קטגוריה: Uncategorized

בימים האחרונים גוגל חשף מערכת חדשה: Google for Educators. וכמו בכל דבר של גוגל, הפרסום גרר תגובות רבות, או לפחות אצל בלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך. רוב מי שהגיב ליוזמה הזאת ביקש לברך, אבל בכל זאת מצא את עצמו מגרד בראש ושואל האם, מעבר לנסיון לזכות בנקודות זכות פרסומיות, יש כאן תוכן של ממש. לצערי, אני צריך להוסיף את קולי לקבוצה הזאת. אין זה אומר שבמחרב החינוכי אין לשימוש בכלים של גוגל (וכמובן גלים של חברות אחרות) פוטנציאל אדיר. אבל מהצצה ראשונה במערכת של Google For Educators קשה לא לקבל את הרושם שמה שיש כאן הוא לא יותר מהמובן מאליו.

הכוונות הן, כמובן, טובות: :

אבל מה יש כאן? בסך הכל, תיאורים כלליים ביותר של הכלים השונים של גוגל, יחד עם רמזים (לפעמים אפילו רק בקושי רמזים) על כיצד אפשר להשתמש בכלים האלה בכיתה. על פי רוב, אחרי שקוראים את ההצעות לשימוש בכיתה מורה עשוי להגיד לעצמו "נו, באמת, ידעתי את זה קודם. בשביל זה קראתי אל הדף?". ובעצם, זאת בדיוק הבעיה. נדמה שיש רצון טוב, אבל מעט מאד להציע. אולי בגלל זה גוגל מזמין מורים לדווח על כיצד הם משתמשים בכלים בכיתות שלהם.

יש משהו קצת מוזר במבצע (הפרסומי?) הזה של גוגל. אני מניח שלא מעט עובדים בגוגל שמקדישים חלק מיום העבודה שלהם לעיון בבלוגים בנושא של אינטרנט וחינוך. דווקא מהצצה די חפוזה בבלוגים כאלה, אפשר לקבל רעיונות רבים לשימוש מרשים יותר בכלים של גוגל. אבל נדמה שאפילו את זה לא נעשה בגוגל.

אבל אם כבר ציינתי שאפשר ללמוד יותר על שילובם של כלים של גוגל בכיתה מבלוגים רבים שמתפרסמים, צריך גם להודות שלעתים קרובות אותם בלוגים מלאים, גם הם, בלא יותר מאשר אותן סיסמאות ריקות שגוגל אימץ כאן. אפשר לקוות שהמרחב הזה שנפתח בגוגל עוד יגדל וישתפר. בינתיים, לא מזיק גם להטיח קצת ביקורת כלפי יוזמה לא כל כך מבושלת. עם זאת, צריכים אולי גם לשאול למה, כאשר בלוגרים משמיעים סיסמאות ריקות מתוכן זה מותר, ואילו כאשר בגוגל עושים זאת זה פסול.

מי שמרבה לקרוא בבלוגים בתחום של השימוש באינטרנט בתהליך הלמידה עשוי לקבל את הרושם שבעתיד הלא כל כך רחוק כולם – מבוגרים וילדים, מורים ותלמידים – יכתבו לבלוגים האישיים שלהם. יש שרומזים שזה דבר רצוי, ויש שטוענים (בשימחה) שזה הכיוון שבו העולם צועד. למען האמת, כאשר קוראים נתונים על כך של-MySpace יש מעל 100 מיליון משתמשים (נכון לאוגוסט, 2006), די קל לקבל את הרושם הזה. לאור זה, מאמר חדש של ג'ייקוב נילסון, במדור Alertbox באתר הוותיק שלו, useit.com, עוזר מאד לראות את הדברים בקצת יותר פרופורציות. נילסון מוסר לנו ש:

נילסון עוד מוסר לנו שבעולם הבלוגים המצב אפילו עוד יותר בלתי-מאוזן. שם, לפי דבריו, היחס הוא 0.1% – 5% – 95%.

