איך בכל זאת תורמים את הטיפה שלך לים הדעת?

מידי פעם, מישהו מצטט את ויל ריצ’רדסון, שכנראה ראוי לזכויות על האמירה: “כאשר אינני כותב לבלוג, אין זה מפני שאין לי זמן לכתוב, אלא מפני שאין לי זמן לקרוא”:

When I’m not blogging, it isn’t because I do not have time to write, it’s because I do not have time to read.

אולי במבט ראשון האמירה הזאת איננה נראית לגמרי הגיונית, אבל יש כאן קביעה שחודרת למהות של הכתיבה בבלוג. מדבור במהות שגם אני לומד להכיר מתוך הנסיון להתמיד בכתיבה.

אבל יש כאן מהות שנמצאת גם ביסוד של מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יפנימו בנוגע ללמידה באופן כללי. אפשר להתייחס לבלוגים כצמתים שבין כמויות המידע האדירות שאליהם אנחנו נחשפים, לבין המידע שאנחנו בוחרים לסגל לעצמנו, שאנחנו הופכים לחלק משמעותי בהבנה שלנו בנושא מסויים. הבלוג פועל כמסנן, אך לא כמסנן סביל שבאופן קבוע מאפשר לפרטי מידע מסויימים לעבור ועוצר אחרים. מדובר במסנן פעיל, מסנן הדורש מהתלמיד לבחון כל פריט מידע המגיע אליו על מנת להחליט מה לעשות איתו הלאה. מדובר במסנן של שיקול דעת, של גישה ביקורתית.

זאת ועוד. אנחנו אמנם מסננים עבור עצמנו, אבל לא רק עבור עצמנו. יש כאן תהליך שבו אנחנו לוקחים מהמרחב הציבורי, מעבדים את זה בעזרת כלים אישיים/פרטיים, ואחרי זה מחזירים אותו למרחב הציבורי עם הערך המוסף שהוא הנסיון, ההרהור, החשיבה שלנו.

יגידו, בוודאי, שאין כאן שום דבר הנשמע ייחודי לבלוג – הרי אפשר לכנות את מה שמתואר כאן כתהליך למידה מיטבי. ואכן זה נכון, מלבד הבדל אחד קטן. בדרך כלל התהליך הזה מופעל לקראת הגשת עבודה, כדי לצאת ידי חובה. המטרה של הבלוג היא ליצור מצב שבו התהליך הזה הופך להיות תהליך מתמשך, תהליך המלווה גם את התלמיד וגם את המבוגר בחיי היום-יום שלהם. דווקא בגלל זה, האמירה של ריצ’רדסון כל כך קולעת. אנחנו תורמים למרחב הציבורי מפני שאנחנו ניזונים ממנו. אם איננו ניזונים, דרך הקריאה, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אין לנו מה לכתוב.

בשבח הספריה

נדמה לי שחובתו של כל מי שדוגל בשימוש מורחב במחשבים ובאינטרנט במערכת החינוכית לפחות מידה קטנה של צניעות. נכון, אנחנו חושבים שביכולתם של הכלים האלה לשנות את פני החינוך. נכון שאנחנו משוכנעים שהיום פשוט בלתי אפשר לדבר היום על למידה מבלי לדבר על טכנולוגיה. נכון שהכלים החדשים שמציפים אותנו היום מאפשרים חוויות לימודיות שאנחנו רק מתחילים לדמיין ולטעום. אבל גם נכון ששימוש לו נבון של הכלים האלה יכול להיות בזבוז משאבים אדיר. דייוויד וארליק מתייחס לנושא הזה במאמרון חדש שלו בשם (איך לא?) Laptops are Not the Answer. וארליק מנסה לזהות את הסיבה שהוא התעורר באמצע הלילה עם תחושה מוזרה:

it had more to do with the fury that I woke up with, when it finally dawned on me what the librarians I had dinner with last night told me. They are laying off librarians in Michigan, and BUYING LAPTOPS!

וארליק ממשיך ומציין שבעיניו עדיף לוותר על המחשבים הנישאים מאשר לוותר על הספרנים. הוא מציין ש:

Research after research after research shows that professional librarians correlate with higher student achievement.

