו היא לקחה את הנאום שלה, לא היה כתוב שאסור לעשות זאת. לעומת זאת, המנהל של השנה הסביר שכאשר הוא החליט להשתמש בנאום של אותה מורה/תלמידה, היה כבר מאוחר מדי בלילה לפנות אליה ולבקש את אישורה. כמובן ששום דבר לא מנע ממנו, בשעת הנאום, להגיד שהוא מצטט מישהו, אבל משום מה, הוא לא חשב על רעיון פשוט כזה. אינני יודע אם המפקחת מהשנה הקודמת שמרה על המשרה שלה, אבל המנהל של השנה כבר פוטר. אי אפשר לבטל את המעמד של התלמיד שהעתיק – הוא הרי זכה למעמד הזה בזכות הציונים שלו, אבל הוא בוודאי יינזף.

אני דווקא מוצא עניין מיוחד בנאום של אותו תלמיד. מתברר שהוא העתיק חלקים נרחבים מנאום שמופיע באתר ההיתולי The Onion. אותו נאום התפרסם באתר לפני שנה. הוא מופיע כנאום של בוגרי 2007, ומיד אחריו, באותו דף, מופיעה "תגובה" של אחד מבוגרי 2004 בו הוא טוען שלשנתון שלו יש זכויות על אותן אמירות סתמיות שמופיעות בנאום ה-"חדש":

We've also got dibs on being "the leaders of tomorrow," "living each day to its fullest," "finding happiness in what we do and not how much money we make," and "never forgetting what an incredible journey we've traveled together."
אכן, בנאומי סיום השנה, אין חדש תחת השמש, ומוזר שהתלמיד המצטיין במחזור שלו לא הבין את זה כאשר הוא העתיק את הנאום שהוא העתיק. אבל אני מניח שממילא אף אחד לא הקשיב.

גם הדוממים משמיעים קול

בעיית האורבים איננה בעיה חדשה בסביבה המתוקשבת. עוד בימי הזוהר של קבוצות הדיון שאלנו כיצד אפשר לדעת שמישהו משתתף בדיון אם הוא איננו משמיע את קולו בכתב. הסכמנו אז שאדם יכול לעקוב בעניין רב אחר השתלשלותו של דיון שמתנהל בפורום מבלי לכתוב בעצמו מפני שהוא מרגיש שאין לו מה להוסיף. אבל לא ידענו כיצד להבחין בין מי שבאמת עוקב אחר הדיון אך שותק, לבין מי שפשוט לא שם.

יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.

אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:

What do we really mean by "community" when we think about virtual participation? We know from many studies that far more people "lurk" than respond … are lurkers part of a community?
דייווידסון מנסה לענות על השאלה הזאת, וכדי לעשות זאת, היא מספרת קצת על עצמה. היא כותבת שמאז ילדותה היא תמיד כתבה. היא כותבת:
For better or worse, authorship is my Cartesian cogito: I write therefore I think. I write therefore I feel. I write therefore I am. Blogging works for me.
אבל למרות הווידוי הזה בנוגע לקשר ההדוק שלה לכתיבה, היא מוסיפה שהיא מבינה שאין זה נכון עבור כולם. ומפני שהיא מעריכה מאד לא מעט אנשים שאינם מתבטאים דרך הכתיבה, היא חשה צורך למצוא דרך להכיר בתרומה של האנשים האחרים האלה. היא כותבת על ידידה אחת שקוראת את הבלוג שלה (ולא רק שלה) אך איננה כותבת בעצמה:
I don't want to feel as if this marvelous "lurker" – someone who reads blogs, who spends much of her time on line, and who works so hard on behalf of our HASTAC community – is somehow not participating. In fact, the word "lurker" sounds like some nasty guy in a trenchcoat and with evil designs on his mind. Not so. The person who reads but does not contribute, who surfs but doesn't respond, may well be contributing emotional and mental energy in the same way that, sometimes, it is the quiet person in the back row who turns in the most brilliant paper at the end of the semester.
דייוודסון מנסה למצוא דרך "לשתף" את הקוראים הפסיביים במעגל הדיון, אך באותו הזמן לקבל, לכבד, את הפסיביות שלהם. לכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הזאת היא מסבירה שכאדם כותב היא זקוקה לאנשים שיקראו את מה שהיא כותבת, אפילו אם היא איננה "יודעת" שהם ממש שם. היא כותבת ש-"הקוראים הדוממים" הם בכל זאת חלק מעגל התקשורת שלה. בסיום המאמרון שלה היא קובעת:
If you were not there (however silently), I would not be writing.
כאחד שמזדהה עם הדחף לכתוב שדייווידסון מבטאת, אני שמח גם לאמץ את הגישה שלה למשתתפים הדוממים. כן ירבו.