נילסון איננו עוסק בחינוך או בלמידה. מבחינתו, הנתונים האלה פשוט מראים שקשה מאד לבנות אתר מצליח שמתבסס על הציפייה להשתתפות של המשתמשים. אבל בכל זאת, ממבט ראייה של החינוך, קשה לא להרהר על נתונים כאלה. נדמה לי שמתבקשת מהם מסקנה די ברורה: קשה מאד לצפות שאחוזים משמעותיים של תלמידים יתחילו לכתוב לבלוגים. סביר להניח שכמו ב-MySpace, שבו חלק לא קטן מהחשבונות שנפתחו נשארים רדומים מפני שהאנשים שפתחו אותם איבדו עניין ושכחו מהם, כך גם עם בלוגים אישיים (בתוך, וגם מחוץ, לסביבה החינוכית) שנפתחו תוך כדי התלהבות, וזמן קצר אחרי-כן ננטשו.

אם כך המצב, האם כל הרעש סביבם מוצדק? נדמה לי שהתשובה היא גם "כן" וגם "לא". מהפכה גדולה בחינוך לא תהיה, אבל באופן כללי אנשי חינוך נוטים להיות אנשי ספר ומושכי עט יותר מאוכלוסיות אחרות, ויש להם אינטרס לעודד את הכתיבה באופן כללי, ואת הכתיבה הרפלקטיבית בפרט. אז הפוטנציאל של הבלוגים בחינוך אכן אדיר, אבל הציפייה מהם עוד יותר גדול … אפילו מוגזם.

אגב, צריכים לציין כאן עוד דבר אחד. היחסים שנילסון מציין אינם ייחודיים לסביבות מתוקשבות. ההפך הוא אולי נכון: יותר אנשים תורמים לקהילות מתוקשבות מאשר למדורי מכתבים למערכת בעיתונות המודפסת, ואם הבלוגים מביאים אפילו לקצת יותר התכתבות ותקשורות חיובית בין תלמידים במקום סתם הגשת עבודה ישירות למורה, אז גם זה משהו.

חוברת חדשה של ה-Educause Learning Initiative בשם Ensuring the Net Generation is Net Savvy פותחת בקביעת עובדה חשובה מאד. בתקציר של החוברת, המתפרסת על 19 עמודים מודפסים ומכילה מעל 60 מראי מקומות, כותבים:

יש כאן קביעה מאד חשובה, קביעה שלעתים קרובות מדי הולכת לאיבוד בלהט הרדיפה אחרי כלים חדשים. לאור זה, הופעת החוברת הזאת בהחלט מבורכת. אבל קשה למי שצולל לתוך דפיה לא לקבל תחושה של דיז'ה וו. למרות שהחוברת מקנה קריאה מאד מעניינת, קשה למצוא בה שום דבר שלא נכתב לפני עשור. נוצר מצב שבו כלים חדשים מופיעים בקצב מסחרר, ועוד ועוד אנשים משתמשים בהם יותר ויותר, ומגיל יותר ויותר צעיר. אבל מעבר להדגיש, שוב ושוב, את הצורך ברכישת מיומנויות מורכבות של טיפול במידע, אין כל כך מה להגיד.

לאור זה מעניין לציין שאחד מוותיקי התחום הזה, ג'יימי מקנזי, פירסם החודש מאמר חדש. אבל גם כאן, למרות השם הנפלא של המאמר – Managing the Poverty of Abundance – מתקבל הרושם שמקנזי חוזר על עצמו. אין זה אומר שאין הוא מעלה נקודות חשובות ביותר, אפילו אמיתית נצחיות. אבל קשה לא לקבל את הרושם שאנחנו דורכים במקום. והמצב הולך ומחמיר מפני שהכלים שעומדים לרשותנו כל כך נפוצים וכל כך קלים (לכאורה) לשימוש.

משום מה קורא ה-RSS שלי יחסית שקט בימים האחרונים, וזה מקנה לי את האפשרות להביט אחורה ולהתייחס למספר כתבות שסימנתי כראויים להתייחסות, אך בלחץ החדש יותר נדחפו לתחתית הערימה.

הרולד ג'ארש, שאל הבלוג שלו הגעתי דרך ויל ריצ'רדסון, כותב על "Small schools, loosely joined", עם רמז ברור לספר הקלאסי של דייוויד ויינברגר, "Small Pieces, Loosely Joined". לדעתו של ג'ארש, התקשוב מאפשר לנו לחזור למבנה המסורתי של בית הספר של חדר אחד, מודל שהיה נפוץ (לפחות בצפון אמריקה) לפני מה שהוא מכנה "בית הספר התעשייתי". ג'ארש מזהה מספר יתרונות של בית הספר הקטן, ומציין שהיום, באמצעות התקשורת האינטרנטית, ניתן לחדש אותו. זאת ועוד, באמצעות התקשוב בית הספר כזה יוכל לשתף פעולה עם בתי ספר קטנים אחרים, ולהרחיב את מעגל הלמידה.