ואכן, האמת איתו. אם אנחנו רציניים בנוגע למרכזיותו של המידע בחינוך של היום, לגישה למידע, דרך המחשב והאינטרנט, חשובה מאד. אבל לדעת איזה מידע נחוץ לנו, ומה לעשות איתו כאשר אנחנו מגיעים אליו … בשביל זה הספרן עדיין עולה על הטכנולוגיה – בגדול.

כשאתה אומר “אישי”, למה אתה מתכוון?

אחד מהבלוגרים הקבועים ב-Techlearning blog, מיגל גוילין, כותב השבוע על Personal Learning. הרעיון נשמה מאד מבטיח – הרי, הכלים שעומדים לרשות הכיתה והתלמיד היום מאשפרים עיצובה של סביבה אישית של כל תלמיד, סביבה שבה הוא או היא יכולים לרכז את החומרים שהם מגלים כדי להפיק מהם תובנות אישיות. גוילין כותב:

The excitement about the Read/Write Web is about educators waking up to the possibilities, awakening to the power of communication and collaboration in online settings.

Learning is intensely personal; it isn’t business as usual. If you don’t engage me emotionally, personally, then am I really learning? What is it that I will take away from my education, impersonal knowledge earned to achieve a credential or personal transformation of who I am as a person that will allow me to unleash my creative potential?

אין ספק, זה נשמע טוב מאד, עם הקריצה המחוייבת ליצירתיות נמצאת בכל אחד. אבל יש גבול לכמה שאפשר להשתמש בקלישאות. בשלב מסויים, צריכים להגיד משהו, ולצערי, גוילין איננו עושה זאת. במקום זה, הוא ממליץ שכל אחד ישאל שאלות כמו “כיצד הטכנולוגיה הזאת משפיעה על החיים שלי?”.

ואם אנחנו באמת רוצים לצלול לתוך הלמידה האישית? נדמה לי שאם זאת הכוונה, עלינו לשאול האם, כאשר אנחנו מעודדים את התלמידים שלנו לצאת מגבולות הכיתה ולחפש מידע אי-שם במרחבי האינטרנט, הם מצויידים עם היכולת להבחין במידע שמתאים לצרכים שלהם, האם הם מסוגלים לשמור אותו בצורה יעילה, להסביר לעצמם ולאחרים מה בו כדאי ורצוי. אולי זה ענין של דגש – יש למידה אישית שבו ה-“אישי” גובר על ה-“למידה”, מגמד אותה. בכלים כמו בלוגים יש אולי הסכנה שזה יקרה, אבל אין זה הכרחי. הסכנה הזאת ממשית אם אנחנו פשוט זורקים את התלמידים שלנו לתוך המרחב הבלוגי ומצפים שהם ידעו לשחות. התפקיד שלנו הוא ללמד אותם לשחות – להראות להם, הלכה למעשה, כיצד האישי והלמידה הולכים יחדיו.

דיון חשוב שרצוי שיתקיים גם אצלנו

קנדס שיבלי, גם בבלוג שלה, וגם דרך הבלוג של דיוויד וארליק, מעלה שאלה משמעותית ביותר. שיבלי מתייחסת (אולי צריכים להוסיף כאן “כמובן”) לאמירה בבלוג של מישהו אחר בנוגע לצורך לעודד תלמידים לא למצוא תשובות, אלא לשאול שאלות. היא מסכימה עם הקביעה הזאת, אך מוסיפה (בבלוג שלה):

I could not agree more, but only in the context of classes from about 7th grade up. What I want the Constructivist/Education 2.0 folks to address is the transition up to that point with younger students. It doesn’t suddenly happen ….

When are children too young to “produce” NEW questions and how do we lead them into this process?

אין ספק שיש כאן שאלה חשובה ביותר. הרי, אפשר להדגיש פעם אחר פעם את החשיבות של פיתוח היכולת לשאול שאלות, להתמודד עם המידע שמציף אותם ממבט של סקרנות מושכלת, אבל כלל וכלל לא ברור אם תלמידים צעירים מסוגלים להפנים את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם בעניין הזה.