על חידושים, ועל התלהבות יתר מהם

לא פעם, אלה מאיתנו שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בחינוך לוקחים את עצמנו קצת יותר מדי ברצינות. כתבתי את זה לפחות פעם בעבר, אבל לא מזיק לחזור על זה. לפעמים אנחנו רודפים אחרי כל חידוש טכנולוגי, ומתנהגים כאילו אנחנו ממציאים את הגלגל. ומפני שאנחנו נוטים לעשות זאת, חשוב מידי פעם להעמיד מולנו מראה על מנת לראות כיצד אנחנו נראים. נדמה לי שהסיפור הבא הוא מן מראה כזאת.

בבלוג של Smart Mobs, נתקלתי במאמרון קצר בשם Twitter helps TV viewing become social. הבלוג Smart Mobs הוא בלוג קבוצתי שדן בעיקר בדרכים המעניינות שבהן אמצעי תקשורת ניידים משפיעים על התנהגויות חברתיות. בדרך כלל אני מוצא בו רעיונות מאד מעניינים. אבל הפעם הכותרת נראתה לי יומרני למדי. כידוע, אינני בין המתלהבים מ-Twitter, אבל מפני שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך מוצאים בו טעם, אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו. לכן, למרות הכותרת היומרנית, הסתקרנתי. היה זה מאמרון קצר מאד. בעצם, מדובר בציטוט קצר מתוך הבלוג על טכנולוגיות חדשות של ה-BBC שאחד מהכותבים לבלוג הביא לפרסום. שם קראתי:

Last night I was watching Eurovision with Twitter running on my laptop. In real time, my Twitter friends and I shared comments and made observations about the event as it was happening.

Twitter was being used to extend the experience of watching the event together, but also for people to share links to sites with backstory, or explainers etc.

Twitter plus TV = informed viewing.

מקריאת הקטע הקצר הזה התקשיתי לא לגרד בראש בפלאיה. האם מדובר כאן באמירה בנוגע לשילוב של הטלוויזיה ויישום אינטרנטי חדשני? הרי מה שמתואר כאן הוא בסך הכל שבמקום שקבוצת חברים יישבו מול הטלוויזיה וישתו בירות ויזרקו לאוויר אמירות שנונות שעדיין לא נאמרו בנוגע לאירוויזיון (אם בכלל עדיין יש כאלה), אותם חברים יושבים, כל אחד בביתו, ובאמצעות הטכנולוגיה עושים את אותו הדבר. ממש הישג טכנולוגי אדיר!

לא רק אני התרשמתי כך. באחת התגובות המעטות למאמרון הזה מישהו כתב שלפני ארבע שנים הוא עשה את אותו הדבר באמצעות המסגנ'ר. לכן, הוא פסק, לא מדובר בחידוש. לטענה הזאת כותב המאמרון המקורי השיב באמצעות קטע ווידיאו בן דקה בו הוא משבח את המגיב על הגישה החדשנית שלו לטכנולוגיה, אבל חוזר ומדגיש שבעיניו השימוש ב-Twitter במקרה הזה הוא כן סוג של חידוש. אני מודה, לא חשתי שהיה כאן תשובה, אלא פשוט חזרה על הטענה המקורית.

אכן, נדמה לי שנכון לציין, כפי שנטען באותה תגובה, שמבחינת הטכנולוגיה אם מדובר בחידוש, הרי זה חידוש די מזערי. בעצם, את אותה הטענה אפשר למצוא במאמר המקורי באתר ה-BBC שמצוטט בבלוג ה-Smart Mobs. שם כותב המאמר מציין:

So does this mean anything? Arguably all Twitter did was turn an old fashioned mass participation event, viewing Eurovision, into the digital age.
זאת כמובן גם דעתי. אבל זה בפני עצמו איננו מצדיק מאמרון כאן. לעומת זאת, אותה מראה שהסיפור הזה מעמיד מולנו כן מצדיקה התייחסות. אין, כמובן, שום פסול בשימוש בכלי כמו Twitter כדי להפוך ערב די תפל למהנה יותר. אבל כאשר אנחנו עושים זאת, רצוי לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, ולא לחשוב שמה שאנחנו עושים מהווה חידוש טכנולוגי רב משמעות.