אין ספק שיש משהו קוסם בתיאורים של ג'ארש, ושל המגיבים למאמרון שלו. ובכל זאת, אינני יודע אילו ספרי היסטוריה על החינוך מצדדי התפיסה הזאת קוראים. אמנם כמה מהמגיבים מציינים שהם למדו בסביבות כמו אלה שג'ארש מתאר, אבל נדמה לי שיש כאן געגעוים למשהו שמעולם לא היה, יותר מאשר תיאור מציאותי. האם באמת נדמה להם שבית הספר של חדר אחד פעל כזרז של מחשבה עצמאית ויצירתיות? האם הוא עודד מחשבה עצמאית? ספק שכך באמת היה.

ובכל זאת, יש כאן משהו חיובי בגישה של ג'ארש. לעתים קרובות מדי אנחנו קוראים על כיצד התקשוב ישנה את פני החינוך. מוסרים לנו כיצד התקשוב מבשר על בואו של עידן של סקרנות בלתי-מוגבלת אצל התלמידים ותקופה שבה הגישה החופשית למידע שתביא להרחבה מתמדת של הדעת. נדמה לי שבדבריו של ג'ארש נמצאת האמירה שהתקשוב אינו מספיק, אלא שצריכים גם לראות כיצד הוא משתלב לתוך סביבה חינוכית רחבה יותר. לטעמי, הסביבה שג'ארש מתאר, למרות שהוא קוסם, פשטני למדי. אבל עצם המחשבה על סביבה חינוכית אחרת, בה התקשוב לא רק משרת ציונים גבוהים יותר, אלא מגויס לשם עידוד למידה אמיתית, מבורכת.

היבט מרכזי של האופי של בלוגים הוא המעבר החופשי של מידע ממקום למקום, מבלוגר לבלוגר, ממקור שאומר "היי, זה מעניין", לקורא שאומר "זה מדליק נורה אצלי". הציניקנים (ולא פעם אני ביניהם) יגידו שבעצם, בלוגים עוסקים אף ורק בהעברת ידיעות ממקום למקום, ללא ערך מוסף שהיה מעשיר את הקוראים, או מצדיק את כל ההעברות האלו. אבל הציניות הזאת (כמובן) לא תמיד מוצדקת. איאן מקינטוש משוכנע שהוא ניזון מאחרים, ולכן הוא רוצה לאפשר לאנשים נוספים להרוויח באותה מידה. בהודעה בבלוג שלו הוא כותב:

וממחשבה, למעשה. מקינטוש העלה לבלוג שלו את קבצי המידע לקורא ה-RSS שלו, כך שאנחנו, הקוראים, יכולים לייבא את הקבוץ לתוך קוראי ה-RSS שלנו וכך להיות מנויים על אותם הבלוגים שהוא מנוי. מדובר, לדעתי, במעשה שהוא בהחלט ראוי, מעשה המשקף מציאות חדשה של שיתוף פעולה על רמה גבוהה ופתוחה. מקינטוש מודע לכך. הוא מציין:

במילים אחרות, מקינטוש שואל את עצמו אם כדאי לו לפתוח לאחרים את המקורות שלו, היות ואם הוא עושה את זה, לא ברור אם מי שהיום קורא את הבלוג שלו יצטרך לעשות זאת. הרי, במקום לבוא אליו, נוכל ללכת ישירות לבלוגים שממנו מקינטוש ניזון.

אין לו, כמובן, ממה לחשוש. אנחנו קוראים את הבלוג שלו לא רק מפני שהוא מצטט מאחרים שאותם כדאי לנו לקרוא, אלא גם מפני שהוא מוסיף משהו, מפרש, מרחיב. אם הוא לא היה עושה את זה, אנחנו, הקוראים, היינו מזמן מוצאים מקורות טובים יותר. אבל ברובד אחר, נדמה לי שיש פספוס די משמעותי ב-"פתיחות" של מקינטוש. בבלוג שלו, כמו ברוב הבלוגים שכדאי לעיין בהם, כבר מופיעה רשימה של בלוגים שהוא קורא (גם לי יש – רשימה שמשתנה ומתפתחת כל הזמן). אישית, רשימת הבלוגים שאחריהם אני עוקב בקורא ה-RSS שלי כבר ארוכה מספיק כך שאני בקושי מגיע לכולם, ובכל זאת אני ממשיך להוסיף דברים חדשים. אין לי צורך (או זמן) גם ברשימה של מקינטוש. חלק מהמקורות שלו הם כבר מקורות שאליהם אני מגיע, וחלק – אני שמח לאמץ אותו כמורה דרך שאומר לי מתי כדאי להגיע אליהם, מתי יש בהם משהו מעניין. מה שבאמת מרתק בבלוגוספיר הוא לא שכולנו קוראים את אותו הדבר, אלא שאנחנו מלקטים ממקורות שונים ומביאים את כל הבליל הזה למאגר משותף שממנו כולם יכולים לאכול לפי הטעם האישי של כל אחד.