קל להסכים שאין טעם להגיד שעד שהם מסוגלים לגבש דעה מגובשת ומנומקת משל עצמם, עלינו פשוט להגיד להם “ככה זה”, או “אני קבעתי שזאת עובדה”. אז מה עושים כדי להכשיר את הקרקע ליכולת שתבוא רק קצת מאוחר יותר?

דיוויד וארליק מעתיק את הדיון לבלוג שלו, וממשיך אותו. הוא מצטט את שיבלי, ואחרי שהוא מודה שאין לו נסיון עם ההוראה בגיל כיתות היסוד, מתייחס גם הוא:

I think that it is important that we try NOT to teach that “no one source is THE source”. Instead, we should simply teach that source is important. In the primary grades, it has very little to do with citations, and more to do with the conversations that are already happening. If a teacher stands in front of his class and says that the world is like this, or grocery stores are like this, then that teacher is teaching his student to assume the authority of THE source. However, if the teacher says that according to this source, this person, or this logic, the world is like this, or according to Sally Johnson, the manager of our Piggly Wiggly store, grocery stores provide this… – and that is part of every conversation, then the teacher is teaching students that the source of the information is as important as the information itself.

בשלב הזה וארליק פותח את הדיון לקוראים שלו. תוך שבוע 19 קוראים התייחסו, הרוב הגדול עם דברי טעם.

מה שמתרחש כאן איננו רק דיון סביב שאלה מאד חשובה, דיון שראוי שהוא יתקיים גם כאן, אלא גם דוגמה מאלפת של המרחב הבלוגי – מרחב שאיננו פלטפורמה יחידה, אלא דין ודברים על גבי מספר בלוגים, גם בכתיבה “ראשית” וגם בתגובות, מרחב שבו המטרה איננה לנצח בדיון, אלא לעזור לגבש תובנות עבור כולם. קוראים מוזמנים, כמובן, להתייחס. כבר כתבתי שראוי שהדיון הזה יתקיים גם אצלנו?

מי רוצה להשאר בתוך הזנב הארוך?

מושג הזנב הארוך זוכה להערכה רבה במרחב הבלוגי. הוא פותח על ידי כריס אנדרסון אשר במשך חודשים רבים כתב בלוג בו הוא תיאר את התופעה, ולבסוף פרסם ספר באותו שם. לא אתיימר לתמצת את הכל במספר משפטים, אבל בכל זאת, הרעיון הוא שהדיגיטליות מאפשרת לסחורה להיות חופשית מהתצוגה על מדפים, ושלא כמו במדפים, שרק דברים פופולריים או עם סיכוי גדול להמכר מוצגים בהם, במרחב הוירטואלי לכל דבר יש שוק קטן משלו. כך יוצא (או צריך לצאת) שהמסחר בעידן האינטרנט לא צריך להתבסס על שיווק של הלהיטים בלבד, אלא על מתן מענה מגוון הרחב ביותר של טעמים.

זה נשמע טוב, ואף (לפחות בחלקו) משכנע, אבל משום מה, כל מי שמוצא את עצמו אי-שם בתוך החלק האחרון של הזנב הארוך במקום להיות אי-שם על הגוף היותר מוכר לא מסתפק בזה ורוצה לשפר את המיקום שלו. וכך גם, כנראה, בתחומים הנידחים של הבלוגים שעוסקים בנושאים כמו שלנו כאן.

במה דברים אמורים? בימים אלה מתקיים כנס וירטואלי בשם K12 Online Conference. הכנס, כשמו הוא – כנס מקוון. כולם יכולים להשתתף, ולשמוע את השמות הגדולים שגויסו “להציג”. ואכן, מדובר בשמות גדולים – אותם שמות שמופיעים, יש להניח, בקוראי ה-RSS של כל מי שמנסה לעקוב אחר התחום הזה. אבל לא כל השמות. אחד השמות היותר מוכרים, סטיבן דואנס, לא שם. הוא אפילו כותב (לא בבלוג ה-“אישי” שלו, אלא בבלוג אחר שבו הוא מאגד ידיעות חינוכיות שבעיניו משמעותיות) על הכנס:

It features a number of educational bloggers, mostly (as the title suggests) from the K-12 sector, and mostly from the United States (and not, as one commentator wrote, “top educational bloggers from around the world”). It’s kind of like a ‘Coming of Age’, only presented as a conference. Oh hey wait, it’s the same people! Who are – according to themselves – the leading edubloggers.