ומה שנכון לגבי הבידור נכון גם לגבי החינוך. לא כל שימוש בטכנולוגיה חדישה באמת מהווה חידוש. לא פעם אנחנו נותנים לטכנולוגיות החדישות שבידינו להתל בנו, ולגרום לנו לחשוב שאנחנו ממציאים דרכי למידה חדשות, כאשר בעצם אנחנו רק מלבישים תהליכי למידה מוכרים בלבוש חדשני. וכדאי שמידי פעם אנחנו נכיר בכך, כדי שלא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות.

האם רצוי לקרוא לילדים לפני השינה?

דרך סטיבן דאונס הגעתי (זו הפעם הראשונה) לבלוג של דונלד קלרק, בלוגר אנגלי, כנראה אקדמאי, שאין לי עליו שום מידע נוסף. עלי לציין שאפילו לא ברור לי מה הביא אותו לכתוב את המאמרון שאליו דאונס מקשר, מאמרון בשם Reading to your children makes no difference. קלרק כתב את המאמרון שלו בעקבות ידיעה שארגון ה-National Year of Reading האנגלי פירסם, ידיעה הטוענת שפחות מחצי מההורים באנגליה קוראים לילדיהם. קלרק בוחן מספר היבטים של הטענה הזאת, ובהמשך, כאשר הוא מסתמך על מחקר אחר, אמריקאי, כותב:
Interestingly, having lots of books in your home is highly correlated with educational attainment, but ‘parents reading to their children’ is NOT.
מפני שקלרק איננו מביא קישורים למחקרים, היה עלי לחפש קצת בעצמי. נדמה לי שמצאתי את הסקר האנגלי המקורי דרך הבלוג של בלוגר אנגלי אחר, ריצ'רד וורייארד. לפני כמעט חודשיים וורייארד כתב שלשון הידיעה המקורית מארגון ה-National Year of Reading היתה כל כך מעורפלת שקשה היה להבין ממנה דבר. לכן, הוא חיפש את הסקר המקורי כדי למצוא פרטים נוספים. אבל כאשר הוא מצא את המקור, הדברים נשארו מעורפלים. מתברר שהסקר נערך אצל 2200 הורים לילדים בין הגילאים 0-16, וקשה להסיק מאוכלוסיה כזאת מסקנות ברורות. אני מודה, המשכתי לקרוא לילדים שלי לפני השינה עד גיל יחסית מבוגר, אבל כשהם היו בני 12, גם כאשר היה לי הרצון או הכוח לקרוא להם לפני השינה, הם לא רצו לשמוע אותי. לא ברור אם אותם "פחות מחצי" מההורים שלא קראו לילדיהם לא עשו זאת מפני שהילדים שלהם פשוט היו מבוגרים מדי לפעילות הזאת.

אבל ללא קשר לסקר עצמו, ההתייחסות של סטיבן דאונס מעניינת וחשובה. קלרק עצמו רומז שאין לקריאה לילדים (והכוונה היא כנראה לקריאה לפני השינה) שום השפעה חינוכית. דאונס מהרהר שהכוונה ב-"השפעה חינוכית" היא כמעט תמיד ציונים גבוהים יותר, והוא שואל אם אין סיבות "חינוכיות" ראויות יותר שבגללן כדאי לנו לקרוא לילדים. הוא כותב:

I look to the possibility of other benefits – the easy association, for example, of text and phonetics, something that would never show up on a written test, but would reward the child with a rich inner life of many voices and nuances. The moral of the story? To Assume that 'educational attainment' is the purpose of learning is to miss most of the value of learning.
לא קשה להסכים איתו, ומתבקש לחתום את המאמרון הזה עם המילים שלו. ובכל זאת, יש אולי מקום להערה נוספת, נסיון טיפה מאולץ למצוא נמשל נוסף. עדיין בימינו, כאשר המחשב הפך לכלי יום-יומי וביתי אצל הרוב הגדול מאיתנו, רבים עדיין סבורים שהמבחן של הכדאיות של המחשב בבית הספר נמצאת בשיפור בתוצאות המבחנים של תלמידים. וגם כאן, כמו עם הקריאה לפני השינה, גישה כזאת מפספסת את הערך האמיתי של הלמידה.