עצם העובדה שאנחנו מאמנים את התלמידים שלנו בכתיבת טקסטים חדשים (כולל טקסטים "מוסמכים" כגון ספר לימוד, או ערך באנציקלופדיה – אם בימינו בכלל עוד קיים דבר כזה) איננו אומר שהתלמידים האלה יכולים לעשות זאת באופן מוצלח. בתחום הזה יש מידה לא קטנה של אמונה עיוורת הגובלת באחיזת עיניים. הרי פעם אחר פעם אנחנו קוראים שמספיק לתת כלים כמו בלוגים וויקיים בידיהם של התלמידים כדי שהם יפיקו פנינים של כתיבה ושל מידע. טוב עושה טרי פרידמן (אשר שוב ושוב מתגלה כאדם בעל ראייה מפוקחת בעניינים האלה) שהוא מעורר ספקות בענין הזה.

במאמרון חדש ב-TechLearningBlog, פרידמן מתעמת עם דיוויד וארליק אשר בעקבות מאמר של כריס אנדרסון בענין "הזנב הארוך" בתעשיית המוסיקה, מנסה לתאר לעצמו כיצד אותה תופעה יכולה להשפיע על החינוך. וארליך מסיים ש:

בעיני פרידמן (וכמובן גם בעיני) זה נראה פשוט, אם לא פשטני, מדי. קודם כל, קיומם של ספרי לימוד מוסמכים מעולם לא מנע ממורים טובים לעורר שאלות בנוגע למהימנות המידע שבספרים האלה אצל התלמידים שלהם. אפשר אפילו לקבוע שמורה שלא עשה את זה לא מילא את תפקידו כראוי. ולכן, אין סיבה לחשוב שפתיחת מלאכת כתיבת ספרי הלימוד לכל מי שחפץ לעשות את זה צריכה לשנות את הדגשים החינוכיים שלנו. אבל פרידמן ממשיך, ומציין שהעובדה שכל אחד יוכל לכתוב את ספר הלימוד שלו איננו ערובה למהימנות או לאמינות, ואף יוצר בעיות בנוגע לאמות המידה של הערכת הטקסטים האלה.

כל הנושא הזה הוא בעצם תת-סעיף של מה שאפשר לכנות "הדמוקרטיזציה של המידע". אין ספק שהרעיון הזה קוסם מאד, אבל חשוב מאד שלא נתבלבל בין פיתוח כישורי חשיבה ביקורתיים לבין היכולת של כל אחד, בעצם היותו אזרח, להכין טקסט מהימן ושימושי. פרידמן מסיים את המאמרון שלו:

ואם כל הרצון לאמץ כלים שמאפשרים פרסום פומבי ומהיר, וכך לאפשר לתלמידים שלנו להתנסות בעולם המידע לא רק מהצד של הצרכן אלא גם של היצרן, צריכים להסכים עם פרידמן שהעסק קצת יותר מורכב מאשר הדרך שבה וארליק מציג אותו.

טרי פרידמן, שכיכב כאן לפני כחודש עם מאמרון חשוב מאד על החשיבות של הפדגוגיה בעידן הטכנולוגי, עושה זאת שוב. ב-Asking the Right Questions הוא איננו בז לחשיבות של הבלוגים וכלים דומים (ההפך, הוא בחזית ההטמעה של אלה), אבל הוא טוען שאי אפשר לאמץ את השימוש בכלים כאלה ולצפות להישגים בלי להכיר את הסביבה הלימודית שלתוכה הבלוג נכנס:

לפי פרידמן (אם כי, כמובן, לא רק לפיו), לאקלים הבית ספרי השפעה גדולה על הסיכוי של פרויקטים מהסוג הזה להצליח:

ולא רק מדובר בסביבה שבה התלמידים אינם רגילים להביע את עצמם. כדאי להוסיף לרשימה בית הספר שבו המורים אינם מכירים את הכלים בצורה מספקת, העדר של הדרכה או של עידוד, ואולי עוד יותר חשוב, תרבות של למידה שיוצרת מרחב לחקר, להתלבטות, להתנסות. בסביבה שבה פותחים בלוגים ואומרים לתלמידים "לכו לכתוב" במקום ללוות אותם מקרוב, מבלי להנחות אותם בתהליכי למידה מידעניים, מבלי לעודד לימוד משותף מתמשך, הסיכוי להצלחה קטן מאד.

אינני יודע כיצד אחרים מזינים את הבלוגים שלהם, אבל חלק גדול מהחומרים שנעשים למאמרונים שאני מעלה כאן צומחים מרעיונות ותגובות לדברים שאני קורא בבלוגים אחרים. והיות וכך הדבר, עדות ברורה מאד לכך שיש לי בעיה עם הבלוג היא העובדה שתוך כדי קריאה מסודרת של המאמרונים שאחריהם אני עוקב בבלוגים ברשמית הבלוגים שלי ב-Bloglines, מאמרונים חדשים מופיעים ברשימה עוד לפני שאני מגיע לסופה. נחוצה, כנראה, תגובה מהירה יותר. אבל אני גדלתי בתקופה קצת אחרת, וכאשר אני מגיב בכתיבה אני מנסה להרהר קצת יותר לעומק, לחשוב פעמיים על מה שאני רוצה לכתוב. וכך יוצא שהרשימה של המאמרונים שעליהם אני רוצה להגיב, שמהם אני רוצה לפתח מחשבה, הולכת ונעשית ארוכה יותר ויותר, עד שגורם לשיתוק מסויים. פשוט, כבר אין לי שום סיכוי להדביק את הקצב.

האם אחרים נתקלים באותה בעיה? אנדי קרווין, בלוגר שאת הגיגיו אני מרבה לקרוא, כתב, לאחרונה, על בעיה דומה. אבל במקרה שלו, זה קרה בגלל בעיה טכנית, ולי אין תירוץ כזה. תשובה אחת היא, כמובן, שדי הרבה ממה שכותבים הוא מחזור של דבריהם של אחרים (ובמקרה האפילו פחות טוב, של עצמם), אבל אין זה ממש הוגן. הרי אין ספק שהדברים חוזרים על עצמם די הרבה, אבל יש גם התייחסויות מאירות עיניים, מחשבות מקוריות, ורעיונות שמזמינים תגובה מנומקת, ואינני עומד בהבטחה לעצמי אם אינני מביא את אלה לשני הקוראים הנאמנים שלי.

יש פתרונות למצב הזה. יש בלוגרים שמאטים את הקצב וכותבים הרבה פחות. יש שמקצרים את ההודעות שלהם עד שהם לא יותר בדיווחים טלגרפיים. דווקא אני תקווה שהפתרון שלי יבוא מכיוון קצת אחר. יש מספר נסיונות שעשויים להתרחש במשך שנת הלימודים כאן בארץ. אני מקווה שיהיה לי מה לדווח על אלה, ובדרך דרך הזאת אוכל להסב את המוקד של הבלוג הזה לבחינתן של התנסויות אמיתיות שמהם כולנו נוכל ללמוד.

ביניים, עם כל הרצון, קשה להתמיד.

דיוויד וורליק מצא קצת זמן לרפלקציה, או לפחות להביט אחורה ולבחון את המצב של היום לאור העבר. שני מאמרונים שלו (מאותו היום, לא פחות!), מעוררים שאלות חשובות בנוגע לשילוב טכנולוגיות בתהליך הלמידה, ושניהם ראויים לאזכור. במאמרון אחד (The more things change, the more they stay the same), וורליק מתייחס לאמירה של בלוגר אחר שהוא מקבל את הרושם שמורים רבים מסוגלים להשתמש במחשב לצורך ניהול הכיתה ורישום ציונים, אך אינם מבינים כלל וכלל כיצד להעזר במחשב כדי ללמד (להגיש חומרים לתלמידים). וורליך מציין שבעצם, לרוב המורים אין תחושה שב-"הגשת חומרים" משהו חסר, ולכן הצורך בשינוי איננו בוער אצלם. הוא מציין:

וזה מביא את וורליך למסקנה חשובה מאד. שילוב משמעותי של האינטרנט וכלים כמו בלוגים לתוך תהליך הלמידה יתרחש כאשר המורים:

זאת אומרת, כל עוד משתמשים בכלים חדשים לעשות את הדברים הישנים שהמורים כבר יודעים לעשות, לא רק התלמידים, אלא גם המורים, יבינו שזה לא שווה ההשקעה.