אינני מכיר אל דואנס, אם כי אני מרבה לקרוא את מה שהוא כותב, ועוד יותר מה שאליו הוא מכוון את קוראיו. הוא הרי מפרסם הרבה, אבל פועל עוד יותר כמאגר ומפיץ של הטוב מהכמויות האדירות של החומרים שאותם הוא סוקר. האם מהסגנון של הכתיבה שלו כאן עלינו להבין שהוא נעלב שהוא לא הוזמן להשתתף? כך רמזו כמה מקוראיו שציינו שעבורם הכנס היה מעניין וכדאי מאד להם.

דואנס לא נשאר חייב. בבלוג האישי שלו הוא פרסם כתב הגנה ארוך ומופרט בו הוא מספר את דעתו, וכתשובה לשאלה היכן, אם לא בכנס כמו K12 Online, אפשר לשמוע כל כך הרבה אנשים שכדאי לשמוע, הוא עונה בפשטות – בבלוגים. הוא אפילו מפרסם את רשימת ה-Bloglines שלו, רשימה אדירת ממדים שבאמת נותן קול לא רק לידועים ולמפורסמים אלא גם לקטנים אשר מדווחים על נסיון היום-יומי שלהם. (וכמובן, אי אפשר לא לשאול כיצד הוא מוצא את הזמן לעבור על כל זה).

המרחב החינוכי הוא, ללא ספק, תחום שבו אפשר להרוויח כסף (אם כי, אני עדיין לא גיליתי איך), וגם לזכות לפרסום. עם זאת, ספק שהתחום של השימוש באינטרנט בתהליכי למידה הוא תחום שבו מישהו יחפש להיות כוכב. ובכל זאת, דואנס ללא ספק עושה לכולנו טובה כאשר הוא מזכיר לנו שהעבודה האמיתית של קידום התחום הזה היא עבודה משותפת של רבים, שלא מעט מהם יישארו אי-שם בחלק הכמעט לא נראה של הזנב הארוך. אולי העובדה שיש מאיתנו שרומזים לתלמידים שלנו שדרך בלוגים הם יזכו לחשיפה ציבורית רחבה היא רמז לכך שכך גם אנחנו רוצים שיקרה לנו. נשרת את המטרה שלנו טוב יותר אם נדגיש את שיתוף הפעולה הנרחב שאינו מצמיח כוכבים, אלא מגדיל ומרחיב את הידע של כולנו.

מבט אישי על המצב בארץ

על פי רוב המאמרונים שלי בבלוג הזה הם הגיגים אישיים על האמירות השונות בתחום האינטרנט בחינוך של אחרים. (זאת אומרת, במילים פשוטות יותר, שיש כאן הרבה יותר תגובה מאשר מעשה.) מדי פעם אני מדווח על דברים הקשורים ישירות לנסיון שלי, וכך הפעם.

בשבועות האחרונים היו לי שלושה מפגשים עם הרכבים שונים של מורים ומפקחים בנושא הכלים החדשים שמעסיקים את הבלוגים הרבים אותם אני (בין היתר) סוקר כאן. כבר ציינתי בעבר שבעיות העברות יוצרת פיגור בין הנעשה כאן לבין הנעשה בעולם דובר האנגלית. פשוט, אותם כלים שלאחרים גישה קלה וחינמית אליהם אינם זמינים לנו, או אינם נמצאים על פלטפורמות שהן מתאימות לשימוש נרחב בחינוך. עם זאת, חשבתי שהשטח יותר מודע למה שקיים.