כמה הרהורים לקראת סיום שנת הלימודים

לקראת סיום שנת הלימודים מורים רבים שואלים את עצמם אם במשך השנה התרחשה בכיתות שלהם למידה משמעותית, או אולי היתה בהן פעלתנות רבה, אבל מעט למידה של ממש. גם בכיתות בלי מחשבים ואינטרנט השאלה הזאת נחוצה, אבל היא הכרחית ממש בסביבה המתוקשבת. בגלל ההשקעה הכספית העצומה הדרושה לשלב טכנולוגיות לתוך בתי הספר, אין ברירה אלא לשאול אם אפשר היה להשיג את אותן התוצאות גם בלעדיה. זאת ועוד. הפקת תוצרי למידה באמצעות טכנולוגיות חדישות עשוייה לסנוור את מי שמבקש להעריך את הלמידה, כך שהוא איננו מצליח לראות מתחת למעטפת הטכנולוגית הנוצצת על מנת לבחון את הלמידה עצמה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגרים חינוכיים שבמשך השנה מלמדים באמצעות התקשוב שואלים את עצמם עם התוצאות מצדיקות את ההשקעה.

קליי בורל הוא בין המורים שעורכים את הרפלקציה הזאת, ועל מנת לעשות זאת, הוא חוזר לחשש שהוא הביע בבלוג שלו לפני יותר משנה:

I’m a bit worried about the future of student blogging.

I fear we teachers are going to ruin it for the learners.

“Blogging is just another way to turn in homework.” That’s the sentence that scares me. Because that’s how non-blogging teachers, and perhaps those unfamiliar with literacy pedagogy – communication across the curriculum, writing to learn, authentic writing, and more – will probably use blogging in the classroom.

החשש המקורי של בורל לא היה קשור לעלות, או לכדאיות, הטכנולוגיה, אלא לסכנת ה-Schooliness, הנסיון לאלץ טכנולוגיות מרתקות מחוץ לבית הספר לשרת את הצרכים המסורתיים של בית הספר כמו, למשל, ציונים. מאותו חשש "ותיק" בורל חוזר לימינו, ורואה שהחשש שלו מתגשם. הוא מצטט את אחד מתלמידיו – דווקא תלמיד שכותב בלוג שמתאפיין באותן התכונות החיובית שבורל מקווה להנחיל. אבל הציטוט שבורל מביא מהבלוג של אותו תלמיד ממחיש עד כמה הבעיה עדיין קיימת – אם כי הפעם בקשר לטכנולוגיה אחרת, ועוד יותר נוצצת:
I’ve had too many teachers assign us to “make an iMovie” for this and that. I had to make an iMovie for my World Geography class and Asian Studies class. I was surprised when even my Spanish teacher told me to make an iMovie. It is obvious [our school] is trying too hard … to look cool.
מה יכול להיות יותר מאתגר מאשר הכנת סרט במקום לכתוב חיבור? אם בארץ אנחנו עדיין מתפעלים ממצגות ה-PowerPoint שתלמידים מכינים, אז בוודאי סרט הוא תוצר נהדר, תוצר שמאפשר לתלמיד להראות את "כישורי המאה ה-21" שלו, ותוצר שמאפשר לבית הספר להתפאר על חדשניותו. אבל עצם העובדה שתלמיד מכין סרט איננו אומר שהוא למד את הנושא שעליו הוא הכין את הסרט. כמובן שזה נכון גם עבור עבודה מודפסת שתלמיד אולי מכין, אבל עם הבדל אחד משמעותי. על פי רוב המורים מסוגלים להעריך עבודות כתובות, וספק אם יש להם הכלים או הנסיון כדי להעריך סרטים. בורל, למשל כותב:
A good movie takes an hour of editing for every minute of the final product. I wonder how many minutes these students are expected to produce for their finals.
הדאגה של בורל כאן מוצדקת – אם בית הספר איננו מתאם בין הדרישות המוטלות על התלמידים בקורסים שונים, הם עשויים לקרוס תחת הנטל של כל כך הרבה סרטים. אבל לצערי יש כאן מסקנה עוד יותר חשובה ובולטת – הרוב הגדול של הסרטים של התלמידים לא יהיו איכותיים, ולבתי הספר אין מורים שיכלו להעריך את העובדות האלה, או להדריך את התלמידים כדי שהם ילמדו להכין סרטים איכותיים יותר בעתיד. הטכנולוגיה מסנוורת, והתוצאה עגומה במספר מישורים – הלמידה רדודה, התוצר רדוד, ובמקום שהתלמידים ישתמשו בטכנולוגיות לצרכים הקשורים לחיים שלהם, בית הספר יקלקל את הרצון של התלמידים להשתמש בטכנולוגיות האלו בעתיד. חבל.