אם במאמרון הראשון של וורליך הוא מזכיר לנו שהטכנולוגיות החדשות יצליחו להשתלב בעבודת המורים כאשר אלה יבינו שהדגשים בחינוך חייבים להשתנות, במאמרון השני, (Reintroducing Discussion Boards), הוא מזכיר לנו שכבר זמן רב יש לנו טכנולוגיות שיכולות לעשות המון:

במידה רבה ניתן להסכים איתו. אם אנחנו רוצים לעודד קשר בין תלמידים ובין מורים, למה עזבנו את קבוצות הדיון לטובת משהו חדש כמו הבלוג? לא פעם אפשר לקבל את הרושם שבין המהללים של הבלוגים יש מורים שבכלל לא הכירו את הפורומים ואינם מבינים שעוד לפני הבלוג עמדו לרשותנו כלים נהדרים. אבל אולי יש בכל זאת יתרון מסויים בבלוג, אפילו אם אותו יתרון הוא איננו מובן מאליו. נכון, הבלוג מתמקד יותר בלומד היחיד מאשר בקהילה של לומדים, אבל רק למראית עין. במרחב הלימודי הבלוג לא צריך להשאר נחלתו של היחיד. הוא צריך להפך לתשתית שממנו היחיד יוצא להרפתקה של למידה, ואליה הוא חוזר. קבוצה של תלמידים, כל אחד עם הבלוג שלו, מסוגלת ליצור קהילה של לומדים. אכן זה נשמע טוב, אם כי יותר מדי פעמים יש חזון ואין מעשה. ובכל זאת, אם נזכור שהפדגוגיה היא שנותנת את הטעם לטכנולוגיה, אולי נהיה עדים לשינויים של ממש.

לא פעם הבעתי את החשש שגודלה היחסית קטן של קהילת העוסקים באינטרנט בחינוך בישראל, והעובדה שכמעט כולם מכירים זה את זה, מעמידים בסימן שאלה הכדאיות של פתיחת בלוגים בנושא (כולל בלוג זה). במרחב עצום כמו העולם של דוברי אנגלית, בלוגים הם דרך נהדרת לעודד חשיבה משותפת. לא ברור שכך הדבר גם אצלנו. ובכל זאת, יש טעם לנסות, ולשמחתי יש אחרים שאכן מנסים. שרון גרינברג משולב בעשייה של האינטרנט בחינוך ממש מההתחלה, ובבלוג שלו הוא מתייחס לשאלות דומות לאלו שעולות כאן.

במאמרון מתחילת החודש שרון מדווח על כנס "העיר" לחינוך. הוא מביא מדבריו של גבי סלומון הגורס שפעם אחר פעם אנחנו נעמדים מול העובדה שהמחשב איננו מחולל את השינוי בחינוך שלו ייחלנו. (שרון גם מביא קישור לראיון עם סלומון, בו הוא מרחיב על הטענות שלו.)

לא אני זה שייכנס לויכוח עם גבי סלומון – לא רק מפני שהוא חד לשון וחריף מחשבה, אלא גם מפני שהוא בעל שורה מרשימה ביותר של קבלות בשדה החינוך. אבל בכל זאת, מותר לציין שכאן הוא פורץ לדלת פתוחה. מההכרות הקרובה שלי עם הרבה מהעוסקים בשילוב המחשב והאינטרנט בתהליך הלמידה אני יכול לקבוע שמעטים מאד חושבים שדי להזרים מחשבים לתוך בתי הספר כדי שנראה הישגים. זאת ועוד, רבים מאלה שפועלים בתחום משוכנעים שהלמידה משולבת האינטרנט צריכה לשאוף למטרה שונה מאשר שיפור ההישגים בבחינות בגרות. ולכן, אין טעם להתווכח עם גבי סלומון, אבל לא מזיק להזכיר שביקורת דומה, ומבפנים, לא רק נשמעת, אלא גם משמשת בסיס לנסיון לחולל שינויים.