במה דברים אמורים? בפגישות האלו, שאורכן בערך שעה וחצי, אני מנסה להראות כיצד הווב של היום שונה מזה שהכרנו רק לפני שנים אחדות. אני מראה mashups המאפשרים ייצוג של מיזוג של מידע ממאגרים נפרדים. אני חושף שורה ארוכה של כלים, כאשר חלק מהם הם הכלים ה-“פשוטים” של גוגל כמו הכלי לסימניות או “היסטוריית החיפוש” האישי. ואני מראה כיצד הלוח של גוגל מאפשר לנו לייבא לוחות של אחרים.

לא הכל גוגל. אני מראה כיצד אני משתמש ב-Bloglines כדי לעקוב אחר הבלוגים הרבים שמעניינים אותי. באופן טבעי, זה מוביל אותי להתייחסות נרחבת ל-RSS.

אולי יש כאן מידה לא קטנה של התממות מצידי (הרי מביאים אותי להציג את הכלים האלה, ואם כך, סביר להניח שהם לא כל כך מוכרים) אבל לא ציפיתי לכך שהרוב הגדול של הקהל שלי אינו עוקב אחר בלוגים בכלל, וכמעט איננו יודע מה זה RSS. עם זאת, ההתלהבות מאד גדולה, השאלות של כיצד כלים כאלה יכולים להשתלב בחינוך טובות ומחושבות, ויש רצון להתנסות. אז אמנם חשבתי שהשטח מודע יותר למתרחש, לשפע של כלים הצצים היום, אבל אפילו אם הוא פחות מודע, ההתעניינות והרצון לפעול אמיתיים מאד. וזה רק מחריף את הצורך בכלים שעובדים כמו שצריך בעברית.

הגודל לא קובע – על מרכזיותו של ה-RSS בלמידה

באתר blogs for learning היוצא מהסטייט אוניברסיטי של מישיגן, דיוויד פרי, מהסטייט אוניברסיטי של אלבני, פרסם לפני זמן קצר מאמר מעניין, ואף חשוב, מאד, עם השם הארוך: The Technology of Reading and Writing in the Digital Space: Why RSS is crucial for a Blogging Classroom. המוקד של פרי הוא הכתיבה בהשכלה הגבוהה, אבל הם קשורים מאד גם לחינוך של K12ולתהליכי חקר. פרי הוא בין המעטים שקראתי המציינים עובדה שאליה, לעתים קרובות, מעדיפים לא להתייחס: :

One of the most significant concerns about using blogs in the classroom is that students often feel as if they are doing the same writing, just placing it on the web.

זאת אומרת, אנחנו אולי מעודדים כתיבה, ומסבירים שבאמצעות בלוג “כל העולם” יכול לקרוא את מה שהתלמידים כותבים, אבל בעצם, מדובר בכתיבה שבחלקה הגדול היא העתקה מכתב יד לתמלילן, ואז הדבקה לתוך בלוג. פרי מוסיף: :

If one simply transfers the “book-way” of writing onto the digital space, students have learned little that they could not have gained from more traditional writing assignments.

הוא גם מדגיש שחשוב שתלמידים יידעו לנבט את דרכם, באופן מודע וביקורתי, בתוך הסביבה הדיגיטלית. זאת ועוד: הוא מציין שהכתיבה לסביבה הדיגיטלית מחייבת התייחסות למקורות רבים, עד כדי הצנעת הכותב היודע כל, לטובת השתתפות בקהילה של כותבים וחושבים.

אבל פרי אינני מתייחס רק לכתיבה, אלא לאמצעים שבהם תלמידים נחשפים למקורות טובים. כאן נכנס ה-RSS ככלי המאפשר הבאת פרטי מידע אלינו. פרי עוד מדגיש את החשיבות של ה-RSS בשיתוף פעולה בין לומדים – היכולת לתייג מה שכתוב כך שאנחנו, ואחרים, נוכל למצוא דברים שהם רלוונטיים לצרכים שלנו. אין זה מאמר שמחדש באופן משמעותי, אבל הוא מציג גישה חינוכית בריאה מאד. במקום התלהבות מכל דבר שיש לו ריח של Web 2.0, הוא מתאר באופן בהיר ומפורט כיצד כלי כזה יכול לשרת את הלמידה.

תלוי מי מדבר?