מה? שוב עוסקים כאן במסרונים?

אינני בטוח שנושא ה-SMSים וחדירת "תרבות המסרונים" לתוך הכתיבה הבית ספרית של תלמידים הוא נושא כל כך חשוב. רק לפני מספר ימים התייחסתי לנושא, והנה אני עושה זאת שוב. האם זה באמת נחוץ? יתכן שלא. אבל כאשר חוקר בעל שם מתבטא על הנושא, יש טעם להביא את דבריו – וכמובן גם לנצל את ההזדמנות להתייחס טיפה לנושא.

לפני מספר ימים הופיע באתר האינטרנט של ה-BBC כתבה (תחת הכותרת הדי צפוייה: Expert says txt is gr8 4 language) בה מצטטים את פרופ' דייוויד כריסטל, בלשן בעל מוניטין בין לאומי. (כריסטל כתב ספרים רבים, ביניהם The Cambridge Encyclopedia of The English Language שתוך כדי הכנת המאמרון הזה רצתי לספריה כדי להוציא אותו. מדובר בספר יפהפה, מלא דוגמאות המוגשות בצורה גראפית שממש מזמינה דפדוף. אני מודה שהתקשתי לסיים את הכתיבה של המאמרון הזה מפני שהספר משך אותי שוב ושוב לעיין בו.) כריסטל אינו חושש שהמסרונים יהרסו את השפה. הוא מכנה את הטענה שהעבודות של סטודנטים ושל תלמידים גדושות בשפת המסרונים כמיתוס וטוען שהם יודעים היטב להבחין בין המצבים שבהם כתיבה "מסרונית" מתאימה לבין המצבים שאין להשתמש בה. הוא מוסיף:

The panic about texting and its effects on language is totally misplaced.

It adds a new dimension, enriches language, gives you a new option.

טרי פרידמן כותב על אותו נושא במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מצטט מאמר באתר של הטיימס הריטי שגם מצטט את כריסטל. וגם כאן הגישה היא חיובית – שהשימוש במסרונים בעצם מעשירה את השפה:
People have always used abbreviations. … They do not actually use that many in texts but when they do they are using them in new, playful and imaginative ways that benefit literacy.
במאמרון שלו פרידמן סוקר את המחלוקת סביב המסרונים, מחלוקת שנמשכת כבר שנים. הוא מביא טקסט משנת 2003 שתלמידה בת 13 הגישה כחיבור לבית הספר על חופשת הקיץ שלה:
My smmr hols wr CWOT. B4, we used 2go2 NY 2C my bro, his GF & thr 3 :- kids FTF. ILNY, it's a gr8 plc.

תרגום, עבור מי שזקוק, נמצא במאמרון של פרידמן.
פרידמן כותב שאזהרות דוגמת "אל תשתמש בשפת המסרונים כאשר מגישים בקשה למשרת עבודה" אינן נחוצות, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעות. הוא מסביר שאם, למשל, פונים לקבל עבודה הדורשת תקשורת עם בני נוער, השימוש בשפת המסרונים יכול להיות דווקא יתרון. בנוגע לאותה תלמידה שהוא מצטט, הוא מציין שאפשר לטעון שהיא הבינה היטב את קהל היעד שלה:
given that the real audience for such a mundane piece of work would probably be her friends, writing it in texting language seems to me to be completely appropriate from that point of view. Where she "failed" was in not recognising that, in order to demonstrate her writing ability to her teacher, she needed to use a form of expression that her teacher would understand.
להביא את התלמידים לזהות סוגות לשוניות שונות, ולהתאים את השפה שלהם לקהל היד, הן מטרות חשובות של החינוך הלשוני. מהבחינה הזאת, פרידמן בוודאי צודק שהכתיבה של אותה תלמידה היתה מאד מוצלחת. וכמו פרופסור כריסטל, אני מניח שהבהלה כלפי השימוש הבלתי-מרוסן של שפת המסרונים בבית הספר מיותרת. אכן, מדובר במיתוס. הרוב הגדול, אם לא המכריע, של התלמידים מסוגל לזהות את התנאים המתאימים לסוגי כתיבה שונים.

השקיפות כיתרון

לפני כשלושה חודשים מרכזי הפסג"ה פתחו בלוג קבוצתי למדריכים – מקוונים לפיתוח מקצועי. כותבי המאמרונים לבלוג הם כ-25 מדריכים שהם גם המשתתפים בהשתלמות "פיתוח מקצועי מתוקשב במרכזי פסג"ה – רצוי ואפשרי". אינני יודע מה מתרחש בפגישות של אותה השתלמות, אבל אני מאד מודה לרכזים ולמשתתפים שהם פתחו את הבלוג שלהם כך שאני (ואחרים, כמובן) יכול ללמוד יחד איתם.

לא קל להתמיד בכתיבה לבלוג, ונדמה לי שבלוג משותף עבור ההשתלמות יוצר מסגרת מצויינת לחלוקת הנטל. עד היום הופיעו בבלוג 15 מאמרונים. אולי המספר הזה איננו גדול, אבל הוא מצביע על עקביות והתמדה. ועוד יותר חשוב, כל אחד מהמאמרונים מעניין וראוי לקריאה (אם כי זה דווקא צפוי כאשר מדובר בקבוצה די בכירה של מדריכים).

סביר להניח שאם קבוצה כזאת היתה מנהלת דיון בכתובים לפני מספר שנים, היא היתה עושה זאת על גבי פורום מקוון. יש מקום לשאול אם יש בשימוש בבלוג, מעבר לאימוץ של טכנולוגיה יותר עדכנית, הבדל משמעותי. הרי באמצעות השרשור התנהלו בפורומים דיונים ערים ומוצלחים. נדמה לי שאם יש הבדל שאיננו רק בטכנולוגיה (ואני מודה שאישית אני מעדיף את הפורמט של הבלוג), הוא בכך שהבלוג יוצר סוג אחר של אחראיות לדברים שנכתבים. כאשר מאמרון מופיע תחת השם של מי שכתב אותו, ואפשר לקרוא אותו כדבר שעומד בפני עצמו, ולא חבוי אי-שם בתוך פורום, הוא מקבל אופי שונה מאשר עוד הודעה בתוך פורום.

לפני כמה ימים רבקה גריינר פרסמה מאמרון בבלוג שהתייחס למאמר שסקר התנסות אמריקאית בשיטה היפנית של חקר מערך שיעור שיתופי (תקציר מקיף של המאמר נמצא בפורטל מס"ע). מדובר ברעיון מעניין מאד שנחשפתי אליו אישית לפני מספר חודשים, כמעט בדרך מקרה, בבלוג שאני קורא. כאשר כתבתי על זה אז, אלישע בביוף הפנה אותי לרשמי סיור של עמי וולנסקי שנמצאים, מאז 2003, באתר לשכת ההדרכה של משרד החינוך. ההתנסות היפנית אכן מעניינת מאד, ואם נצליח ללמוד ממנה, אין זה משנה מתי נחשפנו אליה. כמו שרבקה גריינר מסיימת את המאמרון שלה:

אני תוהה מתי נוכל גם אנו להכשיר בדרך זו את המורים ובכך לסייע באופן משמעותי לפיתוחם המקצועי מחד, ולשיתוף בידע, במיומנויות ובעיקר בתובנות מאידך.
הבלוג של המדריכים שונה מאד מהשיטה היפנית לחקר מערך שיעור. אך בכל זאת אני מוצא דמיון בין השניים. ההצלחה של התכנית היפנית נמצאת בנכונות ללמוד מאחרים, ולהיות פתוחים לביקורת. וכך גם הבלוג שנותן פומבי לחשיבה של המדריכים. קל מאד היה לשמור את הדיונים של המדריכים מאחורי חומות וסיסמה, וההחלטה לא לעשות זאת מעשירה את כולנו.

הכלי המתאים למשימה?