בימים האחרונים גוגל חשף מערכת חדשה: Google for Educators. וכמו בכל דבר של גוגל, הפרסום גרר תגובות רבות, או לפחות אצל בלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך. רוב מי שהגיב ליוזמה הזאת ביקש לברך, אבל בכל זאת מצא את עצמו מגרד בראש ושואל האם, מעבר לנסיון לזכות בנקודות זכות פרסומיות, יש כאן תוכן של ממש. לצערי, אני צריך להוסיף את קולי לקבוצה הזאת. אין זה אומר שבמחרב החינוכי אין לשימוש בכלים של גוגל (וכמובן גלים של חברות אחרות) פוטנציאל אדיר. אבל מהצצה ראשונה במערכת של Google For Educators קשה לא לקבל את הרושם שמה שיש כאן הוא לא יותר מהמובן מאליו.

הכוונות הן, כמובן, טובות: :

Google recognizes the central role that teachers play in breaking down the barriers between people and information, and we support educators who work each day to empower their students and expand the frontiers of human knowledge. This website is one of the ways we’re working to bolster that support and explore how Google and educators can work together.

אבל מה יש כאן? בסך הכל, תיאורים כלליים ביותר של הכלים השונים של גוגל, יחד עם רמזים (לפעמים אפילו רק בקושי רמזים) על כיצד אפשר להשתמש בכלים האלה בכיתה. על פי רוב, אחרי שקוראים את ההצעות לשימוש בכיתה מורה עשוי להגיד לעצמו “נו, באמת, ידעתי את זה קודם. בשביל זה קראתי אל הדף?”. ובעצם, זאת בדיוק הבעיה. נדמה שיש רצון טוב, אבל מעט מאד להציע. אולי בגלל זה גוגל מזמין מורים לדווח על כיצד הם משתמשים בכלים בכיתות שלהם.

יש משהו קצת מוזר במבצע (הפרסומי?) הזה של גוגל. אני מניח שלא מעט עובדים בגוגל שמקדישים חלק מיום העבודה שלהם לעיון בבלוגים בנושא של אינטרנט וחינוך. דווקא מהצצה די חפוזה בבלוגים כאלה, אפשר לקבל רעיונות רבים לשימוש מרשים יותר בכלים של גוגל. אבל נדמה שאפילו את זה לא נעשה בגוגל.

אבל אם כבר ציינתי שאפשר ללמוד יותר על שילובם של כלים של גוגל בכיתה מבלוגים רבים שמתפרסמים, צריך גם להודות שלעתים קרובות אותם בלוגים מלאים, גם הם, בלא יותר מאשר אותן סיסמאות ריקות שגוגל אימץ כאן. אפשר לקוות שהמרחב הזה שנפתח בגוגל עוד יגדל וישתפר. בינתיים, לא מזיק גם להטיח קצת ביקורת כלפי יוזמה לא כל כך מבושלת. עם זאת, צריכים אולי גם לשאול למה, כאשר בלוגרים משמיעים סיסמאות ריקות מתוכן זה מותר, ואילו כאשר בגוגל עושים זאת זה פסול.

רגע! האם זה בכלל מציאותי?

מי שמרבה לקרוא בבלוגים בתחום של השימוש באינטרנט בתהליך הלמידה עשוי לקבל את הרושם שבעתיד הלא כל כך רחוק כולם – מבוגרים וילדים, מורים ותלמידים – יכתבו לבלוגים האישיים שלהם. יש שרומזים שזה דבר רצוי, ויש שטוענים (בשימחה) שזה הכיוון שבו העולם צועד. למען האמת, כאשר קוראים נתונים על כך של-MySpace יש מעל 100 מיליון משתמשים (נכון לאוגוסט, 2006), די קל לקבל את הרושם הזה. לאור זה, מאמר חדש של ג’ייקוב נילסון, במדור Alertbox באתר הוותיק שלו, useit.com, עוזר מאד לראות את הדברים בקצת יותר פרופורציות. נילסון מוסר לנו ש:

In most online communities, 90% of users are lurkers who never contribute, 9% of users contribute a little, and 1% of users account for almost all the action.