ויל ריצ'רדסון מצטט מתוך כתבה חדשה בעיתון הנחשב, הכריסטיאן סייאנס מוניטור. אותה כתבה היא של ג'וסטין רייך, דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד המתמחה בהוראת ההיסטוריה באמצעות טכנולוגיה. בכתבה רייך מביע את דעתו שאנשי חינוך צריכים למצוא דרכים לשלב את השימוש ברשתות חברתיות ושל כלי כתיבה/תקשורת כמו מסנג'ר ו-SMS לתוך הכיתה. אפשר לראות את הכתבה של רייך כהמשך לסקר של חברת PEW שעליו דיווחתי בתחילת החודש. רייך מצטט נתונים מאותו סקר המראים שאחוזים גדולים של בני נוער (במקרה שלו, סטודנטים) אכן "כותבים" באמצעים של בלוגים, מסנג'ר, SMS, ועוד, ומוצא פוטנציאל לימודי רב בעובדה הזאת. רייך כותב:
For example, I've had great success occasionally using instant message conversations as a critical inquiry tool in the classroom. My students love the chance to use their social milieu as a space for learning.

Imagine 20 students in invisible groups of three, all silently, furiously typing and reading, immersed in conversations about the dialogues of Socrates or the teachings of Confucius. That classroom time is incredibly intellectually productive: all 20 students are simultaneously sharpening their arguments, supporting them with evidence, and questioning their colleagues.

רייך טוען שהמיומנויות של חשיבה ביקורתית או של תקשורת יעילה אינן תלויות באמצעי כתיבה זה או אחר, אלא נמצאות בכל כלי או סוג של כתיבה. אי לכך, המסקנה שלו די ברורה. כדי לקדם את הכתיבה של סטודנטים, אנשי חינוך צריכים לפגוש אותם היכן שהם נמצאים:
… we can embrace the writing that students do every day, help them learn to use their social networking tools to create learning networks, and ultimately show them how the best elements of their informal communication can lead them to success in their formal writing.
למען האמת, אין שום חדש בדברים האלה, מלבד אולי העובדה שהם מתפרסמים בעיתון שבדרך כלל איננו מזוהה עם גישה כזאת. מתברר שלאט אבל בטוח, רעיונות שפעם נחשבו מחוץ לקונסנזוס בנוגע ללמידה באמצעות כלים טכנולוגיים חדישים נעשים מקובלים וכמעט מובנים מאליהם.

לאור זה, אפשר לשאול אם היתה הצדקה להקדיש מקום לכתבה הזאת כאן. למען האמת, אינני בטוח. אבל הדיון בבלוג של ריצ'רדסון בעקבות הפרסום שהוא נתן לכתבה היה מאד מעניין, והתפתח בכיוון קצת לא צפוי. ריצ'רדסון, וגם קוראיו, מסכימים (מראש, מותר לציין) לטענה של רייך. לא היה כאן שום דבר מפתיע – התגובות בבלוג של ריצ'רדסון אינן המקום למצוא ויכוח בעד או נגד השימוש בכלים האלה. אך לעומת זאת, התפתח דיון סביב הכדאיות של כתיבת עבודות ארוכות בכלל. אולי, כך שאלו, הכתיבה במסנג'ר היא כל מה שתלמידים צריכים. כאן היו חילוקי דעות. מספר קוראים הביעו את החשש שככל שהכתיבה של תלמידים נעשית "קצרה" יותר, כך גם הרעיונות שהם מנסים לבטא ייעשו שטחיים יותר. (אגב, גם ג'וסטין רייך עצמו הצטרף לדיון.)

לא מצאתי בדיון הזה הבחנה בין סוגים שונים של כתיבה והתאמתם לצרכים שונים. לדעתי, חשוב להבחין בין "חשיבה בקול רם" או העלאת רעיון לשם קבלת תגובות ובדיקתו בציבור (כתיבה שלעתים קרובות היא טלגראפית, ומתאימה מאד לבלוגים, למשל), לבין הבעת רעיון ברור ומגובש, רעיון שעבר ליטוש וזכה לבחירה קפדנית של כל מילה. רייך בוודאי צודק – אפשר, וגם צריך, למצוא מקום בכיתה בשביל אמצעי כתיבה חדשים. אבל תוך כדי השילוב הזה, עלינו לעזור לתלמידים שלנו להבחין בין אמצעי כתיבה שונים, ולהכיר את הכוח הייחודי של כל אחד מהכלים שעומדים לרשותנו. אינני מתנגד לכתיבת עבודת סיכום באמצעות SMS (או בעזרת סגנון הכתיבה הנפוץ במסרונים) אבל אני מקווה שתלמיד יבין שעליו להיות משורר מוכשר במיוחד כדי שיוכל לסכם נושא לימודי באופן מוצלח בדרך הזאת.