נילסון עוד מוסר לנו שבעולם הבלוגים המצב אפילו עוד יותר בלתי-מאוזן. שם, לפי דבריו, היחס הוא 0.1% – 5% – 95%.

נילסון איננו עוסק בחינוך או בלמידה. מבחינתו, הנתונים האלה פשוט מראים שקשה מאד לבנות אתר מצליח שמתבסס על הציפייה להשתתפות של המשתמשים. אבל בכל זאת, ממבט ראייה של החינוך, קשה לא להרהר על נתונים כאלה. נדמה לי שמתבקשת מהם מסקנה די ברורה: קשה מאד לצפות שאחוזים משמעותיים של תלמידים יתחילו לכתוב לבלוגים. סביר להניח שכמו ב-MySpace, שבו חלק לא קטן מהחשבונות שנפתחו נשארים רדומים מפני שהאנשים שפתחו אותם איבדו עניין ושכחו מהם, כך גם עם בלוגים אישיים (בתוך, וגם מחוץ, לסביבה החינוכית) שנפתחו תוך כדי התלהבות, וזמן קצר אחרי-כן ננטשו.

אם כך המצב, האם כל הרעש סביבם מוצדק? נדמה לי שהתשובה היא גם “כן” וגם “לא”. מהפכה גדולה בחינוך לא תהיה, אבל באופן כללי אנשי חינוך נוטים להיות אנשי ספר ומושכי עט יותר מאוכלוסיות אחרות, ויש להם אינטרס לעודד את הכתיבה באופן כללי, ואת הכתיבה הרפלקטיבית בפרט. אז הפוטנציאל של הבלוגים בחינוך אכן אדיר, אבל הציפייה מהם עוד יותר גדול … אפילו מוגזם.

אגב, צריכים לציין כאן עוד דבר אחד. היחסים שנילסון מציין אינם ייחודיים לסביבות מתוקשבות. ההפך הוא אולי נכון: יותר אנשים תורמים לקהילות מתוקשבות מאשר למדורי מכתבים למערכת בעיתונות המודפסת, ואם הבלוגים מביאים אפילו לקצת יותר התכתבות ותקשורות חיובית בין תלמידים במקום סתם הגשת עבודה ישירות למורה, אז גם זה משהו.

לא על התקשוב לבדו

חוברת חדשה של ה-Educause Learning Initiative בשם Ensuring the Net Generation is Net Savvy פותחת בקביעת עובדה חשובה מאד. בתקציר של החוברת, המתפרסת על 19 עמודים מודפסים ומכילה מעל 60 מראי מקומות, כותבים:

Although the current generation of students may have never known life without the Internet, they are not necessarily “net savvy.”

יש כאן קביעה מאד חשובה, קביעה שלעתים קרובות מדי הולכת לאיבוד בלהט הרדיפה אחרי כלים חדשים. לאור זה, הופעת החוברת הזאת בהחלט מבורכת. אבל קשה למי שצולל לתוך דפיה לא לקבל תחושה של דיז’ה וו. למרות שהחוברת מקנה קריאה מאד מעניינת, קשה למצוא בה שום דבר שלא נכתב לפני עשור. נוצר מצב שבו כלים חדשים מופיעים בקצב מסחרר, ועוד ועוד אנשים משתמשים בהם יותר ויותר, ומגיל יותר ויותר צעיר. אבל מעבר להדגיש, שוב ושוב, את הצורך ברכישת מיומנויות מורכבות של טיפול במידע, אין כל כך מה להגיד.

לאור זה מעניין לציין שאחד מוותיקי התחום הזה, ג’יימי מקנזי, פירסם החודש מאמר חדש. אבל גם כאן, למרות השם הנפלא של המאמר – Managing the Poverty of Abundance – מתקבל הרושם שמקנזי חוזר על עצמו. אין זה אומר שאין הוא מעלה נקודות חשובות ביותר, אפילו אמיתית נצחיות. אבל קשה לא לקבל את הרושם שאנחנו דורכים במקום. והמצב הולך ומחמיר מפני שהכלים שעומדים לרשותנו כל כך נפוצים וכל כך קלים (לכאורה) לשימוש.